שמואל דוד בערקאוויטש - שאלות

בס״ד כ״ז למטמונים

לכבוד מו״ר הרה״ג שליט״א אחדשה״ט

מנחות קז:

תנן התם ששה לנדבה כנגד מי (סימן קמ”ף ש”ע) אמר חזקיה כו׳ ר׳ יוחנן כו׳ זעירי כו׳ בר פדא כו׳ כולהו כחזקיה לא אמרי כו׳ ושמואל אמר כו׳ ור׳ אושעיא אמר כו׳

לכאורה תמוה מדוע הפסיק הגמרא באמצע עם ״כולהו כחזקיה״ ורק אח״כ הביא דברי שמואל ור׳ אושעיא וצ״ב

החותם בכבוד גדול,
שמואל דוד בערקאוויטש

למה לא מצינו שש זכירות ואני מאמין בתפילת שבת?

פרק א פסוק א: זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה, יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (שאלתיאל באל״ף) פסוק יב: זרבבל בן שלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (לא הזכיר פחת יהודה) פסוק יד: זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה, יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול פרק ב פסוק ב: זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה, יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול פסוק ד: זרבבל, יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (לא הזכיר בן שלתיאל ופחת יהודה) פסוק כ״א: זרבבל פחת יהודה (לא הזכיר בן שלתיאל) פסוק כג: זרבבל בן שאלתיאל (נקט שלתיאל עם אל״ף ולא הזכיר פחת יהודה) הלא דבר הוא!

א) מנחות ב.
רש”י ד”ה חוץ ממנחת חוטא – כגון ההיא דמטמא מקדש כו’ יש לעיין מדוע נקט טומאת מקדש דוקא.
ועוד הול”ל שבועת העדות דאקדמיה קרא וצ״ע.
ב) מנחות ב: רש”י ד”ה הניחא לרב אשי – דמתרץ לקמן כי רמינן דר’ שמעון דאמר בדוכתא אחריתי (במתניתין) אדרבי שמעון דהכא ומתרץ להו רב אשי דהא דאמר ר’ שמעון עלו באומר הריני קומץ מחבת לשם מרחשת דכיון דלא אדכר שמה דמנחה אלא שמה דמנא דברי רוח בעלמא נינהו והא דקאמר ר’ שמעון בעלמא דלא עלו כגון דאידכר שמה דמנחה איכא לאוקומה מתני’ כר’ שמעון דמתני’ דאידכר שמה דמנח’ “כדמפרש שלא לשמו ולשמו לשם מנחת נדבה לשם מנחת חוטא” וקשה מדוע נקט רש”י סיפא דמתניתין.
ואין לתרץ שלא דייק בזה דעיין לקמן בסמוך ברד”ה ואי נמי כדמשני רבא כו’ והא דנקט לאקשויי במתני’ משלא לשמן ה”ה דמצי לאקשויי לשמן ושלא לשמן כדאקשינן לרבה אלא כי סידרא דמתני’ נקיט ואזיל עכ”ל.
וצ”ע.

יהושע א – ב רש”י: משה עבדי מת .
ואילו היה קיים , בו הייתי חפץ , ורבותינו דרשוהו ( תמורה טז א ) על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה , בא יהושע ושאל , אמר לו הקב”ה : משה עבדי מת , והתורה על שמו נקראת , לומר לך אי אפשר , צא וטורדן במלחמה א) לכאורה דבר פלא הוא שבתחילת ההנהגה של יהושע אמר לו הקב”ה אילו היה משה קיים בו הייתי חפץ.
שלכאורה הם דברים של פגיעה לומר למנהיג חדש שלא נבחר אלא מחמת מחוסר ברירה וצע”ק ב) מה שהביא רש”י מגמרא תמורה העיקר חסר מן הספר.
עיין שם שביקשו להרגו (וגם נשתכח שלש מאות הלכות עיין שם) וצ”ע

