תשובה

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

שבוע טוב ומבורך

שאלה: ברכות דף ד ע”ב, כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה ליל נר א’ דחנוכה כ”ה כסלו ע”ז

שלום רב

הנה עיקר המזמור נסדר על סדר אל”ף בי”ת במכוון, וגם מה שנשמט אות נ’ הוא ג”כ במכוון מפני שיש בה ממפלתן של שונאי ישראל, ולכן מכיון ועיקר המזמור הוא בסדר א”ב, וגם מה שנשמט נו”ן הוא אינו בטעות אלא בדוקא, לכן אין זה חסרון שנאמר דחשיבא שלא נסדרה על סדר א”ב, בפרט דאמרי’ חזר וסמכה ברוה”ק דכתיב סומך ה’ לכל הנופלים, ויתכן ג”כ דהיינו שבתיבת הנופלים השלים את חסרון הנו”ן.

ומבואר במהרש”א דטעם הכ”ב אותיות משום שרומז לתורה שנתנה בכ”ב אותיות, וז”ל, וז”ש הכא אילימא משום דאתיא באל”ף בי”ת שהוא רמז ללימוד תורה שניתנה בכ”ב אותיות של תורה, וכ”כ הפנ”י ונראה שהכוונה בזה שע”י שיאמר זה המזמור ג”פ בכוונת הלב בתלת זימני הוי חזקה ותתחזק האמונה האמיתית בלבו שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה למי שעוסק בתורה שנתנה ע”י כ”ב אותיות הא”ב שיש בזה המזמור וכל הנבראים והנעשים לא נבראו אלא בשביל כך כנודע וכו’ עכ”ל ע”ש, וא”כ סגי לזה שמוכחא מילתא שהוא על יסוד סדר כ”ב אותיות.

ובס’ אמת ליעקב לבעל הנתיבות המשפט והדרך החיים, כתב על הגמ’ שם, וידוע שאי אפשר לדבר שום דיבור בלתי מהכ”ב אותיות, ולכך נסדר באלפא ביתא, לומר שאף אם נשבח השי”ת בכל השבחים שאפשר לשבח, וע”כ הם תחת הכ”ב אותיות, שבחו מי ימלל ע”כ.

וגם י”ל דלזה סגי ההכירא שהוא כ”ב אותיות.

***

שאלה

לכבוד מו״ר רב עקיבא שליט”א

שלום וברכה

אמר ראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין כו׳ מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת וסקלוהו ושוב מעשה באחד שבא על אשתו תחת התאנה והלקוהו.

לכאורה ק״ק מדוע הביא הגמרא המעשה שסקלוהו קודם המעשה שהלקוהו.

וצ״ע מדוע שינה מלשון הגמרא וכתב אילן במקום תאנה

החותם בכבוד גדול

שמואל דוד

***

תשובה

א.

יש מקום לומר דבדבר קל אין ב”ד מכין ועונשין דהרי ב”ד מכין ועונשין הוא דבר שאינו בגדרי הדין הפשוטים, וא”כ שמא עושים כן רק בדברים חמורים כחייבי סקילה, קמ”ל שגם בדבר קל.

ב.

בכל דור יש את סגנון של אותו הדור וכמ”ש התוס’ בביצה שדברים ששייך לתרץ על לשון ברייתא כבר א”א לתרץ על לשון אמורא, וכנראה דגם מה שהקפידו לומר תחת התאנה לדייק בפרטי המעשה הרמב”ם לא חשש בלשונו לזה וג”כ מקורו ידוע שהוא מחז”ל ולא הוצרך לדייק לשם כן.

וכתב אלי עוד שוב: לפי הצפנת פענח שכתב שתאנה דוקא עיין שם א”כ קשה מאוד על הרמב”ם.

וכתבתי לו: מהרמב”ם כנראה אכן יהיה מוכח דלא כהצ”פ אבל אינו לפני כעת לא זה ולא זה.

***

שאלה

לכבוד מו״ר הרה״ג רב עקיבא שליט״א אחדשה״ט

זבחים דף סח.

