הנהגות

אמנם כ’ בספר חסידים (סי’ תשנ”ד תשנ”ה) שלא יברך או יתפלל החכם על מי שבא אליו אלא שיאמר קודם לאדם שיתקן מעשיו ושיבטיח לתקן מעשיו, מ”מ נראה שהאיסור הוא לאו דוקא, דבהרבה מקומות לשון אסור הוא לאו דוקא כמ”ש הראשונים, ומאידך מצינו בהרבה מקומות בגמ’ ומדרשים שהחכמים בירכו מיד שבאו אליהם לבקש ברכה בכל עת צרה כמו שמצינו חנה תתיפי וכל הענין שם בגמ’ תענית ובהרבה מקומות.

אלא שהספר חסידים מיוסד על הדין שהובא ברמב”ם ריש הל’ תעניות (והובא במשנ”ב הל’ תעניות) שצריך לפשפש במעשיו כשיסורין באין עליו, כמ”ש ואם תלכו עמי קרי וגו’, וכמ”ש בגמ’ ברכות ה ע”א שאם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, וממילא החכם ילמד את האדם שיפשפש במעשיו, וגם הזכיר שם בספר חסידים נביא, דהנביא ודאי יודע אם הצרה באה על החטא, ושם בודאי יש חיוב גמור לשוב בתשובה כשיודע בודאות שצרה זו באה על חטא זה.

ולמעשה ברור שהמנהג הוא שאין החכם מחוייב להימנע מלברכו גם אם לא ביקש מהאדם לשוב בתשובה, שכך מוכח בהרבה מקומות ג”כ, ויש בזה ואברכה מברכך להרבות בברכות כל מה שיכול לאחרים (ראה קב הישר ועי’ ברכות נה ע”א), אלא שהחיוב מוטל על האדם לשוב בתשובה והחכם ערב לו וצריך להוכיחו כדי שלא יכשל האדם בחטא, ואם אין עכשיו החכם מחוייב להוכיחו מכל טעם שיהיה כמו שלפעמים גם אין החכם מחוייב לטרוח ללכת ולהשיב בתשובה כל מיני בני אדם שיודע שחטאו (שמצוה שלא לומר וכו’ ותמהני אם יש אדם שיודע להוכיח עי’ ערכין טז, ואכמ”ל בזה, ועי’ בשיעורי הגרנ”ק על מס’ אבות מה שהובא שם בשמו שאין אדם מחוייב להוכיח כל אדם שרואה שעובר איסור), ממילא אינו צריך להמנע מלברכו.

ולענין שאלתך האחרונה אם תועיל ישועה וסגולה וכן ה”ה ברכה כאשר עדיין יש חטא לאדם, צריך לדעת שכשם שהברכה היא סגולה לטובה כך החטא הוא סגולה עוד יותר גדולה להיפך מזה, וכן לגבי סגולות שונות בלא תשובה כבר דנו בזה לענין כמה דברים שנאמרו בהם סגולות ונראה דהגדר בזה הוא שכל עוד שלא עשה תשובה יש סגולה נגדית לסגולה הטובה לחול ומשמים יחליטו כפי מה לפעול לפי הענין הכולל, ולכך כשיש ניגודים בין מה שהאדם גורם לסגל לו, יהיה לו כמו שיקבעו עליו מן השמים כיצד להתייחס לזה (עי’ בספר מנחת תודה מה שהובא שם מהגרח”ק כעין זה).

הנה לפי מה שמבואר שם בירושלמי מנהג ר”א שהוא בכל שנה משמע שהוא ענין בעיקר בפירות המתחדשים משנה לשנה וכמבואר במשנ”ב סי’ רכה סקי”ט שבזה ניכר יותר חסדי וטובות ה’ והמשנ”ב הביא דין זה בסוף דיני שהחינו על פרי חדש בסי’ רכה ס”ז.

וכן יש לציין לדברי הק”ע שהזכיר שם בפירושו השני גם ענין שהחיינו (ובתשובה הסמוכה לענין סומא דנתי בדבריו).

