ערכין

שאלה

שלו' וברכה כבוד הרב סילבר שליט"א

אשמח לקבל התייחסות ממעכ"ת שליט"א בנידו"ד.

בגמ' ערכין ג' ב' אי' הכל חייבין בתפילין כהנים לוויים וישראלים וכו' לאתויי כהנים, אף שתפילין של יד אינם יכולים להניח דהוי חציצה, אבל תפילין של ראש הם חייבים.

והנה במגן גבורים סי' קכ"ח סעיף י"ב כתב שכהנים פטורים מהנחת תפילין ויש פוסקים שס"ל שאף אסור להם להניח תפילין [ודן שם לענין נשיאת כפיים אם יכולים הכהנים להגביה ידיהם למעלה מכתפיהם, וזה גם למעלה מתפילין של ראש וא"כ א"א, ואומר שכהנים בבביהמ"ק לא הניחו תפילין] ולכאו' זה סותר להגמ' הנ"ל.

אמנם בזבחים י"ט א' אי' שכהנים בעבודתם פטורים מתפילין וברש"י שם מבואר שפטורים מדין עוסק במצוה, ובהערות הגרי"ש אלישיב שם בערכין מבואר שאם עדין לא הניחו תפילין אז פטורים מדין עוסק במצוה, אבל אם כבר הניחו אותם אינם צריכים לחלוץ.

יישר כח גדול וכט"ס.

***

תשובה

בס"ד ‏אור ליום שני ב' אלול תשע"ו פה ב"ב יע"א

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א

שלום רב וכט"ס

ראיתי את דברי המגן גיבורים שציינתם, וכ"כ ג"כ בספר מנחה חריבה על סוטה ל"ח א', וגם בעיני יפלא, ובאמת אודה ואבוש שלא שמעתי על הני פוסקים דס"ל שאסורים בהנחת תפילין של ראש.

וכמו"כ לתרץ דהמגן גיבורים מיירי בתפילין של יד ובשעת עבודה זה אי אפשר, דהרי מיירי לענין הגבהת הידים בנשיאת כפים, וע"כ מיירי בתפילין של ראש.

וגם אין טעם לומר שהורידו התפילין לפני נשיא"כ כמו שכתבתם.

והנה בספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ [מִמֶּץ] ז"ל תלמיד רבינו תם ז"ל, דעתו שלא כפי מה שכתב במגן גיבורים, דהמ"ג דעתו שלא הניחו ולכן היה מותר להגביה, אבל ביראים מבואר לא כן, שכתב שם בסימן שצט [דפוס ישן - טז] וז"ל, ותדע דציץ חמור מתפילין לענין בזיון דלא דמי לדריסת רגלים דתנן במס' תמיד ובסוטה פ' אלו נאמרין [ל"ח א'] במקדש כהנים נושאין כפיהם למעלה מראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ אבל בשאר ראשי כהנים משום תפילין לא חיישינן עכ"ל.

ויוצא נפק"מ רבתי להלכה, דאילו לדעת המגן גיבורים אסור לכהן להגביה ידיו למעלה מן התפילין, ואילו ביראים מבואר שאין בזה איסור, וכן מבואר בראבי"ה הל' נשיאת כפים סי' אלף קנ"ה ע"ש דלא ילפינן לענין זה מציץ [המגן גיבורים עצמו ציין לספר יראים].

וכן מבואר ממה שכתב בבאר שבע סוטה דף ל"ח א', וז"ל, שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ.

וא"ת דהא בסוף פרק הקומץ (מנחות לו, ב.

ועי' שבת יב, א) אמרינן חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח, לח) והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפלין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ"ו, וא"כ נימא מכח האי ק"ו שיהא אסור אפילו לכהנים הדיוטים להגביה ידיהם על גבי ראשיהם מחמת התפלין שיש בראשיהם.