גם הד”ה קשה מדוע כתב “וקדשים בחוץ”, ולכאורה צ”ל דלא שייכא מליקה בחולין בפנים ולא בקדשים בחוץ והוא הדין לחולין בחוץ כו’ אולם קשה להגיה וצ”ע.

החותם בכבוד גדול

שמואל דוד בערקאוויטש 

***

תשובה

שלום רב

לכאורה הגהתך נכונה, ובאמת לפעמים הנדפס בסדר קדשים אינו מוגה כל הצורך, אם כי לא מצאתי לעת עתה מי שהגיה כן במפורש.

ועיין מה שהעתיק הרע”ב מלק חולין בפנים דלא שייך מליקה בחולין אלא בקדשים בפנים וכו’.

וכתב אלי השואל שוב: ועיינתי בדפוס ונציה ומצאתי גירסא אחרת בדברי רש״י.

ומלק חולין בפנים וקדשים בחוץ – דלא שייכא מליקה בחולין ולא בחוץ וה״ה לחולין בחוץ כו׳.

ונראה כמו שכתבתי בע״ה.

***

בע”ה אור ליום ג’ ו’ כסלו ע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

נבוא בזה על מה שהערתם בס”ד,

שאלה: פרשת נח: “ויסר נח את מכסה התיבה” (ח’, י”ג), וצ”ב: מדוע הסיר, דכדי לצאת – סגי מן הפתח.

תשובה: כתב הספורנו שם, ויסר נח את מכסה התבה.

חשב שכבר יבש לחות האויר המותריי, והנה חרבו פני האדמה, אבל לא יבשו באופן שיוכל לצאת עכ”ל.

והכונה בזה שהיה מסתבר לו שהלחות של האויר כבר יבש ולכן זה ברור שאין בזה נזק לפתוח, אבל לא היה ברור לו שאפשר לצאת, וזה גופא מה שרצה לבדוק אם אפשר לצאת או לא, ולכן לא פתח את הפתח דשמא עדיין א”א עד כדי כך דשמא רק האויר נתייבש אבל לא מים שע”ג הקרקע.

שאלה: במשנה ברורה סימן פה ס”ק ו’ כתב שבימות החול יחשב בבית הכסא בחשבונותיו, ובשבת יחשב בבנינים וציורים נאים, וצ”ב, הרי גם בשבת יכול לכאו’ לחשב חשבונות, דהא הרהורים מותרים.

תשובה: מ”מ איתא במכילתא פ’ יתרו ועשית כל מלאכתך וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה, ואע”פ שאינו רשע אם מחשב בכך מ”מ ראוי לימנע.

וכמו שכתב השו”ע או”ח סי’ ש”ו ס”ח, הרהור בעסקיו, מותר, ומ”מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה.

שאלה: קי”ל “לילה – זמן תפילין” – לאן שייך לילה זה: האם ליום שלפניו – או ליום שאחריו.

תשובה: בשו”ת דובב מישרים ח”א סי’ קל”ג סק”ב ואג”מ ח”א סי’ י’ נקטו שהיום הולך אחר הלילה, שהלילה שייכת ליום שלאחריה כמו בכל התורה.

ועי’ תוס’ ר”פ עירובין צ”ו.

שאלה: מה הדין אם בירך המוציא על מיני מזונות, והאם יש נפק”מ אם נתקימו במיני מזונות ג’ התנאים אם לאו.

תשובה: עי’ ט”ז סי’ קס”ח סק”ו, משום הכי כל שאין ברור שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא ויש על זה גם שם חומרא שלא לומר בחנם המוציא ושלש ברכות עכ”ל, ומ”מ לא נתבאר עדדיין בדבריו אם יש ברכה לבטלה או רק אמירה בחינם [ר”ל שאומר בחינם ברכה יותר חשובה ממה שהיה צריך].

