שו''ע

לגבי מעוברת שנהגו שלא תראה דברים טמאים (עי’ תורת היולדת עמ’ שיח בשם ספר הברית וכ”ה בספר וישמע משה ח”ב עמ’ שנט בשם הגריש”א ועוד) לכאורה מ”מ לענין ברכה שומר מצוה לא ידע דבר רע (עי’ שבת סג ע”א), עכ”פ אם נזדמן לה לראות שתראה ותברך, ויעוי’ מה שדנו הפוסקים בראיית קשת לברך עליו (והג”ר יצחק ישעיה ווייס האריך בדברי הפוסקים בזה) אלא דלא ממש דמי לניד”ד.

ושו”ר שנשאל הגרח”ק (שם) מעוברת לפני לידה שואלת אם להימנע מלבקר יחד עם הילדים בגן חיות שרואה כל מיני חיות טמאות, והשיב נהגו שמעוברת לא תראה טמאין ע”כ, [ונזכר שם בסמיכות עם דבריו לענין משנה הבריות שהבאתי בתשו’ השניה], ומ”מ אפשר דתפס לה ממנהגא, וגם לדבריו צ”ע אם עיקר דבריו על עצם ההליכה לגן חיות אבל אם נזדמן לה הברכה (או באופן שכבר הלכה לגן חיות ונזדמן לה) אפשר דלא מחמרי’ כולי האי לצורך מצוה, ואולי מ”מ סכנה ונזק לולד שאני.

וראיתי עוד בשם הגרח”ק (מים חיים יו”ד עמ’ צט) שאם תראה כלב או חתול ברחוב זה דרך מקרה ואין לחוש ורק שלא להתבונן בבע”ח טמאים, ולפ”ז אפשר דגם בניד”ד תוכל לראות בלא להתבונן ולברך וגם בקשת כן (ועי’ בעזר מקודש באה”ע סי’ כא דאפי’ איסורי ראיה הם רק בהסתכלות וכבר האריכו בזה), ויש להוסיף דאפי’ בסחורה מקילינן בנזדמן מ”מ אינו בהכרח הא בהא תליא.

ועי’ קב הישר פ”ב דמותר לראות בריות משונות אף טמאות וע”ז תקנו חז”ל ברכות משנה הבריות רק לא ישביע עיניו בהסתכלות ולא יראה בהם כי אם דרך ארעי.

לסיכום נראה דראיה כל דהוא תוכל לראות ולברך כמו בקשת.

הנה אם התנה על זה המלוה הו”ל ריבית קצוצה, כמבואר בשו”ע סי’ קס סי”ד, אבל אם לא התנה צריך בירור דהרי זה השליח שמביא את ההלוואה הרי אין השליח חשיב מלוה כלל ויל”ע מה הדין בזה.

ובסי’ קס סט”ז מבואר דמותר לתת לבן המלוה כדי שיבקש מאביו להלוות, אבל לא נזכר מה הדין כשמביא הבן מעות ההלוואה בעצמו.

והנה זה פשוט דריבית דאורייתא אין כאן שהרי אינו חייב לשליח כלום והמלווה אינו נהנה ממה שמקבל השליח וחמרא למאריה טיבותא לשקייה (ב”ק צב ע”ב), וכדאמרי’ בב”מ סט ע”ב לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לוה ליד המלוה, ועי’ רמ”א סי’ קסא ס”א, אלא דיש לדון בזה מצד מחזי כריבית כיון שהמעות באין מיד השליח לידו וכעין מש”כ היד אברהם בסי’ קס סי”ג ע”פ דברי הרמ”א בסי’ קע ס”ג עי”ש.

וראיתי מי שדן להציע ראיה מדברי הרשב”א שהביא הב”י בסי’ קס ס”כ שכתב בתוך דבריו דמה שא”צ להחזיר הריבית לדעתו הוא משום שהלוה לא לאפוטרופא הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן לאלמנה או לבעל המעות וכו’ עכ”ל, ומשמע דאם היה נותן לאפוטרופוס לעכב הריבית לעצמו הי’ ריבית.

