שמואל דוד בערקאוויטש - שאלות

יש לי כמה הערות ברש״י בבא קמא ז: אבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך אלא אמר רב אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב””ח מדמינן ליה בעל חוב דיניה בבינונית כו׳ אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן דהא כתובת אשה דינה בזיבורית כו׳ איתיביה אין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית בינונית כולם גובין בינונית זיבורית כולם גובין זיבורית היו לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כו׳ רש״י ד״ה לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית – בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות כו׳ ד״ה כתובת אשה מדמינן לה – וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין ד״ה וכתובת אשה בזיבורית – במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא יש להעיר כמה הערות בלשון רש״י א) מדוע בד״ה לבעל חוב כו׳ ציין להגמרא בגיטין, הרי כבר ציין בדף ז.
בד״ה ובעל חוב דינו בבינונית – במסכת גיטין בפרק הנזקין ב) מדוע בד״ה לבעל חוב נקט ״בפרק הנזקין״ קודם ״במסכת גיטין״ משא״כ באחריני דנקט שם המסכת ואח״כ שם הפרק.
ג) מדוע בד״ה לכתובת אשה פירש דברי הגמרא ואח״כ ציין לפרק הניזקין משא״כ בד״ה לבעל חוב ציין לגיטין ואח״כ פירש.
ד) מדוע בד״ה לכתובת אשה לא כתב ״במסכת גיטין״ ונקט ״בפרק הניזקין״ גרידא.
ה) מדוע בד״ה לכתובת אשה כתב ״ודינה למגבי מזיבורית״ וכו׳ הרי כן מבואר להדיא בגמרא.
ואולי לא גרס בגמרא תיבות ״דהא כתובת אשה דינה בזיבורית״ וכן משמע קצת מדיבור המתחיל שכתב ״לכתובת אשה מדמינן לה״ ותו לא, משא״כ לעיל כתב ״לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית״ כו׳ ו) מדוע בסוף העמוד בד״ה וכתובת אשה ציין רש״י עוד הפעם למסכת גיטין ולפרק הניזקין (הקדים שם המסכת להפרק) הרי כבר ציין לעיל.
ז) מדוע בד״ה וכתובת אשה בזיבורית כתב הטעם ״דיותר משאיש רוצה לישא״ כו׳ ולא כתב כן לעיל.

מדוע לפעמים כתיב ״עד היום״ (כמו אצל קבורת רחל) ולפעמים ״עד היום הזה״ (כמו אצל גיד הנשה) ?

שבועות כה: “בכולן” נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם וכו’ והנה ידוע מבעלי כללים שמשמעות “כל” היינו ג’.
וכן מבואר בתוספות כתובות דף ח ובעוד ראשונים בכמה מקומות.
והנה עיין שבועות לה.
להכי כתבה רחמנא לעדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר ונעלם כו’ א) ביטוי ב) מקדש ג) קדשיו.
והנה עיין רש”י כה: בכולן – בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם.
אולם עיין רש”י לא: ד”ה בכולן נאמר ונעלם – בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד “כגון” שבועת ביטוי וטומאת מקדש נאמר ונעלם.
וראיתי מקשים מדוע כתב רש”י כגון, הרי פרט כל הני דברים דכתיב בהו ונעלם.
ונראה ליישב שהרי כאן בדף לא: לא הזכיר רש”י קדשיו ולכן שפיר כתב כגון.
(אולם עדיין קשה מדוע השמיט קדשיו וכתב כגון במקומו ואפשר שרצה לקצר כדרכו בקודש וצ”ע) והנה עיינתי ברש”י כריתות ט.
ושמחתי דעיין שם בד”ה בכולן וז”ל בכל המביאין עולה ויורד שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת בטוי דכתיבי בהו שבועת העדות.
עכ”ל הרי כתב כגון ולא כתב קדשיו ומבואר כנ”ל ודו”ק בזה.
עדיין יש להעיר מדוע בכריתות שינה רש”י בלשונו וכתב מקדש קודם ביטוי, הרי בגמרא שבועות לה.
הזכיר ביטוי קודם מקדש.
וכן ברש”י במסכת שבועות כה: לא: ביטוי קודם.
אמנם לא על רש”י בכריתות קשה, רק על הגמרא בשבועות קשה שהרי בקרא כתיב תחילה מקדש וקדשיו ואח”כ ביטוי וא”כ צ”ע אמאי שינה הגמרא מלישנא דקרא.
ועיין נהורא שרגא עמ”ס שבועות לה.
ודו”ק היטב עדיין יש לפלפל בזה ועוד חזון למועד בע”ה