ובשו”ת אג”מ או”ח ח”ב סי’ נ”ד כתב וז”ל, ומה שנסתפק כתר”ה בקבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין ובירך המוציא ואחר שהתחיל לאכול מעט נמלך שלא לאכול שיעור קביעות סעודה אם יצטרך לברך במ”מ או שנפטר בהמוציא שבירך, נראה לע”ד דכיון שבשעה שבירך המוציא היה כדין נפטר גם מה שאכל אחר שנמלך שלא לקבוע סעודה, בהמוציא שבירך.

דהא בעצם הרי הוא בשם לחם ופת כיון דמועיל קביעות סעודה עליה, ורק משום שליכא עליו חשיבות כל כך לא קבעו עליו ברכת המוציא שהוא כיתרון על ענין המזונות שיש בו שע”ז מברכין רק במ”מ שהוא על כל מילי דזיין כדאיתא בט”ז [סי’ קס”ח] סק”ו, דאף שיש בו גם יתרון קצת דהוא בשם לחם ופת לא חשיב כל כך לקבוע על יתרון זה ברכת המוציא כיון שבסתמא אין קובעין עליו סעודה שלא כעל לחם ופת גמור, וממילא אם בדיעבד נמי לא יצא בברכת המוציא אינו משום שאין לו שייכות להמוציא דהא הוא בשם לחם, אלא משום דהוא כלבטלה על היתרון שיש בהמוציא נגד במ”מ כדמשמע בלשון הט”ז בסופו שכתב ויש ע”ז גם שם חומרא שלא לומר בחנם המוציא שלשון בחנם הוא על הדבר שליכא בברכת במ”מ ואיכא בהמוציא וזה עושה שלא יצא בברכה דהמוציא על פת דכיסנין כיון שאין בו שיעור המעלה היתירה שיש לקבוע בשביל זה ברכת המוציא שלכן הוא חסרון שלא לצאת בברכה זו אף שהוא בשם לחם ששייך גם לברכה זו, ולכן הוא רק כשבשעה שבירך לא היה בחשיבות דלחם והיה לבטלה, אבל כיון שבשעה שבירך היה ע”ד קביעות סעודה שהיה אז בחשיבות לחם ובירך שפיר המוציא ולא הוי זה לבטלה נפטר ממילא אף שבתוך האכילה נסתלק ממנו המעלה דלחם כיון שבכלל הברכה הוי עכ”פ גם אחר הסלוק ע”י שנמלך לבטל קביעותו.

ואף שאין לי לע”ע ראיה מפורשת מסתבר כן לע”ד עכ”ל האג”מ.

וביותר עיון עי’ מה שדן טובא בענין זה עוד ביו”ד ח”ג סי’ ק”כ, ובפירוט מיני המאכלים שמברכין עליהם מזונות.

ועי’ גם בקובץ קול התורה (נה), תשס”ד, בדברי הגרז”נ גולדברג ובמאמר שם.

בכבוד רב

עמ”ס

***

{משה”ק כת”ר במ”ש (דברים פרק ד פס’ כא) לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה, מהו כפל הלשון.

}

תשובה – ז”ל האור החיים הק’, והוא אומרו לבלתי עברי פירוש בחיים ולבלתי בא פירוש לאחר מיתה אל הארץ הטובה, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו’ אינני עובר את הירדן פירוש בין קודם מיתה בין לאחר מיתה, עכ”ל הק’, ולפ”ז א”ש ג”כ מה שנתקשיתם מ”ש בא ולא בואי כמו שכ’ עברי, כיון דעברי מתייחס לרוחו ונפשו מחיים ושייך לומר בגוף ראשון, משא”כ בא קאי על הגוף הגשמי דלאחר מיתה ולא שייך לכתוב ע”ז בל’ גוף ראשון.

עוד אביא ל’ האלשיך הק’ בזה, הנה זה יראה בלתי מקושר כלל אל הקודם.

ועוד, אומרו על דבריכם, ואדרבה התורה אומרת יען לא האמנתם בי כו’.

ועוד אומרו כי אנכי מת, הוא בכלל אומרו למעלה.

וישבע כו’.

ומה גם אומרו אחרי כן אינני עובר את הירדן, שהוא האמור בפירוש למעלה, וגם הוא בכלל אומרו אנכי מת בארץ הזאת.

