ברכות

יש שחששו להצריך כשיעור (עי’ להלן דיש שהזכירו מלוא לוגמיו [ב”ש] ויש שהזכירו רביעית [א”א], ובפשטות לא עדיף מקידוש דנאמר ביה להדיא) וכן הוא פשטות התקנה, ויתכן שכך סובר גם המשנ”ב אם כי יתכן שהמנהג שהובא בערוה”ש אינו כן.

ולגבי ברכת האירוסין המנהג שא”צ שתיה כשיעור, אם כי דנו האחרונים אם אפשר לסמוך בברכת האירוסין על שתיית החתן או דבעי’ שתיית המברך ג”כ, ובודאי שיותר טוב להחמיר עכ”פ במקום שאין לחשוש לשינוי מנהג או ליוהרא וכן מצינו כמה גדולים שהחמירו בזה.

מקורות:

הנה מאחר שיש תקנה של כוס בז’ ברכות אם נדמה דין זה לכל תקנת חז”ל אחר של כוס כגון קידוש והבדלה וד’ כוסות וכוס של בהמ”ז בכל מקום צריך שתיה, וכמבואר בפסחים קז ע”א דהמקדש שלא טעם מלוא לגומיו לא יצא, וכ’ התוס’ שם קה ע”ב דה”ה בכוס חובה כגון הבדלה וברהמ”ז וקידוש צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית וכו’ עי”ש חילוקי הדינים ועכ”פ מבואר דשתיה צריך בכוס שהיא חובה.

ובמחה”ש על המג”א או”ח סי’ קצ סק”ה הביא בשם הב”ש במפתחותיו לתשובותיו סי’ מט [וראיתי מי שציין בית שמואל ואינו אלא באר שבע] דבכוס שתחת החופה צריך החתן לטעום רביעית דוקא, וציין שם שכ”כ הבאר היטב החדשים באה”ע סי’ לד סק”ו, והביא עוד המחה”ש שהבאר היטב הנ”ל הביא בשם הכנה”ג בהגה”ט שנוהגין טעימה אחת ודי עכ”ד, וסיים המחה”ש שספר כנה”ג אינו תחת ידו ולא נודע לו טעמו.

והיינו שהוקשה לו למה שלא יצטרך לשתות רביעית מאחר שהוא כוס של חובה ובכוס של חובה צריך שתיה (ועי’ במחה”ש שם על המג”א שם מה שנתבאר לפי דבריו הטעם למה הצריך רביעית, ובב”ש בפנים אי’ דהוא משום ברכה אחרונה).

ומ”מ הנה ראשית כל יש לציין דדין זה של ברכה על הכוס, הן בברכת האירוסין והן בברכת הנישואין לא נזכר להדיא בגמ’, אבל הרא”ש ב”ק דכתובות סי’ טז הביא כן בשם רב ניסים, ומשמע מלשון רב ניסים שלא בא לחדש תקנה זו אלא רק מיירי לענין מי שאין לו יין מה יעשה, ולענין ברכת האירוסין היקל יותר כמבואר שם, ומשמע מדבריו שם שרק בברכת חתנים הוא לעיכובא, ובטור אי’ כבהרא”ש, ועי’ גם בשו”ע סי’ לד ס”ב לענין ברכת האירוסין דבאין לו כוס מברך בלא כוס, ולענין ברכת נישואין בסי’ סב ס”א לא הקיל בלא כוס לגמרי אלא לכוס היותר בכוס שכר עי”ש, (ועי’ ברא”ש שם לענין כוס שכר, ולא נכנסתי בזה לנידון הפוסקים לענין ברכה על שכר מכיון שהוא לוי בנידונים השייכים לחמר מדינה ולא לחיוב ברכת היין בלבד),

ויש לציין דבסוגי’ דשבע ברכות בפ”ק דכתובות דף ח ע”ב נזכר בסמוך לזה דיש כוסות גם בבית האבל ומבואר דהיו שותים אותם, דאי’ שם שאחר שהוסיפו להם כוסות היו משתכרים, ומבואר מזה שהיה לשתיה, ואם נלמד מזה גם לענין כוס של אירוסין ונישואין יש כאן סמך לחיוב השתיה, אבל אין הכרח לזה מאחר דבגמ’ שם לא נזכר כוס דאירוסין ונישואין וכנ”ל.

והנידון על נתינה לאחר לשתות שהוא תלוי לכאורה בקידוש והבדלה [ועי’ בתשובתי על בירה להבדלה דבהבדלה יש צד שהוא יותר קל מקידוש ע”פ השוע”ר עי”ש], אבל עכ”פ צריך לכה”פ מישהו שישתה.

ואולם בסעודה שלישית מצינו פלוגתא דרבוותא אם שותה הכוס אחר ז’ ברכות או לא, והגאון מבוטשאטש בעזר מקודש אה”ע סי’ סב ס”א כתב דאי אפשר ז’ ברכות בשום פעם בלא כוס לכולי עלמא ולכן מותר לשתות לפני הבדלה ע”כ, ומבואר מלשונו שנקט שהוא חיוב ממש לשתות, ועי’ למו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א שהביא הרבה מ”מ לשתות בסעודה ג’ ועכ”פ שהחתן עצמו יזמן וישתה, [ועי’ סי’ רצט ובביאורים ומוספים אות 19 ובספר מנהג ישראל תורה מה שהביא שם], ובודאי שהרוב המוחלט של הפוסקים המובאים במקורות הנ”ל (עי’ בהם באריכות) ס”ל שכן יש מצב של שתיית כוס זה לפני הבדלה, ועכ”פ הפוסקים שנקטו לשתות החתן או כל מי שיברך הברכות על הכוס [לכל מר כדאית ליה] אפשר שנקטו שהוא חיוב שתיה ממש, ומ”מ אינו מוכרח בכל דבריהם דיש לומר שטעם ההיתר שלהם הוא  משום ששייך לסעודה שלישית, אלא שבחלק מלשונות הפוסקים נזכר שהוא חיובים כלפי החתן והכלה ולדידהו מבואר כן ולכאורה כולל בזה שצריך שיעור, ועי’ בכ”ז בפנים הלשונות המובאים שם ושם.

ועי’ עוד בדברי העזר מקודש לעיל סי’ ל”ד שאם החתן והכלה בושים לשתות בחופה כשיעור צריך ליתן תיכף לתינוק שישתה מלא לוגמי גדול, ומסתבר דרבינו ניסים הוציא חיוב זה מהתלמוד דכוס מעכב, ובודאי גם על זה קאי מש”כ הט”ז בהל’ מילה סי’ רס”ה סק”י דבמה  שצריך כוס מדברי הגמ’ צריך לשתות מלא לוגמיו עכ”ד.

והנה הערוה”ש סי’ לד ס”ט כתב דכוס של אירוסין מאחר שאינו חיוב מעיקר דינא לכן אין שתיית רובו או כולו לעיכובא (ועי”ש מש”כ בזה ההנהגה למעשה דהמנהג שהחתן שותה ואם רוצה המברך לחוש ולשתות ישתה ג”כ, ועיקר הנידון תליא באשלי רברבי בדברי הפנ”י בקו”א כתובות סי’ כא ומהרש”ם ח”ה סי’ ח, אפיקי ים ח”ב סי’ ב, האדר”ת בכ”י הוב”ד בצהר כרך יב, והרבה אחרונים, ויעוי’ במאמרו של הג”ר אברהם בהגרי”ט זנגר פניני הלכה מיר גליון קנ”ה שהביא לזה הרבה מ”מ כיד הטובה), ואילו בסי’ סב ס”ו וס”ז כתב דכוס של נישואין הוא לעיכובא, ומשמע לפי מש”כ בברכת האירוסין דבדבר שהוא חובה שתייה ממנו כשיעור הוא לעיכובא, ואילו בס”ח שם כ’ דהמנהג שהחתן והכלה טועמין מעט והמברך אינו שותה.

וכבר נתקשו בזה דלכאורה סותר דבריו דלכאורה לפמ”ש הוא בסי’ לד הנ”ל היה צריך לצאת שבכוס של נישואין שהוא חובה יהיה צריך לשתות כשיעור, ועי’ מש”כ בספר בשבילי החופה (שהסתייעתי בדבריו בכתיבת תשובה זו) שאולי כוונתו שטועמין מעט ומצטרפין לשיעור.

