קובץ תשעה באב

מותר לאכול בברית רק מי שהיה שם ולא מי שמביאים אליו הביתה אוכל (משנ”ב סי’ תקנא סקע”ה), וגם מי שהיה אמור לבוא ולא הגיע הדין אותו הדין (כן מוכח שם), ורק בעלי הברית עצמם נזכר בפוסקים שדין זה אינו נוהג בהם (עי’ דברי מלכיאל ח”ג סי’ כז מש”כ ע”פ המג”א סי’ תקסח ס”י המובא במשנ”ב שם סקי”ח עי”ש).

ותינוק ג”כ אסור לאכול בשר בתשעת הימים [לנוהגים שלא לאכול בשר בתשעת הימים], אם הוא בריא עכ”פ כשהגיע לחינוך.

וההיתר בתינוק הוא בב’ תנאים שעדיין לא הגיע להתאבל על חורבן ירושלים [ועי’ בזה בשעה”צ שם סקצ”א בגדר זה ועוד בביאורים ומוספים על סק”ע מה שהובא שם בשם הגריי”ק והגרח”ק והגרנ”ק] וגם שהוא צורך מצוה כגון שתיית הבדלה וכיו”ב אז יהיה מותר לתינוק (משנ”ב סי’ תקנא סק”ע).

ומכיון שבניד”ד הברית היתה ביום שישי ע”כ הילד יכול לקבל שבת מוקדם מפלג המנחה ולאכול את המנה (כ”כ בשו”ת רבבות אפרים ח”א סי’ שסז סק”ב בשם המשנה הלכות) דבשבת אין איסור שלא לאכול בשר גם מצד המנהג (משנ”ב שם סקנ”ט).

יש לציין דדעת הא”ר סי’ תקנא סקכ”ד להתיר לקטן מערב שבת בחצות [והוא דלא כהמג”א עי”ש], וכן יש היתר דומה באג”מ או”ח ח”ד סי’ כא סק”ד לקטנים שעה או שתיים קודם שבת אם רגילין לאכול בשר אז.

ואמנם יש לדון אם שייך קבלת שבת בקטן שאין נדריו נדרים אבל מסתמא שאין להחמיר עליו יותר בגדול ומה שיועיל בגדול אין סברא שלא יועיל בקטן דאין בזה ליכא למסרך (עי’ ריטב”א ריש סוכה) וכעין מה דאמרי’ מי איכא מידי דלנכרי שרי ולישראל אסור, ובפ”ק דחגיגה בסוגי’ דקטן חיגר כל היכא דבגדול וכו’ עי”ש.
 

כמו כן יכול הילד לעשות סיום ולאכול, ואע”פ שאינו ברור שאם עושה הסיום רק לאכול את המנה יכול לעשות זאת (עי’ משנ”ב שם סקע”ג בשם הא”ר וערוה”ש שם סכ”ח ובביאורים ומוספים שם וכן בהל’ ער”פ), אבל מ”מ כאן בניד”ד שיש כמה צדדים, דהוא גם אבלות [ובאבלות שומעין להקל] וגם מנהגא [דמדינא רק בסעודה המפסיק בה אסור לאכול בשר] וגם תינוק [דהוא פלוגתא ביו”ד בדרגת האבלות בתינוק בדעות רש”י והרי”צ גאות, והרחבתי בזה בתשובה אחרת לענין השמעת שירים לילדים, ובלאו הכי הוא קל בקטן יותר כיון דגם בדרבנן גמור בקטן הוא תרי דרבנן] וגם יש מתירים סיום בכה”ג מעיקר הדין או עכ”פ בשעת הדחק, וגם הוא נלמד מתחילתו לצורך זה שבזה דעת הערוה”ש שאין בזה חסרון כלל, ולכן בצירוף כל צדדים אלו אין להחמיר.

