קטגוריות שאלות: מידע ממוקד

מה השאלה שלך?

שאלות בענין תפילת החיד”א כנגד עין הרע

בענין תפילת החיד”א (עבודת הקדש כף אחת אות לא) שהיא השבעה כנגד עין הרע, הנה מקור הענין שיש לחש שהאדם מדבר כנגד עין הרע הוא כבר בגמ’, ושאלתם כמה שאלות. מה ששאלתם במה שפירט כל מיני עיניים וכל מיני בעלי עינים ...קרא עוד

בענין תפילת החיד”א (עבודת הקדש כף אחת אות לא) שהיא השבעה כנגד עין הרע, הנה מקור הענין שיש לחש שהאדם מדבר כנגד עין הרע הוא כבר בגמ’, ושאלתם כמה שאלות.

מה ששאלתם במה שפירט כל מיני עיניים וכל מיני בעלי עינים למה לא פירט החיד”א עינא דישראל לחוד ועינא דגוי לחוד כמו שפירט שאר מיני עיניים כל אחד לחוד, נראה דהוא משום שלא רצה להוציא לעז על עם קודש שיש בהם מזיקים ולכן לא פירט, וגם שיש בזה חוסר כבוד להתפלל כנגד עין ישראל בפרט דאיכא בי דינא בארעא (עי’ ב”ק צב ע”ב), וגם שרוצה להתפלל מכח שומר ישראל וא”כ אינו מתפלל כנגד ישראל אחר ומכח כל זה לא הזכיר עינא דישראל וממילא לא הזכיר עינא דגוי ג”כ שכל הדברים כאן דבר והפכו.

ונראה עוד דענין זה של ריבוי העינים שהזכיר החיד”א סובב על מה שאמרו ז”ל מלאך המות מלא עינים ור”ל שכל מיני עין הרע באים דרך הסט”א וממילא אינו כדאי להזכיר בתוך כ”ז עינא דישראל.

אבל אה”נ לולא דיש טעם בדבר היה מפרט דישראל לחוד ודגוי לחוד, ולומר גוי בלבד ג”כ לא רצה דאז משמע שישראל אינו בכלל המזיק בעין הרע וזה הרי אינו נכון.

מה שכתבת על מה שהזכיר החיד”א שם עינא עקימא אם בא לרמוז בזה להמבואר בתק”ז קלב ע”א ובאור יקר להרמ”ק שם סי’ יב דאיבר עקום הוא מחמת חטא וקלקול אם כאן כוונה לזה, אפשר שכ”ה, ומ”מ אינו מוכרח שהרי הזכיר גם עינא ישרה, בכלל כל הדברים כאן שנזכרו דבר והפכו, ומ”מ אפשר דעינא ישרה הזכיר אגב עינא עקומה שהוא עיקר הדבר בזה אבל אינו מוכרח דנזכרו שם הרבה דברים שהם דבר והפכו.

אם ההשבעה שהזכיר החיד”א הוא שמשביע את העין או את השר שלהם, יש לציין לדברי הראשונים בענין גינאי נהרא בפ”ק דחולין דהיינו שמשביע את השר (עי’ תוס’ חולין ז’ ע”א ד”ה אמר), ובגוף הענין שהוא השבעה לסט”א יש לציין שוב למה שכתבתי בקטע הקודם לענין מלאך המות מלא עינים, ועי’ בן יהוידע נדה כד ע”ב ובעוד הרבה ספרים ומקובלים שדברו מענין זה של מלאך המות מלא עינים שהוא עין הרע.

ועוד בענייני השבעות עי’ בספר אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות לר”י החסיד.

קרא פחות

נשאל: כ״ג בכסלו תשפ״דב: איסור והיתר

האם כשמזכיר את שמו ושם רבו יחד צריך להזכיר קודם את שם רבו

הרב עקיבא משה סילבר

דין הקדמת השם נאמר לגבי אבנר שנענש מחמת שהקדים שמו לדוד במכתב שכתב מן אבנר לדוד, ראה רש”י שמואל ב ג יב ע”פ ירושלמי פאה פ”א ה”א ופסיקתא דר”כ פ’ פרה אדומה ועוד מדרשים. ואמנם בר”ש סיריליאו בירושלמי שם ביאר ...קרא עוד

דין הקדמת השם נאמר לגבי אבנר שנענש מחמת שהקדים שמו לדוד במכתב שכתב מן אבנר לדוד, ראה רש”י שמואל ב ג יב ע”פ ירושלמי פאה פ”א ה”א ופסיקתא דר”כ פ’ פרה אדומה ועוד מדרשים.

ואמנם בר”ש סיריליאו בירושלמי שם ביאר שהוא מצד מורד במלכות, ועי’ גם בתוס’ קידושין מג ע”א, אבל מ”מ יתכן לומר שמה שנקט הרש”ס כן הוא משום שבא לבאר למה נתחייב בזה מיתה, ומ”מ שמא גם מצד כבוד רבו יש בזה, על אף שגם ברבו יש חיוב מיתה כשאינו מקפיד על כבודו כמ”ש בעירובין, מ”מ נקט הרש”ס דין מורד במלכות כיון שדוד היה מלך.

ויש לציין דמצינו כיוצ”ב בנדרים דף לא לענין כהונה שנסתלקה משם מחמת שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ומשם ג”כ א”א ללמוד לרבו, וגם ברכה אינו ראיה לדיבור גרידא.

למעשה אי אפשר להביא ראיה ממה שלא הובא בפוסקים שלא סברו שיש בזה איסור, דא”כ הרי גם לענין מלך לא הובא בפוסקים, ואעפ”כ מצאנו שלושה מקומות במקורות שיש בזה איסור וכנ”ל.

וכמו”כ אי אפשר לחלק שהוא דין מיוחד במלך שאין על גביו אלא ה’ אלהיו (משנה הוריות), שהרי גם גבי רבו הרב הוא מעל התלמיד בהרבה ענייני כבוד.

וחיפשתי לא מצאתי ספר שדן בשאלה הזו להדיא האם גם ברבו מובהק יש דין זה או לא.

אמנם נראה שיש דיני כבוד רבו שהם פשוטים ולא אמרו ע”ז דבר מפורש, כמו שאין לומר בגוף ישיר לרבו אתה אלא הרב, שזה היה פשוט לגמ’ ברכות כז ע”ב, וז”ל, שאני רבי ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה והיינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב מי בדלת אמר ליה אין בדילנא ולא אמר מי בדיל מר, וזה היה פשוט לגמ’ בלי שום ראיה שלא היה יכול לומר מי בדלת לרבו.

וגם בירושלמי בפאה לא נזכר שיש בזה איסור אלא הנידון רק מה טעם העונש אבל איסור אפשר שהיה פשוט להם שיש בזה, וגם בתוס’ בקידושין שם רק התבאר שיש במי שעושה כעין זה (על הדרך שהתבאר שם) גדר מורד במלכות אבל אפשר דפשיטא להו שאינו דרך כבוד.

ולענייננו נראה להביא ראיה מדאמרי’ שם, רבי אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ופרש”י שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי ע”כ, ובספר המאורות שם כ’ והנותן שלום לרבו, כלומר כשאר כל אדם שלא בדרך כבוד.

אבל בדרך כבוד צריך ואפילו להפסיק בפרקים כדאיתא פרק היה קורא ע”כ.

ועי”ש בתוס’ הרא”ש שכ’ על דברי הגמ’ הנותן שלום לרבו בירושלמי משמע שתלמיד אינו נותן שלום לרבו כלל דגרסינן נהיגי גבייהו דלא שאיל זעירא בשלמא דרבה ומקיימי בנפשייהו ראוני נערים ונחבאו עכ”ל והוא בירושלמי שקלים.

ואי’ בגמ’ שם עוד אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו, ופרש”י כנגד רבו אצל רבו, ומראה כאילו הם שוים, אחורי רבו נמי יוהרא הוא עכ”ל, ומבואר שבכל דבר שעושה שמשווה עצמו לרבו עובר איסור.

וא”כ לפי מה שהתבאר בירושלמי שאם מקדים שמו לשם מלך הרי אינו מכבד את המלך א”כ מסתבר שיש להזהר בזה ג”כ ברב מאחר שנתבאר בגמ’ שכל דבר שמשווה עצמו לרבו או שנוהג בו בדיבור או במעשה כשווה אצלו או כדרך הדיוט אסור.

וידוע שכמה שאדם נזהר יותר בכבוד רבו הרי הוא זוכה לקבל ממנו יותר וללמוד ממנו.

קרא פחות

נשאל: כ״ח בסיון תשפ״ה

אה”ע סי’ טז ס”ב איסורי גיות

הרב עקיבא משה סילבר

אה”ע סי’ טז ס”ב הבא על הגויה בפרהסיא וכו’ ודינו ליהרג ולא לעבור כמו בשאר עריות, צ”ב דהרי אפי’ בפנויה ואפי’ קורבה שלא דרך ביאה איכא למ”ד בסנהדרין עה ע”א וברמב”ם פ”ה מהל’ יסוה”ת ה”ט שהוא יהרג ואל יעבור, ושמא כאן דשאני התם דטעמא משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות [אם נימא דטעם זה הוא מדרבנן לדעת הרמב”ן בסה”מ ל”ת שנג שקריבה מדרבנן] וכאן לא שייך, אלא דכאן גבי דידיה שייך [וברמב”ם שם הלשון הפקר ואולי הוא סברא בדידה ולא בדידה וצל”ע טעמא בזה ואולי דפגמה מרובה אבל מצד פגם לא שייך יהרג ואל יעבור ועי’ חו”י סי’ קפב שצידד דשמא הוראת שעה היתה דלא כהר”ן דלקמן], אבל בר”ן שם מבואר דהוא מצד קורבה שהוא איסור דאורייתא לדעתו, ועדיין צ”ע הלשון כמו בשאר עריות, ואולי ר”ל כמו בשאר עריות ששם היהרג ואל יעבור בביאה הוא מדאורייתא אבל להר”ן הנ”ל גם קורבה בשאר עריות בלא ביאה הוא יהרג ואל יעבור מדאורייתא (עי’ ש”ך יו”ד סי’ קנז בדעת הר”ן ושאר ראשונים בזה, ועי’ בשיעורי הגרש”ר בסנהדרין שם ובהערות שם עוד בביאור דעות אלו), וקצ”ע דביו”ד שם סבר הרמ”א כהר”ן דגם קירבה בכלל יהרג ואל יעבור דהרי הביא שם הרמ”א תמצית דברי הר”ן וכמ”ש גם הש”ך שם בדעת הרמ”א, ואולי נקט כאן ביאה דאתיא ככו”ע ולא הכריע, או די”ל דלגבי גויה בפרהסיא כיון דמה”ת אין גדר איסורו איסור ער’ גם להר”ן לכך רק הבי’ בכלל יהרג ואל יעבור ור”ל ביאה דבכאן כמו כל מילתא התם לכל מר כדאית ליה.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מקור ומנהגי קישוט ביהכ”נ בצמחים בשבועות

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, שאלות אל מע”כ הרב שליט”א. א) מהו מקור קישוט ביה”כ בצומח בחג השבועות? ב) מה הם החילוקים בין המנהגים? לתשובות מע”כ אודה מקרב ליבי. ובברכת התורה וברכת הכהנים, שבוע טוב ומבורך! יד’ ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
שאלות אל מע”כ הרב שליט”א.

א) מהו מקור קישוט ביה”כ בצומח בחג השבועות?
ב) מה הם החילוקים בין המנהגים?
לתשובות מע”כ אודה מקרב ליבי.

ובברכת התורה וברכת הכהנים,
שבוע טוב ומבורך!
יד’ הקט’ אהרון}

תשובה

יום ראשון כ”א אייר תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב

כתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ תצ”ד ס”ג, וז”ל, ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בב”ה והבתים, זכר לשמחת מתן תורה.

וע”ש בברכ”י מה שציין לזה מקור מן המדרש.

וכתב המשנה ברורה ס”ק י, וז”ל, זכר לשמחת מתן תורה – שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו’.

כתבו האחרונים במקום שנוהגין לחלק עשבים המריחים בבהכ”נ לא יחלקו מברוך שאמר עד אחר תפלת י”ח כדי שיוכל לברך עליהן דבינתים אסור להפסיק.

נוהגין להעמיד אילנות בבהכ”נ ובבתים זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ”א] והגר”א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם עכ”ל.

ונחלקו האחרונים הרבה האם הוראת הגר”א היא רק לגבי מנהג העמדת אילנות או גם לגבי שטיחת עשבים גרידא, עיין הדעות שהובאו במהדורת דרשו על המ”ב שם מגדולי ההוראה, ובספר מנהג ישראל תורה סי’ תצ”ד סק”ז מה שהביא, ומה שהביא שם מה שנהגו בבהמ”ד של בעל המנחת אלעזר, ולכן הנכון והראוי למי שאין לו מנהג בזה הוא להמנע מזה, וכמו שנהגו ג”כ מגדולי הדורות וגם מגדולי החסידות שלא להעמיד אילנות ולשטוח עשבים (עין שם ושם), בפרט שיש כאן לתא דאורייתא, אך אם בני ביתו רוצים לנהוג כן יתכן שאין למחות בהם מכיון שיש להם על מי לסמוך שכך נהגו מדורי דורות ע”פ גדולים, וגם הגר”א רבו האומרים בדעתו שלא התנגד אלא להעמדת אילנות.

בענין המנהגים בזה עיין עוד במהרי”ל שנהגו לעטר את הס”ת בשושנים וורדים, וע”ע בהרחבה על המנהגים בזה בקובץ אור ישראל מאנסי חוברת כ’ עמ’ קל”ו ובספר מנהג ישראל תורה שם.

הלכות חול המועד

קרא פחות

נשאל: ט״ז בתמוז תשפ״ה

מי שיש מחיצה מספסל או סטנדר ד’ טפחים וגבוהה י’ בין מקום הקבוע לתפילתו לבין המקום שמתפלל שם האם חשיב שמתפלל במקום הקבוע תוך ד’ אמות

הרב עקיבא משה סילבר

לכאורה מחיצה גרידא אינו חולק מקום לעצמו (עכ”פ כשרואה מקומו) דהרי לגבי מחיצות שבת לא מצינו חילוק רשויות עם מחיצה אחת כשאין עוד מחיצות וגם שיש כתלים מן הצדדים מ”מ אינו קרוב לכתלים והרי מיירי כאן באופן שעד הכותל הוא ...קרא עוד

ועי’ בבה”ל סי’ פג דנסתפק הפמ”ג כמה מחיצות בעי’ לבהכ”ס כדי לקרוא ק”ש כנגדו אם ג’ מחיצות או ד’ מחיצות, (ועי’ חזו”א או”ח סי’ יז סק”ט), ומשמע דמחיצה אחת בינו לבין זה לא מהני כלל.

אבל כ”ז לגבי בהכ”ס אבל לגבי צואה בביה”ל בהקדמה לסי’ עט כתב דבמג”א אי’ שמחיצה בתוך הבית בפני הצואה בעי’ מצד לצד ובשדה לא נתבאר שם, והביא שם דברי הנשמ”א דסגי במחיצה ד’ טפחים הפסק בינו לבין הצואה.

ועי’ בפנים דברי הנשמת אדם על החי”א כלל ג’ בנשמ”א סק”ד שהאריך בזה ועיקר דבריו שתמה על המג”א שהחמיר בזה וכתב שם כמה דרגות בזה לכתחילה ובשעה”ד ובבית ובשדה וכנגד המחיצה ושלא כנגד המחיצה ובצואה דאורייתא ובמ”ר דרבנן, עי”ש בכל מה שנתבאר שם.

ולכאורה ש”מ דיש צד שלהפסק מקום סגי מחיצה עשרה גם בלא מחיצה החולקת מצד לזה, אבל הנשמ”א שם גופא כתב לחלק בין צואה לבין מצורע דבמצורע בעי’ חילוק מקום משום דכתיב מושבו ולכך בעי’ הפסק ד’ אמות (ולמד שם בפשיטות דא”צ מחיצה החולקת גם במצורע, ומתחילה כתבתי להלן דברמב”ם אין מבואר כן, ועי’ להלן בזה), משא”כ בצואה שהוא כדי להפסיק בינו לבין הצואה, ואם נימא הכי מובן ג”כ החילוק בבה”ל בין צואה בסי’ עט לבין בהכ”ס בסי’ פג ששם האיסור הוא מצד המקום אפי’ סילק משם בהכ”ס אבל עי”ש בנשמ”א שדן לגבי פיסלא בשבת פ ע”א דמיירי ברשויות גיטין ובדין מתבן בין חצרות ולא הזכיר חילוקים אלו, אלא משמע דס”ל דגם בחילוק מקום שייכא טענה זו, [וצ”ב דהרי ברשויות גיטין הוא כרשויות מקום והיאך שייך חילוק מקום בלא מחיצה החולקת], ולכאורה הניד”ד יהיה תלוי בצדדים שם, ואילו להמג”א כאן ודאי יחשב מקום אחד.

ויש להעיר דהטעם שהנשמ”א לא הזכיר החילוק הנ”ל לגבי פיסלא ומתבן [רצוני לומר שלא תירץ דשם בעי’ חילוק מקום ולא סגי במחיצה ד’ טפחים] היינו משום שנקט בפשיטות אפי’ במצורע דלא בעי’ מחיצה החולקת אלא לכל היותר סגי מחיצה ד’ אמות [וגם זה משום דכתיב מושבו דשיעור המחיצה הוא כמושב אדם מצורע], והחי”א גופא משמע שסובר לשיטתו דין מחיצה שאינה חולקת דמהני גם במתפלל עי’ לקמן.

אבל לפי מה דמשמע ברמב”ם בהל’ טומאת צרעת דלקמן דבעי’ מחיצה החולקת במצורע ממילא צ”ל חילוק זה לגמרי דכל היכא דבעי’ חילוק מקום בעי’ מחיצה החולקת וכמו כל רשויות שבת ועירובין, ובזה מיושב גם דינא דמחיצות בהכ”ס וגם דינא דמצורע וגם דינא דמתבן ודינא דפיסלא בשבת ובגיטין שבכל אלו בעי’ מחיצה החולקת.

אבל בצואה שהוא הרחקת הדבר היה צד למשנ”ב גם להמג”א דבשדה לא בעי’ מחיצה החולקת [והיינו ממה שכ’ הבה”ל דהמג”א לא פירש דבריו בשדה], ותדע דגם בצואה מצינו אופנים שא”צ מחיצה ממש עי’ בבה”ל סי’ עט לעיל מינה ועוד אופנים שדברו בהם הפוסקים, וממילא בכל מקום דתליא במקום בעי’ מחיצה החולקת.

ויש להוסיף עוד דאם נדמה דברי החי”א לענייננו ג”כ מחיצה תיחשב רק ד’ אמות דהרי בהר”ש בנגעים שם גופא (ויובא להלן) כתב ב’ פירושים בהא דבעי’ ד’ אמות למצורע בבהכנ”ס אם הוא משום דהם ד’ אמות של תפילה או משום דכתיב מושבו, וכעי”ז מצינו שנקטו רוב הפוסקים בסי’ צ סי”ט ובמשנ”ב שם דכל ד’ אמות חשיב מקומו בתפילה, וממילא עד כמה דהשיעור הוא ד’ אמות במחיצה למצורע מחמת דכתיב מושבו א”כ ה”ה לענין הפסק מחיצה של תפילה במחיצה פחות משיעור ד’ אמות לא ייחשב, אבל כבר נתבאר דברמב”ם לגבי מצורע גופא מבואר דהמחיצה במצורע היא ד’ על ד’ דהיינו מחיצה החולקת וממילא אין שום הוכחה דבמצורע סגי במחיצה ד’ לחוד אלא כדלעיל דאפי’ אם נקשה על המג”א במחיצה בצואה מ”מ בשאר דוכתי בעי’ מחיצה חולקת (וכ”ש שנראה שהבה”ל קיבל דברי המג”א להלכה במקום מוקף מחיצות, ויש לומר הטעם משום דבברכת הנהנין ג”כ מצינו כמה חילוקים דבמקום המוקף מחיצות חשיב טפי חיבור בין המקומות, עי’ ריש סי’ קעט לענין תוך ד”א דבאין מוקף מחיצות משמע דלא ברירא ליה אלא רק במקום הצורך לסמוך ע”ז ועי”ש עוד מפינה לפינה דמהני רק במוקף מחיצות וכן בחילוקים באילן במקום מוקף מחיצות ויצוי’ בסמוך).

ויעוי’ במשנ”ב ר”ס קב שהביא מהחי”א דאם יש מחיצה לפני המתפלל באופן שגם המתפלל מכוסה ואינו רואהו מותר לעבור לפניו, ובשם הפמ”ג הביא דין זה כשהמתפלל ברשות נפרדת כגון בבימה, ולכאורה החי”א אזיל לשיטתו שמחיצה בפני עצמה מהני [והוא חידוש דגם בתפילה מהני כיון דבתפילה מאחר שהלשון הוא ד’ אמות של תפילה היה מקום לומר שהוא דין במקום ולא בהפסק מחיצה], משא”כ הפמ”ג שבא”א ס”ס פג הביא דברי המג”א דמחיצה בפני עצמה לא מהני א”כ בעי’ רשות נפרדת כלשונו, וצ”ע דהמשנ”ב הביא שם ב’ הדעות כלשונם ולא נחית לחלק בזה להדיא.

מה דמשמע בבה”ל רי”ס עט הנ”ל בדעת המג”א שבשדה הוא יותר קל מבבית לענין הפסק מחיצה בלא רשות נפרדת יש לציין דכעי”ז הביא להלן [והרחבתי בתשובה אחרת] דיש ראשונים דס”ל שצואה בבית תופסת יותר מד’ אמות את כל הבית א”כ יש לומר דכ”ש בתוך הד’ אמות לצואה או כנגד הצואה יש מקום לומר דבתוך בית מחיצה לחוד לא מהני כיון שהוא ברשות אחת (ומה גם שבבית לפ”ז יש בזה צירוף נוסף להחמיר אבל י”ל גם דהוא רק סברא כאן מעין הסברא דשם).

ועי’ במשנ”ב סי’ קעח סקכ”ה דהפסק אילן לענין ברכת הנהנין בתוך מקום מוקף מחיצות אינו הפסק, אף דאין משם ראיה ברורה כיון דלגבי ברכת הנהנין במקום מוקף מחיצות לא בעי’ מקומו ממש.

אולם עי”ש סקל”ז דבמקום מוקף מחיצות ומפסיקים אילנות יש פלוגתא אם צריך דעתו לזה או לא, ולהסוברים שצריך דעתו משמע שהוא כמחדר לחדר, [וגם להחי”א שנקט דבמוקף מחיצות הוא דעתו מסתמא א”כ גם משוי לה כמו מחדר לחדר], אבל שם יש ב’ לגריעותא, הא’ דאפשר שעיקר הנידון שצריך דעתו הוא כשאינו רואה מקומו הראשון (ע”ע משנ”ב ריש סקל”ז), והב’ דהאילן יש בו חשיבות לקבוע לו מקום (עי”ש בפמ”ג משב”ז סוף סק”ט וערה”ש סי”ג), ובלאו הכי יש פוסקים שהבינו דעיקר הנידון מצד אכילה מהאילן עצמו דחשיב כנמלך (עי’ חי”א כלל נט סי”ב ובנשמ”א שם ושוע”ר), משא”כ במחיצה כל דהוא המפסקת דבזה לא מיירי כלל.

וכן מבואר בסי’ קעח סק”ט דמחיצה כל דהוא באותו החדר לא חשיב הפסק כלל אפי’ לענין בהמ”ז ואפי’ אין רואה מקומו הראשון, אלא דמפרש בזה שם דין מפינה לפינה (דלגבי בהמ”ז לא חשיב שינוי מקום כמבואר בשו”ע שם) וכאן מפינה לפינה הוא שינוי מקום, אבל א”א להביא ראיה להיפך דשם מיירי באינו רואה (והלשון אפי’ שאין רואה משמע דבהכי מיירי שאין רואה אבל ברואה לא הוצרך כלל, אף דרואה אינו מוסכם כשהוא ברשות אחרת והמשנ”ב בריש הסי’ הנ”ל מקל רק בעת הצורך), אבל ראיה ברורה אין בזה דלא נחית לכ”ז מאחר ששם הדין שווה בכולם שמותר לכתחילה לברך במקום אחר באותו החדר.

אבל יותר נראה דגם שם עיקר הדברים מיירי כשהמחיצה חולקת ממש או נעשית לחלוקה כמו תנור או פוואר”ן שהזכיר שם דאין רואה ואילו באופן שאין המחיצה חולקת אי”ז אלא כמו הפסק אילן בעלמא דאפשר דעדיף מפינה לפינה כמשנ”ת.

ובמשנ”ב סי’ רעג סק”ג לגבי קידוש נקט דשם לכתחילה אין לשנות מפינה לפינה ועי’ שעה”צ סי’ קפד סק”ג [ויש לדון אם גם מד”א לד”א או רק פינה שהוא מקום המסויים ולכאורה ממה דבסי’ קעח סק”ט הנ”ל מפרש דפינה לפינה היינו כגון בהפסק מחיצה באותו חדר א”כ אפשר דד”א גרידא לא חשיבי מפינה לפינה וצל”ע], ובמשנ”ב בסי’ רעג סק”ה מדמה לדעת הרמ”א דרגת ההפסק מסוכה לבית כשהבית בנוי בסוכה כמו מפינה לפינה כיון שאין המחיצה בנויה אלא למצוה, ומיירי שם באופן שהמחיצה קובעת רשות בפני עצמה כדמוכח שם ובבה”ל דיש חולקים על זה מחמת זה, וס”ל דסו”ס המחיצה משוי לסוכה מקום בפני עצמו, ואפשר דבמחיצה גרידא של ד’ טפחים שאינו חילוק רשות אף מפינה לפינה לא הוי כל שהוא תוך ד”א ובזה לא הוצרך המשנ”ב לדון כלל וצל”ע.

ולכשנשווה הדברים בין סי’ קעט לסי’ רעג באופנים הנזכרים לענין פינה לפינה א”כ בשניהם דן המשנ”ב בדבר שהוא מחיצה אבל שלא לכוונת חלוקת המקום (ומה דבסי’ קעח לא הביא פלוגתא בזה משום דהמשנ”ב נקט בפשיטות דחומרא דמפינה לפינה באותו חדר לא שייך כלל בברכות הנהנין ואכה”מ, וממילא לא נחית לדעות בהגדרת פינה לפינה מאחר דלכו”ע הוא מותר), ויש מקום לטעון כנ”ל דמחיצה שאינה חולקת את המקום אלא רק מפרידה ביניהם לא חשיבא מחיצה כלל כיון דהו”ל פרוץ מרובה על העומד.

אין להביא ראי’ מסי’ צ’ ס”ב דמקום גבוה צריך להיות מוקף מחיצות ומשמע מכל צד, דשם צריך שלא יהיה גבוה כלפי שום מקום אחר משא”כ לענייננו אין ראיה דהוא אותו המקום.

ובמשנ”א על המשנ”ב בסי’ צ סי”ט הביא בשם ספר טהרת השלחן דאם מקומו מוקף מחיצות חשיב מקום בפני עצמו [והדעה השניה שהובאה שם אינה דעת המג”א והמשנ”ב והרבה אחרונים שמצרפים ד’ אמות, ויתכן להביא ראיה לדעתם מדברי הר”ש בנגעים פי”ג מי”ב בפירושו הראשון דהמצורע שנכנס לבהכנ”ס עושים לו מחיצה ד’ אמות משום ד”א של תפילה ומקורו לענין ד”א של תפילה הוא מגמ’ אבל מבואר בדבריו דמקום התפילה הוא ד”א ולכן נותנים למצורע שיעור זה], וכעי”ז ראיתי בחמדת צבי סי’ ה סקל”ז, ועכ”פ מבואר מדבר זה דמחיצה אחת שאינו חילוק רשות לא ס”ד שיפסיק.

וכעי”ז ראיתי שהעיר בתשובות ישראל ח”ו סי’ קנ דבאבל שצריך לשנות מקומו לא מהני ספסל שהוא גבוה י’ טפחים אלא דשם הוא מצד היכר ואפשר דגם מחיצה מקיפה לגמרי לא תועיל כל עוד שאין ניכר שהוא מקום אחר.

ולגוף הנידון לגבי מקום מוקף מחיצות לגמרי הנה דין הבימה שהזכיר כת”ר לגבי צירוף דמשמע בשו”ע סי’ נה סי”ט דסגי שהוא מקום אחד לכאורה יהיה קושי’ על זה אבל יש לדחות דלענין צירוף הוא קל יותר כיון דלא בעי’ שכולם יעמדו באותם הד”א ממש ולהרשב”א סי’ צו אפשר דא”צ אף באותו המקום כלל, משא”כ בניד”ד.

[ובגוף ענין המצורע ג”כ משמע שמצטרף אע”פ שיש מחיצה אבל אינו מוכרח, ומ”מ לעניננו אין להביא ראיה מדבעי’ חילוק מחיצות מכל הצדדים למצורע כמבואר ברמב”ם פ”י מהל’ טומאת צרעת הי”ב, דה”ה גם כאן לאשווייה מקום נפרד דשם טומאת המצורע מחמת ביאתו לרשות לכך בעי’ חילוק רשות, שו”ר בנשמ”א הנ”ל שהבין בפשיטות שא”צ מחיצה ד’ על ד’ אלא רק ד’ ולמד כן מדברי הר”מ והר”ש על המשנה שם והוכיח מזה דא”צ מחיצה החולקת במצורע, אבל ברמב”ם בהל’ טו”צ שם כתב ד’ על ד’].

הסתפקנו עוד בדין ד’ אמות קונות לו בעירוב מה הדין כשהוא בתוך מחיצה פחות מד’ אמות, וכן כשיצא חוץ לעירוב ויש לו ד’ אמות מה הדין כשהוא בתוך מחיצה בשיעור פחות מד’ אמות, והעירוני דלכאורה יש להביא ראיה מעירובין טו ע”א גבי שיבולות מקיפות אותה מד’ אמות ועד בית סאתים דמשמע דבפחות מד’ אמות אין השיבולות מעלות ולא מורידות דאם היו מורידות את הד’ אמות למה לא אשמעי’ חידוש דגם בפחות מד”א הדין שנמדד לפי גודל השטח המוקף מחיצות עכת”ד, אמנם יעוי’ ברש”י שם שכתב וז”ל להכי נקט מארבע אמות ואילך דאם היה פחות מד’ אמות מאי מהלך את כולו איכא ומחיצותיו מאי מהני בלאו מחיצה נמי מקום כל אדם ד’ אמות ע”כ, ולפי דבריו מש”כ מאי מהני וכו’ היה מקום לומר דהברייתא באה להשמיע רק רבותא שנעשה על ידי מחיצות ולא גריעותא, אבל מסוף דבריו בלאו מחיצה נמי וכו’ אפשר שיש כאן משמעות ג”כ כדברי המעירים הנ”ל, אמנם גם אם נקבל הדברים מ”מ אין מזה ראיה לעניננו דבתוס’ בעירובין לב ע”ב מבואר דדין ד’ אמות במניח עירוב הוא כמו שיש מחיצה סביביו וממילא הו”ל כעומד במחיצה בתוך מחיצה דהמחיצה החיצונה קובעת כדאשכחן בנותן עירובו בבית שבעיר דמהלך את כולה וחוצה לה אלפים משא”כ בענייננו שיש דינים אחרים במחיצה תוך מחיצה ודי בזה.

ולפי ביאור זה יש ליישב מש”כ רש”י מאי מהלך את כולה איכא כלומר הרי בלאו הכי מהלך ד’ אמות ואי”ז כולה אלא יותר מכולה, ומש”כ מאי מהני ר”ל ומלבד זה הרי לא מהני מידי וה”ה שלא גרע מד’ אמותיו (ויש להוסיף דשיעור פישוט ידים דנלמד מאיש תחתיו יש מקום לומר מסברא דהוא אלים ממחיצות).

[עיקרי הדברים הנ”ל כתבתי לחכ”א ושוב פתחתי בבהמ”ד אורחו”ת בשב”ק פרשת בלק במה שמצינו בפ”ה דאבות מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם דיש לציין דמצינו כמה מקבילות בין טוב דאברהם לרע דבלעם במקראות בדברים הדומים זל”ז כגון אהבה ושנאה המקלקלת את השורה ושני נעריו (עי’ רש”י בראשית כב ג ורש”י במדבר כב כב) ועוד, ומצינו ג”כ ענין זה דקביעות מקום שאברהם קבע מקום לתפילתו, ומאידך בלעם מבואר במקראות שבכל עת שינה מקומו ולעולם לא היה ניחא ליה במקום שהקריב ונתייחד עם קונו קודם לכן, וע”ז אמרתי הדברים דלעיל].

היוצא בזה דבפשוטו אין בזה הפסק ובפרט אם נדמה לדברי חלק מהפוסקים בסוכה בקידוש ובצירוף בבימה דמחיצה שאינה עשויה לחלק אינה בכלל מחיצה, וכן אם נדמה לדברי המג”א דבצואה בעי’ מחיצה החולקת מבית לבית וי”ל דהפמ”ג אזיל כשיטתו, וגם דברי המשנ”ב בסי’ קעח סק”ט הנ”ל בהשוואה לסי’ רעג יש לפרש באופן שיש מחיצה החולקת לגמרי.

אבל לסברת החי”א הנ”ל לענין צואה יש לומר דגם כאן יהני מחיצה לחלוק מקום ואף דהיה מקום לחלק דבצואה הוא דין הפסק וכאן הוא דין מקום ד”א של תפילה מ”מ חזי’ דהחי”א אמר דבריו גם בד’ אמות של תפילה, (ואפשר דהיינו רק במחיצה ד’ אמות להנ”ל אבל עי’ בדבריו במשנ”ב ר”ס קב), ולפי המבואר ברמב”ם לא סבר לה כסברת החי”א לפמשנ”ת וגם המג”א והפמ”ג לא ס”ל מזה וכנ”ל.

קרא פחות

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

סדר השבטים בהר גריזים

עם סגולה ישן לא מוגה

מה שהקשה על סדר השבטים בהר גריזים, דאינו לא לפי סדר תולדותם ולא לפי סדר מחנותם, וגם מ”ט לא נזכרו מנשה ואפרים בתרתי, ומ”ט בעלמא פעמים נחלקו לב’ ופעמים לא. תשובה – הנה בסדר השבטים כאן שורש הדברים נתבארו בסוטה ל”ו ...קרא עוד

מה שהקשה על סדר השבטים בהר גריזים, דאינו לא לפי סדר תולדותם ולא לפי סדר מחנותם, וגם מ”ט לא נזכרו מנשה ואפרים בתרתי, ומ”ט בעלמא פעמים נחלקו לב’ ופעמים לא.

תשובה – הנה בסדר השבטים כאן שורש הדברים נתבארו בסוטה ל”ו א’, ועוד מצינו שעמד בזה הפני יהושע מסכת שבת דף נה ע”ב, ונעתיק מקצת מלשונו וז”ל, מיהו בדרוש העליתי דהא דקאמר רשב”א אפשר עתיד זרעו לע”בהר עיבל ולומר ארור שוכב היינו משום דהנך י”ב ארורים דכתיבי התם כנגד י”ב שבטים נאמרו ומסתמא היינו על סדר שנזכרו השבטים שם בפסוק בהאי ענינא דהר גריזים והר עיבל דששה שם להר גריזים הם שמעון ולוי ויהודה יששכר יוסף ובנימין וששה להר עיבל הנזכר בפסוק שאחריו הם ראובן גד ואשר וגו’ וכבר ידוע דרש”י בפירוש החומש כתב בשם רבי משה הדרשן כנגד שמעון לא רצה משה לומר אף שהיה ראשון מאותן הו’ להר גריזים ולפי”ז האי ארור שוכב עם אשת אביו שהוא ארור ששי כנגד ראובן כשמתחיל לחשוב מלוי עד ראובן א”כ שפיר קאמר רשב”א אפשר עתיד זרעו של ראובן לע”בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו שזה ארור הוא נגד ראובן ממש משא”כ בשאר ארורים כנגד שאר שבטים לא איכפת לן עכ”ל.

ועיין עוד שם בכל לשונו כתב שם דברים נפלאים.

ואביא עוד מס’ דעה”ד שבת דף נה ע”ב:

וכיסוד דברי הפנ”י דהארור של פ’ כ’ – ארור שוכב עם אשת אביו נאמר כנגד ראובן.

כן כתב מהרי”ל דיסקין בפירושו עה”ת (שם).

והוא מוסיף בזה לבאר, דהנה במפרשים דקדקו שאין פרשה בין פ’ י”ט לכ’, משא”כ בשאר הפסוקים שיש בין כל ארור לארור פרשה ע”כ.

וראה במנחת שי מש”כ כאן בענין זה אם יש כאן פרשה בין פ’ י”ט לכ’ או לא ע”ש מש”כ.

ובנוסח התנ”ך כת”י חאלב יש (שם) פרשה סתומה, וכמ”ש בקו’ דעת תורה (עמ’ כ”ח) בענין זה ע”ש.

ובחדושי מהרי”ל דיסקין זצ”ל כתב בטעם שלא כתוב בפסוקים אלו פרשה פתוחה או סתומה, עפ”י מה שהקדים דס”ל דארור זה של פ’ כ’ הוא כנגד ראובן (עפי”ד רש”י שהי”א ארורים הם כנגד י”א השבטים), וא”כ יצא דיאמרו שחלילה חטא ראובן בזה, ובאמת כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, לכן לא עשתה התורה כאן הפסק בין פ’ י”ט לכ’ וממילא נסתם הדבר עכ”ד הגרי”ל דיסקין זצ”ל.

והוא כיסוד הפני יהושע הנ”ל.

אכן בספר טעמא דקרא להגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א (פר’ כי תבוא) נקט, שהארורים הם לפי סדר השבטים החל מראובן, ולפי”ז הפסוקים יט – כ הם כנגד ישכר וזבולון, וכיון שב’ השבטים האלו היו שותפים.

א”כ נחשבים כאחד ולכן אין הפסק ביניהם ע”ש בדבריו.

הנה שלא נקט כהפנ”י והמהרי”ל דיסקין הנ”ל דסדר הארורים הוא לפי סדר מנין השבטים בפסוקים יב – יג ע”ש, אלא לפי מנינם הכל מראשון ודו”ק היטב.

עכ”ל הס’ הנ”ל.

ובענין השאלה הכללית מתי נחלקו אפרים ומנשה לב’ שבטים ומתי לא, הנה יש לידע שלא נחשבו לשנים אלא לצורך הנחלה, וז”ל הרמב”ן, בפרשת ויחי, והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה, ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב”ב קכא ב) נתנו לו כראובן ושמעון בשוה.

ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם, כנגלה מן הכתוב, נתנו להם כפלים במספרם.

חלק פשוט כדין שאר האנשים, וחלק שני בכורה.

ויהיה טעם כראובן ושמעון, כפלים במספרם, אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה, ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים, כמאמר הרב, זה דבר שאי אפשר בשום פנים עכ”ל.

ועוד יש לידע כי כשלא נחשבו אפו”מ לב’ היה שבט לוי וכשנחשבו לב’ לא היה שבט לוי, והטעם בזה כנ”ל דלא היה לוי בנחלה, ולא בחניית השבטים, וגם הנשיאים היו לצורך הנחלה והדגלים, ומאותו הטעם לא נזכר נשיא אהרן מעולם עם סדר שמות הנשיאים, ונזכרו אפרים ומנשה לב’ משא”כ ברכות שלא היה טעם לחלק ביניהם דבעצם אינם שבט בפ”ע כמ”ש הרמב”ן.

[ובעצם ד”ז מוסכם הוא, אכן לע”ע איני מוצא מקור הדבר].

קרא פחות

נשאל: ז׳ בטבת תשפ״ה

האם יש מצוה להרחיב הרבה בתענוגי מאכל בשבת או לא

הרב עקיבא משה סילבר

לכאורה נאמרו בזה סתירות דבבעל המאור משמע שיש מצוה להשמין בשבת והובא במשנ”ב (ואף שעיקר דבריו נאמרו כנגד הצדוקים שאין אוכלים חמין בשבת מ”מ משמע דעיקר משום עונג שבת נסיב לה) וכתיב אכלו משמנים וגו’ עי’ ביצה טו ע”ב, ואמרי’ במה מענגו בדגים גדולים וראשי שומים וכו’ וכן מצינו שיש מצוה להרבות בתענוגי שבת כמ”ש הרמ”א לגבי שינה בשבת ולגבי שיחה בשבת וכן מצינו לגבי עונת שבת דת”ח משום עונג שבת, ואפי’ לגבי תענית בשבת אם יש בזה עונג הקל בשו”ע, ובשבת קיט ע”ב לעולם יסדר אדם שלחנו בע”ש אע”פ שא”צ אלא לכזית ומשמע דכ”ש אם צריך ליותר ואי’ שם דר’ אבהו לכתחילה שחט שחיטה א’ לשבת וא’ למוצ”ש ולא הוה סגי ליה למשבק כוליא למוצ”ש אע”ג דמצד ההספק הספיק לו.

ומאידך גיסא בשם הגר”א (הובא בספר גביעי גביע הכסף לר”ב משקלאו דף צט) הובא שלא להרבות בעונג שבת יותר מידי שלא ימשך עי”ז לתאוות עוה”ז (ומש”כ שיכול ללמוד בזמן זה נ”ל דחדא ועוד קאמר דהעיקר הוא משום שלא ימשיך עצמו לתענוגים), וכן אי’ בגיטין פרק הניזקין דמשפחה אחת קבעה סעודתא בשבת במקום ללמוד ונעקרה מן העולם אע”ג דאמרי’ בשבת קיט במטותא לא תחללוניה לענין לעכב האכילה לצורך הלימוד, ומצאו רמז להגר”א בתנא דבי אליהו רבה פכ”ו ולענ”ד אין בהכרח כוונת התנדב”א שאם מרבה אין ניכר כבוד שבת דכל מה שיש לענג עצמו בשבת מקיים בזה מצוה וכמשנ”ת, אלא הכונה שלא להרגיל בעצמו מנהג ריקים ופוחזים וסחור סחור אמרי’ לנזירא וכדמייתי התם קרא אל תהי בסובאי יין.

ונראה בזה דריבוי תענוג בשבת באמת יש בזה דבר טוב ודבר שאינו טוב דיש בזה טוב שמקיים בזה וקראת לשבת עונג ויש בזה דבר שאינו טוב שמרגיל גופו בתענוגים ויש בזה גנאי לתורה כמ”ש התוס’ בכתובות, והבוחר יבחר ומ”מ לחסידים ופרושים הזהירו שלא ימשכו לזה כדי שיפנו נפשם לתורה ויתפשטו מן הגשמיות.

וכן מצינו דגם לגבי שיחה הביא המשנ”ב דמ”מ יש ענין למעט וכה”ג הביא המשנ”ב לגבי שיחה בסוכה וחזי’ בזה דיש דבר שהוא מצוה אבל יותר טוב בלא זה כדי שלא להרגיל עצמו להבטל מן התורה, וגם לגבי שינה כ’ הרמ”א דמי שאינו לומד בשבת שלא יעשה כן בשבת, והיינו אע”ג שיש בזה מצוות עונג שבת, ולכן גם בגיטין שם נתבאר דאע”ג שהיתה כוונתה של אותה המשפחה לעונג שבת מ”מ לא היה לה לבטל מן התורה.

וכנ”ל במצוה שאפשר לעשותה ע”י אחרים אמרי’ במו”ק ט דמוטב ללמוד תורה בזמן זה, וכן בכל דבר כיו”ב שהתורה גדולה מזה יש ללמוד תורה ובפרט בריבוי אכילה.

והגדרת ריבוי אכילה א”א לומר בזה הגדרה ברורה, אבל מן הסתם שכל מה שנכנס לענייני אכילה שמסיח דעתו מלימודו על ידי העסק באכילה לכה”פ זה הוא ודאי בכלל מה שנתבאר כנ”ל בשם הגר”א שיותר טוב לפרוש וללמוד בזמן זה.

השלמה לענין שלא להרבות באכילה בשבת יותר מידי

יש לציין גם לדברי השו”ע סי’ תקכט ס”ג אדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, ונקט בלשונו שלא למשוך בבשר ג”כ, אע”פ שבשר לכו”ע אינו משכר והאוכל בשר ונכנס למקדש לא נאמרו בו דיני מאכל המשכר, ומצינו בזה מקור גם בשו”ע שאפי’ ברגל שלא להרבות בתענוגים יותר מידי, ושבת לא חמיר מרגל עי’ לעיל ס”א וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת וכו’ ובגדי י”ט יהיו יותר טובים וכו’, ואע”פ שבשר הוא דבר המשמח, מ”מ השו”ע השמיט בשר שכ’ הרמב”ם דהרי חלק עליו בב”י מכח פסחים קט ע”א וכמשנ”ת בתשובה אחרת, א”כ ס”ל דהאידנא בשר הוא כמו כל תענוג, ואע”פ שבבן סורר ומורה נאמרו רק בשר ויין, מ”מ דבר הלמד מעניינו דרצון התורה שלא ימשיך אדם עצמו אחר תענוגים יותר מידי אפי’ ברגל.

השלמה לתשובה לגבי להרבות בתענוג שבת

יש להוסיף דבגמ’ שבת קיט אי’ דר”ז כי הוה חזי זוזי דרבנן הוה אמר להו במטותא מינייכו לא תחללוניה והיינו שיפסיקו לימודם לסעודה, וכעי”ז ברמ”א לגבי ע”ש כ’ דיש לו לאדם למעט בלימודו להכין צרכי שבת וכעי”ז ברמ”א לגבי שינה בשבת דמי שרגיל ללמוד כל השבוע יהדר בעונג שבת לישן ג”כ לעונג שבת, וכן מצינו בנדרים לז דבשבת יחזרו על הלימוד עם התשב”ר משום עונג שבת ולא ימשיכו בלימודם, והביאור בזה דכל מה שהוא מעיקר דין חובת עונג שבת ואפי’ כל מה שהוא בכלל צורת עונג שבת הוא דוחה ת”ת (ושינה לא חשיב ריבוי כיון ששינה הוא צורך בסיסי של אדם ורק ת”ח מנדדים שינה מעיניהם ובשבת ינדדו שינה פחות מיום חול ולענין לימוד עם הנערים אין בזה גריעותא לחזור ביום זה ולהמשיך ביום אחר דאדרבה החזרה היא חובה כמ”ש בע”ז יט ע”א ובדוכתי טובא) אבל להרבות בתענוגים הוא מגונה.

קרא פחות

נשאל: י״ח בשבט תשפ״ה

האם מותר להכריז הכרזה בבית הכנסת באמצע פסוקי דזמרא

הרב עקיבא משה סילבר

בשו”ע סי’ נד הביא דיש מי שאומר שמותר להפסיק בין ישתבח ליוצר להכרזה לצורך מצוה, ומשמע שם ברמ”א שכך המנהג. ויש שכתבו שכהיום לא נהגו בזה ואין לעשות כן (ראה עה”ש שם ס”ד וע”ע כה”ח סקי”א). וכתב שם המשנ”ב סק”ו בשם הא”ר ...קרא עוד

בשו”ע סי’ נד הביא דיש מי שאומר שמותר להפסיק בין ישתבח ליוצר להכרזה לצורך מצוה, ומשמע שם ברמ”א שכך המנהג.

ויש שכתבו שכהיום לא נהגו בזה ואין לעשות כן (ראה עה”ש שם ס”ד וע”ע כה”ח סקי”א).

וכתב שם המשנ”ב סק”ו בשם הא”ר סק”ג והגר”א בסי’ נא דבין הפרקים (וכ”ש באמצע הפרק) של פסוקי דזמרא אסור אפי’ לצרכי רבים ולצורך מצוה.

ומ”מ עיקר חילוק זה נאמר על מי שהוא עצמו התחיל פסוד”ז אבל בבהכנ”ס שמתפללים פסוד”ז ורוצה להכריז אדם שכבר התפלל או שעדיין לא התחיל להתפלל לא מיירי בזה שם המשנ”ב.

אם כי יש קצת משמעות בפוסקים שאינו ראוי ואינו הזמן והמקום להפסיק (ועי’ עוד שו”ע סו”ס נז), וכך מסתבר.

ובאופן שששאלתם שהיו סמוכים לסוף זמן ק”ש איני מבין הצדדים בזה, דהרי בודאי שסמוך לסוף הזמן אין היתר לעסוק בשום דבר עד שיקרא, ולא שייך כאן עוסק במצוה פטור מן המצוה להיפטר מק”ש על ידי הכרזת המצוה, מאחר שבא עליו החיוב דק”ש קודם לכן.

והנה הפוסקים (הב”י וד”מ ושו”ע) שדנו בסו”ס נד ובסו”ס נז נקטו איסור הכרזה בכל מיני אופנים ולא נחתו לאופן שהמכריז אינו בתפילה עכשיו, ובפשטות נקטו דבר ההוה שהיה מצוי בעיירות קטנות שבחו”ל שיש מנין אחד לתפילה, אבל היה מקום לומר דנקטו כן משום שהשומעים ג”כ עוברים באיסור הפסקה משום שומע כעונה, אולם אינו נכון לדינא דקי”ל בס”ס קד דלא אמרי’ שומע כעונה לחומרא (עי”ש בהגהות רע”א בשם הצל”ח ועי”ש במשנ”ב), וגם להחמירים בזה הא קי”ל דשייך לכה”פ כוונה הפכית ודלא כהמחמירים גם בזה (עי’ בב”י הל’ ר”ה), ואפי’ להמחמירים שם לא יתכן שכל רעש שאדם שומע חשיב הפסק, אלא ע”כ צ”ל דהמחמירים שם לא יחמירו בהפסק דשומע כעונה כמו בניד”ד ויסברו כהמקילים בס”ס קד, או לומר דלהך דעה בב”י בהל’ ר”ה יש צורה מסויימת של מצוה דחשיב לדידהו שומע כעונה בלא כונה אבל לא בכל שמיעה.

אולם מ”מ אמת הוא דבמקום שכ’ הפוסקים שאין להפסיק אין ראוי שיעשה ההכרזה גם מי שכבר התפלל כיון שעוקר דעתו מן הפסוד”ז, ובפרט דלכתחילה מחמירים שגם שיהוי יותר ממהלך כ”ב אמה עכ”פ שלא לצורך הו”ל הפסק.

ועי’ עוד בבה”ל סי’ קיד ס”ב דאין נכון לכתחילה עצה זו להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם באמצע התפילה, אם כי משם אין ראיה ברורה שהוא מצד זלזול בתפילה דשם יש בעיה נוספת עי”ש וגם בתפילה הוא חמור יותר להשמיע קול הכרזה, עי’ ביומא יט ע”ב, ועי’ מנהגי מהרי”ל (עמ’ ה ו) דקילס המנהג שהנערים מכריזין בין גאולה לתפילה ר”ח שלא יצטרך השמש להפסיק, אם כי שם מיירי בהכרזה לצורך התפילה דמותר אף לשמש להכריז לכמה פוסקים ולמהרי”ל מכללם ואעפ”כ לכתחילה רצה שהנערים יכריזו, ואילו להפסקה אחרת כלל וכלל לא.

ועי’ בתנא דבי אליהו מעשה נורא מא’ שהיה בנו מכריז דבר של תפלות בתפילה במקום לענות עניה דקדושה ונענש על זה מאוד, ומשמע שם דגם עצם מה שענה דבר אחר באמצע התפילה היה בזה איסור מלבד שהיה דבר של תפלות.

ועי’ במשנ”ב סי’ תקסו סקי”ב בשם הפמ”ג על מה שנוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש, דמ”מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש”ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש”ץ עכ”ל וכ”ה בכה”ח סקט”ו.

ובפמ”ג בפנים (משב”ז סק”ז) כתב עוד גם בשני וחמישי הגבאין הולכין במעות קערה כמה פעמים אמרתי להם שלא לילך בשעת קריאת התורה דתקנת עזרא הוא (בבא קמא פב ע”א) ומבלבלין רק לאחר קריאת ספר תורה ונכון הוא עכ”ל.

ומשמע דבחזרת הש”ץ ודאי אינו טוב כיון שצריך לשמוע לש”ץ, וכן בקריאה”ת שצריך לשמוע לבעל קורא, ומ”מ יש לומר דגם במקומות אחרים אינו טוב כגון בפסוד”ז שמבלבל דעת האומרים פסוד”ז.

וכ”כ במשנ”ב סי’ קלב סק”ב בשם המג”א כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל הש”ץ לומר אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכש”כ בשעה שאומרים הקהל אשרי או סדר קדושה שתתבטל עי”ז כונתן ע”כ, וכתב שם עוד בפמ”ג (על דברי המג”א שם) ואין נכון מה שמסבבים בנדבה וכדומה וכל שכן בשעת חזרת התפלה, דמבלבלים הכוונה ע”כ.

קרא פחות

נשאל: ח׳ בסיון תשפ״דב: שונות

האם מותר לעבור בין ב’ נשים שקרובות לו

הרב עקיבא משה סילבר

יעוי’ בתשובה הקודמת לענין מעבר בין ב’ נשים קטנות דעיקר מה שנתבאר שם שעיקר החשש במעבר בין ב’ נשים הוא ענין סגולי ואין גדריו ברורים, ולכן הנוקטים להזהר האידנא בכל ענייני סכנה שנאמרו מזמן הגמ’ ולא אומרים נשתנו הטבעים יש יותר מקום להחמיר בדברים שלא נתבררו, ובפרט שמסתימת הדברים משמע שהענין הוא דבר סגולי שלא תלוי בכוונת המזיק או ברצונו.

ומ”מ לגבי אשתו יש להתיישב בדבר, דמצינו לגבי הרבה דברים שנאמר בהם אשתו כגופו, ובהרבה דינים נתחדש כן בפוסקים עד האחרונים ממש דינים מכח דין זה של אשתו כגופו, (כמו לענין נר חנוכה במשנ”ב הל’ חנוכה וכן לענין הישן עם אשתו וכן לענין צנעא בצדקה במאירי בכתובות ולגבי הרבה דברים), וכד חזינן דפשיטא להו לרבנן קמאי ובתראי לחדש דינים מחמת הך כללא דאשתו כגופו לא פשיטא לן דלא נימא לה להא נמי בהך, ואע”פ שאין בנו כח לחדש דינים חדשים מ”מ לענין דברים שהאיסור נוצר על ידי גוף נפרד משמע בכ”מ דהוה פשיטא להו להפוסקים דלעניין איסור כזה אין האשה נחשבת גוף נפרד מבעלה.

(וחשבתי מחמת זה דאולי יש מקום לחדש במ”ש התוס’ בשם הירושלמי לענין מודים מודים דבלחש מותר, דאפשר שאם רק אשתו שומעת אין בזה איסור כיון שיודעת שאינו מתכוון לב’ רשויות וכמו שאם הוא עצמו שומע את עצמו אין בזה איסור כיון שיודע שאינו מתכוון לב’ רשויות, וכמו שנקטו הפוסקים לענין ישן עם אשתו דבאשתו ליכא הרהורא וכדברי המאירי הנ”ל דלענין צינעא בצדקה א”צ להצניע מאשתו כיון שהיא כגופו, ור”ל דכך הדרך שעושים כל דבר ביחד, ואין כאן ענין להתכבד על חשבון הזולת אלא עושים יחד, ויש שמועה בשם החזו”א גם לענין לה”ר, אבל לא אכנס לזה כיון שהדברים לא ברורים ולא מוסכמים, ויש עוד דוגמאות ואכמ”ל).

יעוי’ בשו”ת שאלת רב ח”א פט”ז שהשיב הגרח”ק בתשובה לענין כמה נידונים ואחד מהנידונים שם היה לענין קרובות, שאין הדברים מבוררין ויר”ש יזהר, ועוד שם בתשובה אחרת לגבי אשתו שכ’ דאין נפק”מ בין אשתו לאחרת וישתדל להחזיק משהו ביד.

וראיתי עוד בתשובות גם אני אודך מהר”מ גבאי להר”ג רבינוביץ סי’ יח שהביא הרבה מ”מ בנידון זה, והביא כנ”ל בשם החזו”א והגרח”ק והגרנ”ק בחוט שני ועוד כמה פוסקים שהחמירו בזה, ומבואר בחזו”א והגרח”ק שם דגם באשתו ממש, וכן משמע בחוט שני הנ”ל ומאידך יש שהקילו בזה.

ויעוי’ מה שכתבתי בתשובתי הסמוכה לענין לעבור בין ב’ נשים קטנות, ומ”מ כאן בענייננו הוא קצת יותר חמור מקטנות, כיון שהמשמעות הפשוטה בב’ נשים שכולל קרובותיו גם אם אין כולל קטנות, ולומר שאין קרובות בכלל הוא יותר חידוש מלומר שאין קטנות בכלל, ואף שלענין אשתו היה יותר מקום להקל כנ”ל מ”מ מאחר שרבו המחמירים אין כח בידינו לקבוע להקל בזה, ואפשר שטעם החומרא בכאן משום שמצב הסכנה נוצר על ידי ב’ נשים שאחת מהם אינה אשתו, ובפרט אם נימא דהאיסור מחמת הרהורא שגורם לשכח תלמודו דבזה יש הרהור אפי’ בב’ נשיו עי’ בפהמ”ש להרמב”ם באבות גבי מרבה נשים דמרבה רוב התאוה (ועי”ש בתשו’ הנ”ל שהביא נידון לגבי ב’ נשיו).

קרא פחות

נשאל: כ״ט באלול תשפ״דב: שבת

האם שייך תשלומין לסעודת מלווה מלכה ביום ראשון או אחר כך כמו בהבדלה

הרב עקיבא משה סילבר

אע”ג שיתכן שיש מיעוט שנהגו בזה תשלומין, מ”מ דעת רוב הפוסקים שאין תשלומין בזה. מקורות: במעשה רב להגר”א מובא עד עלות השחר (וכ”כ מקור חיים ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ קעד, וכ”נ בשעה”כ להאר”י ענין שינוי התפילות ובפתורא דאבא ענייני שבת אות ב’), ...קרא עוד

אע”ג שיתכן שיש מיעוט שנהגו בזה תשלומין, מ”מ דעת רוב הפוסקים שאין תשלומין בזה.

מקורות:

במעשה רב להגר”א מובא עד עלות השחר (וכ”כ מקור חיים ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ קעד, וכ”נ בשעה”כ להאר”י ענין שינוי התפילות ובפתורא דאבא ענייני שבת אות ב’), ולהאר”י עיקר קדושת שבת עד חצות (ועי’ ברכ”י סי’ תקפא בשם שו”ת הרמ”ז סי’ ל, ועי’ שע”ת בסי’ ש מה שרמז לענייננו עפ”ז), וכן במשנ”ב סי’ ש הזכיר בשם השע”ת שאין כדאי לאחרה אחר חצות (וכ”כ בא”ח ע”פ האר”י הנ”ל ש”ב ויצא סכ”ז וארחות רבינו עמ’ קלג שכך נהג הקה”י).

ובכמה פוסקים מבואר שזמן מלוה מלכה הוא שעה אחת אחר שבת (עי’ פרע”ח שער השבת, סידור היעב”ץ, מגלה עמוקות פרשת ואתחנן), או עכ”פ מיד אחר שבת (יסוד ושורש העבודה, הגש”פ מבית לוי ח”ב עמ’ קסו בשם מנהג הגרי”ז, ועי’ משנ”ב סי’ ש) ועכ”פ עד ד’ שעות (יסו”ה שם, ועי’ כה”ח סקי”ד).

ואין לסעודת מלוה מלכה תשלומין (מחה”ש סי’ רעד ודעת תורה להמהרש”ם סי’ ש, וכך פשטות רוב הפוסקים שנתנו קצבה בדבר וכך מפורש ביעב”ץ ויסוה”ע הנ”ל).

אבל יש קצת פוסקים שהזכירו בזה עניין תשלומין שאפשר ששייך בזה עכ”פ ליום אחד, ומשמע בעיקר שנתקשו בזה בענין נכבדים מקהילות החסידים משנים קדמוניות שנהגו קולא בדבר ובקשו למצוא להם סמך, ועי’ באשל אברהם מבוטשאטש ובליקוטי מהרי”ח, ועי’ בפסקי תשובות עמ’ תרג שהעיר לנכון שא”א ללמוד מהנהגות יחידי סגולה הלכה למעשה.

ומה שרוב הפוסקים סברו שאין תשלומין למלווה מלכה יתכן לבאר דבשלמא הבדלה שהיא ברכה יש בה היכר שהיא לשם הבדלה בין קודש לחול, אבל סעודה ביום ראשון הרי אינו ניכר שנעשה לצורך שבת, וכעין מ”ש המשנ”ב בסי’ רס סק”ה שלא טוב לרחוץ בחמישי כשאפשר בשישי כדי שיהיה ניכר שהוא לצורך שבת, וכ”כ בסי’ רנ סק”ב לענין צרכי שבת עי”ש.

וכמדומה שכל העוסק בהלכה זו מרגיש בזה קושי מסויים לומר שיש תשלומין לסעודת מלוה מלכה, ואף שקשה להגדיר את הקושי בדיוק אבל אנסה לקרב הדברים אל השכל, דענין מלוה מלכה הוא סעודה על כבוד השבת שיצאה וכבוד זה אינו שייך בהפלגה מן השבת, אלא אדרבה סעודה זו היא עדיין מהארת שבת על דרך מה שכתבו המקובלים, ולהכי יש דין לענגה כמבואר בשבת קיט ושו”ע סי’ ש’, כיון שהיא עדיין כבוד השבת היוצאת אז, אבל הבדלה היא ברכה על מה שהבדיל הקב”ה בין חודש לחול, ובעצם היא ברכה על שינוי המצב כרגע שהשתנה מקודש לחול, ולא נזכר אז שבח מיוחד על שבת אלא על ענין שינויי המצבים שקבע והבדיל הקב”ה.

ויש להעיר עוד דעיקר תשלומין שייך בדבר שהוא חובה גמורה דרמיא עליה מתקנת אנשי כנה”ג ובפרט שיש עליו איסורים קודם הבדלה, אבל דבר שאינו ברמת חיוב כזו (גם אם קבלוהו עלייהו בחובה) אין שייך בזה כ”כ תשלומין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן.

וכעין זה מצינו דעת הרא”ה ברכות כו ע”א והריטב”א שם דלמאן דאמר תפילת ערבית רשות אין תשלומין לתפילת ערבית, וגם התוס’ בברכות כו ע”א ויומא פז ע”ב שחלקו על זה היינו משום דסברו ששם רשות אין הכונה רשות גמור וכו’ עי”ש ולכן יש לזה תשלומין, ויש בזה עוד שיטות בראשונים, ולא נאריך בזה להביא כל הדעות, (ועי’ ברי”ף), אבל עכ”פ עיקרון זה מובא בהרבה ראשונים שדבר שהוא רשות לא שייך בו תשלומין.

היוצא מזה שלפי הרבה ראשונים שסברו שלא שייך תשלומין בדבר שהוא רשות א”כ לכאורה גם בזה אין שייך תשלומין, אם כי יש מקום לומר בדוחק דתשלומין שלא נאמרו ברשות הוא רק באופן שאין אפשרות לקיים המצוה כצורתה כמו בתפילה שמתפלל שחרית שתיים ואחת לשם ערבית, ויש לזה כבר גדרים של שחרית מצד האזכרות, משא”כ כאן שעושה המלוה מלכה גופא באותו אופן ממש שהיה עושה במוצ”ש (אם כי גם בערבית מוצ”ש אחר ששכח מנחה של שבת מצינו שאין מבדיל בשניה כי שניה היא למנחה, ועי’ בשו”ע דעות בזה לענין הזכרות אחרות).

ובספר ליקוטי מהרי”ח כתב סמך לאלו שמקילים בזה ממה שכתב בפ”ת יו”ד סי’ רס”ה בשם ס’ חמודי דניאל דסעודת ברי”מ שלא עשאה ביומיה יכול להשלימה ביום אחר עיי”ש וה”ה בזה עכ”ל, ויש מקום לדחות דבברית מילה שיש לזה שם מאחר שהוא רק פעם בזמן רב ועושה סעודה אחר כך ניכר שהסעודה היא מחמת הברית משא”כ שבת דקביעא וקיימא ואינו ניכר, ובברית עדיין יש שמחה למחרת, ועוד דבברית דעת מהר”ח או”ז שהמצוה נשארת אחר כך, ולכו”ע התיקון נשאר אחר כך, משא”כ בשבת שהסעודה היא רק על יציאת השבת, והוא חידוש בפני עצמו שהסעודה על מצוה שאינה עכשיו כבר, אבל לומר שיהיה אחר זמן הוא חידוש גדול יותר, וכמו שזה פשיטא שא”א להשלים סעודת שבת אחר השבת שכבר עבר זמנו.

והנה בגוף הנידון אם מלוה מלכה הוא רשות או חובה, ברש”י שבת קיח ע”א משמע שהוא רשות, וכן למד בדבריו רדב”ז בהל’ מתנ”ע, וכ”כ הריטב”א שבת קכ ע”א, ועי’ גם משנ”ב סי’ ש סק”ב ושוע”ר שם ס”ג דאין סעודה זו באותה דרגת חיוב כג’ סעודות של שבת.

והחי”א הל’ שבת כלל ח’ כ’ שהוא חובה, ואפשר דר”ל שקבלוהו עלייהו.

ועי’ רמב”ם פ”ל מהל’ שבת ה”ה, ואף שיש אחרונים שלמדו בדבריו שהוא חובה גמורה איני יודע אם הוא מוכרח, דהרי הרמב”ם שם מיירי על סידור השלחן שאפי’ בשבת אינו חיוב גמור מדרבנן אלא האכילה כזית, והרי האכילה כזית הזכיר רק דרך אגב, והלשון ויסדר שלחנו לעצמו אינו מוכרח דבחיובים מיירינן.

ואמנם בחרדים פרק מ’ אות א’ יש קצת משמעות שהוא חיוב מדרבנן, ומיהו אם נדייק בלשונו יש לדון אם הוא מוכרח, דהנה לגבי שבת כ’ מצות עשה וכו’ לענג וכו’ ולגבי מוצ”ש לא כתב ולענג ביציאתו אלא ויסדר וכו’ ושמא מילתא אחריתי קאמר דראוי לסדר.

קרא פחות

נשאל: ז׳ באלול תשפ״דב: ראש השנה

בליל שני של ר”ה האם עדיף לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש

הרב עקיבא משה סילבר

לכאורה בבגד חדש יש קצת גריעותא (אם קונה בגד חדש מוכן) כיון שמצד הדין המוטל עליו היה צריך לברך כבר קודם לכן בתחילת הקניה והלבישה כמבואר בסי’ רכג ובסי’ כב, משא”כ פרי שלפי המנהג רשאי להתעכב עד האכילה כמבואר בסי’ רכה, ומ”מ גם בפרי אינו אוכלו ממש עכשיו בשעה שמברך שהחיינו, וא”כ שמא לא הועיל בזה, וצל”ע בזה ויעוי’ להלן.

וברמ”א סי’ תר הקדים בגד חדש לפרי חדש (ונראה שהקפיד הרמ”א להקים בגד לפרי מכיון שהוסיף כן באמצע דברי המחבר ב’ פעמיים ענין הבגד לפני ענין הפרי, אע”פ שדרך הרמ”א ברוב מקומות להוסיף רק בסוף).

ויש לומר דבגד חדש עדיף לפרי, אבל רק בב’ תנאים, התנאי האחד שלא קנה את הבגד מוכן אלא קנה אותו לפני שהוא מוכן, וכמ”ש המשנ”ב שם שאז לא התחייב בשהחיינו בעת הקניה.

והתנאי השני שלא לבש אותו בתחילת החג אלא לפני הקידוש כדמשמע לשון הרמ”א שם, ואז הוא עדיף מפרי כיון שבפרי כיון שאוכלו רק בסעודה אח”כ כמ”ש שם הכה”ח סק”ו וכמנהג הגריש”א (הלכות חג בחג ימים נוראים פט”ז הערה יא), א”כ אינו מהודר דאף שנותן עיניו בפרי בשעת הקידוש אינו מהודר כ”כ, ראשית כל דלכתחילה מברכין שהחיינו רק על אכילה ולא על ראיה, דכך המנהג לברך רק בשעת אכילה כמ”ש השו”ע סי’ רכג, ועוד דהרי זו ראיה שניה ובראיה שניה הכרעת המשנ”ב בסי’ רכג שלא לברך.

ואולם אם אוכל הפרי מיד לאחר הקידוש כמנהג המטה אפרים סי’ תר ס”ו והגרשז”א, באופן זה לכאורה אין עדיפות בבגד יותר מפרי דאמנם יש לדון האם הקידוש הוא הפסק בין ברכת השהחיינו לאכילת הפרי או לא (מכיון שרוצה להחיל את השהחיינו עם הקידוש גם על היום), אבל למסקנא דמילתא לכאורה נמצא דממ”נ אם הקידוש הוא הפסק לשהחיינו א”כ בשניהם (גם בבגד וגם בפרי) אינו טוב, דהרי גם בבגד מפסיק בחלק מברכות הקידוש בין לבישת הבגד לשהחיינו, ואם הקידוש הוא אינו הפסק בשניהם הוא טוב, ואולי מכיון שהשהחיינו בסוף (דאפי’ כשיש יקנה”ז הוא בסוף) א”כ לגבי הפרי אינו הפסק כ”כ מה ששותה הקידוש קודם לכן דשתיה בדיעבד אינו הפסק משא”כ אמירת ברכה יותר יש לחוש להפסק.

אבל נראה דגם באופן זה עדיף בגד, דבבגד עכ”פ בדיעבד הלבישה הראשונה לא נפסקה וכמ”ש בתשובה הסמוכה (ד”ה מי שלא בירך שהחיינו על בגד חדש או על פרי חדש עד מתי יכול לברך), ונמצא שסו”ס מברך על הלבישה ראשונה, ואפי’ בעל הברכת בבית שם שמחמיר בשהייה מרובה מודה בשהייה מועטת, משא”כ בהפסק בין ברכת שהחיינו לאכילת הפרי.

ועוד דאפי’ תחשיב המשך לבישת בגד כלבישה שניה, מ”מ על לבישה שניה יותר קל עי’ בה”ל סי’ כב ולפמ”ש שם לבישה שניה יותר קל מלהפסיק בין ברכה לאכילה.

ועוד אולי יש מקום לומר עוד סברא דבשהחיינו יש קצת מקום לחלק בין הפסק אחר השמחה שהשמחה נשארה שיש אפשרות לברך גם אחר כך כיון שהשמחה קיימת (וכמ”ש המשנ”ב ריש סי’ רכג בשם הפמ”ג כמו שציינתי בתשובה הנ”ל ד”ה מי שלא בירך שהחיינו וכו’), לבין הפסק קודם השמחה שהשמחה עדיין לא התחילה.

עוד טעם יש לומר למה הקדים הרמ”א בגד חדש לפרי חדש כיון דברכה על פרי חדש הוא רשות כמבואר במשנ”ב סיש רכג ובא”ר שם, ויש צד לומר דברכת חובה יש יותר כח לאומרה עם הקידוש ולא חשיב הפסק משא”כ ברכת רדות, לכך ברכת שהחיינו על חובה עדיף, וע”ע בתשובתי ד”ה האם הוא חייב לקחת וכו’.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שקלים פ”א, משמיעין על השקלים

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה ברע”ב שקלים מבואר שבאחד באדר משמיעים על הכלאים כי זה זמן הזריעה ומאידך בבק דף יב מבואר שזמן הזריעה הוא אחרי סוכות לפני החורף. תודה על עזרתכם. יוסף חיים בלוך *** תשובה שלו’ רב וכט”ס אין כונת הרע”ב שאז מתחילין לזרוע אלא שאז ניכר מה שזרעו ...קרא עוד

שאלה

ברע”ב שקלים מבואר שבאחד באדר משמיעים על הכלאים כי זה זמן הזריעה ומאידך בבק דף יב מבואר שזמן הזריעה הוא אחרי סוכות לפני החורף.

תודה על עזרתכם.

יוסף חיים בלוך

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

אין כונת הרע”ב שאז מתחילין לזרוע אלא שאז ניכר מה שזרעו ומתחיל הכלאים להיות ניכר, ואדרבה את הכלאים אין עוקרין מיד לאחר שנזרע אלא לאחר שכבר צמח מעט

בכבוד רב ובהצלחה רבה

***

קרא פחות

נשאל: ה׳ בתשרי תשפ״ו

האם מותר לחזן לומר במלכויות של ראש השנה ”שהם משתחוים להבל וריק” בלחש

הרב עקיבא משה סילבר

הנה נוסח תפילת ראש השנה נקבע על ידי חז”ל כדאי’ בירושלמי פ”ק דר”ה ובפסיקתא דר”כ פ’ ר”ה דקרי לברכת זכרונות דר”ה תקיעתא דבי רב, ופירשו המפרשים בירושלמי שם נוסח שתיקן רב, ואמנם לפעמים בי רב עכ”פ בבבלי הכוונה לבהמ”ד ולא לרב אבא אריכא, אבל עכ”פ הנוסח הוא מחז”ל, וכן בבבלי אמרי’ כמאן מצלינן זה היום תחילת מעשיך וכו’, ומבואר מזה דעכ”פ נוסח תפילת זכרונות נתקן על ידי חכמי הגמ’ והוא מטבע ברכות שטבעו חכמים, ולכאו’ ה”ה תפילת מלכויות וכ”ש דנמצא כתוב שנתקן על ידי יהושע א”כ קדים טובא ונתקן אח”כ לאמרו במלכויות של ראש השנה.

ומסברא נראה דכל מה שהוא מסדר הסברת י’ פסוקי המלכויות הוא מכלל ברכת המלכויות ועכ”פ מה שהוא נאמר בתפילת היחיד אינו בכלל פיוט אלא חלק מן הברכה, וממילא צריך החזן לאמרו בקול ולא בלחש.

וכ”ש שיש להזהר בזה דלדעת הגר”ח הלוי חיוב חזהש”ץ של מוסף ר”ה הוא יותר חיוב על הציבור משאר חזהש”ץ של כל ימות השנה.

ואמנם אין כל התיבות לעיכובא אבל לשנות ממטבע ברכות לכתחילה אין משנין וגם להמוסיפים פיוטים [עי’ רמ”א ומשנ”ב סי’ סח] הא בד”כ לא אשכחן שגרעו מנוסח הברכה עכ”פ בלא להוסיף פיוט כנגדו.

ויש לדון עוד במקומות שהחזן אומר בקול כל הנוסח כדין, אבל הציבור אומרים עמו ג”כ ואין נשמע לרחוקים, דבזה לפי כמה פוסקים דמהני אמירה עם הש”ץ שוה בשוה א”כ אין בזה איסור [ומ”מ בעי’ לכה”פ עשרה ששומעין תיבות הש”ץ ממש לכה”פ תוך כדי אמירתם, עכ”פ כדי שיחשב חזהש”ץ מצד חובת ציבור] וכמש”כ המשנ”ב בהל’ קריאה”ת, וגם הגרח”ק נקט כן לגבי הפוסע עושה שלום כשהחזן אומר עושה שלום ג”כ [הבאתי במקו”א], וכן כתבתי במקו”א לבאר דעת הרבה אחרונים שתיבות מודים אנחנו לך אומרים הקהל עם החזן ולשאר התיבות החזן ממתין להם.

ועי’ בהרחבה בתשו’ לענין מודים דרבנן, וחלק מהדברים האמורים שם שייכים גם כאן רק דכאן יש ב’ חומרי יותר ממודים דרבנן, הא’ דכאן אין תקנת חכמים לומר עלינו עם הש”ץ אלא מנהג בלבד ולא ברירא כולי האי דהסברות האמורים שם גבי תקנה [כגון דתקנת חזהש”ץ גבי מודים נתקן באופן שהציבור אין שומעים כל הברכה] נאמר גבי מנהג ג”כ, והב’ דכאן יש אומרים שיש חובה על הציבור לשמוע ולא רק להעמיד עשרה לשמוע לחזן שלא יהיו ברכותיו לבטלה.

הדברים הנ”ל רשמתי לעצמי מקופיא ולא בדקתי המנהגים ודברי האחרונים בזה לע”ע.

קרא פחות

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

האם יש הכרח שיהושע היה ע”י ההר בארבעים יום

עם סגולה ישן לא מוגה

{בע”ה כ”ו שבט ע”ו} כתב רש”י בשמות כ”ד י”ג, ויקם משה ויהושע משרתו לא ידעתי מה טיבו של יהושע בכאן ואומר אני שהיה התלמיד מלוה את הרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאין רשאי לילך משם והלאה ומשם ויעל משה ...קרא עוד

{בע”ה כ”ו שבט ע”ו}

כתב רש”י בשמות כ”ד י”ג, ויקם משה ויהושע משרתו לא ידעתי מה טיבו של יהושע בכאן ואומר אני שהיה התלמיד מלוה את הרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאין רשאי לילך משם והלאה ומשם ויעל משה לבדו אל האלהים ויהושע נטה שם אהלו כל ארבעים יום שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה להלן לב יז למדנו שלא היה יהושע עמהם.