אבל לפי הטעמים שכתבתי בסמוך, שהיא הודאה והכרה כללית על מעשה ה’ יש להרחיב הדברים גם בדברים אחרים, וכפשטות המאמר בירושלמי לכלול כל מה שראו עיניו (ולפ”ז מה שהובאה הנהגת ר”א בירושלמי שם היא אופן אחד לקיים המאמר הנ”ל ליהנות מכל מה שראו עיניו שברא הקב”ה בעולמו אבל יש עוד אופנים לקיים המאמר הזה ולהרחיבו וזיל בתר טעמא להכיר בחסדי ה’, ויעוי’ גם במשך חכמה בראשית ב, טז, ושם אין הנידון מצד ברכה כלל או שהחיינו אלא מצד הכרת חסדי ה’ או שלא לסגף עצמו).

ומ”מ דברים טבעיים שלא עברו עיבוד אנושי יתכן שיותר שייך בהם דברי הירושלמי הנ”ל.

ומ”מ גם בדברים שעברו תיקון אנושי אה”נ ששייך הודאה וכמ”ש בב”ר שבעה”ז כל דבר צריך תיקון החרדל צריך למתקו וכו’, וכידוע שהברכה הכי ארוכה והכי חשובה מצד גדרי ההלכה היא על הפת אע”ג דאשתני לעילויא על ידי בני אדם.

ולענין ההנהגה למעשה בזה יעוי’ מה שציינתי בסמוך בתשובה אחרת דיש כמה מאמרי חז”ל שמשמע מהם שמצוה למעט בתענוגים, ומצד שני יש כמה סוגיות שהזכירו שיש מחלוקת תנאים אם טוב לסגף נפשו או לא, והדבר לא הוכרע להדיא בסוגיות הגמ’, ולא אכפול הדברים כאן, ומשמע דב’ הנהגות הם לפי הענין ובכל אחד יש מעלה, ובזמנינו שרוב בני אדם צריכים כפרה יש יותר ענין במיעוט תענוגים כמ”ש הרוקח והמקובלים ועי’ קרינא דאגרתא מה שהובא שם מכתב הסטיפלר בזה לענין זמנינו שיעשה הסיגופים בעמל התורה, וכן יש מאמר בחז”ל אין לך אדם שאין לו יסורין אשרי מי יסורין באין עליו מה”ת.

קרא פחות

המקור לקרוא לבנו בשם הזקן הוא ממדרש רבה שכך עושים לזכור הדורות הקודמים ולהתייחס עליהם, וכך היו נוהגים רבים בזמן התנאים כמו שמצינו לשושילתא דהלל הזקן שנכפלו שם בשושילתא (עד זמן האמוראים כמה דורות אחר רבי יהודה הנשיא) השמות הלל וגמליאל ושמעון ויהודה, וכמו שמצינו גם בגמ’ רבי מוסיא בר’ מוסיא בן בנו של ר’ מוסיא הגדול, (ויש שפירשו שם דהכונה ב’ באותו שם ולא ג’ אבל אינו מוכרח ואכמ”ל), ובמשקל זה נמצא דומה בעוד מקומות על דורות אחרים של אמוראים שהיה שם הצאצא כשם הזקן, וכן בפ”ג דמו”ק ואסיקו ליה חנין על שמיה.

אם כי על יסוד צוואת ריה”ח יש משמעות שבחלק מהמקרים לא כדאי לעשות שם זהה לאדם נוסף כשיש אדם במשפחה בשם זה והוא עדיין חי (ובפשוטו הוא למנוע תחרות ומתח וכמו שכתבתי בתשובה לגבי העסקת בן משפחה), מלבד לקרוא על שם הזקן של התינוק (כגון אביו או חמיו של האב) במקום שיש בזה מנהג ברור לנהוג כן, אלא אם כן האב הוא רשע שאז אין קורין לאדם בשם אדם רשע כמ”ש בגמ’ ובזה אין נפק”מ אם הוא חי או לא (ועי’ דרך שיחה להגרח”ק מה שכתב לעשות במקרה כזה).

ועי’ בפת”ש אה”ע סי’ ב ס”ו ומה שהביא שם בשם החי”א והחת”ס ושאר פוסקים ומה שנתבאר שם דיש פוסקים שסוברים שאפי’ בשמות שנזכרו להדיא בצוואת ריה”ח אין להחמיר לגמרי עי”ש אלא באופנים מסויימים, א”כ הבו דלא לוסיף עלה ובמקום הצורך יש להקל ואין להחמיר אלא במקום דשייך ולפי הענין במקום שנראה שיש צורך בכך.