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו’ עיין מסורת הש״ס שציין לרש״י עירובין ה.
וז״ל רש״י שם מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו.
וצע״ק בכוונת רש״י – האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם? ויש להעיר על הגרי״ב מדוע לא ציין לרש״י גיטין נט: ד״ה נקטינן – מסורת מאבותינו.
ועוד יש להעיר מדוע לא כתב רש״י בגיטין מנהג מרבותינו.
עוד יש להעיר מדוע רש״י פירש כן בדף נט ולא לעיל בדף לב: עוד ראיתי בספר אחד שהעיר דהנה אביי היה יתום (רש״י גיטין לד:)וא״כ אי אפשר שהיה לו מסורת מאבותיו וצ״ע בכל זה.
ואגב יש להעיר מדוע פעמים כתב הגמרא נקיטינן ופעמים נקטינן.
ב) רמב”ם פרק ו גירושין הלכה כג – אבל אם אמר גט זה אינו גט.
פסול הוא.
אינו מועיל.
אינו מתיר.
אינו משלח.
אינו מגרש.
חרס הוא.
לא אמר כלום.
שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן.
כמי שאומר על דבר “אסור” שהוא “מותר” או על דבר “הטמא” שהוא “טהור.
” ויש להעיר בלשון רבינו דהול״ל ״כמי שאומר על דבר מותר שהוא אסור או על דבר טהור שהוא טמא״ דומיא דגט שאמר על גט כשר שהוא פסול.
ג) זבחים דף כב: טמא “פסול” כו׳ יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל״ג תיבת פסול.
וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.
ועיין רש״י כג.
ד״ה כגון – כדתנן טמא פסול כו׳ ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ״ע בזה.

מסכת ברכות פרק ג׳ א) רש״י יז: ואינו מברך – ואינו צריך לברך ברכת המוציא.
ובדף יח.
ואין מברכין עליו – אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם.
מדוע שינה בלשונו מ״המוציא״ ל״הלחם״ וצריך ביאור.
ב) רש״י יז: ואינו מזמן – אינו צריך לברך ברכת המזון ובדף יח.
ואין מזמנים עליו – אין מצטרף עם שלשה לזימון.
מדוע שינה בפירושו ולא פירש בדף יח.
שאין צריך שיברכו לו אחרים בברכת המזון כמו שכתב לעיל.
ג) רש״י יח.
ד״ה פטור מקריאת שמע – משום דעוסק במצוה צריך עיון מדוע לא פירש כן בתחילת הברייתא.
ד) רש״י יח: אלמא ידעי – מה שעושין שידעה זו שזו ׳גוססת׳ ונטויה למות צ״ב, מנ״ל לרש״י שהיתה גוססת?

א) סוכה נו: רש״י ד״ה דל בדל כו׳ דל הסר כמו דל רגלים (ר”ה דף ז:) וכדגרסינן בריש מסכת (דף ב.
) דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה דל דפנות ליכא צל סוכה דל מעשר בהמה (ר”ה דף ז:) צ״ע, חדא, מדוע התחיל להביא מקור מראש השנה ולא מריש המסכת.
ועוד, מדוע הפסיק בין המקור מראש השנה למקור מראש השנה עם המקור ממסכת סוכות.
ב) ביצה ב.
רש״י ד״ה ומי אמר רב נחמן הכי – דבית הלל כר’ יהודה צ״ע קצת מדוע לא נקט נמי דבית שמאי כרבי שמעון?