ולשון הרמב”ן ועל דעתי היה יהושע מכלל שבעים הזקנים כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלהים יותר ממנו וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול ואל תקשה עלי ממאמר רבותינו בענש הזקנים האלו בתבערה תנחומא בהעלותך טז כי יאמרו כן על כלן חוץ מיהושע לפי שהיה ראוי למראות אלהים ולכל נבואה עכ”ל.

והקשה כת”ר דגרסי’ ביומא ע”ה ב’ ע”ו א’, דבר אחר לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל כתיב הכא איש וכתיב התם קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, ופרש”י, זה יהושע שעלה עם משה עד תחומי ההר שנאמר שמות כד ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר סיני והמתין לו יהושע שם כל ארבעים יום שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה עמהם ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל עכ”ל רש”י שם.

א”כ היאך חלק כאן הרמב”ן על פרש”י.

תשובה לא זכיתי להבין הקושיא בכאן, דהרי בגמ’ ביומא לא נזכר שום טעם בדבר למה ירד לו מן כנגד כל ישראל, דאפשר הוא משום ששקול צדיק כנגד כל ישראל (עיין במכילתא דרשב”י שמות ט”ו א’), או מטעם אחר, ומנ”ל להקשות על הרמב”ן בזה מטעם שכתב רש”י.

ומה שהקשה סתירה בפרש”י שבתחילה נסתפק בזה, אינו מוכרח דשמא אח”כ סבר שהוא פי’ נכון וודאי, ומצינו הרבה סתירות.

קרא פחות

נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: מקוואות

מי שיראה לחפוף סמוך לטבילתה כדי שלא יהיה ניכר לבני אדם (מחמת שהיתה אמורה להימצא באירוע בזמן זה) האם יכולה להרחיק החפיפה לבוקר דמעיקרא

הרב עקיבא משה סילבר

מצינו בשו”ע יו”ד סי’ קצט ס”ה וס”ו דבשבת מותר לחפוף ביום ובשבת ויו”ט הסמוכין זל”ז מותר להרחיק החפיפה יותר, ויש לדון אם ה”ה מותר להרחיק גם בשעת הצורך כמו זה. הרמ”א בשם הב”י לעיל בס”ג כתב דבשעת הדחק שצריכה לחוף ביום ...קרא עוד

מצינו בשו”ע יו”ד סי’ קצט ס”ה וס”ו דבשבת מותר לחפוף ביום ובשבת ויו”ט הסמוכין זל”ז מותר להרחיק החפיפה יותר, ויש לדון אם ה”ה מותר להרחיק גם בשעת הצורך כמו זה.

הרמ”א בשם הב”י לעיל בס”ג כתב דבשעת הדחק שצריכה לחוף ביום או שאי אפשר לה לחוף ביום וצריכה לחוף בלילה יכולה לעשות ובלבד שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי עכ”ל ומבואר שם בבהגר”א דדין זה מקורו בגמ’ נדה סח ע”א לפירוש הרמב”ם פ”ב מהל’ מקוואות הט”ז דלא אפשר היינו בשעת הדחק [ועי”ש בס”ק טו דגם רש”י מודה לזה מדינא].

ובש”ך שם סק”ח כתב כגון שהגוים יש להם חג באותו הלילה שאין מניחים להדליק אש בשום בית או אונס אחר וכדאי’ בב”י וכו’ אבל כל שאפשר ביום ובלילה תחוף ביום ובלילה עכ”ל, ובט”ז שם סק”ו כתב כדון שתלך בדרך ולא יהיה לה חמין בלילה או שאר אונס די בחפיפה ביום וכו’ עכ”ל.

ולכאורה לפ”ז ה”ה בניד”ד כיון שאין ראוי שיכירו או ירגישו בנ”א בטבילתה כדלעיל סי’ קצח רמ”א סמ”ח ועי”ש במחבר סל”ד, לכך אם יש חשש שיכירו וירגישו בטבילה (ובפרט כשנמצאת בשעות הללו בין בנ”א המכירים דזה ממש האופן המבואר בגמ’ שהוא מגונה) לכאורה הוא בכלל שעה”ד ויהיה מותר לה לחפוף מעיקרא וכ”ש בניד”ד שהיא לבדה עושה כן ולא כל הקהל ויש בזה יותר בושה וכבוד הבריות.

ויש להוכיח כן מתקנת מהר”ם פדואה שהובאה בתשו’ מהרש”ל סי’ ו ובתשו’ הרמ”א סי’ יט [והסכימו הרמ”א והמהרש”ל עם תקנה זו דלא כהחכם המשיג כמ”ש בכנה”ג סי’ קצט ס”ג] דיש לחפוף בלילה באופן שהמקוה בחצר בהכנ”ס וההמון רואים היאך נכנסים לשם ביום וכ”ש כשמתביישות בזה ואז יש להתיר לחפוף הכל ביום.

ועוד בשו”ע שם ס”ז במקום שיראות לטבול בלילה אין להתיר ב’ קולי וכו’ דתרי קולי כהדדי לא מקילינן אבל חזי’ מזה דחדא קולא מיהא מקילינן ובניד”ד לחפוף ביום.

ובכל גווני אין סמיכת החפיפה לטבילה לעיכובא דבשו”ע סי’ קצט ס”ג לא כתב אלא דחפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה, ומוכח ברמ”א בהמשך הסימן דהך דבדיעבד כשר בהרחקת חפיפה מטבילה הוא אפי’ החפיפה בבוקר, (כן מוכח שם ממש”כ הרמ”א ס”י בשם הב”י עי”ש והבן).

והנה בעצם אסור לעסוק בדברים המדבקים בין חפיפה לטבילה ולכן בזמן זה היה צריך לאסור ליתן איפור וכיו”ב, דמן הסתם איפור רגיל הוא בכלל דברים הנדבקין להלן ברמ”א בס”ו, אבל כ’ הרמ”א שם ס”ו דאם נתעסקה בדברים הנדבקין שבא”א לה להזהר תסיר אח”כ, ולפ”ז אולי גם באיפור אם יש בזה צורך גדול שמתביישת שניכר השינוי וכו’, א”כ כיון שיודעת היכן נדבק יכולה להסיר משם כשמסיימת להשתמש בו [רק דהרמ”א מיירי במסירה לאלתר וכאן הוא לאחר זמן ויל”ע, ואין שייך כאן נידון המהרי”ק שורש קנט ברמ”א לעיל סעי’ ב על יין, דשם מחד גיסא חמיר שהוא בשעת החפיפה עצמה ויש בזה חסרון בצורת החפיפה וגם דשם מיירי לכתחילה ולא בשעה”ד דבדיעבד עי”ש בסעי’ ב’ הדין].

קרא פחות

נשאל: ה׳ בסיון תשפ״ה

האם מותר לבן לענות אמן על ברכת אביו שאומר הגומל לחייבים טובות

הרב עקיבא משה סילבר

לא יענה אמן, ואם יכול שלא לשמוע הברכה ועכ”פ ההזכרה או לצאת באמן מאחר בתנאי הר”ז עדיף. מקורות: א) עי’ במשנ”ב בשעה”צ סי’ ריט סקי”ג מש”כ לענין לבן שמברך לאביו דדעת הט”ז שם סק”ג דבאביו או רבו לא יאמר לחייבים, ומבואר שם ...קרא עוד

לא יענה אמן, ואם יכול שלא לשמוע הברכה ועכ”פ ההזכרה או לצאת באמן מאחר בתנאי הר”ז עדיף.

מקורות:

א) עי’ במשנ”ב בשעה”צ סי’ ריט סקי”ג מש”כ לענין לבן שמברך לאביו דדעת הט”ז שם סק”ג דבאביו או רבו לא יאמר לחייבים, ומבואר שם במשנ”ב סקי”ז דבאופן שמברך לחבירו להסוברים שמברך הגומל גם על חבירו (ועי’ בביאור הלכה מה שדן בזה וכן בדין אשתו שהזכיר שם במשנ”ב דן בזה שם בבה”ל ג”כ), אומר לחייבים, ומ”מ על אביו או רבו אין אומר לחייבים.

ב) ועי’ בפוסקים מש”כ לגבי קטן דלחלק מהפוסקים אינו מברך הגומל לפי שאינו יכול לומר לחייבים, (והרחבתי בדעות הפוסקים בזה בתשובה אחרת לענין אם קטן מברך הגומל ושעשה לי נס), ולכאורה הוא סותר מה שאמרו כאן שעל רבו יברך וישמיט חלק מן הברכה.

ויש לומר חילוק בין קטן למברך על אביו או רבו, דבקטן לא תקנו ברכה זו אפי’ מצד חינוך ופטור מלהודות כמ”ש במשנ”ב סק”ט, וממילא מאחר שאינו יכול לומר הנוסח שתקנו לברי חיובא לא תקנו ברכה בנוסח חדש באדם הפטור מן הברכה.

משא”כ במברך על רבו כיון שיש בזה ברכה כמפורש בגמ’ ומאידך גיסא אינו יכול לומר לחייבים על רבו, הלכך אומר הנוסח בלא לחייבים, דע”כ יש תיקון ברכה למי שמברך על רבו, ובאמת בגמ’ הנוסח דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ומבואר שאין קפידא לברך הברכה דוקא בנוסח שתקנו עכ”פ כשמברך על רבו מיהת (שאז א”א לו לברך הנוסח הרגיל וכנ”ל).

ג) ולענייננו הנידון בזה הוא כשאביו או רבו אומר הגומל האם יש ביזוי לענות על האב דמחד גיסא שמא יש לחוש דנראה כמו שמסכים שיש כאן חייבים על ידי שעונה אמן על אביו, ומאידך הרי כבוד המקום עדיף ומצד הדין מחוייב לענות אמן על ברכה ששומע מאביו, וממילא יש לדון בכבוד המקום כנגד ביזוי ממש של האב.

ועי’ ערה”ש סי’ רמ ס”מ בשם הספר חסידים להעיר אביו לתפילה, ופשטות משמעות הבנת הערה”ש להלכה דגם במקום שמצער אביו מותר אם הוא לצורך מצוה בדליכא אחר, דכולכם חייבים בכבודי (ואע”ג דעיקר דבריו בסוף דבריו שטוב להעיר על ידי אחר הוא לגבי ממון י”ל דה”ה לענין להעיר לצורך מצוה ג”כ עדיף ע”י אחר, דהרי גם בזה אין נעשה שליח להכותו ולקללו כמ”ש ביו”ד סי רמא וגם כשהוא לטובתו דדמי למקרה הראשון שם בערה”ש אינו יכול לחבול באביו לצורך רפואה כמ”ש הרמ”א שם אלא רק היכא דליכא אחר).

ובערה”ש משמע שמעיקר הדין נקט ע”פ הספר חסידים סי’ שלז שיש להעיר אביו לתפילה ומשמע גם כשהאב אינו חפץ בכך משום אתה ואביך חייבין בכבודי, ומשמע שלא סבר מדברי האחרונים דלקמן שחידשו דלגבי ביזיון אביו לא אמרי’ אתה ואביך חייבין בכבודי, ואולי יש מקום לחלק בין ביזיון לצער, ומ”מ לפי מה שנקט למסקנתו שטוב יותר על ידי אחר ושכך המנהג (אם נימא דקאי גם על זה עי’ לעיל) אולי מסקנא זו חוששת למנהג שאולי סובר כהאחרונים שיובאו לקמן דלגבי ביזיון אביו לא אמרי’ סברא דאתם חייבין בכבודי וס”ל דצער הוא כמו ביזיון (עי’ לקמן בזה דהקוה”ע אולי לא סבר כן ומאידך עי’ לקמן דמצינו לגבי דינים אחרים שהשוו הפוסקים צער לביזיון).

ואולם קי”ל בסי’ רמא דאין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו, וצ”ל דיש בזה דרגות, דלהעיר אביו אינו ממש שליח לצער את אביו, וגם יש חילוק בין דבר שעיקרו לצער אביו, לבין דבר שאין עיקרו כן, וכעי”ז מצינו דלהוציא קוץ לאביו בדליכא אחר מותר כמבואר בסי’ רמא, וגם אמנם הגרא”ו בקוה”ע סי’ יז סק”א נקט דלא משמע שאי ליכא אחר מותר לבנו לבזותו ולקללו דס”ל דלגבי זה אין היתר כלל, וגם בערה”ש גופא סי’ רמא הביא חילוקים רק ברפואה דבדליכא אחר יעשה כהרמ”א והערך לחם או באביו רוצה בו, אבל אח”כ לגבי שליח ב”ד לא הביא כלל ופשטות הלשון שפסק מדברי הפוסקים משמע שם שהבן הוא הממונה להעניש החייבים בב”ד ולא יענישם אע”ג שיתבטל עונשם על ידי זה, ועי’ מה שכתבתי עוד קצת בביאור דברי העה”ש הנ”ל בתשובה אחרת [ד”ה אדם שאביו בעל קורא וטעה בקריאה או בנגינה האם יש לו לתקנו או לא].

ובניד”ד אפשר דאין כאן ביזוי דרק מסכים על עיקר הדברים שהאב אמר ולא על הפרטים, ומעי”ז קיי”ל עדים החתומים על שטר דמסיים בשאלת שלום חיישי’ שמא על שאלת שלום חתמו [ב”ב קעו ע”א], ובפרט דמוכחא מילתא שעיקר הכוונה בעניית אמן היא רק על דברי השבח שאמר להקב”ה ואין מחוייב לענות אמן על דברי הגנאי שאמר אביו על עצמו דהרי בשום מקום לא תקנו לענות אמן על דברי גנאי שאדם אומר על עצמו גם אם מחוייב לומר כן מצד הדין, אבל שוב נראה דאין לטעון כן דהרי בכותי שלא שמע ממנו כל הברכה חיישי’ שמא אמר בתחילת הברכה דבר שאינו הגון ואינו עונה אמן כדתנן בברכות וחזי’ דאמן הוא קיום והסכמה על כל הברכה ובפרט דגם לגבי שטר יש חילוק בין שאלו לבין ושאלו וכאן אומר שגמלני.

ויש להוסיף דאם תאמר שאין עונה אמן על ברכה של אביו א”כ תמצא עוד כמה ברכות שלא יוכל לענות אמן על ברכת אביו כגון ברכת מוסף ומפני חטאינו גלינו מארצנו דכל דור שלא נבנה בהמ”ק בימיו כאילו חרב בימיו [עי’ בהקדמת הח”ח], וכן סלח לנו אבינו כי חטאנו וכמובן שהוא מחודש ומופלא לומר כן וכמובן שגם המנהג הפשוט אינו כן ומ”מ אולי שם יש ליישב לענין עון הדור והדורות.

ומ”מ מצד שאביו מוחל על כבודו אין כאן עצה דהרי מה דמהני באב שמחל על כבודו אינו במקום ביזיון דעל ביזיון אין אב יכול למחול על כבודו ואם מחל אינו מחול כמבואר בפוסקים [ראה במשפטי השלום לאאמו”ר פכ”א סנ”א בשם ריב”ש סי’ כ ושד”ח מערכת כ’ כלל לא ועוד, וכ”כ הברכ”י שמצא מי שכ’ כן בשם השאילתות הובא בהעמק שאלה עז סק”ו, ועי’ עוד בתשובתי ד”ה אדם שמלמד את בנו קורס הגנה עצמית האם מותר לבן להתאמן כנגד אביו בזה בהסכמת אביו].

ויש לציין דבעצם יש דין שאסור גם להכריע את דברי אביו, וכל עניית אמן הוא הסכמה לדברי האב רק דאין כיבוד אב כנגד חיוב אמן, ואיסור מכריעו הוא בפניו כמבואר ביו”ד סי’ רמ ס”ב ובש”ך שם, וגם הגר”א שם שמקיל בחולק על אביו שלא בפניו עכ”פ בד”ת מ”מ מחמיר אפי’ בד”ת בהכרעה בפניו כדמוכח שם, ובכ”ז באמן מותר וי”ל דדין ולא מכריעו הוא דין בכבוד ולא בביזיון, וחזי’ בזה דמותר להשיב אמן על דברי אביו כיון שהוא מצוה וגם אפשר דאמן אינו בכלל הכרעה כיון שניכר שעונה בשביל המצוה שיש בזה לאשר דברי אביו גם כשהדברים ברורים שדברי אביו אמת וצדק, ולכך גם כשאביו מברך את חבירו וכיו”ב שמקיים דברי אביו בדרך ברכה משמע דאי”ז בכלל איסור הכרעת דברי אביו.

ואין להקשות למה בהגומל מדלג על חלק מנוסח הברכה כיון שכבוד המקום דוחה כבוד אביו, חדא דהרי בזה מוכח בגמ’ שמותר מדינא לשנות הברכה עכ”פ במברך לחבירו, ועוד דשם יש במה לתקן לקיים המצוה בלא לבטל כבוד אביו משא”כ הכא.

ד) אולם מצאתי דבר חדש במשיב דבר להנצי”ב ח”ב סי’ נ דדינא דכולכם חייבים בכבודי נאמר רק לגבי כבוד ולא לגבי ביזיון, ואמנם עיקר הנידון שם נאמר לגבי נשיאת אשה שאין זה חיובא לישא דוקא אשה זו אבל במצוה חיובית כגון שאומר לו אביו שלא ישא אשה כלל היה מקום לומר בדעתו דגם במקום ביזיון אינו נדחה מפני כבוד אב וממילא ה”ה בעניננו יצטרך לענות אמן בכל גוני, ואמנם בפנים המשיב דבר אמנם משמע דמה דמיירי שם אינו בעבירה גמורה מה שרוצה אביו לבטלו מלישאנה וכלשונו נדנוד עבירה, אולם ממה שהביא ראיה מדברי הגמ’ על כולכם חייבים בכבודי וכמו שהביא שם דמיירי גבי שבת משמע שאמר כן גם באיסור שיצטרך לעבור כדי להציל אביו מביזיון וצל”ע ועכ”פ בניד”ד דעניית אמן אינו בדרגת חיוב כשאר סתם מצוה חיובית י”ל דאמר דבריו.

וכן הנצי”ב גופיה בהעמק שאלה עז סק”ו דן בכעי”ז לענין הסיבה, ומתחילה כתב כעין מש”כ במשיב דבר דמה שאין תלמיד מיסב במקום רבו [בפסחים קח ע”א] הוא משום דלגבי רב הוא ביזיון אם יסב ואינו יכול למחול וכבודו דוחה מצוות הסיבה משא”כ בבן אצל רבו אין בזה ביזיון כשאינו מיסב.

אבל שוב חזר בו והגיה דהוא נגד דעת הרמב”ם והמחבר שנקטו שרב יכול למחול, אלא משמע שם דלעולם נקט שאינו ביזיון (דהרי על ביזיון הביא שם מהפוסקים דאין יכול אב למחול וה”ה רב), ואעפ”כ הסיבה נדחית אם לא מחל הרב עי”ש.

ודן שם במסקנתו מצד כמה טעמים למה באמת אינו דוחה אם הוא מצד עשה דכבוד תורה עדיף (והביא במסקנא דמילתיה שכ”כ הרי”צ גאות בהל’ פסחים) או מצד דכבוד תורה דאורייתא דוחה הסיבה דרבנן אבל משמע שם דזה פשיטא אפי’ למסקנתו (עכ”פ אחר שהביא דברי הרי”ץ גאות) דדבר שהוא כבוד ואינו ביזיון לא דחי מצוה דבזה הרב שוה לאב דכולכם חייבים בכבודי, וכ”ש למה שכתב מתחילה דהטעם שהסיבה נדחית מפני כבוד רבו משום שהוא ביזיון אם לא יסב ולא רק כבוד (וע’ בקוה”ע סי’ יז שיובא לקמן דאין ללמוד דיני כבוד דמלך מאב לענין כולם חייבין בכבודי ואולי דוקא במלך דאין יכול למחול או די”ל דברב שנתרבה כבודו מריבויא דומיא דכבוד שמים מקרא פשיטא דלא דחי כבוד שמים וכדאמרי’ מורא רבך כמורא שמים שלא יהא טפל חמור מן העיקר ומי נתלה במי ואולם גם לגבי אב אמרי’ שהוקש כבודן לכבוד המקום ובעי’ קרא שאין דוחה כבודן את המצוה, ואולי י”ל דכאן ברב מ”מ שאני ילפי’ לעיקר כבוד מדרשא דומיא דכבוד המקום, ולא שיש הקישא בנוסף לזה, וצל”ע, ובירושלמי אי’ דהחמיר הקב”ה על כבודן של אביו ואמו יותר מכבודו ולפ”ז מיושב, אבל עי’ בתוס’ קידושין לב ע”א דאפשר דלדידן לא קי”ל כהך ירושלמי).

עכ”פ ההעמק שאלה במסקנתו לא חזר בו מעיקר הדין דביזיון אין מצוה נדחית מפני ביזיון רב ומוכח שם דה”ה באב (ממה דמהדר לאוקים דלגבי אב לא חשיב ביזיון עי”ש) וכמו שנתבארה דעתו גם במשיב דבר.

וכן בקובץ הערות סי’ יז סק”א כתב הגרא”ו כדברי הנצי”ב דכמו שמצינו כמה חילוקים בפוסקים בין כבוד לביזיון הלכך נקט דגם לענין כולכם חייבים בכבודי שכבוד האב נדחה מפני מצוה הוא דוקא בכבוד ולא בביזיון.

ואמנם שם בסק”ב הקשה ונשאר בקושי’ אבל הקושי’ שהקשה שם הוא לכל הצדדים.

ובגוף מה שהקשה הקוה”ע בהא דבן אצל אביו לולא שהיה מחילה היה צריך להסב (עי”ש מה שהקשה עוד ונשאר בקושיא), יש ליישב הקושי’ דהגדרת פטורי הסיבה אין זה מצד מצוה דוחה מצוה אלא דכל היכא שאין צריך להסב ממילא אינו בכלל הנהגת דרך חירות ועי’ בבהגר”א מה שציין למשמעות השאילתות בסי’ עז אשה לאו דרכה למזגי דמשמע כראבי”ה דתליא בדרך, ועד”ז י”ל גם בשאר הפטורים שלא תיקנו בהם כשיש טעם מספיק שלא להסב (אע”פ שאינו רק מצד דרך רגילות העולם אלא משום שיש טעם שלא להסב), וע’ בהעמק שאלה הנ”ל מש”כ ליישב באופן אחר קצת.

עכ”פ מה שהיה אפשר ללמוד ממה שכשאין הרב מוחל כבודו דוחה מצוות הסיבה אינו ראיה לעניננו כיון שאינו לעיכובא במקום שאין שהצורה הנרצית היא שלא להסב כגון תלמיד אצל רבו וא”כ שם לא חשיב שנדחית המצוה משא”כ באופן שהמצוה נדחית.

ובגוף דברי הקוה”ע שכתב כמה חילוקי דינים עי”ש בין כבוד אב לבין איסור ביזוי אב יש להעיר מדברי הרמ”א ביו”ד סי’ רמ ס”ח דאין חילוק בין לכבדו או לצערו, ואולי באמת צער אינו בכלל ביזיון וכמו שנזכר צד כזה בסמוך לגבי דברי הערה”ש אם נשווהו לשי’ הקוה”ע וכמו שמשמע גם להלן בסמוך שסובר הקוה”ע שכל מקלל אביו אינו עובר על מקלה אביו (דהיינו ביזיון) אע”פ שמצערו.

אבל יתכן ליישב באופן אחר דהרמ”א שם קאי רק לענין דינא דמשל אב ולא משל בן דלענין זה אין חילוק בין לכבדו לבין לצערו, אבל צ”ע דלפי טענת הקוה”ע לכל הדינים שהביא שם יוצא שא”א ללמוד שום דין מזה לזה ובגמ’ לב ע”א הקשו דאמרי’ כתיב כבד את ה’ מהונך וכו’ מה להלן משל בן אף כאן משל בן ויישבו בביטול מלאכה, ואולי נימא דמה שבשאר עניינים הוא משל אב הוא סברא ואז שייך בין בכבוד בין בביזיון (הנלמד מדין מקלה) אבל צ”ע דבכבוד יותר שייך סברא ומנ”ל לחדש דגם בביזיון אמרי’ סברא זו.

ויעוי’ בבהגר”א שם סקי”ח וסקי”ט דדברי הרמ”א במחלוקת שנויה והרי”ף והרמב”ם והמחבר סוברים דלענין להכלימו הוא משל בן ולא רק משל אב ותלה זה בב’ גירסאות בגמ’.

אבל גם אם נימא דהקוה”ע שם מיירי רק לשי’ הרי”ף והרמב”ם והמחבר עדיין אינו מיושב דהא בקוה”ע שם לא נראה דשוייה בפלוגתא ואדרבה מבאר הדברים בין לדעת הרמב”ם פ”ו מהל’ ממרים הי”א דמחייב לכבד אביו רשע ובין לדעת הטור סי’ רמ והרמ”א שם סי”ח דאינו חייב בכבודו אבל בהכאה וקללה אסור (ומ”מ כבר נתבאר דהקוה”ע סובר דמקלל אינו עובר על מקלה).

ובש”ך סק”כ ובט”ז סקי”ז כתבו דגם באביו רשע אסור לצערו וכ”כ בבהגר”א סקכ”ט (וכתב כן בשם ההגמ”י ממרים פ”ו סק”ז וטור אבל אינו מפורש בדבריהם), ובדברי שלשתם נזכר ענין לצערו ולא רק בזיון או הכאה או קללה (דלהקוה”ע בזיון והכאה וקללה כל אחד מהם נלמד מענין אחר עי”ש).

ובביאור דברי הרמ”א נחלקו הט”ז והש”ך דהט”ז סקי”ז כתב להוכיח מכמה ראשונים דלא כשיטת הרמ”א אלא דלצערו אסור בכל גווני והש”ך בנקודות הכסף סק”ב כתב דהרמ”א לקמן סי’ רמא ס”ד ס”ה כתב דאסור לצערו ורק לענין ממון אין חילוק בין לצערו או לכבדו.

ולפי הט”ז שדחה דברי הרמ”א מהלכה ניחא להקוה”ע אבל גם אם יסבור כהש”ך אולי סובר שהוא דין מיוחד בממון שאינו צריך להוציא בין לכבוד בין לבזיון וכנ”ל והוא צ”ע כמשנ”ת.

אבל המעיין במקור דברי הרמ”א בתה”ד סי’ מ ימצא דלא מיירי שם במצער את אביו ממש אלא באביו אומר לו שאם יעשה דבר פלוני נמצא מצערו ובזה נקט התה”ד דלענין לצערו א”צ משל בן ובאמת משנה שלמה היא בכמה ראשונים (עי’ שטמ”ק קידושין לב ע”א בשם הרמב”ן והרשב”א והמקנה שם לא ע”ב ד”ה ת”ר ועי’ שו”ע ורמ”א ונו”כ בסי’ רמ סכ”ה בדינים אלו).

היוצא מזה דבאמת קושיית הט”ז והש”ך שייך ליישב דהרמ”א מיירי רק לענין שהאב אומר על דבר ששייך לבן לצערו דזה אינו מדיני כאו”א, אבל אם יש צער לאב כדרך העולם כגון שמצטער מחמת המציק וצריך הבן להוציא הוצאות הוא כבר נידון אחר.

והקוה”ע יתרץ דבאמת באופן של צער גמור כצער מחמת המציק א”א לדמות כבוד למורא אבל הצער דמיירי התה”ד שם שאינו ממש צער גמור כדרך בני אדם לא חשיב בכלל מקלה אביו.

וככל החילוק הזה כן מבואר בהעמק שאלה שם לענין הסיבה דבאביו שאין דרך להסב לא חשיב ביזיון אם האב מקפיד אלא כבוד וברב חשיב ביזיון בכל גווני (ואע”פ שחזר והגיה שם דבריו לענין הסיבה דאינו בדרגא כזו של ביזיון אפי’ ברב וכדלעיל, מ”מ לא חזר בו אלא לענין הגדרת ההסיבה אבל לעיקר הדברים י”ל דלא חזר בו דחלק מהדברים שכתב קודם חזרה כ’ גם במשיב דבר שלו וכמשנ”ת).

והש”ך בנקה”כ שם שאולי לא חילק בזה (דהרי מדמה לה לדין צער אביו רשע דמיירי בצער גמור) אולי למד מסתימת דברי הרמ”א שלא פי’ דמיירי רק באופן המבואר בתה”ד שם, אבל צ”ע דבאמת מבואר בסכ”ה דהאופן המבואר בתה”ד הוא דין אחר מכמה טעמים עי”ש ובבהגר”א וממילא אם תפרש כן דברי הרמ”א אין מקור לרמ”א וממילא צ”ע תירוץ הש”ך למה לא תי’ כמו שכתבתי בדעת הקוה”ע.

ועכ”פ אפשר דסובר הקוה”ע דכל צער אביו דינו ככבוד ורק לענין מבזה אביו או מכהו או מקללו יש לזה דינים אחרים דס”ל שמצער הוא מדין כיבוד משא”כ ג’ הנך כל אחד מהם נלמד מקרא אחרינא ולא מכבוד כמבואר בדבריו.

והואיל דאתאן לדברי הקוה”ע שם יש להעיר הערה קצרה על מש”כ שם לענין מקלה בעושה מעשה עמך דאפי’ אי מקשי’ הכאה לקללה למעט עושה מעשה עמך אבל לגבי מקלה ליכא הקישא, ולכאורה זה צ”ב דכל קללה הוא גם מקלה וממילא אם במקלל אימעוט עושה מעשה עמך בכלל מאתים מנה, ואולי לא הוה פשיטא ליה להגרא”ו דמקלל קללה בלבד עובר גם משום מקלה ולפי לשונות הפוסקים הוא קשה טובא דהרי כל ביזיון הוא בכלל מקלה וכ”ש מקלל ממש ובפוסקים נזכרו חילוקי דינים אפי’ לענין מצער אביו דבזה גם באביו רשע אסור גם להמקילים בכבוד וכנ”ל.

ה) ובגוף הנידון אם עונה אמן על ברכת אביו שמברך הגומל, יש לציין להבה”ל סי’ ריט ס”ד שדן אם אדם מברך הגומל על בנו או לא דדבריו קאי על דברי השו”ע שם באופן שבנו עונה אמן על זה וכן עוד מהנו”כ שם דנו בזה, והיינו אע”ג דהמברך על אשתו מזכיר עליו לחייבים בנוסח הברכה כדלעיל בשם המשנ”ב וה”ה על בנו, ומ”מ אין בזה קושיא על ניד”ד דשם האב שמברך על בנו ומזכיר לחייבים קאי החייבים על הבן שמברך עליו (ומ”מ אם היה צד שבזה מזכיר שגמלנו ואז מאחר שנוסחתינו שגמלני במברך על יחיד, א”כ כשמברך על בנו ואומר שגמלנו ע”כ דחייבים קאי גם על עצמו, ועי’ רע”א סעי’ ה במה שדן לענין הנידון שם, אבל במשנ”ב כ’ דעל אשתו אומר שגמלך ושלא בפניה שגמל לאשתי אע”ג דיש צד ששם מברך דוקא משום שאשתו כגופו כמובא בבה”ל שם וכ”ש בבנו שלא יאמר שגמלנו).

ו) ואפשר עוד דאף שחייב בל’ ארמי הוא רשע (עי’ סנהדרין צא) מ”מ אפשר דר”ל חייבים היינו שחייבים להקב”ה על טובותיו דאפי’ צדיקים חייבים להקב”ה יותר ממה שהוא נותן להם כמ”ש חז”ל בפסדר”כ ר”פ העומר דיין לצדיקים שהקב”ה מזריח עליהם את השמש, אולם הל’ הגומל לחייבים טובות משמע רשעים שאין ראוי שיקבלו טובות והוא ל’ ארמי (עי’ תוס’ ושטמ”ק מנחות יח ע”א) וכמו שפי’ המפרשים.

ז) ולהלכה יש מקום להציע דמאחר שאם יבזה אביו עובר באיסור תורה וארור ומאידך גיסא אין איסור תורה במי שאינו עונה אמן וגם אינו פשוט דלכו”ע עובר איסור מדינא אפי’ מדרבנן אם היא ברכה שאינו יוצא בה [כן נקט הב”י סי’ רטו בדעת הטור שם שאינו חיוב וכך פשטות לשון הטור, אולם הב”ח והט”ז ומאמ”ר ובה”ל שם ס”ב ד”ה חייב לא נקטו כן בדעת הטור אלא באופנים אחרים עי”ש (והב”ח והט”ז אינם שוים בדעת הטור דמר מפרש ליה כהרמב”ם ומר מחלק בין דהטור חולק כשלא שמע כל הברכה) וכן ברמב”ם פ”א מהל’ ברכות הי”ג נקט שחייב לענות אמן על כל ברכה וכן הוא בבה”ג כמ”ש הב”ח וכן פסק השו”ע שם, וע”ע בתשובתי בדיני אמן על ברכה ששמע רק חציה וכו’ שכתבתי ע”פ תחילת דברי הטור שם דאפשר שלמד שסתם הלשון עונה אמן במשנה היינו במחוייב לצאת יד”ח וזה מתיישב עם דעת הב”י הנ”ל בדעת הטור אבל אינו סותר שאר הדעות] הלכך יותר טוב שלא יענה אמן ויותר טוב שלא ישמע הברכה כדי שלא יכנס לחשש איסור דגם שב ואל תעשה עדיף.

ויש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ קכד מבואר דבאופן שיש ספק אמן יתומה לא יענה דענשו חמור אע”פ שהוא ספק חיוב וכן כיבוד אב ענשו חמור כמבואר בחז”ל, וכן יש להוסיף עוד דעת השבט הלוי ח”ט סי’ מג דגם מה שנחלקו הרמב”ם והטור אם אמן הוא חיוב מ”מ מודים דהיכא שנפסד שעי”ז גורם ביטול תורה ותפילה והפסקים באמצע הענין כגון המברכים ברכות השחר בקול בסמיכות למי שלומד ומתפלל דעתו שבמקום הפסד בענין אחר בתורה ותפילה אין חיוב לענות אמן.

והי’ מקום לומר דהאב ישנה הברכה כמ”ש השעה”צ בשם הט”ז לענין מי שמברך על אביו אבל אינו מוכרח דלא דמי דשם הברכה מעיקרה לא נאמרה בלשון לחייבים כדמוכח מסברא ומגמרא כמשנ”ת לעיל, אבל כאן שהברכה מעיקרה נתקנה עם הנוסח לחייבים אינו ברור שמותר לשנות ממטבע בשביל צורך ואפשר דמוטב שהבן לא יענה אמן.

ויש להוסיף דמבואר בירושלמי וברמ”א דשייך להוציא באמן מי שאינו יכול לענות מחמת הפסק, ואי’ בס”ס קד ובמשנ”ב שם דלדינא קי”ל דשומע כעונה אינו הפסק וצל”ע בניד”ד אם שומע כעונה הוא מזיק אבל תנאי בודאי יכול לעשות שאם מותר לו לענות אמן יוצא באמן חבירו ואם אינו רוצה לעשות תנאי זה ולצאת מאחר אז שב ואל תעשה עדיף וכנ”ל.

ואם יכול שלא ישמע הברכה מאביו ועכ”פ שלא ישמע ההזכרה (עי’ משנ”ב ובה”ל סי’ רטו) עדיף.

ח) ואמרתי עיקרי הדברים דלעיל להגר”ע פריד ופקפק מטעם שהוא נוסח קבוע, ואולי למד הגר”ע כן מדין טופס ברכות בשבת דיש שלמדו שמתיר כל נוסח קבוע, אם כי יש לחלק דשם אינו ביזיון שבת ממש בהזכרת בקשות בשבת אלא רק אם עושה כן בדרך ביזיון לפי מה שנראה לחכמים אבל רענו זונינו הכרעת ירושלמ’ בתוס’ ברכות מח ע”ב דאי”ז בכלל האיסור משא”כ בדבר שהוא ביזיון בפה אפשר דאין היתר נוסח קבוע, ומ”מ יש להוסיף על דברי הרה”ג הנ”ל דבאמת מהט”ז לעיל לגבי הברכה לחייבים שאדם אין מברך על אביו אין ראיה ברורה דכבר בגמ’ מוכח שבברכת הגומל שאדם מברך על חבירו לא תקנוהו בכלל נוסח הגומל (היינו ממ”נ למאן דמוקי לה לגמ’ על חבירו הוא בין לענין מה שיכול לברך ובין לענין הדין דבכאן לענין הנוסח וכן מאן דמוקי לה על רבו ג”כ ב’ דינים אלו הם על רבו), והטעם פשוט דהרי מה שאדם מברך על חבירו לא תקנו מלכתחילה שיאמר עליו חייבים דמתלכתחילה לא תקנו שאדם יאמר דבר פחיתות על חבירו, ולכן נקט הט”ז דבאביו ודאי לא יאמר חייבים, משא”כ בניד”ד שהאב מברך על עצמו שבזה יש תקנת נוסח קבוע בזה שאני, ומ”מ יש לטעון דכיון שהאמן כולל הכל כמו שכתבתי לעיל להוכיח מברכת כותי מידי ספקא לא נפקא.

השלמה לענין עניית אמן על ברכת הגומל אחר אביו

העירוני דמילתא דשכיחא הוא שמברך האב גומל בפני הבן וממילא הוא דבר מחודש לומר שאין לבן לענות על ברכת האב ויש להתחשב בטענה זו, ובפנים התשובה הזכרתי אלו צדדים להתיר עניית האמן אף דהדבר מסברא נוטה לאיסור מ”מ אולי יש מנהג כנגד זה.

קרא פחות

נשאל: כ״א בטבת תשפ״דב: תפילה

האם מותר להתפלל בסמיכות לטיטול שיש בו צואה אך יש ריח מורגש רק מקרוב ממש

הרב עקיבא משה סילבר

אם יש צואה שריחה נודף ודאי יש להחמיר ד”א ממקום שכלה הריח. ואם אין ידוע אם יש שם צואה או לא יש להקל בזה, וכ”ש בטיטול חדש שאין בו צואה בוודאות שאין צריך להחמיר בו כלל (וכתבתי בזה בתשובה אחרת). אבל אם ...קרא עוד

אם יש צואה שריחה נודף ודאי יש להחמיר ד”א ממקום שכלה הריח.

ואם אין ידוע אם יש שם צואה או לא יש להקל בזה, וכ”ש בטיטול חדש שאין בו צואה בוודאות שאין צריך להחמיר בו כלל (וכתבתי בזה בתשובה אחרת).

אבל אם יש סיבה להסתפק שמא יש צואה ראוי לבדוק ולברר הדבר כשאפשר לברר.

ואם יש צואה בטיטול ואין ריח יוצא ממנה כלל אפי’ לא מקרוב יש להקל בזה (מלבד במקום שאין טירחא כלל להחמיר בזה אז טוב להחמיר בצינעא ולא בפרהסיא) כהשטיטול מכוסה בלבוש עליון.

