ברכות

כן.
מקורות: נשאלתי בענין דין זה שמברכים על מרק ירקות עם ירקות בורא פרי האדמה, האם הוא דין בדיני ברכה על תערובת או שהוא דין בדיני בעיקר וטפל.
ונפק”מ לדעת החיי אדם שבתערובת אם ניכר בפני עצמו אין הברכה על העיקר פוטר את המין השני וכן לענין אם עולה כל אחד מהם בנפרד בכפית.
להלן תשובתי על זה: הנה דין תערובת הוא ג”כ דין של עיקר וטפל כמבואר בריש סי’ ריב שמה שמברך על העיקר שבתערובת הוא ג”כ מדין עיקר וטפל, שלולי דין עיקר וטפל גם בתערובת היה צריך לברך על כל מין בפני עצמו, ורק מחמת דין עיקר וטפל מברך על המין העיקרי בתערובת באופן שיש שם דבר עיקרי או על המין של הרוב באופן שאין שם דבר עיקרי ע”פ הדין.
לגבי החיי אדם שהחמיר בתערובת של ב’ מינים שכל אחד ניכר בפני עצמו כמו שהביא הבה”ל ריש סי’ ריב, הנה החי”א נזכר בב’ מקומות, ובדבריו בכלל נד ס”ט מיירי על תערובת של מין דגן, ובהקשר לזה הובא בביאור הלכה שם, אמנם החיי”א בכלל נא סי”ג שציין לו ג”כ הבה”ל, שם מיירי גם על תערובת של פירות העץ עם פירות הארץ.
לגבי הסברא של עולים לבד בכפית שהזכרתם בשאלה, אם נוגע במרק ירקות, עי’ בביאורים ומוספים ריש סי’ ריב שהביאו כמה מ”מ בזה מדברי האחרונים ופוסקי זמנינו לענין תערובת של עיקר וטפל, אולם למעשה גם דין תערובת וגם דין הפשוט של עיקר וטפל וגם כל הנידון של החי”א וגם הנידון על מה שעולים לבד בכפית, אינו שייך לנידון של מרק ירקות, דהנידון של מרק ירקות הוא מצד מי שלקות המבואר בברכות לט ע”א שעל מיא דשילקי מברך בורא פרי האדמה, ואין החיי אדם חולק על הגמ’ והפוסקים שהביאוהו.
ויעוי’ בסי’ רה ס”ב בטור וב”י ובדרכי משה ובהגהות ר”ח צנזר ומור וקציעה שהביאו שיטות הראשונים רש”י ורמב”ם ורא”ש בפסקי הרא”ש ובתשובות רא”ש שיש מחלוקת וסתירות מהו טעם הדבר שנתייחדו מי שלקות לברך עליהם בורא פרי האדמה, ויש בזה נפק”מ למעשה באיזה עניינים ואופנים, ועי”ש במשנ”ב סק”י.
אבל הענין מוסכם שאינו מדין עיקר וטפל אלא הוא דין מיוחד במי שלקות, וממילא גם כשכל מין בתערובת המים והירקות ניכר בפני עצמו ואפילו עולה כל אחד בכפית נפרדת אין החיי אדם חולק בזה, ויש להוסיף עוד דדין זה שמברך על המרק בורא פרי האדמה הוא דין כששותה המים לבד, כמ”ש המשנ”ב סי’ רה סק”ט.
וכנראה כוונת כת”ר לשאול על המשך דברי המשנ”ב שם שאם שותה המים יחד עם הירקות מברך על העיקר שהם הירקות ופוטר את המים, וכוונת כת”ר האם הוא גם כשכל אחד ניכר בפני עצמו.
והתשובה לזה שבמרק ירקות אין חילוק בין האופנים, כיון שכל הנידון של גדר תערובת בעיקר וטפל בברכות הוא רק כשאין ברכותיהן שוות, אבל כשברכותיהן שוות וכל הנידון על מה לברך ועל מה לפטור, בזה פשיטא שמברך על החשוב יותר.
וא”כ כוונת המשנ”ב היא כך, דלא מיבעיא אם הירק עם המים שבזה לדידן (כהכרעת הביאור הלכה דלא כהחיי”א שסובר הבה”ל שא”צ שלא יהיה ניכר לענין עיקר וטפל) למעשה מברך בפה”א על הירקות עם המים יחד (בין אם מברך על הירקות ופוטר את המים ובין אם מברך על שניהם יחד וזה לא עיקאר הנידון כאן), ובזה קאמר שלא הוצרך השו”ע להשמיע בזה דין מיא דשלקי, אלא בא לומר שהשו”ע מיירי באופן ששותה המים בלבד, ובזה הוצרך לומר שברכתן בורא פרי האדמה.
 