וי"ל דאינו ק"ו גמור מדאורייתא אלא מדרבנן, כמו שפירשו התוספות בפרק קמא דיומא (ח, א ד"ה ומה ציץ), דהא איכא למיפרך מה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפלין שהם מחופין עור, ואין לתרץ דהכא נמי כתוב שדי בתפלין בקמטין, חדא דאין זה כתב גמור, דדוקא שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני, אבל דל"ת יו"ד לא.

ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי, ולפיכך אשכחן כמה דברים המותרין לעשות בזמן שיש תפלין בראשו, כגון הנושא משא של ד' קבין בראשו ותפלין בראשו אם אינן רוצצות מפני המשוי מותר כדאיתא בריש פרק המקבל (בבא מציעא קה, ב), ועוד דבבית הכסא עראי מותר להשתין כשהן בראשו, ואפילו בבית הכסא קבוע היינו מתירין אי לאו דחיישינן שמא יפנה כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כג, א) וכהנה רבות, וכל זה מפני שהם מחופים בעור.

והא דאמרינן ק"ו מציץ כו' הכי קאמר, נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדפירשתי, מכל מקום כיון דאיכא בתפלין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה, סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה עכ"ל, ומבואר בדבריו ג"כ שאין בזה איסור בתפילין ורק מה שהיה נראה להם לחכמים לתקן שיהיה התפילין דומה לציץ תקנו.

ויעויין מה שהביא הרב מרדכי פטרפרוינד בקובץ בית אהרן וישראל בארוכה [גליון ק"ב, תשס"ב, קנ"ז-ק"ס], וציין לעוד כמה אחרונים שמבואר מדבריהם שלא חששו לחשש הלזה של המגן גבורים, ומה שברור לי מתוך דבריו הם דברי הקה"י בספרו ברכת פרץ פ' תצוה דלא ס"ל כהמ"ג, ומאידך הגריש"א בהערות למס' סוטה ל"ח א' שחשש לזה כבר משום הראב"ד שלא יגביה אדם ידיו למעלה מן התפילין, וע"ש בכל דבריו.

ובאריכות בבית האוצר להגר"י ענגיל ח"ב כלל י"א ובגליוני הש"ס סוטה שם וגט מקושר בקו"א סו"ס י"ג, ובשאר המקורות שציין הרב הנ"ל.

אכן בפי' הראב"ד למס' תמיד [הנדפס בש"ס וילנא] פ"ז מ"ב [וי"א שהוא להראבי"ה – הגהות הרד"ל סוטה ל"ח א'], כתב, אבל כהן הדיוט שהיה מגביה ע"ג ראשו דהיינו למעלה מתפילין לא חיישי' דזהו תימה לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש, ואם יש לפרש כך י"ל שהיה צריך לעשות תפילה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה, גם יש לתמוה היאך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש הוא למעלה, ושמא י"ל דכיון דאיכא של ראש שהן למעלה מינכרא מילתא עכ"ל הראב"ד, ומבואר בדבריו שמתחילה היה נראה בפשיטות כדברי היראים והראבי"ה, אבל למעשה נראה שנשאר בספק.

והנה בדברי הגרי"ש שהבאתם וכנראה לפי הענין יש לתקן בהעתקה במקום אינם צריכים לומר 'אינם יכולים', דהיינו שאם הניחו קודם העבודה א"א לחלוץ אח"כ, דבזה כבר אין פטור של עוסק במצוה, ונראה דדבריו מיוסדין ע"ד המ"ב, שכתב בשו"ע או"ח סי' לח ס"י וז"ל, הקורא בתורה, פטור מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה.

וכתב במשנה ברורה וז"ל, פטור - ר"ל שא"צ לפסוק מלימודו כדי להניחם אבל קודם לזה חייב.

גם באמצע אם רוצה לפסוק ולהניח ג"כ רשאי ויכול לברך עליהן שאע"פ שפטור מלהפסיק בשבילן מ"מ כיון שרוצה להפסיק מלימודו הרי חייב בתפילין מיד שמפסיק עכ"ל.