אולם הראיה אינה מוכרחת די”ל דר”ל דבאפוטרופוס כיון שהוא יד יתומים א”כ כשמתנה שהוא יקבל המעות הו”ל כריבית קצוצה שהתנה הבעלים שיקבל פלוני המעות, דבזה גם אם הבעלים מתנה על אחר שיקבל המעות יש בזה כדלעיל.

או אפשר דלישנא בעלמא הוא דקאמר דכאן אינו נותן לאפוטרופוס שיעכבם לעצמו אלא שיעבירם למלווה, אבל אה”נ אם היה נותן לאפוטרופוס היה בזה פטור אחר מטעם שאין ריבית מיד לוה ליד מלוה.

או אפשר דר”ל דאם היה נותן לאפוטרופוס עצמו שכר על פעולתו עם היתומים בשביל לפוטרם מלשלם לו שכרו הו”ל ריבית כיון שנותן על חובו של המלוה, ואז שמא לא היה הפטור שהזכיר הרשב”א שם, כיון שמתחילה בא ליד האפוטרופוס מיד בעל המעות בתורת גזל ולא דמי להגוזל ומאכיל את בניו שהזכיר הרשב”א שם [וגם מה שהזכיר הרשב”א באידך תשו’ שהביא הב”י אח”כ דאפי’ הם עצמם שלוו ואכלו פטורין היינו משום שהם קטנים כמבואר שם משא”כ כאן שהוא גדול, וצל”ע בדין זה בעלמא כששילמו היתומים חובם במעות איסור שבא מיד בעל המעות אל יד בעל החוב של היתומים בלא שעבר תח”י היתומים עצמן כה”ג].

או אפשר דר”ל דכאן אין האפוטרופוס מקבל המעות לעצמו כיון שאינו המלוה מריבית ממעות שלו אבל אם היה מלוה בריבית ממעות שלו ומקבל הריבית לעצמו היה בזה ריבית.

ולכאורה מסתימת הפוסקים משמע דאין איסור לתת מתנה לשליח דהרי גם להאוסרים בסי’ קס סט”ז לשלוח ריבית על ידי שליח הוא רק אם נותנו למלוה אבל לשליח משמע דלא.

ומצוי במנהל גמ”ח שמלוה מעות של ראובן לשמעון ולכאורה הנותן לו מתנה שיתן הלוואה אינו עובר איסור באופן שידוע שאין המעות שלו, רק שאם מקדים מחמת זה את הנותן מתנה לקבל הלוואה מחמת זה ככהן המסייע בבית הגרנות מכוער הדבר כיון שהוא ממון שניתן לצורך כלל הציבור ולכאו’ אין לבעל הגמ”ח בעלות טובת הנאה על הממון לפי צרכי עצמו.

וכ”כ בחוט שני ריבית ספ”ט עמ’ סג דלגבאי של הגמ”ח שאין המעות שלו מותר לומר תודה וכיו”ב כיון שאינו המלווה.

אבל העיר בשבות יצחק פי”א דאם מנהל הגמ”ח קיבל אחריות על מעות ההלוואה א”כ אסור לו לקבל ריבית עכ”ד.

[וצל”ע לגבי ריבית דברים בכה”ג דמצינו שלא הושוה בכל דבר ועי’ רדב”ז ח”ד סי’ רלג].

ומקורו אפשר מהדין המבואר בשו”ע יו”ד סי’ קסח סי”ג דשליח שמלוה לישראל מגוי א”א שיקח השליח אחריות ובחו”ד שם חידושים סקכ”ט מבואר דרק יותר מדינו אסור ליקח שליחות אבל שומר חינם כשומר חינם מותר והוכיח דבריו מדברי הראשונים שהובאו בב”י שם עי”ש.

