כשרות

יש חנות שעומדת תחת כשרות מהודרת שמכינים ללקוחות מאכל עם דגים וגבינה בו זמנית ובזה אחר זה, כך שנוצר מצב שהמכשיר מלא בשיירי גבינה שאסורה באכילה לדעת השו"ע הסובר שאסור לאכול דגים בגבינה משום סכנתא, ונשאלת השאלה על מה סמכו ההכשר לתת הכשר לזה לנוהגים עפ"ד השו"ע.

והנה לגבי תערובת בעין של דגים בבשר לדידן בני אשכנז הסכמת רוב הפוסקים שהוא אסור עכ"פ כשאין ס', וגם כשיש ס' יש שהחמירו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ומסתמא שכך הוא לדעת השו"ע בתערובת דגים בחלב, ונשאלת השאלה אם נניח שאין ממשות דג רק טעם דג האם אסור או לא.

והנה כשנשווה לדברי הגמ' בפסחים עו ע"ב על ביניתא דאיטווא בהדי בישרא שאסורה לאכלה, עי"ש דמשמע לענין טעם בשר בדגים שגם בדיעבד היה אסור בזמן הגמ', נמצא שגם טעם אסור, אבל באופן הנזכר בגמ' שם של ריחא הוא חומרא דגם לדידן אי' ברמ"א יו"ד סי' קטז ס"ב דבדיעבד אינו אסור ועי"ש בש"ך סק"א שאינו מוסכם אבל כן דעת הרבה אחרונים (ובביאור פסק זה עי' במטה יהונתן שהאריך בזה ואפשר דלעיקר הדין נקט הרמ"א דלדידן נשתנו הטבעים ואין סכנה ולכן לא החמיר אלא לכתחילה, עי' גם ברמ"א או"ח סי' קעג ויו"ד שם ס"ג, ובביאור הגר"א על הרמ"א שם ס"ב משמע שביאר דינו להתיר בדיעבד מדין שאר איסורין דאף שבגמ' איכא מאן דאסר לה היינו משום דסבר ריחא מילתא בכל איסורין אבל לדידן שאין איסור ריחא בשאר איסורין אין איסור ריחא גם בזה, כך יתכן לבאר כוונתו), אבל בניד"ד שהגבינה התבשלה ממש עם דג ונשאר ממשות מהגבינה שאינו רק ריחא ואף הוא חמור מנ"ט בר נ"ט עי' בריש סי' צה א"כ לכאורה הי' לאסור, ובאמת כן מבואר בש"ך על הרמ"א בסי' קטז שם דגם אם מכשירין דגים ובשר שנצלו זה אצל זה אבל אם נצלו נוגעין זה בזה אסורין, והביא כן בשם מהרש"ל באיסור והיתר שלו וביש"ש חולין פ"ז סי' לט וכן מדרכי משה בשם איסור והיתר הארוך כלל לט וכן מבואר שם בט"ז סק"א.

אולם יעוי' בט"ז סי' צה סק"ג מה שהוכיח מהגמ' ושו"ע שטעם בשר בדגים אינו אוסר את הדגים (ובט"ז גופא הובאו כמה צדדים אבל כך העתיק הבאר היטב מסקנת הט"ז), אולם שם לא מיירי לענין דגים ובשר שנתבשלו ממש אלא לענין דגים שנתבשלו בקדירה בן יומה של בשר, ועי' גם בחת"ס על הש"ך ריש סי' קטז מה שהביא מהארוך להקל בבן יומו, אבל כל הנידון שם בארוך ובט"ז ובמהרש"ל שהובא שם ובחת"ס הכל רק מצד פליטת כלים אבל איסור בעין ליכא למאן דמתיר.

ויעוי' בכה"ח או"ח סי' קעג סק"ח בשם הפ"ת לענין נגיעה שאם בשר בדגים אין חוששין שנדבק מן הבשר, אבל באופן שנשאר בעין מן האיסור, דהיינו מהחלב שנתבשל עם הדגים בזה לא מיירי הפ"ת, וכמבואר לענין בשר בחלב ביו"ד ריש סי' צה דבאופן שנשאר ממשות האיסור ואין ס' כנגדו לא אמרי' סברא זו.

ואולי באמת הטעם שלא חשו להחמיר בזה משום דמצרפינן כאן הספק שמא יש ס' במאכל החדש שבמכשיר כנגד הגבינה שנשארה ונדבקה במאכל הזה החדש, ובצירוף דעת הרמ"א ואחרונים להתיר דג בחלב וכן בצירוף דעת המג"א באו"ח סי' קעג (הובא גם במשנ"ב שם) שנוטה להתיר האידנא אפי' דג בבשר, ואולי מצרפים גם שיש אחרונים שנקטו שהוא ט"ס בב"י וממילא לא נקטו כהב"י בזה מטעם שגרסו אחרת בדבריו (עי' סי' פז ביו"ד בד"מ אות ד ט"ז סק"ג וש"ך סק"ה וחידושי הגהות שם בטור אות ד).