ואמנם ר”י החסיד ציוה שלא לקרוא לבנו יהודה ושמואל ויהודה היה שמו של הריה”ח עצמו ושמואל היה שם אביו, והפשטות בזה שרצה שלא יקראו על שמם במשפחה, ואולי הוא ג”כ למנוע מתח וכיו”ב, ובמקום למחול גזר עליהם שלא יקראו בשמו דבלא זה לא יועיל למחול (ויש שכתב שהמהרש”א ששמו היה שמואל בן יהודה היה מזרע ריה”ח ויש מקום לומר דבזה לא היה קפידא כיון שהיה הרבה דורות אחר כך ולא היה בזה חשש כלל, גם אם נימא ששאר הצוואה נאמרה לכל זרעו כמ”ש הנוב”י), אבל יש לומר דהוא הוראה פרטית למשפחתם וא”א ללמוד מזה לעלמא, אבל כמובן שלפי הענין במשפחה שעלול להיות מתח מהקריאה בשם הסב ראוי לצדדים למחול כידוע.

ולגבי מקרה שהזקן עדיין בחיים אם אפשר לקרוא התינוק בשמו יש בזה חילוקי מנהגים, ויש שנקטו שהוא ענין של קפידא בלבד והסב יכול למחול אם ירצה, ומ”מ ע”פ הנידון דלעיל בכוונת ריה”ח יתכן שכדאי להימנע גם באופן זה.

שמעתי מהג”ר זבולון שוב לפני כמה שנים הראי’ מהגמ’ בפ”ק דמגילה על כרשנא שיתר וכו’ ששמות כל השרים הנכריים שם נדרשו בגמ’ והם כולם נקראו על שם העתיד על שם מה שיארע עמם כשילמדו עליהם מלאכי השרת קטגוריא כמבואר בגמ’ שם, וכעין זה ההוכחה מהרבה שמות של רשעים כגון אחשורוש בגמ’ שם לעיל מינה וכן גבי סנחריב ששיחתו ריב בסנהדרין וכן בעוד מקומות.

והוסיף אאמו”ר הגאון רבי יצחק אייזיק סילבר שליט”א לדברי הגמ’ בברכות כ’ גבי מתון מתון וכו’ שפרש”י שם בפירושו הראשון שהשם גרם עי”ש, וכן יש לציין לדברי הגמ’ בברכות ו ע”ב גבי אשר שם שמות בארץ.

קרא פחות

פשוט שמקבל שכר שאפי’ בעלי חיים שאין להם דעת כלל מצינו בכמה מקומות שנטלו שכרם על מה שעשו רצון קונם, אבל לענין אם קטן מקבל שכר כמצווה ועושה או כאינו מצווה ועושה, דבפ”ק דקידושין אמרי’ גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה, והראשונים נחלקו אם קטן מצווה או לא, דדעת רש”י ברכות מח ורמב”ן פ”ג דברכות שאינו מצווה אלא החיוב רק על אביו, ולהתוס’ ברכות מח הוא מצווה גם על הקטן גופיה.

אבל לניד”ד נראה שלגבי הקטן ודאי חשיב מצווה ועושה, שהרי הטעם שהמצווה ועושה נוטל שכר יותר משום שהוא דואג ומצטער שימלא חובו כמ”ש התוס’ בקידושין שם, הלכך הקטן ודאי דואג ומצטער כיון שחושש לשיטות שמחוייב, ואפי’ אם היה נפסק שהקטן אינו מחוייב אבל כיון שסבור שהוא מחוייב הרי דואג ומצטער, ואפי’ אם נפסק שאינו מחוייב והקטן יודע מכך, אעפ”כ הקטן דואג מחמת אביו שמחייבו, דהאב לכו”ע מחויב לחנך בנו הקטן.

ויעוי’ בגמ’ יומא וברש”י שם דיש צד שהנדבה עדיפא מחובה מחמת שבאה בנדיבות הלב בלא שמחוייב בזה, וא”כ יש צדדים שהשאינו מצווה גדול מהמצווה, ואעפ”כ בסך הכללי המצווה גדול ממנו.

