במשנ”ב מבואר (סי’ פט סקל”ד לגבי שחרית וסי’ רלה סקי”ז לגבי ערבית ומקורו מדה”ח סי’ כג ס”י וסי’ מו ס”ח וכ”ה בשוע”ר סי’ תלא אלא דשם הוא נידון אחר דשם יש צד שצריך דוקא בתחילת הלילה עי”ש במשנ”ב ומ”מ גם המשנ”ב שם הביא נפק”מ לקודם צאה”כ באיזה אופן מותר ללמוד) דמי שרוצה ללמוד וממנה שומר צריך למנות מי שאינו לומד, ודוחק לומר דלגבי אכילה הוא קל יותר, דאדרבה באכילה עיקר הדין נזכר במשנה ולימוד רק נלמד מאכילה וגם הוא חמור יותר לכמה עניינים כמבואר בסי’ רלב סקכ”ט וסק”ל דאין לסמוך על קריאת השמש בסעודה גדולה דשכיחא שכרות (ויש לציין דגם קודם שחרית אם כי שם הוא דיש בזה גאווה).

ולכן לא שייך לומר שבאכילה הוא קל יותר מלימוד לענין זה אפי’ אם נקבל דמהני שומר גם לענין אכילה (דבסי’ רלה מבואר דקודם ערבית הוא כמו קודם מנחה, ולא נתבארו שם כל הפרטים בזה, ובסי’ רלב ס”ב אי’ ברמ”א דאפשר לסמוך על קריאת השמש בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ובסקל”ג כתב המשנ”ב דבסעודה קטנה יכול לסמוך על קריאת השמש אפי’ התחיל הסעודה אחר שהגיע זמן מנחה, ולא נתבאר שם להדיא מה הדין לכתחילה בזה).

ומה שיש שמועה אחרת בשם הגרנ”ק צריך לברר מקור טיבה של שמועה זו דהרי במשנ”ב לכאורה יוצא שא”א לסמוך על קריאה של אדם שהוא עצמו יש חשש שמא ימשך, וגם אפשר דמיירי הגרנ”ק באופן שאחד מהם אין בו חשש שלא יזכור כגון כשרגיל להתפלל בבהכנ”ס יש צד שאינו בכלל איסור זה (עי’ סי’ רלב סקכ”ח וסי’ תלא סק”ז סק”ח).

וכן מצאתי שכ’ בפשיטות באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רצט וכן כ’ בשלמי תודה פורים סי’ סק”ב ע”פ דברי המשנ”ב הנ”ל ושמעתי כן גם בשם הגרח”ק, ודלא כמ”ש בדברי יציב ח”א סי’ קב.

ושוב חשבתי דאולי הגרנ”ק הנ”ל מיירי באופן שיש רבים שאוכלים על יסוד ההיתר שנזכר במשנ”ב סי’ תרסה בהקדמה דיש לימוד זכות דרבים מדכרי אהדדי (וגם בענין רבים מדכרי עי’ באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רלב), אולם יעוי’ שם במשנ”ב דמשמע שהיתר זה קלוש משאר התירים, וגם בסי’ רלב גבי סעודה לא אשתמיט הרמ”א ומשנ”ב להזכיר היתר זה אפי’ ליישב המנהג לגבי סעודה גדולה בזמן מנחה קטנה, ואע”ג שמצינו מקומות שלא גזרו במקום רבים (עי’ ט”ז יו”ד סי’ קי סקכ”ט ונקה”כ ורע”א שם ועוד), מ”מ אטו בחדא מחתא מחתינהו דפשיטא דרוב גזירות שייכין גם במקום רבים מלבד היכא דאתמר, וכאן יש צד לומר דמהני רבים אחר שגילו הפוסקים דמהני שומר.

בשו”ע (חו”מ סי’ קנה ס”ד) מבואר דבמים שאדם שופך בדירתו חייב לתקנם, אבל במי גשמים שאין אדם עצמו שופך פטור (רמ”א שם), וכן יש שנקטו לגבי מי צנרת אינסטלציה שאינם נחשבים כפעולת האדם עצמו אלא לכל היותר כגרמא שחייב רק בדיני שמים עכ”פ כשפתח את הברז עכ”פ שאינו חייב בתשלומי נזק (ראה שה”ל ח”ט סי’ שו ס”ג), ויש שמחייבים מדין נזקי ממונו כיון שזכה במים וקנה אותם עכ”פ כל עוד שלא הודיע שאינו רוצה לזכות בהם (עי’ פתחי חשן נזיקין פ”ה סק”ג), ויש שנקטו שלכו”ע האידנא חייב בעה”ב לתקן כיון שהחוק מחייב לתקן בכה”ג והוא כעין מנהג מדינה או שעל דעת כן באו (ראה מה שהובא בפסקי המשפט על שו”ע שם, וצל”ע מה החוק אומר לגבי תשלומי נזיקין בזה על מה שניזוק על ידי המים, ויש לציין דבמקור השה”ל שם ג”כ נקט שחייב לתקן אולם מיירי שם באופן שהפיצוץ נוצר מחמת בעה”ב עי”ש), וכמו”כ גם להפוטרים היינו רק בדיני אדם אבל מחייבים מצד גרמא עכ”פ כשהמים מגיעים מניקוז כיור של מי ברז שהוא פתח.

במקרה שלך טענת שהחדר הסמוך של השכן היה מיועד לשימוש אחר והשתנה להיות חדר שינה אבל אין טעם זה מספיק לפטור מתשלומין (לפי הצד שחייב או בדיני שמים) מכיון שאדם רשאי להשתמש בביתו לכל מטרה וכדין שינה את חדרי הבית, ועוד דגם אם היה חדר אחר שם היה צריך השכן בעל הנזק לתקן את הנזק, ולענין מה שהזיק הרי יודע שהשכן שינה את הייעוד של המקום וקבע שם ארונות חדר שינה ובלאו הכי גם אם היה מטבח היה יכול לשים שם ארונות, וגם שם הרי יכול לבקש שאינו רוצה שם רטיבות, וגם אינו ברור שחוסר ידיעה פוטר דשוגג בנזיקין חייב ורק אונס גמור יש פוטרין, וכאן אינו מוכרח שנחשב כאונס גמור כלל שהרי אינו יודע מה בבית שכנו.

ובמקום שהמזיק השתמש במים בשעה שלא ידע מהנזילה (לפי הדעות שלא חשיב המים כממונו המזיק, ועי’ בדברי משפט שם סוגיות סי’ ג’ עמ’ שיח מש”כ ע”פ הריב”ש דאין לחייב מצד ממונו המזיק כיון שאינו בפשיעתו ועי”ש שהאריך בזה) דן בספר דברי משפט שכנים פ”ב עמ’ לד לפטור דבזה מחשיב שם כאונס גמור.

וכ’ שם עוד בעמ’ שכ שעל העליון לתקן משום שכך הוא נהוג בין שכנים כיום אולם אין חיוב על העליון לתקן נזקים שהזיק הצינור, למרות שידע שהצינור התפוצץ, והביא כן גם בשם הגרנ”ק, אולם בשפיכת מים ממש שע”י העליון באופן שידע שמזיק והזיק מגירי דיליה משמע שנטה שם להחמיר מצד גירי דיליה וכמבואר בד”מ סי’ קנה בשם הראבי”ה וכ”ה בהגמ”י דהגדרת גירי דיליה משתנית לפי הענין ובכלל זה כל נזק ודאי הנוצר ממצב תמידי של ריבוי מים עי”ש (ועי”ש עוד גם בחלק ההלכה לעיל שם עמ’ לד).

ועי”ש עוד שהאריך מאוד בדינים אלו ובמקורותיהם (ובמה שהביא שם בשם השבט הלוי שם יש להעיר דעיקר הנידון בשבט הלוי על פיצוץ שגרם בעל הדירה כלשונו אולם בכלל מנה מאתים דכ”ש שאם לא גרם אינו צריך לשלם על הנזק שנגרם על ידי זה עכ”פ כל שלא עשה כן מידיעה בגירי דיליה, אולם מה שחייב שם בדיני שמים שמא באופן שלא גרם פטור אף בדיני שמים, וכן לענין לחייבו לתקן את הצינור אין הוכחה משם שריך לתקן כשלא גרם את הפיצוץ מלבד מה שהוא נהוג כיון בין שכנים וכנ”ל, וגם יש לציין דלהשבה”ל משמע שם שאינו נחשב גירי דיליה כלל אלא רק גרמא לחייב רק בדיני שמים, ובפשוטו מדובר גם בשימושים שהשתמש דלולי זה מאי ס”ד שלא ייחשב גירי דיליה, אולם אם נאמר כן צל”ע היאך יתרץ הקושי’ מהך ראבי”ה והגמ”י דמשמע שגם בניד”ד נחשב גירי דיליה, והרמ”א סי’ קנה ס”ד פסק דבריהם להלכה, ואולי האופן שבא לפטור הוא בצינור הברז שמגיעים אליו מים מהעיריה או צינור דוד שמש ולא בצינור ניקוז שופכין שבזה האדם עצמו שפך אותם ולפי הענין הרי חשיב גירי דיליה, ואחר העיון שוב בלשונו של השבה”ל אכן נראה דלא דן על מים שהבעה”ב עצמו שפך אלא שטף מים רבים שבאו על ידי פיצוץ שגרם בעה”ב לצינור ודן שם אם אפשר לדמותו לדין מחיצת הכרם שנפרצה שהנזק נעשה לאחר מכן על ידי הפריצה של המחיצה או שא”א לדמותן זה לזה עי”ש, וממילא כל הנידון של השבט הלוי אינו ממש שייך לניד”ד, וגם בגירי דיליה יש מקום לומר דמודה השבט הלוי באופן שבעה”ב שפך מים בצינור והיה שם נקב וחדרו המים לכותל השכן דחשיב מעשיו גרמו עכ”פ כשהיה בידיעתו, וכל הנידון אם לחייבו מצד גירי דיליה כשעשה רק פיצוץ ובזה מסיק שאין בזה גירי דיליה אבל גרמא יש בזה, ומה דלא חשיב כמי גשמים של הרמ”א משום שהוא בעצמו מסדר להביא את המים מהעיריה והוא ארגן את זה וניחא ליה בזה, ולא שייך להשתמט ולהפטר בדיני שמים שאומר שאינו קונה מים אלו, ויל”ע).

ובדברי משפט הביא שם עוד (עמ’ לד לה) בשם הגרנ”ק שאפי’ בדיני שמים אין המזיק צריך לפצות את הניזק (במקרה שלא הזיק בידיים [כגון שלא שפך מים ועכ”פ שלא שפך מים כשידע שהם מזיקים] אלא המים עצמם הזיקו ואפי’ ידע את הנזק דבזה א”צ אלא רק לתקן את הצינור ולא את מה שהצינור הזיק את השכן) ואין אומרים להם בב”ד להתפשר אלא פוטרים את המזיק, אבל הביא שבשבט הלוי לא כתב כן, אלא נקט שיש לצאת ידי שמים עכ”ד בקיצור, ולפי מה שנתבאר אין בהכרח שהשבט הלוי חולק דהרי השבט הלוי מיירי באופן שבעל הצינור גרם את הפיצוץ של הצינור ושם לא מיירי כלל במים שהוא שפך אלא במים שבאו ממילא וכמשנ”ת).

ובגוף השיטה הנ”ל שהחיוב הוא רק מטעם גרמא יש לדון במקרה של שוכר ומשכיר האם המשכיר יכול לטעון שהגרמא הוא פעולת השוכר או שהגרמא היא מה שקבע את המערכת ואז המשכיר חייב, וכן יש לדון אם השוכר יוכל לטעון למשכיר שעליו לשלם על נזקי גרמא שאירעו משימושו מכיון שהמנהג שהמשכיר משלם נזקי הדירה, ובפנים השה”ל שם משמע דעיקר החיוב בידי אדם לתקן והחיוב ביד”ש לשלם על הנזק הוא באופן שהנזק נגרם על ידי בעל הנזק, ולא מירי שם באופן שנעשה ממילא מחמת בלאי וכיו”ב, ויל”ע בכ”ז.

