הנה מצינו שנהגו רבים מבני אשכנז ליתן לאבלים לומר קדיש שלאחר קריאת התורה במקום החזן, וזהו רק במקום הצורך לפי הענין, ובלא זה אומרו החזן (והספרדים יש להם מנהג אחר בזה), ומצינו פלוגתת האחרונים אם אפשר לומר שאר קדיש יתום ב’ אבלים ביחד או יותר לכתחילה (עי’ שו”ת רע”א הוצאת המאור ח”ד עמ’ קכה ושו”ת חת”ס יו”ד סי’ שמה ועי’ עוד פת”ש יו”ד סי’ שעו סק”ו), ולמעשה גם במקומות שלא נהגו להקפיד בקדיש יתום שלא יאמרו כמה אבלים קדיש יחד, מ”מ ידוע ורווח שבקדיש זה רק החזן אומרו או אחד המחליף את החזן, וצריך טעם מה המקום לחלק בין קדיש זה לקדיש אחר.
ונראה שטעם מה שנהגו כך משום שעיקר המנהג הקדמון היה שלא נתנו לאבלים קדיש זה שלאחר קריאה”ת אלא החזן היה אומרו (וכמו שדייק בשו”ת מהר”ם בריסק או”ח סי’ קיח מדברי המג”א סי’ קלב סק”ב, ועי’ להגרב”ש המבורגר הרחבת דברים בזה מדברי עשרות ראשונים וקדמונים שנקטו בסתמא שהחזן היה אומרו, כמה מפוסקי זמנינו שהעירו ע”ז שזהו עיקר המנהג, בתשובתו לרב א’ שנדפסה בקובץ ‘ירושתנו’ ח”א), ובדורות המאוחרים מפני הדחק נתנו לאבלים לאומרו (ומנהג זה כבר הובא בפני ברוך סי’ לד סי”ד ועוד, ויש לזה קצת רמז בתשב”ץ ח”ג סי’ קעא, אלא דשם אינו מבורר דמיירי במי שלא עלה לתורה למפטיר קודם לכן), אבל מ”מ עדיין נשאר צורת הקדיש שאומר אותו החזן או מי שעומד תחתיו, ואי”ז גריעותא שיעמוד אחד תחתיו אפי’ אם הוא חיוב (דאין שום גריעותא באדם שהוא ‘חיוב’ מצד הדין אם הציבור מתרצים לו להיות חזן) אבל אי”ז קדיש של האבלים אלא של החזן.
ולכן נתנו להם לאומרו דומיא דחזן שרק אחד אומרו על הבימה במקום קריאה”ת שלא לשנות מהמנהג הרגיל, ובפרט שהוא נאמר על הקריאה”ת וממילא הוא דין הש”ץ ולא על האבלים.
אבל מעיקר הדין אין איסור לכמה אבלים לאמרו במקומות שנהגו שאין מקפידין שלא יאמרו אבלים קדיש זה, ואין מקפידין שכמה אבלים יאמרו קדיש דעלמא.
[ויש להעיר בגוף המנהג הרווח שהאבל יכול לומר קדיש עם אבל אחר ואילו חזרת הש”ץ אינו אומר עם אבל אחר, מצינו חילוק מעי”ז במג”א דתפילה א”א להתפלל בע”כ הציבור משא”כ קדיש מעיקר הדין יכול לומר קדיש אחד בע”כ הציבור, וחזי’ דקדיש היא הגדרה אחרת ואינו שליחם של הציבור בזה, אלא הכרזה בפני הציבור, ויש להוסיף דעיקר קדיש יתום הוא רשות, משא”כ כאן שהוא קדיש המוטל חובה על הציבור, ממילא לא נתנוהו ליתום לאומרו, דהוא מעסקי הציבור עצמם ומוטל על שליח הציבור ולא על היתום בזמן שאינו שליח הציבור, וה”ה יתום הרוצה לומר קדיש שלם או קדיש שלאחר אשרי המנהג פשוט שאינו אומר עם החזן אלא אומרו במקום החזן, אם יתפשר האבל עם החזן, או שיפשרו הקהל ביניהם, ואז עומד הוא תחת הש”ץ להיות ש”ץ תחתיו, ואין אבל אחר אומר הקדיש הזה עמו].