הוספה

מה שכתבתם דמ”מ יש נפ”מ כגון היכא שבשלם עם בשר דבכה”ג אין למים דין מי שלקות, א”נ כגון לביבות דלא ברירא למ”ב דיש בהם דין מיא דשלקי וכו’, ומ”מ משמע במ”ב דבכה”ג פשיטא דהמים נפטרים אע”ג דניכרים לעצמם, אא”כ בישל קצת לביבות עם הרבה מים וניכר שעיקר כוונתו בשביל המים בזה אין המים טפלים ללביבות ע”כ דבריכם.

תשובה ברור דאה”נ בכל מקרה שהנידון הוא מחמת מי שלקות אין כאן מקום לנידון אם צריך שהטפל לא יהיה ניכר, ובכל מקרה שהנידון הוא מחמת עיקר וטפל יצטרכו בזה לפי החיי”א שהטפל לא יהיה ניכר, ובמקרה שיש ספקות וצירופים מהי ההגדרה יצטרכו לדון בזה בכל מקרה לגופו.

ולגבי דברי הריטב”א שהבאתם דס”ל דעיקר דין מי שלקות נאמר לעניין שכשמברך על הירק פטר מימיו, אבל כשאוכל המים לחוד מברך עליהם שהכל ע”כ דבריכם.

תשובה הנה לא ראיתי דבריו בפנים אבל שמא גם איהו מודה דמי שלקות לא תליין ממש בהגדרה של עיקר וטפל דבשאר דוכתי עכ”פ שלא יצטרכו שהטפל לא יהיה ניכר בפני עצמו לפי החי”א המצריך כן בעיקר וטפל רגיל, דא”כ לא הנחת מי שלקות שברכתן בפה”א אלא אם כן תאמר שהחי”א מסכים שדבריו אינם כהריטב”א, וזה הרי דוחק דא”כ מנ”ל ששא”ר אינם מסכימים עם הריטב”א בנקודה זו של הגדרת עיקר וטפל, ולבוא ולומר שמעצם מה שלא אמרו שהפטור כאן הוא מטעם עיקר וטפל ולכן סברו שהפטור גם כששותה המים לבד מוכיח שסברו שעיקר וטפל אינו מספיק בשביל לפטור באופן שאינו ניכר ולכן נקטו גדר אחר – זה כבר מחודש מידי לטעון כ”כ, וממילא אינו כדאי כ”כ לומר דהחי”א סותר דברי הריטב”א כשאין חד מקמאי דקאי כוותיה.