א) גיטין כג: רש״י ד״ה ואם לחשך אדם – באזנך כו׳ הנה מצינו הלשון ״ואם לחשך אדם״ כמה פעמים בש״ס ורק כאן פירש רש״י ״באזנך״ ויש לעיין מדוע דוקא כאן, ועוד מדוע צריך לפרש כלל.
ב) גיטין דף ל.
רש״י ד״ה במכרי כהונה – כמו איש מאת מכרו (מלכים ב יב) שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני: במזכה להן ע”י אחרים – כשהוא מפריש מוסרו למעשרות ביד אוהבו ואומר זכי במעשר זה לפלוני לוי והוה ליה כמאן דמטא לידיה וחוזר ומחזירן לו: יש לדקדק מדוע בד״ה במזכה נקט רש״י מעשר בלבד ולא תרומה ומעשר.
ג) גיטין דף ל.
רש״י ד״ה עשו את שאינו זוכה כזוכה – במקומות הרבה מפני תקנה עשו כן לרבי יוסי בהניזקין (לקמן דף נט:) עני המנקף בראש הזית ומצודות חיות ועופות ומציאת חרש ובבכורות (דף יח:) כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובגמרא דשנים אוחזין (ב”מ דף יב:) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאף על פי.
שאין זכיה לקטן עשאוהו כזוכה ובכולן י”ל מפני תקנה עשו: יש לעיין קצת מדוע הקדים רש״י לציין למסכת בכורות קודם מסכת בבא מציעא.
ועוד ק״ק מדוע אצל בכורות לא ציין לשם הפרק ואצל בבא מציעא ציין לפרק שנים אוחזין וגם הוסיף ״גמרא״ דשנים אוחזין וצ״ע בכל זה.

בכל מקום שמצינו אמר פלוני אמר פלוני יש להסתפק מי הוא עיקר בעל המימרא.
ועיין סנהדרין מט: אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא כו׳ ועיין רש״י בד״ה לא אתא ובד״ה בפלוגתא ובד״ה ולאפוקי שנקט ״רב סחורא״ לכאורה קשה מירושלמי שבת א, ב רבי חזקיה ר’ ירמיה ר’ חייא בשם רבי יוחנן – אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלה, ואם לאו תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון ומבואר מירושלמי שהראשון או האחרון עיקר ובודאי לא האמצעי.
וצריך חיפוש בש״ס ובספרי הכללים.

א) נז.
בת גר זכר כו׳ לשון כפול הוא, ״גר זכר״ ,ולכאורה הכוונה לאפוקי גיורת נקבה.
ועיין רש״י קידושין עז.
ד״ה בת גר זכר.
ועיין ספר הניר על הירושלמי קידושין פרק ד הלכה ו שכתב שהכוונה ב״גר זכר״ הוא לאפוקי נקבה.
ובילדותי שאלתי מרן הגר״ח קניבסקי זצ״ל וכתב לי שגר כולל זכרים ונקבות.
ב) נז.
אישתיק ולא אמר לו ולא מידי לכאורה די לכתוב ״אישתיק״ ומה זה שהוסיף ״ולא אמר לו ולא מידי״ ועיין בגאון צבי שכתב דכל היכא דאיתא לשון זה בש״ס, הביאור הוא שבכוונה לא אמר לו מידי.
וכמדומני שראיתי פעם באחד מספרי הגר״ר מרגליות זצ״ל שכתב בזה.
אגב, ראיתי דבר פלא במשמרת יום (להרה״ג רב משה מרדכי שולזינגר זצ״ל) שלשון זה נמצא רק פעם א׳ בש״ס, ותמוה שהרי מצינו לשון זה כמה פעמים וצ״ע.

סנהדרין פט.
הכובש את נבואתו וכו’ פירש”י הכובש נבואתו שלא אמרה כגון יונה בן אמיתי עכ”ל ויש להעיר מה כוונתו בזה, ומדוע כתב כן כאן ולא אצל שאר נביאים דמתניתין.
וצ”ע