ובעיקר הענין שנזכר המנהג שבעל העליה מתקן הנזק אולי יש לציין סמך לזה מהרמ”א בסי’ קסד ס”א שכל צרכי העליה על בעל העליה לתקן שמזה הקשה הסמ”ע בסי’ קנה סקט”ו על מה שכ’ הרמ”א שם בס”ד דבגשמים מנטפין א”צ בעל העליה לתקן, ויל”ע בזה.

כהשלמה לכל הענין יש לציין שאפי’ אם יש מקום שנהוג שבעל הנזק משלם את כל הנזק אפי’ בנזק שנעשה ממילא, מ”מ טוב שהניזק יותר לילך לפנים משורת הדין, דמלבד מה שהמזיק לא נהנה כלום מהיזקו ולא קיבל כלום על ידי זה, הרי גם כמו שנתבאר החיוב לשלם מצד הדין הוא קלוש, ועוד שהרי המזיק לא התכוון כלל בהיזק, ועוד שהרי המזיק עצמו כבר בלאו הכי ניזוק כבר וצריך לטפל בכל הנזק שלו בלאו הכי ולתקן את הצנרת שהתפוצצה, וכל המרחם מרחמין.

ולכן לסיכום הדברים אם נקבל דברי רוב החיבורים במקרה שלך עליך לתקן את הצינור מצד מנהגי שכנים, ולגבי המים שנשפכו ממך אל השכן והזיקו את ארונות החדר השינה שלו יתכן שא”א לחייב באופן ברור ע”פ דין אלא אם כן ידעת שהמים זורמים ומזיקים והמשכת להשתמש במים והם התנקזו והזיקו בזה יש יותר מקום לדון לחייב מצד מזיק בידיים המוגדר כ”גירי דיליה” ואם אתה גרמת את פיצוץ הצינור באיזה דרך אז יש לדון לחייב בדיני שמים מצד גרמא.

וכל הדברים כאן אינם אלא בגדר מראי מקומות אבל למעשה יש ללכת לב”ד יחד ולברר הדין.

או”ח סי’ תקי סעי’ ד, אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו’ אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר ע”כ, יל”ע למה כתב למתקן לאכילה, וע’ במשנ”ב סקכ”ד בשם כמה אחרונים דגם כשראויין לאכילה קודם לכן שרי אם רוצה למתקן יותר, והנה יש לדון כשרוצה רק להנעים ריח הפירות יותר שיהיו מגרים לאכילה יותר ואין הריח משנה בטעמם כלום אך נותן הרגשה טובה יותר האם בכה”ג מותר, ומסברא היה מקום לטעון דהכל צורך אכילה בפרט דקי”ל בריש סי’ תצה דמכשירין שא”א לעשותן מאתמול שרי וריח טרי א”א לעשותו מאתמול, אבל יל”ע לשון המחבר כאן וכנ”ל, ומ”מ אינו בהכרח מוצא מכלל “למתקן לאכילה” די”ל דלא בא המחבר לאפוקי צורך אכילה, אבל יל”ע א”כ מה בא לאפוקי, ואולי בא לאפוקי מי שרוצה להשתמש בפירות לריח בלבד שלזה אסור לעשות מוגמר בי”ט.

ויש לדון בזה מטעם מה דאמרי’ בגמ’ בכתובות ז ע”א שהגימור אינו שווה לכל נפש וא”כ יש לדון דאע”ג לדבי צבי אמרי’ התם ששוה לכל נפש כיון שהוא דבר אכילה מ”מ כאן שהשבח אינו לאכילה אלא לריח המאכל שמא אינו בכלל שוה לכל נפש.

ועי’ ערוה”ש סי’ תצה סי”ט ס”כ וסכ”א דלפי מסקנת דבריו לא אמרי’ סברא זו להלכה ואין דבריו מוסכמין לכו”ע, ויל”ע בכ”ז.

ובמשנ”ב סי’ תקז סקכ”ה בטעם הראשון לענין שיפורי מאכל בדבר שאינו שווה לכל נפש, וכן בשעה”צ סי’ תקי סקי”ב, משמע שהחמיר, והצד שם להקל משום דבנידון שם יש צד דחשיב שוה לכל נפש, דמה שאפשר בלא זה משמע בשעה”צ שם שאינו מוסכם לכו”ע להחשיבו אינו שוה לכל נפש, וצריך לברר אם הוא משום דהוא מידי דלצורך אכילה, אם כי גם בניד”ד יש לדון בזה וכאן גרוע יותר אם אינו מורגש בשעת הנאת גרונו ומעיו ורק קודם לכן.

וכן מבואר בכ”מ במשנ”ב (סי’ תקיא סק”א וסק”י וסקכ”א וסקכ”ה ועכ”פ חלק מהדעות שהוא מדאורייתא בסקי”ג ושעה”צ סי’ תקז סקל”ז וסי’ תקיא סקי”ד וסק”ל וע”ע שם בסקל”ב) שנקט בפשיטות להלכה דין זה דבעי’ שוה לכל נפש  וכמבואר בהרבה ראשונים להלכה וכפשטות הגמ’ עכ”פ במקרה שאינו לאכילה שבהנאה כזו אינה בכלל ההיתר כיון שאינה שוה לכל נפש.

באו”ח סי’ תפט ס”ד, מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי ספירה בזה הלילה וכו’, ונתבאר בשו”ע שמספק אינו יכול לברך אחר שאמר הספירה בבין השמשות, ומבואר במשנ”ב ובה”ל דכ”ז רק להדעות שמצוות אין צריכות כוונה עכ”פ בדרבנן, וכתב המשנ”ב דיש לחוש כאן לדעה זו לענין ברכה, וצ”ע דהרי יש כאן ספק ספקא דהרי בבין השמשות עסקינן, וא”כ הוא ספק יום ספק לילה וספק אם יצא באמירה זו או לא, ובכה”ג מחשיב המשנ”ב ספק ספקא לענין מנחה בדיעבד אחר זמן זה, ויש לומר דכאן לא שייך דהרי ספק ספקא דברכות לקולא כמו ספק אחד כמבואר במשנ”ב בהלכות ברכות, ומאידך גיסא בספק לענין תפילת מנחה אינו כמו ספק ברכה גרידא, אלא חמור מזה, וכמבואר בגמ’ ופוסקים בסוגי’ דספק התפלל.

ומ”מ יעוי’ בבה”ל שכתב להקל בנידון השו”ע במי שרגיל לספור רק אחר צאה”כ דהו”ל כמכוון שלא לצאת, כיון שאינו רגיל לספור בין השמשות, ולכאורה קשה דהרי בכל גווני הו”ל כמכוון שלא לצאת דהרי אם השיב בלשון לעז או בהברה עברית מדוברת ובלא ברכה ובלא הנוסח הרגיל אנן סהדי שלא נתכוון לצאת, והרי חומרא זו לא משמע שאינה נוהגת אלא במי שאומר הספירה בנוסח הרגיל וכמו כן זה בודאי מוכח בשו”ע ובפוסקים שהנידון באומר בלא ברכה שהרי בלא זה אינו נידון כלל (ולענין אם לא אמר בעומר ולא אמר היום הרחבתי בתשובה אחרת), ומיהו קצת להסיר מחומר הקושי’ יש לציין דהשו”ע גופיה מיירי באמר היום כך וכך לפי מנהג השו”ע לעיל שאין אומרים בעומר, וא”כ אמר אותו הנוסח ממש ובלשה”ק, ובזמן השו”ע לא היה חילוק בין הברת תפילה להברת דיבור כמו בזמנינו באשכנזים, ואולי לענין ברכה לחוד מאחר דשייך דאדם משתלי לפעמים ועושה מצוה בלא ברכה ממילא אין כאן אומדן דעת ברור שיש בזה כוונה הפכית, (ומי שיש לו קפידא לומר דוקא עם הציבור ומהדר אחר זה אפשר דג”כ שייך כאן טענת הבה”ל דהו”ל כמכוון שלא לצאת, וכמו כן מי שרגיל לומר לשם ייחוד קודם לכן יש לדון בזה דלכאורה הוא כמו הברכה דהשו”ע, דטענת הבה”ל תהיה שייכת בזה וכנ”ל, אם לא דנימא דברכה שאני וכנ”ל וכ”ש לשם יחוד, וכן מי שמקפיד שלא לספור אלא עם התפילה כדי שלא ישכח ג”כ יש לדון בזה לפי טענת הבה”ל הנ”ל), ומ”מ מה שלא טען הבה”ל כן בכל האופנים הנזכרים יש לומר דדוקא לענין בין השמשות צירף הספק הנ”ל (ואולי גם צירף דעת הט”ז).

ויש לציין דאם נטען בכל האופנים הנ”ל א”כ האבודרהם שהביאו להזהר שלא יאמר היום כך וכך הוא דחוק דנקט לה בסתמא ונצטרך לדחוק בזה טובא, משא”כ אם נימא (עי’ משנ”ב ובה”ל) דהאבודרהם קאי למ”ד מצוות לאו צריכות כוונה (עכ”פ בדרבנן) אם נימא דאנן לא קי”ל הכי יותר ניחא.

והנה לשון השו”ע הוא מי ששואל אותו חבירו בין השמשות וכתב המשנ”ב דכ”ש אחר כך, ולפו”ר היה מקום לטעון דדוקא בין השמשות כיון שכשסופר אז אינו יכול לברך הלכך אמרי’ שאין כאן כוונה הפכית משא”כ אחר צאה”כ שכשסופר יכול לברך א”כ יש בזה כוונה הפכית שלא לצאת כשלא בירך שהרי למה לא בירך כיון שהיה יכול לברך, אולם לקושטא דמילתא גם בבה”ש אפשר לטעון אותה הטענה דחשיב ככונה הפכית שהיה לו להמתין אחר צאה”כ ולברך, ועדיין יש מקום לדחות דבדרבנן יש צד שאינו מחוייב להמתין לצאת ידי ספק מעקר הדין ועי’ במשנ”ב סקט”ז, אולם למעשה דחוק מצד פשטות הדין להעמיד דין זה דוקא בבין השמשות וכמו שנקט המשנ”ב דכ”ש לאחר צאה”כ.

אין להקשות דלקמן ס”ח כתב השו”ע דבספק ספקא יכול לברך באופן שמסופק אם דילג יום אחד, דשם עיקר הטעם משום דעיקר הדעה היא שיכול לברך אפי’ בודאי דילג שהיא הדעה העיקרית להלכה וסגי במה שחששנו לאידך דעה בודאי דילג אבל לא בספק דילג, וכמ”ש כעי”ז הגרשז”א.

או”ח סי’ סו, בין הפרקים שואל וכו’, וסימן לזכור דינים אלו דבכל ענין שיש תרתי לטיבותא הוא מותר, דבין הפרקים מותר להשיב לכל אדם דיש כאן חדא לטיבותא שהוא השבה שהוא קל כיון שמצד דיני בין אדם לחבירו מחויב להשיב לחבירו ויצטער חבירו ויתבייש אם לא ישיבנו, ויש כאן עוד חדא לטיבותא שהוא בין הפרקים, ובאמצע יכול להשיב לאדם נכבד דיש כאן חדא לטיבותא שהוא רק השבה שהוא קל וכנ”ל, ועוד חדא לטיבותא שהוא אדם נכבד, ובכל גוני גם באמצע יכול לשאול בשלום אביו או רבו דיש כאן ג”כ תרתי לטיבותא דיש כאן גם כבוד אביו או רבו וגם מורא אביו או רבו, ובנוסח מחודד יותר היינו דמלבד דין כבוד שיש גם בכל סתם אדם נכבד כאן יש גם דין מורא (ולהכי חלקו מפני הכבוד לחוד ומפני היראה לחוד) ומאחר שיש כאן עוד מעלה עלה בדרגא יותר, ונראה דהפסק בק”ש הוא דרבנן (גם להסוברים שואהבת ואילך הקריאה דאורייתא) לכך הקילו בתרתי לטיבותא ולכך אינו מעכב בדיעבד גם אם הפסיק באיסור עכ”פ לחלק מהפוסקים.