ושם בסכ”ב אי’ דמעות של גוי המופקדים ברשות ישראל אם הם באחריות ישראל אסור להלוותם בריבית ופי’ הט”ז כעין הנ”ל דדוקא אם מקבל עליו אחריות יותר מדינו כעין הנ”ל בשם החו”ד.

והביא הש”ך שם בשם הב”י והד”מ בשם בעה”ת דיש אופן שמותר גם כשמקבל עליו אחריות כשמקבל עליו אחריות כדין ערב על תשלומי הלוה ואין מקבל עליו אחריות על המעות קודם הלוואה כלפי הגוי וסיים הש”ך ומיהו כ”ז אסור משום מראית העין, והיינו כמבואר בשו”ע שם דאף בלא קיבל עליו אחריות כלל אסור משום מראית העין.

ויש להעיר דלכאו’ לפ”ז גם במנהל גמ”ח שמלוה ממעות שתח”י לא יהא אלא מעות של גוי שאסור להלוותם בריבית מפני מראית העין ושמא במי שמפורסם אצלו שההלוואות הם מכסף ציבורי אין חשש מראית העין והוא כמו שליח שהלך להביא המעות מבית הגוי דבזה אין מראית העין כשלא קיבל עליו אחריות יותר מדינו וכמבואר בסי”ג ובחו”ד שם, או כאפוטרופוס על המעות הגוי בשו”ע שם סכ”ד, וזה מסתבר דהרי ניכר שהוא גזבר ואפוטרופוס על מעות הציבור, וצל”ע.

ועדיין יש לדון באופן שהוא אפוטרופוס של מעות יתומים אי חשיב יד יתומים להחשיב דהוא כמלווה על דעתם והו”ל כמלוה אומר תן מנה לפלוני ואלוך, ועי’ לעיל בבירור דברי הרשב”א ח”ב סי’ קיח [שפסק כמותו השו”ע סי’ קס ס”כ וכ”ש לשא”ר שהובאו בב”י שם דלדידהו בודאי אסור] דיש צד בכוונת הרשב”א שבא לאסור באופן כזה מעות המעות אפי’ בדיעבד והוא הצד הראשון שהזכרתי לעיל בדחיה בדעת הרשב”א.

השלמה לענין אם מותר להחזיק טובה למנהל גמ''ח שאין המעות שלו (134779)

לענין מה שהובא דיתכן להוכיח כמו מי שכתב דאם קיבל אחריות חשיב כמו מלוה, שוב חשבתי דאולי יש מקום להוכיח גם להיפך ממ”ש ברמ”א סי’ קסח קסט סי”ח (לגבי מלוה ישראל שנתן משכונו שבא לידו מגוי למלוה שני ישראל וחשיב שמעכשיו ואילך המלוה השני מלוה לגוי ולא לישראל הראשון) וז”ל ואם התנו זה עם זה שהמלוה הראשון לעובד כוכבים שהוא הלוה עכשיו מישראל השני יתחייב באחריותו הרשות בידם, דהא מתנה שומר חנם להיות כשואל ע”כ, וחזי’ מזה ששייך שיקבל עליו אחריות ולא חשיב עדיין שהוא ברשותו, ואולי יש לדחות דלגבי המעות לא אמרי’ דבר זה, ובאמת עי’ לעיל סי”ג ברמ”א דיש אופן שמחלקינן בין מקבל עליו אחריות המשכון לבין מקבל עליו אחריות ההלוואה.

ועי’ להלן סי’ קעג סט”ז דנחלקו עוד המחבר והרמ”א על שליח שמוליך פירות למקום הזול אם בעי’ דוקא שלא יהיה האחריות על השליח ולהרמ”א סגי שנותן שכר טרחו ועמלו ולא אכפת לן שהוא באחריות השליח אם כי אינו ממש לשיטתם דשם הוא אופן אחר ולא ממש שייך זל”ז וגם הרמ”א מודה דיש אופנים שאסור שיקבל אחריות כמבואר בב’ הסימנים הנ”ל בכמה מקומות ועי”ש סי’ קעג סי”ח וצל”ע בכ”ז.