א) חולין יב.
תנאי היא דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים רבי יהודה אוסר רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר אמר רבי נראין דברים של רבי יהודה שמצאן באשפה ודברי רבי חנינא בנו של ר’ יוסי הגלילי שמצאן בבית מאי לאו בהא קמיפלגי דמ”ס אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומר סבר לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אמר רב נחמן בר יצחק לא דכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובבית דכ”ע לא פליגי דשרי באשפה שבשוק דכולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי באשפה שבבית מ”ס אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ומר סבר אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ועיין תוספות אבדו וה”ה נגנבו.
עיין שם.
ויש לעיין מה כוונת הגמרא “בבית” “באשפה שבבית” בית של מי? ב) חולין יג: רש”י ד”ה מין – זה האדוק בעבודת כוכבים “ומין ישראל” חמור ממומר לעבודת כוכבים שהמין אדוק בה וכל מחשבותיו לה.
מה כוונת רש”י בזה.
ועוד ק’ הרי הגמרא מיירי בשחיטת נכרי ומה זה שכתב רש”י “ומומר* ישראל*” כו’

תענית כז: רש״י ד״ה פוסק – מפסיק הפסוק לשנים ״ראשון״ קורא שני פסוקים וחצי ״ולוי״ משלים חצי אותו הפסוק שקרא ״הכהן״ עם שנים הנותרים מדוע כתב רש״י ״ראשון״ הול״ל כהן קורא שני פסוקים כו׳ וכמו שכתב בהמשך ״שקרא הכהן״ וצ״ע בזה.

וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ”ט אמר ר’ יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי לא הבנתי קושית הגמרא.
הרי נימא קשרה לו וא”כ אפשר שהביאה תמר נימא תלושה וצ”ע

חולין קד: מתני’ העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל דברי ב”ש וב”ה אומרים לא עולה ולא נאכל א”ר יוסי זו מקולי ב”ש ומחומרי ב”ה כו׳ גמ’ רבי יוסי היינו ת”ק כו׳ אלא הא קמשמע לן מאן תנא קמא רבי יוסי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר (אסתר ב, כב)ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי ועיין רש”י ד”ה כל האומר דבר בשם אומרו – והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו ויש להעיר, מדוע דוקא כאן במסכת חולין רמז התנא שצריך לומר דבר בשם אומרו.
עוד יש להעיר על דברי רש״י, מהיכ”ת שהתנא שכח שמו.
אפשר שבכוונה לא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו כדי לאשמועינן דצריך לומר דבר בשם אומרו.
וצ”ע.
ובעיקר מש״כ הגמרא כאן ״כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם״ יש להעיר, דהנה איתא ביבמות צז.
״דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל ת””ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר אמר ר’ יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז, י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים ככומר של ענבים מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעוה””ז שפתותיהם דובבות בקבר״ ויש לעיין בביאור החילוק בין גמרא דידן שמביא ״גאולה לעולם״ ל״שפתותיו דובבות בקבר״ ועוד יל״ע, מדוע אצל מביא גאולה לעולם כתב הגמרא ״כל האומר דבר בשם אומרו״ ומשמע שאפילו אם אומר דבר בשם עם הארץ.
משא״כ אצל שפתותיו דובבות הקבר כתב הגמרא ״כל תלמיד חכם״ כו׳ וצריך ביאור בכל זה.

א) יומא סה.
רש״י ד״ה נמצאו – קאי אאבדו החזירום הגנבים – קאי אנגנבו פשיטא, ומה כוונתו בזה, וצ״ע.
ב) יומא סה: ומשום גזירה ימותו וכו׳ אלא… ומשום גזירה ימותו וכו׳ אלא… ומשום גזירה ימותו וכו׳ הגמרא כבר דחה ״ומשום גזירה ימותו״ וא״כ מה ההו״א לתרץ אלא.
.
? ג) יומא סה: רש״י ד״ה ומשום גזירה ימותו – בתמיה דיו אם ירעה.
מדוע לא פירש כן לעיל בתחילת הגמרא?