טעם ראשון דלא סמכי’ על אשה שתשמור גופה (סי’ לח ס”ג ומג”א ומשנ”ב שם ועי”ש בב”י בשם כלבו ע”פ התוס’ בשם הפסיקתא, ועי”ש עוד באשל אברהם ולענין הנחה בזמן תפילה בלבד ג”כ אסור כמ”ש הפמ”ג שם וסתימת הפוסקים דלא כהתהלה לדוד והטעם דבתפילה קל להשמר להפסיק קצת קודם כדי הילוך ד”א ועי’ מגילה כח ע”ב וגם דתפילין חמיר יותר), וגם אם מיכל בת שאול הניחה בגלל עקרותה (עי’ בא”ח) מ”מ להלכה קיימא לן שהיא עצמה לא עשתה כהוגן (כדברי התוס’ בשם הפסיקתא שהביא הב”י).

טעם שני דיוהרא הוא (עי’ סי’ יז ס”ב).

(ואע”פ שהמשנ”ב שם בסי’ יז כתב שדדין יוהרא הוא דוקא בציצית כיון שאינו חובת גברא וממילא גם אשה אין מתבקש ממנה להדר בו לכשתדקדק תמצא דמאותו הטעם גופא יש יוהרא גם בתפילין כיון שאין מתבקש מאשה לקיים דבר שע”פ דין יש בו כמה טעמים שלא תקיימו, וממילא גם בתפילין שייך יוהרא, ומה שלא הזכירו הפוסקים יוהרא בתפילין משום דטעם דיוהרא קיל מכל טעם אחר שאינו נוהג באופנים שונים וגם אינו חמור כ”כ אבל מאחר שהזכירו טעמים אחרים לא הזכירו גם טם דיוהרא דיהודה ועוד לקרא משא”כ גבי ציצית שם כ’ הרמ”א דיכולות ללבוש ציצית ורק לא ילבשו מטעם יוהרא, ומ”מ אינו מוכרח דיש לטעון שעיקר היוהרא בציצית משום שיש בזה הידור משא”כ כאן דאם משום החיוב באיש הרי בדבר שיש חיוב באיש אין בו יוהרא באשה כמו לולב ושופר ואם משום שהוא חשש איסור באשה א”כ אין זה מצד יוהרא אלא מצד איסור, ומ”מ מאחר שיש בזה צד הנראה כהידור נראה לעיקר דכ”ש שיש להחשיבו יוהרא אם יש בו איסור).

טעם שלישי לא ילבש (עי’ אג”מ או”ח ח”ד סימן עה אות ג ותרגום יונתן דברים כב ה) ומהסוגיות משמע שלא חשו לחששא זו ובאמת הרבה מדברי התרגום יונתן אינן כהלכות הבבלי ואף לפעמים לא כהירושלמי (ועי’ ירושל’ פ”ד דמגילה ואילין דמתרגמין וכו’), ואכמ”ל, ובגוף הדין יל”ע (ועי’ שו”ת מהר”ם שיק יו”ד סוף סי’ קעג וארצה”ח סי’ יז המאיר לארץ סקט”ו) אבל בצירוף לכל הטעמים הללו יש להזכיר טעם זה ג”כ.

והנה להסוברים שיכולה אשה ללבוש כלי גבר בחמה מפני החמה וכו’ ולא נאסרה אלא במלבוש שהוא להתערב בין האנשים וכמו שהבאתי בתשובה אחרת לדעות אלו תוכל ג”כ ללבוש לצורך מצוה ולפי שכבר עמדו בזה האחרונים הנ”ל לא נאריך בזה עוד, ורק יש לציין שדברי האג”מ בזה לומר שכאן חמיר מכל כלי גבר מחודשים, וכאמור שמצינו בהרבה מקומות שדברי התרגום המכונה יונתן לא אזלי כגמ’ דידן, ואדרבה יש מקום לומר לאידך גיסא [ליישב פשטות הסוגיות שאין לא ילבש בתפילין] דאפי’ להמחמירים בחמה מפני החמה וכו’ כאן יש מקום לדמותו למנהג כללי של מצוות שאשה פטורה מהם שמנהג הנשים לקיים הרבה מהם ולא דייני’ על כל מנהג בפרטות אע”פ שיש מנהגים שהם כלי גבר על אשה ויש שלא, מ”מ באופן כללי אינו בכלל כלי גבר מה שמקיימת מצוות שלא נצטוותה בהם כיון שמנהג נשים לקיים הרבה מהם, וגם יש מקום לדון ולטעון דמה שגבר אינו עושה מחמת עצמו אלא מחמת המצוה ומצוות לאו ליהנות נתנו לא חשיב כלי גבר בכה”ג, ובהכי מיושב פשטות הסוגיות כנ”ל.

טעם רביעי שהוא מנהג המינים, והאומר בסנדל איני עובר ואיני עובר בצבועין לא יעבור כלל (משנה במגילה), וכן מצינו שהזהירו החת”ס והמשנ”ב והפוסקים הרבה על שינוי מקום הבימה ושאר מנהגים שהנהיגו המינים, ועי’ בספר חכמי גליציה שהביאו ליקוט עצום מהאחרונים כנגד שינויים ששינו המינים בבהכנ”ס.

וא”א לדון בדבר זה עוד מאחר שהלכה פסוקה היא ברמ”א (סי’ לח ס”ג) שהיא אסור ושמוחין בידן.

השלמה לתשובה על נשים בתפילין

הרה”ג זלמן פרלמוטר העיר דהמשנ”ב בסי’ תרלח ס”ג סקי”ב הביא דעת הפמ”ג דגם עבדים מוחין בידם אם מניחין תפילין, ומבואר מזה דה”ה מה שנשים אין זהירות לשמור גופן אינו משום שא”א לאשה להזהר בפועל אלא משום שאין מחוייבות ממילא אין נזהרות לכך עבדים כמותן לענין זה עכת”ד.

וכן הוא מבואר בפנים לשון הפמ”ג במשב”ז שם סק”ב וז”ל, עיין ט”ז ומ”א וכו’, ומשמע עבדים אין מוחין שיכולין להזהר, וזה אינו דגם כן אין זהירים דפטורים, וגם גריעי תו מנשים דעד א’ נאמן באיסורים וכו’, ועבדים בסתמן לא וכו’ עכ”ל, ומבואר מדבריו דעיקר הטעם מה שעבדים אין זהירים היינו משום שהם פטורים ובזה שוו לנשים, וזהו שכ’ “אינם זהירים דפטורים”.

ומ”מ עיקר דברי הפמ”ג הללו להשוות נשים לעבדים אין מוסכמין לכו”ע, עי’ במשנ”ב שם מה שהביא דעות בזה, וכן בפמ”ג גופיה משמע לפו”ר דמ”מ הט”ז והמג”א לא סברו כדעתו בזה.

עי’ במשנ”ב בסי’ ד סי”ח ובארצה”ח שם שיש דעות בזה, אם הוא משום רוח רעה ואז בעי’ ג’ פעמים או לא, (וצע”ק דבשו”ע לעיל כ’ רק משום נקיות או הכון וכאן כ’ שהיוצא צריך ליטול ידיו ואם נימא דאי”ז נטילה גמורה אלא רק משום נקיות ניחא, ועי’ גם במשנ”ב שם ואפשר שעיקר הדעה בזה שאין כאן גדרי חיוב נטילה מצד רוח רעה בפרט שאין לזה מקור בגמ’ שיש רוח רעה אחרי בהכ”ס (ועי’ יומא כט לגבי שתיה ודוק) ולכן גם לא נהגו להקפיד שלא יגע במאכלים אדם שאינו מקפיד בנטילה זו).

ולכאורה גם המקפיד ליטול ידיו ד’ פעמים בנטילת שחרית יכול להקל כאן ג’ פעמים בלבד אם ירצה כיון דנטילה רביעית אינה מן הדין אלא להעביר נטילה שלישית ורוב הפוסקים עד מעשה רב לא הזכירוה, בפרט שגם מנגב ומייבש ידיו רק שלא יגע במאכל.

וכמו”כ מה שנקט המשנ”ב ליטול לסירוגין בנטילת שחרית א”צ להקפיד בזה כאן חדא דאפי’ בנט”י של שחרית יש בזה פלוגתא רבתי באחרונים אם ליטול דוקא לסירוגין או דוקא ברצף כל יד (עי’ במגיה על קב הישר שהביא הדעות בזה ושיש שחששו ליטול בב’ האופנים מחמת זה), ועוד דאפי’ להמשנ”ב סירוגין הוא רק לכתחילה דהרי כ’ הפוסקים שאם נטל יד אחת ג’ פעמים עלתה לו הנטילה לאותה היד, והרי לא היה ביד זה סירוגין.

השלמה לענין סירוגין בדיעבד בנט”י של שחרית

נראה להביא עוד ראיה דמהני בדיעבד בלא סירוגין דהרי ביומא אמרי’ שלא רצה שמאי להאכיל ביד א’ וגזרו עליו בב’ ידיים ומבואר דלולי הגזירה היה מאכיל ביד אחת והיינו בנטילת שחרית לחלק מהמפרשים עי”ש ברש”י ותוס’, וע”כ שנטל רק א’ דאל”כ מה הרויח בנטילה ביד אחת, ומבואר דיד אחת מהני וממילא דסירוגין אינו לעיכובא, וממילא צ”ע על הנך אחרונים שכ’ שיטול פ”א לסירוגין ופ”א שלא לסירוגין לחשוש לב’ הדעות דהרי בדיעבד ודאי מהני (ודוחק לומר דיש לחשוש להשי’ דשם לא מיירי בנט”י של שחרית דכולי האי ואולי).

השלמה לנידון סירוגין בדיעבד בנטילת ידים של שחרית

הערתי דבבה”ל סי’ ד ס”ב מבואר בשם הארצה”ח שאם נטל יד אחת עלתה לו נטילה לאותו היד, וכן הוכחתי מסוגיית הגמ’ בפ”ח דיומא עז ע”ב גבי שמאי הזקן דמשמע שם דמהני נטילה ליד אחת לפי הרבה ראשונים, (ועי’ משנ”ב סי’ כה לענין פלוגתא בין הגמ’ לזוהר והמקובלים), והנה אם נימא דנטילת יד אחת בלא סירוגין מהני לאותה היד לכאורה משמע דגם בלא סירוגין מהני, דלכאורה לא מסתבר לומר דב’ ידיים כל אחד לחוד גריע מיד אחת בלבד, דבכלל מאתים מנה, ע”כ תמצית ההוכחה.

אבל העירוני דבכתבים (פע”ח שער הברכות פ”ג וכ”ה בשעה”כ דף א ע”ג) כתב שאם אינו נוטל לסירוגין אין הרוח רעה הולכת, וצ”ע.

ואחר העיון מצאתי בספר מחקרי ארץ סי’ ד’ שכתב להציע דמקור הארצה”ח מדברי השעה”כ להאר”י שם ששם נמצא דכשנוטל רק ידו אחת אז נעתקת רוח הטומאה מידו אחת ליד השניה ולכך צריך ליטול לסירוגין, ואמנם הבא”ח (שנה א’ תולדות ח’) למד באופן אחר דברי השעה”כ שם, אבל י”ל שהארצה”ח למד שאם נטל יד אחת אותה רוח הטומאה נעתקת ליד השניה ולאותה היד מועלת הנטילה.

ויש להוסיף דאם נימא שזה באמת מקור דין זה אם כן יש מקום לומר שאם נטל שלא לסירוגין ביד אחת מהני לאותה היד כיון שאין שם רוח הטומאה שעברה ליד השני, אבל אם נטל שוב היד השניה שלא לסירוגין שוב חזרה ליד הראשונה דכל שנוטל יד שלא לסירוגין הטומאה עוברת ליד השניה, כך היה מקום לומר והוא מתפרש בטוב לפי הטעם שהובא באר”י שם אבל יש בזה מן הדוחק והוא מחודש מאוד (ובפרט מחודש לומר דאחר שנטהרה היד לגמרי חוזרת ומיטמאת ובפשוטו יש לטעון מחמת זה לומר דאכן היד לא נטהרה לגמרי וכביאורו של הבא”ח).

אמנם בפנים הארצה”ח שם בארץ יהודה סק”ו מבואר דנטילה לסירוגין אינה מעכבת בדיעבד, [ומצאתי שהזכיר שם הראי’ מיומא הנ”ל], ומסתמא הבה”ל שהביאו לענין יד אחת אין כוונתו למעוטי ב’ ידיים כיון שמסברא בכלל מאתים מנה וכנ”ל ואף דבחשבון ביאור דברי השעה”כ היה שייך לבאר שאין בכלל מאתים מנה בניד”ד מ”מ הוא דחוק וגם במקור הארצה”ח מבואר דשלא לסירוגין בדיעבד מהני, ולכן דוחק לומר דלדעת המשנ”ב לא מהני.