הנידון כאן מצד עשיית וסתירת כלי מהאוכל בשבת, ובתשובה אחרת הרחבתי בדעות הפוסקים בזה אם שייך בונה או עשיית כלי או סתירת כלי באוכלין (ראה בתשו’ ד”ה סוכריה המיוצרת בצורת משרוקית וכו’), ומ”מ בניד”ד אמרתי להן שמותר וחיילי מכמה טעמים:

בסי’ רנט ס”ז מבואר דמותר לסתור פי התנור (ומיירי שם שהוא לצורך אכילה) וכתב המשנ”ב סקי”ט דאין זה סתירה אפי’ מדרבנן כיון שלא נעשה לקיום כלל, וגם להרמ”א כתב דיש לעשות ע”י גוי היכא דאפשר, מ”מ מודה דמעיקר הדין שרי, וכ”ש בניד”ד שלא נעשה לקיום אפי’ לרגע אחד אפשר דמודה דאפי’ לכתחילה שרי וכ”ש בצירוף שאר ענינים כדלקמן.

(ועי’ בסי’ שמ ס”ה דדעת השו”ע דלרשום בצפרנו על הספר מותר כיון שאי”ז כתב המתקיים כלל).

במשנ”ב סי’ שיד סק”א כתב דחביות חשוקים הקשורות בחבלים מותר לפרקן בשבת (ודוקא בחשוקים  החמיר שם דהיינו שהם גמורים וקבועים, ר”ל שעשוי במעשה אומן לפרק ולהחזיר, וממילא לק”מ בסי’ קנט הנ”ל).

חיבור רעוע לא חשיב חיבור כדמצינו דמגופה אינה חיבור במכות ג ע”ב ובסי’ שיד במשנ”ב סקכ”ג ועי’ בביצה לג ע”ב בסוגי’ דמוסתקי ובסי’ שיד ש”א (וגם שם מיירי לצורך אכילה).

ומ”מ ההתירים הנ”ל הוא בסתירה ולא בבנין, אולם במכות שם מבואר דהצד לחייב במגופה הוא משום דמשוי ליה מנא ע”י סתירה זו ואעפ”כ הותר מאחר שאין כאן חיבור (וגם דבעי לאוכל) וממילא יש לדון באופן שצריך לחבר המוסתקי כדי לבוא לאוכל דאולי הוא גם בכלל ההיתר דשבירת מוסתקי וצל”ע, ועי’ גם בשו”ע ורמ”א בסי’ רנט שם דיש אופנים שמותר לסתום התנור בשבת [רק דבטיט אסור כמ”ש בשעה”צ שם והטעם דבטיט אסור הוא משום ממרח כמבואר במשנ”ב להלן סקכ”ו ולא משום בונה], ומ”מ כאן אינו ממש דומה זה דכאן אינו מוכרח לבוא לעצם האכילה על ידי עשיית כלי זה, א”כ היתר זה אינו בהכרח שייך בניד”ד אבל עכ”פ מתבאר מזה דאין כאן צד שהוא דאורייתא בחיבור רעוע כזה של מוסתקי וגם דיש מקום לומר שהוא צורך אכילה ג”כ.

עשיית כלי באוכלין אינו מוסכם לאסור לכו”ע והרחבתי בזה בתשו’ הנ”ל.

אלא אם כן נאמר דכיון שיש הנאה באכילה בזה שרי.