נראה להתיר מב’ טעמים, טעם א’ דהו”ל ס”ס, דהרי נחלקו הט”ז והמג”א אם יש איסור נטילת ציפרניו בשבוע שחל בו, כמ”ש השעה”צ בסי’ תקנא, ועוד דאפי’ לענין תספורת נחלקו בזה המהרש”ל והמאמ”ר בשם שכנה”ג אם נאסר מצד המנהג או לא, כמו שהביא הבה”ל, א”כ יש סברא לומר דבמנהג אין להחמיר בס”ס.

והטעם השני להקל בזה, דאפי’ מר”ח עד שבוע שחל בו הקיל הט”ז (והט”ז הוא הדעה המחמירה בזה בשבוע שחל בו שהביא השעה”צ) לענין נטילת ציפרניו, וכן יש צד להבין בדברי המשנ”ב (והרחבתי בזה בתשובה אחרת), א”כ אפי’ מר”ח ועד שבוע שחל בו דחמור מותר בנטילת ציפרניו כ”ש בליל עשירי במוצאי ת”ב שהקילו בו המשנ”ב והפוסקים בכמה דברים יותר מר”ח ועד שבוע שחל בו שיהיה מותר בנטילת ציפרניו, ואף שאולי יש צד שהיום נהגו בכל ט’ ימים בנטילת ציפרניו (ועי’ בתשובתי הנ”ל) מ”מ לענין עשירי דקיל לענין כמה דברים וגם יש עוד ספק ספקא כמו שנתבאר א”צ להחמיר בנטילת ציפרניו.

ואפי’ ביותר מזה התיר א’ מן הפוסקים בכיבוס במניעת טירחא שצירף דעת המקילים בכיבוס בליל י’ אב וכמו שהבאתי בתשובה אחרת, וכנראה צירף בזה צד דשמא במקום טירחא לא נהגו, בצירוף שהאיסור קל יותר ובצירוף עם המתירים בכיבוס, וכאן כמדומה שהוא יותר פשוט להתיר מאחר דלהמג”א גם בשבוע שחל בו לא נאסר נטילת ציפרניים, ואילו במקום טירחא בשבוע שחל בו איני יודע אם יש מי שהתיר לכבס להדיא מחמת כן (וגם האג”מ שהתיר מה ששייך לטירחא לא התיר לכבס להדיא כדי למנוע טירחא וכמו שביארתי בתשובה אחרת).

מכיון שאין השמיעה למטרת הנאה כלל ואינו נהנה מזה כלל אין בזה איסור.

דהו”ל כמו לא אפשר ולא קמכוון ובפרט לענין שירים שהאיסור הוא רק בהנאה ובאופן שהוא רק טירחא ולא הנאה אין כאן הגדרה של זמר האסור, וכעין זה נקטו פוסקי זמנינו לענין מי שמתקשר ושומע שירי המתנה בטלפון (ראה אשרי האיש ח”ג סי’ תלד, בנתיבות ההלכה לט עמ’ קמב).

וכן מצינו גם לענין איסור רחיצה וסיכה (בימים האסורים) שהאיסור הוא רק בתענוג (עי’ סי’ תקנג סקי”ט), וכמובן שבכל דבר יש את חילוקי הדינים שלו אבל מ”מ זהו הגדרת הדין באופן כללי.

ואם נהנה ומתענג במה ששומע את שירי הפרסומת (כגון ששרים בדיוק השיר שהוא מאוד אוהב וכיו”ב) מעיקר הדין נראה שיש להזהר (ומ”מ יעוי’ מה שהובא בנתיבות ההלכה שם בשם הגר”א ווייס וצ”ע דכיון שנהנה הוא כלול במנהג לאסור ומה משנה מה מטרת הניגון אם להנעים ההמתנה או לגרום קורת רוח בפני עצמה, ואולי מיירי שם באופן שאינו מרוכז ומקשיב ורק נהנה בלי כוונתו ויל”ע).