וא"כ דברי המ"ב על עבודה שוין לדברי המ"ב על תפילה.

וצל"ע בזה מה היתה דעתו של המגן גיבורים בענין הלכה זו, דאם הקושיא היא מצד מ"ש הגרי"ש כנ"ל, אולי במקור הדין המגן גיבורים גם לענין לימוד ס"ל להקל בזה, והנה מקור המ"ב הוא בביאור הגר"א, כמו שציין שם בשעה"צ, ומקור הגר"א הוא במרדכי, לכך קשה לומר דהמגן גיבורים חולק ע"ז, ואולי כ"ז תלי' במחלוקת הראשונים האם עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא רק באופן שלא יכול לקיים שניהם או גם באופן שיכול לקיים שניהם, ואולי המג"ג ס"ל לפטור בכל גוני וצ"ע.

ויש להוסיף במקור דברי הגרי"ש הנ"ל, דהנה בשיטה מקובצת בערכין שם הקשה מהגמ' בזבחים הנ"ל, שכאן מבואר שכהנים בשעת העבודה חייבים בתפילין, ואילו בגמרא בזבחים מבואר שכהנים בשעת העבודה פטורים מן התפילין משום עוסק במצוה פטור מן המצוה.

ותירץ בשם הר"ם ששם מדובר כשכבר התחילו לעבוד במקדש ואם יפסיקו להניח תפילין יתבטלו מהעבודה.

אך כאן מדובר כשמניחים לפני העבודה ואינם מתבטלים בזה מן העבודה.

וזהו ממש כדברי הגריש"א, ויתכן דמכאן דברי הגריש"א.

אכן באמת השאגת אריה [ל"ז] ג"כ עמד בזה, ודעתו שכל זה מועיל רק לשיטת הראשונים הסוברים שהפטור של עוסק במצוה זה רק כשאינו יכול לקיים את שתי המצוות.

אך לדעת הר"ן שעוסק במצוה פטור מן המצוה זה גם כשיכול לקיים שניהם, הרי חוזרת הקושיא מדוע כהנים בעבודתם חייבים בתפילין, ואפילו כשיכולים לקיים שניהם צריכים להיות פטורים מדין עוסק במצוה.

ותירץ השאגת אריה שכאן מדובר שעוסק הכהן בהקרבת חטאת העוף הבאה על הספק שהיא רק ספק קרבן, ומכיון שזה רק ספק מצוה אי אפשר להקל עליו מספק להפטר מן המצוה.

ובס' פרשת דרכים בדרך מצותיך (סי' תכא) כתב דזה דאמר דפטורין רק מתפילין של יד זהו רק לענין איסורא אבל לפטור פטורין אף מהשל ראש בשעת העבודה כמו הסוגיא דזבחים וכל זה אינו ניחא בפשט הגמ'.

ובספר אמרי בינה [או"ח י] תירץ את קושיית השאגת אריה, שבאופן זה גם הר"ן מודה שחייב במצוה, שהרי מבואר בר"ן שאם יכול לקיים את המצוה השניה בלי טורח נוסף הרי הוא חייב לקיימה משום "מהיות טוב, אל יקרא רע", ואם כן, כשהתפילין כבר מונחות עליו ואין לו בהן שום טורח גם הר"ן מודה שחייב עכ"ד.

[ועיין בביאור הלכה [סי' ל"ח ס"ט] שהוכיח דכוונת הר"ן שזהו חיוב גמור, ומובן שכתוב בברייתא שכהנים חייבים בתפילין אף על פי שזה משום מהיות טוב וכו' כי זה באמת חיוב גמור].

והנה לפ"ז יוצא דשייך בנקל לתרץ תחילת דברי המגן גיבורים, דהמגן גיבורים אפשר דס"ל כדעת השאג"א דכהנים פטורין מן התפילין לגמרי כל היכא דברור שיש כאן עבודה.