ואמנם הביא שם (במאמר הנ”ל) מהג”ר יונה מרצבך שהקפיד שלא יאמרו אבלים קדיש שלאחר קריאה”ת, משום שהוא דין על הש”ץ ולא נתקן לטובת האבלים, ויש להעיר ע”ז דמהמנהג חזי’ שעכ”פ אלו שנתנו לאבלים לאומרו לא סברו כך, אלא דאפי’ חזהש”ץ אם האבל אומרו יש בזה תועלת לנשמת המת, וכמשמעות המדרש שהובא בראשונים דיש בזה זיכוי הרבים, וממילא יש בזה מצוה וממילא יש בזה תועלת גם לאביו או למי שהוא עושה המצוה לעילוי נשמתו.
ואמנם חזי’ שנהגו להקפיד לומר קדיש זה על הבימה כדי שיהיה ניכר שהוא על הקריאה”ת שעיקרו מתחילתו נתקן על הקריאה”ת (ב”י או”ח ריש סי’ נה בשם אגור סי’ צד ועוד פוסקים) או להפסיק בין הקריאות בשבת (ר”י מיגאש סי’ פט, ועי’ ברכ”י או”ח סי’ קמג ס”א, ועי’ במאמר הנ”ל), אבל עכ”פ מאחר שנתקן לצורך קריאה”ת נהגו אפי’ בשני וחמישי לאומרו עם הס”ת, ולמעשה נהגו להקפיד להניח הס”ת קודם לאמירת הקדיש, כשיש ב’ ס”ת כמבואר בפוסקים בכ”מ, דלפי המנהג אכן מחשבי’ שנאמר על קריאה”ת, וממילא באופן שיש יותר מאבל אחד שמבקשים לומר קדיש זה אולי יצטרכו שניהם לומר על הבימה, ומאידך גיסא יש מקום לומר דסגי שאחד אומר על הבימה אף שאחר אינו אומר על הבימה, דמה שעוד אחד אומר קדיש אינו מזיק, ומאידך לפי מה שנתבאר לעיל קדישים שהם מחובת הציבור לא נהגו ליתנם לכמה אבלים שאינם זכות האבלים אלא חובת הציבור, וגם קדיש זה בכלל זה שהוא חובת הציבור על הקריאה”ת, וממילא גם אם לא יזיק אם יאמר עוד אבל, אך מתחילה אינו מתבקש לומר.
ויש לחדד הדברים דמצד הציבור אין טעם שכמה יאמרו קדיש ולא הותר דבר זה אלא לטובת האבלים (עי’ שו”ת רע”א שם) וזה לא נתנו להם בכל קדיש אלא בעיקר בקדישים של רשות או בקדישים שתקנו לטובת היתומים (שאינם יודעים להתפלל כל התפלה כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ שעו), ובענייננו בקדיש זה יש עוד טעם שעיקרו הוא לאמרו על הספר תורה וצורת הקדיש שיש אדם שעומד לפני הספר ואומר הקדיש ופחות שייך בתרי בני אדם, ולכן גם במקומות שויתרו קדיש זה לאבל עדיין לא הניחו לאבל לאמרו במקומו ולא הנהיגו לכמה אבלים לאמרו (ובחלק מהמקומות נתנו יותר לאבל שעולה לתורה לאמרו).
ויש להוסיף דאף בקדיש שאחר עלינו יש שנקטו שהמנהג שרק אומרו (ראה ציוני הלכה בשם הגרי”ש עמ’ תעא תעב אך ראה אג”מ יו”ד ח”ד סי’ סא סק”ר).
[בשולי הדברים אציין שהובאה במאמר הנ”ל שמועה בשם הגרח”ק בשם החזו”א שיש מקומות שנהגו שהקדיש יהיה לאבלים [ואולי כוונתו למנהג הספרדים שנהגו שמי שעולה למפטיר לאזכרה אומר הקדיש], ומ”מ רובא דרובא דהמקורות שהביא במאמר הנ”ל הם שהקדיש שייך לחזן, ויש לציין כי קיצרתי כאן במראי מקומות בתשו’ זו מאחר שכבר באו בארוכה שם].
תמצית הדברים דאמנם מצד הדין אין איסור להעמיד כמה אבלים לומר קדיש זה שאחר קריאה”ת (לאלו שלא נהגו להקפיד בזה בקדישים אחרים), אבל המנהג הרווח שיש אחד שאומר קדיש זה ויש טעם בדבר וכמו שנתבאר, וראוי לקיים המנהג היכא דאפשר כדין מנהג שיש לו טעם שאין לבטלו (כמ”ש הרמ”א או”ח סי’ תרצ סי”ז).
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 122
מק"ט התשובה הוא: 153856 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/153856