אבל יותר משמע מל’ העה”ש דהמנהג שטועמין בלבד ואין חוששין לצרף כשיעור, וא”כ מה שאמר הערוה”ש בסי’ לד דא”צ כשיעור כיון שאינו חובה לרווחא דמילתא אמר הכי וגם לענין שאפי’ בעל נפש [דמיירי ביה שם שרוצה להחמיר ולשתות המברך עצמו בברכת האירוסין מחמת חששא דהפנ”י דלא כהמנהג לסמוך על טעימת החתן והכלה] שמחמיר לשתות מהכוס שבירך עליו מ”מ א”צ להחמיר בשתיית שיעור מטעם שאינו חובה, אבל המנהג לעולם מקל יותר מזה אפי’ בכוס של נישואין.

במשנ”ב ס”ס תקנ מבואר דכשהחתן אינו יכול לשתות מכוס של ברכה תחת החופה נותנין לתינוק לשתות ומשמע דתפס שהוא חיובא לשתות, ומסתמא חיובא כשיעור כסתם חיובי שתייה של כוס שאינו רק מחמת ברכה, ואולי יש ללמוד כן גם מדלא נקט טעימה.

בתשובה אחרת הבאתי הדיעות האם לומר ברכות השבח בעמידה או בישיבה ולפי המבואר שם הוא מחלוקת מזמן הגאונים עד האחרונים, עיין שם מה שכתבתי המנהגים בזה, ואמנם לפי מה שהבאתי שם פשטות הגמ’ בברכות ס ע”ב שאין עמידה בברכות השבח וכך דעת כמה מגדולי האחרונים עמודי ההוראה, ולכן כתבתי שם שאין צריך עמידה, וכעין זה שמעתי בשם הגרנ”ק על ברכות הרעם שאין צריך עמידה.

אבל מכאן ועד לומר שיש ענין בישיבה יותר בעמידה כדי שיגרום יישוב הדעת ולומר לדינא שיותר טוב לשבת הוא כבר קשה להולמו, שהרי כמו שהבאתי שם מהתשוה”ג בשם הירושלמי שיש לעמוד בברכות השבח ושכן נהג מהר”ם לגבי ברכת המפיל, ואמנם בירושלמי שלנו ליתא, אבל כידוע שהרבה דברים הביאו הראשונים בשם ירושלמי שאינם בירושלמי שלנו, וירושלמי שבא לידינו הוא גם גירסה אחת מתוך הירושלמי הקדום שהיה לפני הראשונים, וגם בכ”מ ציין בביאור הגר”א מקורות לשו”ע מהירושלמי שהביאו הראשונים שאינם לפנינו, כמו מה שציין על דינא דהרמ”א לעמוד בדבר שבקדושה ומה שציין על דינא דלא לישן בר”ה, ואע”פ שבבבלי משמע שאין צריך לעמוד כמשנ”ת, מ”מ הרי כמה פוסקים לא חשו לזה, כמו דעה ראשונה בתשוה”ג הנ”ל ומהר”ם, הלכך יש לומר דהנח לברכות האמורות שם שנתקנו לכתחילה לומר על דברים מסויימים הלכך הידור דסמוך ותיכף עדיף על הידור דעמידה שאם יעשה בעמידה יצטרך לברך כמה ברכות יחד ולא יברך כל אחת מן הברכות על מה שמברך, וגם לדידן שמותר לברך על סדר הבריאה אבל ודאי דלכו”ע עיקר התקנה ומצוה מן המובחר נתקנה לברך על כל דבר כפי מה שהוא כמ”ש ברוך ה’ יום יום בכל יום תן לו מעין ברכותיו בסוכה מו (ושם נפסק להלכה אע”פ שברפ”ו דברכות מימרא זו לא נפסקה לענין אחר), וכמ”ש האחרונים כעי”ז במה דלא נהגו השתא כהמהר”ם לענין המפיל כדי שיהיה על השינה, הלכך אין להוכיח מהבבלי בהכרח דלא כהירושלמי.

הלכך אם הוא משמעותי בכונה שקשה לכוון בלא ישיבה בודאי ישיבה עדיף ואפי’ בשמונ”ע בכמה אופנים מעיקר הדין כונה עדיפא מעמידה ולהלכה א”צ לחזור ולהתפלל מעומד אחר כך, וכ”ש בניד”ד שיש להקל הרבה מעבר לזה, מאחר דבלאו הכי עיקר הדעה להלכה שמותר לישב כמשנ”ת וכך הפשטות מסתימת הבבלי, הלכך כל כמה שיודע שיועיל בכוונתו עדיף, אבל אם הוא ענין של נוחות בעלמא שנוח יותר לכוון כך בישיבה, אבל יכול להתאמץ ולכוון בעמידה, הדבר מותר שיכול לשבת, אבל א”א לומר שהוא יותר מהודר בפרט לבני אשכנז דמנהגם בעמידה כמו שהחמיר היעב”ץ שהבאתי בתשובה הנזכרת, ולענין בני ספרד עי”ש מה שהבאתי.

קרא פחות

הנה לדידן לבני אשכנז מברכים שעשה לי כל צרכי בכל גווני כמבואר ברמ”א סי’ מו ס”ח (ויתכן שכך גם מנהג בני ספרד כהרמ”א בזה, ועי’ מאמ”ר שם), אולם להמחמירים בזה כפשטות דעת המחבר שם וכדעת הגר”א במעשה רב וכמנהג החזו”א (ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמ) והגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים טו הע’ יט) א”א לברך שעשה לי כל צרכי אם לא נעל הנעליים באותו היום.

בשו”ת תשב”ץ ח”ב סו’ סי’ קפו כתב דבמנעל של שעם שמותר ביו”כ יכול לברך שעשה לי כל צרכי וכ”כ בסידור היעב”ץ דאם לובש מנעל של לבד או גמי בודאי יכול לברך שעשה לי כל צרכי.

(ומהגר”א הנ”ל והחזו”א שחשש ג”כ שלא לברך אין ראיה להיפך ממה שלא בירכו שעשה לי כל צרכי די”ל דאזלי לשיטתם שלא נעל נעליים כלל ביו”כ).

ויש מקום לומר דלפי דברי התשב”ץ הגדרת נעליים בזה אינו בחומר שממנו עשוי הנעליים אלא כל שדרך בני אדם לצאת בו לרחוב ולדרך דאל”כ אמרי’ בטלה דעתו אצל כל אדם ואי”ז נעל כמו שמצינו בכ”מ (ע”ע בה”ל סי’ תנד), ובדיני חליצה מצינו שנזכר כמה הגדרות בנעל, אלא דשם החמירו יותר ממה שנקט התשב”ץ דנעל של שעם חשיב מנעל.

אבל במאמר מרדכי בסי’ מו שם נסתפק בזה באריכות, ולמסקנתו נקט לעיקר דלפי סברת המחבר הנ”ל אין ברכת שעשה לי כל צרכי על נעליים המותרות בת”ב והביא ראיה שם מאגודה במש”כ בדעת הרמב”ם עי”ש (ועיקר הראיה מהאגודה גופיה ועי”ש מה שדן עוד בדעת האר”י ועוד פוסקים אם יש להביא ראיה מדבריהם לענייננו, דפשטות דעת האר”י שא”א לברך על שום נעל בת”ב ויוה”כ ועי’ עוד בדע”ת להמהרש”ם על השו”ע סי’ מו שם).

ופשטות דעת האיכא מ”ד שהובא בטור סי’ תריג בשם בעל העיטור הל’ יוה”כ סובר כדברי המאמ”ר הנ”ל, וכן פשטות דעת הערה”ש סי’ מו סי”ג שסובר כהמאמ”ר הנ”ל [ובפרט לפי מה שמחלק שם בין אבל שאחרים מברכים ולכן להרמ”א יכול האבל לברך מחמת אחרים משמע דמש”כ שבת”ב אין אחד מברך הוא כפשוטו דהיינו גם הלובשים נעלים המותרים].

ואפשר להוסיף דממה שבסוגי’ דיבמות כייל מיני נעליים לענין כמה דינים ולא מחלק ביניהם יש מקום לטעון דכ”ה הפשטות שהגדרת נעל בכל מקום שוה זל”ז בדאורייתא ובדרבנן א”כ מנ”ל שתקנו ברכה זו בדבר שאינו נעל וצל”ע.

ומצינו בכמה פוסקים שנקטו דטעם ברכת שעשה לי כל צרכי ביו”כ הוא משום שסמכו על המקילים בזה המובאים ברמ”א סי’ מו הנ”ל בנוסח הרמ”א או בנוסח כעין זה (עי’ עוד רא”ש יומא פ”ח סי’ ג, טור סי’ תריג וב”י שם בשם הר”ן יומא ב ע”א מדה”ר, ומהרי”ק ח”א סי’ כה, ופשטות כוונת כולם דבאמת יכול לברך כל אימת שיכול לנעול גם אם לא נעל וצע”ק מהרא”ש בפ”ט דברכות עי”ש), ואם נפרש כן בכוונתם א”כ יוצא מדבריהם דלדעת המחבר א”כ בנעל בגד א”א לברך, אולם יש לדחות כעין מה שכתבתי לדחות בדעת הגר”א וגם יש לדחות דמהדרי אתקנתא גם למי שהוא יחף בלא נעלים המותרים.