ורק היכא שאין ברור שיש עבודה חייבין [ובעצם מה שנקט השאג"א דחטאת העוף הבאה על הספק יש לזה דין של ספק קרבן ולא עבודה מחודשת בפני עצמה, עי' מה שביארתי בסוגי' זו בחיבורי על המדרשב"י פ' בא, ואי"ז ברור לכו"ע].

כ"ז כתבתי עכ"פ להוריד מחומר הקושיא על דברי המגן גיבורים, ולבאר הדברים עוד אביא בזה מה שכתב בכתר המלך הלכות כלי המקדש פרק י, עי"ש בתחילת דבריו, ובהמשך כתב וז"ל, ועפ"ז נ"ל לישב הא דהקשה בס' באר שבע במס' סוטה (דף לח ע"א) גבי הא דאמר שם במשנה דכהנים היו מגביהין ידיהם למעלה מראשיהן לבד מכה"ג שלא היה מגביה מפני הציץ והקשה הלא גם כהנים הדיוטים לא היו יכולים מפני התפילין דגמרינן קל וחומר דאסור בהיסח הדעת מציץ משמע דקדושתן חמיר מציץ ודחוק שם.

ולפי דברינו ניחא שפיר לא מיבעיא לפי דעת הפרשת דרכים דבארנו דפטורין אף משל ראש בשעת עבודה כמו הסוגיא דזבחים וא"כ הא ברכת כהנים שהיה במקדש אשר שם היו מגביהין למעלה מראשיהן מפני שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו כמו שכתב רש"י ז"ל משום דמברכין בשם המפורש והיה תיכף אחר עבודת תמיד של שחר כמבואר בדברי רבינו לעיל פי"ד מהל' תפלה ועוד לא היה סילוק כל העבודה וא"כ לא היו מניחין אז תפילין של ראש ג"כ ולהכי מגביהין ידיהם למעלה מראשיהם אלא אפילו לפי מה שבארנו דהכוונה התם דאם אינו מבטל העבודה שרי להניח וא"כ הכא דהוא גזרת הכתוב דמגביה למעלה מראשיהם ולהכי ר' יהודה ס"ל דאף כה"ג היה מגביה ידו למעלה מן הציץ מקרא דוישא אהרן את ידיו וכו' וא"כ ודאי אז אינן מניחין תפילין של ראש כדי להגביה את ידיהם אבל הכהן גדול דאינו יכול לפשוט את הציץ בזמן של עבודה להכי ס"ל להת"ק דלא היה מגביה ידיו אבל כהנים הדיוטים ודאי לא היו מניחין תפילין אז כדי להגביה מראשיהם למעלה את ידיהם ואחרי שכתב רבינו לעיל בפ"ד מהל' תפילין דכהנים בשעת עבודה פטורין מן התפילין לא צריך לבאר זה גבי נשיאת כפים כמבואר דהוא עבודה שאינו יכול ללבוש אז שצריך להגביה ידיו מקרא כמו שבארנו ודוק עכ"ל.

***

מעשה באדם שמת והשאיר מכתבים רבים, ביניהם מכתבים בנושאים שונים וגם בנושאים אישיים, היורשים שואלים האם מותר לפתוח המכתבים ולעיין בהם.

תשובה
הנה בפתיחת מכתב אישי באופן כללי יש לדון מצד כמה איסורים: א) לשון הרע במה שמתודע לגנותו של חבירו, ומה הדין לאחר מיתה, ב) מצד גילוי סוד שמתודע לסודות של חבירו שלא ברשותו, ג) מצד איסור וחרם דר"ג שלא לקרוא מכתבים שכתב אדם אחר בלא רשותו.

ויש לדון בכל אחד משאלות הללו בפני עצמו.

והנה ראשית כל יש לידע דאיסור לה"ר על המתים בפשוטו אינו איסור מצד הדין אלא מחרם קדמונים, וכתב בשו"ע סימן תר"ו ס"ג וז"ל, תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים (והוא ממרדכי סי' תשכ"ד).

