ברכות

הפוסקים נחלקו האם נשים מחוייבות במאה ברכות או לא (עי’ בביאורים ומוספים וכן בהערות אליבא דלהכתא סי’ מו על משנ”ב סקי”ד המ”מ המרובים שהובאו בשניהם יחד מהגרשז”א והמנח”ש והגריש”א והגרח”ק ועוד), ורהיטת הגמ’ במנחות מג ע”ב שנשים מחוייבות כדין ברכות השחר שלא עשני גוי ועבד, ואיני יודע אם אפשר לומר שיש מנהג בזה שנשים אינן מקפידות, משום שישנם גם גברים רבים שאינם מקפידים ויש גם נשים צדקניות שנהגו להקפיד.

ולענין אם יכולות להשלים במיני שבח לפי מה שביארתי בתשובה הסמוכה שאינו ברור שיש לזה מקור ברור שנפטר על ידי דברי שבח, ולרווחא דמילתא תמיד הוא טוב.

ולענין אם נשים שטרודות בילדים ואינן יכולות לומר מאה ברכות אלא על חשבון גידול הילדים בודאי שאינו חמור מן התפילה שנקטו כמה פוסקים שמעיקר הדין פטורה באופן כזה.

ורק אציין שגוף דברי המהרי”ל לענין השלמת ק’ ברכות בדברי שבח, יל”ע אם מצינו שלא תקנו בנשים אין כאלהינו ואם כן אולי יש להביא ראיה מזה שאינן מחוייבות, אבל יש לדחות הראיה משם דלא תקנו אלא לרווחא דמילתא לאנשים ששרויין בבהכנ”ס דאפשר בהכי.

קרא פחות

המנהג להקל ובאחרונים נזכר שנכון לברך על משהו אחר שהכל וכהיום יתכן שהוא קל יותר.

מקורות: האחרונים נחלקו בזה, יש שחייבו בברכה [תשובת מהר”ם הכהן בגינת ורדים חלק או”ח כלל ב’ סי’ א’, הובא בבאר היטב סי’ קעד סק”ט, חיי אדם כלל מג סי”א הובא במשנ”ב שם סקל”ט] ויש שפטרו מברכה [שו”ת בתי כהונה ח”ב סי’ א’, הובא ביד אהרן סי’ קעד מהדורא בתרא סק”ה], ויש שחלקו בין קפה לתה ופטרו עכ”פ בקפה [ראה ערוה”ש סי’ קעד סק”ט], ולמעשה כתב המשנ”ב לענין קפה, שנכון שיברך שהכל על דבר לפטור את הקפה [ומש”כ שם לברך על סוכר דנו האחרונים בכוונתו בזה, ועי’ ביאורים ומוספים שם, אבל זה ודאי שיכול לברך על סוכריה או ממתק שאינו חלק מהקפה].

ומכל מקום כהיום המצב פשוט יותר בקפה, כי בעוד שבעבר שהקפה היה משקה ייחודי שהיה כעין קינוח או כדברי החי”א לשם עיכול המזון, כיום הקפה משמש לרבים כמשקה רגיל ויש ששותים קפה ברוב שעות היום אף יותר ממשקאות אחרים, ובודאי שנפוץ מאוד לשתות קפה גם כשצמאים עכ”פ כשזה מה שיש, וכמו שכתבו כמה פוסקי זמנינו שהשתנה דין הקפה מזמן המשנ”ב לזמנינו לענין שתיה קודם התפילה, כיון שבזמן המשנ”ב היה בזה מנהג גאווה לשתות קפה לפני התפילה וכהיום הוא פחות בחומר הדין ממה שהיה בזמן המשנ”ב, כעין זה יתכן לומר גם כאן.

וכן המנהג בזמנינו שאין מברכים על קפה בסוף הסעודה כמו שהביא הכה”ח [סי’ קעד סק”מ], אלא שכ’ שם שטוב לברך שהכל על מאכל אחר.

ומ”מ גם הנידון שהביא המשנ”ב מהחיי”א הוא רק לענין קפה אחר גמר הסעודה, אבל בקפה באמצע הסעודה לא משמע שהחמיר בזה המשנ”ב שכן אפי’ ביין שרף שחמור מקפה כמבואר שם הזכיר שהעולם נהגו להקל שלא לחשוש בזה ויש להם על מה לסמוך, כ”ש לענין הקפה שכ’ המשנ”ב שאין דברי החיי”א מוכרחים בזה אפי’ בגמר סעודה.