א) ב”ב קעא רשב”ם ז”ל ת”ר שטר שכתב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי – כגון במקומות שמונין לחדשי החמה וכתב בשטר בט”ו לירח פלוני כו’ לכאורה לשון ירח לא שייך אצל חודשי החמה.
ב) קעב.
נמצא כתוב שטר יב”ש פרוע שטרות שניהם פרועים כו’ לכאורה משמע דגם כששניהם באים עם הלוה לב”ד דינא הכי, וצ”ע שהרי יהא צריך לשלם ממ”נ.
ג)רשב”ם קעב: ד”ה אמר רב הונא כו’ הול”ל כדלקמן ממך כו’ ועיין שם בהגהות הב”ח שהגיה כדלקמיה וצ”ע כוונתו בזה

א) זבחים לו.
בהי נפלוג בשובר עצמות כו׳ ע״מ שיאכלוהו טמאים כו׳ שיאכלוהו ערלים צ״ע בסדר הגמרא מדוע לא נקט כסדרא דמתניתין טמאים, ערלים, לשבר עצמות.
ב) זבחים לו.
רש״י ד״ה מי קא מיפסיל – אם היה שובר את העצמות או אוכל נא עכ״ל איני יודע מה הוסיף על לשון הגמרא וצ״ע.

כמה הערות ברש”י סנהדרין צא: וא”ל אנטונינוס לרבי נשמה מאימתי ניתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה א”ל משעת יצירה א”ל אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת אלא משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי ואמר ליה אנטונינוס לרבי מאימתי יצה”ר שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה א”ל משעת יצירה א”ל א”כ בועט במעי אמו ויוצא אלא משעת יציאה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר לפתח חטאת רובץ ופירש”י משעת יצירה – שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות: פקידה – משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה כדאמרינן בפרק כל היד במסכת נדה (דף טז:) מיד נזרקה בו נשמה וחיות: אמר ליה – רבי משעת יצירה: ואמר לו – אנטונינוס וכי אפשר לחתיכה שתתקיים כו’ משעת יציאה – כשיוצא ממעי אמו או משעת יצירה: א”ל – רבי משעת יצירה: אמר לו אנטונינוס א”כ בועט במעי אמו ויוצא – אלא משעת יציאתה א) מדוע היפך רש”י סדר הגמרא וכתב יצירה קודם פקידה וכן בסמוך כתב יציאה קודם יצירה ובגמרא איפכא.
ב) מדוע האריך כ”כ במי אמר למי – א”ל רבי, אמר לו אנטונינוס, א”ל רבי, אמר לו אנטונינוס.
הרי לכאורה דברי הגמרא מבוארים וליכא למיטעי.
וגם לא פירש מי אמר למי בגמרא לעיל.
וצ”ע בזה.
ג) רד”ה אמר לו אנטונינוס א”כ כו’ לכאורה לא הוסיף כלום על הגמרא ורק כתב “יציאתה” במקום יציאה.
וצ”ע בכל זה.
אסיים בב’ פרפראות על הפרשה.
הראשון אמרתי כשהייתי צעיר לימים (קודם הבר מצווה) והשני אמרתי אתמול.
א) ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה כו’ ובמדרשים דעד כאן לא ידע שהיתה יפת תואר ובדרך למצרים עברו דרך המים וכו’ והנה כיון שהיתה שרה יפת תואר היו להם צרות וכמו שראינו בהמשך הפסוקים.
ונראה דמרומז בקרא ויהי כאשר הקריב לבוא “מצרימה” – אותיות “מים” “צרה” ודוק’ ב) אחר המעשה עם שרה פרעה נתן לאברהם “חמרים ועבדים ושפחות ואתונות” ולכאורה קשה מדוע כתיב עבדים ושפחות בין חמור לאתון.
וי”ל שכוונת הקרא לרמז למה שאמרו חז”ל עם הדומה לחמור ודו”ק

נקטיה לכובסיה כו’ עיין רש”י דכל דבר התלוי במחובר מיקרי כובסא והביא ראיה מהגמרא במסכת מכות.
ויל”ע מדוע לא הביא ראיה מגמרא שבת סז, ובאמת ברש”י במסכת בבא מציעא דף קא: הביא הגמרא במסכת שבת.
ועיין גליוני הש”ס.
וצע”ק.