וכן הביא הח"ח לה"ר כלל ח' ס"ט.

וכתב ע"ז הערוך השולחן שם וז"ל, כלומר אף על גב דאמרינן בברכות י"ט א', דכל המספר אחר המת כאלו מספר אחר האבן אי משום דלא ידעי אי משום דלא איכפת להו, לבד בצורבא מרבנן דהקב"ה תובע עלבונו ע"ש, מ"מ תקנו כן עכ"ל.

ועיין מה שכתב הרמ"א חו"מ סימן תכ סעיף לח וז"ל, המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין ע"כ.

והנה מצינו בהרבה מקומות שהיו כל מיני בנ"א שחששו שלא יהיה קלון לאחר מיתה, וכמו אבימלך בן גדעון בספר שופטים שחשש שלא יאמרו אשה הרגתהו, וראה ביוסיפון הרבה מעשיות כעין זה, וכמה שמביא שהיו בנ"א מוסרים עצמם למות כדי שיהיה להם שם ויאמרו שמתו בגבורה, אמנם על כל דוגמאות כעין אלו י"ל דע"ה שביניהם טפשים היו ולא ילפינן מינייהו, ות"ח שביניהם (כמו מ"ר ע"ה כמ"ש רז"ל) חששו לכבוד תורתם כבגמ' בברכות שם, אבל מ"מ האמת היא שהמתים אינם יודעים מאומה או דידעי ולא אכפת להו.

ויעויין בשיעורי הגריש"א בברכות שם דס"ל למסקנת הגמ' שאסור לספר על המתים, דקי"ל למסקנת הגמ' שם בברכות דף יח ע"ב שהמתים מספרין ויודעין, דגרסינן התם, וז"ל, ואף רבי יונתן הדר ביה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר מאי לאמר אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם עכ"ל, והקדמונים רק הוסיפו חרם ע"ז.

אכן בערוה"ש הנ"ל מבואר לא כן, וכן מבואר בארח מישרים להגר"מ טריווש פ"ח סי"א אות כ'.

אכן מ"מ ובין כך - דין לה"ר הוא דוקא במי שמספר לה"ר על חבירו, אבל מי שמסתכל בחבירו איך שעובר עבירה ומתבזה יעויין מש"כ הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות שבזה אין איסור לה"ר, וא"כ גם בענינינו אפילו אם יראה דבר גנאי אין בזה איסור לה"ר.

אמנם זהו דלא כהפלא יועץ בשם הלק"ט שנביא לקמן, וכן מבואר ברמב"ן ב"ב נ"ט א' שיש בהיזק ראיה משום לה"ר ועין רעה ופגיעה בצניעות, [ועיין שו"ע הגר"ז הל' נזקי ממון סי"א], ויש לדון אם יש תורת ענין זה לאחר מיתה.

אכן עדיין יש לדון מצד ב' דברים האחרים שנזכרו כאן, ודבר אחד הם, דהנה גזרו הקדמונים חרם שלא לקרוא כתב של אחר, כמ"ש בבאר הגולה יו"ד סו"ס של"ד גבי גזירות דר"ג, 'שלא לראות בכתב חבירו שלא ברשות אא"כ זרקו', וכ"ה בכל בו סי' קט"ז, והיה אפשר לומר דענין גילוי סוד הוא ענין מצד לה"ר, [ועי' פלא יועץ ערך סוד בשם הלק"ט ח"א סי' רע"ו, מש"כ שעובר מדאורייתא באיסורא דלא תלך רכיל בעמיך].

וא"כ כל מה שגזרו היינו מצד איסור הקיים כבר של גילוי סוד, שלכאורה ר"ג לא הוסיף באיסור זה על מה שכתוב בתורה, אלא רק גזר חרם למי שאינו מקפיד בזה, והטעם שבא לגזור חרם זה היה כנראה מצד פרצת הדור.