זבחים פה: אמר רבי חייא בר אבא בעי רבי יוחנן אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן ירדו או לא ירדו א”ל רבי אמי ותיבעי לך מעילה א”ל מעילה לא קמיבעיא לי דזריקה הוא דקבעה להו במעילה כי קמיבעיא ליה ירידה ופשיט לא ירדו ואין בהן מעילה רב נחמן בר יצחק מתני הכי א”ר חייא בר אבא בעי רבי יוחנן אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן יש בהן מעילה או לא א”ל רבי אמי ותיבעי לך ירידה א”ל ירידה לא קא מיבעי’ לי דנעשו לחמו של מזבח כי קמיבעי’ לי מעילה ופשיט הכי לא ירדו ואין בהן מעילה לכאורה ליכא נפקא מינה להלכה בין הני תרי לישני.
וא״כ צ״ע על העין משפט, שציין על הלישנא בתרא להרמב״ם בפסולי המוקדשין ובמעילה, ומדוע לא ציין על הלישנא קמא.
והנה עיינתי במהר״י קורקוס ברמב״ם פסוה״מ וז״ל פרק המזבח מקדש בעיא דרבי יוחנן ופשיט ״ר׳ אמי״ דלא ירדו.
ולחד לישנא גם ״ר׳ יוחנן״ פשיטא ליה דלא ירדו כו׳ ולפי דבריו אפשר לומר שניחא ליה להעין משפט לציין על לישנא אחרינא כיון דר׳ יוחנן גופיה פשיט ליה דלא ירדו.
ועיין דקדוקי סופרים.
ודו״ק.
מה דעת כבודו שליט”א בזה?

א) יבמות דף ב.
רש״י בסוף העמוד ד״ה ואשת אחיו מאמו – שמת ונשאה אחיו מאביו ״שהיתה נכרית אצלו״ ומת בלא בנים ״ונפלה לפני יבם זה לייבום״ אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו יש להעיר, חדא, מדוע דוקא כאן הוסיף רש״י שהיתה נכרית אצלו, הרי בכולם היא נכרית אצלו.
ועוד קשה מדוע האריך לפרש שנפלה לפני יבם זה ליבום ולא כתב כן אצל השאר.
ב) יבמות דף ב: רש״י ד״ה וכולן שמתו – שמתה בתו קודם לאחיו או מיאנה והיכי משכחת לה מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה משכחת לה כגון שאביה השיאה לה לאחד ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחיו בעודה קטנה ויצאה במיאון ובפ’ ב”ש (לקמן קט.
) קרי לה יתומה בחיי האב ״ואם נתגרשה מאחיו או מיאנה באחיו או נמצאת אילונית״ שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו וכשמת אחיו הרי היא כמו שאינו אשתו ומתייבמת צרתה יש לדקדק מדוע השמיט רש״י ״מתה״ ועוד קשה מדוע שינה מסדר המשנה ונקט גירושין קודם מיאון.
ועיין לשון הרע״ב במשניות.