א) שבועות כד: ואמר רבא כו’ שלא אוכל תאנים וענבים כו’ ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחלב כו’ ויש לעיין מדוע נקט הגמרא תמרים וחלב ולא תאנים וחלב או ענבים וחלב.
ועיין ריטב”א שכתב דמשום דאיירי רבא בתאנים נקט המקשן נמי תאנים דהיה יכול לומר שבועה שלא אוכל בשר וחלב עיין שם.
וצ”ע שהרי המקשן אמר תמרים וחלב.
ולכאורה צ”ל שהריטב”א גרס תאנים במקום תמרים.
אולם לא ראיתי גירסא זו ברמב”ן רשב”א כו’ וצע”ק.
גם קשה על גמרא שלנו מדוע באמת נקט המקשן תמרים וצ”ע בזה.
ב) שולחן ערוך או”ח סימן קלה סעיף ז אם היו כהן ולוי בבית הכנסת וקרא הכהן וסבור שאין שם לוי והתחיל לברך ברכת התורה שנית אין מפסיקין אותו סעיף ח אם אין לוי בבית הכנסת כהן שקרא ראשון מברך שנית במקום לוי אבל לא כהן אחר כדי שלא יאמרו שהראשון פגום לכאורה קשה מדוע התחיל מרן ז”ל בטעה הכהן וקרא במקום לוי כו’ הול”ל קודם שיש דין שבמקום שאין שם לוי אז הכהן מברך שנית ואח”כ לכתוב שבמקום שטעה כהן אין מפסיקין כו’ וצ”ע

א)חולין קב: ת”ש נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר ור’ אלעזר בר ר”ש מחייב אמר ר’ אלעזר בר’ שמעון “ק”ו על אבר ממנה חייב על כולה לא כל שכן” חנקה ואכלה דברי הכל בכזית עד כאן לא פליגי אלא “דמר סבר בחייה לאברים עומדת” ומר סבר בחייה לאו לאברים עומדת דכ”ע מיהא לא בעינן כזית עיין רש”י ד”ה ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב – דקסבר שלימה “אין לך אבר מן החי גדול מזה” ובאבר לא בעינא כזית לכאורה מלשון הק”ו וגם מלשון רש”י מבואר שהסברא הוא שהרבה אברים לא גרע מאבר אחד.
אולם המשך הגמרא “בחייה לאברים עומדת” מבואר טעם אחר וצ”ע בזה.
ב)חולין קב: רש”י ד”ה אלא אחת – דחד לאו הוא וכיון דבחדא אכילה וחדא התראה וחד לאו הוא חדא הוא דמיחייב “וכן כולן” צ”ע בכוונת רש”י ז”ל.
ג)חולין קג.
רש”י ד”ה לריש לקיש קשיא – דהא “אפילו” לדידיה מתרי קראי נפקי וליחייב תרתי.
לכאורה לשון “אפילו” צ”ע, והול”ל “דהא ‘אף’ לדידיה” כו’

יש לי דפוס וגשל … וצ״ע בכוונת היעב״ץ

סנהדרין טז: זימנין אמר רב כו׳ זימנין אמר רב כו׳ ועיין בבא בתרא דף קמט ודף קעו ושם פריך הגמרא קשיא דרב אדרב.
וצע״ק מדוע כאן הגמרא לא הקשה כן.

זבחים כ״ו ע״א בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו כו׳ ופירש״י ציציתו – ציצית ראשו דהיינו שערו ויש להעיר דהנה הכהן חייב לספר כל שערו א׳ לשלושים יום וא״כ איך אפשר ציור כזה? וכה״ג יש להעיר בגמרא י״ט.
יצא שערו בבגדו כו׳ לפי פירש״י שם שהכוונה לשערות ראשו.
(ועיין שם בשיטה).
עוד יש לעיין מדוע נקט רבי ירמיה לשון ציציתו ולא אמר שערו.
אגב יש לציין לגמרא בבא בתרא בפרק לא יחפור בעי רבי ירמיה רגלו אחת תוך חמישים כו׳ וכ״ה דרכו של רבי ירמיה בכ״מ דוק ותשכח.