וא"כ לכאורה היה אפשר לומר, דאיסור גילוי סוד הדאורייתא לא שייך במתים, דהנה באמת לא אכפת להו כלל ממה שמספרין עליהם, וכדגרסינן בברכות דף יט ע"א וז"ל, אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן איכא דאמרי דלא ידעי ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו איני והא אמר רב פפא חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה עכ"ל.

אמנם בסתם אדם, ואפילו בת"ח נהי שאסור לספר לה"ר ממש, כמו שגזרו הקדמוני כמבואר בשו"ע הנ"ל, אך מ"מ כל מה שאינו דבר גנאי, בזה כבר לא אכפת למאן דהוא לאחר מיתה.

וא"כ לכאורה בסתם גילוי סוד יהא מותר, שאולי לא גזר ר"ג חרם אלא היכא שפתיחת המכתב כבר נאסר מה"ת, אבל בדבר שלא נאסר לא בא לאסור כעת מצד עצם פתיחת המכתב אם פותח כדין היכא שלא היה איסור לפותחו.

[ועיין להלן מה שנבוא רח"ז לדעות הסוברין שיש איסור לה"ר מה"ת בסיפור לה"ר על המתים].

ונהי שגזרו הקדמונים שלא להוציא ש"ר על המתים [וה"ה לה"ר בלא הוצאת ש"ר], אכן כל מה שגזרו הוא מצד מה שמשחית נפשו בסיפור דברים רעים, אבל קריאת מכתב לא, ואפילו ר"ג לא גזר אלא בדבר שיש בו איסור, ולא בדבר שאין בו איסור וכנ"ל.

[והיה אפשר לדון מצד מה שמרגיל עצמו לקרוא מכתבים של אחרים אבל מה ששלא מצינו לגזור מנ"ל לגזור, ומיהו להדעות שקריאת מכתבים הוא ממש מצד לא תלך רכיל א"כ לכאורה לא פלוג בין לה"ר לקריאת סתם מכתבים].

ויעויין במלבושי יו"ט על הלבוש סי' תר"ו סק"ב דמבואר שם לגבי המוציא לעז על המתים, שצריך בקשת מחילה מן הנפטר, ולכאורה היה אפשר להוכיח מזה שאיסור סיפור לה"ר כולל בתוכו מצד שמפריע למת, וא"כ נדחית הראי' שכתבנו, והנה זה שהמבזה חבירו מחיים צריך לבקש ממנו מחילה לאחר מיתה זה ניחא טפי, ולק"מ, מכיון שבודאי גרם לו צער מחיים וצריך מחילה ע"ז, אבל צ"ע דברי המלבויו"ט הללו, ומ"מ גם זה יש לדחות דצורת התקנה שלא להוציא לעז הוא כעין התייחסות הרגילה של בנ"א, מכיון שהאדם משחית נפשו עי"ז ובא לידי לעז גם על החיים, וממילא גם תקנו שצורת התשובה ע"ז תהיה גם בקשת המחילה מן הנפטר עצמו, אבל עדיין אינו ראיה שבאמת זה פוגע במתים משהו.

ויש להביא ראיה לזה ג"כ מה שמצינו ברז"ל שעל אבנים ג"כ שאינן שומעות וכו' ג"כ אסור לספר לה"ר (ערכין ט"ו א'), והטעם הוא משום שמשחית נפשו ומרגיל לדבר רע, וגם אם נימא שצריך שיבקש מחילה מן האבנים מ"מ אין האבנים נפגעות מזה, וא"כ גם במתים אינם נפגעים מזה בלה"ר ואעפ"כ צריך לבקשמחילה, ומכיון שגנאי לא שייך בקריאת מכתב אפשר שאין לחוש.