יברך בלא שם ומלכות.

מקורות: הנה לכאורה היה צריך לברך עליו ברוך דיין האמת, כדאי’ בגמ’ פ”ט דברכות נח ע”ב ובשו”ע או”ח סי’ רכד הרואה בתי ישראל בחורבנן מברך ברוך דיין האמת.

אבל למעשה הרהרתי דלכאורה יש כאן ג’ טעמים שלא יוכל לברך.

הא’ שהרי הברכה היא ברכת דיין האמת, ובעיקרון ברכה זו היא ברכה על שמועות הרעות, והנה שמועות הרעות צריך שירגיש כדי שיברך, שהרי יחד עם שמועות הרעות נזכר גם שעל שמועות טובות מברך שהחיינו או הטוב והמטיב [אם הוא טוב גם לאחרים] במשנה בברכות, וא”כ צריך לשים לב שמברך.

ויל”ע עוד האם ברכה זו של בתי ישראל בחורבנן נאמרה גם על שמועה רחוקה שכבר עברה זמן רב משמיעתה, דהרי בשמועה רחוקה אינו מברך שהחיינו אם כבר עבר זמן מהזמן ששמע כמבואר בפוסקים, וגם על בגד מברך בשעת קני’ או לבישה ראשונה כמ”ש בשו”ע, ועל פירות אי’ ג”כ שאם לא בירך בפעם הראשונה שאכל אינו מברך [אע”פ שבפירות אפשר שהברכה היא רשות אבל הכל מדין שמועות טובות], ורק אם לא בירך בראי’ יכול לברך באכילה כיון שנתחדש משהו, וא”כ גם כאן מכיון שכבר עברה יותר משנה מזמן השריפה ומלבד זה ראה את הבית מסתמא כמה פעמים אפשר שאין יכול לברך ברוך דיין האמת, דבזה לא נאמר שכל שלושים שיראה את החורבן יכול לברך כמו שנתבאר משום שאפשר שהוא מדין ברכת דיין האמת הרגיל.

ויש להתעורר עוד דהנה שמועות הרעות בהל’ אבילות בסוגי’ דמו”ק לגבי קריעה מדובר על רוב ציבור וכמעשה שהי’ בדוד ויהונתן כדאמרי’ שם בגמ’ ועי”ש בפוסקים בהגדרת הדברים, ובאמת זה גורם צער מוחשי לאדם כשרואה שמועות הרעות בהיקף וסדר גודל המבואר בגמ’ ובפוסקים שם, מעין מה שאדם מרגיש כשקורה אליו עצמו כזה מקרה, וממילא כשקרא לאדם פרטי אחר כזה דבר שאינו מרגיש צער אישי מחמת זה יל”ע בהגדרת ברכת דיין האמת באופן זה, שאולי דיין האמת על בתי ישראל בחורבנן נתקן באופן של ריבוי ציבור, כמו אחר חורבן בית כשראה הרבה יישובי ישראל בחורבנן, מעין דין הקריעה על ערי יהודה, המבואר בגמ’ מו”ק שם ולגבי שהחיינו עי’ בסוגי’ דגמ’ בברכות נט ע”ב שאינו מברך על טובת אחר שהחיינו.

ויש לציין עוד דבכמה פוסקים מבואר בדין הרואה בתי ישראל ביישובן דהיינו בתוקפן ובגבורתן ולא בשעת הגלות (עי’ ברש”י ברכות שם ובב”י שם, ויעוי’ כה”ח סי’ רכד סקל”ה), ויש צד בהלכה שאין מברכין בזמן הזה על בתי ישראל ביישובן (עי’ משנ”ב שם מש”כ בשם הב”י בדעת רש”י), ומזה יש מקום ללמוד גם להיפך דבחורבנן אין הכונה לחורבן של בית אחד אלא על מצב של חורבן, ויש אולי מקום לומר דלא מועיל שהוא זמן חורבן בהמ”ק אלא לאחר זמן של חורבן כללי כמו לגבי ברכה על יישובן שהוא על זמן של יישוב כללי (ותלוי אם נאמר שההגדרה של זמן יישובן הוא כשישובן של ישראל בתוקפן וגבורתן או שתלוי רק בבנין בהמ”ק, ומזה נלמוד לחורבן, ועי’ בכה”ח שם).