א) כתובות ח.
רש״י ד״ה משמח חתן וכלה – ובאחרונה משמח חתן עם הכלה וכו׳ ובאחרונה שבח שמשבח להקב”ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי ״שמחה וחדוה״ לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה יש לדקדק מדוע נקט רש״י הני תרי לשונות של שמחה.
ב) כתובות ח.
רש״י ד״ה חדא יצירה הואי – כמאן דאמר ״בעירובין״ (דף יח.
) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור ובד״ה בתר מחשבה אזלינן – ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד ״בעירובין בפ’ עושין פסין״ צ״ע קצת מדוע בתחילה ציין רק למסכת עירובין ואח״כ הוסיף לציין שם הפרק.
ג) כתובות ט.
רש״י ד״ה קינוי – שאמר לה אל תסתרי עם פלוני וסתירה – שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי יש לעיין מדוע אצל קינוי לא הזכיר שיש עדים.
ועיין בסמוך בד״ה וקינוי וסתירה – אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אחר קינוי, הרי הזכיר עדים אצל שניהם.
ד) כתובות י.
תנא הואיל וקנס חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית קנסא מאי קנסא אלא אימא הואיל ותקנת חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית רש״י ד״ה אלא מן הזיבורית – אם באת לגבות כתובתה ויש לו עידית וזיבורית ובינונית אינה יכולה לומר תן לי עידית או בינונית בשוויה אלא אם בא ליתן לה זיבורית בשוויה יתן ק״ק מדוע נקט רש״י בסדר זה ״עידית וזיבורית ובינונית״ הול״ל עידית בינונית זיבורית וצ״ע.
ה) כתובות יא.
מתני’ הגדול שבא על הקטנה כו׳ רש״י ד״ה הבא על הקטנה – פחותה מבת שלש שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין יש לעיין מדוע שינה רש״י מלשון המשנה וכתב ״הבא״ ולא ״הגדול״ ואולי יש לומר שכוונתו לרבות בן ט׳ שביאתו ביאה ודו״ק.
ו) כתובות יא.
רש״י ד״ה מתני’ הבא על הקטנה – פחותה מבת שלש שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין: וקטן – פחות מבן תשע שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה ובא על הגדולה: ק״ק מדוע אצל קטן הוסיף רש״י ״שאמרו חכמים״ וצ״ע ז) יא.
רש״י ד״ה מן הנישואין – כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה כתובתה מנה – אם ניסת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה צ״ע קצת בדברי רש״י, שמתחילה כתב שהיא בחזקת שלא נבעלה ואח״כ כתב שהיא בחזקת בעולה.

א) מנחות ד: והתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבא כולן שלמים מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה ועיין רש”י לא נהנין – מדרבנן מפני דמי “עולה” שבהן ולא מועלין – מפני שראויין לבא לשלמים הואיל ולא הפריש אלו “לחטאת ואלו לשלמים” ושלמים אין בהן מעילה דלאו קדשי ה’ נינהו אלא ממון בעלים אלא באימורים לאחר זריקת דמים בפ”ק דמסכת מעילה (דף ז:) סתומין – דלא פירש אלו “לחטאת ואלו לעולה” ויש להעיר, א) מדוע בד”ה לא נהנין לא כתב רש”י “מפני דמי ‘חטאת’ ועולה שבהן” ב) מדוע בד”ה ולא מועלין לא כתב רש”י “הואיל ולא הפריש אלו לחטאת ‘ואלו לעולה’ ואלו לשלמים” כו’ ג) מדוע בד”ה סתומין לא כתב רש”י “דלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ‘ואלו לשלמים'” וצ”ע בכל זה.
ב) חולין קג: מתני׳ כל הבשר אסור לבשל ״בחלב״ חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלות עם ״הגבינה״ על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים ועיין רש״ש ותפארת יעקב שהעירו מדוע פתח בחלב וסיים בגבינה.
ואני חשבתי לתרץ דמתניתין דיבר בהווה ודרך לבשל בחלב ולאכול עם גבינה ולא לאכול עם חלב.
(כמדומני שבזמן הגמרא עיקר משקה שהיו שותים היה או מים או יין ושכר) האם אפשר לפרש כן?

מנחות יא.
רש”י ד”ה מלח בת הקרבה היא – בא”ד ואי קשיא ולישמעינן לבונה וכל שכן צרור ומלח תריץ אי תנא לבונה ברישא הכי נמי דלא מיבעיא ליה למיתני צרור ומלח אלא הואיל ונקט צרור ברישא תנא לבונה ומלח ויש לתמוה, חדא, מדוע באמת נקט צרור ברישא.
ועוד, אף אם נקט צרור ברישא מ”מ מדוע המשיך וכתב מלח, הול”ל צרור ולבונה ותו לא מידי.
וצ”ע.
[גם הול”ל “אלא הואיל כו’ תנא מלח ולבונה”]

א) יב: מתני׳ לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית פירש״י למחר.
וקשה מדוע נקט למחר דוקא, הול״ל למחר או בחוץ.
ועיין רש״י זבחים כט: לאכול כחצי זית כו׳ ושניהם חוץ לזמנו או חוץ למקומו כו׳ וצ״ע בזה ב) יג: אמר ר״ל אומר היה ר׳ יוסי וכו׳ פירש״י כלומר ה״ט [היינו טעמא] דר׳ יוסי.
לכאורה ק׳ מדוע פירש כן.
ומנ״ל דר׳ יוסי לא היה אומר כן?