ובעיקר פלוגתא דהתוס’ והריטב”א אם מי שלקות בפני עצמן מברכין עליהם אדמה או לא, נ”ל להביא ב’ ראיות להתוס’, הא’ דהא לגבי עיקר וטפל מבואר בפוסקים דאם אכל קודם הטפל אינו מוסכם שמברך עליו ברכת העיקר, ולגבי מי שלקות המשמעות הפשוטה בברכות לט ע”א שהברכה על המים עצמן ואפי’ אם אוכלן בזמן שהירק לפניו עם המים, אבל מיירי לכה”פ שבא לברך על המים תחילה, דהא מיירי על הברכה שמברך על המים, והראיה השניה ממה דמסיק שם דמיא כשיבתא כשיבתא לענין פה”א כדפרש”י שם והיינו אף שאין השבתא נאכל כלל כמשנ”ת שם מהמשנה בעוקצין דמייתי בגמ’ שם.
ולגוף הענין למה מי שלקות בלא ירק חשובין יותר מירקות טחונים להתוס’ בברכות לט ע”א שפסק השו”ע סי’ רה ס”ב, אע”פ שהטעם שמי שלקות מברכין עליהם בפה”א לפ”ד התוס’ הוא משום שיש בהן טעם ירק, מ”מ ירקות טחונים גריעי להרמ”א דמברכין שהכל, משום דמי שלקות חזו למילתייהו אבל ירק כשהוא טחון לא חזי למילתיה, כמ”ש בסוכה ג ע”ב בורגנין חזו למילתייהו (פרש”י ללינת אדם ללילה אחד) ובית פחות מד”א לא דיירי ביה אינשי.
ומ”מ נתחבטו הפוסקים בירק טחון מעורב עם מי שלקות (כמו שהרחבתי בתשובה ד”ה מה מברכים על ירק טחון) משום דסו”ס אע”פ שירקות טחונים אינם חשובים למילתייהו (כיון שנשתנו ממה שהם וניכר עליהם שאינם בדרגת החשיבות שהיו ראויים להגיע אליו וע”ד הסברא שנזכרה בברכות לו כיון דאית ליה עילויא אחרינא וכו’) ומי שלקות חשובים למילתייהו, אבל סו”ס הרי הירקות הטחונים כשהם בצד המים הם חשובים יותר מן המים, דאמנם לא חזו למילתייהו, אבל למעשה כשיש כאן תערובת עם המי שלקות אפשר דהמי שלקות מתבטלים אליהם כיון שלמעשה הירקות הטחונים נחשבים עיקר בתערובת הזו של ירק טחון עם מי שלקות.

יעוי’ בגמ’ ברכות לה ע”ב דדין ברכת פה”ג על יין ובפה”ע על שמן הוא משום דאשתני לעלויא ואולי סוברים הנך דעות שמיץ ענבים שאין לו אפשרות להיות יין לא חשיב אשתני לעילויא, ואפי’ אם תמצי לומר דחשיב שאשתני לעילויא שעדיין הוא חשוב יותר מענבים בעינם, מ”מ מבואר בגמ’ שם לו ע”א דיש חילוק בין היכא דאיכא לעלויי עילויא אחרינא או לא, וכנראה שסוברים דעות אלו שדבר זה חשיב כאיכא עילויא אחרינא כיון שהיה צריך להיות ראוי להיעשות יין ואז הי’ לו חשיבות, אבל עכשיו אינו ראוי להיות יין שוב נתבטל מחשיבותו.

וא”ת א”כ למה לא נברך על זה העץ י”ל כיון שאינו עיקר הפרי, עי’ שם לו ע”א א”ר נחמן בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא וכו’, וכאן שנעשה שינוי בפרי גרוע יותר, ועי”ש עוד לעיל מינה בסוגי’ דקמחא דחיטי שציינתי מתחילה לגבי אית לה עילויא אחרינא.

מה ששאלת שמיץ ענבים נחשב היום למשקה חשוב, זה יכול לשי’ הגרי”ש להועיל רק מדין חמר מדינה (ועי’ בשבות יצחק להרב דרזי שבאמת הביא הוראה לענין זה מהגרי”ש), וזה תלוי בנידון מה הגדר של חמר מדינה, אבל חשיבות של יין גמור שנזכר עליו שאשתני לעילויא הוא רק בדבר שהגדרתו משמח אלוקים ואנשים, דהיינו שהוא שתיה שיש בה שכרות וגורמת לשמחה.

לגבי פת הבאה בכסנין שם החשיבות הוא שנוצר כאן מאכל מזין ברמה של דגן המזין, והוא אפוי והגיע לגמר מלאכתו וליכא עילויא אחרינא בתריה [עי’ ברכות לו], וממילא יש לו חשיבות.

קרא פחות

הנה אמנם שאלתך מתייחסת להוראת חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שמעט מים מבטל כח היין, אבל השאלה היא גם למה בתערובת מים ביין החזק בפוסקים אזלי’ בתר היין גם כשהוא מעיוט באופנים המבוארים בפוסקים, והנה זה אינו קשה כ”כ כיון שחשיבות יין נשאר גם כשהוא מיעוט, עי’ בסי’ רד ס”ה ונו”כ שם, אבל הקושי’ היא למה א”כ בתערובת שכר גרע מתערובת מים.