ועוד אומרו ואתם עוברים כו’, כי הוא הדבר האמור באומרו נתן לך נחלה.

ועוד אומרו השמרו לכם פן תשכחו כו’ ועשיתם פסל כו’, כי הוא הדבר אשר הזהיר למעלה בסמוך באורך, ולמה הפסיק בנתים וחזר אל הענין.

ועוד אומרו השמרו לכם כו’, כי אומרו לכם הראשון והשני מיותרים.

וכן אומרו אשר צוך ה’ אלהיך מיותר הוא, כי ידוע הוא.

(כא) אך יאמר, הלא צויתי על עון עבודה זרה, והנני שב ומזהיר ואומר, כי אל תבטחו לומר, כי אלהינו מרחם, וכמה הכעסתם אותו במדבר ועבר על פשעיכם, כן יעשה גם עתה.

כי הלא דעו לכם, כי אני הייתי סובל עול אשמתכם עמכם, והייתם מתקיימים.

והראיה, כי וה’ התאנף בי על דבריכם, עם שעיקר העון בכם היה, כי הלא המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה’.

עם כל זה אתם לא הוזקתם ותעברו את הירדן וישבע לבלתי עברי.

ושמא תאמר כי גם אנכי לא עשיתי רצונו יתברך בדבר ההוא, ועל כן נענשתי.

הנה היה מספיק שלא אהיה המביא, אך לא שאפילו כיחיד לא אעבור.

ולא עוד, כי אם שאפילו בא אל הארץ ולשוב פה למות בחוץ לארץ לא הניחוני, עם היות כי לא בכוונת עבור רצונו יתברך עשיתי חלילה כמפורש במקומו.

מה שאין כן אתם, כאומרו (במדבר כ יג) אשר רבו בני ישראל את ה’, ועם כל זה אתם נוחלים, ואני אפילו ביאה בעלמא איני בא.

וזהו ולבלתי בא אל הארץ, כלומר, אפילו מציאות ביאה.

והוא אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה, עם היותכם אתם העוברים רצונו בעצם.

ומה גם, כי אפילו אם הייתי נכנס ושב ומת פה, אין הדעת סובלו, כי היתכן (כב) כי אנכי מת בארץ, ולא עוד, אלא שאפילו אינני עובר את הירדן וכו’ עכ”ל האלשיך.

קרא פחות

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות}

סוכה שאולה בירושלים למ”ד לא נתחלקה לשבטים

שאלה – הקשה הג”ר יעקב דוד אילן בשם אביו, הנה מפורש בנחמיה ז’ שבנו סוכות בירושלים, והנה למ”ד לא נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא יב, א) קשה, אי ס”ל סוכה שאולה פסולה (סוכה לא, א), וצ”ל דהנידון רק על הסכך, ובקרקע אין חסרון סוכה שאולה.

תשובה – לכבוד הרב יעקב דוד אילן שליט”א הנה ז”ל הגמ’ במסכת סוכה דף לא ע”א תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל אין לו אלא דמי עצים עכ”ל.

ומבואר שם דהנידון גם על הקרקע, דקאמר קרקע אינה נגזלת, וא”כ ע”כ צ”ל דר”א דס”ל סוכה שאולה פסולה, ס”ל דנתחלקה ירושלים לשבטים.

ואע”ג דהמ”ב סי’ תרלז סק”ח ביאר מ”ש קרקע אינה נגזלת על העצים מ”מ אין כונתו לאפוקי מקרקע, דהרי הנידון גם על המסכך ברה”ר [וע”ש בס”ק שאח”ז].

{אכן לתרץ שסוכות שעשו לא היו בירושלים עצמה אלא חוצה לה, זה לא שייך דמפורש כן בקראי שהיה בירושלים ממש, [נחמיה פרק ח, יד-יז]: (יד) וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה’ ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי: (טו) ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב: (טז) ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: (יז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד: עכ”ל.