והנה לדידן שיש פלוגתא אם הקטן מחוייב או לא, לכאורה יש לקטן ב’ המעלות, גם מעלת המצווה וגם מעלת השאינו מצווה, דהרי יצה”ר שלו אומר לו לסמוך על הדעות המקילות ולא לקיים המצווה וכעין מ”ש הרמ”א בהל’ יו”כ דיותר יש לשוב מספק עבירה וכו’ עי”ש ודוק, ואינו שומע ליצה”ר מחמת שחושש לדעות המחמירות, ואז מרגיש שמקיים חובתו בזה, הלכך מצד אחד עושה בנדיבות לבו אע”פ שיש לו תירוץ כביכול להתחמק מזה, ומצד שני דואג ומצטער וכו’ מחמת שחושש להמחמירים, וקל להבין.

מה שכתבתי שיש ללמוד ק”ו מבע”ח, לדוגמא בעלמא נקטתי, שכן מצינו שחמור נטל שכר כמ”ש ר’ אליעזר בפ”ק בבכורות וכן מצינו גבי לכלב תשליכון אותו כדפרש”י שם בפ’ משפטים ס”פ כב, אבל ודאי ששכר הקטנים גדול מן הבמה, וכמ”ש בקהלת מי יודע וגו’ ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, דרוח הבהמה אין לה קיום ואפי’ גוים רוחותיהן מן הקליפות כמ”ש בדרוש עלינו לשבח בספר חיי אדם ורק רוח ישראל זוכה לעוה”ב האמיתי, וקטנים זוכין לעוה”ב על מצוותיהן כמ”ש הרמ”א סי’ קכד כמאן דאמר הכי בגמ’ דמשעה שעונה התינוק אמן זוכה לעוה”ב, ובהמה אינה זוכה לעוה”ב, ואמנם יש סתירות לגבי דומם אם נענש או לא, עי’ ברש”י ס”פ וילך ובגמ’ מה שדרשו עה”פ שמש ירח עמד זבולה, ובפסיקתא דר”כ פ’ שוש אשיש תניינא, מ”מ מקבלין הן שכר של משהו, אבל קטנים ישראלים מקבלין עוה”ב וכמו שנתבאר.

לגבי אם גדול יטול שכר יותר מקטן או קטן יותר מגדול, הנה לפי מה שביארתי משמע שקטן יטול יותר, ומ”מ הכל לפי ענין הנדבה והחובה שיש בהרגשת הלב והכל גלוי לפניו, ורק יש לציין הא דאמרי’ בגמ’ דהבל פיהם של תינוקות של בית רבן הוא הבל שאין בו חטא וכו’ ועי’ בשמירת הלשון באריכות.

הוספה מלאחר זמן

שוב הרהרתי ממימרא דקידושין לא ע”א גבי רב יוסף דהוה סגי נהור ואמר מאן דאמר לי הלכה כר’ יהודה וכו’ מאן דאמר לי אין הלכה כר’ יהודה וכו’ עי”ש, ומבואר לכאורה מהגמ’ שם דלא כדברינו שרצינו לומר שבמקום פלוגתא חשיב מצווה או אינו מצווה, אלא רק אזלי’ לפי מה שנפסק להלכה, עי”ש, ואולי ר”ל שמכאן ואילך כשישמיעוהו שכך הדין יהיה אינו מצווה ועושה או מצווה ועושה, אבל עכ”פ מה שמבואר בגמ’ שם שעד אז אין דינו כמצווה וכאינו מצווה יחד.

קרא פחות

הנה זה שאדם אינו מאמין אפי’ בפרט אחד מדברי חז”ל דינו ככופר זה ברור כמ”ש הרדב”ז וכמ”ש בהנהגות מהרש”ל (נדפס עם שו”ת מהרש”ל הוצאת זכרון אהרן).

אבל מי שסבור שלמעשה העולם יתקיים יותר מו’ אלפים שנה אין דינו ככופר שיכול לומר דלהלכה קים ליה כהרמב”ם שסובר שאין הלכה כאותה משנה (הבאתי בחיבורי על המדרש הגדול) ושהעולם לא ייחרב אלא העוה”ב הוא אחר המיתה ושימות המשיח אינם לבין העוה”ז אלא שעבוד מלכויות, ושאין הלכה כאותה משנה הסוברת שהעולם לא ייחרב דיחידאה היא אלא והארץ לעולם עומדת, וכ”ז נזכר טיפין טיפין בכמה מדברי הרמב”ם.

