בר”ה יח ע”ב אי’ דאם אין שלום ואין שמד רצו מתענין בג’ הצומות (מלבד ת”ב) רצו אין מתענין, ובטור או”ח סי’ תקנ כתב דהאידנא מחויבים בתעניות כיון שרצו ובפרט עכשיו שיש שמד, והוא מלשון הרמב”ן כמ”ש הב”י שם.
ויל”ע דלכאורה טעם ראשון סותר להטעם השני, ובדוחק היה מקום לומר דאה”נ ור”ל לולא הטעם השני היינו אומרים הטעם הראשון.
אבל עדיין צ”ע דהרי מיד אח”כ קאמר שבשאר ג’ תעניות מותרים בכמה דברים ואם יש שמד היו צריכים להיאסר בהם (וכמנהג בעל נפש עי’ במג”א סק”ט ושע”ת ובשעה”צ סק”ט), וכי תימא דס”ל דגם בשעת השמד מותרים אכתי קשה דבב”י הביא כאן מהר”ן בשם הרמב”ן גופיה דהאידנא טעם ההיתר בדברים אלו משום שאין שמד, וכי תימא דאף שיש שמד מ”מ נהגו להתיר אם תאמר כן זה סותר גם לדברי הרמב”ן בתוה”א וגם לדברי הרמב”ן המובאים בר”ן וגם לסוגיית הגמ’ בר”ה יח ע”ב דמבואר דשעת השמד הוא חיובא ולא מנהגא.
אלא הנראה דבאמת לא נקט הרמב”ן דהאידנא הוא שעת השמד אלא לרווחא דמילתא ולא מעיקר הדין ונפק”מ עכ”פ במה שנהגו דלא לזלזל ביה.
ואע”ג שכתב הר”ן בשם הרמב”ן דבתענית בשעת השמד אסור בכולם וכך יוצא בגמ’ תענית יב ע”ב לגבי אין תענית ציבור בבבל וכו’ לפי מה שפי’ המפרש שם, מ”מ צ”ל דהרמב”ן צירף צד שאינו כן, ולפי הצד הזה מתבאר מה דאע”ג דבזמן הזה הוא עת שמד אעפ”כ אין נוהגין בכ”ז, דאם אין צד כזה כלל א”כ ממ”נ לא היה להרמב”ן להזכיר דהאידנא הוא שעת השמד אף לא לרווחא דמילתא כיון שאין נוהגין כדין שעת השמד כלל.
ובמשנ”ב סק”ו בתחילת דבריו כתב דמה שלא קבלו כתע”צ גמור משום שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, והיינו משום דס”ל דתליא ברצו, אבל בסיום דבריו כתב דבעל נפש יחמיר בכולן והטעם מבואר בשעה”צ סק”ט דיש חשש שדינו כתענית ציבור גמור דחשיב השתא כשמד, ור”ל שאז אינו תלוי אם יכולין לעמוד בזה ואם רצו וקבלו או לא דאילו בשעת השמד ממש בכל גווני אסור מדברי קבלה.
ועכ”פ גם במשנ”ב מבואר שנקט דלפי עיקר הדין אין כאן דין של שעת השמד ורק יש בזה חששא לבעל נפש שהוא חששא בעלמא לרווחא דמילתא ולא מעיקר הכרעת הדין, דהרי אפי’ בא לימלך אין מורין לו שמחוייב להקפיד בזה אם אינו בעל נפש.
ומ”מ בשעה”צ מייחס הדעה המחמירה להרמב”ן והיינו דמקור הסברא להחשיב האידנא כשעת השמד הוא ברמב”ן אבל גם הרמב”ן גופיה נקט להדיא בב’ מקומות גם להיפך א”כ גם ברמב”ן לא נקט לה להך סברא דהאידנא (בזמנו של הרמב”ן) חשיב כשעת השמד אלא לרווחא דמילתא וכנ”ל.