והלשון שם במרדכי וב”י וט”ז ומשנ”ב בסי’ רנט שאין בזה סתירה כיון שלא נעשה לקיום כלל, ומש”כ בשעה”צ שאין בזה בונה כשהוא בלא טיט מסתמא ג”כ כוונתו לזה דכיון שאין בזה לא סתירה אין בזה גם בנין, [וצע”ק דמשמע בט”ז שם דליומא לא חשיב אפי’ בנין ארעי ובסי’ שמ משמע במשנ”ב דגם אם נימא דליומא אינו קבע מ”מ פחות מזה ארעי ושרי ומשמע דבנין חלוק מכתיבה וצ”ע], ומ”מ יש לומר דגם בזה ההיתר רק משום שהוא לצורך אכילה כמו במוסתקי, אבל אינו מוכרח דשמא כאן עדיף ממוסתקי דחבית כיון שכאן לא נעשה לקיום כלל ואז אולי ההיתר הוא גם שלא לצורך אכילה.

וכאן גריע כיון שהוא דבר שגם אינו יכול להתקיים מעצמו כלל [ובריטב”א שבת קב ע”ב אי’ דדבר שאין מלאכתו מתקיימת אפי’ לשבת חייב חטאת וצל”ע אם המרדכי דלעיל חולק ע”ז או דאם דעתו לפרקו קיל ממתפרק מעצמו ודחוק, ועי’ בשביתת השבת מעשה חושב מש”כ בדבר שאין מתקיים, וכאן קיל מהאופן דהריטב”א כיון שאין מתקיים כלל].

בשו”ע הגר”ז סי’ שכ ס”ב כתב דיש צד לומר שכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל ואף חכמים לא גזרו בו, ומצינו מעי”ז בשו”ע על בורר באכילה בסי’ שיט סט”ז (שהוא ראייתו של הגר”ז) וכעי”ז לגבי סוחט בדרך אכילה בסי’ שכ ס”א בהג”ה לחד דעה דבזה מיירי הגר”ז שם לענין שאר פירות (ועי’ בתשובתי ד”ה האם מותר לתת ענבים בנגיסון לתינוק בשבת), וכאן מאחר שנעשה דרך אכילה יש מקום לומר שהוא בכלל היתר הגר”ז הנ”ל, אם כי אינו מוכרח דשם מיירי באכילה עצמה דהיינו בעצם מה שמכניס לגרונו ולמעיו אבל במה שמוסיף ועושה בפיו תוך כדי אכילתו אינו מוכרח שהוא בכלל זה.

אולם שוב נראה דאין ראיה ברורה מהגר”ז לענייננו דא”כ לימא לה להך סברא גם בסי’ שמ בנידון אכילת עוגה עם אותיות [ועי”ש במשנ”ב וחזו”א], אלא דבדבר שצורת אכילתו כך הוא לא גזרו וכמ”ש הגר”ז הנ”ל שדרך אכילתן של הפירות כך הוא (וסגי שיש הרבה בני אדם שאוכלין כך), אבל בדבר שעושה לעצמו דבר בדרך אכילה יש לדון דשמא לא אמרי’ להך סברא (ובעוגה יש להסתפק דמ”מ דרך אכילתה של עוגה עם אותיות היא באכילה אבל בניד”ד שאינו האכילה ממש אינו בהכרח בכלל זה).

ויש לצרף עוד דלדעת המשנ”ב בסי’ שמ אפשר לצרף גם צירוף עונג שבת עם עוד צירופים (והחזו”א אפשר דפליג).

היוצא בזה דעיקר הטעם להתיר משום שיש פלוגתא אם יש בונה ועשיית כלי באוכלין וכאן הוא דרבנן, ומלבד זה יש לצרף דיש צד להחשיבו כצרך הנאת אכילה ואז בלאו הכי מותר, וכמו”כ אולי יש לצרף לכ”ז ג”כ שהוא דרך אכילה (אלא שאינו מוכרח), וכן יש עוד צדדים שנתבארו דבדבר שאינו מתקיים אפשר דלא בעי’ צורך אכילה ושכאן גריע כיון שהוא דבר שמצד עצמו אינו מתקיים כלל וכן עונג שבת.