}

שו”ר דכבר עמד ע”ז במלבי”ם נחמיה פרק ח וז”ל, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג, זה דבר זר מאד שישראל לא עשו סכות מימי יהושע ועד עתה כמ”ש לקמן כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן, וכמו שהתפלאו ע”ז בערכין (דף ל”ב).

ונראה לפמ”ש הרמ”א בא”ח סי’ תרל”ז שאין לעשות סוכה ברה”ר, א”כ כיון דקיי”ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לא נמצא שם רה”י כמו דאין משכירים בתים בירושלים מפני שאינו שלהם, א”כ לא יכלו לעשות שם סוכה, ובאשר בימי עזרא קנו שנית את א”י בחזקה וקדשוה התנו הב”ד שיעשו סכות בירושלים ובשאר רה”ר, וכמ”ש בתוספתא (דב”ק פ”ו) שתנאי ב”ד שיהיו מסככים ברה”ר, ור”ל שזה התנו ב”ד של עזרא באותו זמן שאל”כ לא היו יכולים לעשות סכות בירושלים, ומבואר בפי’ שעשאום בחצרות בית האלהים וברחוב שער המים שהוא רה”ר, ממש, והתוספתא מדברת בא”י ששם היה תנאי ב”ד של עזרא בעת שקדשו את הארץ, אבל בחו”ל לא הותנה, בפרט במקום עכו”ם.

וכמו שחקר בזה במג”א שם, והנה גם יהושע היה יכול לתקן תקנה זו בעת שקדש את הארץ בפעם הראשון שאז היה ביד ב”ד להנחיל את הארץ ע”מ כן שמקום הסוכה תהיה רה”י תמיד, ויהושע לא עשה כן ומימיו עד עזרא לא עשו כן בני ישראל היינו לא ישבו בסוכה הנעשית ברה”ר, וכן בימי דוד ושלמה לא נעשו סוכות בירושלים מטעם הנ”ל מפני שלא נתחלקה לשבטים, ומ”ש ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם, שיודיעו גם ביתר ערים יוכלו לעשות סכות ברה”ר, ובזה נבין מ”ש בערכין שם שמ”ש כי לא נעשה כן מימי יהושע בן נון היינו שעזרא קדש את הארץ פעם שניה, ואיך נוציא זה מהלשון כי לא עשו מימי יהושע כן?, רק שמזה בעצמו מבואר שעזרא קדש את הארץ מחדש והיה כח בידו להתנות תנאים כמו בימי יהושע, ומזה מוכיח בגמרא שם דקדושה ראשונה לא קדשה לע”ל עכ”ל.

ויש להסתפק אם אמר דבריו גם לדעת ר”א, ואת”ל דאזיל גם כדעת ר”א א”ש, כיון שתנאי ב”ד היה להקנות המקום לבעל הסוכה כל ז’ ימות החג.

{ויה”ר שנזכה לישב בסוכות עורו של לויתן
}

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה – הקשה הג”ר עקיבא קיסטר ר”מ בישיבת יד אהרן, דאי’ בשו”ע או”ח סי’ תרל”ט ס”ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ”א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ”א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע”כ.

ומשמע לפו”ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו”ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע”כ.

}

תשובה – נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ”ל להוכיח ד”ז מדברי המ”ב תרל ס”א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ”ש בסימן תרכ”ט סי”ד אם לא שהוא ר”ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ”ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה”כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ”ז שם (כדלעיל סי’ ע”ט ס”ב עי”ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג”כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל”ז בביאור הלכה סוף ד”ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ”ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ’ ערוכה במסכת סוכה דף כו ע”א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע”כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ”מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש”י ור”ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג”כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ’.

ולפמ”ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח”כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ’ הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו”ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע”ג הסכך ויקיים עכ”פ לדעת ר”ת מצות סוכה [א”ה ולדעת החזו”א שקוף בלא”ה נידון כאויר], ודברי הצ”פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ”א הנ”ל וג”כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר”א ועו”פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי’ השה”ל מלשון השו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קצד וז”ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ”ז ב’) דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי”ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר”ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא”כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י”ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד’ על ד’.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ”ל.