זבחים דף סח.
רש”י ד”ה מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ – דלא שייכא מליקה בחולין לא בפנים ולא בחוץ ״והוא הדין לחולין בחוץ״ ובגמרא אמרינן דאתיא בזה הכלל לכאורה הלשון מגומגם קצת, שהרי כבר כתב דלא שייכא מליקה בחולין בחוץ.
גם הד”ה קשה מדוע כתב “וקדשים בחוץ”.
ולכאורה צ”ל דלא שייכא מליקה בחולין בפנים ולא בקדשים בחוץ והוא הדין לחולין בחוץ כו’ אולם קשה להגיה וצ”ע.

א) מנחות ז: א”ל רבין בר רב אדא לרבא אמרי תלמידך אמר רב עמרם ועיין פירש”י לקמן כו: ד”ה אמרי תלמידיך – תלמידיך אומרים משמיה דרב עמרם.
ויש להעיר מדוע לא פירש כן כאן? אגב, עיין זבחים צג: בהגהות הב”ח שהגיה דצ”ל “לרב עמרם תלמידי אמר רב עמרם” וצ”ע כוונתו בזה.
ב) מנחות ז: רש”י ד”ה לילף מדם – אשם מצורע או דם פרים ושעירים הנשרפין כו׳ ועיין רש”י ד”ה בדם מאי – שעירים ופרים הנשרפים כו׳ ויש להעיר,חדא, מדוע בד”ה לילף כתב אשם מצורע ובד”ה בדם לא כתב כן.
ועוד, מדוע בד”ה לילף כתב פרים ואח”כ שעירים נשרפין ובד”ה בדם הקדים שעירים לפרים.
אגב, בעיקר מש”כ רש”י אשם מצורע עיין רש”ש וקרן אורה.

א) מנחות ט.
דתנן נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כו׳ רש״י ד״ה כ״ע לא פליגי – דהשתא מה אבדו שירים או נשרפו כו׳ יל”ע מדוע שינה מסדר המשנה ונקט אבדו קודם נשרפו.
ועיין בגמרא בע״ב ״אפילו שרוף ואבוד״ ועיין זבחים קד.
ברד״ה אליבא דרבי אליעזר כו׳ ״כגון אבד או נשרף״ ובד״ה אבל לענין עור כו׳ ״ואם נשרף בשר או אבד״ ובד״ה מידי דהוה אדיעבד – ״גבי אבוד ושרוף״ וצריך ישוב לכל זה.
ב) מנחות ט: ארבעה שמאלית כתיבה תרי בעני ותרי בעשיר.
ויש לעיין מדוע לא כתב הגמרא ״תרי בעשיר ותרי בעני״ כסידרא דקרא וצ״ע.

יש לי כמה הערות בגמרא ורש”י עבודה זרה כה-כז ואשמח בתשובה.
אבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך.
א) עבודה זרה כה.
רש”י ד”ה דכתיב במשנה תורה – ועשית הישר והטוב עכ”ל ובד”ה איזהו היא מלחמה שצריכה לימוד – כו’ עכ”ל ויש לעיין מה כוונת רש”י בזה.
ב) כו.
רש”י ד”ה אסוקי בשכר – שרי כו’ גם פה יש לעיין מה כוונת רש”י בזה.
ג) כז.
רד”ה ואתה את בריתי תשמור – וזרעך אחריך ולא עובד כוכבים יש להעיר מדוע לא כתב כן לעיל בדף כו: ד) כז.
דאשה כמאן דמהילא דמיא כו’ ולכאורה קשה מגמרא ב”ק דף פח.
מה לאשה שכן אינה ראויה למילה ועיין תוספות שם וצ”ע ה) כז.
ותקח – ע”י שליח: ותכרת – אמרה לאחר וכרת: יש לעיין מה הוסיף בזה על לשון הגמרא ועוד מדוע שינה בלשונו ולא כתב ע”י שליח בשניהם.