ואולי סוברים עוד דכיון דלהשו"ע ל"א חנ"נ בשאר איסורים וכ"ש בסכנתא שאינו מטעם איסור כלל, א"כ שמא נראה להם דמסתבר שטעם הדגים שנתבשלו בתחילה קודם לכן בטל בס' בטעם המאכל שבישל לאחר מכן, ולא אמרי' שהגבינה שנשארה במכשיר היא חנ"נ, אם כי סברא זו האחרונה אינה מוכרחת, דאם הסכנה היא עצם התערובת (דומיא דחנ"נ של בשר בחלב דכו"ע מודו בזה כיון שעצם התערובת היא האיסור), א"כ ודאי נימא על הגבינה חנ"נ, אבל בסכנתא יש לומר שהוא גדר אחר.

וכ"ז כתבתי רק כדי ללמד זכות על ההכשרים שלא עוררו על הענין, ויל"ע למעשה.

ואולי הדבר המועדף יותר הוא שרבני הקהילות הנוהגים כהשו"ע יגלו דעתם בפני ההשגחות הפועלות שיעמידו מכשיר נפרד להנוהגים כדעת השו"ע.

הערת הרב לנדי שליט"א: לכאורה עדיין אין הדברים פשוטים, כיון שדגים שנתבשלו עם בשר י"ל שהכלים עצמם נאסרים, ונתינת הטעם שלהם אוסרת אם היא בת יומא, ואם נשווה גם גבינה עם דגים לזה, א"כ כבר אין הנידון רק על מה שבעין וצריך ששים גם כנגד הבלוע וכנגד הכלי, ואף אם לא נאמר חנ"נ, ורק נחשוב ביחס של הגבינה שהיה עם הדגים, כגון אם הוא אחד מחמש שבזה נצטרך לחשוב כנגד חמישית הכלי עכ"ל הרב לנדי.

וכתבתי על דבריו דאם לא אמרי' חנ"נ כל שכן דלא אמרי' חנ"נ על הכלי אף אם לענין תערובת הדג והגבינה עצמה נימא חנ"נ אבל לענין הכלי לא נימא חנ"נ שהוא קל יותר בפוסקים, בפרט בכלי מתכות דמהניא הגעלה יעוי' ברמ"א בשם המרדכי וש"ך וט"ז וגם אולי יש לצרף מה שהביא הב"י בשם הראב"ד.

Read less

אם ניכר שהחלב הוא חלב אדם לכאורה יש להתיר.

מקורות: פסק הרמ”א יו”ד סי’ סו ס”י שדם אדם ודם דגים מותר על ידי תערובת, וכתבו שם הנו”כ הטעם בזה דכיון שהאיסור הוא רק משום מראית העין א”כ בתערובת שאין מראית העין מותרין, עי”ש בביאור הגר”א וכעין זה כבר בב”י ובש”ך שם, ומלשונם ובייחוד מלשון הגר”א הנ”ל משמע דזה מוסכם שדין דם אדם שווה לדם דגים לענין שכשיש הוכחה שאינו דם המה חיה ועוף מותר, עי”ש בלשונו, אם כן באופן זה אם ניכר שהוא חלב אשה באיזה אופן כגון עכ”פ בתחילת ההנקה שיש נראות מיוחדת שהוא חלב אדם או בכלי השאיבה שניכר שהוא מיועד לשאיבה של חלב אדם וממילא ניכר גם הדם שבו שהוא דם אדם לכאורה יש להתיר.

וכן בהגהות תוספת מרובה על גליון השו”ע שם הביא בשם האורח מישור בס”ק ה’ שאם אצבעו מטפטף דם שרי למצוץ שהרי ניכר שמאצבעו בא הדם וכשיש הוכחה מותר אף בדם אדם עכ”ד, ומבואר בדבריו להדיא כהיסוד הנ”ל.

ואע”פ שכתב שם היד אברהם שהיתר הרמ”א ע”י תערובת הוא רק באופן שאין ניכר הדם, מ”מ לא נחית לאופן שבתערובת יש הוכחה שהוא דם אדם, אבל בס”ק הקודם נחית לזה והביא שם פלוגתא דרבוותא עי”ש, ורוב המוחלט של הדעות שהביא שם נקטו כדעת הב”י והש”ך והגר”א הנ”ל בטעם ההיתר, וגם אלו שנקטו שם בדעת רש”י דלא כן מ”מ מוסכם שהתוס’ חולקין על זה, (דהמנחת יעקב גופיה שהביא שם שהוא מהנוקטים כן בדעת רש”י מ”מ המנחת יעקב עצמו תלה כן בפלוגתא דרש”י ותוס’), וגם אם נימא שהיד אברהם עצמו חשש לזה, מ”מ למעשה אין צריך לחשוש למיעוטא בדרבנן כנגד רובא דרובא דהפוסקים וכנגד הסכמת גדולי האחרונים הב”י והגר”א והש”ך דרב גוברייהו.