וצ”ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ”מ אפשר שיש מה”מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי’ תרמ סקי”ג ואג”מ או”ח ח”ו סי’ מ”ג.

{בע”ה קרית ספר עש”ק פ’ תולדות א’ כסלו ע”ו}

מה שהקשה ע”ד המושב זקנים שכתבו להקשות על מה שיצחק אכל משחיטת עשו אע”פ שהיה ישראל מומר (קידושין י”ח א’), ושחיטתו נבילה (חולין ה’ ב’), והרי האבות קיימו כל התורה.

ותי’ דסומא פטור מן המצות, והקשה הג”ר עקיבא קיסטר דהרי לפ”מ שכתב הרעק”א מהדו”ת סי’ קנ”ג להוכיח מדברי התוס’ דסומא פטור רק מעשה ולא מלאו, והרי איסור של נבילה הוא לאו של לא תאכלו כל נבילה, וגם סומא אסור בזה.

תשובה א”י אם יש הכרח שהמושב זקנים ס”ל כך ג”כ כמ”ש מ”ש הרע”א בדעת התוס’, הגם שרגילין לומר שהיו הם גופייהו מבעלי התוס’, אבל שמא קודם מ”ת לא היה עדיין בחומר לאו וצ”ע.

ובעצם קושייתם מיצחק צ”ב, חדא דהרי יצחק היה סבור שעשו צדיק, ועוד אם יצחק קיים המצות קודם מ”ת אע”פ שהיה פטור סברא היא שגם כשהיה סומא רצה לקיים התורה, וכמו שאי’ בחז”ל שאכל אז בשר פסח וחגיגה.

והיה מקום לומר שמה שהוקשה להם הוא הא דאין הקב”ה מביא תקלה לצדיקים, דבשלמא אם הוא סומא אי”ז צורת קיום מצוה, אבל אם היה קודם מ”ת שרק מצד הזמן עדין לא הוכשר לקיום התורה, בכה”ג שמרו עליהם מן השמים בתנאי שבאמת מצד צורת הציווי היו מחוייבין.

אלא שלכאורה לא שייך לפרש כך, דהרי סו”ס לא אכל יצחק מצידו של עשו, אלא די”ל דכיון שבקשו וצודה לי ציד, מסתמא הגם שעתה לא אכל מצידו, אך מ”מ בשאר פעמים היה אוכל, וע”ז תירצו שהאכילו רק כשהיה סומא.

אכן עדיין צ”ב דהרי כתיב כי ציד בפיו, היינו שהיה צד עשו עבור יצחק כפשט המקרא, ודוחק לומר שהיה זה קודם ט”ו שנים שיצא אז לתרבות רעה, וחזר להאכילו רק אחר שנעשה סומא וכנ”ל, אלא נראה לתרץ דס”ל שעד שנעשה סומא מעולם לא שחט עבורו אלא רק צד ויצחק שחט ואכל, ואח”כ התחיל יעקב לסמוך על שחיטת עשו וזה היה כשנעשה סומא.

היינו שכל זמן שיכל לשחוט לבד עדיף, אבל אחר שנעשה סומא לא עדיף משוחט בלילה שאינו לכתחילה.

ומה שעד שנעשה סומא שחט בעצמו, אף שבעצם סמך על עשו, אפשר שמ”מ היו לו דקדוקים בשחיטה, ויתכן עוד שס”ל מצוה בו יותר מבשלוחו גם בזה, אף שבמהר”ח או”ז ועוד פוסקים כתבו שאין נוהג מצוה בו בכל מצוה.

ויתכן עוד שהכרח בעלי התו’ שלא סמך עליו לפני כן בשחיטה, היינו משום שרק אז לימד את עשו הלכות שחיטה, כמו שדרשו מקרא ד’וצודה לי ציד’ דכתיב צידה ע”ש [בעלי התוס’ עה”פ שם, לקח טוב, וס’ המנהיג שחיטה עמ’ תשלח].

אבל אי משום הא לחוד צ”ע, דא”כ היה לו ללמדו כך כבר מעיקרא ולאכול אז משחיטתו.