בגמ’ כתובות יט סע”א ובשו”ע חו”מ סי’ מז ס”א מבואר דהוא עצמו אינו נאמן כיון דחב ללוי, ונשאלתי מה הדין להצטרף עם אחר, ויתכן לתלות נידון זה בטעם מה שאינו יכול להצטרף דלטעם הרמב”ם פ”ב מהל’ מלוה ולוה שהוא שמא יעשה קנוניא עם המלוה וכ”ה בב”י בשם השטמ”ק ב”מ יג ע”א וריטב”א שם ונתה”מ סי’ רנה סק”ה [אף דברמב”ם גופיה אפשר דלא בכל גווני סבר דהטעם הוא משום קנוניא] א”כ הוא חסרון באדם זה אבל לטעם רש”י בכתובות שם ורוה”פ שהזכירו דאין לו נאמנות (וכן בקצה”ח סי’ צט סק”ב דאינו משום קנוניא, וכ”כ אמרי בינה חו”מ סי’ לד ע”פ הרשב”א בכ”מ, וכן יש מהראשונים שכ’ דאם יש לו נכסים אחרים נאמן, עי’ ר”ן ורשב”א ומ”מ, ומ”מ באופן זה גם טעם קנוניא אינו שייך וק”ל), א”כ יחד עם אחר מצטרף, ומאידך גיסא ביבמות אמרי’ דבתרי לא חיישי’ לקנוניא מחמת אחד מהם א”כ בניד”ד יש מקום לומר דגם להרמב”ם אין כאן חשש.
ומאידך גיסא יש מקום לטעון להיפך דאדרבה אינו ברור להעיד על עצמו בתורת עדות עם אחר כשהוא בעלים על הממון בלא ששייך כאן פלגינן דיבורא (עי’ סנהדרין י ע”א) ורק דאם לא היה חייב לאחריני היה נאמן מדין שמחייב עצמו וגם מיגו שהיה יכול למחול [עי’ רמב”ן ר”ן וריטב”א בכתובות שם], אבל בתורת עדות להעיד דבר שהוא חוב לעצמו שמא א”א, וצל”ע בכ”ז.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 114
מק"ט התשובה הוא: 148135 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/148135