היוצא מכ”ז דיש בזה מחלוקת הפוסקים ונראה שעכ”פ בשיטת המחבר נקטו רוב הפוסקים שלא לברך ולכן מי שחושש להמחבר מעיקר הדין לא יברך דרוב כך סוברים וכ”ש שספק ברכות להקל וכ”ש שיש מקום לטעון כן בדעת הגמ’, אולם מי שנוהג כבני אשכנז ורק לחומרא בעלמא חושש שלא לברך בלא נעליים יוכל לברך בניד”ד מכיון דשי’ המחבר אינה ברורה בניד”ד ולכן יכול שפיר לסמוך בזה על המנהג.

ולגוף ענין נעליים המותרים בת”ב ויוה”כ [להמתירים] אם מותרים גם באופן שאין מרגיש בהם צער ע”ע משנ”ב סי’ תריד סק”ה ולענין אם רגיל לצאת בהם בשאר ימות השנה ע”ע בתורת המועדים שם סק”א אות ב ובשאר פוסקים.

גם במשנ”ב סי’ קפט סק”ה שהזכיר לענות אמן אחר הרחמן לא הזכיר אלא שיענו אחרים, וכ”ש כהיום אצלינו (בקהילות בני אשכנז) שאין המנהג רווח לענות אמן אחר הרחמן, ושאלתי להגרח”ק זיע”א על זה והשיבני פוק חזי מאי עמא דבר.

והנה עיקר מה שאין לענות אמן ברכת עצמו נזכר בברכות מה ע”ב, שהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, וכתבו שם תלמידי רבינו יונה הטעם משום שכשעונה אמן מראה בזה שסיים ברכותיו וממשיך אחר כך עוד, מלבד מי שעונה אמן אחר סיום כל ברכותיו שהוא משובח כמ”ש בגמ’ שם, מכיון שסיים כל ברכותיו.

והנה לפי זה באופן שסיים לגמרי הרחמן, כגון בהרחמן שאחרי ספירת העומר מותר לענות אמן, ואף שלגבי ברכות מנהג בני אשכנז שלא לענות אמן אחר ברכותיו אלא אחר ברכת בונה ברחמיו ירושלים בלבד, מ”מ כבר העירו שבירושלמי ברכות פ”ה ה”ד מבואר כמנהג השני בזה שיש לענות אמן אחר כל ברכה סופית, כמ”ש בתלמידי הר”י לג ע”ב מדפי הרי”ף, ע’ בביאור הגר”א על השו”ע ועי’ בספר דברי הלכה להגר”צ ובר, וגם במג”א ובמשנ”ב התירו לענות אמן אחר ברכת עצמו באופן זה כשסיים ביחד עם הש”ץ כיון דלענין זה יש לסמוך על הדעות שעונה אמן אחר ברכת עצמו (אע”פ שבברכה שאינה סופית אסור לעשות כן כמ”ש בתלמידי הר”י דברכות לה ע”א מדפי הרי”ף ובפסקים שם אות קז).

ויש לציין דגם בגמ’ שם מו ע”א הפשטות היא שהיה ידוע שבסיום ברכות עונים אמן כמ”ש שם דלישמעו פועלים וליפקו וכו’ וכמ”ש שם דלא לזלזלו בה עי”ש, והפשטות הפשוטה שהיה ידוע להם שאם עונים אמן זה סיום הברכות ואם לא לא, ולא שהוא דין מיוחד בבהמ”ז בברכה זו כמו שנראה להמונים לפי המנהג היום.

ועיקר הטעם שלא נהגו כן בני אשכנז הוא משום שידוע שיש מנהג קבוע בזה ולכו”ע האמן של המברך עצמו אינו חיוב.

ממילא לענייננו אם אין מנהג מבורר שלא לענות אמן אחר הרחמן שלו אפשר לסמוך ולענות אמן כשמסיים התפילה (דהיינו כשמסיים כל ה”הרחמן”), ואף בסידורי אשכנז בסוף בריך שמיה בחלק מהסידורים נוסף אמן וכן בעוד תפילות נדפס כן, והטעם כנ”ל שהוא מותר.

אולם לענות אמן בין הרחמן להרחמן (כשלא סיים כל ה”הרחמן” של ברכת המזון) על ברכת עצמו הוא באמת נידון שצריך לדעת אלו שנהגו בזה מבני ספרד (כפי שנמסר לי על ידי השואל הי”ו, ואיני מתמצא במנהגי בני ספרד) על מה מסתמכים, וראיתי שיש כמה ספרים מבני ספרד שהזהירו שלא לעשות כן, ראה ספר פנחס יפלל עמ’ 59, וספר שבו ואחלמה על הגמ’ בברכות שם, ולא ביררתי הענין, רק עצם מה שיש ספרים מבני ספרד שהעירו כנגד מנהג זה משמע שלכאורה אינו מנהג קבוע ומבוסס, וממילא אם יכול למשוך ידו מהמנהג הזה שאינו מבורר מה טיבו – מה טוב.

ואולי יש ללמד קצת זכות על זה, דהנה כל מה שהוא מגונה הוא רק לענות אחר ברכת עצמו על כל ברכה וברכה כיון שצריך לסיים, ואילו השומעים כן עונים אחר כל ברכה גם כשיודעים שעדיין לא סיים, ולמה כן הוא, ודוחק לומר שאינם יודעים אם סיים דאטו אין מי שיודע סדר ברכת המזון וסדר תפילה.

ואולי הטעם הוא משום שהמברך עסוק בברכה ואין לו להפסיק לאמן אבל השומעים שאין עסוקים בברכה יכולים להפסיק לאמן בכל פעם.

ולפי זה אפשר שאם עוסק בברכות של רשות שאין בהם שם ומלכות יכול לענות אמן אחר כל פעם, כיון שאין מוטל עליו להמשיך בברכות, והוא רק בתורת לימוד זכות.

אבל יתכן להוסיף ולבאר בנוסח קצת שונה וביותר הרחבה הטעם בזה, דבאמת המברך אינו צריך לענות אמן כלל (ולכן גם אחר הברכה הסופית אינו חובה כמו השומעים) כיון שהוא האומר בעצמו, ורק השומעים מוטל עליהם לענות אמן להראות שהם מסכימים לדבר ואין כופרים, ועי’ בסוף גמ’ דנזיר, אבל המברך אחר שסיים לגמרי אומר אמן מאחר שכבר סיים, והוא כעין חיתום לכל הברכות.

ואם נאמר שאמן הוא כעין חיתום לכל הברכות א”כ אין טעם לענות אמן גם באמצע הרחמן.

וברבינו יונה הלשון הוא והטעם מפני דכשאומר אמן בסוף כל הברכות מורה שכבר גמר כל הברכות ואין לו לומר יותר אבל כשעונה אמן בסוף כל ברכה וברכה הרי זה בור שמראה בכל פעם ופעם שמסיים וחוזר ואומר אח”כ ברכה אחרת עכ”ל, ואולי יותר משמע כמו הפירוש השני שאמן של המברך הוא סימן שסיים ברכותיו כעין חיתום, וממילא אין כ”כ מקור ברור לזה שיענה אמן אחר כל שבח.

ובגוף הענין של אמן בסוף בריך שמיה וכיו”ב יש לציין בזה נקודה נוספת, דיש מחלוקת ראשונים האם הענין לענות אמן אחר ברכותיו בסוף ברכה סופית הוא רק כשיש יותר מברכה אחת או גם בברכה אחת, עי’ רמב”ם פ”א מהל’ ברכות הט”ז ותלמידי רבינו יונה שם לג ע”ב, והנה בריך שמיה לכאורה היא רק ברכה אחת.

ואולי יש לומר דגם להרמב”ם מה שלא הותר בברכה אחת הוא רק בברכה המסויימת וניכרת בשם ומלכות אבל ליקוט של שבחים שאינו ניכר מתי סיום השבחים אפשר שמודה שיכול לענות אמן ובזה לעשות חיתום לברכה גם אם הוא רק לקט אחד של שבחים, ועוד בדברים שאין בהם שם ומלכות מאן לימא לן על כמה נוסחאות של שבחים שהם כמה ברכות שמא הם אחד וכן להיפך בטופס שמלקט הרבה שבחים שמא הרבה ברכות הם, כמ”ש המשנ”ב בשם המהרי”ל בהל’ יו”כ לענין אין כאלהינו, ולכן אין למחות במי שעונה אמן אחר בריך שמיה גם לדעת הרמב”ם.