ב”ב דף קנ: – קנא.
אמר נכסי לפלניא כו’ עבדא איקרי נכסי כו’ זוזי איקרי נכסי דתנן כו’ וכתב הרשב”ם בא”ד ובא הגמרא לפרש איזו דבר קרוי ממון כו’ ובהמשך כתב וז”ל ומנלן דנכסים מיירי נמי במעות כו’ לכאורה תמוה, שמתחילה כתב שנכסי היינו ממון וא”כ פשוט שזוזי היינו נכסי וצ”ע שם בגמרא קנא.
בהמה איקרי נכסי.
.
עופות איקרי נכסי כו’ ועיין טור רמח שכתב בהמה חיות ועופות(עיין פרישה).
וכבר קדמו המאירי.
וצ”ע מנ”ל שחיות בכלל.
ובאמת בשו”ע לא הביא חיות.
ועיין הגהות רעק”א שם

מועד קטן דף ח מאי שנא שלשים יום אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה אמרו לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום לכאורה זה חשש רחוק ומדוע גזרו מטעם זה?

שבת מו.
אמר ריב״ל פעם א׳ הלך רבי לדיוספרא כו׳ האם מצינו דיוספרא בעוד מקומות? מדוע הלך רבי שם, ומדוע סיפר הגמרא שהלך והורה דוקא שם? אולי הכוונה שהלך למקום של יהודים בגלות (diaspora) ולפי״ז מיושב הכל.

בבא קמא דף צ.
רש״י ד״ה ראשון ישנו בדין יום או יומים – אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי אינו נהרג כו׳ אבל שני אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו אפי’ מת מחולי זה לסוף ״שלש שנים״ כו׳ יש לעיין אם שלש שנים דוקא או דוגמא בעלמא נקט ומה הדין אם מת לסוף עשר שנים, עשרים, שלשים כו׳ ועיין רשב״ם בבא בתרא נ.
שכתב לסוף שנה ע״ש

ראש השנה לב.
רש״י ד״ה כנגד עשרת הדברות – דכתיב בהו נמי שופר ״ולא שמעתיה אלא ראיתיה״ ביסוד רבינו יצחק בן יהודה מה כוונת רש״י בזה?

א) שבת קיא.
לכאורה תמוה מש״כ בסוף דבריו ״עשר״ בני קטורה שהרי בבראשית פרק כה מבואר שהיו ששה בני קטורה, ואולי כתב ו׳ בנים והסופר טעה וכתב י׳ ומי׳ כתבו עשר וצ״ע.
ב) שבת קיט.
אשור הייא עי׳ במסורת הש״ס שכתב וז״ל פי׳ מהר וכ״כ בסוף עמוד זה.
לכאורה כוונתו לרש״י בסוף העמוד.
וצ״ע שהרי גם כאן פירש״י מהר ולא הבנתי מדוע ציין לרש״י בסוף העמוד ובכלל תמוה מדוע כתב לפרש דבר שמפורש ברש״י.
וצ״ע.
ג) שבת קיט.
אמרו ליה בני רב פפא בר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא כו׳ יש לציין לבבא קמא דף י: כגון פפא בר אבא וברש״י שהיה בעל בשר.
ד) שבת קיט.
רש״י ד״ה אותבה בסייניה – עשה לו כובע של לבד ושבצו במשבצות של זהב וקבע בו מרגליות וקבע את זו עמהם מנא ליה לרש״י כל זה שהכובע היתה של לבד, וששבצו במשבצות זהב, ושקבעו אותו מרגלית עם שאר מרגליות וצ״ע.

מכות טז.
ורבי יוחנן נמי הא ודאי לאו שאין בו מעשה הוא סבר לה כי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א”ר יצחק א”ר יוחנן ר’ יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי לכאורה הלשון ק”ק שרב יוחנן סבר לה כמו שאמר הוא בעצמו.
וצ”ע.
האם מצינו כן בעוד מקומות?

א) משנה ברורה סימן ערב ס״ק כד: שמקדשין‏ על שכר – ודוקא דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין מצוי בכל העיר בשנה הזו ועיקר שתייתן הוא משכר ושאר משקין ואם יש שם יין אלא שהוא ביוקר מקרי מצוי ״ואם אין יין ישראל מצוי אע””פ שיין א””י מצוי לא מקרי מצוי עי””ז״ לכאורה דבר פשוט הוא ומה החידוש בזה.
ב) משנה ברורה סימן ערב ס״ק כה: ושאר משקין – וחלב ׳ושמן׳ אין בכלל זה דהא אינו חמר מדי‎נ‎ה דאין רגילין לשתותו למשקה לכאורה תמוה, הרי שתיית שמן מזיקו ואין מברכים עליו כמבואר בברכות לה.
ומה ההו״א שמקדשים עליו.

