תשובות

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר! לכאורה עדיין קשה “גזרו שלא ישתמשו בה כדי שלא יכשלו עוד”, שהרי אם כן ייאסרו כל השמות ולא רק אלו המסוימים- בבחינת “מי שנכווה בחמין יזהר בצוננין”. ומדוע נאסרו דווקא אלו? ועוד צ”ע איך מסתדר שהשתמש בשמות טומאה (סנהדרין ק”ז) והרי ידוע שהשתמש בשם המפורש, ומובא ברב צייאח שמות קדושים. ילמדנו הרב כיצד הדברים מסתדרים?

ישר כח עצום כבוד הרב.
אם כן כבוד הרב לפי הכתוב בעלון לגבי אילם,
למה אני מבין שיצא ידי חובה היא בכתיבה יותר מלבקש ממשהו שיוציא אותו ידי חובה
ששומע כעונה.
או שלא הבנתי את הרב דינר שליט”א

יש לציין שבחכ”א מיקל בצורת אדם בזמננו כיון שאין עובדים אותו, ועפ”ז יש שהקילו ג”כ בצורת חמה ולבנה. וכתבו שהרב אלישיב התיר בזה, (וכ”כ בשמו בספר על צורת חמה ולבנה לר”צ כהן: “אף על פי שאסור לעשות או לצייר צורת חמה לבנה או כוכבים, אם עבר וציירן על בגד – מותר ללבשו”).
אומנם הגר”נ קרליץ כתב לאסור בצורת חמה ולבנה, וטעמו שאין לנו להרחיב דברי החכ”א, מפני שגם היום בהרבה ארצות עובדים לשמש וירח וכוכבים, (אבל אין זה ברור, לפי הידוע לי אין אומות מוכרות שעובדות לשמש ולירח), ומ”מ גם הגר”נ קרליץ הקיל בקונה ממפעל שלא מצוי בו עובדי ע”ז, דכיון שהם מייצרים בכמויות גדולות ליכא בזה חשדא (ולענ”ד קצ”ע בדבריו, דעצם הסברא דבמפעל ליכא חשדא היא נכונה גם אם יש במפעל עובדי ע”ז, וגם אם נחמיר בזה, עכ”פ ודאי סגי בכך שידוע שבאותו המקום שיש בו המפעל אין עובדים לחמה ולבנה, גם אם עובדים לע”ז אחרת, וא”כ גם לדבריו לפי המציאות נראה שיש להתיר)

[אמת כי חכם אחד העיר לי, שלכאו’ יש להקשות על כל ההיתר של החכ”א והבאים בעקבותיו, דע”פ ההסטוריה נראה דגם בזמן השו”ע והרמ”א היתה המציאות כמו בימינו, ואין אלו חידושים שהתחדשו בדור האחרון].

לכאורה נידון זה שייך למה שנחלקו הרעק”א עם החת”ס לגבי סירוק פיאות הרא”ש, דהחת”ס (יו”ד קל”ט) מסיק דאין איסור בתלישה, ומבואר לדידיה דאין הדבר תלוי רק בתוצאה, ולפ”ז אולי גם בניד”ד יש להתיר?

מש”כ הרב שליט”א: “וצע”ק דמה יותר קל קטנית לעצמו לבין טעם קטנית” – יש לציין שלכאורה יש טעם מבואר, כי לדעת הרבה פוסקים הא דמידי דעביד לטעמא לא בטיל זהו רק מדרבנן, כ”ד האו”ה, והביאו הש”ך ביו”ד סי’ צח ס”ק כט, והמ”ב (בסי’ תמ”ב ס”ק מ”ה) כתב שכ”ה דעת רוב האחרונים, עוד יש לציין דהיכא שאין מרגישים את הטעם המקורי של התבלין אלא שמחמתו משתנה טעם התערובת – נראה מכמה פוסקים דבכה”ג לכ,ע חשיב קיוהא בעלמא ואסור רק מדרבנן.