הנה בפוסקים בסי’ ח’ (ב”י שם בשם תה”ד סי’ מה ומשנ”ב בשם חי”א) נזכר שיעמוד מעוטף כדי הילוך ד’ אמות וחזי’ מזה דלבישה היינו ד’ אמות ומאחר שהברכה צריכה לחול דאין לברך בין הברכה לעשיה א”כ לכאורה א”א לדבר בין הברכה לעשיה והעשיה נגמרת אחר כדי הילוך ד’ אמות.

ואפשר לטעון לאידך גיסא דהשיעור ד’ אמות קובע את הלבישה ללבישה גמורה אבל אם כבר שוהה ד’ אמות א”כ בכל רגע ורגע מלבישה זו חשיב לבישה גמורה, אבל אינו מוכרח וגם יש לדון דכל עוד שלא נגמרה הלבישה א”כ השח הרי זה מגונה עד שיתברר שהברכה חלה כדאשכחן כיו”ב בשאר דוכתי כגון בדיני טבילה.

אבל יש לדון כגון שלבש הטלית קטן (ולא נחיתנא לט”ג מאחר דשם לכתחילה עבדי’ עטיפת ישמעאלים כמבואר במשנ”ב ריש סי’ ח ע”פ הגאונים שהובאו בב”י שם, ובזה פחות שכיח האופן הנידון כאן שהי’ כדי הילוך ד’ אמות בעטיפת הישמעאלים קודם הברכה, ויש להוסיף עוד דלהד”מ בסי’ ח הברכה על ט”ק אין דינה כברכת המצוות, ולדבריו אפשר דאין הנידון כאן שייך, ומ”מ לא אמר זה אלא לרווחא דמילתא לחשוש להסוברים שאין מברכין על ט”ק ברכת המצוות, אבל כ”ש דחיישי’ גם להסוברים שהיא ברכה גמורה על ט”ק לחומרא וקיצרתי) בלא ברכה כשאין ידיו כנקיות כמ”ש בסי’ ח ס”י ועכשיו בא לברך האם סגי במה שכבר לבש ד’ אמות קודם לכן ועכשיו יוכל אחר הברכה לדבר וגם להסיר הטלית קטן או לא.

והנה זה פשיטא דבעי’ עובר לעשייתן ולכן צריך לכה”פ כל דהוא אחר ברכתו להשאיר עליו הט”ק, (ולכן גם צריך למשמש בציצית כדי שיחשב כלבישה כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ג, אבל עיקר העובר הוא משום דלא כלתה מצוותן ועדיין הוא עובר לשאר הלבישה [עי’ במשנ”ב סי’ כה סקכ”ו בשם הפמ”ג], דעל משמוש לחוד אחר שכבר בירך על הלבישה קי”ל דאפי’ בתפילין אין מברכין, עי’ סי’ כה סי”ב, וכ”ש בציצית שלא נזכר בסוכה מו ע”א), אבל יש לדון אם בעי’ שיעור הילוך ד’ אמות אחר הברכה או דכיון שכבר הי’ כאן לבישה גמורה של ד’ אמות א”כ סגי במה שמשאיר על עצמו הטלית כל דהוא ומצטרף ללבישה הגמורה.

ויעו’ בתה”ד סי’ מה שכתב בתוך דבריו בזה”ל דבציצית תחילת העיטוף ושהוא עומד כך מעוטף כמו הילוך ד’ אמות זהו גוף המצוה ומכאן ואילך אינו אלא שיהוי המצוה וכו’ עכ”ל, ובגוף דבריו דנתי במקו”א והבאתי דברי החזו”א בזה אבל עכ”פ המתבאר דדין הד’ אמות אינו רק מצד הלבישה אלא מצד לבישה דמצוה, ולכן כדי שיהיה עובר לעשייתן צריך שיהיה הברכה קודם השיעור של ד’ אמות, ולכן א”א להסיר הציצית אחר הברכה לאלתר.