וגם הלשון בבה”ל שכתב עי’ משנ”ב ובדיעבד “אפילו” לא נטל אלא יד אחת וכו’ משמע דיש עוד אופן דקיל מזה דכ”ש דמהני בדיעבד ומש”כ עי’ משנ”ב יש לפרש דהיינו מה שנזכר במשנ”ב ליטול לסירוגין דלענין זה בדיעבד מהני גם בלא זה.

ויש להוסיף עוד דהנה אפי’ אם נפרש דברי השעה”כ הנ”ל שאם נטל ידו אחת ברציפות מסתלקת הרוח רעה ליד השניה ואחר שיטול יד השניה חוזרת חלילה ונפק”מ שבינתיים ביד הראשונה אין רוח רעה שיכול ליתן בינתיים ביד הראשונה פת לתינוק (וכאמור הבא”ח לכאורה לא פי’ כן והארצה”ח לא מצינו שהתייחס להדיא לקטע זה) אפי’ הכי לא מסתבר דע”ז קאי הבה”ל במש”כ דאם נטל ידו אחת מהני נטילה ליד זה, דהרי להנ”ל יוצא שנטילה זו תתבטל לאחמ”כ אם יטול ידו שניה וזה לא יתכן שכוונת הבה”ל באופן זה שהנטילה מועלת רק בינתיים בלא לפרש דבריו.

וכן בדעת נוטה להגרח”ק ח”א סי’ שד”מ משמע דבדיעבד מהני גם בלא סירוגין.

ועי’ בספר תוספת יוה”כ ביומא שם דלפי דבריו עיקר ג’ פעמים אינם לדעת הגמ’ וכ”ש לדבריו צ”ע אם מחמירין כהזוהר בפלוגתת הגמ’ והזוהר (ועי’ במשנ”ב סי’ כה).

ועי’ בספר הלכות יום ביום ח”א (ועי’ עוד במחקרי ארץ שם) שהעיר דלשון כתבי הר”י דמבואר שם דבדיעבד אם לא נטל אין הרוח רעה הולכת לא הי’ לפני הארצה”ח, ויל”ע בזה אם אולי יש מקום ליישב הקושיא דהארצה”ח והבה”ל סברו דהגמ’ חולק וס”ל דסגי לענין זה בנטילה כל דהוא והאר”י מחמיר על עצמו היה לסלק הרוח רעה לגמרי, (או דעכ”פ כך יש לומר לדעתם), וצ”ע.

לסיכום דעת האר”י להחמיר בדיעבד בלא סירוגין וכן נקט הבא”ח, ופשטות דעת הגמ’ ביומא שם שהנטילה חלה וכן נקטו הארצה”ח והמשנ”ב בדיעבד.

בכפפות אסור ובמקומות קרים מאוד שדרך לעמוד כן בפני גדולים הדעת נוטה שמותר, לגבי צעיף פחות שכיח שהלובש צעיף לקור לא יעמוד כן בפני גדולים.

בכל הדברים המותרים יש הידור להדר שיהיה דרך כבוד יותר אם דרך כבוד יותר בלא זה.

מקורות:

לענין כפפות הנה לכאורה תלוי אם דרך אותו מקום לעמוד בפני גדולים בכפפות כמ”ש המשנ”ב סי’ צא סקי”ב לענין מגפים, וכמבואר בשו”ע ומשנ”ב שם גדר זה לענין עוד נידונים שנתבארו בדבריהם.

ולענין כפפות מתחילה הביא המשנ”ב שם בשם הב”ח שאין להתפלל בהם כדרך עוברי דרכים וקורא אני בהם אל תביאני רגל גאווה ויד רשעים אל תנידני, ומהחי”א הביא שמשמע שאפי’ בבתי שוקים של צמר לבד ג”כ אינו נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות עכ”ד.

ולפו”ר היה מקום להבין דלגבי בתי שוקיים שלא הוה ברירא ליה דין זה  לגמרי לגבי זה הביא שהכל תלוי כפי מנהג המקומות, אבל בבתי ידים לא נחית, ואם נימא הכי צע”ק למה לא נימא שעכ”פ במקומות הקרים ביותר לא יהיה בזה זלזול אם רגילים לעמוד כן לפני גדולים.

ואולי בתי ידים שאני דכיון שמסירין אותם מן הידים בלאו הכי למלאכה ולתשמישים הלכך גם לא מצוי שיהיה דרך לעמוד כן בפני גדולים.

אם כי באמת במשנ”ב אין הכרח שגם בכפפות לא יהיה היתר אם כך הדרך לעמוד בפני גדולים במקומות קרים מאוד, דאפי’ ברגליים מגולים הקיל שם בסקי”ג במקומות החמין מאוד שכך הדרך, וגם באחרונים בטעם האיסור בכפפות הובא משום שלא היה דרך אצלם לעמוד כן בפני גדולים (עי’ עיקרי הד”ט סי’ ה סקנ”ז בשם פחד יצחק מערכת ת), וא”כ לו יצוייר שיש כפפות שדרך לעמוד עמהם בפני גדולים במקומות מסויימים, למה לא שרי, וכ”ז אפי’ אם נימא דהמשנ”ב לא נחית לחלק בכפפות, וכ”ש אם נימא דחילוקו האחרון קאי על כל הדברים הנזכרים קודם לכן.

והנה בפשטות מה שהזכיר המשנ”ב בשם הב”ח ענין כפפות שהוא כדרך עוברי דרכים לא כ”כ משמע בכוונתו דהיינו כפפות עבודה אלא כפפות של עוברי דרכים המהלכים ממקום למקום במקומות הקרים שדרכם להצטייד בכל מיני הגנה מפני הקור ויש בזה גנאי שחסר בזה בצורת הכון כשמתפלל באופן שנראה שהוא באמצע דרכו ומוכן להמשיך בו, אולם בהליכ”ש תפילה פ”ב סי”ח נקט שהכפפות שדיבר בהם המשנ”ב הם כפפות עבודה או כפפות שהיו נוהגים ללבוש לחשיבות אבל כפפות שמפני הקור לא, ודבריו צ”ב.

וראיתי בשני ספרים שהביאו בשם שו”ת נטע שורק סי’ ו הקיל להתפלל כשלובש כפפות מפני הקור ולא עיינתי בפנים באיזה אופן מיירי ולדעת מי.

ומ”מ גם אם נימא שמותר במקום שדרך לעמוד בכפפות לפני גדולים מ”מ אם עדיין הוא יותר דרך כבוד להיות בלא כפפות א”כ יהיה בזה עכ”פ הידור להיות בלא כפפות, שהרי משמע בפ”ק דשבת י ע”א ובברכות לא ר”פ אין עומדין שיש דרגות של הידורים בציון בגדיו לפני תפילה גם מה שאינו חיוב מן הדין, וגם בשו”ע סי’ צא ס”ה משמע שהביא עיקר הדין לא יעמוד באפונדתו וכו’, ובסעי’ ו הביא (ע”פ ברכות שם) הידור דדרך חכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים (ויש בזה צורת דרך כבוד מלבד מצוה להתעטף בעיטוף של מצוה לירא”ש עי’ משנ”ב סי’ ח), וברמ”א שם (ע”פ שבת שם) דבעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל.

וכן מבואר עוד סי’ צח ס”ד שהתפילה היא במקום הקרבן וראוי שיהיו לו מלבושים נאים ומיוחדים לתפילה וכו’ (ולענין דברי הרר”י ושו”ע שם על מכנסיים מיוחדים לתפילה עי’ מה שכתבתי בתשובה אחרת).

לענין צעיף יש להוסיף שאם מעוטף כן באופן נאה ודרך לעמוד כן לפני גדולים ג”כ שרי ויש צעיפים שמתחילה עשויים דרך כבוד, וחזי’ מזה שצעיף אינו בהכרח רק בגד פחות להגן מפני הצינה בלבד, ומ”מ לענין אם יש ענין להסירו לכתחילה הכל לפי הענין.

ונשאל הגרח”ק ע”י בן דודי הרב מלצר כשקר אם יכול להתפלל במעיל והשיב שכן, וכן הורה הגרשז”א בחורף כשלובש מעיל וצעיף (הליכ”ש שם).

וששאלתם לענין מי שלומד תורה אם יש חשש בלימוד בכפפות או שיש ללמוד ממעשה דיששכר איש כפר ברקאי שאין לעשות כן, תשובה עיקר הפגם שם הוא מחמת חציצה, עי’ מש”כ בזה התוס’ בסוכה, ועכ”פ בנטילת דבר מצוה בדרך ביזיון לכל היותר אולי יש לשמוע, אבל מצוה שאינה בנטילה כלל לא.

עובר על דברי חכמים הוא גם בדבר קל מזה כדאמרי’ האי מאן דעבר אמילתא דרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא ואפי’ בנעמד לק”ש באופן האסור פסק השו”ע דנקרא עבריין מחמת זה אלא שכאן צריך להזהר יותר משום שהוא פרסומי ניסא ונאמרו בזה דינים מיוחדים מחמת זה עי’ במשנ”ב בשם המ”מ ובהגר”א.

מה ששאלת עוד עמש”כ הרמ”א ס’ תרע ס”ג ואין מתענין יום שמת בו אב או אם, ותענית חלום בחנוכה, ע”ל סימן תקס”ח סעיף ה’ וכו’ (עכ”ל), אין הכונה שאין מתענין ג”כ תענית חלום, אלא שרק יום שמת בו או”א אין מתענין ואילו תענית חלום עיין לעיל וכו’, ושם נתבאר שמתענין ופשוט דלא עדיף חנוכה משבת.

ולגוף השאלה שייך להעמידה לענין ערב יו”כ שאין מתענין בו אפי’ תענית חלום כמ”ש הרמ”א בסי’ תרד ס”א, ושאלת האם זכות האכילה תועיל כתענית, תשובה כל זכות מועילה לאדם אולם ההבטחה שהחלום הרע יתבטל נאמרה רק לענין תענית לחלום שמועילה לו כאש לנעורת.

דף של ק”ש יש בו קדושה כתפילין לענין זה גם אם הוא מודפס בדפוס כמבואר במשנ”ב סי’ מ סק”ד.

ולכן אם מחיצות הארון בנויין כהלכתן בשיעור ד’ על ד’ טפחים בגובה י’ טפחים לכאורה היה צריך להועיל כמבואר במשנ”ב סי’ מ סק”ו דהמחיצה צריכה להיות בגובה י’ טפחים, ועי’ בדינים והנהגות חזו”א פ”ח סי”א שאין צריך לכסות ארון ספרים מאחוריו אצל הכותל גם כשאין לארון דופן שם.

ואם אין המחיצות עשויות כהלכתן צריך עוד כיסוי נפרד על הדף של הק”ש מלבד הארון עצמו כדי שיהיו ב’ כיסויים ע”פ המבואר בשו”ע שם ס”ב.

ויש לשים לב דלכאורה יכול לצאת מזה חידוש דין דהנה מבואר בסי’ שטו שאסור בשבת לעשות מחיצה המתרת גם באופן שאין איסור מצד המחיצה עצמה, ולפ”ז לכאורה אסור לסגור בשבת את הארון בפני כתבי הקודש, אבל עדיין יש לדון דשמא אם הציר קבוע לא נאמר דין זה, ע”ד מה שיתבאר בסמוך שאם היה טפח מע”ש אין איסור במחיצה המתרת, וא”כ גם כשהכיסוי היה מחובר בציר מע”ש דמבואר בפוסקים שאין בזה דיני אוהל כיון דעביד וקאי, א”כ לכאורה יהיה מותר גם כשסוגר ויוצר עי”ז מחיצה המתרת דלא עדיף מחיצה מתרת מן הצד מאוהל ארעי שלמעלה שהוא עיקר האיסור שגם הוא הותר ע”י חיבור ציר.