ואולם במקור הדין בברכות נח ע”ב אחר ברייתא דהרואה בתי ישראל בחורבנן נזכר המעשה עם ביתא דרב חנא בר חנילאי ושם נזכר שנחרב ביתו, ומסתמא דמילתא אולי נחרב ביתו באופן פרטי, וא”כ אולי יש ללמוד דגם בית אחד שנחרב הוא בכלל הנידון שם, אולם אינו מוכרח, חדא דמנא לן שנחרב ביתו באופן פרטי דהרי היה בגלות ולא היה רחוק מזמן החורבן, והיו להם צרות כגון מפפא בר נצר, עי’ באגרת רב שרירא גאון, וגם אולי הובא שם בגמ’ רק מענין לענין, ולא שעל זה גופא יש לברך, וגם ביתו של מובהק בדורו אולי יותר שייך לשמועות הרעות כמו שמצינו לענין ברכת חכם הרזים, אבל זו סברא דחוקה מאוד ואינה עיקר, אבל עכ”פ יל”ע בעיקר הנידון האם יש ללמוד ממה שנזכר שם בסמיכות ענין רב חנא בר חנילאי שגם על ביתו של אדם אחד שנחרב יש לברך ברוך דיין האמת.

ועוד טעם שני הרהרתי על מה שאולי א”א לברך באופן דידן, שהרי אולי ברכת דיין האמת הוא דין מיוחד כאן שנתקן על בתי ישראל שנחרבו, והנה כאן מכיון שמדובר על בית משותף שהרבה ממנו וכמעט כולו קיים, ורק בית אחד נחרב ממנו, א”כ מכיון שהבית המשותף יש מקום להחשיב את כולו כבית אחד ואת הדירות כחדרים בבית, א”כ מנא לן שנתקן לברך גם חדר בבית שנחרב, גם אם משמש לדירה שלמה, וגם אם לא נשאר לו מקום אחר בבית זה.

ועוד טעם שלישי הרהרתי בטעם מה שיתכן שאין לברך על זה, שהרי דין ברכת דיין האמת בחורבנן אולי היא תקנה מיוחדת שנתקנה על חורבן קבוע, אבל אם האדם עוסק בבניית ושיקום המקום והכל בשלבים כנהוג עם אישורים והסכמי קבלנים וכו’, יתכן שעל זה לא נתקן.

ועוד טעם רביעי יש לעיין לשי’ הרי”ף שבתי ישראל ביישובן הוא ברכה רק על בתי כנסיות, ויש פוסקים שכתבו שהמנהג כשי’ הרי”ף [ב”ח בשם רש”ל], ויל”ע אם הברכה על חורבנן ג”כ הוא באופן זה, ואמנם למש”כ הצל”ח שהוא משום שרק בית כנסת מסוייד כולו (בלא שיור אמה כמ”ש המג”א סי’ תקס) אינו שייך לברכה שמברך על חורבנן, אבל בב”ח הנ”ל גופא שכ’ שמה שאומרים על בתי או”ה ביישובן אומרים רק על בתי ע”ז ולא על שאר בתיהם חזי’ שלא הבין בדעת הרי”ף כמ”ש הצל”ח, (וגם צ”ע על הצל”ח דאי משום הא נקט הרי”ף דבריו רק על ביהכנ”ס, א”כ הרי גם קונה בית מגוי אינו צריך לקלף ואכמ”ל), ויל”ע בכל זה.

ולמעשה בינתיים כל עוד שאין בירור לכל זה יכול לברך בלא שם ומלכות, ולפי הסוברים שיש פתרונות נוספים לברכות של ספק יכול להשתמש בהם ג”כ ואכמ”ל.

ורק אעיר דהטעמים שכתבתי הם לפי ב’ הצדדים, דהטעם הראשון שכתבתי הוא לפי הצד שהוא ברכת דיין האמת רגיל, והצד השני שכתבתי הוא לפי הצד שהוא תקנה פרטית לכאן.

הברכות שאפשר לצאת בהן יד”ח מאה ברכות הם ברכות שיש בהן שם ומלכות, כגון תפילות וברכת הנהנין וברכות אחרונות ואשר יצר וברכות הראייה.