איני מבין כ”כ מהו ה”כל שכן”שיש כאן להתיר בגבר המטופל ע”י אשה, והרי עיקר החשש הוא יותר מצד ההרהור של הגבר, ובשלמא כשהוא עוסק במלאכתו שייך לומר דבעבידתיה טריד, אבל כשהוא המטופל אף שלאשה אין הרהור מ”מ יש לומר שלמטופל עצמו יש הרהור במה שהאשה מטפלת בו, וכדמצינו שאין משתמשין באשה, ואומנם לגבי חולה מצינו שהתירו שאשה תטפל באיש אבל אולי הוא דווקא בחולה שיצרו פחות תוקפו או דבחולה הקילו, אבל בבריא שהולך לטיפול קצ”ע בטעם ההיתר (אם כי הוא באמת דבר המקובל להיתר, אך טעמא דמילתא קצת צל”ע).

אבל יש נפ”מ בשאלה כגון היכא שבשלם עם בשר דבכה”ג אין למים דין מי שלקות, א”נ כגון לביבות דלא ברירא למ”ב דיש בהם דין מיא דשלקי.
[עוד יש לציין לשיטת הריטב”א, דס”ל דעיקר דין מי שלקות נאמר לעניין שכשמברך על הירק פטר מימיו, אבל כשאוכל המים לחוד מברך עליהם שהכל, ובספר ילקוט יוסף חשש לדבריו משום סב”ל]
ומ”מ משמע במ”ב דבכה”ג פשיטא דהמים נפטרים אע”ג דניכרים לעצמם, אא”כ בישל קצת לביבות עם הרבה מים וניכר שעיקר כוונתו בשביל המים בזה אין המים טפלים ללביבות.

לגבי מש”כ הרב שחייבים לכבות המפסק הראשי, קצת צל”ע, דלכאו’ יש מקום לומר שזכותם היא שלא יכבו להם המפסק במה שאינו נצרך לפיקו”נ, וזה ע”פ מש”כ הגרש”ז אוירבך שאין חיוב על אדם לוותר משלו כדי שחבירו לא יצטרך לחלל שבת, וכגון בעניין אם מחוייב להעיר שכינו בלילה, או אחות שהביאה איתה אוכל לעצמה אם צריכה לוותר עליו כדי שתהיה בלי אוכל.
והשתא כאן אמנם יש חשש כללי לפיקו”נ לאינשי דעלמא מחמת הדליקה, אך מ”מ יש לדון שאינם מחוייבים להפסיד בשביל זה את החשמל שהם זקוקים לו לעצמם, ולמה הדבר דומה, לגוונא דצריך ג’ גרוגרות והם בענפים שונים וא”א לקוצצם בב”א אא”כ יקצצו כל העץ ויפסידו אותו, דלפי הגרשז”א נראה דאינו מחוייב להפסיד העץ שלו כדי למעט בפיקו”נ בשביל החולה.
(ואמנם כאן זה קצת שונה כיון דהמצבר שלהם הוא הגורם לסכנה, אבל עדיין לכאורה ניתן לומר סברה הנ”ל).

ועוד צ”ע אי מצינו סברא הנ”ל גם בדרבנן, דהכא הוא בפשטות איסור דרבנן לרוה”פ, הן מצד חשמל בשבת שלדעת רבים הוא דרבנן, וגם לחזו”א מסתמא הכא שעושה כדי להציל מהדליקה הוא משאצל”ג.

ומה”ט נראה לכאורה דגם בלא פיקו”נ אלא משום נזקא דרבים שרי כמו בגחלת של מתכת שהתירו לכבותה שלא יזוקו בה רבים, (אלא דאולי י”ל דהתם בעינן שתהיה לפנינו הגחלת, ואילו הכא הוא חשש מסויים שאם אולי ושמא יהיה מזה דליקה, וזהו חוזר ידיעה בעלמא של הסכנה, ובכה”ג י”ל דלא הותר משום חשש נזק דרבים).