ובאמת יעוי’ בביאור הלכה ריש סי’ רב שיש צד בדבריו שהנידון על תערובת שכר הוא באופן שאחר שכבר עירבו בו מים כמה שיכול לערב ועכשיו נתערב בו שכר, וגם לפי הצד שאינו כן הביא שם דעת הגר”א שחולק על דין זה כמו שיובא להלן בהמשך התשובה, ועי”ש במשנ”ב ובביאור הלכה בכל סעיף א’ מה שדן באריכות בנידון זה.

ולגוף שאלתך על ההוראה של חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שהרבה פחות מחצי מאבד דין יין משא”כ בשכר שלא שמענו שהורו כן לענין תערובת שכר ביין, אולי היה מקום לומר שעיקר הטעם לחלק בזה הוא משום שברכת היין אינו מצד צורת המאכל אלא משום חשיבותו, ולכך נשתנה יין בברכה אחרת מכל שאר בני מינו, כמבואר בברכות לה ע”ב, ושיערו חכמים שבתערובת מים כל מ”ד לפי שיטתו אין בזה חשיבות יין, משא”כ בתערובת שכר כיון שלא נתבטל על ידי זה כח החשוב שביין שכן עיקר חשיבות יין הוא במה שמשמח ובזה גם כשהוא בתערובת עם שכר לא נתבטל כחו בזה, ועכ”פ לא נתבטל שמו כ”כ כמו במיץ ענבים, וכן מצינו בכ”מ במקרא שנזכרו יין ושכר יחד, כשלפעמים הכונה על יין ולפעמים הכוונה על שכר ממש, הלכך בזה חוזר הדין לילך אחר הרוב כמ”ש בסי’ רב ס”א.

אולם אחר העיון שוב נראה דאינו מוכרח שיסבור הגרי”ש לגבי תערובת שכר שיהיה עדיף מתערובת מים, ועי’ גם בביאור הלכה בסי’ רב ס”א סוף ד”ה מברך שהכל דמשמע בדבריו שביינות חלשים עכ”פ לפי השיעור המבואר בדבריו שם שכר לא עדיף ממים.

וגם הביא שם דעת הגר”א שגם ביינות חזקים שלפי השו”ע מים עדיפי משכר מ”מ להגר”א שכר לא גרוע ממים עי”ש ומזה למד המשנ”ב דשכר ומים דין אחד להם גם לענין שהשכר לא יהיה עדיף ממים.

וא”כ לענייננו גם במיצים של היום שיש פוסקי זמנינו שנקטו שמאבדים דין יין בהרבה פחות מים (ראה מנחת שלמה קמא סי’ ד ד”ה וא”כ, תנינא סי’ יג, הליכות שלמה פסח פ”ט סי”ג וארחות הלכה הערה 90, הלכות שבת בשבת ח”א עמ’ שפו בשם הגרי”ש, שיעורי הגרי”ש אלישיב ברכות עמ’ שעא) לא יהיה שכר עדיף מיין לכאורה.

מה ששאלת לגבי יין צימוקים אשמח אם תנמק שוב את שאלתך (ועי’ סי’ רע”ב סקט”ז).

קרא פחות

הנה זה ברור ששמועות טובות נתקן רק על טובות שלו, ולא על טובות של גוים, ואע”פ שמצינו ברכת דיין האמת על הרואה בית ישראל בחורבנן, מכל מקום הרי על הרואה בתי נכרים בחורבנן הרי אינו אומר כן ואדרבה אומר אל נקמות ה’, ויותר מזה הרואה בתי גוים ביישובן צריך לומר בית גאים יסח ה’ (סי’ רכד ס”י וסי”א) וגם אם שמח בזה צריך לעקור השמחה מלבו שהרי הטוב האמיתי נקבע ע”פ התורה.

ויש להוסיף עוד דבגמ’ בר”ה גבי מלכויות זכרונות ושופרות בדף לב ע”א ע”ב אמרי’ דאין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות של ישראל אבל מזכיר מלכויות זכרונות ושופרות של פורענות של גוים עי”ש.