נזכר בפוסקים הענין שאומרים דברי שבח להשלים מאה ברכות, אבל כמו שכתבתי כבר בכ”מ נראה שנאמר רק לרווחא דמילתא, ועכ”פ להלכה אינו פוטר האדם מלברך מאה ברכות בשם ומלכות.

אדם יכול להוציא חבירו במאה ברכות רק בברכה שמחוייב בה או שיכול לברך אותה, ומ”מ דנו הפוסקים לגבי דברים מסויימים איך להחשיב הברכה, כגון ברכה שמברך העולה לתורה, שיש צד להחשיב שהוא שליח של הציבור וממילא יש צד שיוכל לצאת בה [עי’ או”ח רפד ג ומשנ”ב סק”ה ומשנ”ב סי’ מו סקי”ד], וכן יש צד במשנ”ב [מו סוף סקי”ד] שיכול לצאת בשעת הדחק בחזרת הש”ץ, כיון שהש”ץ הוא שליח הציבור לומר חזרת הש”ץ שהוא חיוב המוטל על הציבור, אבל בברכה שאינה מחוייב בה א”א להוציא כלל לענין מאה ברכות, ויש מן האחרונים שחששו למי שמתכוון לצאת בברכה כזו משום ברכה לבטלה.

קרא פחות

נראה שמועיל.

מקורות: הנה בדין שומר לסעודה שנזכר בלשון הגמ’ (פסחים קב ע”א) הניחו מקצת חברים (להמחבר סי’ קעח ס”ב גם בדברים הטעונים ברכה במקומן כגון פת ולרמ”א צריך שומר רק בדברים שאין טעונין ברכה במקומן כגון ירקות) יש לדון אם הוא דין בקביעות סעודה שיש מן החברים שנשארו שם ולכן חשוב כמו שהסעודה לא נעקרה ואין נפק”מ אם הקטן אינו בר חיובא של הברכה, או שיש בזה ג”כ תנאי בברכה שמכיון שיש שם מקצת חברים עדיין לא נעקרה ממקומה הסעודה עם חיוב הברכה, ומאידך גיסא יש לומר דגם אם נימא שהוא תנאי בסעודה עם הברכה יחד מ”מ הרי שינוי מקום אינו דאורייתא וקטן הרי מחוייב בברכה עכ”פ מדרבנן א”כ שמא עדיין דרבנן מהני לדרבנן.

ויעוי’ בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם שחידש ע”פ הרמב”ם (ברכות פ”ד ה”ד) דלא נקט מקצת חברים דא”צ שהחברים הנשארים יהיו אוכלים שם, אלא גם אם אינם אוכלין מהני, ומשמע שם שתלה הנידון בין ב’ הברייתות אם גרסי’ זקן או חולה או מקצת חברים, ונראה שסמך בזה על הברייתא גבי אכילת פסח שנזכר שם שזקן או חולה אינם יכולים לאכול כזית, ולפי דעתו לכאורה גם קטן יועיל לזה, כיון שאין בזה תנאי כלל לברכת המזון.

אמנם מהערך לחם גופיה מבואר שלא אמר דבריו בדעת השו”ע שהזכיר מקצת חבירים, וכ”ש שהגר”א בביאורו שמשמע מדבריו שהברייתות אינן חולקות לא יאמר הערך לחם דבריו לשיטתו, וגם השעה”צ סקי”ב נראה שהלך בזה בדרכו של הגר”א עי”ש, וגם מסתימת הפוסקים חברים שהיו אוכלין והניחו מקצת חברים משמע שאוכלין עמהם, וכן במאמר מרדכי סק”ד הזכיר להדיא שאם אותם מקצת חברים ברכו בהמ”ז שוב אין להם דין שמירה, ממילא פשיטא דסובר דבעי’ שיהיו מן הסעודה רק שיש להסתפק לשיטתו אם בעינן דוקא מי שמחוייב בברכה מדאורייתא כמותו או דסגי שקבוע בסעודה ואפילו את”ל דלא סגי קבוע בסעודה ובעי’ מחוייב בברכה שמא סגי בזה מה שמחוייב מדרבנן הקטן בבהמ”ז.