אם הוא במקום שרגילים לעשות קידוש רק בשבת שאחרי הלידה והוא משנה מהמנהג המקובל מחמת שהוא שבת חזון, יש בזה אבילות בפרהסיא לדחות את הקידוש (כן מוכח ממנהג רבינו תם לענין עלייה לתורה המובא בשו”ע יו”ד סי’ ת’ ס”א), ויש להימנע מלדחות את הקידוש עכ”פ להנוהגים להקפיד שלא להראות שום סימן אבילות בפרהסיא בשבת נחמו (ואכמ”ל), אבל אם המנהג לעשות קידוש גם בשבת שלאחר מכן והוא אינו אומר כלום יש לדחות את הקידוש (מכיון שכשאינו דברים שבפרהסיא ממילא חשיב דברים שבצינעא, יעו”ש בפרטי הדינים בשו”ע לענין עליה לתורה).

קרא פחות

פשוט שמותר דלא נאמרו הדינים והמנהגים אלא בבגדים כמבואר בפוסקים וגם אלו שנהגו בשטיפת רצפה אבל בכלים אין מנהג כלל.

ויש לציין שדנו הפוסקים לגבי נעליים אם נחשב בגד או לא לענין כיבוס, (ועי’ אג”מ או”ח ח”ג סי’ פ שהקיל בזה, וע”ע אור לציון ח”ג  פכ”ז תשובה א, ויל”ע, ויש חולקים, ראה מבית לוי חי”ג עמ’ כט ס”י וסקכ”ד), אבל דבר שאינו בגד כלל לא נאמרו בו דיני כיבוס, ואע”פ שכ’ המשנ”ב סי’ תקנא סקכ”א בטעם איסור כיבוס שהוא משום שמסיח דעתו מן האבלות אין הכוונה שעצם המלאכה מסיחה דעתו מן האבלות, דלא כל מלאכה נאסרה, וכמ”ש המשנ”ב שם בסקמ”ב לענין כיבוס בגדי נכרים דמדינא שרי דהרי אין איסור כיבוס משום דאסור במלאכה אלא כדי למעט בשמחה ולהראות האבלות והא לא שייך בכיבוס בגדי נכרים א”ה אסור משום מראית העין וכו’ עכ”ל, ונתבאר עוד במחה”ש סקי”ט שבכיבוס בגדים שאינו שלו אין היסח הדעת מהאבלות משום שבמלאכתו עוסק עכ”ד, ונראה דהסחת דעת מן האבלות ההגדרה היא רק בדברים של אבלות כגון איסור לבישת בגדים מכובסים שהוא מדיני אבלות וכשמכבס מסיח דעת מדיני האבלות כיון שעוסק בדבר שהוא היפך מדין האבלות המוטל עליו, אבל בשאר מלאכות לא אסרו כלל.

ובגוף הנידון על נעליים יש להעיר דבשו”ע שם ס”ז כתב יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה, וכאן הוא ודאי מדיני בגדים, דהרי גדרי איסור זה לענין בגדים ומנעלים הם רחבים וחמורים יותר מקניית כלים חדשים או ממנהג שלא לברך שהחיינו, א”כ משמע דהגדרת נעל הוא כמו בגד, וכך יוצא הפשטות מדברי הבה”ל בשם הגר”א ס”ז ד”ה ונהגו, דמנעלים יהיה להם דין בגד דהרי קאי על השו”ע שם שהזכיר בגד עם מנעל לענין תיקון והגר”א למד תיקון מכיבוס, ויל”ע.

ויש לציין עוד דבפוסקים דנו לגבי שטיפת כלים בת”ב [עי’ שמעתתא דמשה להאג”מ עמ’ תלד ואול”צ ח”ג פכ”ט תשובה יד] מצד הסחת דעת מהאבלות, ומבואר דמלבד ת”ב אין איסור בשטיפת כלים, וכ”ש על ידי מכונה שהוא קל יותר.