ואם הטיטול עצמו מגולה ואין לבוש כיסוי של מכנסיים מעליו וכדומה אז יש לחשוש להחמיר בזה היכא דאפשר.

מקורות: נכנסים אנו בזה לכמה נידונים, הא’ האם צואה מכוסה שיש ממנה ריח צריך להרחיק ד”א או שמספיק שעומד במקום שאינו מריח.

והנידון השני, האם טיטול מלוכלך דינו כעביט לענין שייחשב כצואה ממש אפי’ אם הצואה שבו אינה מריחה כלל.

והנידון השלישי הוא הנידון האם צואה במקומה היא חמורה לענין שלא יועיל לה כיסוי כלל או שאינה חמורה לענין זה מכל שאר צואה.

והנה לגבי הנידון הראשון הנה הדין הוא שצואה מכוסה מותר לקרוא ק”ש כנגדה (או”ח סי’ עו ס”א וס”ב), אבל באופן שצואה עדיין ריחה נודף, יש בזה מחלוקת ראשונים אם נחשבת עדיין כריח רע שיש לו עיקר או לא, דדעת הרשב”א להקל בזה וסגי במה שאין מגיע אליו ריח, אבל דעת הרוקח להחמיר בזה, וסובר דגם צואה מכוסה חשיבא כריח רע שיש לה עיקר, וצריך להרחיק ד”א ממקום שכלה הריח.

ויש אחרונים שנקטו כהרשב”א והגר”א והלבוש והחי”א נקטו כהרוקח, ובפמ”ג יש סתירות בזה, וכן עי’ בבה”ל (הקדמת סי’ עט אות ז’) מה שהביא בשם הדרך החיים וכן שהביא כל דעות אלו וכן בסי’ עו סק”ג.

והמשנ”ב בג’ מקומות הביא ב’ הדעות ולא הכריע, ואמנם בסי’ עו סק”ג יתכן שיש קצת משמעות שנוטה יותר להקל בזה, ומאידך בבה”ל הנ”ל אפשר שהרחיב יותר בדעת האוסרין (אלא שאין שם ראיה ברורה מכיון דקאי שם על לשון הפמ”ג דמקיל בזה ועל זה ציין דעות המחמירים) [ושוב מצאתי בשבט הלוי ח”ט סי’ ר’ שנראה שהבין שדעת הבה”ל כאן להחמיר בזה], ובבה”ל סי’ עט ס”ב הביא בסתמא שיש פלוגתא בזה וציין לדברי הבה”ל הנ”ל ולא הכריע.

וכנראה מחמת שהוא פלוגתא בדאורייתא (דהמחמירים מחמירים מדאורייתא כדמוכח בבה”ל הנ”ל) לכן לא הקיל בזה המשנ”ב ולא הכריע בזה אלא הכלל הוא שבשל תורה הלך אחר המחמיר.

ויש לציין דלשון הפוסקים בכ”מ לענין צואה מכוסה הוא “שאין מגיע לו הריח” כמו בשו”ע סי’ עו ס”ב ובמשנ”ב סי’ עו סקכ”א, ובלשון זה לכאורה משמע יותר כהמקילים בזה שאין צריך הרחקת ד”א.

ומ”מ גם להמחמירים בזה עדיין יש לדון בהגדרת הענין של צואה מכוסה וריחה נודף האם מדובר אפי’ בכה”ג שיוכל להריח רק לאחר מאמץ והתקרבות ממשית למקור הריח באופן שאין ריח שמתפשט בחדר כלל, והאופן שהותר לקרוא כנגד צואה מכוסה הוא רק באופן שאין שום אפשרות להרגיש את הריח מעבר לכיסוי שמכסה, כגון כיסוי וואקום או כיו”ב.

או שיש לומר דגם המחמירים לא החמירו אלא באופן שלכל הפחות הריח מתפשט קצת, אלא שלא מגיע הריח עד האדם שקורא.

ויש מקום לטעון כן מב’ טעמים, חדא דדוחק להעמיד הסוגיות של צואה מכוסה רק בכה”ג של כיסוי מוחלט שאין שום ריח מעבר לכיסוי, שהרי רוב כיסויים אינם עשויים בדרך זו, ועוד דאם לא נאמר כן א”כ היאך יפרשו המחמירים דין כיסוי צואה ברוק המבואר בסי’ עו ס”ו מכמה ראשונים, ולא נראה שבאו לחלוק על זה.

ויעוי’ בבה”ל סי’ עט ס”ב שהביא הפלוגתא הנ”ל בקיצור לשונו לענין צואה “שמכוסה וריח נוסף”, ודוחק לומר שבא לתאר בזאת דבר שרק על ידי מאמץ והתקרבות מוחלטת אפשר להריח.

ועכ”פ לדידן שאין לנו הכרעה בפלוגתת הפוסקים הנ”ל ואנו מחמירים מספק א”כ במקום שיש לצרף סברא זו אפשר שיש להתחשב בסברא זו.

אולם בשיעור בעבר שזכיתי לישב אצל מו”ר הגרמ”מ קארפ נשאל באופן זה שמריחים רק מקרוב והשיב שמבואר בפוסקים לאסור בזה, ומשמע מדבריו שלא נקט כסברא זו, אלא שכל ששייך להתקרב ולהריח נכנס כאן לפלוגתת הפוסקים לענין צואה מכוסה וריחה נודף ובשל תורה הלך אחר המחמיר.

ויעוי’ בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ ר’ סק”ב שנקט דבספק אם יש צואה בטיטול יש להקל [והיינו כל שאין מגיע אליו הריח] ובודאי יש צואה צריך להרחיק ד”א ממקום שכלה הריח, ומה שהקיל בספק נראה משום ס”ס, ויתכן שצירף לזה גם הסברא שהזכרתי שיש שיעור מסויים למה שנחשב ריח נודף ולא כל דבר חשיב ריח נודף, ונראה שם גם שסבר שהוא חשש שאין צריך לחשוש שמא יש צואה שהוא ספק בעלמא דלא מחזקי’ איסורא וריעותא מספקא.

אבל לא הקיל בזה מטעם פלוגתא בדרבנן, שהרי המחמירים בצואה מכוסה שריחה נודף מחמירים בזה מדאורייתא וכנ”ל, ולהכי באופן שיש ודאי צואה חייב שם להרחיק ד”א ממקום שכלה הריח, דהרחקת ד”א הוא דאורייתא כמ”ש הבה”ל בהקדמה ריש סי’ עט ע”פ ליקוטי הרמב”ן ברכות כב ע”ב.

וכן האול”צ (ח”ב פ”ו תשובה יד) נקט ג”כ כהגר”ש ואזנר שבספק אין צריך לחשוש, ויתכן שצירפו גם הסברא שכתבתי הנ”ל, אלא שאינו מוכרח שגם בלא סברא זו יש ספק ספיקא, וכן נקטו עוד פוסקים (עי’ בספר וזאת הברכה פט”ז עמ’ 150 ובספר נקיות וכבוד בתפילה פרק ו’).

והגרנ”ק החמיר בספק אלא שכל שאר פוסקי זמנינו לא נקטו כן וכנ”ל ולכך בספק יש להקל, ומ”מ יתכן לומר דתלוי בדרגת הספק והכל לפי הענין, ועיקר דברי השבט הלוי מיירי באופן שמתעורר האדם שמא יש כאן ריעותא וע”ז קאמר דאחוזקי ריעותא לא מחזקינן, אבל בשאר ספק שאפשר לברר בקל לא מיירי בזה דהכלל שבספק שאפשר לבררו מבררין.

והגריש”א (וזאת הברכה פט”ז עמ’ 150) הורה כדעת המקילים שיכול להרחיק עד מקום שכלה הריח וא”צ ד”א ולכתחילה ינקהו קודם, והנה מה שחשש להמחמירים לכתחילה הוא פשוט, אבל מה שנקט שמעיקר הדין אפשר להקל בזה, אע”ג שהוא פלוגתא בדאורייתא יל”ע בזה, ויתכן שסמך על הראי’ הנ”ל שהבאתי מכיסי צואה ברוק או שלמד מהמשנ”ב בסי’ עו שציינתי לעיל שעיקר דעתו להכריע להקל בזה אלא שאינו מוכרח שם כלל ויל”ע, אולם במשנ”ב סי’ צ סקפ”ד אפשר שדעתו שם באמת מעיקר הדין להקל בזה עי”ש.

ולענין הנידון השני בשם הגרשז”א (הליכ”ש פ”כ אות ה’) הובא שטיטול שיש בו צואה דינו כגרף של רעי (אלא שבמי רגלים לא החמיר עי”ש), ויש לברר דלכאורה נמצא לפי שיטתו שאם יש כיסוי בגד על הטיטול לא חמור מצואה מכוסה, ומאידך כשאין כיסוי יהיה אסור אפי’ אם אין שום ריח נודף כלל כל שיש או שהיתה צואה בכלי הזה לפחות פעם אחת, וצ”ע למעשה.

ושוב ענייתי בפנים הספר הליכות שלמה וראיתי שבאמת מבואר מתוך דבריו שאם התינוק לבוש בבגד מעל הטיטול בזה לא מיירי הגרשז”א כלל עי”ש.

ולגוף סברת הגרשז”א יש לעיין במה שנקט שטיטול יש לו הגדרת גרף של רעי, שהרי אין כאן קביעות לשימוש קבוע אלא שימוש חד פעמי, וכמו שמצינו בספרי קודש שמשתמש עבורם באריזה חד פעמית שאינו חשוב כהזמינו לצורך הספר שיצטרך גניזה, אבל יתכן שכאן חמור יותר מכיון ששם בספר ההגדרה היא מה שמשמש את הספר והרי לא ייחד את הדבר לצורך הספר לעולם ועתיד לסלקו משם, נמצא שאינו מיוחד לספר, משא”כ כאן לגבי גרף נחשב שמסלק כל שימוש מטיטול זה לטובת השימוש החדש שהרי לעולם לא יפנה משם את הצואה.

אולם בשם הגר”נ קרליץ הראוני (שהובא בספר נקיות וכבוד בתפילה פרק ו וכן הובא בשמו בספר וזאת הברכה שם) שאין דין טיטול כדין עביט.

ויעוי’ גם מה שדן בתשובת אג”מ או”ח ח”ד סי’ קו סק”ב בכיוצא בזה עי”ש, ועי’ באישי ישראל ובוזאת הברכה שם.

ומ”מ יש להתיישב בדבר אם יש להקל בזה מכיון ששאלה של עביט הוא דאורייתא עי’ בביאור הלכה הקדמת סי’ עט אות י’ ובמשנ”ב סי’ פז סק”ג.

והנידון השלישי בזה הוא לגבי צואה במקומה האם אסורה אף בכיסוי שהמג”א (סי’ פא סקי”א) החמיר בזה, אך האחרונים חלקו עליו (ראה באר היטב סק”ב ושאר אחרונים, וגם המשנ”ב סוסק”ג השמיט טעם זה של המג”א עי”ש), וכן בשבט הלוי שם נקט שא”צ לחשוש להמג”א (ובפסקי תשובות סי’ עז אות ז ראיתי שציין לכמה אחרונים שסברו כהמג”א אבל לא היה לי הפנאי לבדוק הדברים במקורן).

וגם השבלי הלקט שהביא המג”א בתחילת דבריו (שהובא גם במשנ”ב שם) בפשטות לא סבר מחשש זה של המג”א שהוסיף על דברי השבלי הלקט.

ועכ”פ לדעת המג”א יש לדון האם מיירי אפי’ בלא שום ריח כלל או בריח משהו שאינו מגיע אליו לדעת המקילים בזה בצואה שלא במקומה, ויעוי’ בכה”ח סק”ז.

ומ”מ להלכה פסקו האחרונים שא”צ לחשוש לזה, ולענין לחשוש לכתחילה במקום שאין בזה טירחא אם יש כמה אחרונים שסברו כהמג”א טוב לחשוש לכתחילה במקום שאין טירחא כלל.

סיום הדברים וסיכומם והיוצא להלכה כתבתי בריש התשובה.

השלמה

בפוסקים הזכירו שאם יש מ”ר שותתין ונבלעו בבגדו מותר, וכן נזכר בפוסקים שמי ששותת תמיד יש להתיר לו כשאינו שותת, וכאן הנידון לגבי טיטול שמיוחד לצואה ויש בו צואה, וכתבתי תשובה על מ”ר של תינוק מכוסה [ד”ה האם מותר להתפלל כנגד טיטול של תינוק שהרטיב ונודף ריח בסמוך אליו אך אין מגיע ריח רע עד למתפלל] ועוד תשובה אחרת כהמשך לתשובה כאן על צואה מכוסה של תינוק [ד”ה האם מותר להתפלל בסמיכות לטיטול שיש בו צואה אך יש ריח מורגש רק מקרוב ממש].

קרא פחות

נשאל: י״ח בניסן תשפ״דב: תפילה

מי שנכנס לבית הכנסת באמצע קריאת התורה (אחרי שכבר שמע קריאת התורה) ורוצה לצאת האם צריך להמתין רק עד סיום הקורא לקרות או יותר מזה ומה הדין לדבר בלימוד בשעת ברכות העולה לתורה

הרב עקיבא משה סילבר

יעוי’ בסי’ קמו ס”א בבה”ל ד”ה שפיר דמי שהביא שם מחלוקת אחרונים האם צריך להמתין גם עד אחר שיברך העולה ברכת אשר נתן שלאחר הקריאה, דהפר”ח מיקל בזה ובספר מטה יהודה מחמיר בזה. ואולי יש קשר בין זה לפלוגתא שהביאו השו”ע ...קרא עוד

יעוי’ בסי’ קמו ס”א בבה”ל ד”ה שפיר דמי שהביא שם מחלוקת אחרונים האם צריך להמתין גם עד אחר שיברך העולה ברכת אשר נתן שלאחר הקריאה, דהפר”ח מיקל בזה ובספר מטה יהודה מחמיר בזה.

ואולי יש קשר בין זה לפלוגתא שהביאו השו”ע והמשנ”ב לעיל מינה [סוף סי’ קלט ס”ו ד”ה והברכות] לענין אם צריך עשרה שישמעו הברכות, ומ”מ שם גם לשי’ היש אומרים אין ברור שהוא דין המוטל על כל יחיד ויחיד לשמוע הברכות דאפשר דסגי שיאמר בקול ואם יש כבר עשרה ששומעין הברכות סגי אפי’ לשי’ הי”א שם במה שאין כאן ברכה לבטלה, ואף דלגבי קריאה”ת דמי שאין תורתו אומנתו אסור ללמוד אז לפי התנאים שנתבארו בסי’ קמו ס”ב יל”ע דשמא בשעת הברכות חשיב כבר בין גברא לגברא אפי’ לשי’ הי”א אם יש עשרה ששומעין הברכות, לפי שי’ הב”ח [במשנ”ב סי’ קמו סק”ו] המתיר ללמוד בין גברא לגברא, ויל”ע בזה, ואילו לענין יציאה באמצע הברכות לשי’ המטה יהודה הנ”ל החמירו כמו יציאה באמצע הקריאה”ת יותר מדין לימוד באמצע הברכות שלא החמירו, וכן מצינו לענין אחר שהחמיר השו”ע ביציאה יותר מבדיבור [בבה”ל ריש סי’ קמו ד”ה כשהוא פתוח עי”ש], ויש דברים שהקילו ביציאה יותר מבדיבור כמבואר בבה”ל הנ”ל.

אולם מקופי’ אין הכרח לחלק בין יציאה ללימוד דאם לגבי יציאה החמיר המטה יהודה בשעת הברכות דחשיב כשעת הקריאה עצמה יש מקום לומר דגם לגבי לימוד החמיר המטה יהודה שלא ילמוד בשעת הברכות.

וכן לפי שי’ המאירי שהובא בבה”ל בסי’ קלט הנ”ל יותר נראה שסובר שהברכות הם תקנה על כלל הציבור לשמען גם אם לא מילה במילה ממש, עי”ש, ולפי שיטתו יש יותר מקום לשמוע דלא חשיב בין גברא לגברא אלא כזמן הקריאה ממש.

ומיהו מאחר דבלאו הכי רבים אוסרים ללמוד בין גברא לגברא וכך שי’ השו”ע ועכ”פ בינו לבין אחרים, דוחק לסמוך על הב”ח להתיר אפי’ בשעת הברכות לפי מה שנתבאר שיכולים להיות בזה בעיות לפי שי’ המאירי ושי’ המטה יהודה.

ויש לציין דגם הנידון אם צריך להמתין עד סיום ברכת אשר נתן או לא, הוא רק אם כבר נסגר ס”ת, דאם המברך לא סגר הס”ת ונשאר פתוח יש כאן בעיה שהס”ת פתוח [עי’ בבה”ל ריש סי’ קמו ד”ה כשהוא פתוח], ואם המברך לא סגר את הס”ת גם אחר הברכה ונשאר פתוח בשביל העולה שלאחריו לכאורה לפי הבה”ל הנ”ל והפוסקים שהובאו שם יש בעיה לצאת, ומ”מ אם הס”ת כרגע לא פתוח למטרת קריאה עכשוית אלא נשאר פתוח מחמת שלא סגרוהו מהקריאה הקודמת ואין הס”ת בטיפול ועיסוק עכשיו ע”י הקורא או העולה, אפשר דאין זה בכלל נפתח ספר תורה, וצ”ע למעשה.

קרא פחות

נשאל: י״ג בכסלו תשפ״ו

האוכל בחג הסוכות מחוץ לסוכה מטעם אונס או פטור או מטעם אחר האם יש ענין לומר נוסח האושפיזין היכן שאוכל

הרב עקיבא משה סילבר

בזוהר (פרשת אמור) מוכח שאמירה זו היא רק מחמת הסוכה, ואין שום טעם לומר נוסח האושפיזין אם אוכל מחוץ לסוכה.

קרא פחות

נשאל: ח׳ בשבט תשפ״ה

בבירור המקור שלא לומר תחנון בחמשה עשר בשבט

הרב עקיבא משה סילבר

בשו”ע הל’ נפילת אפים סי’ קלא ס”ו מבואר דאין נופלין על פניהם בט”ו בשבט, וכ’ בבהגר”א שם סק”ו שהוא ר”ה לאילנות וכמו כל ד’ ר”ה שהן י”ט עכ”ל, ויש מקום לפרש דהיינו הך דמכיון שנזכר הלשון ראש השנה לגבי שאר ...קרא עוד

אולם בהל’ תענית בסי’ תקעב ס”ב כ’ השו”ע ציבור שבקשו לגזור תענית וכו’ ופגע בתענית ט”ו בשבט התענית נדחה וכו’, כדי שלא יגזרו תענית בט”ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות ע”כ, ובבאר הגולה שם בט”ו בשבט אין להתענות וכו’ דלא אשכחן תענית בראש השנה ותו כיון דארבעה ראשי שנים מיתנו גבי הדדי מידמו נמי להדדי להא מילתא דכולן שוין שלא להתענות בהן ע”כ, ומקורו מהגמ”י פ”א מה’ שופר אות א’ שהובא בב”י שם, ומשמע בזה דב’ טענות הן, הטענה ראשונה מעצם מה שנקרא ראש השנה וטענה שניה ממה שנזכרו ד’ ראשי שנים יחד.

ויש לציין דביחזקאל ריש פרק מ’ כתיב בראש השנה בעשור לחדש ומפרש בערכין יב ע”א דהיינו ביובל שר”ה שלו בעשור לחודש, והמפרשים נחתו לבאר לענין מה קרוי יו”כ ראש השנה (עי’ בחת”ס ועוד שהובאו בפי’ לקט קדמונים בספר יחזקאל שם הוצ’ עוז והדר) ומשמע מזה דהלשון ראש השנה גרידא לא שייך להיות נקרא ביום בלא שיש טעם בדבר מאחר ועיקר שם זה הוא לראש השנה שהוא יום הזכרון וצריך להיות דומה לזה בדבר מה.

וכ”ש כאן (וזהו הטעם השני) דמדנקט המתני’ [בריש ר”ה] הלשון ראשי שנים לענין שאר ימים שהם ימים טובים שמע מינה שמחמת זה נקט בהם הלשון ראש השנה על שם יום טוב.

ובגוף מה שאין ביום טוב תחנון, הנה במגילת תענית אמרי’ אילין יומיא דלא להתנאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, ומבואר דבי”ט אין הספד (ועי’ מגילה ה ע”ב), והמקור שאין אומרים תחנון בראש חדש כבר בירושלמי [ברכות פ”ד ה”א דף לא סע”ב] לפירוש החרדים שם, ובתשוה”ג שערי תשובה סי’ שלז שלח הובא מנהג קדמון כבר מזמן התנאים שלא לומר תחנון בימים שיש בהם שמחה (אם כי התשובה שם צריכה בירור היטב מה מקורה).

ובטעם מה שיש קצת שמחה בט”ו בשבט ואם הוא יום מיוחד מלבד לדיני מעשרות ציינו בזה שכן נמצא בספר אדני פז (למהר”א הקשר דיין דק”ק אלטונא נדפס שם תק”ג ומביאו פת”ש ובעל משנת חכמים סי’ תקמה הפליג בשבח המחבר) על השו”ע סי’ קלא שם שהוא יום דין לאילנות, וכעי”ז הובא כבר בשם האבנ”ז [עי’ שו”ת ארץ צבי ח”ב דרוש א’ וכ”כ בהדיא בנו שם משמואל] ובעל חידושי הרי”ם [עה”ת ט”ו בשבט עמ’ קט] שהוא יום דין על חידו”ת או כיו”ב, ומסתמא שכ”ש מסכימים שיש בו דין על הפירות דהרי מי נתלה במי (רצוני לומר שתולה החידו”ת בפירות האילן וכ”ש פירות האילן גופייהו), ואין דבר יוצא מידי פשוטו דר”ה לפירות האילן מלבד הרמז, אולם העירו דבמתני’ פ”ק דר”ה טז ע”א אמרי’ בד’ פרקים העולם נידון, ויש להוסיף על הקושי’ דבגמ’ שם מבואר דמ”ד אדם נידון בכל יום חולק ע”ז, וא”כ דוחק אפי’ לתרץ ולומר דהדין בט”ו בשבט הוא לפקידה בעלמא (עי’ בגמ’ שם), אם כי יש לדחות הקושי’ דלעולם יש דין ויש פקידה (דיש דרגות בדין וכמ”ש קדמונינו לענין הושע”ר), ובט”ו בשבט יש פקידה בעלמא, ושם קושי’ הגמ’ מדר’ יוסי היינו מצד מה דפליג עליה בהדיא ר’ יוסי אדר’ מאיר מוכח דבזמני הדינים המבוארים בדבריו לא סבירא ליה כווניה כלל עי”ש.

ובטעם מה שיש קצת שמחה ביום זה יש לציין דמצינו שמחה גם בר”ח לענין כמה דברים וטעם השמחה בר”ח יש לומר מלבד כפרה הוא גם מחמת שמתחיל החדש, ויש לומר דמהכי טעמא גופא נקבע כפרה בר”ח אם כי יש הטעם דאמרי’ בפ”ק דשבועות דף ט’ הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, והעיר עוד ידידי הרב זלושינסקי דאולי כל זה נרמז בכוונת הגר”א בביאורו (ומקורו קדום מהראשונים וכמשנ”ת) דמה שהוא ר”ה הוא ר”ח דהיינו ראש של שנה שהוא דבר חדש.

ויתכן לומר עוד שמאחר שיצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות חשיב זמן ברכה ששלח הקב”ה ברכה במעשי ידינו.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

אם משכנו על שקלים באדר הראשון ונתעברה השנה

עם סגולה ישן לא מוגה

כ”א אד”א תשע”ד נשאלתי מאאמו”ר הגאון שליט”א אם משכנו על שקלים [בזמן המקדש] באדר הראשון ונתעברה השנה אם בא לב”ד בתחילת הזמן שכבר הוחלט שנתעבר ותובע משכונו מה הדין. תשובה איתא בירוש’ ריש שקלים באחד באדר משמיעין על השקלים וכו’, וקאמר בטעם הא ...קרא עוד

כ”א אד”א תשע”ד

נשאלתי מאאמו”ר הגאון שליט”א אם משכנו על שקלים [בזמן המקדש] באדר הראשון ונתעברה השנה אם בא לב”ד בתחילת הזמן שכבר הוחלט שנתעבר ותובע משכונו מה הדין.

תשובה

איתא בירוש’ ריש שקלים באחד באדר משמיעין על השקלים וכו’, וקאמר בטעם הא דנזכר בט”ו בו קורין המגילה בכרכין, הכל יוצאין בי”ד שהיא זמן קריאתה לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני, וכ”ה בירוש’ ריש מגילה, [וקאי אמתני’ דריש שקלים אע”ג דלא אייתיה כדרך הירושלמי].

וכ”כ הרא”ש והמאירי דהא דמשמיעין על השקלים באדר השני הוא.

וכן מצינו דאפליגו תנאי בפ”ק דמגילה ו’ ב’, בקראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה, וכן אם קראו באדר הראשון סדר פרשיות ומכללם פרשת שקלים, והרא”ש סי’ ז’ משמע דפסק דצריך לחזור, וכמ”ש משמו בד”מ סי’ תרפ”ח סק”ז (ועי’ בק”נ שם סק”ח מ”ש ליישב דבריו ממתני’), ויעויין עוד בב”י ס”ס תרפ”ח וד”מ שם מש”כ סתירות בזה בנוסח הטור ובד”ה שם שהכריע שהנוסח האמיתי שצריך לחזור וכמ”ש גם הד”מ שהכריע מהר”א מפראג (והמ”ב בסי’ תרפה העתיק דברי הב”י וד”מ וא”ר) והמ”ב בסי’ תרפ”ח ס”ק כ”ג הכריע שצריך לחזור, [ואע”ג דבב”י משמע דעיקר הנוסחא שא”צ, וכמ”ש משמו הד”מ והמ”ב, מ”מ כבר חזר בו בבד”ה, וכתב בהקדמתו לבד”ה דמצוה להגיה ושהי’ לפניו דפוס אטלי’ ושמדפיס הב”י לא הדפיס מה שתיקן הוא ז”ל בד”ע].

וקי”ל במגילה כ”ט ב’ דהיינו טעמא דשואלין ודורשין ל’ יום קודם זמן תרומה חדשה ולרשב”ג דאמר ב’ שבתות דמקדמי’ ב’ שבתות ליומי שולחנות, ולהלן ל’ א’ אמרי’ רב אמר מקדימין [בח”ל בע”ש] דא”כ בצרי להו יומי שלחנות וכו’, ומשמע דהפרשיות והשקלים תליין זב”ז, ולהכי מקדימין וה”ה כאן פשיטא שממשכנין רק מכ”ה לאדר השני ונ”מ ודאי למי שלא נתמשכן עדיין.

וכ”כ רבינו משולם בפי’ לירו’ שקלים במסקנתו, דאם הכריזו באדר הראשון ונתעברה השנה חוזרין ומכריזין באדר השני.

ונראה דאם משכנו באדר הראשון, שורת הדין שצריכין להחזיר אם לא דקי”ל מה כח ב”ד יפה ואע”ג דטעו, ואפשר שיש לחלק בין אם עברו ב”ד כבר ותובע משכונו ועדיין לא נכנס אדר שני, שמשורת הדין אין עליו חוב עדיין לבין אם תובע משכונו כשכבר נכנס החדש החדש, די”ל דכיון דמשמיעין על השקלים הו”ל כעין חוב וחשיבי ב”ד כבע”ח, וא”נ לא חשיבי כך אפשר שבט”ו בו שכבר ישבו שולחנות שלא חשיב שלא הגיע זמן הפירעון כיון דכבר שוקלים, ולא דמי לבע”ח שעדיין אינו פורע כלל.

וד”ז עדיין אינו נוגע בעונותינו וכ”א ירחיב בזה כפי דעתו.

קרא פחות

נשאל: ב׳ בתמוז תשפ״דב: שבת

בהבדלה כשמברך על הבשמים והנר האם צריך להחזיק גם בכוס היין ואם צריך להחזיק את הנר

הרב עקיבא משה סילבר

בתחילת ההבדלה מחזיק היין בימין והבשמים בשמאל מלבד בזמן ברכת הבשמים שאז מחזיק הבשמים בימינו והיין בשמאלו ואחר כך מחזיר היין לימינו (שו”ע או”ח סי’ רצו ס”ו). ומשמע שם שגם בזמן ברכת הנר היין בימינו ואינו מחזיק הנר כלל, וכך נהגו ...קרא עוד

בתחילת ההבדלה מחזיק היין בימין והבשמים בשמאל מלבד בזמן ברכת הבשמים שאז מחזיק הבשמים בימינו והיין בשמאלו ואחר כך מחזיר היין לימינו (שו”ע או”ח סי’ רצו ס”ו).

ומשמע שם שגם בזמן ברכת הנר היין בימינו ואינו מחזיק הנר כלל, וכך נהגו בהרבה מקומות, והטעם נראה שברכת הנר הוא ברכת הראיה (ודעת כמה פוסקים שמברך אחר הראיה משום שהוא ברכת הראיה) ואינו ברכת הנהנין כמו ברכת בשמים או ברכת היין, ולכן את הנר אין צריך להחזיק בימינו.

וכן משמע בכמה סעיפים שאין קפידא לברך דוקא כשמחזיק את הנר, יעוי’ סי’ רחצ ס”ד וסט”ו.

אולם בקהילות יוצאי גרמניה ראיתי שמקפידים להגביה גם את הנר בזמן ההבדלה ויש להם מנהג וסדר מיוחד בזה, ואולי מחשיבין ברכה זו מעין ברכת הנהנים או שסוברים שבכל ברכה גם בברכת הראיה אם אפשר להגביה עדיף להגביה (כגון ברכה על קוף ופיל וכיו”ב שאפשר להגביה) או שרק הוא מנהג.

קרא פחות

נשאל: י״ט בתשרי תשפ״הב: מועדים

האם מותר להפיץ גליונות דברי תורה בחול המועד בדוא”ל ואם יש בזה משום דבר האבד

הרב עקיבא משה סילבר

לגבי עצם מה שהשימוש בגליון מיועד למועד אם מועיל מחמת זה להתיר כתיבה אם הוא לצורך רבים מותר ואם אינו לצורך רבים הוא מחלוקת (ורוב הפוסקים יתכן שמתירים), ולגבי אם יש להתיר מחמת סברת דבר האבד של זמן לימוד (ע”פ המבואר בפוסקים) הוא טעם שאינו ברור שמועיל לכל הדעות, וגם לא בכל האופנים (כמו שיתבאר בתשובה), אבל בענייננו יש להתיר משום שרוב הפוסקים התירו הקלדה על מחשב לצורך.

מקורות:

עיקר סברא דבר האבד נאמר בשו”ע סי’ תקמה ס”ט לגבי כתיבת חידושים שלא ישכחו, או בהעתקת ספר שלא יהיה מצוי לאחר המועד להעתיקו, ולא בשליחת חידושים שיהיה ניתן לשולחם לאחר המועד.

ואמנם יש טעם כזה שנזכר באחרונים (הובא במשנ”ב שם סקמ”ז) גם לגבי ד”ת ג”כ שנחשב דבר האבד מחמת שמה שלא ילמדו עכשיו יצטרכו ללמוד פעם אחרת על חשבון דברים אחרים (שסברא כעי”ז נזכרה במשנ”ב לענין כתיבת חידושים גופא), מ”מ ההיתר בזה בד”ת הוא לא רק מחמת דבר האבד שכן סברא זו נאמרה לגבי ד”ת ששם יש טעם נוסף להתיר שמא ישכח את הד”ת כמבואר בפוסקים, (עי’ שו”ע סי’ תקמה ס”ט, וע”ע משנ”ב סי’ תקמה סק”ח בשם הט”ז, ואמנם שם אינו ברור דיש לזה אותו חשיבות של חידו”ת מאחר דמדובר שם בהגהה, ועי’ בתשובתי ד”ה האם מותר להגיה ספר חידו”ת שלו בחול המועד https://shchiche.com/120657).

ואע”ג שמותר גם לכתוב חידוש שחידש אדם אחר כדי שלא ישכח כמ”ש במשנ”ב שם סקמ”ז, הרי שם גופא מוכח שהוא כדי שלא ישכח המשמיע, כמו שסיים המשנ”ב שהרבה פעמים מצוי ששוכח אחר כך, וגם בשו”ע התיר שם העתקת הספר רק באופן שלא יוכל להעתיקו לאחר המועד.

וכמו”כ יש להוסיף דגם אם נקבל הטעם הראשון הנ”ל להלכה (שאם ימתין לעשות עד אחר חוה”מ אז יצטרך ללמוד דבר אחר כבר) להתיר גם באופן שהטעם הזה נוגע לחוד בפני עצמו ושאין חשש שכחה, וכמו שמשמע שם במשנ”ב שכך היתה סברת הב”ח לנהוג למעשה לסמוך על הסברא הראשונה הנ”ל לחוד, מ”מ כאן מנין לנו שמקבלי הגליון צריכים להשתמש בגליון בחוה”מ זה דוקא, דשמא היו מעדיפים ללמוד ספרים אחרים.

ואף שבפוסקים לא הזכירו טעם איסור לאסור מחמת שילמד דברים אחרים בזמן זה, מ”מ מדבריהם א”א להביא ראיה לניד”ד להתיר, שהרי הם דיברו על אדם שמדפיס לעצמו משום שרוצה להשתמש בחומר הזה כרגע לטובת עצמו, אבל אדם ששולח לחבירו וחבירו רוצה ללמוד דבר אחר בזמן זה, ורק אם שולחים לו חומר יפסיק מלימודו ויעיין במה ששולחים לו, מנ”ל שנחשב צורך המועד.

ואף שאם היו מקבלים את הגליון היו משתמשים בו במקום ספרים האחרים מ”מ אינו מוגדר כצורך המועד במצב כזה ובודאי לא דבר האבד, אבל אם אכן ידוע לו שהם צריכים להשתמש בגליון שהוא שולח במועד הדין הוא קל יותר דהרי לתקן ולכרוך ספר לצורך לימוד במועד התיר שם המשנ”ב בסקמ”ט.

ועי”ש ברמ”א ס”ב שמותר לכתוב ספרים אם צריך ללמוד בהם במועד ובמשנ”ב שם הביא דבב”י משמע דרק לצורך ציבור מותר, ואילו להמג”א והגר”א גם לעצמו מותר, אלא דלהמג”א הוא משום דבר האבד ולהגר”א הוא מדינא דכותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו.

ומ”מ גם אם אין בזה צורך רבים אלא רק תועלת לקריאת הדברים במועד יש להתר כאן מחמת מה שסברו הרבה פוסקים שכתיבה על גבי מסך דיגיטלי היא לא מהמלאכות האסורות בחוה”מ כשיש בהם צורך (עי’ בתשובתי ד”ה כתיבה במחשב או מצלמה דיגיטלית בחוה”מ https://shchiche.
com/117628 [שנדפסה גם בעם סגולה], שהבאתי שם דעות פוסקי זמנינו בנידון, וכן עי’ בתשובות והנהגות ח”ו סי’ קסד סק”ד מה שהביא הדעות בזה), ואף שיש שהחמירו בזה (עי’ תשובות והנהגות שם, ויש לציין גם דעת הגרשז”א שכתיבה בדיסק נחשבת דבר המתקיים, אף שאינו מוסכם בדעתו שדיבר גם בדיסק משומש, ועי’ בתשובתי על מצלמות בשבת, ויש לברר הדין בחוה”מ בזה, ועי’ בתשובה הנ”ל שכתבתי לענין כתיבה במחשב בחוה”מ) ויתכן שהדוא”ל יגיע גם להנוהגים להחמיר בזה, מ”מ אם אינם פותחים את המחשב הרי לא יפתחו גם את הדוא”ל שנשלח אליהם הגליון של הד”ת, ואם בכל זאת יחליטו לפתוח הרי הוא על דעתם שאינם מחמירים בזה וק”ל.

ולא נכנסתי כאן לגבי הנידון של הדפסת עלון לצורך רבים בחוה”מ כי הוא נידון נפרד אבל ג”כ בחלק מהאופנים (כגון רבים שצריכים מראי מקומות לפני שיעור שהוא כתיבת ספר לצורך רבים) אכן אפשר לומר שמותר.

קרא פחות

נשאל: ט״ז במרחשוון תשפ״דב: שבת

בגדים שהיו במכונת ייבוש או כביסה בתהליך בכניסת שבת האם הם מוקצה בשבת

הרב עקיבא משה סילבר

אמנם יש אוסרים בזה, אך המקיל בזה יש לו על מי לסמוך מכיון שיש מתירים בזה ויש הסתברות לתלות היתר באופן זה לדעת אותם רוב הפוסקים הנזכרים בתשובה הקודמת (רוב מתוכם מלבד האג”מ). מקורות: לדעת הגריש”א האוסר בתשובה הקודמת לגבי בגד ...קרא עוד

אמנם יש אוסרים בזה, אך המקיל בזה יש לו על מי לסמוך מכיון שיש מתירים בזה ויש הסתברות לתלות היתר באופן זה לדעת אותם רוב הפוסקים הנזכרים בתשובה הקודמת (רוב מתוכם מלבד האג”מ).

מקורות: לדעת הגריש”א האוסר בתשובה הקודמת לגבי בגד רטוב העומד להתייבש בשבת יהיה אסור גם כאן, ראה ארחות שבת יט שפה, ולדעת המתירים בתשובה הקודמת אמנם האג”מ או”ח ח”ה כב אות לח אסר כאן מפני שהמכונה משמיעה קול, והיא אסורה לשימוש בשבת, ולפי דעה זו עכ”פ במכונה שקטה יהיה מותר, אך הגרשז”א צידד להקל בזה ולא חילק, ראה ביאורים ומוספים על המשנ”ב שח אות סג, ובארחות שבת שם משמע שנוטה להקל בדעת הפוסקים המקילים בנידון בתשובה הקודמת, ואכן לגבי התשובה הקודמת מצינו רק להאג”מ שהזכיר את החילוק שהוא דוקא באופן שאם תלה הבגד מדעתו לייבוש מבעוד יום, ויתכן שיש בזה שייכות לחומרתו לענין זה ע”פ דברי התוס’ המובאים בארחות שבת שם שהדבר תלוי במה שייחד את הדבר בבין השמשות וס”ל שמכונה כזו חשיב כייחד לצורך איסור בבה”ש, ולכן גם אם לא תלה חשיב שייחד למצב של איסור (בגד רטוב במים שהוא איסור טלטול) את הבגד, ושאר הפוסקים שלא הזכירו שצריך שיתלה לייבוש אפשר שייקלו גם בזה.

ומ”מ מכיון שיש כאן ב’ צדדים להחמיר (סברת הגריש”א וסברת האג”מ) אינו ראוי לכתחילה להקל בזה בלא צורך.