ב”ב דף קמח: – קמט.
א) ב”ב קמח: איבעיא להו הקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני או דלמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני הפקיר כל נכסיו מהו מי אמרינן כיון דאף לעניים כעשירים גמר ומקני או דלמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני חילק כל נכסיו לעניים מאי מי אמרינן צדקה ודאי מגמר גמר ומקני או דלמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני תיקו (ל”א הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חילק כל נכסיו לעניים מהו תיקו) ועיין הגהות הב”ח (ולא הבנתי כוונתו) ועיין ב”ח חו”מ סימן ר”נ.
ועיין רש”ל ורש”ש.
ועיין עין משפט אות כ, וצ”ע מדוע ציין ציוניו על ב’ הלשונות.
אשמח בביאור בכל זה.
ועיין שלטי הגיבורים שהשמיט האיבעיא של חילק לעניים וצ”ע בכל זה ב) קמט.
רשב”ם ד”ה יהנה כתה וז”ל יראה.
וצ”ע כוונתו בזה.

ב”ב דף קמב: אמר ליה רבי אבהו לרבי ירמיה הלכתא כוותן או הלכתא כותייכו אמר ליה פשיטא דהלכתא כוותן דקשישנא מינייכו ולאו הלכתא כוותייכו דדרדקי אתון.
צע”ק מדוע הוסיף “ולאו הלכתא כוותייכו דדרדקי אתון” שלכאורה כפילות לשון הוא.
ועיין רבינו גרשום שם (כנראה שהרגיש בזה) וז”ל “הלכתא כוותן דקשישנא מינייכו, אלא מאי קא סברת דהלכתא כוותייכו לא דרדקי אתון” עכ”ל ולא הבנתי כוונתו.

אשמח במקור.
למשל שנים העידו על אחד שחייב מלקות ונמצאו זוממין ואח”כ הוזמו כת שניה ונמצא שכת שניה רצו לחייב שני עדים מלקות.
כמה מלקות נותנים לכת שניה.
ארבעים או שמונים?

*רש״י זבחים דף י.
* ואידך – רבי יוחנן פריך הכי דלא נפקא לן זריקה מקל וחומר ״דקבלה ושחיטה״ יש להעיר מדוע הקדים קבלה לשחיטה דלא כסדר הגמרא.

א) מגילה ה: אמר לפניו רבי אבא בר זבדא רבי ״לא כך היה מעשה״ אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה כו׳ צ״ע קצת מיו”ד רמ״ב – טז: ולא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו ולא יסתור דבריו כו׳ וכעין זה יש להעיר על דברי יוסף בפרשת ויחי ״ויאמר יוסף לא כן אבי״ וכו׳ וצ״ע מיו”ד סי’ ר״מ – ב: איזהו מורא כו׳ ולא סותר את דבריו כו׳ ב) מגילה ה: רש״י ד״ה ולא נענו – מן השמים צ״ע בכוונתו.
ג) מגילה ו.
ואי סלקא דעתך קטרון זו ציפורי אמאי מתרעם על מדותיו והא הויא ציפורי מילתא דעדיפא טובא איזה עדיפות יש לציפורי? ד) מגילה ו.
רש״י ד״ה שם יזבחו זבחי צדק – כאשר אסור גזל בעולה כך לא יגזלו ממך כלום שאם יטול שוה פרוטה בלא דמים תתקלקל הצביעה והחול ולא יועיל כלום קשה, הרי גם על פחות משו״פ יש איסור גזילה ומדוע כתב רש״י שוה פרוטה.