יעוי’ בשו”ע סי’ תקנד סוף ס”א שכ’ דגם כשלומד את הנבואות הרעות מ”מ כשמגיע לפסוקי נחמה צריך לדלגם, ומשמע מזה שאינו מותר מחמת שיודע על ידי זה מה הפסדנו, דהרי השו”ע מיירי באדם שבא במיוחד ללמוד ענייני הפורענות וחורבן בהמ”ק ובודאי שכשמגיע לענייני הנחמה מצטער על מה שעדיין לא באנו לזה, ואעפ”כ אינו מותר על ידי זה ללמוד פסוקי הנחמה.

ומיהו יש מקום לחלק בין פסוקי נחמה על העתיד שצריך לדלגם מכיון שאינם צער אלא תקוה לבין פסוקים המדברים ממה שהיה בעבר דבזה יש צער על מה שהיה ונחרב.

ומ”מ מסתימת הפוסקים לא נראה שהתירו דבר זה, דהרי הזכירו כמה עניינים שמותר ללמוד ולא הזכירו כלל מס’ מידות וענייני בנין בהמ”ק כמו הל’ בית הבחירה להרמב”ם, ועוד דא”כ אין לדבר סוף דא”כ רוב סדר קדשים ורוב מס’ יומא ופסחים יהיה מותר ללמוד באופן שעי”ז מצטער ואולי גם עוד כמה דינים כמו דיני יובל ודיני עבד עברי וסדר טהרות וכיו”ב על הכול יטעון שמצטער על מה שאין יכולין עכשיו לקיים כל מצוות אלו, ולכן לא נראה שיש היתר בלימוד מס’ מידות בתשעה באב.

וכמו”כ גם אם יש רגשי צער על מה שהפסדנו אבל יש בזה הרי גם רגשי תקוה שנזכה לזה, וכמו שכתוב במדרש שהוא משל לאשת המלך שהלך בעלה למקום רחוק שבכל זמן שקוראה כתובתה מיד מתנחמת, כך ישראל כשקורין בגלות הבטחות והתהלכתי בתוככם וכו’ מיד מתנחמין ומלאין תקוה ומחזיקין כח בגלות כמ”ש בפסיקתא דר”כ, הלכך בודאי שיש תקוה בלב ומשמחי לב בלימוד מס’ מידות וכיו”ב.

ויש להוסיף דבשו”ע סי’ תקנד ס”ג דמה שהותר פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן היינו רק מחמת שהוא סדר היום, וביותר מבואר במשנ”ב שם דלא כל פרסת הקרבנות מותר בת”ב, ולא הזכירו כלל מהיתר שמצטער על מה שאבד וכעי”ז מבואר בדרכי משה (סי’ תקנט סק”ז) לענין פיטום הקטורת (הובא ברמ”א סי’ תקנט ס”ד), וציין לדין זה במשנ”ב הנ”ל.

וכן העירו עוד הגרשז”א והגרח”ק [קרא עלי מועד פ”ח הערה ו] דמי שאינו רגיל בכל יום בדברים שנזכרו בשו”ע שם אין לו היתר לאומרם, ועכ”פ מכ”ז מבואר דאין היתר לעסוק בדיני בהמ”ק בת”ב.

ויש להזכיר בזה עוד מש”כ הערוך השלחן יור”ד סי’ שפב ס”ד אבל לצד שהשמחה מצד קיום המצוה היאך התירו לעסוק בדברים הרעים הא גם בדברים הרעים מקיים מצוה דתלמוד תורה בדיוק כמו שמקיים בשאר דברים, וי”ל בשיטה זו דדברים הרעים הם קיום מצות היום למצות האפילות ולא למצות תלמוד תורה כמו שהובא בבית יוסף תקנ”ד בשם הכל בו קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן ביהמ”ק עכ”ל, ולדבריו מבואר דההיתר הוא רק מצד שהוא מחיובי היום להזכיר החורבן ומה שאינו מכלל זה לא הותר, ודוחק לומר דגם לימוד בהמ”ק מזכיר בזה את חורבנו, דהענין הוא להזכיר את החורבן עצמו, דרק זה מתיר את איסור הלימוד של דברים אלו.