ומסתברא שיועיל קטן בזה כיון דעיקר הקביעות הוא מצד הסעודה.

וכן מצאתי באשל אברהם להרב מבוטשאטש שדן לענין אותם החברים ומשמע מדבריו דמיירי שכבר נצטרפו לסעודה ועדיין לא אכלו כזית אבל אוכלים ויבואו בהמשך לידי כזית, וכ’ שם וז”ל, אך לגבי הניח מקצת חברים במקומו יש לומר שגם שלא אכל עדיין שום שום אחד מהם כזית מהני, כיון שמהני גם גבי מה שאין צריך ברכה במקומו (פירוש שמקצת חברים מועיל גם לירקות וכיו”ב שאין צריכין ברכה במקומן ואעפ”כ מועיל שמצטרף עם החברים לקביעות סעודה במקום ישיבתן אע”פ שיוכלו החברים לברך במקום אחר), אם כן אין הטעם מצד ברכה שלאחריו כלל, רק שייך קביעות דעתו לשם מצד שאוכל עם החברים, ובזה שייך שפיר שמתחילת הסעודה דעתו אל החברים, ואולי גם כשהיה (א”ה בזה בא לדון במה שרצה לטעון קודם לכן שהיוצאים עצמן צריכין לאכול כזית מקודם) דעתו מתחילה לאכול רק פחות מכשיעור זית עם החברים והלך באמצע, כיון שבדעתו לאכול עוד עם החברים יש לו שייכות קביעות למקומו וצריך לעיין עוד עכ”ל.

(ועי”ש עוד מש”כ במהדורא אחריתי לטעון טוען אחר בשם הפמ”ג דפחות מכזית נחשב דבר שאין טעון ברכה אחריו במקומו, ועי’ משנ”ב סקכ”ח בשם המג”א שפחות מכזית פת נתחייב מיד בברכה, ולא נחית שם מה הדין בהניח מקצת חברים, ובכה”ח סקי”ט נקט שבהניח מקצת חברים לא גרע מהניח מקצת חברים בפירות, ולא ניכנס לדין זה כעת).

עכ”פ מבואר בדבריו שהגורם לזה הוא קביעות הדעת לסעודה ולא מצד שנתחייבו בברכה, ואע”פ שיש לטעון ששם עכ”פ יש להם ולו קביעות דעת לאכול סעודה שיתחייב בה בהמ”ז דאורייתא, אבל מצד הטעם והראיה שהביא מדברים שאין טעונגין וכו’ לפמשנ”ת, חזי’ שלא זה הגורם לדבר אלא הקביעות לסעודה וא”כ סגי בזה גם בקטן.

והראיה שהביא מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן זה יהיה ראיה בין להנוהגין כהמחבר ובין להנוהגין כהרמ”א, דבדבר שאין טעון ברכה במקומו בעינן מקצת חברים לכו”ע.

הוספה לאחר זמן

בספר שערי הברכה ראיתי שהביא שם עוד כמה מ”מ בזה, ומה שדן שם להביא ראיה מצד מי שמחוייב בספק עדיין יש מקום לחלק דאדם שחייב מספק בברכה הוא יותר אחראי מקטן שחייב בברכה שאין לו אחריות על מעשיו כלל.

יש שחששו להצריך כשיעור (עי’ להלן דיש שהזכירו מלוא לוגמיו [ב”ש] ויש שהזכירו רביעית [א”א], ובפשטות לא עדיף מקידוש דנאמר ביה להדיא) וכן הוא פשטות התקנה, ויתכן שכך סובר גם המשנ”ב אם כי יתכן שהמנהג שהובא בערוה”ש אינו כן.

ולגבי ברכת האירוסין המנהג שא”צ שתיה כשיעור, אם כי דנו האחרונים אם אפשר לסמוך בברכת האירוסין על שתיית החתן או דבעי’ שתיית המברך ג”כ, ובודאי שיותר טוב להחמיר עכ”פ במקום שאין לחשוש לשינוי מנהג או ליוהרא וכן מצינו כמה גדולים שהחמירו בזה.