והיה אפשר לדון לפמ"ש בשו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ג סי' מ"ו שהוא משום גזל דהו"ל כשואל שלא מדעת, וא"כ היה מקום לדון על דרך פלפול אולי לענינינו אין כבר איסור גזל, מכיון דביורשים עסקינן והרי ירשו כל זכותו, אכן יש לדון עוד דאולי יש כאן גזל של כבודו, ועיין חקקי לב להגר"ח פאלג'י יו"ד סי' מ"ט, שהוא מצד גניבת דעת, ובזה לא מצינו שום ירושה בגזל של זכויות כבודו של האדם עצמו.

ועיין מש"כ ההלק"ט ח"א סי' נ"ט דיש חדר"ג גם מצד שולח המכתב, וא"כ ס"ל דאי"ז מדיני הממונות של הנייר גרידא, אכן ההלק"ט בלאו הכי ס"ל שהוא מדיני לה"ר כמו שהבאנו דבריו לעיל.

והיה מקום להביא ראיה עוד מדברי הבאר הגולה הנ"ל והוא משלטי גיבורים שבועות י"ז א' מדה"ר, שמבואר בדבריו שאם זרק את המכתב מותר לקרוא [והלק"ט הנ"ל אוסר מצד זכויות הכותב וכנ"ל], אכן ג"ז יש לדחות דמה שאם זרקו מותר אי"ז מצד שהפקיר ממונו, אלא מצד שלא שמר ע"ז ואינו מקפיד וצ"ע.

ובאמת יש לדון האם במכתבים רבים כ"כ אולי יש לחשוש דא"א שלא יהיה נודע עליו דבר זלזול וגנות באיזה מהם, וא"כ גם אם נימא שבמכתב א' גרידא כל החשש הוא מצד גילוי סוד, אבל בפתיחת ניירות רבים המקיפים חיים רבים ותקופות שונות תיפוק ליה האיסור מצד שמספר לה"ר על המת, ולפ"מ שנתבאר לעיל אין חשש לה"ר בכה"ג, [רק יזהר שלא להראות לאחרים מכתב של גנאי שבזה ודאי נכלל באיסור לה"ר (חוט שני לה"ר עמ' שנ"ז סק"ה, ועיין ח"ח כלל א' ס"ח) ואם הוא אביו עובר על איסור חמור].

ולענינינו יעויין בדרך שיחה ח"א עמ' תכ"ט שהביא בשם הגרח"ק שליט"א בענין לגלות סוד של אדם אחר פטירתו, שאם הנפטר הקפיד לשמור את הסוד אסור לגלותו.

אכן הגרח"ק גופיה ס"ל בענין סיפור לה"ר על מתים שהוא איסור מדינא וכעין דעת הגריש"א [וכ"כ בשו"ת אז נדברו].

וא"כ יש לדון מה יהיה הדין לדעת הערוך השלחן שאין איסור מצד הדין לספר לה"ר על המתים, האם גזרו הקדמונים שלא לקרוא המכתבים שלהם או לא.

[והנה לכאורה אין דעת הגרח"ק ממש כדעת חמיו הגריש"א, דאילו להגריש"א איסור לה"ר על מתים הוא משום דידעי ממש כמו בחיים, אבל להגרח"ק הוא משום השחתת נפשו של המספר, וא"כ אולי יהיה עכ"פ ראיה גם לדעת הערוה"ש שלמעשה סובר שהוא חרם קדמונים מאותו הטעם].

ובספר בקש שלום (להגרא"צ הכהן) בחקר הלשון עמ' ק"ב כתב, שאם אין בסוד חשש בזיון וגנות לנפטר או נזק ובושה לקרובי משפחתו, מותר לספרו לאחרים אף אם הנפטר הקפיד שלא יגלה את סודו, כי לאחר מיתה אינו חייב למלא את רצונו וגם אין בזה משום ואהבת לרעך כמוך עכ"ד, ויש להוסיף על דבריו דכמדומה שהמנהג המקובל והמבוא בתולדות הגדולים הוא שלאחר מיתה מגלים סודות, ובפרט סודות שיש ללמוד מהם ירא"ש, וכן הדפיסו המגילת ספר של היעב"ץ שזה יומן פרטי שיש בו הרבה סודות אישיים, וכן המנהג פששוט שמוציאים לאור אגרות מגדולי ישראל חדשים לבקרים ואין משמיטים הדבררים האישיים ועכ"פ בדבר שכבר עברו שנים אין משמיטים השמות והפרטים, אמנם א"א לפסוק מסיפורי מעשיות, ולע"ע אינני זוכר תלמיד ותיק שגילה סוד של רבו לאחר פטירתו בלא רשות, ויל"ע בזה.