ואם היה מותר לשמוח בשמחתן כ”ש שהיה מותר ליתן להם מתנת חינם אבל כבר כתיב לא תחנם (ע”ז ד”ך ויו”ד סי’ קנא ס”י) שרצון התורה שלא נדבק בהם כלל, אלא כענין שנאמר לראות בטובת בחיריך לשמוח בשמחת גויך (היינו ישראל שהם גוי אחד בארץ) להתהלל עם נחלתך (תהלים קו, ה) ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד, י).

ואפי’ לומר כמה נאה גוי זה אסור לומר כמ”ש בגמ’ ע”ז שם.

ובירושלמי רפ”ה דברכות מקשה היאך מסיים בישעי’ בקרא והיו דיראון לכל בשר דהרי אין מסיימין בדבר רע, ותירצו בירושלמי שם בגוים היא עסיקינן, והיינו דמאחר דמיירי במפלתן של גוים הוא טוב ואינו רע, ועי”ש עוד וכן בפסיקתא דר”כ עם ביאורי.

וממילא כיון דלא אריך לשמח בשמחת הגוים א”כ מה שהוא שמח בזה אינו אריך ואין ברכה על דבר שאינו טוב.

ולא דמי לככה לו בעולמו שהוא שמח במעשי ה’ עי’ בע”ז שם דמתרץ אודויי הוא דקא מודה ובתוס’ שם בשם ירושלמי דברכת ככה לו בעולמו מברכין אפי’ על סוס נאה או גמל נאה.

ומ”מ אם משמחו מחמת שתצא מזה טובה לישראל היה מקום לעורר שיצטרך לברך רק דבפועל אינו מברך על הטובה כשאמור לצאת כל שלא יצא בפועל כמ”ש בפ”ט דברכות ובשו”ע או”ח סי’ רכג עי”ש (ובתשובה אחרת לגבי שריפה בבית כתבתי ההגדרות בזה מתי נאמר דין זה), וכמו שביארתי בתשובה על שאלתך לענין ברכת הטוב והמטיב על נשיא אירן דאין הברכה אלא כשמסתיים הדבר הנצרך כמו שנתבאר שם ע”פ דברי הפוסקים.

מברכים כיון שהוא כלי חשוב מאוד, ובודאי שיש בו שמחה, וכך הוא הדין שמברכים על כלים ג”כ ולא רק על בגדים כמ”ש במשנ”ב סי’ רכג סקי”ג ואכמ”ל.

ומכיון שהוא עשוי גם לשימוש בני הבית ויש להם טובה מזה לכן הברכה היא הטוב והמטיב ולא שהחיינ.

ואם השימוש הוא עבורו לבד הברכה היא שהחיינו וכ”כ באג”מ ח”ג סי’ פ.

ועשיר גדול שאין לו בזה שמחה כל כך כגון עשיר שיש לו כבר הרבה מכוניות לא יברך כמבואר במשנ”ב שם.

והטעם שברכב שמשמש לעצמו מברך שהחיינו ואם משמש גם לבני ביתו מברך הטוב והמטיב הוא משום דכל דבר שהיא טובה לאחרים ג”כ מברך הטוב והמטיב דהיינו הטוב לו והמטיב לאחרים, וכמו שמתבאר במשנ”ב סי’ רכג דבקנה כלים שהם לו ולבני ביתו מברך הטוב והמטיב, ולכן גם במכשירי חשמל שמברך עליהם שהחיינו אם קנה אותם לו ולבני ביתו מברך הטוב והמטיב, וכעי”ז מצאנו גם בירושה שמברך שהחיינו ואם יש לו אחים יורשים עמו מברך הטוב והמטיב.

עי’ בב”י ובמשנ”ב באו”ח סי’ סח שהביאו הדעות בזה מתי מותר להוסיף בתפילה ובאלו אופנים, ומ”מ המנהג כיום שאין מוסיפין ומתקנין נוסחאות חדשות כי אנו מחזיקין עצמנו שאין אנו בקיאין בטופסי ברכות ובסודות שעליהם נתקנו התפילות כמ”ש באר”י ובנפה”ח.

ואף פיוטים והוספות לתפילה שנתחברו על ידי גדולים כ’ המהרח”ו (הובא במשנ”ב שם סק”ד) שהאר”י לא היה אומר מלבד מה שנתחבר על דרך הסוד.

