נשים

טעם ראשון דלא סמכי’ על אשה שתשמור גופה (סי’ לח ס”ג ומג”א ומשנ”ב שם ועי”ש בב”י בשם כלבו ע”פ התוס’ בשם הפסיקתא, ועי”ש עוד באשל אברהם ולענין הנחה בזמן תפילה בלבד ג”כ אסור כמ”ש הפמ”ג שם וסתימת הפוסקים דלא כהתהלה לדוד והטעם דבתפילה קל להשמר להפסיק קצת קודם כדי הילוך ד”א ועי’ מגילה כח ע”ב וגם דתפילין חמיר יותר), וגם אם מיכל בת שאול הניחה בגלל עקרותה (עי’ בא”ח) מ”מ להלכה קיימא לן שהיא עצמה לא עשתה כהוגן (כדברי התוס’ בשם הפסיקתא שהביא הב”י).

טעם שני דיוהרא הוא (עי’ סי’ יז ס”ב).

(ואע”פ שהמשנ”ב שם בסי’ יז כתב שדדין יוהרא הוא דוקא בציצית כיון שאינו חובת גברא וממילא גם אשה אין מתבקש ממנה להדר בו לכשתדקדק תמצא דמאותו הטעם גופא יש יוהרא גם בתפילין כיון שאין מתבקש מאשה לקיים דבר שע”פ דין יש בו כמה טעמים שלא תקיימו, וממילא גם בתפילין שייך יוהרא, ומה שלא הזכירו הפוסקים יוהרא בתפילין משום דטעם דיוהרא קיל מכל טעם אחר שאינו נוהג באופנים שונים וגם אינו חמור כ”כ אבל מאחר שהזכירו טעמים אחרים לא הזכירו גם טם דיוהרא דיהודה ועוד לקרא משא”כ גבי ציצית שם כ’ הרמ”א דיכולות ללבוש ציצית ורק לא ילבשו מטעם יוהרא, ומ”מ אינו מוכרח דיש לטעון שעיקר היוהרא בציצית משום שיש בזה הידור משא”כ כאן דאם משום החיוב באיש הרי בדבר שיש חיוב באיש אין בו יוהרא באשה כמו לולב ושופר ואם משום שהוא חשש איסור באשה א”כ אין זה מצד יוהרא אלא מצד איסור, ומ”מ מאחר שיש בזה צד הנראה כהידור נראה לעיקר דכ”ש שיש להחשיבו יוהרא אם יש בו איסור).

טעם שלישי לא ילבש (עי’ אג”מ או”ח ח”ד סימן עה אות ג ותרגום יונתן דברים כב ה) ומהסוגיות משמע שלא חשו לחששא זו ובאמת הרבה מדברי התרגום יונתן אינן כהלכות הבבלי ואף לפעמים לא כהירושלמי (ועי’ ירושל’ פ”ד דמגילה ואילין דמתרגמין וכו’), ואכמ”ל, ובגוף הדין יל”ע (ועי’ שו”ת מהר”ם שיק יו”ד סוף סי’ קעג וארצה”ח סי’ יז המאיר לארץ סקט”ו) אבל בצירוף לכל הטעמים הללו יש להזכיר טעם זה ג”כ.

והנה להסוברים שיכולה אשה ללבוש כלי גבר בחמה מפני החמה וכו’ ולא נאסרה אלא במלבוש שהוא להתערב בין האנשים וכמו שהבאתי בתשובה אחרת לדעות אלו תוכל ג”כ ללבוש לצורך מצוה ולפי שכבר עמדו בזה האחרונים הנ”ל לא נאריך בזה עוד, ורק יש לציין שדברי האג”מ בזה לומר שכאן חמיר מכל כלי גבר מחודשים, וכאמור שמצינו בהרבה מקומות שדברי התרגום המכונה יונתן לא אזלי כגמ’ דידן, ואדרבה יש מקום לומר לאידך גיסא [ליישב פשטות הסוגיות שאין לא ילבש בתפילין] דאפי’ להמחמירים בחמה מפני החמה וכו’ כאן יש מקום לדמותו למנהג כללי של מצוות שאשה פטורה מהם שמנהג הנשים לקיים הרבה מהם ולא דייני’ על כל מנהג בפרטות אע”פ שיש מנהגים שהם כלי גבר על אשה ויש שלא, מ”מ באופן כללי אינו בכלל כלי גבר מה שמקיימת מצוות שלא נצטוותה בהם כיון שמנהג נשים לקיים הרבה מהם, וגם יש מקום לדון ולטעון דמה שגבר אינו עושה מחמת עצמו אלא מחמת המצוה ומצוות לאו ליהנות נתנו לא חשיב כלי גבר בכה”ג, ובהכי מיושב פשטות הסוגיות כנ”ל.