ובארון ב’ דלתות שאחת מהן כבר סגורה בעובי טפח עכ”פ אם הוא בגבוה י’ טפחים מותר לסגור הדלת השניה להמבואר בסי’ שטו ס”א ברמ”א ומשנ”ב שם דכיון שהיה מקצת האוהל עשוי מע”ש מותר להוסיף בזה גם כשיוצר עי”ז מחיצה המתרת.

ויש לשים לב לכתחילה שלא יהיו נקבים בארון שיהיו ד”ת נראים משם כמבואר בסי’ רמ במג”א סקט”ו, ובמשנ”ב שם סקכ”ה הכריע דבמקום הדחק יש לסמוך על המקילים אבל לכתחילה טוב לכסות (ולענין זה מהני כיסוי שאינו חלק מן המחיצה דאחר שיש מחיצה א”צ דיני מחיצה לכיסוי).

ואמנם בס”ת לכתחילה צריך להוציא לחדר אחר עי’ ברכות כה, אבל בתפילין וספרים שלנו מותר לכתחילה להשתמש במחיצה או בכלי בתוך כלי כמבואר בשו”ע או”ח סי’ רמ ס”ו ומשנ”ב שם סקכ”ח.

ובגוף הנידון של הארון צ”ע שכ’ המשנ”ב בסי’ רמ סקל”ג שאם הארגז גדול מחזיק מ’ סאה והוא אמה על אמה ברום ג’ אמות חולק רשות לעצמו וא”צ עוד כיסוי ויש מחמירין בזה אבל אם מחובר לכותל במסמרים לכו”ע יש להקל עכ”ד בקיצור, ובשעה”צ שם הוסיף דאין למחות על המקל בשאר ספרים מלבד סתו”מ, וצ”ע למה לא סגי בד’ על ד’ טפחים ברום י’ טפחים שהוא שיעור מחיצה, ודוחק להעמיד דמיירי בכליהן דא”כ מנ”ל דמחיצה אינה יכולה להיות מכליהן, ומנ”ל שבשיעור מ’ סאה הבאה במידה מהני גם אם הוא מכליהן.

וראיתי בגנזי הקודש פ”ד סי”ג שנראה מדבריו שם שהבין ביישוב הענין דהארגז דמיירי ביה המשנ”ב מיירי בארגז שאין לו דלתות והנידון רק אם מועיל מצד שחלק רשות לעצמו, וזה צ”ע דהרי לעיל מינה כבר הכריע המשנ”ב דאף במחיצה טוב לחוש שלא יראו הספרים וא”כ למה לא נשייך כאן לנידון שם ובפרט דהמג”א גופיה שמחמיר שם במחיצה נקובה היה לו להחמיר כאן ג”כ.

ובאמת בפנים הט”ז ביו”ד סי’ רפב שציין השעה”צ שם לא נראה דמיירי במחיצה פתוחה כלל עי”ש.

והנה המעיין ביו”ד שם בדברי הט”ז והנקוה”כ והפת”ש בשם הב”ח יראה שכל דבריהם כלל אינם לענין צניעות בעונה אלא אך רק לענין לישב ע”ג התיבה ואדרבה נקט שם הט”ז עוד חומרא בדבריו שבודאי אינה נוגעת לענייננו עי”ש היטב (היינו מה שנקט שם שאפי’ בב’ כיסויים לא יהני כאן אע”ג דמהני לענין עונה), והנה לענין לישב ע”ג תיבה שיש בה ס”ת בודאי שהיא צורת ביזיון יותר כשעושה מעשה בגוף המכסה את הס”ת וצ”ע היאך למדו מזה הפמ”ג והמשנ”ב לענין עונה.

ויש להוסיף דהנקה”כ שם בחולקו על הט”ז כתב שם סברא להחמיר ביושב בשק שיש שם ס”ת יותר מארגז שיש שם ס”ת, והטעם משום שבשק יושב על ס”ת ממש, ומדבריו נשמע להט”ז שגם הט”ז לא מחמיר בארגז אלא משום שסו”ס הוא יושב למעלה מן הס”ת, וגם הנקה”כ שם גופא החמיר בכה”ג ע”פ התוס’ מנחות לב ע”ב ד”ה אסור, אם רוצה לישן על גביהם משום שישן ע”ג ספרים, והדרא קושיא לדוכתיה היאך הוציא המשנ”ב דין זה.

וראיתי שבקובץ תשובות ח”ב סי’ טו נקט הגריש”א שהמניח ס”ת בחדרו בארון אפי’ מחזיק מ’ סאה יעשה ג”כ מחיצה י’ טפחים בפני הארון, וצ”ע בשלמא מה שמשמע שלא נקט חומרא זו בשאר ספרים ניחא וכמו שנתבאר וגם בדינים והנהגות חזו”א הנ”ל משמע שלא חשש לצד כזה (ואולי ארון שאינו זז החשיבוהו כתקוע במסמרים ודוחק לומר דהחזו”א מיירי רק במסמרים דחזי מאן גברא מסהיד עליה), אבל מה שחשש הגריש”א לצד זה בס”ת צ”ע, דלפמשנ”ת צד זה צ”ע מקורו, ואפי’ שבס”ת בעינן לכתחילה בית אחר ואם אין לו יעשה מחיצה כמבואר ביו”ד סי’ רפב ס”ח ובאו”ח סי’ רמ שם, אבל מאי אולמיה דהאי מחיצה מהאי מחיצה, ושמא משום חומרא דס”ת חשש לסברא רחוקה זו.

ויש לציין דגם שהמשנ”ב שהקיש דברי הט”ז גם לעונה מקורו ברור בפמ”ג שם במשב”ז סק”ב וז”ל אם כן ה”ה כאן לתה”מ לא מהני תיבה גדולה כל שאין כלי בתוך כלי ע”כ, אבל כמשנ”ת שד”ז צ”ב, וגם הפמ”ג גופיה לא קאמר הכי אלא בדעת הט”ז אבל הוא עצמו סיים עלה ויש לחלק בין דלא שמיה אהל שלא לחוץ בפני טומאת מת ובין דליהוי רשות אחרת וצ”ע עכ”ל, א”כ הוא עצמו לא ברירא ליה לדינא דין זה וכמ”ש בשעה”צ שהפמ”ג דחה ראייתו של הט”ז, ולכאורה יש לדחות הדמיון מיניה וביה בין יושב ע”ג התיבה שבזה האהל אינו מפסיק לבין משמש בצד התיבה שבזה מטעם מחיצה קאתינן עלה וא”כ הרי במחיצה קאמר הפמ”ג שבזה לא אמרי’ אוהל זרוק לא שמיה אוהל אלא לענין מחיצה אמרי’ שמיה מחיצה, והיה מקום לומר דבאמת הפמ”ג חזר בו ממה שאמר גופא בדעת הט”ז אבל בשעה”צ לא למד כן בדבריו אלא רק שדחה דברי הט”ז וגם יש לפרש בזה דאם הו”ל רשות אחרת היה גם מותר לישב למעלה משם כמו שהיה מותר לישב בזיז מעל מרפסת שיש שם ס”ת גם אם הזיז אין בו דיני אוהל (ומ”מ מסברא כאן חמור יותר דהארגז טפל לס”ת והרי יושב על הארגז עצמו, ושוב מצאתי דהרמ”א גופיה בתשובה ל”ד ציין בזה לגמ’ דמנחות לב ע”ב דאסור לישב ע”ג מיטה דס”ת עליה וא”כ תפס הישיבה על ארגז כישיבה במקום שיש שם ס”ת עכ”פ כשאינו חולק רשות, דבחולק רשות דן שם אם חשיב רשות לעצמו, ויש להוסיף דבבית שיש שם ס”ת מותר לישב על גביו וכמו שביארתי בתשובה אחרת).

ובאמת הפמ”ג אינו יחיד בדבר זה לדמות נידון זה לנידון ישיבה ע”ג ארגז דהרי כבר המג”א בסקי”ט דימה שניהם, ואם כי המג”א הוא מן המקילים בזה אבל מיקל רק דמ’ סאה מהני אבל לא שמחיצה דכלי יהני, דלענין זה דימה לענין ישיבה ע”ג הארגז שנסתפק בזה הרמ”א בשו”ת סי’ לד.

ועוד יש להעיר דהנה השעה”צ כ’ דהמקל שלא כהט”ז בשאר ספרים אין למחות בידו מאחר שהפמ”ג דחה ראייתו, וצ”ע דהרי לפי דחיית הפמ”ג א”כ גם בלא מ’ סאה כלל יש להקל בשאר ספרים כשיש מחיצה מן הכלי (וגם המדקדק בדברי הפמ”ג יראה שהזכיר דחייתו אחר שציין לדברי המג”א וא”כ דחייתו קאי גם למה שדימה המג”א ביניהם), ואילו המשנ”ב הביא רק הדעות אם סגי במ’ סאה או לא, ולמה לא כ’ דאחר דחיית הפמ”ג יש להקל לגמרי, והתשובה ברורה לזה דאף אם בחשבון הסוגי’ כך יוצא מ”מ לא רצה המשנ”ב להזכיר צד לקולא שלא נזכר להדיא בפוסקים להלכה.

ובכל הנ”ל יש להעיר דהנה עיקר טענת הט”ז [שלא לשבת על ארגז שיש שם ס”ת ולא קיבל שיש כאן אוהל מפסיק] הוא מצד אוהל זרוק ולכן הוצרך שיהיה מחובר לקרקע ולכן לא קיבל הט”ז הטענה יש כאן אוהל מפסיק אם אינו מחובר לקרקע, וצ”ע דהרי לגבי מחיצה א”צ שיהיה מחובר לקרקע, אולם מקושי’ זו אין להוכיח לענייננו דגם גג של תקרה המועיל להפסיק רשות אין חיבור אלא דס”ל להט”ז שכיסוי ע”ג כלי אינו מתבטל למקום אלא הוא מקום המיטלטל (ע”ד סוגי’ דכוורת בפ”ק דשבת וברש”י שם שנזכר שם ג”כ הענין כעי”ז שלא אמרה תורה אלא בזריקה מרשויות ולא בזורקין רשויות), משא”כ מחיצה העומדת בפני עצמה או גג העומד בפני עצמו, ולענין מחיצה העשויה מכלי יש מקום לטעון שהוא כמו דיני גג כלי, ויש מקום לטעון להיפך וכמש”כ הפמ”ג.

והנה עכ”פ חזי’ שהסומך בזה בארון על דחייתו של הפמ”ג לכאורה יש לו על מי לסמוך ג”כ אפי’ לענין מחיצה גבוהה דכמשנ”ת כל הט”ז שהוא מקורו של הפמ”ג ושאר הנו”כ ביו”ד לא נתברר שדברו לענין עונה, וכמו שנתבאר שיש בזה מן הדוחק שהרי הפוסקים שם החמירו יותר בישיבה ע”ג ארגז יותר מעונה, וגם החזו”א שם לכאורה לא סבר כן עכ”פ בארון (ואולי גם הגריש”א לענין שאר ספרים חוץ מס”ת), וגם בארון יש מקום לומר דכובדו קובעו וידוע שאין משנין מקומו ויש לדון אם חשוב כקבוע במסמרים (וצל”ע בדיני טומאת אהלים לענין זה, ולכאורה יש לפשוט דין זה מכלי עץ העשוי לנחת שהוא חוצץ בפני הטומאה ובאמת צ”ע למה היה צד לדמותו לאהל שע”ג ולא לדיני מחיצה דבזה מהני בכל כלי לפי תנאי דיני טומאה).

ובתשלום הדברים יש להוסיף עוד דבשו”ת הרמ”א שם שהובא בכל הפוסקים מוכחא מילתא דלא מיירי כלל לענין עונה אלא רק לענין ישיבה ע”ג הארגז שהרי כתב שם דרק לענין תה”מ חלקו לדעת הרא”ש בין ס”ת לשאר ספרים אבל לענין ישיבה על גבי הקודש לא חלקו, ומבואר דמיירי רק לענין ישיבה, ואדרבה בחשבון הדברים אפשר שיוצא שהקל בשאר ספרים בניד”ד דהרי אם גם לענין תה”מ רצה להחמיר כאן אפי’ בשאר ספרים, א”כ מאי קאמר, דהו”ל למימר דוקא לענין תה”מ האופן דהתם אבל באופן דידן אפי’ לענין תה”מ שוין.