קרא פחות

נשאל: כ״ד בתמוז תשפ״ה

האם ‘יו יו סיני’ הוא מוקצה בשבת להנוהגים כהמחבר

הרב עקיבא משה סילבר

השו”ע ורמ”א סי’ שח סמ”ה נחלקו אם כדור הוא מוקצה בשבת או לא, ודעת רוב פוסקי זמנינו האשכנזים דבכדורים שלנו שהם כלי מתוקן היטב למשחק גם לדעת המחבר אין איסור, אולם פשטות המשנ”ב וגם במקור הדינים בב”י ובנו”כ השו”ע דלא תליא בזה אלא מצד ששחוק לא חשיב שימוש של כלי (ועי’ עוד במחה”ש ולבושי שרד), וממילא יתכן שה”ה בזמנינו, וכן באול”צ נקט להחמיר בזה ובחוט שני יתכן שהסתפק בזה, והרחבתי בזה בתשובה אחרת (ד”ה האם כדור משחק של זמנינו הוא מוקצה בשבת).

ויש לעיין להנוהגים להחמיר בכדור בשבת שהוא מוקצה מה הדין בכלי הנזכר.

והנה בפשוטו אה”נ שהכלי הנזכר דינו ככדור, אבל החילוק בין כלי זה לכדור שכלי זה יש בו כלי קיבול ויש לו עמידה בפני עצמו.

וכמו”כ יש לדון שהחלק של מה שמחזיק ביד בד”כ נשמר בנקיות והוא קל יותר מצד הטענה שנזכרה במג”א שם סקע”ג בשם הב”י דהכדור ממאיס ואין ראוי לצור בו צלוחיתו וכ”ה בלבוש שם, אבל המקלות הנזכרות אינם ממאסים ואולי שייך בזה סימניה לספר וכיו”ב.

וצע”ק דהטענה לצור בו ע”פ צלוחיתו מהני רק שיש בו תורת כלי לצורך גופו ומקומו אבל לענין הגדרת הכלי אם חשיב מלאכתו לדבר זה אזלי’ בתר עיקר שימוש הכלי כמבואר במשנ”ב לעיל, (ועי’ עוד בתוספת שבת כאן דכיון שלא נעשה מתחילה לכסות בו את הכלי לא מהני מחשבתו עכשיו), ואולי אה”נ הנידון בב”י רק מצד זה, דהב”י משוי לכדור מוקצה מחמת גופו דלא חזי למידי.

וכ”כ המהריק”ש בערך לחם על השו”ע שם לגבי האישקאקי”ש ודאדו”ם וכיוצא בהם וכו’ דמוקצים הם כיון דלא חזי למידי ע”כ (מלבד שאר איסורים שהזכיר בהם שאינם נוגעים בניד”ד).

אבל צ”ע כיון שאין בו תורת כלי מה אכפת לן אם הוא מלוכלך או לא, וצ”ל דבאמת שייך שיהיה בו תורת כלי אם לא היה מלוכלך ובאמת בלבוש כתב דמה שאין לו תורת כלי משום שהוא מלוכלך וגם בפמ”ג א”א סקע”ג הזכיר דהוא מוקצה מטעם מיאוס, והיינו דיש בזה ב’ דינים, הא’ שמשחק לדעה זו לא חשיב כלי והב’ דגם חשיב לא חזי למידי, ומ”מ במקלות הכלי הנידון כאן צל”ע אם יש תורת כלי למקל עצמו מצד שראוי לסימניה או דנימא שהם כאבנים בלבד, והיה אולי מקום לחדש מכח דברי הפוסקים הנ”ל שא”א להשוות דבר שהוא בשימוש אדם לאבנים לולא שהוא גם מלוכלך, רצוני לומר שכל דבר שהוא בשימוש אדם אף בשימוש שחוק בלבד מ”מ עדיף מאבנים שאם יש בו תורת כלי מהני ביה מחשבה לבד משא”כ כשהוא מלוכלך אז דינו כאבנים לגמרי.

אבל עיינתי במקור הדברים בשבלי הלקט סי’ קכא והמבואר שם דתרתי קאמר דחדא דכדור שלנו אין לו צורת כלי כיון שאין לו חלל ור”ל שאין לו קיבול (וגוף הכלי הנידון כאן יש לו חלל קיבול) ומלבד זה קאמר דכיון שהוא מאוס א”כ בין יש לו צורת כלי ובין אין לו צורת כלי לא חשיב כלי ולא ראוי לשימושים, והיוצא בזה דבגוף הכלי הנידון כאן הוא מאיס ולגבי מקלות אפשר דלא חשיב חזי לשימושים כיון שהוא עץ בעלמא ואין מי שמשתמש בהם לסימניה לספר.

או יש לומר ליישב דברי הב”י הנ”ל באופן אחר דהנה צל”ע אם היה צד לומר דהמשחק משוי ליה כצורך גופו, ואם נימא הכי נמצא דיש בזה חידוש דאף דמחשבתו לשחק בו לא משוי לה כלי כהמג”א בס”ק הקודם בשם השבלי הלקט סי’ קכא בביאור דעת המחבר מ”מ לענין צורך גופו חשיב שימוש חשוב בכלל צורך גופו אבל לא נראה כן דבמקור השבלי הלקט שם (הובא בא”ר סקפ”ו) כתב דמה שאין לטלטלו שהרי אין צורך בטלטולו, ומאידך גיסא מה שמחשבתו לא משוי ליה כלי נתבאר בלשונו שם דהיינו מצד שמחשבת התינוק לא משויא ליה כלי ולא מצד דהמשחק אינו חשוב אבל אה”נ סבר שמשחק לא חשיב שימוש, ועי’ בתוספת שבת מה שביאר באופן אחר מה שמחשבתו לא משוי ליה כלי ר”ל דלצור על פי צלוחיתו לא מהני שמחשבתו משוי לה כלי לזה כיון שמתחילה לא נעשה לצור ע”פ צלוחיתו ומשמע דלשחוק לא חשיב כלי כלל, ומ”מ התוספת שבת ביאר התיבות שהובאו במג”א ובאמת כך דעת המג”א גופא כעי”ז ממה שציין לסעי’ כא לענין מחשבה, אבל כבר העיר הא”ר הנ”ל דבמקור השבלי הלקט נזכר הענין בתוספת קצת ולכאורה מתפרש דלא כדברי המג”א וה”ה דלא כדברי התוס’ שבת, ובפמ”ג א”א סקע”ב הזכיר ב’ העניינים דמחשבה דקטן אינה מחשבה כלל ומחשבה דגדול לא מהני במחשבה בעלמא כשלא נעשה מתחילה לכך, ובמחה”ש החמיר דלא מהני מחשבה בכדור זה דדינו כאבן ומשמע דבעי ייחוד לעולם.

היוצא מזה דיויו סיני הגוף עצמו אף שיש בו איזה תורת כלי מ”מ מאחר שהוא על הריצפה ומאוס דינו ככדור אבל המקלות אם נשמרים בנקיות כדי להחזיק בהם בידים א”כ יש להם גדרים אחרים ומחשבה דקטן לא מהני אבל דגדול אם ייחד הדבר באופן המועיל כגון לסימניה של הספר עי’ סכ”א באיזה אופן מהני אבל מכיון שלולא המשחק הם כעצים בעלמא א”כ לכאורה הייחוד הנצרך בהם (להסוברים שמשחק לא מחשיב כלי) הוא כמו בעצים, וכל הנ”ל הוא רק להמחמירים בכדור בשבת להחשיבו כמוקצה וכמשנ”ת.

קרא פחות

נשאל: י״א באייר תשפ״דב: מועדים

האם יכול לשמח אשתו ברגל במטבח חדש או בבשר ויין במקום בגדי צבעונין כשאומרת שזה משמחה יותר

הרב עקיבא משה סילבר

יוצא ידי חובה בכל שמחה, ולכתחילה יתכן שיש לשמחה גם בבגדי צבעונין ואז תוספת זו היא הידור. מקורות: מסתבר דלא דברו חכמים אלא בהוה דשמחה בבשר בזמן בהמ”ק נלמד מקראי כדלהלן, ולכן בזמן בהמ”ק אין אדם יוצא בעופות כדתנן בפ”ק דחגיגה, ואולי ...קרא עוד

יוצא ידי חובה בכל שמחה, ולכתחילה יתכן שיש לשמחה גם בבגדי צבעונין ואז תוספת זו היא הידור.

מקורות:
מסתבר דלא דברו חכמים אלא בהוה דשמחה בבשר בזמן בהמ”ק נלמד מקראי כדלהלן, ולכן בזמן בהמ”ק אין אדם יוצא בעופות כדתנן בפ”ק דחגיגה, ואולי גם יין דכתיב ביה להדיא שמחה כמ”ש בברכות לה ע”ב, אבל שאר דברים מנא לן, ומיהו עי’ להלן מה שרמזתי מקרא דהושע.

יש לציין דלשון הרמב”ם פ”ו מהל’ יו”ט הי”ז ואילך והטור סי’ תקכט חייב אדם להיות שמח וכו’ ואשתו ובניו וכו’, כל אחד בראוי לו כיצד וכו’.

ומבואר בלשונם שעיקר הדין הוא שכ”א בראוי לו וכל השאר הוא היכי תמצי לזה.

והאמת שהיה לכאורה אפשר כבר לדייק כן מלשון הגמ’ פסחים קט ע”א אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, רק דאי משום הא היה מקום לפרש בראוי להן היינו לכלל האנשים או הנשים, אבל בלשון הרמב”ם והטור שנקטו כל אחד בראוי לו ואח”כ פירטו כל אחד לגופיה יותר משמע שהוא באמת דין לכל אחד במה שהוא.

ויש לציין בזה גם ללשון הגמ’ שם בבבל בבגדי צבעונין ובא”י בבגדי פשתן מגוהצין, ומשמע שאם יימצא מקום שלישי שיהיה הרגילות לשמוח בדבר אחר ישתנה דרך השמחה לפי זה.

אבל יש לדחות חדא דאולי סו”ס רק במידי דלבישה, דברים שהאשה משתוקקת וכו’.

ועוד דמאן לימא לן שהוא מצד דרך, דילמא לעולם כך הוא שנהנית בבגדים החשובים ביותר באותו מקום, ועוד דגם בבבל שמא ההנאה יותר במגוהצים מבצבעונין רק דלא בקיאי בבבל בגיהוץ כמ”ש בשלהי תענית אבל מאן לימא לן שהדרך השתנתה בשמחה בין בבל לא”י.

ויש להוסיף מה שהקשה הב”י שם על מ”ש הרמב”ם דשמחה היא בבשר ויין דהרי בגמ’ שם מבואר דשמחה בבשר הוא רק בבשר קדשים בזמן שבהמ”ק היה קיים, ומשום כך השמיטו בשו”ע, כמ”ש הא”ר והמשנ”ב, ותירצו הרבה אחרונים (יש”ש דביצה פ”ב ס”ה, נשמת אדם כלל קד, כפות תמרים וערל”נ סוכה מב ע”ב) דהרמב”ם הוסיף כן מדין שמחה בראוי לו, כיון שבשר הוא דבר המשמח, וממילא ה”ה לענייננו, ועי’ במור וקציעה ושאר אחרונים מש”כ בתירוץ קושיית הב”י.

ויש להוסיף בזה דבבה”ל שם כתב בשם האחרונים שאם אין ידו משגת יקנה עכ”פ מנעלים חדשים, ולא נראה דהפטור מבגדי צבעונים הוא מצד שאין חייב להוציא על מצוות עשה יותר מחומש ממונו, כמ”ש הרמ”א בסי’ תרנו, דא”כ לפי גדר זה אם אין לו חומש ממונו לקיים מצוה זו פטור מכלום, ועוד למה לא נחית לחלק דהפטור מבגדי צבעונים הוא רק אם אין לו חומש ממונו, אלא נראה דההגדרה היא דבאמת בניד”ד מקיים עיקר דין שמחה גם במנעלים חדשים , רק שיותר שמחתה גדולה בבגדי צבעונין, ואולי יש להוסיף בזה הטעם דלכתחילה יש לשמחה בבגדי צבעונין משום שחכמים שיערו שתהיה לה מזה שמחה אמיתי ומתקיימת ולא רק התלהבות גרידא.

ויש להוסיף בזה דברמב”ם נזכר לשון אריכות בזה שאין שמחה אלא ביין ואין שמחה אלא בבשר, והקשו האחרונים למה חילק הרמב”ם אלו לב’ שמחות, ציינו לקו’ זו בספר המפתח שם, ונראה דהרמב”ם שהוסיף שמחה בבשר מסברא מודה דלכתחילה עיקר קיום השמחה בזמן שאין בהמ”ק קיים הוא ביין, דהרי להדיא אמרי’ בגמ’ שם לענין שמחה בבשר דתינח בזמן שבהמ”ק קיים, בזמן שאין וכו’, והיה מקום לומר דהקושי’ שבשר אינו מצוי ויין מצוי, אבל תמוה וכי בגדי צבעונין חדשים מצויין יותר מבשר ביו”ט, ועוד קשה דהרי יש לימודים מיוחדים מפסוקים שבזמן בהמ”ק שמחה הוא בבשר שלמים כמ”ש התוס’ פ”ק דחגיגה והארכתי בחידושי שם ובחידושי על המכילתא דרשב”י פרשת בוא, ואמנם יש דעות באחרונים דבשר שמחה בזמן המקדש הוא קרבן בפני עצמו, אבל לאו כו”ע מודו לזה, ופירשתי במקומו, ועוד דלכו”ע יש דין של אכילת בשר שמחה שזה בזמן המקדש, א”כ מבואר לפ”ז בגמ’ דפסחים שם שבזה”ז עיקר שמחה ביין ולא בבשר ואעפ”כ הוסיף הרמב”ם שיש שמחה גם בבשר, וחילקו לדין בפ”ע, ומבואר מכ”ז שלכתחילה דין שמחה הוא במה שאמרו חכמים, ומ”מ בתוספת או באין ידו משגת יש הרבה מיני שמחות אחרות.

ואין להקשות למה נחלקו בגמ’ פסחים שם מה שמחת קטנים דהא כל אחד יש לשמחו לפי דעתו ולמה נחלקו, אין להקשות כן, חדא דכבר נתבאר דיש עיקר חיוב שמחה לכתחילה מה שהראו חז”ל, ועוד דבלאו הכי יש לומר דשם מיירי בסתמא בקטן שלא גילה לנו מה משמחו, ועוד דבקטן יותר קשה לאבחן מה באמת משמחו ומה אינו אלא התלהבות רגעית, וגם הקטן עצמו אינו בהכרח מכיר ומבחין בדבר.

יש לציין דבמקרה של מטבח חדש יתכן שצורת השמחה להתחיל להשתמש במטבח ביו”ט, דהרי לענין שימוש קודם יו”ט עדיין לא שמענו להדיא שחשיב שמחה (אלא רק בזמן שכבר עושה הכנה ליו”ט).

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

כמה תשובות בענינים שונים (חלק טז)

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים. ועניתם: עיין ע”ז לט ב’. וצ”ב דשם מבואר לענין שולח ביד גוי ואני שאלתי לענין בשר ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום וברכה

שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

ועניתם: עיין ע”ז לט ב’.

וצ”ב דשם מבואר לענין שולח ביד גוי ואני שאלתי לענין בשר שנתעלם מן העין שהחשש שם שהחליפהו עורבים ועופות וכו’ כמבואר בש”ך סי’ סג, ומדוע לא חוששים נמי בשאר אוכלין בזה.

שאלה: ראיתי ששאל הגרח”ק שליט”א את מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, מה הדין ב”מפני שיבה תקום”, האם ספקייהו לקולא או לחומרא.

ולא הבנתי מה הצד של הרב לומר דספקייהו לקולא.

הא הוי ספק דאורייתא חומרא.

שאלה: כיצד קונים יראת שמים.

שאלה: מה הפשט בזה שיש לפעמים בפירוש אבן עזרא דברים דלא כחז”ל וכדומה.

שאלה: האם בבית המקדש שיבנה בב”א ישתמשו בחשמל לצורך תאורה וכדומה.

שאלה: בספר “למכסה עתיק” פרשת בלק, הביא הרב מדרש אגדה שיעקב נתן לבלעם האתון.

וצ”ב הא מכשילו ב”לפני עיוור”, שהרי עשה בה אישות.

שאלה: נדרים י.

רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם, משמע, שאין הקב”ה מביא תקלה ע”י צדיקים כלל, וצ”ב דבתוס’ גיטין ז.

משמע, דדוקא במידי דאכילה.

שאלה: מגילה ג.

“מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים”.

צ”ב דכל הלוחות היו עומדים בנס, דהארון היה נושא את נושאיו.

שאלה: ישעיה יז ג “ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה'” (י”ז ג’).

והיינו שעמ”י והגויים, שניהם יהיו חרבים.

וצ”ב, דאמרינן בפסחים (מ”ב:) אמלאה החרבה, אם מלאה זו – חריבה זו, ואם מלאה זו – חריבה זו.

שאלה: מובא בילקוט שמעוני תחילת תהלים (רמז תרי”ג): “אלא יהו קורין בהן והוגין בהן, ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר יהיו לרצון אמרי פי”.

לאיזה תועלת ביקש דוד שהעוסק בתהלים יחשב כאילו עוסק בנגעים, הא איכא מסכת נגעים, והחפץ יעסוק בזה.

שאלה: ברכות ל: כתב רש”י בד”ה בכל עצב יהיה מותר, “כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר”.

צ”ב מדוע יהיה לו שכר על מה שמראה את עצמו עצב, הא אדרבה מצוה להיות שמח.

שאלה: שבת ב.

“פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין”.

מה הדין בפשט ידו והתכוון שחברו יקח ממנו החפץ, כלומר שלא היתה בכוונתו לעשות ג”כ הנחה, אך לבסוף עשה גם הנחה.

האם עביד איסור דאורייתא, או דרבנן.

שאלה: רש”י בראשית פרק כ”ב את בנך – אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, וצ”ב, דאמר עליו שדומה לחמור, ואם כן – כיצד אוהבו.

שאלה: עירובין יט.

ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה.

האם מדובר בנמשך ממש, או כיון שבא על גויה – מקרי נמשך.

שאלה: “גרש האמה הזאת ואת בנה” (כ”א י’), וכתב בבעל הטורים “ובשביל שגירשה שרה להגר נענשה”.

וצ”ע דרש”י כתב לעיל, “שמע בקולה לקול רוח הקודש שבה”, ואם כן אמאי נענשה.

בתודה ובברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

ועניתם: עיין ע”ז לט ב’.

וצ”ב דשם מבואר לענין שולח ביד גוי ואני שאלתי לענין בשר שנתעלם מן העין שהחשש שם שהחליפהו עורבים ועופות וכו’ כמבואר בש”ך סי’ סג, ומדוע לא חוששים נמי בשאר אוכלין בזה.

תשובה: יש מיושבי בהמ”ד שטען לומר וליישב דעיקר החשש בהחלפת עורבים הוא בבשר שחביב עליהם טפי ולא בכל אוכל, גם מה שהוא מאכלם במזומן, מ”מ אינם טורחים כ”כ אלא בבשר, ולא חששו בסתם אוכל.

ולא הבנתי מה הצד של הרב לומר דספקייהו לקולא.

הא הוי ספק דאורייתא חומרא.

תשובה: אפשר שהצד להקל הוא מחמת דמוקמינן אחזקה או ארובא דאינשי.

ועיין שו”ת יחוה דעת חלק ג סימן ע.

שאלה: כיצד קונים יראת שמים.

תשובה: שאלה זו נשאל מרן הגרח”ק שליט”א כאשר אכלתי על שלחני הטהור בשב”ק ע”י בחור אחד, והשיב שילמד מוסר, ושאל השואל איזה ספר ילמד, והשיב לו מרן שילמד ראשית חכמה, ושאל איזה שער ללמוד, ואמר לו שילמד שער הקדושה (מרן הזכיר בתשובתו שהתשובה מיועדת אליו על לימוד חלק מוסר זה עקב היותו בחור).

שאלה: מה הפשט בזה שיש לפעמים בפירוש אבן עזרא דברים דלא כחז”ל וכדומה.

תשובה: יש מן המפרשים שסברו שהרשות נתונה לפרש כפשטות הכתובים ואי”ז סותר לדרשות חז”ל, אבל מלשונו של האע”ז בכ”מ רואים להדיא שכוונתו לחלוק על דבריהם, והביאור בזה הוא שכתב הרמב”ם בהקדמתו לס’ משנה תורה שא”א לחלוק על הגמ’ משום שנתקבלו הפסקים בכל ישראל, אבל הא”ע ס”ל דכ”ז נאמר רק על חלק ההלכה אבל על חלק האגדה הרשות נתונה לחלוק, שע”ז ס”ל שלא נחשב שהיה הסכמת כל ישראל, אמנם כבר הורו רבותינו שכבר נפסקה ההלכה דלא כהאב”ע בזה, ומי שבזמנינו יחשוב שיכול לחלוק על הגמ’ הר”ז אפקירותא וחייב נידוי.

שאלה: האם בבית המקדש שיבנה בב”א ישתמשו בחשמל לצורך תאורה וכדומה.

תשובה: מסתבר שכן, מה שלא נוגד את הלכות בהמ”ק, וכבר מבואר ברז”ל שהחכמה תבוא לעולם באחרית הימים, והיינו לצורך מה שיהיה אח”כ.

שאלה: בספר “למכסה עתיק” פרשת בלק, הביא הרב מדרש אגדה שיעקב נתן לבלעם האתון.

וצ”ב הא מכשילו ב”לפני עיוור”, שהרי עשה בה אישות.

תשובה: יעוי’ במשנה בשביעית שבכל דבר שאפשר לתלות, כגון לתלות שקונה אותה לשחיטה, בזה אין איסור לפנ”ע מפני דרכי שלום, ובפרט אם לא ידע יעקב שישתמש בה לאישות, קי”ל בפ”ק דע”ז שגוי חס על בהמתו שלא תיעקר ולכן אין חוששים למכור לו, אמנם יש לדון מצד שנתן בהמה לגוי, ועי’ ברא”ש פ”ק דע”ז שהביא הרבה דעות בראשונים בענין זה, ויש לדון לכל דעה בפנ”ע באיזה אופן אכן היה מותר ליעקב.

שאלה: נדרים י.

רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם, משמע, שאין הקב”ה מביא תקלה ע”י צדיקים כלל, וצ”ב דבתוס’ גיטין ז.

משמע, דדוקא במידי דאכילה.

תשובה: הרמב”ן חולק על התוס’.

ובעצם דעת התוס’ עיין בשו”ת שואל ומשיב (מהד”ד ח”א סי’ נ”א) שהקשה כן, ועי’ בפתח עינים להרב החיד”א בחי’ לנדרים שם מש”כ בזה בשם בעל בני חיי בחי’ לגיטין (ג א) ע”ש.

ובספרו מראית העין על נדרים שם מש”כ עוד בזה.

ועי’ ג”כ בס’ דף על הדף בנדרים שם שהיא הרבה בזה.

שאלה: מגילה ג.

“מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים”.

צ”ב דכל הלוחות היו עומדים בנס, דהארון היה נושא את נושאיו.

תשובה: הארון נשא את נושאיו כשהיה צריך אבל לא בכל רגע ורגע, ומם וסמך היו עומדין בנס בכל רגע ורגע.

שאלה: ישעיה יז ג “ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה'” (י”ז ג’).

והיינו שעמ”י והגויים, שניהם יהיו חרבים.

וצ”ב, דאמרינן בפסחים (מ”ב:) אמלאה החרבה, אם מלאה זו – חריבה זו, ואם מלאה זו – חריבה זו.

תשובה: יש חילוק בין כל או”ה לבין אדום, דרק על אדום נאמר אמלאה החרבה, וכן הפסוק השני שבגמ’ ולאם מלאם יאמץ מדבר רק בעשו.

לאיזה תועלת ביקש דוד שהעוסק בתהלים יחשב כאילו עוסק בנגעים, הא איכא מסכת נגעים, והחפץ יעסוק בזה.

תשובה: רצה שיהיה לו זכות בלימוד התורה, שיהיה חלק גדול וחשוב בתורה ממנו, ובעיקר הנידון אם נתקבלה תפילתו מה שידוע מהר”ח דולוז’ין בזה, עי’ בהערות יד רמ”ה על השל”ה שהביא הרבה חולקים גם ראשונים.

שאלה: ברכות ל: כתב רש”י בד”ה בכל עצב יהיה מותר, “כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר”.

צ”ב מדוע יהיה לו שכר על מה שמראה את עצמו עצב, הא אדרבה מצוה להיות שמח.

תשובה: עיין שו”ת הרב”ז חלק א (אורח חיים, יורה דעה) סימן לט ד”ה ולכן נלפענ”ד.

שאלה: שבת ב.

“פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין”.

מה הדין בפשט ידו והתכוון שחברו יקח ממנו החפץ, כלומר שלא היתה בכוונתו לעשות ג”כ הנחה, אך לבסוף עשה גם הנחה.

האם עביד איסור דאורייתא, או דרבנן.

תשובה: לכאורה הנידון כאן על המעביר ממקום למקום בתוך הבית ונמלך להוציאן שפטור מה”ת, כמש”כ שבת ה’ ב’, דאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהן והוציאן פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ולכאורה כ”ש שאם לא חשב לעשות הנחה כלל דפטור.

תשובה: יתכן שעוד לא נאמר לו אז ענין זה, ויתכן ג”כ שאהבת אב לבן בהרבה מצבים היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

שאלה: עירובין יט.

ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה.

האם מדובר בנמשך ממש, או כיון שבא על גויה – מקרי נמשך.

תשובה: רוב דברי האגדות הם משלות, עי’ במאמר האגדות להרמח”ל, אבל בפשטות עכ”פ כונת המשל עצמו הוא שמשכה ערלתו ממש, וכן הוא פשטות כונת רש”י ועי’ טור יו”ד סו”ס רס”ג.

שאלה: “גרש האמה הזאת ואת בנה” (כ”א י’), וכתב בבעל הטורים “ובשביל שגירשה שרה להגר נענשה”.

וצ”ע דרש”י כתב לעיל, “שמע בקולה לקול רוח הקודש שבה”, ואם כן אמאי נענשה.

תשובה: שמעתי ממו”ר הגרמ”מ קארפ בשם הגרא”מ שך שצדיקים נענשים גם על מה שעשו מה שהיה צריך, ואמר זאת על מה שנענש יעקב שהחביא את דינה מעשו, ועד”ז לפו”ר י”ל גם כאן.

בכבוד רב

***

קרא פחות

נשאל: כ״ח בטבת תשפ״דב: בשר בחלב, כשרות

חלב אדם שיצא עמו דם והוא ניכר האם נאסר

הרב עקיבא משה סילבר

אם ניכר שהחלב הוא חלב אדם לכאורה יש להתיר. מקורות: פסק הרמ”א יו”ד סי’ סו ס”י שדם אדם ודם דגים מותר על ידי תערובת, וכתבו שם הנו”כ הטעם בזה דכיון שהאיסור הוא רק משום מראית העין א”כ בתערובת שאין מראית העין ...קרא עוד

אם ניכר שהחלב הוא חלב אדם לכאורה יש להתיר.

מקורות: פסק הרמ”א יו”ד סי’ סו ס”י שדם אדם ודם דגים מותר על ידי תערובת, וכתבו שם הנו”כ הטעם בזה דכיון שהאיסור הוא רק משום מראית העין א”כ בתערובת שאין מראית העין מותרין, עי”ש בביאור הגר”א וכעין זה כבר בב”י ובש”ך שם, ומלשונם ובייחוד מלשון הגר”א הנ”ל משמע דזה מוסכם שדין דם אדם שווה לדם דגים לענין שכשיש הוכחה שאינו דם המה חיה ועוף מותר, עי”ש בלשונו, אם כן באופן זה אם ניכר שהוא חלב אשה באיזה אופן כגון עכ”פ בתחילת ההנקה שיש נראות מיוחדת שהוא חלב אדם או בכלי השאיבה שניכר שהוא מיועד לשאיבה של חלב אדם וממילא ניכר גם הדם שבו שהוא דם אדם לכאורה יש להתיר.

וכן בהגהות תוספת מרובה על גליון השו”ע שם הביא בשם האורח מישור בס”ק ה’ שאם אצבעו מטפטף דם שרי למצוץ שהרי ניכר שמאצבעו בא הדם וכשיש הוכחה מותר אף בדם אדם עכ”ד, ומבואר בדבריו להדיא כהיסוד הנ”ל.

ואע”פ שכתב שם היד אברהם שהיתר הרמ”א ע”י תערובת הוא רק באופן שאין ניכר הדם, מ”מ לא נחית לאופן שבתערובת יש הוכחה שהוא דם אדם, אבל בס”ק הקודם נחית לזה והביא שם פלוגתא דרבוותא עי”ש, ורוב המוחלט של הדעות שהביא שם נקטו כדעת הב”י והש”ך והגר”א הנ”ל בטעם ההיתר, וגם אלו שנקטו שם בדעת רש”י דלא כן מ”מ מוסכם שהתוס’ חולקין על זה, (דהמנחת יעקב גופיה שהביא שם שהוא מהנוקטים כן בדעת רש”י מ”מ המנחת יעקב עצמו תלה כן בפלוגתא דרש”י ותוס’), וגם אם נימא שהיד אברהם עצמו חשש לזה, מ”מ למעשה אין צריך לחשוש למיעוטא בדרבנן כנגד רובא דרובא דהפוסקים וכנגד הסכמת גדולי האחרונים הב”י והגר”א והש”ך דרב גוברייהו.

ויעוי’ ברמ”א יו”ד פז ג דחלב שקדים בבשר בהמה עי”ש שנהגו להניח אצל החלב שקדים שלא יראה כבשר בחלב, ואע”ג דזה אתיא שפיר כדעת הב”י והש”ך והגר”א כאן מ”מ אין מזה ראיה לעניננו, דשם מעולם לא גזרו עלה להדיא משא”כ הכא בדם אדם.

אבל מה שיש להביא ראיה מהרמ”א לענייננו הוא שהנחת השקדים עם חלב השקדים חשוב היכר, וכה”ג גם בדגים, ולכן גם כאן אם החלב ניכר שהוא חלב אדם ועמו נמצא דם האדם חשיב ג,כ היכר.

ומ”מ יש לדון באיסור בשר אדם דנחלקו בזה הרמב”ם והרמב”ן אם הוא דאורייתא או דרבנן, וא”כ למה שלא נאסור דם מדרבנן כדין קרנים וטלפים ודם של איסורין, וכמו שאסרו האחרונים קילופי עור אדם.

ומ”מ זו קושי’ כללית גם על דברים שנתבארו להדיא בפוסקים להתיר בדם אדם כגון באופנים שנתבארו, ויל”ע.

ולגוף פלוגתת הרמב”ם והרמב”ן הנ”ל, הואיל ואתאן לזה יש לציין דהרמ”א פסק כהרמב”ם בזה ויש בזה תמיהה רבתי דכל הראשונים חולקים על הרמב”ם בזה, והם הראב”ד והתוס’ והרא”ש והרמב”ן והרשב”א שכולם סוברים שאין איסור אכילת בשר אדם דאורייתא, והרמ”א אין דרכו לפסוק כהרמב”ם כשכל הראשונים חולקים עליו, ויעוי’ בפמ”ג על דברי הרמ”א שם שכ’ שאפי’ לצרף דעות שאר הראשונים לספק ספקא ג”כ אי אפשר אחר שהכריע הרמ”א כהרמב”ם והיא תמיהה גדולה ולא זכיתי להבינה.

וכמו כן יש לעיין בזה עוד מש”כ הפמ”ג לענין לצרף ספק ספקא באיזה אופן מיירי הפמ”ג, דאם מיירי בנשר מן האדם חי הרי הו”ל אבר מן החי ואם מיירי שנשר מן האדם מת הרי יש בזה איסור הנאה מדאורייתא כמ”ש שם הש”ך וכלול בזה איסור אכילה, א”כ מהו ההיכי תמצי לצרף כאן לענין ספק להחשיב שיש כאן דעה שהוא רק איסור דרבנן.

ואולי זה יהיה תירוץ גופא למה לא הביא הרמ”א חילוקי השיטות בזה מאחר דאין בזה נפק”מ וכנ”ל.

ואם תירוץ זה יהיה נכון ברמ”א, א”כ יש לתרץ בזה גם תמיהת הט”ז שם שהקשה למה הטור וב”י השמיטו הדעות בזה, והשתא יש לומר דמאחר שבלאו הכי הוא איסור ולעולם יהיה איסור דאורייתא כנ”ל, לכך לא טרחו להביא הדעות בזה אם יש בזה איסור דאורייתא נוסף של בשר אדם.

וצל”ע בכ”ז.

קרא פחות

נשאל: ב׳ באייר תשפ״דב: הנהגות

למה עסק הרמ"א בפילוסופיה רק בשב"ק (שו"ת הרמ"א סי’ ז)

הרב עקיבא משה סילבר

מנהג הרמ”א בזה מיוסד על דברי הגמ’ בנדרים שבשבת שונין (היינו שלומדים עם הילדים מה שכבר למדו שלא לייגען בלימוד חדש) משום עונג שבת, וגם על מש”כ הרמ”א גופיה דמי שיש לו הנאה מדיבור ידבר בשבת (ועיקרי הדברים מבוארים בשו”ע אבל הרמ”א הרחיב עוד לענין הנושאים המדוברים כמבואר שם), ועי”ש מה שכתב המשנ”ב בזה בשם האחרונים דיש שכתבו ליזהר מדיבורים בשבת, והמשנ”ב שם אפשר שעשה בזה איזה פשרה, עי”ש, אבל לענין פילוסופיה דעת הרמ”א שהוא טוב לעונג שבת למי שנהנה מזה, ובלבד לת”ח ולא לעמי הארץ, דהרי הרמ”א ביו”ד סי’ רמו סובר שאינו טוב למי שלא מילא כריסו בש”ס ופוסקים, ואזיל לשיטתו בתשובתו שם שנקט כן, ומענין לענין מצינו גם לענין שינה בשבת שכ’ הרמ”א שע”ה לא יקיימו העונג של השינה אלא יעסקו בתורה ורק ת”ח העוסקים בלימודם כל השבוע, (ויש להסמיך בזה מה דאמרי’ גמ’ אשר פריו וגו’ ת”ח מע”ש לע”ש וכו’ והוא מדין עונג שבת כמ”ש או”ח סי’ רפ), ולכן גם הפילוסופיא ביום השבת הי’ להרמ”א עונג מזה וגם חיבר ספר מזה וגם סבר שהוא מן הסתרי תורה והלך בזה בדרך הרמב”ם ביו”ד שם, הלכך למד בזה בשבת.

להדגיש הדברים הרמ”א לא סבר שיש בזה ביטול תורה לת”ח שמילא כריסו בש”ס ופוסקים לעסוק בזה באקראי וסבר שהוא בכלל ס”ת ששבחו חכמים והולך בדעת הרמב”ם ביסוה”ת ובפה”מ דחגיגה שנקט כן, ומיהו אין הכונה לכל ספרי חכמות שהם בכלל זה ויש בזה כללים, ולכשתעיין במו”נ וביסוה”ת ובמדה”ג פרשת בראשית תבין מה בכלל.

לגבי ספרי חכמות ציינת בסי’ שז סי”ז דתליא בפלוגתא אם מותר לקרוא בהם בשבת ולמה עשה כן הרמ”א, והיה מקום לומר דהרמ”א סובר דהחכמות שהם בכלל שיעור קומה ששבחום חכמים (לפי ביאורי הרמ”א וסייעתו) עליהם לא נאמר צד איסור לעסוק בהם בשבת, אבל באמת דהרמ”א בלאו הכי סבר להקל בזה שכך המנהג להקל בספרי חכמות כמו שהביא כבר בדרכי משה שם סק”ח וכן הובא במשנ”ב ושאר אחרונים, והוא בצירוף מה שהיו הספרים כתובים בלה”ק, וכן מבואר בדרכי משה שם שנקט הרמ”א למסקנתו להתיר בספרי חכמות שכתובין בלשה”ק, ומשמע שם שעיקר המנהג להתיר הוא באופן זה, (ויעוי’ בפוסקים סי’ הנ”ל מה שכתבו בהיתר זה של ספרים הכתובים בלשה”ק), ויתכן שצירף לזה גם מה שרוב ראשונים שציינו שם הקילו בספרי חכמות דלא כהרמב”ם וכדרכו של הרמ”א לילך אחר רובא גם היכא דפליגי אהרמב”ם ובפרט כהמקילין בדברי סופרים דבשל סופרים אחר המקיל, עכ”פ יהיה איך שיהיה הרמ”א בד”מ סובר להתיר בלה”ק בספרי חכמות שיש בו קדושה מצד עצמו ונקט כן בדרך אפשר דגם להרמב”ם גופיה אפשר דמודה להתיר בלשה”ק, וממילא אין מה להקשות על הרמ”א מה שנהג הוא עצמו כן.

ויש לציין בזה עוד דאף דאמרי’ בגמ’ בסוכה דמעשה מרכבה דבר גדול וסובר הרמ”א כדעת הפילוסופים דהכונה לענייני הטבעיים, אעפ”כ נראה שהוציא הרמ”א המאמר מפשטותו מכורח הסברא דלא יתכן שיש לעסוק בעניינים אלו יותר מן התורה, ואין חכמי אומות הבקיאים בדברים הללו גדולים מחכמי ישראל הבקיאים בתורה, אלא אדרבה נקט הרמ”א מסברא מהא גופא שלא לעסוק בזה קודם שמילא כריסו בש”ס ופוסקים, וזה לא רק מחמת שלא לבוא לידי טעות אלא גם מחמת שהעיקר הוא ש”ס ופוסקים כדמשמע בלשונו ביו”ד שם.

ויש לציין דהרמ”א הביא אף מספרו של רבי משה ב”ר חסדאי תקו מפולוניא ולא ראה בזה מניעה מצד מה שנזכר בספרו מענין האלהות ואזיל לשיטתו שאין להזניח הגדולים אשר בארץ במה שעסקו באלהות גם מה שלא נפסק להלכה כמותם ואפשר להזכירם במה שאינו סותר אמונתינו.

לענין השאלה מה היא תפילת אריסטו הנזכרת בתשובת הרמ”א שם עי’ בספר מאמרי טוביה עמ’ קנח מש”כ בזה.