יש בזה דעות שונות בין בפועל ישראל מי מברך, ובין בפועל גוי אם מברך, ובפועל גוי אינו מוסכם לכולי עלמא שיצא ידי חובת המצוה.

והרוצה לצאת ידי כל הדעות [עכ”פ בפועל ישראל שכיר יום שהוא ודאי נכנס לכלל שאלה, וכן בכל פועל גוי] יגמור בעצמו את חיבור חלקי המעקה באופן המועיל, (ובזה יקיים גם מצוה בו יותר מבשלוחו שהוא דין גמור לכתחילה כמ”ש בקידושין מא ע”א, וגם באופן שעיקר העיסוק לא על ידי בעה”ב מוכח שם לגבי הכנות שבת וכן בשו”ע דג”כ אמרי’ מצוה בו), ואז יוכל לברך בעה”ב בעצמו במכוש אחרון בין אם הפועל היה ישראל ובין אם היה גוי.

ומ”מ השיטה העיקרית להלכה שבפועל ישראל הפועל יברך ועכ”פ ודאי בפועל קבלן, ובפועל גוי לא יברך כלל.

מקורות:

לענין פועל יהודי יש אומרים שהפועל יברך (גליון רע”א סי’ תכז בשם הרמב”ם פי”א מהל’ ברכות הי”א, ערוה”ש חו”מ שם סק”ג, הגרח”ק במס’ מזוזה סק”א ובית ברוך ח”ב מזוזה אות ד, וכך פשטות הרמב”ם שם, ועי’ עוד משנ”ב סי’ תלב סק”י לענין בדיקת חמץ דשליח מברך וכ”ה בכת”ס יו”ד סי’ קנ וכן מבואר בב”י סי’ תקפה בשם תה”ד, ואולם עי’ פר”ח בסי’ תלב שם מה הדין אם בעה”ב רוצה לברך והכת”ס לא סבר כן, ועי’ במשנ”ב הל’ נר חנוכה), ויש שנקטו שאפי’ פועל ישראל אם הוא קבלן אין בעה”ב מברך (פת”ש חו”מ ממשמעות מחנ”א הל’ שלוחין ושותפין סי’ יא), ובשם הכנה”ג (או”ח סי’ תקפה בהגב”י, ועי’ כנה”ג חו”מ סי’ תכו הגב”י אות טו) הביא הפת”ש שם דבפועל קבלן יברך הפועל ובפועל שכיר יום יברך בעה”ב [וראה מחנ”א שם בשם הכנה”ג], ויש שנקטו מספק שבמקום שפועל בונה את המעקה, הבעה”ב יגמור את חיבור המעקה באופן המועיל כדי שיוכל לצאת מידי ספק ולברך (הגריש”א).

לענין שליח גוי בפת”ש חו”מ סי’ תכז הביא ממשמעות המחנ”א שם דאם הפועל קבלן אינו יכול לברך ואם הוא שכיר יום יכול לברך.

ונחלקו האחרונים בדעת המחנ”א אם יכול לברך קודם עשיית המעקה כמו בשאר מצוות, או דמאחר שהדבר תלוי בדעת הגוי מברך רק אחר כך (עי’ שד”ח מערכת ברכות סי’ א אות טז).

ורוב האחרונים סוברים שא”א לברך על פעולת גוי (רעק”א בהגהות למחנ”א, מהרי”ט אלגאזי הל’ יו”ט בכורות סק”כ, וציין לו גם בשד”ח שם, חקרי לב שיירי יו”ד סי’ ט, ועי’ חלקת יואב חו”מ סי’ א ושו”ת מהרש”ג ח”א יו”ד סג ותורת חסד ח”א סי’ מב ועוד).

ויש אומרים שאם עשה כן על ידי גוי ביטל מ”ע שבתורה (מנ”ח מצוה תקמו סק”ג, ועי’ מהרי”ט אלגאזי שם, ןבאו”ש הל’ ברכות פי”א נקט בפשיטות שכשרה בגוי, ועי’ מה שאכתוב להלן בשם רע”א).

וע”ע בנידון ר”ת ושאר פוסקים לגבי שליחות לגוי בריבית ביו”ד סי’ קסח עי”ש, ועי’ נתה”מ סי’ קפח סק”א לענין קנין על ידי פועל גוי, ועי’ ע”ז כו כז לענין מילה בנכרי, ועי’ תוס’ שבועות ג ע”א ד”ה ועל וכו’ לענין תגלחת מצורע ע”י גוי, ועי’ ב”י או”ח סי’ יד לענין עשיית ציצית על ידי גוי, ועי’ בתשובה אחרת [לענין הדלקת נרות שבת על ידי מי שאינה שומרת תורה ומצוות] מה שהבאתי הנידון פלוגתת האחרונים לענין הדלקת נר שבת ע”י גוי, עי’ מג”א סי’ רסא סקי”א ורע”א שם ומשנ”ב שם סקכ”א, ואמנם בחו”מ שם ציין בהגהות רע”א לדברי המחנ”א, ויל”ע אם הסכים לדבריו, ואולי כדי שלא לסתרו דברי הרע”א אהדדי יש לחלק בין תקנת חובה לתיקון, דהרי במעקה אינו מצוה חיובית משא”כ בהדלקת הנר, ומאחר שיכול לפטור עצמו במעקה על ידי בניית גוי ס”ל יכול נמי לברך, ומיהו אפשר דאינו מוכרח דסובר רע”א בהל’ מעקה כהמחנ”א דהרי לענין פועל ישראל סתם הרע”א דבכל גוני פועל יברך וא”כ כבר מצינו דבר שלא ס”ל בזה כהמחנ”א, ואולי אינו מוכרח בדבריו דהפת”ש רק נקט שהוא משמעות דבריו, ויל”ע.

ועי’ בית מתתיהו להר”מ גבאי ח”א שהאריך הרבה בנידון זה והביא הרבה מ”מ בהרחבה רבה.

נראה שמועיל.

מקורות: הנה בדין שומר לסעודה שנזכר בלשון הגמ’ (פסחים קב ע”א) הניחו מקצת חברים (להמחבר סי’ קעח ס”ב גם בדברים הטעונים ברכה במקומן כגון פת ולרמ”א צריך שומר רק בדברים שאין טעונין ברכה במקומן כגון ירקות) יש לדון אם הוא דין בקביעות סעודה שיש מן החברים שנשארו שם ולכן חשוב כמו שהסעודה לא נעקרה ואין נפק”מ אם הקטן אינו בר חיובא של הברכה, או שיש בזה ג”כ תנאי בברכה שמכיון שיש שם מקצת חברים עדיין לא נעקרה ממקומה הסעודה עם חיוב הברכה, ומאידך גיסא יש לומר דגם אם נימא שהוא תנאי בסעודה עם הברכה יחד מ”מ הרי שינוי מקום אינו דאורייתא וקטן הרי מחוייב בברכה עכ”פ מדרבנן א”כ שמא עדיין דרבנן מהני לדרבנן.

ויעוי’ בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם שחידש ע”פ הרמב”ם (ברכות פ”ד ה”ד) דלא נקט מקצת חברים דא”צ שהחברים הנשארים יהיו אוכלים שם, אלא גם אם אינם אוכלין מהני, ומשמע שם שתלה הנידון בין ב’ הברייתות אם גרסי’ זקן או חולה או מקצת חברים, ונראה שסמך בזה על הברייתא גבי אכילת פסח שנזכר שם שזקן או חולה אינם יכולים לאכול כזית, ולפי דעתו לכאורה גם קטן יועיל לזה, כיון שאין בזה תנאי כלל לברכת המזון.

אמנם מהערך לחם גופיה מבואר שלא אמר דבריו בדעת השו”ע שהזכיר מקצת חבירים, וכ”ש שהגר”א בביאורו שמשמע מדבריו שהברייתות אינן חולקות לא יאמר הערך לחם דבריו לשיטתו, וגם השעה”צ סקי”ב נראה שהלך בזה בדרכו של הגר”א עי”ש, וגם מסתימת הפוסקים חברים שהיו אוכלין והניחו מקצת חברים משמע שאוכלין עמהם, וכן במאמר מרדכי סק”ד הזכיר להדיא שאם אותם מקצת חברים ברכו בהמ”ז שוב אין להם דין שמירה, ממילא פשיטא דסובר דבעי’ שיהיו מן הסעודה רק שיש להסתפק לשיטתו אם בעינן דוקא מי שמחוייב בברכה מדאורייתא כמותו או דסגי שקבוע בסעודה ואפילו את”ל דלא סגי קבוע בסעודה ובעי’ מחוייב בברכה שמא סגי בזה מה שמחוייב מדרבנן הקטן בבהמ”ז.