ומ”מ א”א להקל למעשה כנגד מג”א ופמ”ג בדעת האחרונים ומשנ”ב, אבל בודאי שהמקל יש לו בזה על מה לסמוך דהפמ”ג והמשנ”ב לא הוה פשיטא להו כלל כהמג”א דמדמה להו להדדי, וכמשנ”ת, וגם יש כמה קושיות שלא נתבררו כל הצורך להסוברים חומרא זו.

ואציין דמי שודאי סבר להחמיר בזה (היינו לענין אם אין בו מ’ סאה) הוא המג”א, דהט”ז אין ברור שסבר כן והפמ”ג נסתפק לכאורה בעצם הדין כמשנ”ת והשעה”צ הרי ג”כ העתיקו (ומאחר שאין סגנונו של המשנ”ב לילך בדרך אחרת מכל האחרונים לכן בודאי שלא יכתוב בשונה מהמג”א אבל עכ”פ ציין שהפמ”ג דחה ראיית הט”ז ולכן אין למחות כוו’ ומשמע שסבר שהדחייה היא אמת), והרמ”א והנקה”כ והב”ח והפת”ש לא מיירו כלל לענין עונה.

יש מצוה בזה גם בכותל, אם כי אינו ברור שבמבנה הכותל כיום אפשר לקיים דין זה, ולענין אם יוצא בצד אחר של אותו השער אם יש ריחוק ניכר בין מקום הכניסה למקום היציאה יש לומר דיש בזה ענין על אף שעיקר הנין לא נאמר באופן זה, וריחוק זה סגי בח’ טפחים מקום השער הראשון ואחר כך מקום השער השני והליכה ד’ אמות מקיים בזה צד נוסף ואפשר דרוח פרוצה י’ אמות הוא טוב יותר, ובאופן שיש שער אחר ויש ריחוק ביניהם יש מקום לטטעון דמקיים בזה המעלה מעיקר הדין עכ”פ כשאין ב’ הפתחים צמודים זל”ז וכשיש פתח אחר ברוח אחרת בזה מקיים כל המעלה, ועי’ עוד במקורות.

מקורות:

****

הנה עצם קדושת כותל המערבי לא קילא מקדושת בהכנ”ס, ומאחר דקי”ל שבבהכנ”ס מצוה לצאת מצד אחר לא גרע כותל המערבי מקדושת בהכנ”ס ומה שקרוב למקום המקדש אינו נפק”מ לעניננו, ואדרבה עיקר דין זה נלמד מן המקדש כמבואר בגמ’ דמגילה לגי’ הראשונים שגרסו מצוה זו, אם כי באמת אין נפק”מ בין בהכנ”ס שקרוב למקדש לבהכנ”ס שאינו קרוב למקדש.

אבל בצורת מבנה הכותל כיום אם רוצה לצאת מצד החצר הצפונית ולצאת במערה החיצונית הדרומית הסמוכה למדרגות הפונות לכיוון הרובע היהודי (היינו המערה המסתיימת עם המחסום הממשלתי ופונה לכיון השוק) וה”ה אם יוצא דרך המדרגות הנ”ל נראה שאינו מקיים בזה מצוה זו שהרי סו”ס לרחבת הכותל של התפילה נכנס ויצא בשער אחד, ואפי’ אם תימא שיש צד ששטח זה הוא כחצר בהכנ”ס לכל היותר מ”מ לענין חצר בהכנ”ס גופא מבואר בפוסקים שלא נאמר לגביו דין זה, כיון שאין בו קדושה כ”כ אם אין מתפללין שם בקביעות עי’ שו”ע ריש סי’ רנד.

אבל אם יכול להיכנס מהכניסה הראשית אל עיקר רחבת הכותל המערבי ולצאת דרך המערה הפנימית ממש מצד הדרומי באיזה אופן שמתאפשר, בזה בודאי מקיים מצוה זו וכמשנ”ת שגם בכותל מתקיימת מצוה זו.

והנה כת”ר שליט”א הציע הצעה חדשה המחולקת לב’ והיא שיחלקו את השער המזרחי של רחבת הכותל המערבי לב’ שערים ויכנסו בזו ויצאו בזה וגם בלא שיחלקו אולי יש ענין להיכנס בצד הדרומי של השער ולצאת בצד הצפוני.

ונראה דאם יש שם ב’ פתחים ויש שם שיעור פתח בכ”א מהם סגי בזה דהרי סו”ס יוצא בשער אחר ועובר בשער אחר, ואמנם עיקר הענין הוא שיצא ברוח אחרת כלשה”כ הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב (יחזקאל מו, ט), וגם בלשון הגמ’ מצוה לעשותו קפנדריא חזי’ דהיינו לצאת לשער אחר באופן שהיה מקצר דרכו אם היה צריך להגיע לרוח השני, וגם עיקר הטעם שהובא בזה בדברי החסיד יעב”ץ שייך ברוח אחרת, מ”מ יש מקום לומר דגם בזה יש מעליותא.

ואמנם רש”י בספר יחזקאל מו ט כ’ דהענין לצאת דרך שער כדי שייראו בעזרה יפה יפה, ומשמע דיש טעם שיתפזרו במקום העזרה, אבל יש לומר דיפה יפה ר”ל שלא ייראו דוחקין זה בזה אלא יוצאין במקום אחר ממקום שנכנסין, אבל יש לדחות סברא זו דא”כ למה רק הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב דלימא קרא כל אחד יבוא דרך שער צפון ויצא דרך שער נגב אלא ע”כ כהטעם הראשון, ומ”מ גם לזה יש סברא שייראו יפה יפה באזור הכניסה שיצאו מרוח זה שבאזור הכניסה ויצאו ברוח אחר.

ובמחה”ש סי’ קנא סק”ז הביא דברי הר”ן דיש בזה חביבות וביאר דהיינו במה שהולך בכל המקום מראה בזה חביבות, ויש לומר דעיקר הענין נאמר כשמקיף כל המקום לשער השני אולם גם כשמקיף מקצת המקום לשער אחר יש בזה ג”כ מעליותא.

אבל אם הוא רק פתח אחד, הנה אם יש י’ אמות בפתח א”כ לא חשיב פתח כלל אלא פירצה ואין קשר בין צד אחד של הפתח לצד השני, ובזה יש מקום לומר דיש מצוה ליכנס בצד זה ולצאת בצד אחר, דהגע עצמך אם בהכנ”ס היה קטן מאוד ורוח אחת פרוצה בו הרי לכאורה היה ענין ליכנס בצד זה של אותה הרוח ולצאת בצד אחר, דגם בזה מתקיים מש”כ החסיד יעב”ץ שרואה הצד השני כשיוצא עי”ש, וא”כ מה שהכותל גדול לא גרע מזה.

ואם הכותל פחות מד’ טפחים שהוא שיעור מקום בודאי שאין ענין להכנס בצד א’ של הפתח ולצאת בצד אחר שהרי חשיב כיוצא במקום שנכנס, שהרי אין מקום פחות מד’ טפחים.

אבל יש לדון מד’ טפחים ועד י’ אמות דמחד גיסא לכל דינים חשיב כפתח אחד ומאידך גיסא יש מקום לטעון דהוא מקום בפני עצמו כיון שסו”ס עובר במקום אחר ממה שנכנס ע”פ דברי החסיד יעב”ץ הנ”ל.

ונראה דלא מהני דהרי גם החסיד יעב”ץ לא קאמר שכלול במצוה זו שיסבב בכל בהכנ”ס וא”כ חזי’ דנאמר בזה גדר שיוצא דרך פתח אחר ממה שבא אבל בלא גדר זה לא אכפת לן שהיה בעוד מקום אחר, ונראה דודאי קלטה העין כל מה שהי’ באותו הרשות שבא שם הלכך צריך לבוא במקום שלא קלטה הרשות ולכך מהני בפתח אחר אבל בלא פתח בפני עצמו לא מהני.

והשתא אפשר דאפי’ רוח פרוצה לגמרי לא מהני שנכנס בצד אחד ויצא בצד אחר.

ולפי הטעם שיש בזה משום חביבות א”כ כל שיש ריחוק ד”א ממקום שנכנס למקום שיצא אפשר דיש בזה ענין ג”כ כמו שמצינו בשלהי כתובות כל המהלך ד”א בא”י וכו’, ואע”פ שבלאו הכי הולך ד”א בבהכנ”ס יש לומר דלק”מ דמה שצריך לבוא למקומו הוא משום שצריך לבוא למקומו אבל אם יוצא משער אחר הוא משום חביבות המקום.

ואפשר עוד דאם השער השני מרוחק ח’ טפחים סגי בזה דהרי כניסה בפתח בהכנ”ס שיעורו ד’ טפחים כמבואר בפוסקים ע”ד הגמ’ בפ”ק דברכות גבי שיעור ב’ פתחים, וא”כ ב’ פתחים הם ח’ טפחים, ואפי’ דנימא דשיעור כניסת שער הוא ח’ טפחים כב’ פתחים כמבואר בדברי חלק מהפוסקים שהובאו בשו”ע מ”מ יש לומר דאם השער השני מרוחק ח’ טפחים מהשער הראשון סגי בזה.

ויש להוסיף עוד דבפ”ק דעירובין נחל’ אמוראי אם שיעור מבוי הוא בד’ טפחים או בד’ אמות ויש מקום לטעון דשיעור מבוי היינו היתר דפתח המבוי כמה צריך לזה, ולהדיא מבואר שם בסוגי’ לענין מחיצה דלחי דלא סגי אם הוא יותר מד’ אמות בתורת לחי אלא באופנים המבוארים שם עי”ש, דלא חשיב מחיצת הפתח בכה”ג ויל”ע.

בדין גידול בהמה דקה הביא הגריש”א ח”ד סי’ קצט דברי הגהות הר צבי על הטור חו”מ סי’ תט דהאידנא בטלה התקנה אחר ששנים רבות לא היו שדות בא”י, ודחה דבריו ע”פ דברי הפוסקים דיש סוברים שלא בטלה התקנה כלל (כך סבר הגריש”א בדעת הטור ויש להוסיף דכן מפורש בכפתור ופרח פרק י ובשה”ל ח”ד סי’ רכז כתב דאולי אם היה רואה דבריו לא היה מקל בזה ומ”מ בזה יש לדון), ויש סוברין דהנהגה גם בחו”ל במקומות שהיו שדות ישראל (כך דייק הגריש”א שם מדברי הבהגר”א ריש סי’ תט בדעת השו”ע שם) עי”ש.

ויש לציין דכ”ז מלבד שעיקר דברי הר צבי תמוהין מאוד דהרי אפי’ בשו”ע חו”מ סי’ תט שהתירו כשלא היו שדות ישראל בא”י לא נזכר שמחמת זה בטלה התקנה לעולם אלא רק כל זמן שאין שדות ישראל, וגם בשו”ת דבר יהושע ח”ד חו”מ סי’ ז השיב עליו.

אולם יש לדון אם ארנבת הוא בכלל בהמה דקה או בכלל חיה ועי’ בכנף רננים על פרק שירה מש”כ בזה לענין שם ויש לדון נקט דבריו להלכה בכל הנפק”מ מזה.

ועי’ רמב”ן בראשית א כד דמשמע שמי שאינה אוכלת בשר היא בהמה ולא חיה וכן בפסיקתא משמע שבהמה אינה אוכלת בהמה ומיהו עי’ תי”ט עוקצין פ”ג מ”ג ד”ה בהמה טמאה דמשמע שד’ חיות טמאות שמם חיה ולא בהמה ויש לדון בכוונתו על אלו מתוך ד’ חיות בא לכלול שמוגדרים כחיה אם כולם או חלקם.

וכמו”כ ידוע הנידון האם ארנבת שלנו הוא ארנבת שבתורה, ושייך לדון לכאן ולכאן, דהיינו בין אם נאמר דארנבת שבתורה היא בהמה דקה מה הדין בארנבת שלנו ובין אם נאמר להיפך.

ובאמת לפום קושטא גדרי דין זה לא תליא בבהמה דקה בלבד, דכן מבואר להדיא בסוגי’ דב”ק פ ע”א שכולל גם חיה וגם טמאה עי”ש.