ועי’ בקצש”ע שאף אין לשלב ולמזג בין נוסחאות כי כל נוסחא בפני עצמה נתחברה מתחילה לסופה ע”ד הסוד, ועי’ במשנ”ב שם.

ולענין לתקן ברכות על דברים שנתחדשו היום אין לנו כח לתקן גם אם הנידון לגבי דברים שמסתמא אם היו בזמן חז”ל היו מתקנים עליהם.

ועי’ עוד ציטוטים בענין ההקפדה על נוסח התפילה בספר הגאון וכן בספר גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז של הרב”ש המבורגר.

ומ”מ בדיעבד אינו מעכב כלל כמ”ש המשנ”ב שם לענין הנוסחאות.

שוב הראוני בהלכות יום ביום למו”ר הגרמ”מ קארפ ח”ד פ”כ ס”ב שהביא בשם הראבי”ה בברכות סי’ פו שרשאי להוסיף בברכה זו אם רוצה ושכ”כ הגרשז”א הליכות שלמה הלכות תפילה עמ’ רנב.

וצ”ל שהחשיבוהו כמו ברכות אמצעיות שבשמונ”ע שיכול להוסיף כמ”ש בגמ’ פ”ק דע”ז וברש”י שם.

ומסברא כך צ”ל דהרי ברכה זו היא בקשה ומאי שנא מברכות אמצעיות של שמונ”ע, וצל”ע לפ”ז לענין ברכת המפיל וברכת המעביר חבלי שינה, וכידוע שהרבה בהמפיל הוא תוספת מרב עמרם כמ”ש בהגהות הגר”א ברכות ס ע”ב, וגם בתפילת הדרך חלק הוא תוספת.

ויל”ע אם כשמוסיף בתפילת הדרך צריך להוסיף רק מעט לפני סמוך לחתימה ועי’ בהלכות יום ביום שם בהערה הקודמת מה שדן לגבי מיקום ההוספות.

ואולי יש לצרף בזה גם דעת הפנ”י בדעת התוס’ שבברכה שמסיים בה ברוך שומע תפילה אין בה איסור ברכה לבטלה, ואף שהפוסקים להלכה לא נקטו כן דהרי כתבו הפוסקים לענין תחינות במחזורים שמסיימין בא”י שומע תפילה שאסורין לחתום בשם, מ”מ הגריש”א צירף לזה בספקות, וה”ה יתכן לומר דכיון שמסיים ברוך שומע תפילה כאן יכול להוסיף עוד דתיפוק ליה שהיה יכול לברך ברכה זו (שמוסיף) גם בפני עצמה.

מעיקר הדין היה צריך ליטול ידיו ג’ פעמים מכיון שהוא שוהה כדי הילוך ד’ אמות עד שחוזר לישון (ואפי’ אם מתנה תוך ד’ אמות למיטתו מ”מ מבואר במשנ”ב ריש סי’ א’ס סק”ב דשהייה בלא נטילה אינה חמורה פחות מהילוך עי”ש).

רק דאם הוא בתוך בית יש בזה צירוף שכל הבית כד’ אמות כמ”ש במשנ”ב שם שאפשר לסמוך על זה בשעת הדחק, וגם לצרף מה שמובא בשם הגר”א דהאידנא רוח רעה של ד’ אמות אינו נוהג (ובפרט דהמקור מהזוהר לחיוב מיתה למי שהולך ד’ אמות בלא נטילה אינו ברור, ואכמ”ל, ועי’ בהלכות יום ביום למו”ר שליט”א).

ובכל גווני יזהר שלא לגעת בנקביו אם לא נטל ידיו מאחר והרוח הרעה עוברת לנקבים כשנוגע בהם.

לגבי ניקיון ידיים לאשר יצר צריך לנקות את ידיו כמו שנתבאר במשנ”ב (סי’ ד סק”ג וסי’ סב סק”ח), עי’ מה שכתבתי בזה בתשובה אחרת (https://shchiche.com/3394).