ויש להזכיר זכר לדבר בשבת קיח ע”ב אר”נ תיתי לי דקיימית מצוות ציצית ופרש”י שלא הלך ד’ אמות בלא ציצית וע’ יומא פו (וצל”ע דבתפילין לא אשכחן זה אע”ג דגם לגבי תפילין נזכר כיו”ב, ואולי אה”נ גם בתפילין צריך להמתין שהות ד’ אמות רק דשם הוא פשיטא שאינו מסיר התפילין כל זמן התפילה ורק לגבי ציצית הוצרכו להזכיר מאחר דבציצית חיישי’ להמחמירים בצורת עיטוף רק בתחילת הלבישה מטעמים שונים שנזכרו בתה”ד ובפוסקים ובמקו”א הרחבתי בנקודה זו של תחילת הלבישה דציצית).

ועי’ דעת נוטה ציצית סי’ סט שכ’ הגרח”ק דסברא הוא ששיעור עיטוף הוא ד’ אמות, ולהמתבאר לעיל הוא גם קיום המצוה כך.

ועי’ עוד במשנ”ב סי’ ח סקכ”ה דהציצית יהיו מגולין כדי הילוך ד’ אמות בשעת הברכה.

ובאחרונים נחלקו אם צריך עמידה בזמן ד’ אמות הללו, וכ”כ בעו”ת סי’ ח סק”ה וכך משמעות המשנ”ב בשם החי”א, [וגם ממש”כ המשנ”ב הנ”ל בסקכ”ה שהציצית יהיו מגולין בשעת הברכה ד’ אמות משמע דכל החומרות לכתחילה יהיו בשעת הברכה].

והא”ר סק”ב חולק וס”ל דא”צ עמידה כיון שמקיים הברכה גם אח”כ, והביא דברי העו”ת הנ”ל וכתב דלפי מה שכתב שם א”צ דוקא בשעת עטיפה, אבל העיר שבשו”ע האריז”ל הל’ ציצית סי”ט אי’ כמו בעולת תמיד.

ויש להעיר על הא”ר דבתה”ד שם מבואר דעיקר המצוה הוא בד’ אמות הראשונות ואע”ג דהחזו”א תמה על התה”ד מ”מ הא עכ”פ בעי’ שהברכה תחול על מצוה ד’ אמות וליכא, ואולי סבר הא”ר כהצד השני דכל דהוא מצטרף ללבישה גמורה של ד’ אמות ולפי המבואר שאר הפוסקים חולקים ע”ז, וגם להא”ר צ”ב דהרי העמידה היא מטעם שמצוות בעמידה [עי’ במשנ”ב שם] וא”כ מה מהני כיון שמה שמשלים אח”כ אינו סמוך לברכה, וצ”ל דעמידה במצוה קי”ל דאי”ז לעיכובא ולכן א”צ לברכה לחול דוקא על עמידה אלא מצד המצוה סגי שאח”כ עומד [וצ”ב בתרתי חדא דהרי דין עמידה בברכה הוא משום המצוה וא”כ ראוי שהמצוה תהיה בעמידה בסמיכות לברכה ולא אח”כ ועוד צ”ב דהרי הא”ר נסמך על מה שעומד אח”כ והרי אז לא יהיה בדרך עיטוף וא”כ מה מהני ואולי מאחר דהעמידה אינה לעיכובא לא מחמרי’ דרך עיטוף בעמידה דוקא וסגי שעומד אבל מ”מ יותר טוב בעמידה שירוויח עיטוף ד’ אמות בעמידה וצלע”ש].