ויש להוסיף עוד דבגמ’ בב”ק עט ע”ב מבואר דגם גסה היתה צריכה להיות מכלל הגזירה אלא שאין גוזרין גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה וא”א להביא בהמה גסה מסוריא הלכך לא גזרו, ולכאורה א”כ גם חיה דקה דכ”ש שגזרו דלמה לא.

ויש לדון כמו”כ עוד האם יש להחשיב בני ברק כמקום שאין מצויות שדות ישראל מכיון שרוב המוחלט של המקומות אינם שדות והוא בכלל ההיתר לדעת השו”ע שם או דילמא דסגי שיש גינות ורובם של ישראל.

ויש לדון בזה האם נאמר דוקא בשדות או סגי שמצוי ממון ישראל ואוכלי ישראל שיכולה לרעות בהן, וממה שדן השו”ע לפי רוב ישראל ולא אסר מחמת מיעוט שדות ישראל יש מקום לדון לכאורה דהגדר הוא שדות ואין נאסר במה שיש כאן ישראלים, וצל”ע בזה.

ועי’ בתשוה”נ ח”ד סי’ שכב שכתב שראה בראש העין שמגדלים עיזים ומחה בהם, ויתכן שעיזים שדרך שרועים בחוץ ואוכלים הוא חמור יותר מאחר דלגבי עיזים מה לי שדה ומה לי כל אוכל שמונח בחוץ, אם כי באמת אינו ברור לגמרי שאסרו אלא במקום שמצויין שדות ישראל דבזה הוא קרוב למכשול וכמשנ”ת.

ואמנם היה מקום לטעון דאין הולכים בכל עיר לפי אותה עיר אלא לפי כל א”י בכללותה, אבל הגריש”א שם ציין לתקנות העיר פתח תקוה שנעשו לכאורה ע”ד המהריל”ד שמחלו זל”ז כדי שלא יהיה חשש איסור בהמה דקה עי”ש, ומשמע שהולכים לפי העיר ולא לפי כל א”י, אם כי יש מקום לדחות דלרווחא דמילתא נקטו כן דהעיקר סמכו על מה שאולי בזמנם רוב השדות עדיין היו של ישמעאלים ורק דחששו שלא ישחיתו הבהמה דקה זה את שדהו של זה (או שחששו לצד דאזלי’ בתר העיר) ולזה עשו הסכם זה.

אולם במדרשים פרשת שמות אי’ שמשה הנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקן מן הגזל ובפשוטו במדבר סגי לזה, אם כי אין ראי’ ברורה שמשה נהג כן בתורת התקנה אלא להרחיקן מגזל כפשוטו אבל בב”ק עט ע”ב מבואר להדיא דבמדבר אין איסור כלל עי”ש בפרטים בזה, ועי’ בתשוה”נ שם דמאחר שבמדבר אין איסור מכח זה התיר להשתמש בחלב הבא ממשקים של עזים באופן שאין איסור רעיה באזור דבע”ח שבזמנינו שיש להם מקום קבוע לרעות אינו בכלל הגזירה ועי”ש מה שכתב לדמותו למקום מדבר ולזמן שרוב א”י גוים.

ולענין אם סוגר הבעל חי בבית הראה בתשובת הגרי”ש שם לדברי התוס’ בב”ק עט שגם באופן זה אסור ודלא כהרמ”ע מפאנו בתשובה סי’ פה שהקל בזה אם נותן לה מזונות, ויש להוסיף דכן מבואר להחמיר בזה גם בסמ”ע סי’ תט סק”א בשם הטור וכן בדובב מישרים ח”ג סי’ א סק”ד בשם הפסקי תוס’ וכן מבואר ברשב”א ועוד ראשונים ובתי”ט ותפא”י, ודלא כצי”א ח”ז סי’ כד שכתב דבשעת הדחק יש לסמוך על הרמ”ע.

ומ”מ אולי גם לדעת התוס’ וסייעתם לא אסרו אלא בבע”ח שדרכו לצאת ולרעות אבל בע”ח שאין הדרך לגדל ממנו עדרים ולצאת עמו לשדות לא, ויש לומר דמאחר שצורת הרעיה בזמנינו היא לא על ידי הוצאתם למקומות רעיה שונים אלא סגורים במקומות פרטיים אינו דומה לנידון הרמ”ע שדחאוהו הפוסקים שאם סוגר הבע”ח ורועה בבית שרי אלא הוא נידון חדש במין בע”ח שאין דרך לרעותו בחוצות במקומות שכך הוא, דבזה לא גזרו כלל (והשתא אם נימא הכי יש מקום לטעון דגם הרמ”ע גופיה כך סברתו וממילא כבר אין להקשות ע”ז מדברי הראשונים שלא כ”כ).

ומסברא כך היה נראה יותר דמאחר שלא שמענו שגם בזמנם היו מגדלים עדרים של ארנבות ורועים בהם בחוצות א”כ לא גזרו אלא בבהמה דקה שבה דברו שהיו רועים בעדרים שלה בחוצות (ובאמת עיקר מה ששייך גידול עדרים והפקדת אדם על זה הוא בבע”ח העומדים לאכילה אבל בע”ח העומדים לנוי אדרבה הרגילות לפזרם ולסחור בהם בבודדים ואין רגילות למנות מי שישמור על ארנבות רבים כאלה).

וכן מצינו שכתב הסמ”ע בסי’ תט סק”א וז”ל בטור סעיף א כתב דאפילו בבית אסור ואפילו אין הבהמה שלו דאין אדם חוטא ולא לו מ”מ כיון שדרך בהמה דקה לצאת ולהזיק גזרו מחששא שתצא בלי ידיעת הרועה ותזיק עכ”ל, ויש להבין בדבריו דמאחר שדרכה לצאת בידיעת הרועה חיישי’ שתצא בלא ידיעתו אבל מה שאין דרכה לצאת שמא אינו בכלל הגזירה כלל.

ומאידך עדיין יש מקום לטעון דבע”ח שיכול להשמט ולברוח ולהזיק הרי הוא בכלל האיסור, דברש”י סנהדרין כה ע”ב כתב בטעם החילוק בין בהמה גסה לדקה משום שדקה יכולה להישמט, ואמנם דבריו של רש”י מוקשים מדברי הגמ’ בב”ק שם שהובא שם חילוק אחר בין גסה לדקה, מ”מ עיקר דבריו אינם סותרים דברי הגמ’ בב”ק שם דיש לומר שהאיסור הוא שמא תישמט ממנו ודמעיקר דינא היה חשש זה גם בגסה, אבל גם הרש”י יש לומר דהיינו דוקא אם יוצא עמה לחוץ שאז מצוי שיכולה להישמט.

ויש להוסיף עוד דבמתני’ ב”ק שם מבואר דאין איסור בגידול עופות בא”י אלא תרנגולים בירושלים, ונראה פשוט דהיינו משום שאין דרך לצאת ולרעות בהם הלכך לא גזרו בהם ולא הוצרכו לבוא לטעם דאין גוזרין גזירה וכו’ ואדרבה אי משום הא מנ”ל דא”א להביא עופות מסוריא ואדרבה הם קלים מבהמה דקה.

אבל יש לדחות גם ראיה זו דאדרבה היא הנותנת שנזכר שם בסוגי’ בהמה דקה וגסה ועופות ומשמע דאין עוד דברים אלא כל דקה הוא בכלל דין דקה וכל גסה בכלל דין גסה דלא פלוג, ויל”ע בזה.

היוצא מכ”ז דיש ההיתר של הר צבי להקל לגמרי בזמנינו אבל לא קבלו הפוסקים דבריו (הגרי”ש ותשוה”נ שם ועי’ גם שה”ל שם), מלבד מה שיש מהראשונים שהחמירו בא”י אפי’ בזמנם, וכמו”כ יש ההיתר של הרמ”ע מפאנו להקל כששומרה סגורה ומביא לה מזונות וגם זה לא קבלו הפוסקים היתר זה שמפורש בכמה ראשונים לא כך, אבל יש כאן ב’ התירים אחרים שיש לדון בזה, הא’ שבב”ב אין מצוי כ”כ שדות מרעה של ארנבות, והב’ שבע”ח זה גם אם נאמר שמוגדר כבהמה דקה מ”מ אין דרך לרעותו בחוצות ועכ”פ כיום ואינו ברור שהוא בכלל הגזירה.

ולכן א”א למחות ביד המקילים בזה מאחר דיש בזה צדדים שעושים כדין אבל עדיין לא נתברר לי אם ההיתרים מבוססים כל הצורך לסמוך עליהם לכתחילה.

השלמה לתשובה לענין גידול ארנבות

בדברי הגר”ש צביון (שאחר שיש תקנת פ”ת כל היישוב החדש כלול במנהג זה למחול על גידול בהמה דקה) יש להעיר שאינו מוכרח שהיישובים הסמוכים קבלו מנהגי פ”ת שגם לא נודעו ובקושי רב מנהגים משתמרים בזמנינו אפי’ באותו הישוב עצמו, וגם הגרי”ש שהזכיר התקנה בפ”ת מ”מ למעשה נקט להחמיר בשאר מקומות, וכן בתשוה”נ החמיר בעיזים בראש העין.

*

השלמה לגבי הנידון אם מותר לגדל ארנבות מצד בהמה דקה

שוב נראה להביא ראיה לפו”ר להיתר גידול ארנבות ממה שדנו הפוסקים (עי’ פר”ח סי’ קיז סק”ב ופרי תואר שם וכה”ח ובינת אדם אות סד ועוד) לגבי גידול ארנבות במקום שאין עומדין לאכילה אם יש בזה איסור מצד מסחר בבהמה טמאה, ולא נחתו לזה מצד בהמה דקה, אם כי אין מזו ראיה מוחלטת מכיון דיתכן דלא מיירי במקום יישוב ישראל כמו בזמנינו, אבל סייעתא ודאי יש משם.

השלמה לתשובה בענין גידול ארנבות

בגוף הנידון אם ארנבות בכלל או לא אאמו”ר שליט”א העיר דלדעתו רק מה שמגדלים מהם עדרים וצריכים מהם חלב או צמר הוא בכלל זה (וז”ל  נראה שכל גזירת בהמה דקה רק היתה בצאן דהיינו כבשים ועזים שהיו שכיחים ביותר עבור החלב והבשר וצמר שלהם ומהיכא תיתי שאר בעלי חיים), ויעוי’ בגמ’ ב”ק פ ע”א כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה רי”ש אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וכו’ מפני שעשויים לנקר את הבית ע”כ ועדיין צ”ע אם מיירי לגבי חיה דקה הדומה לעיזים וכבשים וההיתר שנאמר לגבי המינים הנזכרים באיזה אופן נאמר היתר זה, ושם נזכר אפי’ דבר שהוא לכאורה שרץ דאמרי’ שם גם חולדות סנאים, ושמא אינו שרץ ממש כדאמרי’ בגמ’ שם מאי שרצא דמתתאי שקיה, ויש מקום לפרש למה נקרא שרצא מאחר שאינו שרץ ממש משום וכו’ ובתוס’ שם משמע דיש ספק בזה אם הוא שרץ או חיה.

הגר”ש צביון העיר שבספר הזכרונות של סביו הגרח”ק הובא בשם החזו”א דאחרי שהתיר השו”ע הו”ל כעין מחילה לעולם עכ”ד, והוא מחודש קצת לומר שיש מקום לבסס היתר על דברי השו”ע גם במה שמבואר וברור בדבריו שאינו מותר, והוסיף הגר”ש הנ”ל דאחרי ההסכמה בפתח תקוה נתייסד כך המנהג ביישוב החדש ועדיין יל”ע דהרי רובא דעלמא אין מכירין תקנות פ”ת.

לגבי הנידון אם במקום הנשמר יש דינא דבהמה דקה או לא, יוי’ שם דידן מאי א”ל דידן קא מינטרא להו חובה א”ל חובה תקברינהו לבנה וכו’, ומשמע שם דפלוגתא דאמוראי שם אם מהני שמירה כדי להזהר בזה וגם עי”ש בתוס’ דמשמע דהמחמיר שם בגמ’ קאמר שהצד לפטור בזה הוא רק אם יש שומר צמוד כל הזמן שהוא דבר דאינו שייך כמבואר שם.