מקורות:

הנה מאחר שיש תקנה של כוס בז’ ברכות אם נדמה דין זה לכל תקנת חז”ל אחר של כוס כגון קידוש והבדלה וד’ כוסות וכוס של בהמ”ז בכל מקום צריך שתיה, וכמבואר בפסחים קז ע”א דהמקדש שלא טעם מלוא לגומיו לא יצא, וכ’ התוס’ שם קה ע”ב דה”ה בכוס חובה כגון הבדלה וברהמ”ז וקידוש צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית וכו’ עי”ש חילוקי הדינים ועכ”פ מבואר דשתיה צריך בכוס שהיא חובה.

ובמחה”ש על המג”א או”ח סי’ קצ סק”ה הביא בשם הב”ש במפתחותיו לתשובותיו סי’ מט [וראיתי מי שציין בית שמואל ואינו אלא באר שבע] דבכוס שתחת החופה צריך החתן לטעום רביעית דוקא, וציין שם שכ”כ הבאר היטב החדשים באה”ע סי’ לד סק”ו, והביא עוד המחה”ש שהבאר היטב הנ”ל הביא בשם הכנה”ג בהגה”ט שנוהגין טעימה אחת ודי עכ”ד, וסיים המחה”ש שספר כנה”ג אינו תחת ידו ולא נודע לו טעמו.

והיינו שהוקשה לו למה שלא יצטרך לשתות רביעית מאחר שהוא כוס של חובה ובכוס של חובה צריך שתיה (ועי’ במחה”ש שם על המג”א שם מה שנתבאר לפי דבריו הטעם למה הצריך רביעית, ובב”ש בפנים אי’ דהוא משום ברכה אחרונה).

ומ”מ הנה ראשית כל יש לציין דדין זה של ברכה על הכוס, הן בברכת האירוסין והן בברכת הנישואין לא נזכר להדיא בגמ’, אבל הרא”ש ב”ק דכתובות סי’ טז הביא כן בשם רב ניסים, ומשמע מלשון רב ניסים שלא בא לחדש תקנה זו אלא רק מיירי לענין מי שאין לו יין מה יעשה, ולענין ברכת האירוסין היקל יותר כמבואר שם, ומשמע מדבריו שם שרק בברכת חתנים הוא לעיכובא, ובטור אי’ כבהרא”ש, ועי’ גם בשו”ע סי’ לד ס”ב לענין ברכת האירוסין דבאין לו כוס מברך בלא כוס, ולענין ברכת נישואין בסי’ סב ס”א לא הקיל בלא כוס לגמרי אלא לכוס היותר בכוס שכר עי”ש, (ועי’ ברא”ש שם לענין כוס שכר, ולא נכנסתי בזה לנידון הפוסקים לענין ברכה על שכר מכיון שהוא לוי בנידונים השייכים לחמר מדינה ולא לחיוב ברכת היין בלבד),

ויש לציין דבסוגי’ דשבע ברכות בפ”ק דכתובות דף ח ע”ב נזכר בסמוך לזה דיש כוסות גם בבית האבל ומבואר דהיו שותים אותם, דאי’ שם שאחר שהוסיפו להם כוסות היו משתכרים, ומבואר מזה שהיה לשתיה, ואם נלמד מזה גם לענין כוס של אירוסין ונישואין יש כאן סמך לחיוב השתיה, אבל אין הכרח לזה מאחר דבגמ’ שם לא נזכר כוס דאירוסין ונישואין וכנ”ל.

והנידון על נתינה לאחר לשתות שהוא תלוי לכאורה בקידוש והבדלה [ועי’ בתשובתי על בירה להבדלה דבהבדלה יש צד שהוא יותר קל מקידוש ע”פ השוע”ר עי”ש], אבל עכ”פ צריך לכה”פ מישהו שישתה.