ויעוי’ ברמ”א יו”ד פז ג דחלב שקדים בבשר בהמה עי”ש שנהגו להניח אצל החלב שקדים שלא יראה כבשר בחלב, ואע”ג דזה אתיא שפיר כדעת הב”י והש”ך והגר”א כאן מ”מ אין מזה ראיה לעניננו, דשם מעולם לא גזרו עלה להדיא משא”כ הכא בדם אדם.

אבל מה שיש להביא ראיה מהרמ”א לענייננו הוא שהנחת השקדים עם חלב השקדים חשוב היכר, וכה”ג גם בדגים, ולכן גם כאן אם החלב ניכר שהוא חלב אדם ועמו נמצא דם האדם חשיב ג,כ היכר.

ומ”מ יש לדון באיסור בשר אדם דנחלקו בזה הרמב”ם והרמב”ן אם הוא דאורייתא או דרבנן, וא”כ למה שלא נאסור דם מדרבנן כדין קרנים וטלפים ודם של איסורין, וכמו שאסרו האחרונים קילופי עור אדם.

ומ”מ זו קושי’ כללית גם על דברים שנתבארו להדיא בפוסקים להתיר בדם אדם כגון באופנים שנתבארו, ויל”ע.

ולגוף פלוגתת הרמב”ם והרמב”ן הנ”ל, הואיל ואתאן לזה יש לציין דהרמ”א פסק כהרמב”ם בזה ויש בזה תמיהה רבתי דכל הראשונים חולקים על הרמב”ם בזה, והם הראב”ד והתוס’ והרא”ש והרמב”ן והרשב”א שכולם סוברים שאין איסור אכילת בשר אדם דאורייתא, והרמ”א אין דרכו לפסוק כהרמב”ם כשכל הראשונים חולקים עליו, ויעוי’ בפמ”ג על דברי הרמ”א שם שכ’ שאפי’ לצרף דעות שאר הראשונים לספק ספקא ג”כ אי אפשר אחר שהכריע הרמ”א כהרמב”ם והיא תמיהה גדולה ולא זכיתי להבינה.

וכמו כן יש לעיין בזה עוד מש”כ הפמ”ג לענין לצרף ספק ספקא באיזה אופן מיירי הפמ”ג, דאם מיירי בנשר מן האדם חי הרי הו”ל אבר מן החי ואם מיירי שנשר מן האדם מת הרי יש בזה איסור הנאה מדאורייתא כמ”ש שם הש”ך וכלול בזה איסור אכילה, א”כ מהו ההיכי תמצי לצרף כאן לענין ספק להחשיב שיש כאן דעה שהוא רק איסור דרבנן.

ואולי זה יהיה תירוץ גופא למה לא הביא הרמ”א חילוקי השיטות בזה מאחר דאין בזה נפק”מ וכנ”ל.

ואם תירוץ זה יהיה נכון ברמ”א, א”כ יש לתרץ בזה גם תמיהת הט”ז שם שהקשה למה הטור וב”י השמיטו הדעות בזה, והשתא יש לומר דמאחר שבלאו הכי הוא איסור ולעולם יהיה איסור דאורייתא כנ”ל, לכך לא טרחו להביא הדעות בזה אם יש בזה איסור דאורייתא נוסף של בשר אדם.

וצל”ע בכ”ז.

מותר.

ולענין מראית העין עי’ במקורות.

מקורות: משנה חולין קיג, א וטור ושלחן ערוך יו”ד פז וגם להב”ח שיש חנ”נ בזה לישראל אבל לבשל מותר כדיני איסורי בשר בחלב של דרבנן דהב”ח מפרש דברי הטור.

ולענין מראית העין הרמ”א בהמשך הסימן שם החמיר, ואמנם הש”ך יצא לחדש לחלק בין מראית העין של אכילה שבזה יש להקפיד לבין מראית העין של בישול שבזה א”צ להקפיד, אבל האחרונים כהגרע”א ושאר הנו”כ שם נראה שלא קבלו חידושו של הש”ך והסכימו לרמ”א שמראית העין נוהג גם בבישול וגם הט”ז שפקפק על הרמ”א מ”מ לדינא לא זז מפסק הרמ”א, וגם הש”ך גופיה אמר הרי דבריו לדעת הרשב”א לפי מה שהבין בדברי הרשב”א, וכבר העיר הגרע”א על השו”ע שם מבואר שבתשובה אחרת להרשב”א מבואר שלא כמו שהבין הש”ך בדבריו, ובפרט שהפשטות שמראית העין שייך בכל דבר שיש בו מראית העין, כמו שמצינו שגזרו משום מראית העין בהרבה מקומות, ועי’ בגמ’ דשבת בסוגי’ דשוטחן בחמה.

הלכך למעשה יש להזהר במראית עין גם בבישול וכשמבשל דבר כזה צריך שיהיה ניכר שמבשל בשר טמאה, ואם ניכר מתוך הבשר שהוא בשר דבר אחר סגי בזה.