רק מאחר שנתת הדיבור על הענין, יש להעיר דבאופן כללי אין צריך להרחיב ולהתעכב על ענייני הפילוסופיא של הקדמונים שהיו לפני שנתפשטה קבלת האר”י שכבר ידוע דהאידנא נהגי’ זה כדעת שאר מפרשים שציין תשובת הרמ”א שם (ויש לציין דבנוסף לראשונים שהביא בתשובת הרמ”א שם כנגד הפילוסופיא יש גם להרא”ש לשון חריפה בזה), אחר שנתפשטה דעה זו בקרב האחרונים האחרונים שסתרי תורה אין הכונה לפילוסופיא, ואדרבה אין הפילוסופיא שיכת לתורה, וכמ”ש בבהגר”א בביאורו על הרמ”א ביו”ד שם (ויש קצת ט”ס בדפוסים בלשון הגר”א שם, ועי’ בספר הגאון מה שהביא שם בענין הגירסא ועוד מ”מ בזה וכן בספר משנת החלומות שציין המו”מ בזה), ובחיבורי על המדרש הגדול ציינתי דברי הלשם בזה מש”כ על שי’ הרמב”ם בזה בנחרצות שאין לעסוק בזה האידנא.

קרא פחות

נשאל: י״ד בשבט תשפ״ה

האם בסכך שהוא האוהל של הסוכה יש דין שראוי לקבל מעזיבה

הרב עקיבא משה סילבר

הנה דעת הרמב”ם פי”ג מהל’ טו”מ ה”ב דבאהל של טומאת מת אינו מטמא מה”ת אלא אם כן יש בו כדי לקבל מעזיבה, אולם הרבה ראשונים חולקים ע”ז, וסוברים דהתוספתא שהיא מקור הרמב”ם מיירי רק בסככות ופרעות שהוא דין דרבנן מיוחד ...קרא עוד

ויש לדון לדעת הרמב”ם דבכ”מ אשכחן דמדמי אוהל דסוכה לאוהל דטומאת מת, כגון ברפ”ב דסוכה גבי הישן תחת המיטה דיליף דינים באהל דסוכה דלא אתי אהל ומבטל אהל מדיני אהל דטומאת מת, וכן בסוגי’ דחבוט רמי יליף דיני אהלים מטומאה, וכן בסוגי’ דסוכה תחת סוכה איכא למ”ד דילפינן שיעור טפח שכן מצינו אוהלים טפח, וגם להחולקים בזה מודים בחוטט בגדיש דסגי במשך ז’ בגובה חלל טפח מעיקרא וכעי”ז הוא להרמ”א לענין עשה סכך קודם לדפנות עי”ש.

אבל לניד”ד לענין לקבל מעזיבה הוא דחוק מאוד שיש תנאי כזה בסוכה שהשמיטוהו הפוסקים לגמרי ועוד דמצינו ב’ דינים דומים לזה, הא’ לגבי שהסכך צריך לעמוד ברוח מצויה, כדמצינו גבי העושה בראש הספינה וכו’ בגמ’ ושו”ע דמיירי גם בסכך שצריך לעמוד ברוח מצויה דיבשה כדמוכח מסעי’ שאחר זה דגם בסכך מיירינן עי”ש, ולעמוד ברוח מצויה היא דרגא קלה יותר מלקבל מעזיבה עי’ בבה”ל גבי עירובין בקורה, ועוד מצינו דסיכך בדבר הכלה בסוכות הסוכה פסולה ואיכא פלוגתא אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובמשנ”ב משמע שנקט לעיקר הדעה שהוא דרבנן, ועי’ עוד סוכה י ע”א גבי כרים וכסתות של עליונה (ושם הוא דין בישיבה בריצפתה של עליונה ובלא זה אין עליונה ראויה לישיבה, אבל לקבל מעזיבה אין דין) ומכ”ז משמע דלא נאמר בסוכה דין שתהא ראויה לקבל מעזיבה.

ואדרבה מצינו בתוס’ ריש סוכה דלשי’ ר”ת אסור שלא יוכלו הגשמים לבוא לסוכה דדירת ארעי בעי’ וכן בתשו’ הרשב”א הביא דעה דאם קבע הסכך במסמרים נפסלה מטעם דדירת ארעי בעינן והאריכו בזה הפוסקים.

ויש לציין דאפי’ גבי קורה קי”ל בשו”ע דאם רחבה ד’ טפחים אין צריכה שתקבל אריח כלל (ורק בעי’ שתעמוד ברוח מצויה, עי’ בבה”ל שם, וגם בזה מסיים בצ”ע), וגם מה דבעי’ בקורה קטנה שתקבל אריח הוא דוקא בקורה שהיא משום היכר ולא מדין המחיצה.

עכ”פ לו נימא דבד’ טפחים עכ”פ אשכחן שא”צ שתהא בריאה כלל, א”כ כיון דבסוכה לא אשכחן שהיא פחות מד’ טפחים, הלכך יש לדון אם עכ”פ בד’ טפחים א”צ שתהא בריאה.

וראיתי בטעם ודעת (בביאורי הלכה) על הרמב”ם שם שאכן כ’ להוכיח מהירושלמי שאפי’ בטומאת מת לא מיירי הרמב”ם באהל רחב ד’ טפחים דבזה מטמא גם באינו ראוי לקבל מעזיבה עכ”ד עי”ש, ולפ”ז לא שייך דין זה לסוכה כלל.

קרא פחות

נשאל: ט״ו באב תשפ״דב: בין המצרים

ילד בן שנה או שנתיים שמזיע בלא לכלוך האם מותר לרחצו בתשעת הימים ובתשעה באב

הרב עקיבא משה סילבר

בתשעת הימים נראה דבמקום הצורך יש להקל וגם בת”ב אם מצטער וא”א להמתין מותר ברחיצה ואפי’ בקטן שהגיע לחינוך בכה”ג אם בא להקל יש לו על מה להסתמך. מקורות: **** יש להקדים בזה דמעיקר הדין גם ביו”כ לא גזרו איסור רחיצה לקטן דהיינו ...קרא עוד

בתשעת הימים נראה דבמקום הצורך יש להקל וגם בת”ב אם מצטער וא”א להמתין מותר ברחיצה ואפי’ בקטן שהגיע לחינוך בכה”ג אם בא להקל יש לו על מה להסתמך.

מקורות:

****

יש להקדים בזה דמעיקר הדין גם ביו”כ לא גזרו איסור רחיצה לקטן דהיינו רביתייהו (יומא עח ע”ב וכן פסק בשו”ע או”ח סי’ תרטז ס”א), אלא שכתב המשנ”ב שם סק”ג בשם האחרונים דעכשיו שבלאו הכי לא נהגו לרחוץ הקטנים בכל יום נהגו להחמיר בזה.

אבל בקטן שרגילים לרחצו בכל יום יש שהעירו להתיר גם ביוה”כ (עי’ קנה בושם ח”א סי’ לב, ועי”ש מה שהסתפק לגבי המנהג בט’ הימים, ולענ”ד קצת דוחק להחמיר מדעתינו במנהגי אבלות יותר מדבר דלפי חלק מהפוסקים עיקרו דאורייתא ואף דבאבלות דת”ב מחמרי’ בכ”מ (עי’ שע”ת תקנא סקי”ז ומג”א על סי”ד שם וערוה”ש מ”ש על דבריו) מ”מ גם בעבודת יו”כ אמרי’ בגמ’ דסוכה שמעלה עשו בכפרה, ודוחק לומר דבקטנים אינו נוגע, אלא אם נימא דכפרה היינו דוקא בקרבנות יוה”כ ויל”ע, וגם יש להזכיר דהפוסקים שנקטו להקל בגדולים בזיעא למדו מהמתירים ביוה”כ ולא חלקו ביניהם).

והגריש”א הורה (אשרי האיש ח”ג פס”ט סמ”א) להקל בזה עד הבר מצוה, וכעי”ז הורה הגרנ”ק להקל במקומות החמים עד שנה לפני הבר מצוה (קרא עלי מועד פ”ג הערה טז), וצל”ע מה מקור דבר זה להחמיר מגיל מופלא סמוך לאיש ואולי כך מצא המנהג.

ויש להעיר דבאופן כללי המשנ”ב הביא דעות בריש סי’ תריג דאפי’ לגדול ביוה”כ יש להקל בריבוי זיעה שיש בו זוהמא.

ויש להוסיף עוד מה שכתבתי בתשובה אחרת, דבד”כ הפוסקים שהחמירו בזה דרו במקומות הקרים שלא היה בזה קושי כ”כ כמו האידנא במקומותינו במקומות שאינם קרים כ”כ, והפוסקים שדרו במקומות החמים לא הזכירו הרבה מנהג זה שלא לרחוץ כל ט’ הימים, משום שהיא גזירה קשה מאוד, וכמו שמצינו בב”ב שלא גזרו אכילת בשר ושתיית יין משום שהוא קשה מידי, (ומיהו שם דמיירי בכל השנה יש בזה צד יוהרא כמ”ש בהכונס), והיום מצוי אצל רבים שרוחצים כמה פעמים בשבוע למרות שבימי קדם לא היה חובה להקפיד לרחוץ כל יום כדמוכח בגמ’ בנדרים וברמב”ם בהל’ דעות (וזה למרות שגם בעלי הגמ’ וגם הרמב”ם היו במקומות החמים וכ”ש במקומות הקרים שלא רחצו כ”כ כמו היום), ולכן האידנא יותר שומעים להקל וכמו שמצינו שיש עניינים בער”ש חזון שהקיל החזו”א יותר מהמשנ”ב.

ויש לציין עוד דבכיבוס יש צד דלקטן לא גזרו משום שאין בזה שמחה כיון שדרכו ללכלך (עי’ סי’ תקנא סי”ד ובמשנ”ב שם), ומיהו עדיין אינו ראיה לעניננו דשם אין שמחה והסחה מאבלות אבל כאן יש תענוג ולכך כאן יותר שייך מנהג בזה מעיקר הדין (עי’ משנ”ב סקצ”ג).

ומ”מ בת”ב ממש אם אין צורך מיוחד נחוץ ובלאו הכי בד”כ אין מקפידים לרוחצו בכל יום בשעה מסויימת, גם אם רוחצים אותו בכל יום, ולכן כדאי להמתין דהרי המשנ”ב נקט בהל’ יוה”כ דהאידנא נהגו להחמיר וגם בהל’ ת”ב שם בסקצ”ג משמע דהחמיר בקטנים, ואע”פ שהיה מקום לטעון שאין מצוי להמתין ברחיצת קטנים ט’ ימים אעפ”כ לא כתב סברת האחרונים הנ”ל שכן מצינו באבלות תשעת הימים שהחמירו הרבה יותר, ואפי’ בקטן עי’ במג”א סי’ תקנא סי”ד ובמשנ”ב שם מה שכתבו לגבי קטן וכן בריש סי’ תקנד לגבי לימוד קטנים החמירו בזה, וכמדומה שאין מנהג רווח לרחוץ קטנים בת”ב.

ובמצטער ואינו יכול להמתין אפשר להקל דהרי אפי’ ביו”כ יש מקילין בזוהמת זיעא כמשנ”ת והבו דלא לוסיף עלה ובצירוף מה שקטן מעיקר הדין אין בו דין רחיצה שרי, אבל אם יכול להמתין ימתין דהרי האידנא לא נהגו קטנים לרחוץ בת”ב ותיפוק ליה שיש בזה מנהג דרוב דיני אבלות האידנא בבין המצרים הם מנהגים ואסור לזלזל בהם כמ”ש הפוסקים.

ומ”מ עיקר דברי המשנ”ב בסקצ”ג נאמרו בקטן שהגיע לחינוך, דבקטן שלא הגיע לחינוך הוא קל יותר כמבואר שם בסקע”א, ואעפ”כ יש דינים שנוהגים גם בקטן יותר מזה מפני עגמת נפש כמבואר אחר זה בסקפ”א ובשעה”צ שם סקצ”ט, [ובתשובה אחרת לענין שירים בספירת העומר הבאתי הדעות לענין קטן פחות מגיל חינוך באבלות וגם אחר גיל חינוך אם הוא אבלות או רק עגמת נפש, וע”ע בית הלל ביו”ד סוף סי’ שפא דנקט כהטור שאין אבלות כלל בקטן אלא רק משום עגמת נפש ודלא כהרי”ץ גאות, והמשנ”ב הוא לכאורה מהמחמירים בנידון זה ויש בזה הרבה דעות], ולכן בקטן כזה שלא הגיע לחינוך הוא קל יותר דהרי מעיקר הדין אין איסור רחיצה בקטן ויש כאן ג’ צירופים, דקטן אינו באיסור רחיצה מעיקר הדין, וקטן שלא הגיע לחינוך לחלק מהפוסקים אין בו דיני אבלות כלל, ואפי’ להפוסקים שבקטן שלא הגיע לחינוך יש בו דיני אבלות משום עגמת נפש אבל מנ”ל לגבי כל העניינים, [דהרי בפוסקים בדיני קריעה לגבי אלו שנקטו דמיירי בהגיע לחינוך שאין בזה חינוך אלא עגמת נפש נקטו דאין בזה דיני אבלות מסויימים עי’ בית הלל שם], וזיעא אפי’ בגדול יש מתירים.

קרא פחות

נשאל: ט״ו באדר תשפ״ה

קברי רפורמים או משומדים נוצרים האם מברך עליהם אשר יצר אתכם

הרב עקיבא משה סילבר

לכאורה אי אפשר, דהרי בנוסח הברכה נזכר ועתיד להחיותכם וכו’, ומאידך גיסא יש לומר דהיינו להחיות לדין בלבד וצל”ע אם שייך לפרש ועתיד להקימכם בדין גם על המינים ע”ש שעתיד להחיות הרשעים לדין כדכתיב (דניאל יב, ב) ורבים מישני אדמת ...קרא עוד

ועי’ בסוף ישעיה (ס”פ סו) כי כאשר השמים החדשים וגו’ כן יעמד זרעכם ושמכם והיה וגו’ יבוא כל בשר להשתחות לפני וגו’ ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וגו’, ומבואר ג”כ דלעתיד כשיחיו הצדיקים יחיו הרשעים ג”כ.

וכן תרגם יונתן שם (הובא גם ברש”י עה”פ שם) ויפקון ויחזון בפגרי גבריא חיביא דמרדו במימרי ארי נשמתהון לא ימותון ואשתהון לא תטפי ויהון מתדנין רשיעיא בגיהנם עד דיימרון עליהון צדיקיא מיסת חזינא ע”כ.

ועי’ גם בראב”ע בין הדעות שהביא שם כתב והקדמונים אמרו כי זה אחר תחיית המתים, וראייתם שאמר דניאל על הרשעים אחר שיקיצו שיהיו לדראון עולם ע”כ וכעי”ז ברד”ק שם.

ומאידך גיסא צל”ע מהו הלשון פגרים, וצ”ל שהוא כעין שבור את החבית ושמור את יינה בפ”ק דב”ב דפגר אינו לשון נטול חיים אלא לשון גרוע כמ”ש התוס’ בשבת קכט ע”ב, ובנוסח אחר יתכן כוונת הרד”ק שם דלפי’ התרגום הנשמה לא תכלה והגוף יהיה פגר.

אולם במפרש תענית ז ע”א אי’ שם רשעים (ע”פ ב”ח שם) אינן חיין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, ומשמע שלמד בזה שיהיו בגהנם, וכ”ה בר”ה יז ע”א אבל המינין וכו’ יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו וגו’, ומשמע דמיירי בגהינם ושאינם חיים כלל ואין יוצאין משם וכן משמע בתוס’ ב”מ נח ע”א עי”ש.

ובגמ’ בר”ה טז סע”א בדברי בית שמאי דהך ורבים מישני אדמת עפר יקיצו היינו בתחילת תחיית המתים, ואח”כ הרשעים יחזרו לגהנם, וכעי”ז מצינו שיש דין לאומות לעתיד, דכתיב (יואל ד ב) וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו, והיינו לעתיד לבוא כדמוכח במכילתא בשלח מס’ דויהי (שמות יג כא) ובספרי האזינו פ’ שלג וכדמפורש בבראשית רבתי כד לא ועי’ רש”י קהלת ח י דגם שם משמע דזה מדין העתיד, וע”ע בגמ’ ריש מס’ ע”ז דף ב.

ויש משניות בסנהדרין פרק חלק משנה ג’ ואילך על רשעים שנידונים ושאין נידונים, ולפי המבואר סתם רשעים הם נידונים.

ויש לדון עוד דברכה זו עיקרה על קברי ישראל ולא על קברי גויים, וממילא יש לדון בבית קברות של רפורמים שדינם כמשומדים האם דינם כישראל מחמת זה.

ויעוי’ בכה”ח סקמ”ח שהביא בשם בית דוד או”ח סי’ צג שנוסחתו היתה ועתיד להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא, ושמצא כן באלו נוסחאות, וכעי”ז בראבי”ה סי’ קמו ובספר הבתים הל’ ברכות שער י”ג ס”ו, ויעוי’ בכלבו סי’ פז ששם נוסף והוא יגלה עפר מעיניכם לזמן התחיה.

ולכאורה חומרא דאתי לידי קולא הוא דא”כ באמת לא יברך על מתים שאין עתידין לחיות לעוה”ב (עי’ מתני’ סנהדרין צ), אולם באמת נראה שכן הוא גם לנוסחא דידן שעתיד להחיותכם בדין הכונה לחיי העוה”ב ולא רק לעמוד בדין דהרי אומר כן רק על קברי ישראל ומסיים ברוך אתה ה’ מחיה המתים וא”כ מש”כ להחיותכם בדין היינו במידת הדין.

ובגמ’ דידן ברכות נח ע”ב אי’ והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם ולא נזכר בדין, ולפ”ז הכונה על עצם תחיית המתים, ונוסחא המצויה להחיותכם בדין היא נו’ הרי”ף.

ועי’ בצל”ח שם שלפי פירושו גם לנוסחת הרי”ף קאי רק על אותם שיחיו ולא מיבעיא לנוסחת הגמ’ דמפרש להחיותכם ולקיים אתכם דהיינו על מנת שיתקיימו אחר כך, ולפי מה שנתבאר לעיל דהרשעים חוזרים אחר תחייתם לגיהנם.

היוצא מזה שא”א לברך ברכה זו על משומדים.

ובשם הגראי”ל (כשחר אורך עמ’ שיג) הובא בבית קברות של חילונים לברך בלא שם ומלכות משום שיש לחוש לתינוקות שנשבו או שיש בהם אחד ששמר שבת (א”ה עכ”פ בפרהסיא).

ומשמע שתפס דבמשומדים ממש מדינא א”א לברך אלא דבחילונים יש צד תינוק שנשבה בחלק ממי שנולד כן (עי’ חזו”א יו”ד ריש סי’ ב) ויש עוד צד שיש בהם שאינם משומדים לחלל שבת בפרהסיא ולכן יש בזה דין ספק ככל ספק שפטורים מברכה ומברכים בלא שם ומלכות, וכאן יש עוד טעם לברך כדי לעורר עליהם זכות כדאמרי’ לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי וכו’ (עי’ כתובות קיא ע”ב וסנהדרין קיא ע”א) וביומא עז ע”א מי הוא שמלמד זכות על בני וכו’.

השלמה לתשובה על ברכת אשר יצר אתכם בקברי רפורמים

הגר”ש צביון העיר דלפ”ז יוצא עוד נידון גם על מלוה בריבית אם אפשר לברך על קבריהם עכ”ד, ולהנ”ל לכאורה יוצא שא”א, ומ”מ על רפורמים יותר ברור לדינא שא”א לברך, כיון דאינו בכלל ישראל להרבה דינים שיש חילוק בהם בין ישראל לעמים, וממילא שייך ללמוד כן כבר במשמעות הגמ’ על הרואה קברי ישראל.

ולענין ריבית דרבנן אפשר דשייך לדברי התוס’ והראשונים בביאור המחלל את המועדות אם שייך בדרבנן, ויעוי’ בתשובה לענין עשירות במעשר דרבנן ובמ”מ שם, והרה”ג הנ”ל העיר עוד דממה שנענשו ישראל כנגד היובל בשנים שהיה היובל נוהג רק מדרבנן ש”מ דגם במידת פורענות נאמרו עונשים בדרבנן.

והביא עוד ספק לענין אם המלוה בריבית יכול לומר ואתה עתיד להחזירה וכו’ בברכת המחזיר נשמות עכ”ד (והוא גם נפק”מ אם אפשר לצאת ממנו בברכה, ולענין שאר מינים יש לציין לתשובת הרמב”ם גבי קראים דמשמע שא”א לצאת ממנו משום שאינו מאמין בברכות ולכאורה משמע לדעת הרמב”ם דאין כל המינים שוים בדין זה, וק”ל, וילע”ע).

קרא פחות

נשאל: י״ג בתשרי תשפ״הב: ממונות

עגלת סופרמרקט המונחת בחדר מדרגות בבנין במשך זמן בלא דורש ומבקש האם מותר להשתמש בה

הרב עקיבא משה סילבר

הנה עצם דבר גזול כשידוע שהוא גזול אין להשתמש בו כמבואר בכמה דוכתי ראה חו”מ סי’ שסט סעי’ ב ג ועוד (ועי’ בתשובה שהארכתי לענין קניית חלקי רכב מבני מיעוטים נכריים). ואע”ג דלפעמים אומרים ניחא ליה שישתמש בו [כמו שיבואר להלן] ...קרא עוד

הנה עצם דבר גזול כשידוע שהוא גזול אין להשתמש בו כמבואר בכמה דוכתי ראה חו”מ סי’ שסט סעי’ ב ג ועוד (ועי’ בתשובה שהארכתי לענין קניית חלקי רכב מבני מיעוטים נכריים).

ואע”ג דלפעמים אומרים ניחא ליה שישתמש בו [כמו שיבואר להלן] מ”מ כשהוא גזול אין אומרים כן דהרי זה לא יחזור אליו, וכמ”ש בפשיטות בחוקת משפט (פ”ה ס”כ ובהערה שם) דגם שימושים שמותר להשתמש בחפץ מסתמא מ”מ בחפץ גזול אסור להשתמש ע”פ דברי השו”ע הנ”ל בסי’ שסט ס”ב, וכן משמע שם בלישנא דשו”ע דאיסור ההנאה מהגזלן הוא גם באופן שאין צריך להעלות לו שכר אף דמעיקר דינא מותר להשתמש בו אם לא היה גזול, עי”ש ודוק, ויתכן לומר ההגדרה בזה דכל עוד שהחפץ אינו ברשות בעליו הוא אינו נהנה מהחפץ מבעליו אלא מהגזלן וממשיך בזה את קיום החפץ ברשות הגזלן, ועי’ אבני המשפט ח”ב סי’ קמז (ומ”מ גם לדבריו כמדומה שבודאי גזול אסור גם ליהנות).

אלא שכל זה באופן שהעגלה היא ודאי גנובה, אך לגבי הנידון אם יש להחזיק עגלה זו כגנובה, אציין בזה שהכרתי מקרה של קבלן יר”ש שטען שהוא רכש את העגלה מהסופרמרקט, ולכן א”א להכליל בזה בכל מקום בפשיטות, אבל מן הסתם כשלא ידוע אחרת, מסתבר שעכ”פ אם הוא מונח במקום כל שהוא שלא בשימוש קבוע ורשום עליה את השם של בעל העגלה, דהיינו החנות, יש לחשוש שהוא של החנות (דדוקא גבי מעות אמרי’ שהשם אינו סימן ולא בשאר דברים, עי’ חו”מ סי’ רסב סי”ג), ואפי’ אם היה צד שהונח שם על ידי בעלי החנות מה שהוא דרך הינוח אינו מתיר לקחתו דדרך הינוח לא יטול [חו”מ סי’ רס ס”ט], וכ”ש כשאינו נוטל על מנת להחזיר, ובפרט כשמסתבר שלא הבעלים עצמו הניחו ויש בזה גם חשש גדול של גזילה כנ”ל.

לגבי להשתמש בעגלה שאין ידוע של מי היא ואין עליה שם והיא מונחת בדרך הינוח, הנה הוא יש מהפוסקים שכ’ שמותר להשתמש בחפץ של אחר על ידי אומדנא שהיה נותן להשתמש, וכמ”ש כעי”ז השטמ”ק בב”מ כב ע”א והגר”ז הל’ שאלה סעי’ ה, וראה ש”ך חו”מ סי’ שנח סק”א, ועי’ משפטי התורה להגר”צ שפיץ ח”א סי’ נב.

אולם לשי’ הקצה”ח ר”ס שנח שפסק כדעת התוס’ בב”מ שם והגהות אשרי ומרדכי שם סי’ תכה שאסור ליטול דבר גם אם יסכים כשיודע לו, א”כ יש לדון כאן שהוא רק שימוש בלבד, ובשו”ע סי’ שנט ס”ה משמע דגם בדבר שהוא שימוש בלבד אסור להשתמש בו בלא רשותו.

אולם בדבר שדרך העולם להרשות להשתמש בו גם להשו”ע שם ס”א מעיקר הדין מותר להשתמש בו אם לא ממידת חסידות, ולענייננו יתכן לומר שלמלאות את העגלה במקומה בפריטים באופן זמני ולפנותם לאחר כמה דקות, הוא דבר שדרך העולם להתיר להשתמש, אבל לקחת העגלה ולהסתובב בה א”א לומר דבר כזה שדרך העולם להרשות בזה, מכיון שעגלה זו היא עסקית ומשמשת לעסק וכל ייעודה ומטרתה הוא לשימוש לקוחות החנות בתוך החנות.

ובנידון דידן יש לדון גם לדעת הש”ך מכיון שידוע שהחנויות אינם מרשות ללקוחותיהם להשתמש בעגלות החנות מחוץ לחנות (עכ”פ בלא אישור מיוחד) לכן צל”ע אם אפשר להתיר דבר כזה כשהוא כבר מחוץ לחנות, ואולי יש לתלות גם בזה דכיון שאם היה מתקשר לבעל החנות ואומר שיש כאן עגלה והיא נמצאת כאן בכל מקרה אם היה יכול להיעזר בה היה אומר שישתמש בה.

אבל לפי מה שהתברר שבאופן של גזילה אסור להשתמש א”כ אם המציאות שעגלות מסוג זה שייכות רק לסופרמרקטים, א”כ לא יועיל לנו לדעת שאין על זה שם כיון שמן הסתם נלקח מסופרמקט בחוסר אחריות המוגדר ע”פ הלכה כגזילה, אבל אם המציאות שיש הרבה אנשים פרטיים עם עגלות כאלה יש לדון להתיר שימוש במקום בעגלה בלא להוציאו ממקומו באופן שאין דרך להקפיד כמו שהתבאר (בלבד לא דברים כבדים או מסיביים או דברים שיכולים לשרוט את העגלה שבזה אין דרך שלא להקפיד).

אבל באופן שלוקח העגלה למקום אחר עובר בזה איסור של נטילת חפץ בדרך הינוח שבזה יש לחשוש שהבעלים לא ימצאוהו [ראה סמ”ע חו”מ סי’ רס סקל”ח], ואפי’ לגבי שימוש בתפילין מדין ניחא ליה כתב המשנ”ב [סי’ כה סקנ”ג] שלא יוציאו למקום אחר, ממילא א”א להתיר כאן לקחת העגלה למקום אחר להשתמש בה, וכ”ש שעגלת סופרמרקט מתכת מצויה היא בד”כ שייכת לחנות ולא לאדם פרטי וכשהיא מונחת בחצר בנין במשך זמן ללא דורש בד”כ מדובר בחוסר אחריות של אחד המשתמשים בחנות המוגדר כגזילה ובגזילה התברר כנ”ל שא”א להשתמש בו.

ולא נכנסתי בזה לדיני השבה בעגלה כזו אם צריך לטרוח בהשבתה או ואם ישתמש בה וירשום בפנקסו עד שיבוא אליהו, אבל עכ”פ בשימוש גרידא כשאין דעתו להשיב הדין הוא כמו שהתבאר.

קרא פחות

נשאל: ו׳ בתמוז תשפ״דב: קריאת שמע

מי שקרא ק”ש לפני התפילה כדי להספיק לקרותה בזמנה ובטעות המשיך ואמר ויציב ונכון מה יעשה

הרב עקיבא משה סילבר

נראה שאם כבר אמר ויציב ונכון טוב שיסיים ויאמר הדבר הזה, שהרי התוס’ בברכות הקשו על ברכת ויציב ונכון וכו’ דהיאך מותר להוסיף שבחים על הקב”ה ותירצו דהשבחים לא קאי על הקב”ה אלא על הדבר הזה, א”כ אם אומר רק ויציב ונכון וכו’ משמע דקאי על הקב”ה שהרי אמת קאי על הקב”ה כמ”ש בגמ’ ברכות יג ע”ב, וכיון שלא אמר הדבר הזה משמע שגם מה שאמר ויציב ונכון או יותר קאי על הקב”ה, וזה הרי אסור לומר כן, דהמספר בשבחו של הקב”ה יותר מידי נעקר מן העולם כמ”ש בברכות ובמגילה יח ע”א.

ומ”מ כשאומר הדבר הזה ייזהר שלא יכוון לברכה מעין מ”ש האחרונים לענין נוסח מגן אבות בברכת מעין שבע, ומ”מ אם אומר הדבר הזה ופוסק יש לומר דמוכחא מילתא שאינו מכוון לברכה, בפרט שבפשוטו ברכה בלא שם ובלא מלכות לא עבר איסורא אם אמרה כשאינו מחוייב בה אפי’ נתכוון לברכה וכ”ש כשלא אמרה אלא משגרא דלישנא.

ומי שירצה לפסוק שם ולא לומר כלום יש ללמד עליו זכות דאינו בכלל המספר בשבחו של הקב”ה יותר מידי דהרי לא נתכוון לזה ומוכחא מילתא שלא אמר כן אלא מחמת טעות וסירכא דלישנא וכמ”ש במגילה כז ע”ב דכל ד”א רחושי מרחשן שפוותיה.

ומצינו אפי’ בברייתות שלא הקפידו לפעמים לומר דבר בכדי נסבה היכא דמוכחא מילתא שאין הכונה לזה, ומיהו שם הוא מטעות של השונים של הברייתא ואין להביא ראיה מזה כדאמרי’ טעי תנא וכו’ וכדאמרי’ סוטה כב ע”א תני תנא ולא ידע מאי קאמר והיינו מי שהיה שונה הברייתא ולא התנא המסדר הברייתא.

קרא פחות

נשאל: ט״ו במרחשוון תשפ״דב: תפילה

האם כשכורע ג’ פסיעות בסוף שמונ”ע יכול להוסיף עליהם או לעשותם מרווחים

הרב עקיבא משה סילבר

להוסיף על הפסיעות אסור משום יוהרא, ואם עושה שש פסיעות בדיוק יתכן שאין יוהרא, ולגבי לעשות ברווח הפוסקים כתבו לעשות בצמצום, ומנהג החזו”א היה לעשות ברווח. מקורות: או”ח קכג ג ד ומשנ”ב ובה”ל, ולגבי להוסיף משמע מל’ הש”ע דהאיסור אינו מצד ...קרא עוד

להוסיף על הפסיעות אסור משום יוהרא, ואם עושה שש פסיעות בדיוק יתכן שאין יוהרא, ולגבי לעשות ברווח הפוסקים כתבו לעשות בצמצום, ומנהג החזו”א היה לעשות ברווח.

מקורות: או”ח קכג ג ד ומשנ”ב ובה”ל, ולגבי להוסיף משמע מל’ הש”ע דהאיסור אינו מצד הדין, ולכן מאחר שכמה פוסקים כתבו ו’ פסיעות יכול לסמוך עליהם, אולם מאחר ולא נהגו כן כלל בשום מקום לכאורה אינו נפטר מיוהרא הנוהג כן, אבל מאחר ויוהרא קיל בזמנינו כמ”ש בכתר ראש בשם הגר”א ע”ש לכך לא סתמתי להחמיר בזה, ויש לציין דעיקר היוהרא שבמוסיף בפסיעות המבו’ במ”ב שם אין בנוהג ו’ פסיעות.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

ברכות י, יתמו חטאים ולא חוטאים

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה בס’ דברי תורה להאדמו”ר ממונקאטש בעל המנחת אלעזר מהדורא ב אות מו כתב מה ששגור בפי העולם יתמו חטאים ולא חוטאים כאילו הוא הללממ”ס, מאריך שם שאינו להלכה ומביא הוכחות לזה, אבל לפענ”ד נראה דסוגיא דעלמא לא כוותיה, לכן רציתי ...קרא עוד

שאלה

בס’ דברי תורה להאדמו”ר ממונקאטש בעל המנחת אלעזר מהדורא ב אות מו כתב מה ששגור בפי העולם יתמו חטאים ולא חוטאים כאילו הוא הללממ”ס, מאריך שם שאינו להלכה ומביא הוכחות לזה, אבל לפענ”ד נראה דסוגיא דעלמא לא כוותיה, לכן רציתי לשאול אתכם אם יש לכם מראה מקומות בין בספרי הלכה או בספרי השקפה, תודה רבה, ומודה לכם מאוד.

אליעזר שלאס

***

תשובה

שלו’ רב

דברנו מזה קצת בחיבור על המכילתא דרשב”י ר”פ בשלח מהדורת זכרון אהרן.

וכתב לי [על מה שכתבתי בספרי הנ”ל]: לפי דבריך יוצא שאין מחלוקת אם דרשינן חטאים ולא חוטאים אלא תלוי אם עומד במרדו או לא, או בבריוני או אם כופרים הם, אולם הבעל מנחת אלעזר נקט דהוי מחל’ ופסק דלא כוותיה, ולכא’ בזמנינו שהכפירה מחמת שהתחנכו כתינוק שנשבו פשוט דאמרינן יתמו חטאים ואין להם דין מורידין ואין מעלין, האם זה נכון.

וכתבתי לו: לפי הסוברים שהם תינוקות שנשבו מה הספק כאן, הרי אף חוטאים אין כאן.

ושוב הראוני עוד שיש על ענין זה דברים בנחלת יעקב על התורה לבעל הנתה”מ.

***

קרא פחות

נשאל: ז׳ בניסן תשפ״ה

בבסיס לדבר האסור והמותר מה הדין כשיש שני חפצי איסור וחפץ אחד של היתר או להיפך האם הולכים אחר רוב הדברים

הרב עקיבא משה סילבר

המשמעות במשנ”ב סי’ רעז סקי”ח בנידון בכיכרות ונרות להדיא דאין מתחשבים בכמות הדברים כשיש שני נרות וככר אחד ככל דסבירא לן שהככר הוא עדיף, עי”ש בלשונו שכתב בתוך דבריו “ומזה נובע המנהג שהנשים נזהרות ליתן ככר הצריך לשבת על השלחן קודם הדלקת הנרות ומנהג נכון הוא כדי שיהא מותר לטלטל את השלחן כשיהיה צריך לו” ע”כ, וכן משמע במשנ”ב סי’ שח סקל”א ובשעה”צ שם לגבי הנידון של כמה פרוטות שאין בטלים כשיש דבר החשוב מהם.

ובאמת עיקר דין בסיס לאיסור ולהיתר הוא בכלכלה עם אבן מלאה פירות בסי’ שט ושם ג”כ יש אבן אחד והרבה פירות, ושם בסק”ט במשנ”ב נזכר דהטעם דחשיב בסיס לאיסור ולהיתר משום שהפירות חשובין מן האבן, ולא התחשב המשנ”ב במה שהם מרובין מן האבן כמה פעמים, ויתכן לומר ההגדרה בזה דגם אם הי’ חשיבות מחמת הריבוי מ”מ בסופו של דבר ההיתר הוא מחמת החשיבות וא”כ אחרי שבלאו הכי יש חשיבות מחמת הפירות עצמם שחשובין מן האבן א”צ יותר מזה להכנס גם לענין הכמות.

ומ”מ באופן שהאיסור וההיתר שוים ברמת חשיבותם מסתבר שמנין וכמות הוא גם צורה מסויימת של חשיבות ללכת אחר הרוב, ואמנם במקום ששוים בחשיבותם ושוים במנינם החמיר המשנ”ב סי’ שי סקל”ג, ואעפ”כ יש לומר דבנידון דידן שיש רוב היתר לא חשיב שוים בחשיבותם.

ויתכן לדמות הענין לכלי המשמש בעצמו לאיסור ולהיתר דמבואר בפוסקים דאם רוב השימוש הוא לאיסור או להיתר אזלינן בתר רוב שימושו.

ואפילו במקום שאם היה רק חפץ אחד נגדי היה חשוב פחות ועכשיו מחמת שיש שני חפצים יש יותר חשיבות ג”כ יש מקום לומר דמ”מ השתא יש לזה יותר חשיבות בהנחה כאן והבסיס יותר מתייחס לאיסור, ויש ראשונים (או”ז שבת סי’ פו ומאירי שבת קמב ע”א) שסוברים דהגדרת בסיס לאיסור ולהיתר הוא שהאיסור מתבטל, ואכן שוב מצאתי בריב”ש סי’ צג דיש משמעות בזה לחלק בכיכרות בין הרבה לחם למעט לחם וחזי’ שלפעמים המשמעות נקבעת לפי הכמות, אלא דשם משמע שהוא לפי הרוב הניכר, (ומ”מ יותר מצוי שההיתר חשוב מהמוקצה לפי דעת המשנ”ב שם בסי’ רעז).

וע”ע בב”י ומשנ”ב בסי’ שי סקל”ד ושוע”ר שם לענין מחתה שהזכירו שהשברי עצים הם “קטנים” אבל אין להביא מזה ראיה שהוא טעם לביטול חשיבות דקטנים היינו “שא”א ליטול האפר בלעדם” עי”ש.

היוצא מזה דאזלי’ בתר חשיבות ולא בתר רוב ומ”מ מתחשבים גם ברוב כדי ליצור חשיבות מחמת הרוב ומסתבר שרוב היוצר חשיבות הוא רוב הניכר בלבד לפי הענין.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

יולדת שנחשבת מסולקת דמים למ”ד הטעם משום שאבריה מתפרקין, מה הדין בניתוח קסרי

עם סגולה ישן לא מוגה

בע”ה ‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו לכבוד אחי הבה”ח הרב ברוך דב נ”י שלום רב ע”ד מה ששאלת בליל ש”ק ב”שלום זכר”, במש”כ בגמ’ בהטעם דיולדת מסולקת דמים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ”ד חודש, האם זהו גם באשה שעברה ניתוח. תשובה הנה היה מקום לדון ...קרא עוד

בע”ה ‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו

לכבוד אחי הבה”ח הרב ברוך דב נ”י

שלום רב

ע”ד מה ששאלת בליל ש”ק ב”שלום זכר”, במש”כ בגמ’ בהטעם דיולדת מסולקת דמים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ”ד חודש, האם זהו גם באשה שעברה ניתוח.