טעם רביעי שהוא מנהג המינים, והאומר בסנדל איני עובר ואיני עובר בצבועין לא יעבור כלל (משנה במגילה), וכן מצינו שהזהירו החת”ס והמשנ”ב והפוסקים הרבה על שינוי מקום הבימה ושאר מנהגים שהנהיגו המינים, ועי’ בספר חכמי גליציה שהביאו ליקוט עצום מהאחרונים כנגד שינויים ששינו המינים בבהכנ”ס.

וא”א לדון בדבר זה עוד מאחר שהלכה פסוקה היא ברמ”א (סי’ לח ס”ג) שהיא אסור ושמוחין בידן.

בדין אשרי יש ב’ דינים, דיש דין אחד לאומרו אחר התפילה משום ישבו ישרים את פניך שנאמר אחר התפילה כדדרשי’ גבי חסידים הראשונים, ולכן כ’ הרמב”ם פ,ט מהל’ תפילה ה”ח שאומרים קודם מנחה תהלה לדוד בישיבה, והוא כדי לקיים דין זה דחסידים הראשונים שנאמר בישיבה כדדרשי’ מקראי דכתיב אשרי יושבי לענין קודם תפילה וישבו ישרים את פניך לאחר תפילה.

ויש דין שני לאומרו כדי להשלים ג’ פעמים בכל יום כמבואר בפ”ק דברכות, והנה דין הראשון הוא מנהג בעלמא ובודאי שלא נקבע בנשים וכמו שהביא כת”ר דבסדר התפילה לנשים בקובץ תשובות לא הזכיר הגריש”א אשרי.

ולחדד הדברים יש לבאר דהנה מנהג נשים להתפלל הרבה פחות מהחיוב והפוסקים נתחבטו ליישב מנהגם עי’ במג”א ומשנ”ב, וגם אם לא נקבל שיש פטור למעשיהם, אבל עכ”פ המנהג נתברר שאין מנהג נשים להאריך ולהוסיף בתפילה, וממילא כל מה שגם חיובא דאנשים מחוייבים רק מצד המנהג, והרי בנשים נתברר שאף אין מנהג, מ”מ אהני בזה לומר שאין כאן מנהג בנשים להתפלל תפילות אלו (והיינו כל סתם תפילה שלא נודע שיש מנהג בנשים להתפלל).

וכן ואני תפילתי שהוא מנהג בעלמא ע”פ המדרש, ובפרט שעיקר מה שנקבע הוא למי שבא לבהכנ”ס להתפלל ולשמוע קריאה”ת ובלאו זה לא נתקן, דעיקר השבח נתקן באופן זה, ואמנם במדרש גופיה לא נזכר בהכנ”ס וקריאה”ת אלא תפילתי עת רצון, ויעוי’ במשנ”ב שכ’ דביו”ט לא נתקן כיון שאין קריאה”ת שהוא עת רצון, אבל בשבת המנהג לומר גם כשאין קורין ואף ביחיד, והיינו אחר שכבר הוקבע המנהג בשבת אומרים, ולפ”ז נשים שלא הוקבע להם מנהג (דהדבר ידוע שאין מתפללות כל דבר כאנשים ובפוסקים מבואר שהקילו טובא עי’ מ”ב בשם המ”א), לא.