עוד יש לעורר בזה נקודה נוספת, דהנה עכ”פ לכתחילה קי”ל שיש לקיים המצוות חוץ לביהכ”ס [עי’ בהרחבה בדברי הפוסקים בתשובה ד”ה האם יש איסור לומר תחינה וכו’] והבה”ל סי’ תקפח ס”ב תמה דהרי ציצית מותר לקיים בבהכ”ס ואעפ”כ להלכה אפשר שלא קיבל הבה”ל קושיא זו, ונאמרו כמה תירוצים לתרץ קושיית הבה”ל כמו שהרחבתי בתשו’ הנ”ל, ועכ”פ לחלק מהתירוצים יוצא שהד’ אמות שאחר הברכה שעליהם חל הברכה אין להכנס לבהכ”ס וכך מסתבר מצד כבוד המצוה וכ”ש לדעת התה”ד שעיקר המצוה בד’ אמות שאחר הברכה [ולדידיה עיקרא דקושי’ ליתא דסגי במה שבשעת הברכה אין נכנסין לבהכ”ס].

היוצא בזה דיש להמתין בשיחה בשיעור הילוך ד’ אמות שאחר הברכה וגם אם כבר לבש הציצית קודם הברכה וכ”ש שאין להסיר הציצית תוך שיעור זה וכמו”כ יש להקפיד לכתחילה על עמידה ולא להכנס לבהכ”ס עד שיהוי ד’ אמות.

השלמה לענין דיבור לאחר עיטוף בציצית (כשעדיין לא שהה ד’ אמות)

יש להוסיף דלפ”ד הגר”א וסייעתו שא”צ לחוש לשי’ הגאונים להתעטף כישמעאלים אפי’ לכתחילה וסובר הגר”א דאין להניח כל הד’ ציציות לפניו אפי’ באקראי, א”כ אפי’ אם נימא דזה רק לכתחילה, אעפ”כ כמו שדנו הפוסקים להצריך עמידה בד’ אמות שאחר ברכה כמו שנתבאר בפנים התשו’ א”כ אם בשעת עיטוף אין הד’ ציציות ב’ לפניו וב’ לאחריו (עי’ במשנ”ב ריש סי’ ח) מסתמא שלדעת הגר”א יצטרך להמתין ד’ אמות כשהציצית מונחת כתקנה, ולכך מי שנוהג כהמשנ”ב בעטיפה וירצה לחשוש גם לדעת הגר”א יצטרך בס”ה להמתין מהלך ח’ אמות לפני שמדבר כדי לצאת גם חשש זה, דהיינו שיתעטף כעיטוף הישמעאלים בשיעור ד’ אמות ועוד ד’ אמות עיטוף רגילה ואז יוכל לדבר.

השלמה לענין דיבור לאחר שמתעטף בציצית כדי הילוך ד”א

לפו”ר היה מקום ללמוד כן גם מדברי המשנ”ב סי’ סו סקמ”ד לגבי שאין להפסיק בעיטוף טלית בין גאולה לתפילה וכתב בשם המחה”ש בזה”ל, דע”כ אם ירצה להתעטף בטלית יהיה מוכרח לעמוד בשתיקה בלי להתחיל י”ח והוי השתיקה הפסק ולא הותר כ”א לתפילין עכ”ל.

ומבואר בזה יותר דאף שאסור בלאו הכי לברך אז עד לאחר התפילה מ”מ מאחר שצריך להתעטף בשעת לבישה [אפי’ בלא ברכה] מחוייב לעמוד כדי הילוך ד’ אמות בלא ברכה, ולפי דעת התה”ד הנ”ל הוא מיושב.

אולם אחר הדקדוק עוד נמצא דאין מכאן ראיה ברורה דאפשר שכוונתו על ההמתנה והשיהוי בזמן העיטוף עצמו, וכן מה שמדמה לתפילין אפשר שכוונתו על השיהוי בזמן ההנחה עצמה.

ונראה להוכיח עוד מהמשנ”ב שם בסקמ”ה דהכונה על זמן העיטוף עצמו ולא על הזמן שלאחריו ודוק (והרחבתי בביאור ענין זה במקו”א).