ומסתברא שיועיל קטן בזה כיון דעיקר הקביעות הוא מצד הסעודה.

וכן מצאתי באשל אברהם להרב מבוטשאטש שדן לענין אותם החברים ומשמע מדבריו דמיירי שכבר נצטרפו לסעודה ועדיין לא אכלו כזית אבל אוכלים ויבואו בהמשך לידי כזית, וכ’ שם וז”ל, אך לגבי הניח מקצת חברים במקומו יש לומר שגם שלא אכל עדיין שום שום אחד מהם כזית מהני, כיון שמהני גם גבי מה שאין צריך ברכה במקומו (פירוש שמקצת חברים מועיל גם לירקות וכיו”ב שאין צריכין ברכה במקומן ואעפ”כ מועיל שמצטרף עם החברים לקביעות סעודה במקום ישיבתן אע”פ שיוכלו החברים לברך במקום אחר), אם כן אין הטעם מצד ברכה שלאחריו כלל, רק שייך קביעות דעתו לשם מצד שאוכל עם החברים, ובזה שייך שפיר שמתחילת הסעודה דעתו אל החברים, ואולי גם כשהיה (א”ה בזה בא לדון במה שרצה לטעון קודם לכן שהיוצאים עצמן צריכין לאכול כזית מקודם) דעתו מתחילה לאכול רק פחות מכשיעור זית עם החברים והלך באמצע, כיון שבדעתו לאכול עוד עם החברים יש לו שייכות קביעות למקומו וצריך לעיין עוד עכ”ל.

(ועי”ש עוד מש”כ במהדורא אחריתי לטעון טוען אחר בשם הפמ”ג דפחות מכזית נחשב דבר שאין טעון ברכה אחריו במקומו, ועי’ משנ”ב סקכ”ח בשם המג”א שפחות מכזית פת נתחייב מיד בברכה, ולא נחית שם מה הדין בהניח מקצת חברים, ובכה”ח סקי”ט נקט שבהניח מקצת חברים לא גרע מהניח מקצת חברים בפירות, ולא ניכנס לדין זה כעת).

עכ”פ מבואר בדבריו שהגורם לזה הוא קביעות הדעת לסעודה ולא מצד שנתחייבו בברכה, ואע”פ שיש לטעון ששם עכ”פ יש להם ולו קביעות דעת לאכול סעודה שיתחייב בה בהמ”ז דאורייתא, אבל מצד הטעם והראיה שהביא מדברים שאין טעונגין וכו’ לפמשנ”ת, חזי’ שלא זה הגורם לדבר אלא הקביעות לסעודה וא”כ סגי בזה גם בקטן.

והראיה שהביא מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן זה יהיה ראיה בין להנוהגין כהמחבר ובין להנוהגין כהרמ”א, דבדבר שאין טעון ברכה במקומו בעינן מקצת חברים לכו”ע.

הוספה לאחר זמן

בספר שערי הברכה ראיתי שהביא שם עוד כמה מ”מ בזה, ומה שדן שם להביא ראיה מצד מי שמחוייב בספק עדיין יש מקום לחלק דאדם שחייב מספק בברכה הוא יותר אחראי מקטן שחייב בברכה שאין לו אחריות על מעשיו כלל.

לא, אלא יצטרך לברך על מה שיאכל עכשיו בנפרד.

מקורות:
יש להקדים בזה דיש כמה גדרים של עיקר וטפל שנזכרו בגמ’ ופוסקים, דיש הדין של כל שיש בו מין דגן מברך עליו במ”מ, שהוא גדרי עיקר וטפל, ויש טפל מחמת חשיבות אחרת, (ויש דעה בראשונים דעת הריטב”א שגם מי שלקות הוא מדין עיקר וטפל), ויש טפל בתערובת מחמת רוב ממין מסוים, ויש טפל של דבר שבא להיאכל מחמת דבר מסויים, ועי’ בשו”ע ונו”כ סי’ ריב מדינים אלו.

והנה כאן שהשאלה היא באופן שהטפלות היא מחמת שיש רוב ממין מסויים, יש בזה גדרים אחרים מטפל שהגדרתו היא שמאכל אחד בא להדיא מחמת מאכל אחר, וכמו חומרת החיי אדם (המובאת בבה”ל ר”ס ריב) שאין עיקר וטפל כשכל אחד מהמינים ניכר בפני עצמו, וחומרא זו נזכרה בחיי”א לגבי דיני תערובת וכן לגבי דינא דכל שיש בו מחמשת המינים שהוא ג”כ דין של הגדרת התערובת, אבל במאכל שבא להדיא מחמת מאכל אחר כגון מליח ופת עמו וכיו”ב מבואר להדיא בש”ס ופוסקים שההגדרה היא שהמאכל השני חשיבותו התבטלה לגמרי לענין ברכה אף שהוא ניכר (אם כי יש לומר דהגדרה זו אינה תקיפה בכל ב’ מינים שאחד מהם חשוב מחבירו, עי’ משנ”ב סי’ ריב סק”ג, וממילא מכיון שבחלק מהמקרים נצטרך לבוא לשאלה בגדרי תערובת ממילא חומרת החי”א למעשה תהיה שייכת בהרבה מקרים).

והנה לגבי סוג זה של עיקר וטפל שמאכל אחד בא מחמת מאכל אחר מבואר במשנ”ב סי’ ריב סק”ה שאם אכל מאכל אחד מחמת מאכל אחר יותר מהשיעור שנחשב באופן סביר כאוכל מחמת המאכל האחר, יצטרך לברך על המאכל השני כדינו, וכגון שאוכל מעט פת אחר היי”ש להפיג המרירות שדין הפת שהוא טפל, אבל אם ירבה בפת ויאכל יותר משיעור הנטפל יצטרך לברך על הפת המוציא ונט”י כמבואר שם, ומסתמא יתחייב ג”כ בברכת המזון דדינם שווה לענין זה כמו חיוב המוציא ונט”י.

ולפי זה ה”ה אם אדם אוכל מתערובת כגון תפוחים ואבטיחים ומברך העץ מחמת שרוב התערובת היא תפוחים, ואחר כך בא לאכול אבטיחים מהמקרר, לכן מאחר והאבטיחים אינם יכולים מעיקרא להיחשב כטפלים לתפוחים אם אינם עומדים בתערובת לכן מה שפטר את האבטיחים שבתוך התערובת אינו פוטר עוד אבטיחים אחרים.

(ובגדר תערובת לענין זה עי’ בביאורים ומוספים ריש סי’ ריב מה שהביאו מהפוסקים לענין זה, אבל אם האבטיח מחוץ לצלחת של הסלט לכל הדעות אינו בכלל עיקר וטפל, כיון שכאן הגדרת העיקר והטפל אינו מחמת שמאכל אחד בא מחמת מאכל אחר אלא מחמת שהם התערבו על יד אדם ויצרו תערובת, וממילא מה שאינו בתערובת ודאי שאינו נחשב עיקר וטפל וכמו שמצינו בדיני קדימה לענין פירות העץ ופירות האדמה דמוכח שם בכל דברי הפוסקים שאין אחד מהמינים פוטר חבירו מדין עיקר וטפל, ואם יהיה צד שאחד מהם פוטר ברכת חבירו יהיה מדינים אחרים אבל לא מדיני עיקר וטפל, וגם זה רק אם התכוון עי’ רבינו יונה או עכ”פ בהיה דעתו עי’ ט”ז סי’ רו סק”ב, וגם בזה אינו מוסכם לכו”ע דעי”ש בפר”ח סי’ רו סק”ב ושאג”א סי’ כז מ”ש בדעת רש”י ותוס’, ומ”מ כמבואר במשנ”ב סי’ רו סק”י שאין ברכת האדמה פוטרת פרי העץ אם לא התכוון להדיא לפרי מסוים שהוא העץ, וע”ע משנ”ב סי’ קעו סק”ב וחזו”א סי’ לד סק”ז, ואכמ”ל.