וראיתי עוד מובא מהנ"ל בענין לקרוא יומן של נפטרת [כגון שהמשפחה רוצה להדפיסו כדי שיכירו קורות המשפחה ותולדותיה], ומעורב שם לה"ר על אחרים, אסור לקרוא את היומן וכ"ש להדפיסו ברבים, והוסיף שהעצה בזה לתת את היומן למתרגם יר"ש שאינו מכיר את האנשים המוזכרים בו, וישמיט שמותם אם יש בהזכרתם גנות [א"ה וצריך חכמה רבה לזה], ויש שהעירו שאם מופיעים שם שמות מלאים ויכול לברר מי הם יש לעיין אם מותר בכה"ג.

ובאופן כללי בענין קריאת דף שנועד שלא לשם משלוח מכתב [באופן שאין ידוע שאכן מקפיד שלא יעיינו שם], אמנם לשון הבאה"ג משמע דאין חילוק, אך יעויין מה שכתב ספר כלבו סימן קטז וז"ל, ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו, ומשמע מדבריו דדוקא במה ששולח לחבירו אסור.

ולסיכום כל הדברים שנתבררו עד כה, דהנה יש חרם מלספר לה"ר על המתים, ומאידך יש חרם לפתוח אגרת חבירו, ולהסוברים שאיסור סיפור לה"ר על המתים הוא מצד הדין כיון דאכפת להו למתים, א"כ לכאורה אין חילוק בין מספר עליהם לה"ר לבין פותח אגרת, ובפרט אם יש שם דברים שיוכלו להיות גנאי עליהם, וכמו"כ להדעות הסוברים שאיסור פתיחת אגרת הוא ממש לא תלך רכיל [הפלא יועץ בשם הלק"ט ואולי כן דעת הרמב"ן], א"כ לכאורה החרם שלא לספר לה"ר על המתים אפשר דכולל גם פתיחת אגרת.

מאידך הסוברים שאיסור סיפור לה"ר על המתים הוא מצד השחתת נפשו ולא אכפת להו למתים כלום ממה שמספרין עליהם, עדיין יש לדון בזה.

ומ"מ היכן שיש שם דברי גנאי על אנשים חיים או על ת"ח אפילו מתים בודאי יש ליזהר מזה {והנה מאחר ואין דברים ברורים בכ"ז ורוב הדברים כאן הם חישובי סברות – אבקש שלא יסמוך עלי הקורא בזה, ובלאו הכי ראה יראה שרוב צדדין כאן להחמיר.

} .

אך מ"מ משמע מדברי הגרח"ק דבסתם מכתבים שאין ידוע קפידא לא חששו מלהדפיסם, ושמעתי מאאמו"ר שליט"א דמה שגזר ר"ג על הקורא מכתב - מכתב לענין זה היינו רק דבר העומד ונוגע למעשה, ולא דבר שכבר עבר עליו מאורעותיו, וכן המנהג שמדפיסים במקומות רבים מכתבים ישנים כפי שציינתי.

הוספה מלאחר זמן
ויש לציין דבמתני' דשבועות אי' שבועה שלא פקדנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו וכו', ומשמע שעכ"פ בשטרי דממונא מוטל עליהם לבדוק ולחקור, ולענין אם המתים מרגישים יעוי' בברכות יח ע"ב ובביאורי על המדה"ג פ' ויחי שקצת הארכתי בביאור דברי הגמ' שם.

קרא פחות