קבר

שפתות שניהם.

מקורות:

יש להביא ראיה לזה דבגמ’ בנזיר [נו ע”ב] מבואר הכללים אימתי אומרים בשם חכם בשם חכם אחר, ומבואר בבכורות [לא ע”ב] ובירושלמי ברכות [פ”ב ה”א ור’ יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה וכו’] ובשר דוכתי דעיקר ההנאה שיש לחכם שאומרים דבר שמועה משמו הוא ששפתותיו דובבות בקבר, (וכן מבואר בגמ’ דפסחים דלהלן ומאי נפק”מ מיניה וכו’), וממילא שמעי’ דמה שנזכר בנזיר שם שפתותיהם של שני החכמים שאומרים דבר השמועה משמם דובבות בקבר.

ויש להביא ראיה ברורה לזה מגמ’ דפסחים [קד ע”ב] דקאמר רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא נימא שמעתתא מפומיה ומבואר דהוא לענין זה של שפתותיו דובבות בקבר, ושם לא נזכר שחידש כלום, אלא רק שראה היאך נהג עולא בהבדלה, ואעפ”כ אם היה נאמר משמו היו שפתותיו דובבות בקבר מחמת זה, ותו לא מידי.

אם קברוהו על דעת לפנותו כשידזמן הוא תוך ז' למיתתו הרי הקרוב צריך לחזור ולישב שבעה (ואם יודע מראש שיוציאוהו תוך ז' לא ישב מתחילה) כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שעה ס"ג.

ואם קברוהו שלא על מנת לפנותו א"צ לחזור ולישב עליו שבעה גם אם פינוהו תוך ז' כמבואר בשו"ע שם.

ואם ממנה אחר לעסוק בכל צרכי הקבורה יתכן שכבר יכול לשבת מראש, עי' בשו"ע לעיל מינה ס"ב.

אבל בקולא זו יש ב' הגבלות, וכדלהלן:
ראשית, אם גדול הבית לא מסר לכתפים יש אומרים דלא מהני מה ששאר בני הבית מסרו לכתפים, ועי' שם בש"ך סק"ב באריכות (ולענין אם הוא רחוק מהלך ג' ימים עי' שם בש"ך סק"ג, ועוד פרטי דינים ע"ש בפת"ש סק"א ועוד).

ושנית, אם קברוהו בב' הקברות הסמוך לעיר ג"כ לכאורה לא מהני, עי"ש בש"ך סק"א.