ולפ”ז יתכן דגם מה שהביא המשנ”ב בסק”ה בשם השל”ה שלא לאכול פת לאחר יי”ש כיון שאם יאכל יותר מהשיעור ייכנס לספק ברכות, יתכן דבניד”ד אינו שייך חשש זה, דבניד”ד שהטפלות היא מחמת שיש כאן תערובת ולא מחמת שמאכל אחד בא מחמת מאכל אחר, ממילא הדבר מאוד מוגדר מה נפטר בברכה ומה לא, ולכן לא כתבו הפוסקים בכל עיקר וטפל שלא להסתמך על הפטור שמא יאכל יותר מהשיעור, דחשש זה שייך רק במקרה כגון פת לאחר יי”ש ששם אין שום גדר הנראה לעינים מה נחשב טפל, דשם הגורם למה שהפת טפל הוא משום שהפת בא מחמת היי”ש, וממילא לא יוכל האדם לשער ולצמצם לאכול רק שיעור פת הבא מחמת היי”ש כיון שאינו רואה לעיניים כמה הוא השיעור בזה ובכל פעם משתנה לפי כמות ומין השתיה ולפי הפת ולפי האדם).

והנה אמנם היה מקום לומר דבמקרה של המשנ”ב יש יותר מקום לומר שהפת המיותרת שאוכל אחר כך אינו טפל, כיון שאין הפת בא עם היי”ש להדיא ורק מחמת שיש קשר ביניהם מצטרפים יחד, אבל בניד”ד שהתפוחים והאבטיחים באים יחד ממש היה מקום לומר שטעם פטור האבטיחים הם מחמת שבאמת הם בטלים לתפוחים אבל אין החילוק נכון, דגם אם ההגדרה שהאבטיחים בטלים או אינם קיימים, אבל אבטיחים שבמקרר שאינם בתערובת כלל אין להם שום קשר לתפוחים אלו, וכ”ש הוא מהמקרה כאן דהרי שם גבי פת ויי”ש היה עוד מקום לטעון שסו”ס מה שבא לידי תחילת אכילת הפת הוא על ידי היי”ש נמצא דהיי”ש גורם לפת שתבוא (וכעין מש”כ המ”ב בריש סק”ה בשם המג”א לענין אכילת הטפל קודם העיקר דלפ”ד המג”א חשיב טפל גם בכה”ג כיון שאינו אוכל הטפל אלא מחמת העיקר), ואעפ”כ אין אומרין כן משום דסו”ס שאר הפת שאוכל אחר כך אינו בשביל לבטל מרירות היי”ש ונמצא שיש לו חשיבות בפ”ע (ובאוכל טפל קודם העיקר מיירי שיש איזה טעם שאוכל הטפל קודם העיקר לטובת הנאת אכילת העיקר), וכ”ש כאן בניד”ד אין שום קשר מהותי או משמעותי בין התפוחים לאבטיחים והקשר היחיד ביניהם הוא הנחתם בכלי אחד בתערובת וממילא כל מה שאינו בתערובת אינו שייך כלל.

ואמנם במשנ”ב סי’ קסח סוף ס”ח הביא בשם הט”ז דאם אכל רקיקים עם מרקחת ונשאר מעט מהרקיק אוכלו בלא ברכה כיון שעיקר הרקיקים היו טפלים לא חיישי’ לגמר האכילה, היינו דמ”מ כשבא לאכול רקיקין אלו ממש היו באופן של עיקר וטפל משא”כ כשמביא רקיקים שלא הובאו למטרת טפל למרחקת.

הנה לפי מה שנתבאר בתשובה הסמוכה שאפשר לפדות אצל כהן בעל מום, פשיטא שמותר לפדות אצל כהן אילם שאפי’ בעל מום אינו כמו שביארתי בתשובה אחרת, ובלבד שהוא עכ”פ שומע ואינו מדבר, דאם אינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה ואינו פשוט כ”כ שיהיה שייך לפדות בכור  אצל כהן שוטה כיון שחסר בזה נתינה וגם חסר בזה דעת להבין ה’ סלעים, ויעוי’ נתה”מ סי’ רמג סק”ח.

אבל למעשה לדידן לכאורה יש שני בעיות קלות בפדיון בכור עם כהן אילם, הא’ דיש מנהג לומר לכהן וכו’ כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ שה ס”י בשם הטור והרא”ש קידושין פ”א סי’ מא בשם הגאונים, ומסתמא שאין לדחות בידיים מנהג זה מלאומרו באופן הנשמע לאזנים זה לזה, והב’ דיש נידון באחרונים ובראשונים לגבי ברכת שהחיינו לכהן המקבל את המעות, ויש צד שצריך לומר שהחיינו ואכמ”ל, וכמו שלכתחילה אילם לא יתרום מפני הברכה כדתנן בפ”ק דתרומות, ה”ה גם לכתחילה יש ליתן לכהן שמברך שהחיינו.

אולם הבעיה של שהחיינו הא קלה יותר, דכיון שיש סב”ל דמבואר בראשונים שאין מברך שהחיינו (רשב”א שו”ת ח”א סי’ שלח, מאירי פסחים קכא ע”ב), בפרט בזמנינו שה’ סלעים אינו רווח כ”כ ואפשר שאינו בכלל שמועות טובות ששמח בהן הרבה, ממילא למעשה בלאו הכי יש על הכהן רק לצאת בברכה על ידי הישראל וכמו שכתבו הרבה אחרונים (חת”ס יו”ד סי’ רצד ורצט, העמק שאלה סי’ קעא סק”י, כתב סופר יו”ד סי’ קמז קמח, רש”ש פסחים שם, ועי’ עוד דרך אמונה בכורים פי”א ה”ה בהה”ל ד”ה וחוזר בסופו, מנח”ש ח”א סי’ כ סק”ב, שבט הלוי חי”א סי’ רמח סק”ד), וזה יכול גם האילם לעשות, ובלאו הכי אם יוצא מהישראל אין בזה שום גריעותא, דאפי’ אם נימא דבברכות השבח צריך עשרה [והארכתי בזה בתשובה אחרת לענין לצאת בהמפיל ממישהו אחר] מ”מ הרי אינו בקי יכול לצאת בברכת המזון,  ולכאורה ה”ה כאן, ואילם אין לך אינו בקי גדול מזה.

וגם מצד המנהג יש לצדד דאע”פ שמסברא שעיקר המנהג שיאמרו זה לזה בקול הנשמע זה מזה כדרך שיחת בני אדם (ולא סגי בריחוש שפתים בלבד), מ”מ בדיעבד מפני כבוד הבריות אפשר להקל באילם אם יהיה לו מזה בושה לפי הענין, דאפי’ בסומא וע”ה בקריאה”ת הקילו אף ששם הוא יותר נחוץ לדינא שיקרא עם הבעל קורא וכאן הוא רק מנהג לומר האמירה שלפני הפדיון הבן, ואעפ”כ שם הקיל הרמ”א מפני כבוד הבריות כמ”ש בבה”ל (וציינתי בתשובה על אילם בקריאה”ת), על אף שסובר הרמ”א בד”מ יותר לעיקר הדין שאין להקל בזה כמ”ש גם בשעה”צ (וציינתי בתשובה הנ”ל), ממילא במקום של כבוד הבריות בודאי שיש להקל בזה.

לבני אשכנז במקרה שיש לבעה”ב שמחה מהמשחק נראה שאפשר לברך, ולבני ספרד הנוהגים כהכה”ח הפשטות היא שלא מברכים.

מקוורת:

במשנ”ב סי’ רכג סקי”ט כתב דמי שקנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך הטוב והמטיב על כלים של בני ביתו, כיון שטוב הוא גם לו שזכה שבני ביתו יהיו לבושים במלבושי כבוד, ובלבד שקנה לאשתו וזרעו.

ויש לעיין אם הוא דין במלבושים כמו שמצינו בדיני נדרים וכתובות שהוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו שלא יהיו בניו לבושים במלבושים טובים, או גם בכל דבר שהוא לשימושם.

והנה מקור דברי המשנ”ב הוא מהב”ח והב”ח בא לפרש דברי הטור שהביא הסמ”ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב.

ושם בטור בשם סמ”ק לא נזכר כלל ענין בגדים וגם מתחילת הסימן בטור עד עכשיו לא נזכרו בגדים כלל, אלא אחר כך בסעיף ד’ איתא לבש מברך מלביש וכו’.

ומאידך יל”ע דזה פשיטא שלא כל דבר שאדם מברך עליו שהחיינו יצטרך אביו לברך על זה הטוב והמטיב וא”כ היכן הגבול בזה.

ואולי הב”ח והמשנ”ב קאי רק על דבר שאדם קונה לבני ביתו שממה שקונה להם חזינן שיש לו שמחה בשימושם, ואע”ג דסתם קונה מתנה לחבירו אין הקונה הנותן מברך כמ”ש הבה”ל ד”ה מברך בשם האחרונים, מ”מ בצירוף מה שנהנה מזה הוא עצמו מברך.