ויש לציין בזה לדברי הפלא יועץ ערך בעלי חיים שלא לגדל בע”ח שלא לבוא לידי צעב”ח.

לכבוד הגאון המפורסם וכו’ רבי מתתיהו גבאי שליט”א

מאחר שרצונו זהו כבודו אכתוב הנלענ”ד בזה.

אע”ג דמצינו כמה פעמים שאשתו כגופו מ”מ מסתבר דלא נאמר לענין כזה, דהגע עצמך האם מותר לצער אשתו משום שהיא כגופו והוא מוחל לעצמו, דהרי להדיא אמרו לעולם יהא אדם זהיר בדמעת אשתו, וגם יש לה דיני ממונות שהוא חייב לה ומוציאה מידו בב”ד, א”כ לענין דברים שמקפדת לא שייך לומר אשתו כגופו, וכ”ש שנוגע לה יותר משאר חביריו, ולענין כמה דינים מצינו דחשיבא כבאה מחמת טענה כנגד בעלה, ולכן גם לענין גערה יכולה להקפיד בזה וחשיב גערה.

ויש לציין שהרבה מהדברים שחידשו הפוסקים לענין אשתו כגופו הם דברים שלקולא וגם הרבה מהדברים הם דברים שיש להם פטור אחר גם בלא אשתו (כגון בנר חנוכה מצינו פטור אחר עכ”פ מכלל חיובא גם בלא שהיא אשתו אם היא מבני ביתו וכן במשלוח מנות יש דעות בפוסקים דמי שסועד אצל חבירו הוא עצמו ג”כ נפטר במשלוח מנות אע”פ שהוא לא שלח דבר ויש מקום לטעון דגם אשה שסועדים משלה ומשל בעלה יחד חשיבא כבעלת הסעודה שאוכלין משלה והוא כעין פטור זה וכן שיש צד רחוק ודחוי בפוסקים לענין לה”ר דחשיב אשתו כגופו היינו משום דהותר לתועלת, וע”ז הדרך), אבל יש לדון בכל ענין לגופו, דבמצוות חיוביות רובם ככולם אין אדם מוציא אשתו במה שהוא עושה וגם לא מחייב אשתו בחוב שהביא על עצמו אע”פ שאשתו כגופו.

ועי’ באו”ז הל’ אבלות סי’ תמו בסופו שכ’ הלשון בשם הירושלמי ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו וקרוביו ע”כ.

אם כי ראיתי די”א דלא סגי בגערת אדם אחד, ויל”ע לדינא.

ויש לציין בכל הנ”ל דלדעת הרי”ד בתשובה סי’ עז ומייתי לה בברכ”י ביו”ד שם סק”ב אין הגערה המתרת אלא שיעור המתיר שאם שהה שיעור המתיר אותו סגי בזה גם בלא גערה (וכן הובא בדע”ת שם), וכעי”ז כ’ האו”ז שם תוך דבריו וז”ל והא דמסיק או עד שיגערו בו חביריו אין הפי’ עד שיגערו בו חביריו דהיינו שיאמרו לו בפי’ אלא שיגדל שערו עד שיהיה משונה מחביריו שראוי לומר לו כמה זה משונה הלכך מותר אתה לספר כדרכך היתר גמור וכו’ עכ”ל.

וגם רמ”א שם הביא בזה דיש בזה דעות מה הוא השיעור של יגערו בו חבריו ונוהגים ג’ חדשים ואינהו נוהגים יב”ח, [ובאחרונים הובאו היתרים שונים בזה במקומות שהשיעור הוא בפחות מכך עי’ בפת”ש בשם החת”ס ובדעת תורה], ופשטות דעתו כהפוסקים הסוברים דיגערו בו חביריו הוא שיעור פרע וכפשטות ל’ הירושלמי המובא בא”ז שם (אלא דבירושלמי שם משמע דהם ב’ מתירים וברי”ד משמע דהם מתיר אחד וקצת משמע כן גם מלשון האו”ז המובא בסמוך להלן וי”ל שיש לו ב’ דרכים לשערו), ושו”ר שגם בקצש”ע סי’ ריא סי”ב נקט כן דא”צ שיגערו בו חביריו.

ודלא כמו שיש שלמדו דבעי’ גם ג’ חדשים וגם שיגערו בו חביריו (עי’ הלק”ט ח”א ס’ קיג ומיהו עי”ש בהלכה רווחת שכ’ לתרץ דבריו כדברי שאר פוסקים) ואותם שלמדו כן אולי סברו דג’ חדשים הם מנהג בעלמא דממ”נ אם הם מדין שיעור גערה לא הוה צריך גערה אחריהם ואם הם משום דחיישי’ שגערה קודם זמנה אינה גערה לא הוה סגי בג’ חדשים נמי כיון דבעי’ גערה בזמן גערה, אבל זה גופא מנ”ל דבעי’ גערה בזמן גערה דהרי בעי’ או גערה ממש או זמן גערה דזה פי’ דין גערה לדעות אלו, אבל מהיכי תיתי דבעי’ גערה בזמן גערה.

ואמנם סתימת הרמב”ם והשו”ע דבעי’ גערה ממש ולשון תוספו’ ושיאמרו לו צא מעמנו או עכ”פ שיגערו בו כלשון גמ’ ורמב”ם ושו”ע, מ”מ בעי’ גערה או מעין זה וכן דעת אלו פוסקים המובאים בב”י סי’ שצ דאחר ל’ יום סגי בגערת חביריו, וכן מדברי כמה אחרונים ברכ”י שם סק”ג אלו הסוברים דמהני גערה בביום ל’ עצמו או אפי’ תימא ביום ל”א (ועי’ מהר”ש אייגר שם סק”ג וסק”ה), אע”ג דמשמע בגמ’ שעל אביו ואמו הוא יותר משאר מתים מ”מ כשגערו בו סגי כשאר מתים (אלא שבדוחק יש ליישב דאם גערו בו הוא סימן ששערו מגודל פרע).

וגם אשכנזים יכולים לסמוך בזה על השו”ע מעיקר הדין כמ”ש במשנ”ב סי’ תקמח סקל”ד (ועי’ אג”מ יו”ד ח”ג סי’ קנז), ובפרט אחר שנתבאר דהרמ”א בא גם להקל לומר דאחר ג’ חדשים כבר עבר שיעור גערה למנהג הראשון שהביא א”כ יש לומר דלא בא להחמיר, וגם האו”ז לא בא להחמיר בדבריו אלא להקל כמבואר שם בביאורו דברי הירושלמי דאם גוערים בו חביריו הר”ז כמו שמשלח פרע שהוא אחד מן ההיתרים (אולם להמנהג שהביא הרמ”א שלא לגלח יב”ח יש לדון בזה דהרי מנהג זה ע”כ מחמיר יותר מן הדין דהרי אחר יב”ח אינו אבל כלל וע”כ דאין זה שיעורא ודוחק לומר משום דאין אנו בקיאין וגם ממש”כ שיש להקל באופנים שהזכיר שם יש קצת משמעות דמנהג יב”ח אינו מתיר בגערה כל דהוא אבל בגערה שנוגעת לכבוד הבריות לא גרע מהצרכים שהזכיר שם ויל”ע).

וכן מבואר בכמה אחרונים דסגי בגערו בו גם תוך ג’ חדשים אם כי בשם החזו”א והגריש”א הובא דלכתחילה ראוי להחמיר בזה (עי’ הרחבת דברים בזה בשו”ע הוצאת דרשו בלאסוקי שמעתתא הערה 22 ואליבא דהלכתא שם אות יד), אם כי כמו שנתבאר דעיקר הדין בזה כשיש גערה גמורה להתיר בזה קודם יב”ח כמשמעות הירושלמי ואו”ז ובזה לא תקשי לשון הרבה פוסקים שהביאו בסתמא הך דינא דיגערו בו חבריו אם לא מצד מנהג כמשנ”ת.

והאחרונים שהחמירו בגערה תוך ג’ חדשים אולי יש ליישבם כהרי”ד אבל יל”ע אם הרי”ד באמת אמר דבריו לחומרא שלא להחשיב גערה (באופן שיש גערה אמיתית ויש טעם לגעור) דלכאורה מפשטות הגמ’ נלמד דגערה מהני ויש בזה סברא כמשנ”ת, וא”כ יש לטעון דכל שיש גערה עם טעם לגעור הוא גילוי מילתא שהגיע זמן ההיתר אע”פ שלא עבר כך וכך זמן, גם אם מצד הזמן בלבד היה מקום לאסור, וצל”ע בזה.

ויש להוסיף עוד דכל שיודע שהגוער בו לא אכפת ליה כלל ועושה כעין גמ”ח אינו מחוור כלל לדינא דמהני כדין גערה ובפרט אחר לשון התוס’ שיאמרו לו צא מעמנו ושומר נפשו לא ימהר לעשות מעשה אחר גערה כזו.

ע”ד שאלתכם על קטן ושוטה לענ”ד אינו שייך לנידון האחרונים לגבי רעהו במשלוח מנות דשם יש צד שהוא נלמד מלשה”כ כשאר גזה”כ משא”כ כאן הוא ענין של כבוד הבריות וצורך העולם של האבל ושל חביריו ואין בזה דין של רעהו, ולכן אם הקטן הוא בא באנשים ויש ממנו חוסר נעימות ובושה שמקפיד וגוער לכאורה סגי בזה, משא”כ שוטה אפשר דלא קאי בשטותיה ולא אכפת ליה מיניה וגם אין לו קפידא גמורה אבל הכל לפי הענין דיש כמה דרגות בשוטה.

ואין להקשות למה שוטה גריע מקטן כיון דלתרויהו אין דעת דבכ”מ מצינו שקטן חריף עדיף משוטה וכן לעדות אשה הוכחתי מתשובה אחרת דקטן עדיף משוטה ומ”מ להרי”ד הנ”ל בעי’ שהקטן יאמר כן דרך חכמה ושיש לו טעם לטעון כן לא דרך שטות ובאמת להרי”ד אפשר דלא תליא באמירה כלל אלא עכ”פ להחולקים צ”ל כן.

ע”ד שאלתכם אם יכול לבקש מאדם שיגער בו ועי”ז יוכל לספר ראשו, וכת”ר ציין שמצא בזה מחלוקת אחרונים, כבר מילתי אמורה בסמיכות להלן (לענין אם מהני שגוערים בו בטלפון) דלענ”ד גערה צריכה להיות גערה כשמה ולא דין אמירה כמו התרת נדרים או כדיני מחילת ממון, ועי’ גם בשו”ת מהרש”ג ח”ב סי’ ריד ג”כ מה שהעיר שאינו מועיל אם מבקש להדיא מאחרים שיגערו בו.

ולשאלתכם לגבי גוי הנה משמע בדברי מור”ם ביו”ד סי’ שצ ס”ד דבמתנוול בין הגויים שרי אפי’ להנוהגים שאין מסתפרין כל יב”ח אעפ”כ זה מתיר א”כ כל שכן מעיקר הדין שמסתפרין משיגערו בו חבריו דמתיר אם מתנוול בין הגויים וכ”ש אם גוערין בו (ועי’ גם שו”ת מהרש”ג שם וכן הביא בספר המכתם מו”ק כב ע”ב די”א שגוים גם מהני גערתם).

ולגבי שאלתכם לגבי טלפון נראה שאם גוער בצורה שיש בה גערה כיון שפוגשו בקביעות מועיל אמירה גם בטלפון.

דהנה אם אדם אינו פוגש את חבירו ומתקשר בטלפון כדי לגעור באבל שיסתפר (או בשאר הלשונות המובאים בפוסקים) נראה דמחזי כחוכא ואיטלולא דהרי תנאי ראשון בהא דיגערו בו חביריו שתהיה גערה כשמה ולא דין אמירה בלבד, וזה גם בלא לבוא לנידון הגדרת האמירה בטלפון.

אבל אדם שפגש את חבירו ויפגוש חבירו בקביעות או עכ”פ בקרוב וגוער בו שיבוא לפניו כשהוא מסופר ושמפריע לו שיבוא מנוול שיער נלענ”ד שאין בזה חסרון אם האמירה נעשית דרך הטלפון או לא, דלענ”ד אין בזה דיני חלות אמירה כשאר דיני אמירה אלא כל שיש כאן פעולה השוה לאמירה סגי בזה.