ומ”מ למעשה אין הכרח שהלכה כהרמב”ם בזה, מכיון שהרמב”ם נסמך בזה בעיקר על חכמת הפילוסופיה ואין הלכה כהרמב”ם בדברים שנקט כהפילוסופיה כמש”כ בביאור הגר”א על השו”ע וכמ”ש בעל הלשם באריכות ובנחרצות.

ומה ששאלת האם האותיות דר”ע חולק על הגמ’ במספר השנים, הנה מסתמא שלא ידע כת”ר שכתבתי ביאור על האודר”ע ויצא לאור במהדורת זכרון אהרן, ושם ציינתי שכן הוא שוב פעם בחלק החדש של האודר”ע שנדפס בהמשך הכרך שם ושכ”ה גם בפיוט הקליר, עי”ש במה שציינתי.

ופשטות הגמ’ בר”ה לא ע”א שהיום השביעי הוא כנגד שבת דיומו של הקב”ה אלף שנים, וממילא צריך שיחרב מתחילת שבת, דשבת אינה ימי המעשה כלל, עי’ ברש”י ר”ה שם מש”כ מאין אדם וכו’.

אבל יש להמליץ קצת דהנה מבואר בפסחים נד ע”א שיש דברים שהקב”ה ברא בין השמשות, וק’ דהרי הקב”ה שבת בשבת, והתי’ לזה מבואר במדרש דאדם אינו מכיר עיתותיו ורגעיו וכו’ אבל הקב”ה מכיר לכך שבת מתוך החול לקודש, הלכך מבואר שבשביתת שבת בראשית בבריאת העולם נעשתה מלאכה בבית השמשות.

הלכך גם ביום השביעי של שבעת אלפי שנין שיומו של הקב”ה אלף כמבואר בר”ה שם אין שביתה בבין השמשות, וממילא תחילת בין השמשות יוצא מאה שנה לפי בין השמשות דר”ת, לפי ע”ב דקות יחסיות, ומה שיורד מהחשבון ז’ שנים שהוא בערך ה’ דקות צל”ע בזה.

ולכאורה יש כאן אסמכתא לדעת הגריש”א (פסקי הגרי”ש עמ’ קי וכעי”ז נראה דעת שו”ת מהרש”ג סי’ לח וסי’ סו ומועדים וזמנים סי’ רנג) על תוספת שבת שדי מעיקר הדין בחמש דקות (ויש בזה הרבה דעות גם בראשונים ובפוסקים ואכמ”ל, ועי’ שעה”צ סי’ רסא סקכ”א), אבל במאמר דב”ר פ”י, ט שהביא רש”י בראשית ב, ב, שהקב”ה יודע עיתותיו ורגעיו וכו’ משמע שהקב”ה לא הוסיף מחול על הקודש, וכן בב”ר פ”ט יד זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש ובה נגמרה מלאכת העולם, ומשמע שהקב”ה עצמו לא הוסיף מחול על הקדש, וכדפי’ בעץ יוסף שם, אבל באמרי יושר שם נראה שפירש להיפך ולדידיה יש ליישב אותם חמש דקות על תוספת שבת.

ושוב ראיתי שבחי’ ח”ס ר”ה ט ע”א נקט שהקב”ה עשה תוספת שבת אבל עשה רק בין השמשות, ולדבריו מיושבים החמש דקות אלו, ומ”מ הם פחות מבין השמשות שלנו של ר”ת מאחר שהקב”ה יודע עיתותיו ורגעיו.

ומ”מ יש צדדים שהחמש דקות הם ג”כ מטעמי ספקות שמא אינו מדוייק ומדינא סגי בפחות מזה (ויעוי’ שו”ת ארץ צבי ח”א סי’ ס’ ואג”מ ח”א סי’ צו), ולפי צד זה אי אפשר לפרש כן.

קרא פחות

מאחר והדברים רגישים לא היה מומלץ לנגוע בהם ע”ג במה זו, אולם מכיון שכבר שאלתם לא אמנע מלומר את הנראה לי בזה.