ואולי יש מקום לומר שיש כאן צירוף ג”כ מצד מה שהכלים נשארים שלו, ואולי היינו דנקט הטור בשם סמ”ק הלשון קנה לביתו ולא לבני ביתו, דהיינו קנה לשימוש הבית למי שישתמש והוא עדיין ברשות בעה”ב, אם כי אינו מוכרח, עי’ שבת קיח ע”ב, ויל”ע אם שייך לבאר המשך דברי המשנ”ב על עב ושפחה לפ”ז עי”ש, ועצם מה שהכלים נשארים ברשותו ג”כ משמע מהמשך דברי המשנ”ב הנ”ל דזה לבד אינו מחייב בברכה אם קנה הכלים לא לשימושו אלא למטרת אדם אחר אלא רק בצירוף שיש לקונה עצמו תועלת ג”כ על דרך שהתבאר.

אבל אין לומר דיש כאן צירוף שקונה בגדים גם לעצמו יחד עם מה שקונה לבני ביתו, ורק בכה”ג מברך הטוב והמטיב על מה שקנה להם, דאילו מצד בגדים שלו הרי כבר בירך שהחיינו כמ”ש במשנ”ב שם, ואינו מתחייב מחמת זה בעוד ברכה.

ומאידך גם דברי המשנ”ב בשם הב”ח הם חידוש, דהב”ח בא בזה לפרש דברי הסמ”ק שהביא הטור אבל הב”י פירש דברי הסמ”ק באופן אחר, וכ”כ בחידושי הגהות בשם מהר”א מפראג ומהרש”ל (אם כי המשנ”ב  בסוף סקכ”א כ’ בשם א”ר דרוב הפוסקים סוברים שבמקום שמברך הטוב והמטיב אינו מברך שהחיינו אבל עדיין אינו מופקע שכך היה דעת הסמ”ק), ובהערות מכון ירושלים על הטור שם הביאו כמה נוסחאות דלא גרסי כלל תיבת ‘גם’ בטור בשם הסמ”ק ולפ”ז ליכא לדיוקא כלל, (אם כי גירסא זו צ”ב מה בא הסמ”ק לחדש, ושוב ראיתי דבהגהת סמ”ק שהביא הב”ח להדיא מבואר דגרסי’ ‘גם’ בסמ”ק), א”כ כל דברי הב”ח הם חידוש שאחד מקבל ואחד מברך שאינו נוהג בשאר מקומות כמ”ש הבה”ל בשם האחרונים, והבו דלא לוסיף עלה, וכ”ש שיש סברא דדוקא באופן של הב”ח יש לו הנאה ותועלת ישירה מעצם לבישתם ולא רק ששמח בשמחתם, ולכך שייך הטוב לו והמטיב לבני ביתו כמ”ש הב”ח והמשנ”ב בשמו, אבל אם השמחה שלו היא שהם שמחים הכל נכלל במה שמודה שמטיב לבני ביתו ולא שייך בזה הטוב והמטיב.

אולם מאידך גיסא בנידון דנן יש יותר טעם לברך, דשם כל בגד שנקנה לאחד בני ביתו אינתיק לשם אותו האדם ונפקע שמו מבעה”ב קצת, גם אם הבגד עדיין ברשות בעה”ב, משא”כ כאן שנקנה המשחק לשימוש הבית ולשימוש כל יושבי הבית יש יותר שייכות בזה לבעה”ב, דחשיב כלי זה כמו לשימוש הבית, ולפי מה שנתבאר לעיל יתכן דגם במקרה של הב”ח עיקר מה שמחייב הברכה בסופו של דבר הוא משום שנשאר החפץ בבעלות הבעה”ב, ועי’ מה שכתבתי לעיל על הלשון בביתו.

ויתכן לומר אבחנה נוספת בזה דמי שקונה כלי שיהיה ברשותו ושמח בזה מברך עליו רק דאם אין לו בזה שימוש כלל היאך יברך אף אם נכנס הדבר לרשותו, אבל אם יש לו הנאה חשובה ממה שבני ביתו נהנים מזה שוב חשיב שקנה לרשותו דבר שיש לו שמחה בזה, ולא גרע מהקונה חפץ להתנאות בו בביתו בויטרינה שמברך עליו אף אם אין לו מזה שום שימוש אחר (ויש לדון בדינו של ב”ח אם יאמר דינו גם באופן שנתן במתנה לבני ביתו, דאם נימא דבכה”ג לא מיירי יתיישב היטב הבה”ל הנ”ל, ועי’ בוזאת הברכה עמ’ קסח ובמה שהביא שם בשם הגריש”א ולפו”ר גם הוא הבין דהמשנ”ב לא מיירי באופן שהקנה הכלי לבני ביתו, ואכן מצאתי בעמ’ שאחר זה שהביא בשם הגריש”א שאם הקנה לילד את הבגד אינו מברך שהחיינו).

והיוצא מכ”ז דבאמת דברי המשנ”ב אמורים באופן שקנה הבעה”ב לעצמו דבר וההנאה המופקת לו מקנייתו היא שיש מישהו שמשתמש בזה כדי שלא יפטר על ידי שיחשב שקונה למטרת אדם אחר (וע”ע בערה”ש סי’ רכג שהקונה בית לשימוש אחסון ולא למגורים אינו בכלל הברכה והוא חידוש לומר שדבר חשוב כזה כשהוא רק למטרת אחסון אין בו שמחה, אבל עכ”פ עיקר הדברים ברור שהקונה שלא למטרת שימושו אינו חשוב שמחה לענין ברכה).

ולכן נראה דמאחר ויש סברא זו ומאחר דגם פשטות דברי הטור בשם הסמ”ק שהב”ח בא לפרשם מיירי בכל כלי לכן אם יש לו שמחה במה שקונה לשימוש בני ביתו בכה”ג יוכל לברך.

ובכה”ח סקל”ו כתב בנידון המשנ”ב הנ”ל שיברך בלא שם ומלכות, וכמו שנתבאר דלדעת כמה פוסקים ומכללם הב”י אין כוונת הסמ”ק למה שפירש הב”ח בדבריו, ולכן בני ספרד אינם מברכים כנ”ל דספק ברכות להקל, אולם למסקנת הדברים דהב”ח מיירי באופן מסויים נתבאר דיש טעם בדבר למה שיברך גם לולא דברי הסמ”ק ויל”ע באיזה אופן מיירי הכה”ח.

כן.

מקורות: כן מבואר במשנ”ב ריש סי’ רי שכל שברכותיהן שוות מצטרפות לכזית, ועי’ עוד בשו”ת ארץ צבי ח”א סי’ כט ומה שהביא שם בשם האבנ”ז וגם שם מבואר כן, ויעוי’ בשו”ע או”ח ריש סי’ רח ס”א וס”א שהביא הדינים דעל פירות מה’ המינים מברך ברכת מעין ג’ על הפירות ועל דגן מה’ המינים מברך ג”כ מעין ג’ על המחיה, והנה לגבי חמשת מיני דגן זה פשיטא שעל תערובת ב’ מינים מברך מעין ג’, דרק אם נתערב מין דגן עם מינים אחרים דנו הפוסקים בדינם, אבל מיני דגן שנתערבן בינם לבין עצמם לא, ועי’ בשו”ע שם, א”כ מסתמא ה”ה לענין תערובת פירות משבעת המינים.

ויש לציין שכ”ה גם הסברא הפשוטה דברכת על הפירות היא גם באופן שאכל כשיעור בצירוף כמה פירות של שבעת המינים יחד.

אין צריך לומר ברכת האורח, דברכת האורח הוא על הסעודה ולא על המקום (ראה משנ”ב סי’ רא סק”ז בשם המג”א, וכה”ח שם סקי”א, והרחבתי בביאור הדבר בתשובה ד”ה האם במסעדה מברכים ברכת האורח), ולכן מאחר שכולם שותפים בסעודה כמבואר בפסחים פט ע”ב עי”ש, ממילא לא נשאר כן לברך ברכת האורח על המקום.

אולם אורח שמגיע לשם בנוסף לבני המשפחה יתכן שיאמר ברכת האורח ויכוון על כל בעלי הבית השותפים בסעודה, וזה תלוי בשאלה האם אומרים ברכת האורח כשיש כמה בע”ב שותפים וע”פ סברא אין טעם שלא וכן מבואר במור וקציעה להיעב”ץ סי’ רא דגם כשיש כמה בעלי בית מברך ברכת האורח ולמד כן בדברי הטור שם.

(ולענין מה שאומרים הרחמן הוא יברך את בעה”ב ואת בעלת הבית עיין בתשובתי הנפרדת על זה דאין בהכרח הכוונה שהם שותפים בד”ה על מי אומרים הרחמן הוא יברך את בעלת הבית הזה הרי מה שקנתה אשה קנתה בעלה).

