מי שאוכל פרי חדש שאינו שמח בו ואינו אוהב אותו האם מברך עליו שהחיינו

מפשטות ל’ הגמ’ בעירובין מ ע”ב נשמע דשהחיינו על פרי חדש צריך לכלול ענין של חביבות, ובמשנ”ב סי’ רכה סקי”א דמי שאין לבו שמח בראייתו אלא באכילתו לכולי עלמא מברך רק על אכילתו, ומשמע שצריך שלכה”פ יהיה לבו שמח באכילתו, וגם לא מסתבר שלענין ראייתו אם אינו שמח לא יברך ולענין אכילתו גם אם אינו שמח יברך, דהרי לרוב הפוסקים ראייתו ואכילתו הוא אותו דרגא של ברכה ואכילה הוא מנהגא בלבד כמ”ש השו”ע שם ס”ג (ורק לסמ”ק סי’ קנה אות כט וכנה”ג בהגה”ט שהביא הא”ר סק”ו יש חילוק בין ראיה לאכילה דבאכילה הוא חובה אבל רוב הפוסקים אין סוברים כן וכמו עיקר הדעה שפסק המשנ”ב שם בסק”ט אע”ג שחשש לכתחילה להחולקים כמבואר שם שציין לא”ר, וע”ע בה”ל סי’ ריט ס”ד ד”ה ואין ומשנ”ב סי’ רכג סק”ז ובה”ל שם ס”א ד”ה ואין), וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ד סי’ כה שכיון שאין הברכה מעיקר הדין אלא רשות לרוב הפוסקים לכך לדבריהם אינו מברך אם אינו שמח, אמנם בספר וזאת הברכה עמ’ קנח אות א הביא בשם הגריש”א והגרח”ק לברך, עי”ש מה שכתבו הטעמים לזה, וכל הטעמים שכתבו שם דחוקים מאוד, וכיון שבברכות שומעין להקל ובפרט בברכת שהחיינו על פרי חדש שדעת רוב הפוסקים שהוא רשות, וכך קי”ל מעיקר הדין להלכה (לולא המנהג שקבלוהו כחובה כמ”ש הערוה”ש סי’ רכה ס”א, אבל מנהג זה לא בא לחייב ברכות חדשות), וכ”ש דאפי’ על כלי חדש שברכת השהחיינו שלו חובה מעיקר הדין אעפ”כ אינו מברך אם אינו שמח בכלי, ובפרט שיש משמעות חזקה מאוד במשנ”ב בשם הנו”כ להקל בזה, לכן גם בזה שומעין להקל.