הנה על עצם ההליכה לצבא אפי’ אם היה איזה צד שיש בזה קידוש השם אבל הדבר עצמו הוא מצוה הבאה בעבירה ומבואר בגמ’ סוכה ל’ ובפסוקים המובאים שם וכן אותם פסוקים הובאו בדף נ’ שם לענין פסולי קודש, ומבואר מכ”ז שעל מצוה הבאה בעבירה אין מקבלים שכר אלא עונש, ממילא לא שייך לדון בזה, וגם לכאורה הוא הרבה יותר חילול ה’ מקידוש ה’ שהרי בד”כ ההליכה לצבא עלולה לגרום לירידה ברוחניות וירידה בקיום המצוות, גם למי שהיה ירא שמים לפני כן, כמ”ש גדולי ישראל מכל העדות והחוגים, וכמבואר בחז”ל ובהרחבה ברמב”ם בהל’ דעות שיש להתרחק מחברת הרשעים, ונלמד מן המקרא בהרבה מקומות, כגון ממעשה אברהם ולוט וממעשה אניות אחזיה בדברי הימים, וכן מדכתיב לא ישבו בארצכם פן יחטיאו וגו’, ממילא מי שבכל זאת הולך לשם הרי כביכול מראה בזה שיש לו דברים שעומדים בראש ובחשיבות לפני הירא”ש וקיום המצוות, וגם נותן דוגמה לאחרים שיעשו כמוהו, ממילא לא שייך כאן קידוש השם אלא חילול השם כמבואר ביומא פ”ה עי”ש.

ולענין אם יש קידוש ה’ בהריגת גוים ושונאים, מבלי להכנס לנידון אם הדבר הוא טוב או לא, אבל מצד קידוש ה’ גם אם הצליחו להרוג גוים, הרי ידוע שבכל פעם שגוי נהרג יש הרבה משטינים ומקטרגים בעולם על הדבר, גם אם היה רודף גמור והדבר נעשה בצדק, ואיני יודע אם שייך שיש גם קידוש השם בגלל המעט שכן מצדיקים אותנו בזה.

ואע”פ שמיתת רשעים הוא קידוש ה’ כמ”ש במכילתא פרשת בשלח ועוד, אבל כמובן שאם ההריגה נעשתה על ידי יהודי הוא נידון חדש ויש לדון בכל מקרה לגופו.

וגם בלאו הכי אם ידוע שאלו שמנהלים את המלחמה הם משומדים איני יודע אם יש ענין של קידוש ה’ לפרסם שמם לטובה בפני אומות העולם שיש להם הצלחות ותהילות כאלה וכהנה, ואדרבה מצד הלכה יש דברים שגוי עדיף ממשומד כמו שמצינו שדין גוי שאין מעלין ואין מורידין בחו”מ סי’ תכה.

ומ”מ כמובן שכל דבר שמתאמץ בכל זאת לעשות קידוש ה’ אחרי שנכנס למצב הזה יש בזה קידוש ה’, כגון אם מקפיד להתפלל בטלית ותפילין בכוונה ובמתינות בכל יום מול קבוצה של משומדים, בודאי שיש בזה קידוש ה’, וכנ”ל בכל דבר ששייך קידוש ה’ לפי הענין.

קרא פחות

אסור מכיון שההיתר של הגדול להתבטא כנגד אותו ת”ח הוא משום שאינו מחוייב בכבודו של הת”ח הקטן ממנו, אבל אדם מן השוק פשיטא שמחוייב בכבודו של אותו ת”ח שממנו הוא גדול.

מקורות: כן מבואר בשו”ע יו”ד בסוף הל’ כבוד חכמים סי’ רמד סי”ז שגדרי החיוב של כבוד חכמים הוא כשגדול בחכמה מזה, עי”ש לגבי הנידונים כשאחד מהם גדול מחבירו בחכמה ואחד בזקנה ודון מינה ומינה, וכ”כ להדיא בביאור הגר”א בהל’ אבילות שת”ח אינו מחוייב בכבוד ת”ח קטן ממנו, אע”פ שכל שאר בני אדם מחוייבים בכבודו של כל ת”ח, ויש לציין שבמשך כל הדורות מזמן המשנה והגמ’ עד היום מצינו התבטאויות חריפות, ופשוט שאינו היתר לכל בחור צעיר להתבטא כאוות נפשו על סמך זה, וכבר במשנה מצינו שתנאים נזכרו בלא תואר רבי כשנקראו ע”י חביריהם.