וכמו כן גם אחד מבעלי המשפחה עצמו שמשלם את חלקו, אם רוצה לומר ברכת האורח יכול לומר וכמו שציינתי בתשובה הנ”ל דדעת המור וקציעה שברכת האורח אומרים גם כשמשלם, והמברך מתברך (כמ”ש בברכות נה ע”א על ברכת האורח, ועי’ בקב הישר דכל ברכה שאדם מברך את חבירו מביא על עצמו ברכה דואברכך מברכך).

אם כי אינו דומה ממש למקרה של המור וקציעה ששם בעה”ב מביא האוכל וכאן לגבי האוכל אין יד בעה”ב יותר מידו שכן בעה”ב לא הביא כלל את האוכל אלא שילם כמוהו, ואין מברכו אלא על המקום שהביא, ויש קצת משמעות בלשון המור וקציעה שם דאע”ג שבא לחלוק על המג”א ולחייב לברך גם אורח כשהוא משלם שכר הסעודה מ”מ מיירי בבעה”ב שמארחו בסעודה והאורח משלם (וז”ל שם, ומה שכתב הרב הנזכר דאם האחד משלם דמי מזונו אינו צריך לברך בעל הבית, אינו נ”ל דמאן יימר דאורח בדמי מזונותיו לאו שמיה אורח, וכי אמרו אורח האוכל בחנם דווקא הוא יברך לבעל הבית, אטו רובא דעלמא בכדי אכלי בי אושפיזא, וגם האושפיזא הטובה בעד דמים ראויה היא לברכה, ואיך שיהיה העושה כל מטיל קנאה בסעודה, ופוק חזי מאי עמא דבר, ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות ע”כ), ויש סברא לומר דלכו”ע ברכת האורח נתקן על אורח בסעודה ולא על אורח מצד המקום דבזה לא פליג על המג”א, דהרי לא תקנו אלא בסוף הסעודה, ולכך גם אמר היעב”ץ בצחות לשונו שלא תטיל קנאה בסעודה כיון דמיירי לענין סעודה ור”ל שלא תחלק בין בעה”ב בסעודה זו לבעה”ב בסעודה אחרת.

מסתבר שכן.

מקורות: הנה ראשית כל ענין זה של כיסוי המים אחרונים אין לו מקור כ”כ מן הגמ’ והשו”ע, ואינו חיוב מצד עיקר הדין, ועיין דינים והנהגות חזו”א פ”א ה”ו, (אכן יש שהקפידו ע”ז, עיין שע”ת סי’ ד’ סק”ח וארחות רבינו ח”א עמ’ פ”ג), ויש לציין מה שכתב בשו”ת שה”ל ח”ח סי’ קס”ח ס”ק ג וז”ל, להוריד סכינים בבהמ”ז, וכן מים אחרונים מעל השולחן בודאי רק דין לכתחילה הוא ואינו מעכב וז”פ ע”כ.

ועוד יש לידע דדעת רוב הפוסקים בביאור דברי הגמ’ בחולין הוא שכאשר נטלו לתוך כלי נתבטלה הרוח הרעה מן המים (ביה”ל סי קפ”א ד”ה אלא וע”ש בשעה”צ סקי”ז שכן פשטות דעת רש”י).

אכן לענינינו יש לידע אחר שנהגו להקפיד ע”ז, על מה הקפידו בזה ועל מה לא, דהנה גבי ערוה וצואה קי”ל בברכות כ”ה ב’ אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא, וכ”פ בר”מ ובשו”ע סי’ ע”ה וע”ו, ויש לידע כאן כשקבלו עליהן מנהג זה למה דימוהו האם לערוה או לצואה.

ובמושכל ראשון נראה דמאחר שמצינו בצואה שלא אסרו אחר שיש כיסוי א”כ מה לנו להחמיר במנהג שאינו לעיכובא ואינו מפורש בגמ’ יותר מאיסור צואה דאורייתא, אולם ע”ז יבוא הטוען ויטעון דחמירא סכנתא מאיסורא [עי’ רמ”א יו”ד קטז ע”פ גמ’ ספ”ק דעירובין], אבל באמת לעולם נראה שדימו זה לצואה ולא לערוה, דבערוה הוא דין מיוחד דתליא בראיה משום הרהור, אבל בכל מידי אחרינא שהוא משום הרחקה והפסק אין שום איסור שלא יהא נראה, וכן משמע ממה שכתבו הפוסקים (א”א להרב מבוטשאטש סי’ ד’ ס”ט, נדפס בסוף שו”ע מכון י-ם, כה”ח שם סקל”ג בשם רוח חיים לרבי חיים פאלאג’י סי’ ע”ז) שמועיל לבטל מים אחרונים ע”י הטלת רביעית מים אליהם, והיינו שלמדו זה מדין מי רגליים, ובערוה לא אשכחן דין כזה כיון דתליא בראיה, אלא הוא מצד מיאוס מים ששורה עליהן הרוח רעה שמדמינן זה למ”ר, אבל דיו לבא מן הדין להיות כנידון, וכ”ש בכיסוי שהוא מועיל אפי’ בדאורייתא ושהוא דבר המובן מסברא להתיר בניד”ד יותר מהטלת רביעית מים, דהרי הטלת רביעית מים לא מועיל אפי’ בצואה אלא רק במ”ר, דהוא חידוש שחידשו חכמים במ”ר, אבל כיסוי הדבר כמי שאינו עומד עמנו.

וכמדו’ שהמנהג ג”כ שאין מקפידין שלא לכסות מים אחרונים בכוס שקופה.

(תשובתי זו נדפסה בעם סגולה ח”א סי’ ד סק”ב ועתה באתי במגילת ספר זה עם תוספת דברים קצת).

דעת רוב הפוסקים שאפשר לברך ולמעשה המנהג שלא לברך ויש מהפוסקים שהצדיקו מנהג זה, ומ”מ המברך לא הפסיד אם הוא אדם כשר ומצטער.

מקורות:
בשו”ע (או”ח רכג ס”ב) הובא מת אביו מברך דיין האמת.

אולם בפוסקים איתא דאם המת הוא אדם כשר ומצטער עליו מברך עליו דיין האמת (ראה משנ”ב או”ח סי’ רכג סק”ח בשם ב”ח ומג”א ושאר אחרונים), ומה שנקט אביו הוא לא למעט שאר אדם כשר שמצטער עליו מברכת דיין האמת (שעה”צ סק”ט), וכן כתבו הרבה אחרונים כהשכנה”ג והעו”ת והט”ז והעט”ז א”ר ומחצה”ש ובאר היטב ושוע”ר ומקור חיים להחו”י והחסד לאלפים והמגן גבורים וכה”ח (הלכה ברורה חי”א עמ’ רנה).

ואמנם המשנ”ב שם הביא שיש מנהג העולם לברך על שאר בני אדם רק בלא שם ומלכות, וסיים המשנ”ב שאינו נכון אבל בת”ח שצריך להצטער וכו’ וכן בקרובים בודאי צריך להתאבל.

ומבואר בדברי המשנ”ב דאף שנקט שהמנהג אינו נכון מ”מ התחשב במנהג הזה לפרש בו דגם לפי מנהג זה יש אופנים שצריך לברך.

ויעוי’ בערוך השלחן שם ס”ג שנראה שהצדיק המנהג בזה ע”פ הרמ”א ביו”ד סי’ שמ ס”ו בענין המנהג שלא לקרוע על אדם כשר עי”ש, וטעם המנהג של הרמ”א שם נתבאר בשלחן גבוה שם כיון דהאידנא אין לדבר סוף, ואולי יש לזה אסמכתא מדברי הגמ’ לענין קריעה בזמנינו על ברכת השם.

וכן בהליכ”ש פכ”ג אות מו הובאה תשובה מהגרשז”א במנהג זה שלא לברך אלא על רבו מובהק (ועי’ הציונים בהלכה ברורה שם).

ויש לציין דבמלחמה הטעם שייך יותר, וגם יש לומר דמלחמה הוא שמועה רעה אחת על כל המלחמה כדמשמע בגמ’ במו”ק, ואמנם דיני קריעה דשם לא נוהגים האידנא לענין שמועה רעה של מלחמה ואכמ”ל אבל עצם השמועה הרעה יש מקום לצדד לענין סב”ל שלא לברך על כל אדם שמת בנפרד.

ומ”מ פעם אחת על כל המלחמה יתכן דבזה יש יותר מקום לברך מפטירה על אדם אחד מדין שמועות הרעות עי’ בריש סי’ רכב כיון דיש לו צער מזה כמ”ש המשנ”ב שם.