תשובה

הנה היה מקום לדון ולברר בזה, דמחד גיסא ההבנה הפשטית הראשונה היא שרק בלידה ממש שהיה צירים אז אבריה מתפרקין, אבל בלידה שלא היה צירים לא, וה”ה באשה שילדה לאחר ניתוח אבל היה זה לאחר צירים מרובים עד כמעט הלידה, בזה ג”כ כבר י”ל דנתפרקו אבריה, אבל מאידך גיסא הרי אשה בניתוח עינינו הרואות שההחלמה קשה לה יותר ויותר מאשה שילדה בלידה טבעית, ומאידך גיסא אפשר לומר דמש”כ שאבריה מתפרקין זהו דבר בטבע הריאה ואינו ענין כלל לכאבים, והכאבים שהם בניתוח אינם ענין כלל לפירוק האברים, ומצד רביעי היה מקום לומר דניזיל בתר המציאות, ואם המציאות היא שבפועל יש סילוק דמים א”כ הא ראיה שיש פירוק אברים, ומצד חמישי אפשר דגם אם אי”ז אותו המקרה שנקרה עם היולדת בלידה טבעית, אבל אכתי יש כאן תהליך בגוף של המינקת שיש לה סילוק דמים, וצל”ע למעשה.

וכן בס’ חוט שני להגר”נ קרליץ שליט”א (סי’ קפ”ט סעיף ל”ד) הסתפק על יולדת ע”י ניתוח קסרי צ”ע אם יש לה דין מסולקת דמים, דאולי לא שייך לומר אצלה – “אבריה מתפרקין”.

אבל היולדת שקבלה זריקות וכדו’ ואינה חשה בצער של הלידה, מ”מ הרי היא מסולקת דמים, שסוכו”ס אבריהן מתפרקין, מחמת הלידה.

וכן בספר יד השלחן סי’ קפ”ד ס”ז מספקא ליה ע”ז אי אבריה מתפרקין או לא.

אמנם יתכן שאפשר להוכיח לפשוט דגם בניתוח קסרי יש המצב של אבריה מתפרקין, דהא גרסי’ בבכורות ו’ ב’ בטעם הצריכותא ללמד שֶּׁחָלָב מותר, וז”ל, סלקא דעתך אמינא הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ”ל הניחא למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב אלא למאן דאמר איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש מאי איכא למימר איצטריך סד”א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי והילכך אפי’ בבהמה טמאה לישתרי קמ”ל עכ”ל הגמ’.

ונ”ל דמבואר מכל דברי הגמ’ דהנידון לענינינו בסוגיא כאן האם דם נעכר ונעשה חלב איבריה מתפרקין וכו’ כ”ז הוא נידון לבאר את המציאות הזו שיש חלב לאחר לידה, היינו השאלה היא האם כל חלב הוא באופן זה או שכל חלב או באופן זה, וממילא יוכל להיות נפק”מ לעוד ענינים, אבל מ”מ כל היכא דחזי’ שיש חלב פשוט שהיה פירוק אברים, למ”ד שהחלב בא ע”י פירוק אברים, והדברים ברורים שגם אשה היולדת בניתוח קסרי המציאות הרגילה היא שיש לה חלב אח”כ, וא”כ ע”כ שיש לה ג”כ פירוק אברים.

אכן, שמא יש לדחות הראיה מן הגמ’, דהגמ’ לא נחית לכ”ז, ורק דאי סבירא לן דהתם הוא משום שאבריה מתפרקין, א”כ על כרחך דאין היתר כאן בדם נעכר ונעשה חלב.

וכן כתב בשיעורי שבט הלוי (סי’ קפ”ד סעיף ז’ אות ד’) דגם ביוצא דופן בניתוח קסרי אבריה מתפרקין, והרי היא בחזקת מסולקת דמים, ועיין שו”ת שבט הלוי (חלק ו’ סימן קכ”ב) שביאר הדבר, שמה שאמר שאבריה מתפרקין מצער הלידה, היינו מחמת ניתוק הולד מהאם, וכל השינויים שמתהויים בה מחמת זה, וזה שייך גם ביוצא דופן, ולכן גם ביולדת ע”י יוצא דופן דמיה מסתלקין.

ועיין גם בשו”ת בצל החכמה ח”ו סי’ ע”ט [ונדפס כמאמר בכתב עת שיח תורה תש”ן עמ’ ט-יא], שהאריך בכ”ז, ומסיק דיולדת בניתוח מסולקת דמים כל כ”ד חודש.

וכן מסיק בשו”ת קנה בושם ח”ב סי’ מ”ח סק”ב.

ובשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ קכ”ו רצה לומר דלמ”ד אבריה מתפרקין לא שייך ביולדת בניתוח קסרי, וכתב להביא ראיה וז”ל, לפענ”ד ראי’ מגמ’ נדה י’ ע”ב בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה משכחת לה דקמניקה ואזלה ומיעברא אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה ופרש”י ימי עיבורה וכו’ כגון אם היתה מניקה ונתעברה והפסיקה תחילת עונה קצת בימי מניקותה והשלימה בימי עיבורה אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה דילדה ולא חזאי הא ראתה דם בלידתה ונמצא שלא עברו עליה ג’ עונות ומשני איבעית אימא בלידה יבשתא ואיבעית אימא דם נדה לחוד ודם לידה לחוד ואיבעית אימא תנא חדא פרש”י תני חדא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה דלא תתני ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה ע”כ [לשון הגמ’].

ואי נימא דביוצא דופן נמי מסולקת דמים א”כ מאי דחק לאוקמה בלידה יבשתא דלא קיי”ל הכי או בדם נדה לחוד ודם לידה לחוד שג”כ נחלקו בה עד שדחק ליתני חדא, לוקמי’ כגון שילדה ביוצא דופן דלא ראתה דם בלידה והיא טהורה לבעלה אפילו מדרבנן והיא מינקת ומסולקת מן הדמים ונתעברה ושפיר משכחת לה ימי מניקתה עולין לה לימי עיבורה וע”כ דכה”ג לאו מסולקת מן הדמים הוא דליכא פירוק אברים והוא לכאורה ראי’ נפלאה אם לא שנאמר דקים להו רבנן דכה”ג לא תתעבר בתוך ג’ עונות וזה קשה לומר דנראה דהמציאות הוא היפוך עכ”ל המשנה הלכות.

וכתב עוד על ראייתו הנ”ל וז”ל, וא”כ לכאורה נראה ראי’ ברורה דביוצא דופן לא אמרינן במינקת שהיא מסולקת מן הדמים ומיהו לא אומר בזה ברורות כי לא הספקתי להביאו בכור הבחינות ואין לי זמן לעיין במפרשים כעת לברר יותר ואם מעכ”ת ימצא ראי’ או דחוי’ נא להודיעני, ואם נאמר כן יהא נפ”מ לכמה דברים כגון להתענות וכיוצא בהן והבן עכ”ל המשנה הלכות.

אכן לכאורה אולי אפשר לדחות ראייתו הנ”ל דהנה בזמן הקדמונים אינו ברור כלל שהיה מצוי שיהיה עיבור נוסף לאחר היוצא דופן, וידועים דברי הרמב”ן בזה, וגם הרמב”ם שהיה רופא מפורסם בכל דורו, ולא קם אחריו כמה שנים רופא כמותו לא ראה דבר זה, אלא רק כתב [בפיה”מ בכורות] ששמע מפי מגידים ששייך שיהיה כן שהאשה תתעבר אח”כ, והרי הרמב”ם היה כמה דורות אחר הגמ’ ויתכן שהרפואה התפתחה מאז, ומי ידע אם בודאי בזמן הגמ’ היה כזה היכי תמצי, וכידוע ליודעי רפואה שהמקור העתיק לניתוח קסרי הוא מתחיל מניתוח לאשה מתה ולא לאשה חיה [ונקרא ניתוח קסרי ע”ש מעשה שהי’ ואכמ”ל], ואח”כ המשיכו לנתח לאשה חיה, וגם אם היה שייך כן בריחוק ובדוחק [שהרי הרמב”ם רצה לפרש כך המשנה שם] מ”מ אפשר דעדיפא לגמ’ שלא לאוקמי בכה”ג אלא בלידה יבשתא, ויל”ע.

לכך נראה לכאורה דעכ”פ היכא שהמציאות היא שהאשה מסולקת דמים יש על מה לסמוך.

***

קרא פחות

נשאל: כ״ב באב תשפ״דב: שונות

זוג שלא זכו לנהוג דיני טהרה ועכשיו בזקנותם זכו להכנס תחת כנפי השכינה האם צריכה המתנת חמשה ימים

הרב עקיבא משה סילבר

מסתבר שצריכה דהרי מצד המנהג חשבי’ כל יום שלא פרשו כדין כמו שהיה אז מעשה ממש כמו שנתבאר בארוכה בתשובה הסמוכה (בתשובה בענין המתנת חמשה ימים במקרה ששמרו רק המעשה ולא מהרחקות), ומכיון שחשבי’ על כל זמן זה כמו שהיה מעשה, נמצא דמעולם לא פרשו חמשה ימים, דהרי אם היה מעשה יש לחשוש לפולטת עד ד’ ימים לכה”פ, ואע”ג דהשתא ליכא למיחש לפולטת אם הבעל כבר אינו בר הכי, וגם יש לטעון שהוא מילתא דלא שכיחא, מ”מ מסתבר דלא פלוג במנהג זה, וזקנה אינה מילתא דלא שכיחא דכל אחד סופו שהוא זקן, ואע”ג דעדיין יש לטעון דהוא מילתא דלא שכיחא שהבעל כבר לא יהיה בר הכי והאשה תספור ז’ נקיים, מ”מ כבר מעין זה הכריע האג”מ דמי שאינו משמש מסיבות רפואיות אין זה מתיר (והבאתי בתשובה הנ”ל), וגם בלאו הכי ימי מחלת בעל אינו כ”כ לא שכיחא, וכ”ש בניד”ד שכבר נתחייבה בהמתנת ה’ ימים מקודם לכן ולא נוצר כאן מצב חדש מצד מצב הטומאה שהיתה בו.

ואולם עיקר דברי האג”מ שם נאמרו באופן שהיתה איזו הגבלה רפואית האוסרת עליהם לבוא לידי מעשה, ולא באופן שאינו שייך כלל, אבל אם ניזיל בתר טעמא שכל שלא פרשו מחמת איסור אלא מחמת דבר אחר לא חשיב פרישה לענייננו א”כ אין חילוק בין המקרים.

אולם לפי הפוסקים [ומהם הגריש”א והגרנ”ק] שהזכירו שאפי’ אם היתה הפרישה מחמת איסור כל שלא היה מחמת איסור נדה לא חשיב פרישה דלא חלקו חכמים בתקנתם, (וכ”ש לדעת הש”ך סי’ קצו סק”כ שסובר דמעיקר הדין אפי’ בכלה שפירסה נדה צריכה המתנת ה’ ימים ואולם ע”ש בט”ז ובמנהג שהביא הש”ך), א”כ כ”ש בניד”ד דלא חשיב פרישה, ועי’ בתשובה הנ”ל שהבאתי הדעות בזה.

ואע”ג שבודאי בחלק מהזמן לא היה בעלה בעיר מ”מ כבר נתבאר שם שדעת הש”ך והט”ז ורוב הפוסקים בס”ס רצו דלא פלוג בין בעלה בעיר לבין אין בעלה בעיר ומאחר שנהגו זוג זה כמו בימי היתר ממילא הו”ל כמו ימי היתר (כמשנ”ת בתשובה הנ”ל) והרי אם אין בעלה בעיר בימי היתר להלכה אינו מועיל.

ובאופן שאם נחמיר עליהם לא ישמעו לנו עי’ מה שכתבתי בתשובה הנ”ל, ועי’ מה שהבאתי בתשובה אחרת (תשובה לענין הפסק טהרה במקרה דומה לתשובה כאן) בשם שו”ת שבט הקהתי.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

צדקה וגמ”ח

עם סגולה ישן לא מוגה

שלום וברכה שאלה: איתא בשבת סג ע”א ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, לכאו’ לפי זה יוצא שאם הלוה מעשרותיו או צדקה שצריך ליתן ואח”כ החזירו לו אותם, יכול לקחתם לעצמו דהא כבר ...קרא עוד

שלום וברכה

שאלה: איתא בשבת סג ע”א ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, לכאו’ לפי זה יוצא שאם הלוה מעשרותיו או צדקה שצריך ליתן ואח”כ החזירו לו אותם, יכול לקחתם לעצמו דהא כבר עשה איתם יותר טוב ממי שעשה רק צדקה, האם נכון ואם לאו מ”ט.

ולכאו’ אין לומר שכוונה שעושה עם הכסף גמ”ח תמיד, שמשמע שאף אם הלוה פ”א כבר עדיף זה מן צדקה וא”כ כיון שהלוה פ”א לכאו’ שרי לקחתם לעצמו שהרי עשה בהם את העדיף מצדקה.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

דעת הפוסקים שמותר להשתמש במעות המעש”כ לכל הפחות בחלק מהם למצות הלואה, ועכ”פ לעני, ראה אהבת חסד [להחפץ חיים] ח”ב רפי”ח, שבט הלוי ח”ט סי’ ר”א סק”ב, ובמקורות שציין בספר ארחות חסד על האהבת חסד שם.

וראה בכ”ז פרטי הדין בזה.

וז”ל השה”ל שם, אם אפשר להפריש חלק ממעש”כ לגמ”ח וכמה והאם גם הוא מותר ללות תקופה זו.

[תשובה] ברור דמותר להפריש חלק לגמ”ח שהוא הגדול שבצדקה עיין יו”ד סי’ רמ”ט ס”ו, וכ”כ הגה”צ ח”ח זי”ע בס’ אהבת חסד פי”ח, איברא כדאי רק חלק ממנו לא יותר ממחצה כדי שיהי’ לו שכיח מעות צדקה לחלק להנצרכים.

עכ”ל.

הטעם שפעם אחת שהוא עושה הלואה אינו מתיר לו אח”כ להשתמש בכסף לעצמו הוא משום שהמעות הם חליפי הכסף הראשון והם לא נפקעו משמם.

בהצלחה רבה

***

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

תגובה שנתקבלה בענין טישיו בשבת כשחלקם מחוברים

עם סגולה ישן לא מוגה

בנידון השאלה אם שרי להוציא טישיו כשיש חלק מחוברים, תרצתם שאולי תלוי בדין ספק דרבנן שיכול לברר, ולדעתי אין שייך לזה, דשם יש צד שעושה איסור, אבל באינו פס”ר חסר במעשה איסור ואין כאן מעשה עבירה כלל, וביותר דפעמים טובא מוזכר בהלכה נידונים של אינו פס”ר באופן שיכול להימנע בקל ואינו נמנע ולא אמרי’ דמכניס עצמו לספק דפשוט כנ”ל שכאן חסר בעיקר המעשה איסור, ובעיקר הנידון בטישיו זה יותר דמי לפס”ר לשעבר וזהו נידון הט”ז אם שרי לסגור כוס שספק שיש בו זבוובים אם חשיב פס”ר או לא, ושם בפשטות מבואר בביה”ל סי’ שיז להיתר.

.

.

אמנם יש להעיר דכאן אין ההיתר מרווח כ”כ, משום דפעמים הרבה הוא שם לב ברגע התלישה שזה מחובר אך מכיון שהוא באמצע המעשה הוא ממשיך באופן אוטומטי ובדומה לזה אשכחן בסנהדרין לגבי הוצאת קוץ לאביו שעלול להוציא דם דזה נחשב שוגג ולא מתעסק.

***

תשובה

חלילה להקל לומר שמי שמוציא טישיו מהאריזה (צץ רץ) וחלקם מחוברים ואינו יודע מה מתוך מה שמוציא הוא מחובר ואינו נזהר להוציא מאוד בעדינות, שנימא בזה שלא נאמר דחשיב פסיק רישא, דהרי דבר ברור הוא שודאי הוא מחתך את הטישיו, ואם כי בודאי יש עוד הרבה צדדים ונידונים בשאלה זו, מלבד הנידון בש”ך שם, ואני לא ירדתי להצדדים בזה, וכמו שכתבתי שם.

***

קרא פחות

נשאל: י״ט בתשרי תשפ״ו

אם אפשר שישמע אדם אחד תחילת חזרת הש”ץ ואחר ישלימו אחר כך

הרב עקיבא משה סילבר

או”ח סי’ קכח ס”כ, ואם המקרא כוון לתפלת ש”צ מתחלה ועד סוף וכו’, בפשוטו משמע כאן דהשומעים חזהש”ץ נכללים בכלל שומעי החזהש”ץ רק מי ששומע מתחילה ועד סוף ולא מהני צירוף שומעים מכמה ברכות, דדומיא דתפילה בעי’ כמו שהיו כאן עשרה שמתפללין בעצמם, ולכן גם אם בא אחר להשלים המשך דברי החזן בעי’ שישמע מתחילה, ולא מיירי שאותו אחר יוצא בתפילה של חובה מן החזן אלא ששמע בתורת שמיעת חזהש”ץ, ואף שכ’ החזו”א שיש מצוה גם בשמיעת חלק מחזהש”ץ מ”מ אי”ז מכלל א’ מהט’ שומעין של חיובא, ובתשובה בפני עצמה הרחבתי עוד בענין זה.

קרא פחות

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

כמה תשובות בפ’ מקץ

עם סגולה ישן לא מוגה

{בע”ה יום א’ לסדר ויחי ע”ו} א) גבי שר המשקים, אמרו בב”ר (פרשה פ”ט ז’) אע”פ שהזכיר אותו [את יוסף] הוא מבזהו, שהוא יודע לאיזה גדולה הוא נכנס, והקשה הג”ר שמואל יעקב בורשטין [ר”מ דקרית מלך] מנ”ל לשר המשקים שיכבד ...קרא עוד

{בע”ה יום א’ לסדר ויחי ע”ו}

א) גבי שר המשקים, אמרו בב”ר (פרשה פ”ט ז’) אע”פ שהזכיר אותו [את יוסף] הוא מבזהו, שהוא יודע לאיזה גדולה הוא נכנס, והקשה הג”ר שמואל יעקב בורשטין [ר”מ דקרית מלך] מנ”ל לשר המשקים שיכבד אותו כ”כ.

תשובה הנה מה שיכבדו כ”כ אפשר שלא ידע עד היכן יהיה בפועל, דהרי באמת עיקר מה שנתמנה יוסף היה אחר שנודע הפתרון והוצרכו לאיש חכם ונבון לאגור התבואה, כדמפרשי קראי, אבל עצם הענין מבואר, שהבטיח פרעה גדולה למי שיפתור החלום, יעויין בס’ הישר כל המעשה.

ב) מה שהקשה עוד החכם הנ”ל, מ”ט אמר שר המשקים על יוסף שהוא שוטה (רש”י מ”א י”ב), הרי חכם היה, והו”ל מילתא דעבידא לאגלויי.

נראה התשובה לזה, לפי מה שרגילין לראות שאלו שאינם שומרי תו”מ דרכן להתלוצץ על שומרי תומ”צ שהם שוטים, ואינו ענין לחכמתם באמת, וא”כ יוסף שהיה מלחש ויוצא מלחש ונכנס כמ”ש רז”ל, והיה ש”ש שגור על פיו, וא”כ מובן מ”ט קרא לו שר המשקים שוטה.

ג) במ”ש (בראשית מ”א ל’) ונשכח כל השבע וגו’, ופרש”י זהו פתרון ולא נודע כי באו אל קרבינה, א”כ איך אמר יוסף ויפקד פקידים על הארץ וחימש וגו’, הרי לא יזכרו השנים הטובות כלל.

תשובה החלום הראה רק על דרך כלל, אבל הצלה פורתא אפשר למיעבד, והרי זהו כל הטעם שהראה הקב”ה החלום לפרעה, כמ”ש אשר האלהים עושה הראה את פרעה.

וכך הוה שהועילו פעולות יוסף להצלה פורתא.

ד) הגרמ”ד סולובייציק שליט”א כתב במ”ש (בראשית מ”ג כ”ה) כי שמעו כי שם יאכלו לחם, משמעות קרא שלא נאמר להם זה בפירוש, ולא היו בטוחים בדבר, אלא מפי השמועה.

וצ”ב הא לעיל כתיב (פסוק ט”ז) וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר וגו’ כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, וצ”ל שדיבר במצרית וכו’ (ע”ל מ”ב מ”ג), וצ”ע דהרי האחים היו כסנהדרין שהיו יודעין בע’ לשון.

תשובה לא זכיתי להבין מה קשה לרבינו שליט”א, דאטו כל היכא שנאמר ששמעו הכונה שאין בטוחים, וכמו שמעתי שהיו אומרים בפסחים נ’ א’, והיינו ששמע בבירור שכך אמרו שם, וכן מ”ש א”ר יוחנן מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי (בכורות נ”ח א’), ובהרבה מקומות מפי השמועה אמרו והכונה שהוא ברור כך כדמוכחא סוגיא התם, וכן ‘כל דבריך אינן אלא מפי השמועה’ בסוכה כ”ח א’ ע”ש.

אכן מה שהיה להקשות ע”ד הרב הוא, דהנה הוא יסד דכיון שהשבטים היו מסנהדרין ידעו מע’ לשון, וקשה דהרי יוסף היה ג”כ מן השבטים ולא ידע בע’ לשון עד שלמדו גבריאל, אבל זה ל”ק, דהרי יהודה היה מן הסנהדרין כמ”ש חז”ל פתילך אלו הסנהדרין שמצויינין בפתיל, וא”כ סגי שהוא שמע והיו יכולין להיות בטוחים בזה, אך עיקר הקו’ לא הבנתי וכנ”ל.

קרא פחות

נשאל: י״ד באלול תשפ״דב: ריבית

האם אפשר להשקיע במניות בחו”ל ולסמוך על כך שרוב המשקיעים ברוב המניות אינם יהודים

הרב עקיבא משה סילבר

ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה. מקורות:לכאורה גם אם נסמוך על רוב (שרוב בעלי הבנקים בעולם מסתמא אינם יהודים) ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ”מ ...קרא עוד

ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה.

מקורות:
לכאורה גם אם נסמוך על רוב (שרוב בעלי הבנקים בעולם מסתמא אינם יהודים) ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ”מ כמו שכבר העירו שבמקרה רגיל א”א להסתמך על רוב זה, מכיון שבכל דבר שאפשר לברר לא סמכי’ על רוב כמבואר בכללי ספקות להש”ך ובמ”מ שהביא שם.

וכמובן שבמקרה שהבירור הוא מורכב מדי שעלול למנוע את כל ההשקעה במקרה שיצריך בירור יש לברר בכל מקרה לגופו לפי הענין מתי נכלל בהגדרת א”א לברר דמצינו במקומות שהבירור הוא מורכב מדי שאינו מוגדר כדבר שאפשר לבררו.

יעוי’ בספר תקנת הריבית להג”ר יעקב לנדא עמ’ לה שהביא עדות מאחד מגדולי הרבנים בארה”ב שלאחרונה התברר שהבנק השלישי בגודלו בניו יורק המחזיק כ10,000 עובדים רוב בעלי המניות שלו הינם יהודים עכ”ד, וראה גם בסדר הריבית פכ”ה ס”ל [ועי”ש עוד ובהמשך דבריו מה שהביא שם] שכידוע קיימים בנקים בחו”ל שישראל מחזיקים בחלק ניכר ממניות הבנק, וכמובן שאין במקרה יחיד להפקיע את רוב העולם דאטו בנק פלוני רובא דעלמא הוא אבל היכא שאפשר לברר צריך לברר ע”פ הלכה ולכל הפחות לברר אצל אלו שביררו ההיבטים הטכניים בנושא ויודעים מה הם ההשקעות הידועות ומפורסמות כבעייתיות (ואפשר להעזר במענה של גלאט הון כדי לקבל הכוונה טכנית כיצד לברר את הדברים).

וראיתי (בספר הבית בכשרותו) דלגבי ברכה על טבילת כלים הגרנ”ק החמיר בזה לחשוש ללא תשא שלא לברך מחמת חשש למניות של ישראל, ואולי טעמו משום דאפשר לברר ממילא כל עוד שלא בירר אינו יכול לברך, או אפשר דטעמו משום דבלא תשא מחמרי’ יותר בספקות כמ”ש רוב האחרונים לענין בדיקת הציצית, ומנהג העולם לברך על כלי שהגיע ממפעל בחו”ל ולא חששו לזה.

ומ”מ לעיקר הנידון לגבי חברה שיש בה שותפים גוים אינו מוסכם לכו”ע שמותר להלוות לחברה כזו בריבית אא”כ אין יהודים כלל בחברה (ואולי אכן רוב החברות בחו”ל אין כלל יהודים בחברה אבל הוא רוב מצומצם יותר), מצינו ג’ שיטות באחרונים כמו שהביא בספר תקנת הריבית שם:
דיש דעה באחרונים דאם רוב בעלי המניות הם גוים הוא מותר ואם רוב ישראל אסור (עי’ במקורות שהובאו בתקנת הריבית שם, ובברית יהודה פ”ל סעי’ טז יח האריך בזה ומסיק דרוב הפוסקים מקילים בזה, ועל זה סומכים בחו”ל בבנקים בלי היתר עיסקא כמ”ש בקנין דעה ח”ב עמ’ רכב, ועי’ תשובות והנהגות ח”ב סי’ תכא, ואולם עי’ ‘ מנח”י ח”ג סי’ א וח”ו סי’ עז, ואולם עי’ עוד שם ח”ד סי’ א), וכיום שהמיעוט אינם משפיעים על המניות הוא יותר קל (עי’ קובץ תשובות ח”ג סי’ קכד ואג”מ אה”ע ח”א סי’ ז, ותשוה”נ שם, אף דלענ”ד סברא זו צריכה תלמוד דהרי כל הכרעה בכל מקום מורכב מרוב ומיעוט, ואטו כל קבוצת מיעוט תיחשב כאינה בעלים, וצריך דקדוק דאולי חלק מדברי הפוסקים מיירי בעיקר כשיש אחד שמחזיק ברוב המניות, אבל כלל דברי הפוסקים שדנו בסברא זו לא הגבילו הנידון רק באופן זה, ואולי לגבי מה שהישראלים אסורים בריבית והם מיעוט לענין זה חשובים כמאן דליתא כיון שבזה הגוים ודאי לא יסכימו לזה, ועדיין צ”ע דגם אם אין להם זכות הצבעה בזה אבל מאחר ויש להם זכות הצבעה בדברים אחרים למה אינו נחשב כבעלים ודוחק לומר דמצד שההלוואה אינה על דעתם נגעו בה דסו”ס גם הם מקבלים כאן אגר נטר, ויל”ע), ויש אומרים דבכל גוני אסור ויש אומרים דבל גווני מותר (והוא דעת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ג סי’ לא).

ולגוף מה שהביא שם בשם הגר”ד לנדו (מנחת דבר מצוה קה) לדמות דין זה לדין עיר שרובה גוים שפטורה ממזוזה ביומא יא, לא זכיתי להבין דכאן יש בו כדי חלוקה ולכל אחד יש חלק בחלק מהכסף, והעושה עסקא עושה עסקא עם כולם, משא”כ מזוזה אין שער נפרד לכל אחד מיושבי העיר ואדרבה אם נחלק את השער בין יושבי העיר נמצא שאין כאן שער כשר למזוזה.

ואמנם יש כמה צירופים כאן, דיש שאלה של חברה בע”מ שהאג”מ ח”ב סי’ סג הקיל בזה והגריש”א נקט דהמיקל יש לו על מה לסמוך (עי’ בשמו בספר הנ”ל וכן בהישר והטוב, אבל בקנין דעה טעם ריבית ח”ב הביא משמו דאפי’ בריבית דרבנן אסור), ועי’ דרכי תשובה, אבל רבו החולקים על סברת האג”מ וגם מסברא אם אינו ריבית דאורייתא כיון דאין כאן מלווה מ”מ למה לא יאסר מדרבנן מחמת שהוא מוגדר כאגר נטר (ובקובץ הישר והטוב כתבו אריכות דברים ומ”מ דעות הפוסקים בזה, וראה גם דעות הפוסקים שהביא בברית יהודה פ”ב הערה יט וקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים עמ’ קכה ושאר המ”מ שציין שם), וגם יש הסברא של מניות כנ”ל, וכן יש צד של ביטול ברוב כמו שציין שם בתקנת הריבית בשם הגרי”ס [עי’ שם שדן דאולי בכסף ממוחשב אינו שייך], וכן יש הצירופים שהזכיר השו”מ שם, והם צירופים דחוקים מאוד דדעת רש”י בהיתר הלוואה לשליח לא נפסקה להלכה (עי’ סי’ קס סט”ז) וברירה בדאורייתא לא אמרי’, ולכן רוב האחרונים לא הסכימו לדברי השו”מ בזה.

ועי’ עוד אריכות דברים בנידון זה בקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים להרב הנ”ל עמ’ לד ועמ’ קכז ועמ’ קס ועמ’ רכד ועוד שקונטרס זה נועד לברר הרבה מעניינים אלו.

לגבי מה שהערת מצד קבוע וקבוע שאינו ניכר לכאורה אין כאן קבוע כיון שהנידון הוא על כספם ולא על האנשים עצמם [א”ה כוונתי במה שכתבתי כאן הוא משום דיש כאן כבר פריש], וכדין השבת אבידה כנ”ל.

ובקשר להערתך, אני מסכים שכשידוע שיש בנק אחד פסול (בבעלות ישראל ללא היתר עיסקא) בעיר חשיב קבוע, אבל כאשר באים לדון במדינה פלונית (למשל מדינת צרפת) האם הכל פסול מצד כספי ישראל שמעורבים במשק של המדינה, הנה מאחר ועדיין לא התברר שיש כאן בנק אחד פסול שרוב כספו שייך לישראל, אלא רק באים לדון מצד כספי ישראל שמעורבים במשק שמא הצטבר בבנק אחד רוב המניות מממון ישראל, כמדומה שאין כאן קבוע, דהרי הספק נולד אחר שהכסף יצא מידיהם של הישראל הקבועים ואילו לגבי הבנקים עצמם אין שום בנק בצרפת (דרך משל) שידוע לנו שרובו ממון ישראל.

ושם גבי ט’ חנויות לעולם יש כאן ריעותא כי ידוע לך שיש חנות טריפה, משא”כ כאן לא ידוע לך על שום בנק פסול ולא הוקבע איסורא, וכל מה שתבוא לאסור הוא רק מצד כספי ישראל המעורבים כאן שיש בכחם לאסור את הבנק אם רוב כספי הבנק מהם.

ויש לציין עוד דשם הנידון ברובא דאיתא קמן וכאן הנידון ברובא דליתא קמן, ואמנם מבואר בסוגיות דאיסור קבוע הוא גם כנגד רובא דליתא קמן, עי’ נזיר יב ע”א וגיטין סד ע”א וע”ע פנ”י כתובות טו ע”א ד”ה מדאורייתא, אבל עדיין צל”ע על מיעוטא דליתא קמן (ר”ל כשבאים לאסור מצד מיעוט איסורא דליתא קמן) האם אומרים בזה קבוע.

ועי’ ש”ך ופמ”ג בסי’ קי ושפ”ד סקי”ד, אבל עיקר הנידון שם הוא על מה שלא היה ניכר האיסור בזמן מקח אלא אח”כ ומ”מ עכשיו הוא ניכר, וע”ע פנ”י והפלאה וחת”ס בכתובות טו ע”א ובש”ש שער ד פרק כב ואילך.

ונראה דעיקר מה שרוב הפוסקים לא דנו ברובא דליתא קמן אם שייך בזה קבוע משום דבד”כ ברובא דליתא קמן הספק נולד אחר שפירשו כגון כשאין דלתות מדינה נעולות בכתובות שם או שנבעלה בפרשת דרכים כמ”ש הטור סי’ ו בשם הרמב”ם, ומאי אמרת דאיהי פרשה למדינה אחרת א”כ הוא דבר שאפשר לבררו לאיזה מדינה פרשה, שאז יהיה רובא דאיתא קמן, ומבואר בסוגי’ שם דבנידון שם אזלינן בתר רוב האנשים כאן ולא בתר רובא דעלמא (ועי’ בפנ”י שם למה לא דנו מצד רובא דעלמא), וממילא אינו מצוי כ”כ מקרה דרובא דליתא קמן שנולד הספק בזמן הקבוע וא”א לברר אם יש כאן קביעות איסור או לא.

ובפשוטו כל דין רובא דליתא קמן מסתמך על מה שאין קבוע באיסור שאינו לפנינו, למרות שאין כמעט דבר שמותר מכח רובא דליתא קמן שאין ממנו איסור קבוע באיזה מקום, (ועי’ בפמ”ג הנ”ל מש”כ בשם הצמח צדק הקדמון סי’ לב לענין הלוקח חיטים מן השוק), ולא מיבעיא להמקילים בקבוע שאינו ניכר דלא הוקבע איסורא מעיקרא, אלא אפי’ להמחמירים בקבוע שאינו ניכר יש מקום לומר דברובא דליתא קמן לא מתחשבים בכלל בקבוע כיון שאינו לפנינו ואין בו כח קבוע להשפיע על הנידון שלנו, אולם ראיתי בספר שמעתתא דקבוע שמעתתא ו’ שהאריך בזה והביא הרבה מ”מ לכאן ולכאן, עי’ מה שהביא שם משו”ת רע”א מהדו”ת סי’ קג סקי”א מה שדן בדומה לשאלה הזו (לענין איך לא חיישי’ שכל בהמה ספק טריפה מחמת קבוע) ומה שהביא משערי יושר שער ד פי”ב ששם נקט כדברינו דברובא דליתא קמן לא אמרי’ כל קבוע כחמצה על מחצה דמי, ועי”ש בשמעתתא דקבוע עוד הרבה מ”מ בנידון זה.

ויש להוסיף עוד על הדברים דבאמת א”צ להביא ממרחק לחמנו מהשבת אבידה, דבלאו הכי הניד”ד דומה לדין בשר הנמצא ולא לדין בשר הניקח דמבואר בזה דלא חשיב קבוע אלא כשלקח בעצמו, רק דהשבת אבדה הוא מעין המקרה כאן שהספק מצד בעלות על דבר ממוני מצד דיני בעלות ממון (ר”ל דינים המשתנים מכח מי הוא הבעלים על הממון) ואזלי’ בתר רוב בעלי ממון אבל אה”נ דאין ענין להביא דוקא משם.

וע”ע ברמ”א ביו”ד סי’ קי ס”ו דאם נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהן הביצה מותרת אע”ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלים לגבי ביצה אזלי’ בתר רובא, והטעם משום שפירש ממילא מן הקבוע, וכמו שנתבאר לעיל מינה אפי’ על הבע”ח גופייהו (וע”ע לעיל ס”ב), וכמבואר בכמה סוגיות דכשהספק אחר הפרישה אינו בכלל קבוע, עי’ בפ”ח דיומא בסוגיא דמפולת ובזבחים, וכן ברמ”א בסי’ קיד ס”י ובש”ך שם סקי”ט בספק נותנין בו יין דמותר לקנות מגוי בשוק כיון שכבר פרש מביתו הלכך הו”ל פרש מן הקבוע ואזלי’ בתר רובא ואינו אסור אלא בלוקח מן הבית או מחנות קבועה, ונראה לפ”ז דפירש מחנות לחנות קודם שנולד הספק, כגון בעיר שיש בה חנות שמוכרת טריפה ולקח ממנה ראובן בשר ומכרה בחנות בעיר שאין בה חנות מוכרת טריפה וקנאה שמעון כיון שפרש קודם שנולד הספק ג”כ אזלי’ בתר רובא אע”פ שנקנה בחנות [עכ”פ אם לא נחשיב למפרע שנולד הספק מעיקרא, ועי’ בפמ”ג סי’ קי הנ”ל], (ומה שהצריך בבהגר”א שם גבי תרנגולת שאין תערובת בביצה היינו לצאת הדעות דביצה היא דבר חשוב ולא בטל מה שלא שייך בניד”ד).

עוד הוספה

לענין מה שהערת שוב על בנקים או חברות השקעה שהאפשרות ליצור קשר עמהם הוא מול המחשב.

הנה ראשית כל כולנו מסכימים שעצם העובדה שהתקשורת היא מול המחשב ולא על ידי שליח כמו בימי קדם כמובן שאינו משנה את הדין של קבוע שהגדרתו לגבי כל מקום ומקום לפי קביעות האיסור שיש בו, לדוגמה אם ידוע לך שיש בנק או חברת השקעות בבעלות ישראל בפריז חשיב קבוע לגבי פריז להחשיב הבנקים בפריז כבנקים של ספק איסור, ומאידך גיסא בנקים בשאר מדינות ועיירות אינם נאסרים מחמת זה גם שיש סבירות שגם בהם יש בנקים או חברות בבעלות ישראל.

אבל במקרה שאיקבע איסורא בבנק אחד מתוך כל העולם כולו, כגון שנודע בבירור שיש בנק במקום אחד בעולם בבעלות ישראל ולא נודע היכן הוא (ולא ניתן להתחקות אחר הידיעה) כאן נכנסים לנידון האם אומרים איקבע איסורא ברובא דליתא קמן דתליא בפלוגתא דרבוותא.

ולו יצוייר שיש במחשב שיש רשימה אחת של כל הבנקים בעולם (ואיני יודע המציאות בזה אם הוא אפשרי) ויודעים שבנק אחד מתוך רשימה זו הוא בבעלות ישראל, ואין יודעים איזהו, אני מודה שמסתבר לומר דכאן כבר חשיב רובא דאיתא קמן, מכיון שכל הבנקים נמצאים כרגע לפנינו.

לגבי הנידון הנוסף שעוררתם על חברת השקעות שהיא בבעלות ישראל אך רוב המניות מכורות לגויים, האם חשיב של ישראל או של גויים, אציין שעיקר הנידון שדיברתי לעיל בתשובה הוא בענין המניות של החברות עצמם, האם מניות של ישראל אוסרים את הבנק רובו או מיעוטו, ולא האם מניות של גוים מתירים את הבנק כאשר הבעלים הוא ישראל.

והנה אקדים לנידון זה שאיני בקי במציאות מה בדיוק התפקיד והסמכות של מייסד ומנהל חברה כאשר בפועל המניות בבעלותם הקניינית של אנשים אחרים, אלא שכידוע שהחלטות החברה או התאגיד בד”כ מתקבלות על ידי חברי דירקטוריון וחברי ועדה ומשרד מנכ”ל שכירים שפועלים בשליחות החברה או בשליחות בעלי המניות בחברה, ומסתמא שהמייסד אין לו שום כח של בעלים בזה, עכ”פ כיום כשאין לו גם שום אחריות על החברה, וצל”ע המציאות והדין בזה.

ואה”נ שהנידון על מניות יוצר ממילא נידון עקיף לענייננו דלו יצוייר שאכן כך הוא המציאות שיש לנו רשימה של בנקים (או חברות השקעה) וידוע שיש מתוך רשימת הבנקים שיש בנקים ששייכים לישראלים ומאידך גיסא לא ידוע על בנקים שרוב הכסף שבהם שייך לישראל, אז אכן יהיה הדין דאם מה שבעלות החברה של ישראל אוסר את הבנק אזי חשיב כמו דאיקבע איסורא ברשימת בנקים זו, ואם רק מה שרוב מניות בבעלות ישראל אוסר את הבנק לא יהיה חשיב כמו איקבע איסורא.