המושג “פורק עול לתיאבון” הוא צ”ב, דאם הוא מקפיד ע”ז כשאפשר לו הרי שי”ל שאין זה אותו הקרוי פורק עול, ולשון הרמב”ם: “שכל שמוזהר על הכתיבה ומאמין בה הוא שכותב”, וביאר הב”י “כלומר ומשומד ומסור כיון שפרקו עלו אינם מאמינים במצוות”, ומבואר מזה שמדובר במשומד כזה שאינו מאמין במצוות, ונראה שאם מאמין במצוות ורק מחמת ה”תיאבון” הוא עובר אין זה בכלל “פורק עול”, אלא דמסתמא דיינינן ליה הכי שאם הוא מומר לכה”ת מסתמא אינו מאמין, ונראה שיש לדון כל מקרה לגופו ובמיוחד בדורנו, ויש לציין שהבה”ל לא כותב שפורק עול *דינו כאוכל להכעיס” אלא שמביא דוגמא לפורק עול שהוא האוכל נבילות להכעיס, וז”ל: “אבל אלו הפורקי עול לגמרי *כגון* מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו”, גם בחת”ס רק כתב לגבי מסור שכיון שסר חבירו להעבירו על על דת משה וישראל ואי לא דפרק עול תורה כולה לא עביד הכי, איני רואה כאן ראייה לעניין זה. ואומנם לשון הב”י בסי’ ל”ט: “אבל משומד למצוה אחת לתיאבון משמע דלאו פורק עול הוא”, משמע דמומר לכה”ת אף לתיאבון הוי מומר,

אולי כדאי לכתוב במי המדובר, לתועלת הציבור, זו נשמעת תופעה מוזרה שאדם ששנה ופירש ועובר עבירות ואפ”ה יכתוב פסקי הלכות, ולא זכור לי שראיתי מציאות כזו אי פעם, (ושמא אין המדובר ממש בשנה ופירש, אלא באדם שיש עליו פקפוק, ובכגון דא יש להעיר שרבו כמו רבו הרבנים שיצאו נגדם “פשקווילים”, ואולי יהיו שילמדו זכות שאין המציאות כך, וכמו שמצינו בכמה דוכתי אף בדורות הקודמים, שהיו דמויות שנויות במחלוקת, כגון רנ”ו ועוד), ואה”נ שאם המציאות כדמתואר כאן פשיטא שאין לסמוך, אך מ”מ לגוף הדברים יש להעיר דמנ”ל שהוא להכעיס? וממש”כ הרב בסוף “דרשעים מלאים חרטות” משמע דאינו להכעיס, דוכי עם כל רצונו הקלוקל להקל האם יוכל להתיר אכילת נבילה גמורה וכדו’ בדבר המפורש בתורה, בבחינת שביק היתירא ואכיל איסורא? מסתמא לא, ולכאורה כל עניין זה הוא שייך לכאו’ לנידון של ר”מ דגמר שמעתא מפומיה דאחר, ומשמע דלא סבר בהכרח שמה שאומר הוא כדי להגן על חטאיו, ומשמע נמי שעכ”פ לחומרא חשש לו במה שאמר שהיה משער בעקבי הסוס תחום שבת, כך שלכאורה אולי יש לומר כאן כעין שאמרו על שו”ת בשמים ראש, שאין לסמוך עליו מצד עצמו, אלא יש לבחון הדברים לגופם. אבל מ”מ על כגון דא יש לומר, דפשיטא דלא עדיף ממי שלא הגיע להוראה ומורה.

“אבל אותם אלו הרגילים להתכנות בסתמא אוטיסיטים שאינם מכלל יישובו של עולם הם בד”כ שוטים בוודאות”

פלא גדול עד למאוד על הנחת היסוד הזאת, דווקא האוטיזם ידוע בהיותו ספקטרום כלומר רצף ומנעד עם חלוקה לתפקוד גבוה, בינוני ונמוך. דווקא רוב האוטיסטים במיוחד כיום הינם בתפקוד בינוני גבוה. וגם אותם תיפקודים נמעלי תפקוד גבוה לעיתים אינם מוגדרים כך בשל בעיה קוגנטיבית (שכלית) גרידא. ראוי מאוד לסייג ולבחון כל מקרה לגופו.