הנה ביו”ד סי’ רע ס”ב מבואר (עכ”פ לחלק מהאחרונים) דלדעת הרמב”ם המצוה היא בכתיבת הס”ת ולדעת הרא”ש המצוה היא ללימוד בס”ת ואילו בכתיבה בלא לימוד לחלק מהאחרונים אין מצוה (עי’ בנידון זה שם בפרישה ובבאה”ג ובש”ך ושא”פ) אבל בספר שהוא ללימוד ואינו ס”ת לכו”ע בדעת הרא”ש מקיים המצוה וא”כ דוחק לומר דאין מצוה בקריאה מתוך הספר הנאה כיון דזהו עיקר צורת המצוה לכתוב כדי ללמוד ממנו וגם להרמב”ם כיון דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע”פ (גיטין ס ע”ב) א”כ הוא נצרך למצות האמירה אף אם נימא דהאמירה היא מצוה בפנ”ע ואע”ג דיש מהראשונים והאחרונים שנקטו (ועי’ באריכות בכנסת הראשונים תמורה יד) דרק במוציא הרבים ידי חובתן נאמר איסור זה מ”מ יש כאן הכשר מצוה והרי שופר וציצית (בשבת קלג ע”ב ומכילתא בשלח מס’ דשירתא) הוא הכשר מצוה ואעפ”כ נאמר בו זה אלי ואנוהו ואע”ג דהס”ת נזכר בשבת שם שייך לומר דיש מצוה בכתיבה ולהעמיד הזה אלי ואנוהו לענין הכתיבה מ”מ מציצית ושופר נלמוד דהמצוה לאו דוקא הכתיבה וכעי”ז כתב הפאת השלחן דאפי’ הפאות יעשה פאות נאות והיינו אף שהי’ שייך לומר דהחיוב הוא שלא להקיף ואין צורת הציווי לגדל הפאות (ועי’ ארחות יושר מה שהביא בשם החזו”א והקה”י שלא להסתירם והוא עוד ענין בפני עצמו), א”כ צ”ל דגם בניד”ד יהיה בזה מצוה בקריאה מס”ת נאה וזה מלבד צלילות הדעת המועיל להבנה וידיעה ע,י שהכתב נאה כעין מש”כ הגרע”א באגרתו.
אולם אמרו לי בשם הגריש”א שאמר שאין בזה צורך לקרוא דוקא מס”ת נאה ויל”ע.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 114
מק"ט התשובה הוא: 148136 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/148136