וכתבתי לזה תשובה חדשה [ד”ה מה הדין בנק שהמנהל וכו’ https://shchiche.
com/122309 ] ונתבאר שם שהסכמת הרבה אחרונים שאין בעלים אוסר ככל שאין לו לא שליטה ולא אחריות ולא בעלות קניינית על המניות.

קרא פחות

נשאל: י״א בטבת תשפ״ו

אם יש חיוב ללמד בנו אומנות בזמנינו ומה הדין בבנו גדול

הרב עקיבא משה סילבר

באחרונים (חת”ס ב”ב כא ד”ה בתינוקות ואג”מ או”ח ח”ב סי’ קיא) כתבו דקי”ל כר’ נהוראי בסוף קידושין אני איני מלמד את בני אלא תורה, ובזה יש סמך למנהג שאין אדם מלמד בנו אומנות, ומאחר שידוע שכבר פשט המנהג כן, ומה גם שבזמנינו עקב כמה דברים שהשתנו נוצר מצב שהמכשלה גדולה יותר במי שירצה לקיים ענין לימוד אומנות כפשוטו ומאידך גיסא המצב שאפשר ללמוד בלא לקיים אומנות כפשוטו לא היה בעבר הלכך המחמיר בזמנינו ללמד בנו אומנות חומרא דאתי לידי קולא היא ואכ”מ.

ויש להוסיף דאע”ג דאין דברי האחרונים הנ”ל פשוטים לכו”ע והמג”א בסי’ קנו הזכיר דין ללמד בנו אומנות (ומ”מ מבואר באג”מ דדין זה נאמר רק כשא”א ללמדו תורה, עי’ עוד בתורתו יהגה ח”א סוף פרק ג’ שהאריך בדברי הפוסקים בזה), מ”מ אפשר דהמלמד בנו תורה אינו מבטל דין מלמדו אומנות דמלשון ר’ נהוראי בשלהי קידושין הנ”ל יש קצת משמעות דבא להשוות ד”ת לשאר אומניות, ואע”פ שאינו מוכרח, מ”מ עכ”פ כ”כ במנורת המאור נר ג’ כלל ב’ ח”א פ”א דהמלמד תורה היא האומנות הטובה משאר האומנויות (וע”ע במאירי קידושין ל ע”ב כתב ומכל מקום כל שלמדו תורה אין צריך ללמדו אומנות אחרת שיש תורה יש קמח ולמוד תורה ואומנות לצדדין נשנו ויש מפרשים שחייב בשתיהן עכ”ל).

ואמנם יש מהמפרשים שלמדו דר’ נהוראי לא מיירי על כל אחד ואחד (עי’ פנ”י סוף קידושין, ועי’ עוד בתורתו יהגה שם מה שהביא בנידון זה), אבל בזמנינו אדרבה רוב התלמידים מתחנכים להיקבע בלימודם והמחנך לענין אחר מוציא עצמו מן הכלל, ושמעתי מבעל הלכות חג בחג שבזמנינו שמקבלים האברכים שכר מהכולל בזה עכ”פ הוא בכלל אומנות.

ויש להוסיף עוד דיש שלמדו בירושלמי דדין זה אינו חיוב ויש שכ’ שאולי ע”ז סמכו הראשונים והפוסקים שהשמיטו דין זה [עי’ שורת הדין דלהלן, ויש להוסיף דהגם שהמג”א הביא דין זה והמשנ”ב הביא שם חלק מהדינים מ”מ דין זה השמיט ואולי מחמת חלק מהטעמים המבוארים כאן אם כי יש עוד דברים שהביא המג”א שם שהשמיטם המשנ”ב].

לגבי הנידון אם בן גדול בכלל חיוב זה, ובאמת יש לדון בכ”ז גם למולו ולפדותו אם הוא גם בקטן או בגדול ועי’ במנ”ח מצוה ב’ סק”ב שדן בזה, ויעוי’ בעיון יעקב (על הע”י) מו”ק יז ע”א דשם מוכח שגם בבנו גדול צריך ללמדו תורה ואומנות, וכ”כ כמה אחרונים לענין ללמדו תורה דהוא גם בבנו גדול (ערה”ש יו”ד ריש סי’ רמה וחי’ הרי”ם על השו”ע שם וצפנת פענח ח”ב סי’ י), וכן יש מי שכ’ להוכיח מב”ב כא ע”א דהחיוב הוא גם בגדול דמתחילה היו מכניסין לתורה בגדול.

וברמב”ם ריש הל’ ת”ת משמע דהחיוב בקטן, והי’ מקום ליישב בדוחק דבקטן הוא עוד חיוב מדין חינוך והיא צורת חיוב אחרת, אבל משמע שם שהוא דאורייתא בקטן, ועי’ מעין חיים ח”ג סי’ טו מש”כ באורך בכל נידון זה ובמקורות שהביא שם ובמש”כ בדברי הרמב”ם.

אם כי אחר שיודע הבן אומנות אחת אין האב מחוייב ללמדו יותר, דהרי אומנות נקיה וקלה משמע שאינו מחוייב יותר (עי’ סוף קידושין) וה”ה שאר אומנות דנקיה וקלה הוא רק מן המובחר לכתחילה, וכן מוכח ברמב”ם פ”ה מהל’ רוצח ה”ה דאומנות שניה אינה בכלל מצוות ללמדו אומנות (עי’ בנין ציון ח”א סי’ קפה), וכן יש מי שכ’ להוכיח לנכון דגם אין האב מחוייב ללמדו דוקא ביוקר כשאפשר למצוא אומנות שאינה יקרה ללמוד כ”כ (עי’ שורת הדין חט”ו עמ’ רכה), ופשוט שבזמנינו קורסים הנמכרים ללימודים גם אם יש ביכולתם ללמד אומנות מ”מ א”א לחייב האב לרכוש דוקא הקורסים שבתשלום כשיש שייכות ללמוד קורסים בחינם [היינו אפי’ בתלמיד שאינו לומד תורה דבזה כ’ האג”מ שיש ללמדו אומנות בזמנינו], ואפי’ אם נימא דהי’ הבן יכול לטעון דלא ניח”ל ללמוד באופן כזה של קורס מ”מ מאחר שרוצה הקורס בתשלום הי’ יכול ליטול הקורס בחינם.

עכ”פ במקרה שלך יש כמה טעמים למה אין הבן יכול לחייב את אביו לקנות לו את הקורס, א’ דיש אומרים שהוא רשות (עכ”פ לצרף צד זה לסניף), ב’ די”א שאם מלמדו תורה א”צ ללמדו אומנות עכ”פ אם הוא בר הכי, ג’ דמסתמא כבר יודע הבן איזו אומנות מה שיכול לעשות ולהתפרנס מאחר שהוא כבן ל’, ד’ שהרי בדרך שרוצה ללמוד יכול להשיג לימודים חינם באופן זה שג”כ יוכל ללמוד אומנות עי”ז, ה’ שבזמנינו אם יכול להתפרנס מלימוד תורה אפשר דלא שייך דין זה כלל.

קרא פחות

נשאל: ז׳ בסיון תשפ״ו

מי שכבר התפלל ולומד במקום שיש חזרת הש”ץ ועונה עמהם מודים דרבנן האם צריך לעמוד

הרב עקיבא משה סילבר

מבואר בפוסקים (או”ח סי’ קכז) שיש לשחות במודים דרבנן, ועי”ש ברמ”א בשם מהרא”י לשחות עד סופו ובבה”ל הביא דעת הגר”א לשחות רק עד תחילתו ועוד שם בפוסקים הנידון אם לשחות גם בסופו, ומקור הנידון בזה מירושלמי, ומבואר שם דיש שנהג לסיים עם הש”ץ ממש כשמסיים ברכת הודאה, ודין שחי’ מבואר בשו”ע לגבי ההולך בדרך שהוא בעמידה, וא”כ משמע דגם זה בעמידה ואפשר דמאחר שנזכר בירושלמי ששייך שחי’ בסופו לאיזה דעה א”כ אפשר דלכו”ע כולו הוא בעמידה, וכ”כ הגרח”ק (דעת נוטה עמ’ שסו ואילך) דמודים הוא מחזהש”ץ ויש לאמרו בעמידה.
ובאמת שכן הובא גם בלקט יושר עמ’ 27 שמהרא”י גם כשלא הי’ יכול לעמוד בכל חזהש”ץ הי’ עומד בכל מודים דרבנן, אבל אי משום הא הי’ מקום לדחות דמהרא”י לשיטתו ששוחה גם בסוף.

קרא פחות

נשאל: ט״ז בשבט תשפ״דב: ברכות

מי שלא בירך ברכת המזון אחרי שעברו 72 דקות אך הוא עדיין שבע ואינו רעב האם יכול עדיין לברך ברכת המזון

הרב עקיבא משה סילבר

אם עדיין שבע, כגון שאכל בסעודה כל צרכו ונמשך זמן שביעתו למשך זמן, באופן זה יכול עדיין לברך ברכת המזון גם אם עברו 72 דקות (ראה או”ח סי’ קפד ס”ה ומשנ”ב ס”כ). ומ”מ כמה פוסקים כתבו שלכתחילה אין לאחר את ברכת ...קרא עוד

אם עדיין שבע, כגון שאכל בסעודה כל צרכו ונמשך זמן שביעתו למשך זמן, באופן זה יכול עדיין לברך ברכת המזון גם אם עברו 72 דקות (ראה או”ח סי’ קפד ס”ה ומשנ”ב ס”כ).

ומ”מ כמה פוסקים כתבו שלכתחילה אין לאחר את ברכת המזון לאחר 72 דקות, מאחר שלא תמיד אנו בקיאים לומר שאנחנו עדיין שבעים (עי’ ערוה”ש שם ס”ז וס”ח וקובץ תשובות הגרי”ש אלישיב ח”א סי’ כא ומנחת שלמה ח”א סי’ יח אות י).

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

אדם שנכנס באיסור בינו לבין המתפלל אי חשיב הפסק שיהא מותר לפסוע ג’ פסיעות

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה {תשוח”ח על המשלוחים הקבועים, ועל של עתה באתי: לבי עלה ונסתפ”ק במקרה דלהלן. נפסק הרי להלכה שאסור לאדם לפסוע לאחוריו אחר תפילת שמו”ע כשמישהו עומד עדיין מאחוריו באמצע שמו”ע, אך הנה אם זה שמאחוריו סיים, שפיר יכול לפסוע, אף ...קרא עוד

שאלה

{תשוח”ח על המשלוחים הקבועים, ועל של עתה באתי:
לבי עלה ונסתפ”ק במקרה דלהלן.

נפסק הרי להלכה שאסור לאדם לפסוע לאחוריו אחר תפילת שמו”ע כשמישהו עומד עדיין מאחוריו באמצע שמו”ע, אך הנה אם זה שמאחוריו סיים, שפיר יכול לפסוע, אף שזה שעומד מאחורי זה שעומד מאחוריו עדיין לא סיים.

והסתפקתי מה יהיה הדין אם זה שמאחוריו טרם סיים, אך פתאום בא אדם אחר ונעמד לפני זה שטרם סיים [אף שאסור לו לעשות כן עפ”י הלכה], האם אז יהא מותר לפסוע לאחוריו, כי למעשה אין מישהו מאחוריו שעדיין מתפלל, אך מצד שני זה שנעמד שם לא עשה כדין וא”כ אולי בטלים מעשיו ועדיין אסור לפסוע?
תקוותי ששאלתי הובנה כיאות ואשמח לתשובתו הרמת”ה.

}

תשובה

‏יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר יהודה שורץ שליט”א, עורך הגליון הנפלא ‘יין ישן’.

קבלתי את שאלתך בס”ד, ויש להוסיף על הדברים דהנה יש כמה דעות בפוסקים בענין ההתייחסות למתפלל שמפסיק מלפניו אדם, ולפי חילוקי הדינים בדבריהם יתבאר ג”כ התשובה לשאלה זו.

א.

הנה דעת הגריש”א בגדרי היתר זה, דההיתר הוא רק באופן שיש באדם השני מחיצה כדיני המחיצה, דהיינו שהוא גבוה י’ טפחים ורחב ד’ טפחים, וחשיב מחיצה, ולכאורה זהו ג”כ בתנאי שאין האדם האמצעי יודע שמשתמשים בו למחיצה, דהרי בדיני עירובין קיימא לן שאם האדם האמצעי יודע שהוא מחיצה אינו מחיצה.

אבל בעצם תמה אני על דברי מרן זצ”ל, דהרי לגבי מחיצה כתב המ”ב בסי’ ק”ב סק”ב וז”ל, כתב הח”א אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע גבוה י’ ורחב ד’ מותר לישב בצד השני דהא מפסיק רשות אבל לעבור מצד השני אפשר אם אינו גבוה כ”כ שלא יוכל להסתכל בצד השני אסור וכן פסק בהלק”ט וכן מצדד הפמ”ג בסימן צ’ סק”ה שיש להחמיר לעבור באלמעמרע [בימה] נגד המתפלל אף שהוא רשות בפני עצמו ולישב מתיר ברשות אחרת אפילו בתוך ד”א [בסימן זה סק”ב במשב”ז] עכ”ל המ”ב, א”כ סבירא ליה להמ”ב לגבי איסור העברה לפני המתפלל שהוא ג”כ ברשות אחרת כיון שמפסיק מכונתו, ורק אם אין המתפלל יכול לראות, כגון שיש כותל גמור שרי, וכן הכה”ח סק”ה כתב דאם כותל זכוכית מפסקת ביניהם מותר לישב ביניהם ואסור לעבור כיון שמבטלת את כונתו וכנ”ל, וא”כ תמוה פסקו של הגרי”ש זצ”ל.

ואולי י”ל שהקיל הגרי”ש כדעת החי”א המובאת בשעה”צ סק”ב שכתב, ודלא כהחיי אדם דמצדד בסוף דבריו להקל עיין שם, עכ”ל השעה”צ, וכן האול”צ [תפילה פ”ז הכ”ב בהערות] כתב, נראה שכשהמתפלל נמצא ברשות אחרת אין איסור לעבור לפניו, דכמו שמצינו לענין צואה ברשות אחרת, דחשיב הפסק, כמבואר בשו”ע בסימן ע”ט סעיף ב’, הוא הדין לענין עובר כנגד המתפלל, שאם הוא ברשות אחרת חשיב הפסק ומותר לעבור כנגדו.

ובפרט כאשר הפתח פתוח לרה”ר, שנראה שכיון שהוא ברשות אחרת לאו כל כמיניה של המתפלל לאסור עליו לעבור שם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ועכ”פ אם יש דלת שאפשר לסוגרה טוב לסגור את הדלת עכ”ל.

א”כ יתכן שלגבי ג’ פסיעות שהם צורך מצוה סמך הגרי”ש להקל בפרט שיש כאן ג”כ צירוף של הדעות המתירות לגמרי בהפסק אדם.

ואלי י”ל דהגרי”ש ס”ל דהמ”ב מיירי ברשות אחרת שההפסק הוא רק משום שנמצא בבימה [אלמר”ע פירושו בימה], שבזה אין דבר המסתיר ורק הוא רשות אחרת, משא”כ במחיצה רחבה ד’ וגבוהה י’ שמסתיר מועיל, אבל גם זה צ”ע דהרי מה שנגד עיניו של האדם הוא למעלה מעשרה טפחים.

מ”מ לענינינו כיון דס”ל להגרי”ש שההפסק הוא מדיני מחיצה א”כ לכאורה ה”ה כשהאדם נכנס באיסור.

ב.

הגרש”ז אוירבך זצ”ל בהליכו”ש תפילה פ”ח הל”ד כתב, אם העומד אחריו סיים תפילתו, אך לא פסע עדיין מפני שממתין למתפלל שאחריו, נראה שמותר לפסוע כנגדו אף לצורך ישיבה לאמירת תחנון וכן לכל דבר מצוה, [פי’ דלגבי לעבור כנגד המתפלל ממש כתב שם לפנ”כ דבעינן מצוה גמורה כגון ברכת כהנים, אבל בזה סגי גם לצורך אמירת תחנון].

וכתב שם עוד בהערות דבר הלכה סקנ”ג, אבל לפסוע כנגדו סתם שלא לצורך מצוה יש להסתפק אם מותר, דלהטעם שלא יבלבל כונתו שרי שהרי גמר תפילתו, ואילו להטעם דשכינה כנגדו אסור שהרי לא נפטר עדיין מלפני המלך, ומ”מ אם עבר זמן מה מאז שסיים הוא את תפילתו מותר לו לפסוע כנגד האמצעי וכו’ עכ”ל.

וכן באול”צ שם הכ”ג כתב, שאלה.

האם מותר לעבור כנגד מי שסיים תפילת שמונה עשרה אך לא עקר רגליו מחמת שהעומד אחריו לא סיים את תפילתו.

תשובה.

מותר לעבור כנגד מי שסיים תפילתו, אף שעדיין לא עקר רגליו עכ”ל.

וכן כתב באשל אברהם.

וכן כתב בשו”ת אז נדברו חלק ג’ (סימן מה) ובחלק ו’ (סימן מז), דכיון שכבר הסיח דעתו מלהתפלל, הוי כעקר רגליו.

וכן ראיתי בשם השו”ת רבבות אפרים ח”א (סימן עב) שהביא משם כמה אחרונים שכתבו להקל בנ”ד, כיעו”ש.

והביא מהבית ברוך שכתב, ונראה דאם כבר גמר כל התחנונים אלא שעומד ואינו עוקר רגליו מפני שאחד מתפלל אחריו, דמותר לפסוע ג’ פסיעות לפני זה.

וכן גם אחר שאינו מתפלל מותר לעבור ולישב תוך ד’ אמותיו.

וראה עוד להלן.

וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר ח”ז (סימן כג אות ו’) שהביא שיטות הפוסקים בד”ז ע”ש.

ונראה מדברי הגרש”ז והאול”צ שלא היה ס”ל כלל מהיתר של ההפסקה בין האחרון השלישי לבין הראשון, אלא רק הזכיר דרך אגב ענין זה שהטעם שלא פסע האמצעי הוא משום שהמתין לשלישי, אך מ”מ מדובר לכאורה שהשלישי הוא חוץ לד’ אמותיו, וכן הגר”ח קניבסקי בחידושיו שיח השדה לברכות י’ א’ כתב להדיא שרק אם הראשון לא נכנס לד’ אמותיו של השלישי מותר לפסוע.

אכן אפשר דאין מדבריהם ראיה ברורה לומר דפליגי על הכרעת הגרי”ש הנ”ל באופן שיש באדם האמצעי שיעור מחיצה.

ג.

הגר”נ קרליץ בחוט שני שבת ח”ב עמ’ רח”צ (קובץ ענינים סי’ ב’) כתב וז”ל, ונראה שאם זה שעומד אחריו סיים תפילתו אך ממתין מלפסוע על מי שעומד אחריו ועדיין מתפלל תפילת שמונ”ע, מותר לראשון לפסוע אפילו אם הוא תוך ד’ אמותיו של האחרון המתפלל, דאסור לעמוד כנגד המתפלל לפני המלך ולא כנגד העומד לפני המלך עכ”ל.

וראיתי חכ”א שדן בענין זה וז”ל, בגמרא ברכות (כז א) אמרו, רבי ירמיה בר אבא הוה מצלי לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה.

שמע מינה תלת, שמע מינה אסור לעבור לפני המתפלל.

ופירש רש”י, ולא פסקיה לצלותיה, כלומר לא הפסיק בין ר’ ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו, אלא עמד על עמדו ע”כ.

ולכאורה יש לדקדק דרב לא עבר לפני ר’ ירמיה כדי שלא להפסיק בינו לבין הכותל, דהא בברכות (ה ב) מבואר, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל.

וכן הוא בשלחן ערוך (סימן צ’ סעיף כא).

וממילא נלמד, דכל היכא דבלאו הכי איכא הפסק בין המתפלל לכותל, לא אסרינן לעבור לפני המתפלל.

וכן משמע בלבוש (סימן קב סעיף ד’) שכתב: אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד’ אמות “ודוקא לפניהם שלא יפסיק בינם לכותל” אבל בצידיהם מותר לעבור ולעמוד.

ומדכתב טעמא כדי שלא יפסיק בינם לבין הכותל יש לדייק, דכל היכא דבלאו הכי יש דבר המפסיק בינו לבין הכותל ליכא להאי איסורא.

אלא שהאליה רבה (סק”ז) כתב לבאר את דברי הלבוש דרצונו לומר, מפני דבהפסק יבטל כוונתו.

ולדבריו גם כשבלאו הכי יש דבר המפסיק בין המתפלל לכותל, אין לעבור לפני המתפלל, עכ”ד החכם הנ”ל.

והנה את”ל דבאמת ראיית הגרנ”ק מהגמ’ ומהלבוש הנ”ל, א”כ ה”ה כל היכא שיש הפסק, ואי”ז משנה מהו ההפסק, וכמו שאם נכנס בטעות לא נסתפקת ע”ז, ולכאורה ה”ה כאשר מי שמפסיק הוא אדם שלא היה מתחילת התפילה, אכן י”ל דכאשר התפלל מאחורי אדם א”כ התפלל על דעת שיש הפסק בינו לבין הקיר, ולכן מותר לעבור, משא”כ היכא שלא ידוע לנו שאי”ז מפריע לו, והאדם העומד כאן בא אחר שכבר מתפלל, א”כ יתכן שמפריע לכונתו בזה שעומד עוד אדם על ידו, וצל”ע.

היוצא מכ”ז שלדעת רוב הפוסקים אין כלל היתר לעבור לפני המתפלל כשיש אחר מפסיק בינתיים, וגם אם הוא בריחוק ד”א יש בזה פלוגתא בפוסקים, והגרשז”א מקיל רק לצורך מצוה, אמנם להסוברים שאדם אמצעי יכול להיות מחיצה ה”ה אדם שנכנס באיסור יכול להיות מחיצה.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

נטילה קודם תשה”מ

עם סגולה ישן לא מוגה

{בע”ה מוצאי ש”ק פ’ תצוה ע”ו} פעיה”ק ירושלם תובב”א {לכבוד גיסי המופלג הג”ר אפרים הלוי דורפמן שליט”א} ע”ד אשר שאל בענין מ”ש הספרים ליטול ידיו קודם תשמיש, אם יש בזה ענין מצד עצם הנטילה גופה, וא”כ מנ”ל ד”ז, שהרי לא נזכר ...קרא עוד

{בע”ה מוצאי ש”ק פ’ תצוה ע”ו}

פעיה”ק ירושלם תובב”א

{לכבוד גיסי המופלג הג”ר אפרים הלוי דורפמן שליט”א}

ע”ד אשר שאל בענין מ”ש הספרים ליטול ידיו קודם תשמיש, אם יש בזה ענין מצד עצם הנטילה גופה, וא”כ מנ”ל ד”ז, שהרי לא נזכר בגמ’ ענין זה כלל, ולכאורה אי”ז אלא למי שעושה תשמיש בחצות אחר שמתעורר, וע”ז אמרו שצריך ליטול ידיו שיהיו נקיות, אבל בלא”ה לא עכ”ד, ובאמת א”צ כת”ר שליט”א לדידי ודכותי, אבל מ”מ עיינתי קצת בזה ואכתוב לו מה שמצאתי ע”ז.

הנה עיקר הענין ליטול ידים קודם תשמיש הובא בשל”ה וז”ל (אות ק’ קדושת הזיווג ס”ק קכ”ז), ויראו שניהם שיהיו ידיהם נקיות כי תמיד צריך להיות כלי של מים עומד לפני המטה ויטלו ידיהם קודם תשמיש בשביל לקדש וכן צריך ליטול אחר התשמיש כמבואר בבית יוסף ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד’ סעיף י”ח) עכ”ל.

וכן הובא במ”ב סי’ ר”מ סקנ”ד.

ומל’ השל”ה באמת י”ל דמשמע באופן שיכול להיות שכבר נתחייב בנטילה, שהזכיר שהכלי צריך להיות תמיד עומד לפני המיטה { והנה השל”ה מיד אח”ז (ס”ק קכ”ח) כתב, וענין זמן התשמיש בחצות לילה, ומי שלא יוכל לעמוד על עצמו ורוצה לשמש מיד כששוכב אזי כשיקרא קריאת שמע יקרא קריאת שמע וכל הפסוקים וברכת המפיל לא יאמר אלא עד אחר הביאה וכו’ עכ”ל, אם כן באמת יתכן כי עד השתא נמי מיירי בכה”ג שעשה בחצות לילה, אכן י”ל לאידך גיסא דמדנחית השתא לחלק בזה משמע דלעיל מיירי בכל גוני, כיון דלא נחית לזה עד השתא.

וכן בלשון המ”ב שם, שכתב וז”ל, וכתבו הספרים שתמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו וכשמתעורר בקישוי אבר בחלום יזהר שלא לבעול וכו’ עכ”ל, ויש כאן קצת משמעות דעד השתא לא מיירי דוקא כשמתעורר ורוצה לשמש.

אבל אינו מוכרח כלל.

אולם מה שרצה כת”ר לומר דבעצם בזמנן נהגו לעשות התשמיש דוקא בחצות יעויין סידור יעב”ץ הנהגת ליל ש”ק פ”ז חוליא ג’ אות י”א דמבואר לכאורה לא כן.

}, ומאידך הזכיר בלשונו להתקדש, ואפשר דתרתי ר”ל, דמחד צריך שיהיה תמיד מים כדי שבודאי יטול אם יתחייב בנטילה, ומאידך רצה להזכיר גם ענין זה של להתקדש, דהיינו שגם אם לא נתחייב נטילה יש ענין ליטול משום קדושה יתרה.

ובאמת בס’ חסד לאלפים ס”ס ר”מ כתב דנטילה זו משום רוח רעה, דוקא אם ישן או עשה אחד מן הדברים המביאין רו”ר, אבל אם לא נתחייב בנטילה כתב במורה באצבע סי’ ב’ שאי”ז אלא לקדש עצמו, ומ”מ חזינן מיהא שיש ענין בזה לקדש עצמו, [וכן הביא אאמו”ר שליט”א בס’ יסודות הבית וקדושתו מהספר משכן ישראל עמ’ פ”ח].

ואע”ג שלא מצינו ענין זה ברוב המצוות י”ל דהכא שאני כיון שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש.

ועיין עוד בשערי הקדש שם אות כ”ו ותשובת עולת יצחק סי’ מ”ט (ועיין אישי ישראל עמ’ כ”ז שהבין כפשוטו במ”ב שצריך נטילה לפני תשמיש).

{מאת גיסך הצעיר }

קרא פחות

נשאל: י׳ בניסן תשפ״בב: מועדים

האם בשבת ערב תשעה באב יש לנהוג קצת עניני אבלות בסעודה המפסקת

עם סגולה (שאלות שנדפסו בשו"ת עם סגולה)

כתב בשו”ע או”ח סי’ תקנב סעיף ז וז”ל, נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, ואח”כ כתב (בסעי’ י’), אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו ...קרא עוד

ומבואר דהדינים שנאמרו לפני כן על סעודה המפסקת של דרך אבילות נאמרו רק כשחל ערב ת”ב בחול, אבל כשחל בשבת לא.

וכתב במשנה ברורה סימן תקנב ס”ק כג וז”ל, אוכל בשר ואסור למנוע ממנו אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ”מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא.

והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה מ”מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ”א] בספר בכור שור חולק ע”ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו”ל כאבלות פרהסיא.

ולכו”ע מותר לאכול עם ב”ב ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א”ר] עכ”ל המשנ”ב.

והוסיף האג”מ או”ח ח”ד סי’ קי”ב, דגם מי שאינו רגיל לאכול בשאר שבתות בשר בסעודה ג’ מותר לאכול בשר בסעודה ג’ היום.

[ויש חולקים].

ויעו’ בספר ‘אלא’ [הנהגות הגרח”ק] פרק נ”ג סעי’ ג’ שכתב, בסעודה המפסקת יושב ע”ג כסא רגיל, אבל כשאוכל את הביצה בסוף הסעודה יושב ע”ג כסא נמוך ומטבל הביצה באפר, ואומר זוהי סעודת ט”ב.

ודלא כשו”ע סי’ תקנ”ב ס”ז שבסעודה המפסקת יש לישב על כסא נמוך ואמר לי שכך נהגו אצלם.

ועי’ שו”ה תקנ”ב ג’, ומש”כ שכשאוכל הביצה יושב ע”ג כסא נמוך ומטבל באפר הוא דלא כשו”ע שם ס”י [צ”ל רמ”א ס”ו] שנוהגים לטבל הפת באפר, ואמר לי שכך נהגו אצלם ועי’ א”א (בוטשאטש) סי’ קנ”ה שהביא זה, עכ”ל.

אבל דבריו לא נאמרו בשנה שת”ב חל בשבת ונדחה לאחר השבת, אלא כל הפרק שם על ת”ב באופן כללי של כל שנה, [ובתחילת הפרק שם לגבי לימוד תורה נזכר להדיא גם ענין ת”ב שחל במוצ”ש, אבל בשאר הפרק לא].

אכן יל”ע מדברי הירושלמי תענית פ”ד ה”ו וז”ל, תני ט’ באב שחל להיות ערב שבת וכן ערב ט’ באב שחל להיות בשבת אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו מותר.

רב מן דהוה אכל כל צורכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ט’ באב לקיים מה שנאמר [איכה ג טז] ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר עכ”ל.

ומשמעות פשטות דעת הירושלמי היא דמאי דמייתי על רב היינו שבת”ב שחל להיות בשבת עשה כן, שאז אחר שאכל כל צרכו היה נטל פת באפר ואומר זוהי סעודת ט”ב, דהרי עלה קאי על הברייתא שלפני כן.

א”כ גם בשבת צריך אח”כ ליטול פתו באפר ולומר זוהי סעודת ט”ב.

אכן תמוה לומר כן דכל הראשונים שהביאו דברי רב הלזו לא הזכירו דקאי על שבת שחל בערב ט”ב, וכמו שכתב בספר שבלי הלקט סדר תענית סימן רסה וז”ל, יש מן החכמים שטובלין פיתן באפר בסוף סעודת ערב תשעה באב והכי איתא במס’ תענית ירושלמי רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה טביל פיתתיה וצבע בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ערב תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר.

וכתב בספר המנהיג הלכות תשעה באב וז”ל, וט’ באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה המלך בשעתו.

ואוכל בשר ושותה יין ואפי’ בסעוד’ המפסק’, דאי לא תימ’ הכי אלא בסעוד’ שאינה מפסק’ אף בחול מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעוד’ שאינה מפסק’, ומה מעלה יהיה בזה [עמוד רצא] בשב’ יותר מחול, וכן עיקר, ואין ספק בדבר.

אב”ן.

וכן פי’ כל חכמי ישראל, אבל מה שכת’ רב נטרונאי ז”ל, ואף ט’ באב שחל להיות בשבת או ערבו אסור לאכול בשר ולשתות יין בסעוד’ המפסק’, אינו עיקר כלל עכ”ל.

וע”ע ראבי”ה ח”ג הל’ תענית סי’ תתפ”ח, או”ז ח”ב הל’ ת”ב ס’ תט”ו, ובטור, ומג”א סי’ תקנ”ב סקי”ב, ומבואר שיש מחלוקת ראשונים האם לנהוג אבילות בשבת או לא, ומ”מ בכולם לא נתבאר שרב נהג בשבת כך.

אלא י”ל דע”כ דחיקא הוא וקאי עמ”ש לפ”ז בירושלמי שם, דתנן רשב”ג אומר ישנה, דהיינו ישנה באכילתו בסעודת ערב ת”ב, ושאיל, מהו ישנה, ומשני יחלף ימעט.

אין הוה יליף אכיל ליטרא דקופד, ייכול פלגא (פי’ אם היה רגיל לאכול ליטר בשר יאכל חצי).

אין הוה יליף שתי קסט דחמר, ישתה פלגא (פי’ אם היה רגיל לשתות שתי מידות של יין ישתה אחת).

אמר רבי יוחנן, ובלבד עיקר סעודת תשעה באב (פי’ עיקר השינוי יהיה בסעודה המפסקת).

אמר רב הושעיה, ובלבד משש שעות ולמעלן (פי’ רק מה שאוכל אחר שעה ששית ישנה).

אמר רבי יוסי, תרתיהון לקולא (פי’ שניהם באו להקל), ולכן אכל סעודת תשעה באב משש שעות ולמטן (היינו לפני השעה הששית, לפני חצות היום) אפילו עולה על שלחנו כסעודת שלמה מותר.

אכל סעודתו משש שעות ולמעלן (פי’ ועתיד לאכול עוד סעודה אח”כ) אפילו עולה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו (פי’ בסעודתו הראשונה) מותר.

ואח”כ תני ט’ באב שחל להיות ערב שבת.

וכן ערב ט’ באב שחל להיות בשבת.

אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו מותר.

רב מן דהוה אכל כל צורכיה (פי’ אחר שאכל בסעודה המפסקת כל צרכו) הוה צבע פיסתיה בקיטמא (פי’ היה טובל פרוסת לחם באפר) ואמר, זו היא עיקר סעודת ט’ באב.

לקיים מה שנאמר (איכה ג) ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר (הביאור ע”פ בבלי וידיד נפש).

ומש”כ על רב ארישא קאי, על ערב ט”ב שחל להיות בחול שיכול לאכול סעודה שלמה ואח”כ לומר זוהי סעודת ט”ב, אבל בשבת א”צ לפתרון הזה לומר זוהי סעודת ט”ב.

ותדע דהנה קודם דברי רב נזכרו כאן ג’ דינים בירושלמי, דין אחד של האוכל קודם ו’ שעות שיכול לאכול כסעודת שמה בשעתו, דין שני של האוכל בעודה שיאכל אחריה סעודה אחרת, בסעודתו הראשונה יכול לאכול כסעודת שמה בשעתו, ודין שלישי שת”ב שחל להיות בשבת שבזה יהיה שרי אפילו בסעודה המפסקת ממש אפילו לאחר שש שעות, כמשמעות הפשוטה.

וא”כ וכי רב פליג על הך ברייתא, אלא מסתברא דרב קאי על הגמ’ דלעיל בת”ב שחל בחול ורוצה לאכול כל צרכו ואח”כ תבשיל אחד לסעודת ערב ת”ב שזוהי סעודה המפסקת.

וכמו שכתב בתורה תמימה הערות איכה פרק ג סק”ל, וז”ל, מה שאמר זו היא עיקר סעודת ת”ב בא בזה ליישב מה שאכל מקודם תבשילין שונים, יען כי עד עתה לא אכלו סעודת ת”ב והיה מותר בכל, ועיקר סעודת ת”ב היא זה, וע’ בבבלי תענית ל’ א’ ע”כ.

וכ”ה הנוסחא באיכה רבה פרשה ג וז”ל, ותנן כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין ולרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין, רב מן דהוא אכיל כל מאכלו נסיב חד פת פחית ויהב עליה קטם ואמר זו היא סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר, עכ”ל.

ומבואר דלא קאי כלל מילתיה דרב על שבת אלא בכל סתם ת”ב מיירי.

וכן נראה פשטות ההלכה, שהרי הרמ”א פסק דינא דרב בירושלמי בסעי’ ו’ וכמו שציין בביהגר”א, וכ”כ שם השו”ע דמי שאפשר לו לא יאכל אלא פת חריבה במלח וכו’, ועל כ”ז קאי מה שכתב המחבר בס”י, אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו עכ”ל.

ועל כרחך דעת בעלי השו”ע להוריד כל דין זה בשבת לגמרי.

והואיל דאתאן לכ”ז נעיר בדברי חד מקמאי תלמיד הרא”ש, כתב בספר מצוות זמניות הלכות תשעה באב וז”ל, ואלו המזונות הנזכרים אמנם הם לאותם שמנהגם שלא לאכול הלחם בלבד ולא יכלו לבלעו יבש.

אבל החסידים הקדמונים לא היו אוכלים בעט”ב אלא פת שרוי במים בלבד.

בירושלמי ר’ פלוני הוה מטבל פתיה בקיטמא אמר זו היא עיקר סעודת ט”ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני.

ר’ יהודה בר אלעאי היה נוטל פת במלח וקיתון של מים והיה אוכל בין תנור וכירים ודומה למי שמתו מוטל לפניו.

והרמב”ם ז”ל כתב, מימי לא אכלתי ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים אלא אם חל בשבת עכ”ל.

ונראה דמייתי ראיה מן הירושלמי שהחסידים הראשונים לא היו אוכלין כלל בערב ט”ב חוץ מלחם, אבל בירוש’ גופיה מבואר שהיה אוכל ורק בסעודה המפסקת לא היה אוכל יותר מפת באפר.

וי”ל דגם זה מה שבא להביא ראיה רק לסעודה המפסקת ולא לפני כן, שאז מצד הדין היה מותר לאכול אפילו בשר ויין.

למעשה, המנהג של אכילת ביצים ואפר הוא מנהג אבילות, ואינו שייך לשבת אלא אוכל בשר ושותה יין, וכן אין יושבים על כסא נמוך עד הזמן שמקבל עליו הצום לפני השקיעה (ע”ש במ”ב סקכ”ד).

אבל ישב בדאבון נפש כמ”ש במ”ב.

קרא פחות

1 … 9 10 11 … 71

הירשם

היכנס

שאל כל שאלה שיש לך בהלכה!

קטגוריות שאלות

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

השלמה לענין שלא להרבות באכילה בשבת יותר מידי

השלמה לתשובה לגבי להרבות בתענוג שבת

מקורות:

השלמה לענין עניית אמן על ברכת הגומל אחר אביו

השלמה

השלמה לתשובה על ברכת אשר יצר אתכם בקברי רפורמים

עוד הוספה

הורדת ספר שכיחא

ארכיון גליונות שכיחא

תגיות

השאלות שנצפו ביותר לאחרונה

פורומים

תגובות אחרונות

צור קשר

נושאי האתר

קישורים מהירים

ניתן לקבל גיליון שכיחא מידי שבוע הישר לתיבת המייל

הערות וקישורים מחולקים

⚙️ הגדרות מיזוג ופירוק

📝 ייצוא למסמך Word

שאל משהו

✂️ הגדרות פיצול

הגדרות פיצול טקסט

הגדרות פיצול טקסט

הגדרות פיצול טקסט

שגיאה בשליחה

שגיאה בשליחה

📋 הגדרות הדבקה

🔗 מחולל קישורים וביטויים (תצוגת מקור)

📝 ייצוא למסמך Word