וגם מה שציין השעה”צ לבהגר”א שמסכים לדברי הרמב”ן (ועי’ לקמן) ואולי הוא מש”כ הבהגר”א דבזמן רבי שנחו ישראל מעט מצרותיהם עקר רבי חלק מחומרות הצומות ומשמע דדוקא אז לא היה חשיב שעת השמד מ”מ גם בבהגר”א בריש הסי’ נקט בסתמא דהאידנא ברצו תליא מילתא ועיקר מה שהביא הבהגר”א דברי הרמב”ן וכתב עלה שדבריו של הרמב”ן נכונים עיקר מש”כ בתוך דברי הגר”א בשם הרמב”ן הוא החלק דהאידנא רצו וכו’.
לענין השאלה אם צריך דוקא שמד רוחני או גשמי ג”כ יש לציין דבאמת בהרבה מקומות שמד הכוונה שמד רוחני אבל כאן נראה דהכוונה לשמד גשמי דעיקר תקנת אלו הד’ צומות היו אחר גלות ירושלים שהיו צרות גשמיות (ועי’ באגרת רב שרירא לענין דהתם דכי נפישו שמדי וכו’ וגם שם אין הכרח ששמד הכונה שמד רוחני), ועוד יש לציין דמשמע שמצב השמד הוא מצב הפכי למצב שלום ומצב שלום לפרש”י שידינו תקיפה ולמפרשים אחרים (עי’ טוב”י סי’ תקמט) שיש בהמ”ק, וממילא אין שייך זה לגזירות על המצוות דוקא.
ולענין אם בזמנינו חשיב שעת השמד או לא, השאלה נחלקת לב’ חלקים, הא’ בזמן שאין מלחמות בפועל מן הנכריים ואין בהמ”ק, ולחלק מהראשונים כנ”ל חשיב אין שמד ואין שלום (ועי’ בבהגר”א סי’ תקנ מש”כ שבימי רבי עקר חומרות הצומות מאחר שנחו וכו’ והיינו אע”פ שלא נבנה בהמ”ק), והב’ כשיש מלחמה בפועל עד כמה חשיב מלחמה כשיש איומים אקראיים מצד או”ה ועדיין היישוב רובו ככולו מוצא מכלל האיומים ואין לו שום משמעות בחייו האישיים מכח המלחמה וכמו”כ גם בזמן בהמ”ק היו מפעם לפעם איומים מצד הנכריים האם חשיב יש מלחמה מחמת זה, וכמו”כ יש לדון בכל זמן שעדיין יש איום עתידי בזמן הנכריםף והוא נפק”מ אם חומרת הבעל נפש נוהגת האידנא (ויתכן ששמעתי בעבר שמועה בשם הגר”ש דבליצקי בזה ולא ביררתי מקור הדברים), והנידון בכל זה מה גדר שעת מלחמה שהוא זמן שאז הצומות מדברי קבלה, ואיני יודע גדר ברור בזה, ומ”מ אפשר שלא אמרו להחמיר בזה כיון שעיקר הדין ובודאי המנהג הוא להקל בחומרא זו כמבואר בפוסקים וממילא יש מקום לטעון דעד כאן לא פליג חומרא דבעל נפש על המנהג אלא במקום שיש צער מן הגויים ממש וכלשון השעה”צ שם דהאידנא מצוי גזרות מן גויים.
[ובתשלום כל הנ”ל יש לדון מה הדין כשמצוי גזירות ממלכים ומושלים משומדים על ישראל, כמו האידנא, האם יש להחשיב משומדים כאומה בפני עצמה דבאמת אין לנו צורך בהם ואינם מועילים אלא כמבריח ארי בעלמא מאו”ה, או דילמא דכולי האי לא אמרי’ כיון שכולם בכלל ישראל וחשיב כבר בכה”ג כמו שיש צער לישראל מחמת עצמן ולא כשעת מלחמה מן הגויים, ויש מקום לטעון דבכה”ג לא חשיב שעת השמד לפי מה שנתבאר שהגדרתו שעת מלחמה שהרי גם בזמן מלכי ישראל ויהודה מצינו שהיו מלכים משומדים שגזרו גזרות על ישראל, ועדיין לא נחשב אז גלות או שעת מלחמה, ומאידך יש לטעון דשם אקראי בעלמא הוא אבל בזמנינו בתוך הגלות הכללית יש להחשיבו כחלק מן הגלות וצל”ע בכ”ז].
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 93
מק"ט התשובה הוא: 133089 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133089