ואולם בסעודה שלישית מצינו פלוגתא דרבוותא אם שותה הכוס אחר ז’ ברכות או לא, והגאון מבוטשאטש בעזר מקודש אה”ע סי’ סב ס”א כתב דאי אפשר ז’ ברכות בשום פעם בלא כוס לכולי עלמא ולכן מותר לשתות לפני הבדלה ע”כ, ומבואר מלשונו שנקט שהוא חיוב ממש לשתות, ועי’ למו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א שהביא הרבה מ”מ לשתות בסעודה ג’ ועכ”פ שהחתן עצמו יזמן וישתה, [ועי’ סי’ רצט ובביאורים ומוספים אות 19 ובספר מנהג ישראל תורה מה שהביא שם], ובודאי שהרוב המוחלט של הפוסקים המובאים במקורות הנ”ל (עי’ בהם באריכות) ס”ל שכן יש מצב של שתיית כוס זה לפני הבדלה, ועכ”פ הפוסקים שנקטו לשתות החתן או כל מי שיברך הברכות על הכוס [לכל מר כדאית ליה] אפשר שנקטו שהוא חיוב שתיה ממש, ומ”מ אינו מוכרח בכל דבריהם דיש לומר שטעם ההיתר שלהם הוא  משום ששייך לסעודה שלישית, אלא שבחלק מלשונות הפוסקים נזכר שהוא חיובים כלפי החתן והכלה ולדידהו מבואר כן ולכאורה כולל בזה שצריך שיעור, ועי’ בכ”ז בפנים הלשונות המובאים שם ושם.

ועי’ עוד בדברי העזר מקודש לעיל סי’ ל”ד שאם החתן והכלה בושים לשתות בחופה כשיעור צריך ליתן תיכף לתינוק שישתה מלא לוגמי גדול, ומסתבר דרבינו ניסים הוציא חיוב זה מהתלמוד דכוס מעכב, ובודאי גם על זה קאי מש”כ הט”ז בהל’ מילה סי’ רס”ה סק”י דבמה  שצריך כוס מדברי הגמ’ צריך לשתות מלא לוגמיו עכ”ד.

והנה הערוה”ש סי’ לד ס”ט כתב דכוס של אירוסין מאחר שאינו חיוב מעיקר דינא לכן אין שתיית רובו או כולו לעיכובא (ועי”ש מש”כ בזה ההנהגה למעשה דהמנהג שהחתן שותה ואם רוצה המברך לחוש ולשתות ישתה ג”כ, ועיקר הנידון תליא באשלי רברבי בדברי הפנ”י בקו”א כתובות סי’ כא ומהרש”ם ח”ה סי’ ח, אפיקי ים ח”ב סי’ ב, האדר”ת בכ”י הוב”ד בצהר כרך יב, והרבה אחרונים, ויעוי’ במאמרו של הג”ר אברהם בהגרי”ט זנגר פניני הלכה מיר גליון קנ”ה שהביא לזה הרבה מ”מ כיד הטובה), ואילו בסי’ סב ס”ו וס”ז כתב דכוס של נישואין הוא לעיכובא, ומשמע לפי מש”כ בברכת האירוסין דבדבר שהוא חובה שתייה ממנו כשיעור הוא לעיכובא, ואילו בס”ח שם כ’ דהמנהג שהחתן והכלה טועמין מעט והמברך אינו שותה.

וכבר נתקשו בזה דלכאורה סותר דבריו דלכאורה לפמ”ש הוא בסי’ לד הנ”ל היה צריך לצאת שבכוס של נישואין שהוא חובה יהיה צריך לשתות כשיעור, ועי’ מש”כ בספר בשבילי החופה (שהסתייעתי בדבריו בכתיבת תשובה זו) שאולי כוונתו שטועמין מעט ומצטרפין לשיעור.

אבל יותר משמע מל’ העה”ש דהמנהג שטועמין בלבד ואין חוששין לצרף כשיעור, וא”כ מה שאמר הערוה”ש בסי’ לד דא”צ כשיעור כיון שאינו חובה לרווחא דמילתא אמר הכי וגם לענין שאפי’ בעל נפש [דמיירי ביה שם שרוצה להחמיר ולשתות המברך עצמו בברכת האירוסין מחמת חששא דהפנ”י דלא כהמנהג לסמוך על טעימת החתן והכלה] שמחמיר לשתות מהכוס שבירך עליו מ”מ א”צ להחמיר בשתיית שיעור מטעם שאינו חובה, אבל המנהג לעולם מקל יותר מזה אפי’ בכוס של נישואין.

במשנ”ב ס”ס תקנ מבואר דכשהחתן אינו יכול לשתות מכוס של ברכה תחת החופה נותנין לתינוק לשתות ומשמע דתפס שהוא חיובא לשתות, ומסתמא חיובא כשיעור כסתם חיובי שתייה של כוס שאינו רק מחמת ברכה, ואולי יש ללמוד כן גם מדלא נקט טעימה.