תקבל שכר אבל לא כאיש כיון שאינה מצווה ועושה ובפוסקים נזכר להדיא ההגדרה על אשה שאינה מצווה ועושה (ולמדו מזה דינים לענין טלית שאולה יעוי’ במשנ”ב), וממילא תיטול שכר פחות דהרי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה כדאי’ בפ”ק דקידושין, ואע”פ שהמתנדב בנדבת הלב יש לו מעליותא על המחוייב מצד שני כמו שביארתי בתשובה הסמוכה, מ”מ גילו לנו בגמ’ שבסך הכולל המצווה ועושה עדיף מחמת הטעם שנתבאר בתוס’ בקידושין שם והבאתי בתשובה הסמוכה.

ויש להוסיף בזה עוד דדעת התוס’ בע”ז ג ע”א שהטעם שהמצווה ועושה גדול הוא משום שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצוות בוראו, וא”כ הענין הוא העקביות וההיצמדות לדבר, וממילא לענין נשים במ”ע שהזמן גרמא שהרי אנן סהדי שאין מדקדקין ומחמירין כאנשים, כגון בד’ מינים אין קונין ד’ מינים לעצמן ואין מחמירין באכילה קודם ואין מחמירין ליטול בהלל ואפשר שגם לא יטלו במקום הפסד מרובה או דוחק גדול, א”כ ממילא זהו ההגדרה של אינו מצווה ועושה ששכרו מועט משל מצווה ועושה, שהמצווה ועושה נזהר בזה הרבה יותר.

ויש לציין לדברי המאירי בב”ק לח ע”א שמי שהפקיע עצמו ופירק מעצמו עולם תורה אע”פ שמקיים מצוותן מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, ודבריו אתיין בין כהתוס’ דקידושין ובין כהתוס’ בע”ז, ודוק, וא”כ כ”ש לנשים לענין מ”ע שאין מחוייבות אם מקיימות לפעמים בתורת נדבה שדינן כאינן מצוות ועושות, ופשוט.

(ויש לציין שיש כמה ראשונים שכתבו באופן הדומים קצת לדברי התוס’ בקידושין, שהוא מצד מרות המצוה שמקבל או מצד שהיצה”ר נלחם בו כשמצווה ועושה (והיינו מה שקורין לחץ, ויש להאריך בזה בפנ”ע בפלוגתת הקדמונים אם יצה”ר הוא מלאך או רצון, אבל בדברי הראשונים הללו אפשר לפרש גם כדעת המו”נ שהוא רצון וכוונתם שיוצר לחץ), ועי’ בדבר יעקב בב”ק לח ע”א שהביא דעות הראשונים בזה ולא אכפול הדברים כאן).

קרא פחות

מעיקר הדין גם בפסח המיקל יש לו על מי לסמוך, שכן אינו מוסכם בפוסקים לכו”ע שסיכה כשתיה לענין איסורין (עי’ בביאור הגר”א על הרמ”א או”ח סי’ שכו ס”י ובביאור הלכה שם), ואולי יש יותר נטיה בפוסקים להקל בזה עי’ שם, וגם לפי הצד שסיכה כשתיה יש מהפוסקים שנקטו שהאיסור הוא רק במוצר שראוי לשתיה (יעוי’ בפר”ח יו”ד סי’ קיז שכ’ כן, והחזו”א דמאי סי’ ד סקי”ב הסתפק בזה, ואולם עי’ באג”מ או”ח ח”ג סי’ סב, ויש מפוסקי זמנינו שנקטו כהפר”ח עי’ שבות יצחק בירורים בהל’ רפואה פ”ז בשם הגרי”ש ובהליכ”ש דלהלן וע”ע באול”צ), ומכל מקום לענין פסח הובא בשם הגריש”א (אשרי האיש ח”ג פנ”ח אות טו) שיותר ראוי אז להחמיר משום חומרא דחמץ (ועי’ הליכ”ש פ”ד סי”א שהגרשז”א סבר להקל בזה ונזכר באחרות הלכה שם שהוא עצמו החמיר, ויעוי’ בבית מאיר סי’ תסז ס”ח שהזכיר סברא דומה לענין עישון, ועי’ גם בשו”ת מהר”ם שיק או”ח סי’ רמב, ומאידך יעוי’ מור וקציעה ס”ס תמב בשם החכם צבי), וכמו שהזכרתי דברי הרדב”ז בתשובה הסמוכה שבפסח מחמירים יותר בדינים, ואמנם עיקר הדברים שם מיירי לגבי חיובים אבל ה”ה מצינו בפוסקים גם בדברים שאינם חיובים.

קרא פחות