עדיף שישתה בעצמו.

מקורות:

****

עי’ בתשובה אחרת [ד”ה האם אפשר לעשות הבדלה על בירה וכו’] שהרחבתי בענין ההבדלה על בירה שאינו פשוט כהיום כאן בא”י לעשות כן משום שדעת החזו”א וסייעתו שאין זה נחשב חמר מדינה וגם בפוסקים יש לשונות שהגדרת חמר מדינה הוא עיקר שתיית בני העיר (עי’ משנ”ב סי’ רעב סקכ”ד), וגם פשטות הגמ’ ופוסקים שאין שייך לעשות הבדלה על חמר מדינה כשיש לו יין להבדיל עליו, ומצב דידן הגם שהיין ביוקר ונזכר בהל’ בהמ”ז שיש בו שייכות להחשיב כמו שאין יין היינו דוקא לענין בהמ”ז שהמנהג כהדעה שבהמ”ז אינה צריכה כוס, וגם יש סברא דדוקא בבהמ”ז אם יצטרך כוס בכל ברהמ”ז בבוקר ובערב לא יוכל לעמוד בזה ורק מחמת כן חשיב כאין יין מצוי (כמו שצידדתי בדברי בקול הלשון בשו”ע שם), ומה שאינו רוצה לשתות מצד מנהג אבלות אינו ברור שנחשב שאין לו יין מאחר שנזכר בפוסקים [ברמ”א סי’ תקנא ס”י שהוא מקור דין זה] שכשאין לו תינוק ישתה בעצמו.

ולכן עדיף להבדיל על יין ולצאת לכו”ע ולשתות לעצמו שהוא עושה כדין לכו”ע משיעשה דבר שיש לו צד מעיקר הדין שעושה שלא כדין.

ויש להוסיף עוד דהענין שלא לשתות בעצמו הוא מצד מנהג ואילו הענין לעשות הבדלה בעצמו הוא לחשוש לצד חשוב בדינא דגמ’.

ויש להוסיף עוד דבלאו הכי יש שנהגו האידנא שגדול ישתה לכתחילה [עי’ דינים והנהגות חזו”א פ”כ אות ח והליכ”ש פי”ד סכ”ז והערה לז] ועי”ש בטעם הנהגה זו.

ואם אפשר לעשות הבדלה על מיץ ענבים מה יעשה הרחבתי בנידון זה בתשובה דלהלן.

****

הנה עיקר דין גיהוץ מבואר במשנ”ב סי’ תקנא סקמ”ד, ובמג”א שם נזכר הלשון שבגדים מגוהצים אסורים מדינא, ולמד כן המג”א מסברא ולא מחמת מנהג שנהגו להחמיר, ומשמע שסבר שדינו ככיבוס, וכן בשעה”צ שם סקמ”ו מבואר דבגדי שבת קל יותר מבגדים חדשים או מגוהצים, ומשמע דגיהוץ הוא כמו בגדים חדשים שהם כמו בגדים מגוהצים.

ועיקר דין קטנים מבואר שם בסעי’ יד דהוא מחלוקת המחבר והרמ”א ויש מחלוקת הפוסקים האם יש אבלות לקטן או לא ומה הדין כשהגיע לחינוך, וגדרי המחלוקת בדיני אבלות הם ביו”ד מח’ הטור והרי”צ גאות ועוד הרבה פוסקים והרחבתי בזה בתשובה שכתבתי אליך על שירים לקטנים בספירת העומר, והמשנ”ב כאן בסי”ד קאי בדעת המחמירים בדין אבלות לקטן, (ובתשובה אחרת ביארתי דהמשנ”ב קאי גם לדעת הרמ”א), ובמג”א כתב דגם שאין אבלות לקטן בת”ב הוא חמור יותר.