זבחים ד.
ואשכחן שנוי קודש שנוי בעלים מנלן כו׳ לכאורה קשה מדוע לא הביא הגמרא מקור מקרא ד״וכפר עליו״ וכמבואר בגמרא בדף ג: וצ״ע

א) שבועות לה: ת”ר כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו ה”ז נמחק לפניו כיצד ליי’ ל’ נמחק ביי’ ב’ נמחק ויי’ ו’ נמחק מיי’ מ’ נמחק שיי’ ש’ נמחק היי’ ה’ נמחק כיי’ כ’ נמחק כו’ לכאורה תמוה מדוע נקט הגמרא כל הני בבות, אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל.
ובאמת הרי”ף הרא”ש והרמב”ם לא הביאו כולם.
וצ”ע.
ב) שבועות לו.
תנא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה כו’ לכאורה יש להעיר מדוע נקט תנא בסדר זה.
הרי לפי סדר הפסוקים הול”ל קללה, שבועה, נידוי.
(ועיין לשון הרמב”ם פרק ז מהלכות ת”ת – אלה שבועה נידוי) ועיין רש”י שגרס ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה כו’ וצ”ע בזה.
ג) אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כו’ וראיתי לאחד שהקשה, היאך דרשו חז”ל שהאומר ‘אמן’ מקבל הוא עליו את השבועה, והלא בשבועת האלה בסוטה, נאמר ‘ואמרה האשה אמן אמן’, ואם כן נימא, דרק כאשר מקבל על עצמו פעמיים באמירתו אמן, רק אז חלה עליו השבועה, וצ”ע.

סנהדרין טו.
לא שנא רובע זכר ולא שנא רובע נקבה כו’ וברש”י לא שנא שור שרבע”אדם זכר” ולא שנא שור שרבע “אשה נקבה” כו’ וצע”ק כוונתו בזה

עבודה זרה דף ח – ט בדף ח,ב מבואר שהרומאים ניצחו את היונים יחד עם ישראל, ובדף ט,א מבואר שאז נסתיימה מלכות יון על ישראל והחלה מלכות חשמונאי.
א”כ קשה מתי היה הנס של רבים ביד מעטים וכו’, הרי נלחמו בהדי רומאי.

גמל האוחר בין הגמלים וברש”י דרך סוסים מזוינים להכות כו’ וצ”ע סוסים מאן דכר שמיה.

זבחים ב.
א) במתני’ שמעון אחי עזריה אומר שחטן לשם גבוה מהן “כשרין” לשם נמוך מהן “פסולין” כיצד קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים “פסולין” קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים “כשרין” הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים “כשרין” שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר “פסולין” יש לדקדק מדוע בתחילה הקדים שמעון אחי עזריה דין כשרין קודם דין פסולין ואח”כ כשאמר כיצד כו’ הקדים ציור של פסולין לציור של כשרין ולבסוף חזר ואמר ציור של כשרין קודם ציור של פסולין.
וצ”ע בזה.
ב)רש”י ד”ה הנשחטין לשם פסח – כל שאר זבחים שנזבחו בי”ד בניסן לשם פסח או שנזבחו לשם חטאת בכל זמן פסולין כי היכי דאינהו פסולין לשם אחרים “ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח בברייתא.
” ויש לעיין מ”ט דאחרים לשם חטאת.
וצ”ע

זבחים עג-עד א) עג.
שדרסה ע”פ עיגול ע”פ חבית ע”פ כוורת כו’ יש לעיין מדוע צריך ג’ אוקימתות ולא סגי באחד.
ב) עג.
ר’ יהושע אומר אם יש מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורין ״והשולים מותרין״ לכאורה תיבות אלו מיותרות, ומה חידש המשנה בזה? ג) עג.
אפילו שלש מאות פומין כו׳ יש לעיין מדוע נקט רבי יהושע מספר שלש מאות ולא אמר אלף או רבוא וצע”ק ד) עד.
איתיביה רבא לרב נחמן אפילו אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא ״דמית איסורא מת״ האם הכוונה שיש להרוג אחד מן הבהמות?

הערה קצרה ברש”י עבודה זרה לא.
ת”ר בראשונה היו אומרים יין של עין כושי אסור מפני בירת סריקא ושל ברקתא אסור מפני כפר פרשאי ושל זגדור אסור מפני כפר שלים רש”י עין כושי – מקום כותים בירת סריקא – עובדי כוכבים הן וסמוכין לעין כוש ברקתא – עיר של כותים כפר פרשאי – עובדי כוכבים וזגדור – כותים יש להעיר, חדא, מדוע שינה רש”י בלשונו ומתחילה כתב מקום כותים ואח”כ עיר של כותים ואח”כ כותים סתם.
ועוד, מאחר שהאריך כ”כ מדוע לא כתב גם אצל כפר שלים – עובדי כוכבים.
וצ”ע בזה.