ויש להוסיף דהנוהגים כהזוהר והמקובלים (הובאו בשערי תשובה סי’ ד סקכ”ח) שלא לברך בלא נטילת ידיים של שחרית יצטרכו גם כאן נטילה של ג’ או ד’ פעמים על כל יד, אלא שמבואר המשנ”ב (סי’ ד אות סא וס’ א סק”ב) שמעיקר הדין מי שאין לו מים יכול להקל בזה בנקיות בעלמא אפי’ בתפילה כדין התלמוד והפוסקים, ומי שיש לו מים מבואר שם שטוב שיחמיר לעשות נטילה כדין.

ומי שנוהג בכל יציאה מבית הכיסא כדעות האחרונים שנוטלים ג’ פעמים משום רוח רעה (עי’ משנ”ב סי’ ד סקל”ט מה שהביא דעות בזה ועי”ש סק”מ ועי’ שם בארצה”ח), לכאורה יצטרך גם כאן ליטול משום רוח רעה ג’ פעמים.

אבל למעשה נראה דמצד זה אינו נצרך דהרי כל ענין נטילה ג’ פעמים עכשיו נלמד מרוח רעה של השינה, והרי חוזר לישון מיד אחר שיוצא מבהכ”ס ואינו מתכוון לשהות אחר כך כלל, אלא מנקה ידיו במעט מים או יקנח ידיו בכותל או בדבר המנקה ומברך אשר יצר (משנ”ב סי’ סב שם).

אבל מצד אם בא להחמיר כדברי הזוהר יטול ידיו ג”פ.

ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ ד אות סא נקט דלכתחילה יש להחמיר כהזוהר וכן משמע בסי’ א סק”ב, ומאידך גיסא בסי’ ד סק”ג לגבי מי שהתעורר בלילה הזכיר רק ליטול ידיו בשביל הברכה ולא הזכיר דברי הזוהר, וכן בסי’ סב סק”ח לגבי הניעור ממיטתו הזכיר רק ליטול ידיו ולא הזכיר דברי הזוהר.

ויתכן ליישב דסמך על דבריו בשאר מקומות דלכתחילה יש ליטול ג’ או ד’ פעמים כהזוהר.

ולתי’ זה מה שבסי’ סב שם נקט שמי שאין לו מים או בעת הקור א”צ מים אלא רק יקנח ידיו בדבר המנקה היינו דבשעת הדחק א”צ להחמיר כהזוהר כמ”ש בסי’ ד אות סא.

אבל אולי יש מקום ליישב באופן אחר, דבאמת כל מה שהחמיר המשנ”ב לכתחילה כהזוהר שלא לברך קודם נט”י הוא רק במי שקם ממיטתו בבוקר שבכל מקרה נוטל ידיו ג’ פעמים, ולכן אפשר להחמיר בקל כהזוהר ולברך אחר כך, דבסי’ א ובסי’ ד אות סא מדבר המשנ”ב במי שקם בבוקר שיש להחמיר כהזוהר, משום שאפשר להחמיר בקל.

משא”כ בסי’ ד סק”ג ובסי’ סב סק”ח שמדבר המשנ”ב במי שקם משנתו, שבזה הרי מתכוון ליטול ג’ פעמים רק בבוקר, אין מטריחין עליו ליטול פעם נוספת עכשיו.

וגם לתירוץ זה כיום שיש ברזים יתכן שבכל גווני נחשב שאפשר להחמיר בקל.

אבל אולי יתכן לומר חילוק שלישי בין המשנ”ב בסי’ א ובריש סי’ ד לבין המשנ”ב בסו”ס ד ובסי’ סב, דהמשנ”ב בסי’ א ובסוס”ד מדבר במי שקם בבוקר ואז יכול להעביר מידיו רוח רעה, אבל מי שקם באמצע שנתו הרי אינו בטוח שיכול להעביר מידיו רוח רעה, דהרי השו”ע פסק שהוא ספק אם הלילה גורמת או השינה גורמת, לכך אין צריך לעשות כהזוהר.

ולפי חילוק זה גם בזמנינו א”צ להקפיד וצל”ע לדינא.

לגבי תפילת מודה אני עיקר תפילה זו היא על מה שבא לסיים שנתו ולהתחיל את היום כדמוכח מתוך התפילה שהיא הודאה על החזרת הפקדון, ולכן ראוי לומר רק אחר סיום השינה לגמרי.