ויש לדון אם קולא זו נאמרה גם לענין גיהוץ או רק לענין כיבוס, ובפשוטו משמע דמעיקרא לא נהגו איסור כיבוס בקטנים וכלול בזה גם דיני גיהוץ, אבל אין הכרח לסברא זו, דהרי בגדי שבת מבואר במשנ”ב סקמ”ד ובמג”א הנ”ל שטעם האיסור שבזה הוא משום שניכר גיהוצן, וא”כ היה צריך להתיר לקטנים ולא מצינו שהותר להלביש בגדי שבת לקטנים, א”כ ש”מ שלא בכל מקום אומרים סברא זו שאין איסור כיבוס לקטן אלא במקום שבאמת יש צורך מצד שהוא קטן והבגדים מתלכלכים מהר, ואולי כמו כן לענין גיהוץ שייך שפיר לומר שהבגדים גם מתקמטים מהר.

ודין גוי בכיבוס בט’ הימים בעלמא הוא כמו גדול כמבואר ברמ”א סי’ תקנא סוף ס”ג, ואדרבה מבואר במשנ”ב שכיבוס ישראל לגוי מעיקר הדין שרי דאין בזה שמחה ורק משום מראית העין החמירו, ומאידך לגבי כיבוס לקטן מבואר במשנ”ב בסי”ד שתלוי בנידון אבלות לקטן, ורואים מכ”ז שאין הנידון מי הוא המכבס אלא לצורך מי מכבסים את הבגד.

ולגבי דין כיבוס למי שמתבייש מתבאר מדברי השו”ע [לגבי חלוק אחד] סי’ תקנא ס”ג דאין היתר בשבוע שחל בו וביותר הרחבה בשו”ת רב פעלים [הובא באור לציון], ומיהו גם לדידן חומרא זו של מי שאין לו אלא חלוק אחד הוא רק בשבוע שחל בו כמ”ש במשנ”ב סק”ו.

ואמנם נזכר בפוסקים [עי’ חוט שני ר”ה סי’ תיג ואול”צ הנ”ל] דיש בגד מלוכלך מאוד שאדם מתבייש לצאת בזה ברחוב ואז מותר לכבס גם בשבוע שחל בו (ובאול”צ שם משמע שהיקל אפי’ בת”ב), אבל אינו מצוי כ”כ שיגיע לדרגה כזו בבגד שרק אינו מגוהץ.

ולכן ההיתר כאן הוא קלוש קצת, אבל יכולים לקמט קצת אחר הגיהוץ ובכה”ג הובא בשם הקה”י [ארחות רבינו ח”ב עמ’ קלד] להתיר ללבוש, ועיקרי הדברים מבוארים ברמ”א ביו”ד סי’ שפט ס”א לגבי אבלות דסגי שילבשם אדם שעה אחת קודם לכן, ועי”ש בש”ך דלאו דוקא שעה אחת, ויש שנקטו עד שירגיש שאינו בגד מכובס [חוט שני וציינתי בתשובה לגבי רחיצה אחר כלור, ועי’ קרא עלי מועד פ”ד הערה ז בשם הגריש”א], ולפי מה שנתבאר שחומר גיהוץ הוא ככיבוס א”כ רמת החומרא לעניין זה הוא כמו בכיבוס.

ויש לדון אם מותר גם לגהץ בט’ הימים כדי לאחר מכן לקמטם כל שלא עושה הכיבוס, ולכאורה ממה שמשווה המג”א דין גיהוץ מסברא לכיבוס א”כ היינו הך (וכמו שלמדו דין תיקוני בגדים חדשים ומדין כיבוס בגדים ה”ה לכאורה יש ללמוד דין גיהוץ הבגד מדין כיבוסו), ויל”ע.