אבל יתכן לומר באופן אחר דהעת רצון הוא משום שיש בתי כנסיות אחרות שקורין בתורה אז כדאמרי’ בפ”ק דברכות גבי רב נחמן לימא מר לשליחא דציבורא וכו’ אימתי עת רצון וכו’, וכן בב”ר גבי ר’ חנינא בן דוסא, ולפ”ז עיקר טעם המנהג שייך גם בנשים, אבל אכתי מאחר ואינו אלא רק מנהג בעלמא מנ”ל שהונהג חובה בנשים, וגם באנשים שמא לא היה נתקן מעיקרא במקום שלא היה שייך שם קריאה”ת כלל (דלו יצוייר שלא היה קריאה”ת אלא בב”ד חשוב מסתמא לא היו מתקנים בשאר מקומות).

אבל גם לגבי דין השני דאשרי הנ”ל יש לציין דעיקר מה שנקבע לומר ג’ פעמים הוא משום פעם אחת כדאי’ בתשוה”ג שערי תשובה, ומעי”ז במפרש על הרא”ש, ובראשונים יש שלא גרסו ג’ פעמים, אלא רק פעם אחת בכל יום, הלכך אם אמרה בפסוד”ז אפשר שאין להחמיר עליה לומר ג”פ.

לענין קדושה דסדרא משמע טובא בפרש”י בסוטה מט ע”א שנתקן רק במקום אנשים וגם מדין ת”ת, ויש להזכיר דיש פוסקים שסוברין דאינה נאמרת ביחיד כלל.

ולענין תחנונים דקדושה דסדרא עיקרו נקבע רק לש”ץ כמבואר ברמב”ם (בסדר התפילות קודם נוסח הקדיש) שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפלה ואחר כל תפלה ואחר שאומר סדר היום בכל עת שיאמר סדר היום יתחנן מעט ויאמר קדיש עכ”ל, וסדר היום היינו סדר קדושה דסדרא כמ”ש הרמב”ם לעיל בהל’ תפילה פ”ט ה”ו ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו וכו’ ואחר כך אומר ובא לציון וכו’ ואתה קדוש וכו’ וקרא זה אל זה וכו’ וגומר הקדושה והן עונין ק’ ק’ ק’ שלשה פעמים וחוזר וקורא הקדושה תרגום ואומר ותשאני רוח וכו’ וקוראהו תרגום ואומר ה’ ימלך וכו’ וקוראהו תרגום כדי להבין לעם ואלו הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה עם תרגומן הן הנקראים סדר  היום ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ופסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין עכ”ל, וגם בזה מבואר שאמירת תחנונים דקדושה דסדרא היא על הש”ץ, ורק שנהגו העם לומר תחנונים כמ”ש בסדה”ת.

לענין מה שאינו טוב לקרות בתו בשם עדה יש להוסיף דגם אשתו של עשו נקראת עדה (בראשית לו ב) והיא בשמת כמבואר בפרש”י בראשית שם, ושם אי’ דנקראת בשמת ע”ש שהיתה מקטרת לע”ז, ומשמע שעיקר שמה היה עדה, דהיכא דדרשי’ אחד מהשמות השם השני הוא העיקרי כדמוכח בריש פרק כיצד מעברין בעירובין נג ע”א, ממילא עדה הוא שם העיקרי, ויתכן לומר עוד בדרך רמז שנקראת עדה על שם שהיתה סרת טעם, דלא יסור  בבראשית מט מתרגמי’ לא יעדי וכדמייתי לה בפ”ה דיומא הוציאו לו, ועשו כל מ’ שנה היה צד וכו’ (רש”י בראשית כו, לד), ומסתמא אח”כ גם כן רק דר”ל שעד אז לא נשא ואיהו בקרי ואתתיה בבוציני כדאמרי’ בפ”ק דסוטה דף ג’ והם כולם היו פרוצים כדמפרשי דורשי חמורות במקום שנהגו פסחים נד ע”א ובמדרשים ס”פ וישלח (ועי’ פרסומי ניסא שליקט המדרשים בזה), וממילא שייך לקרותה לשון עדה דיוצאת החוץ הוא ג”כ מלשון זה עי’ בפרש”י ריש משלי.

ואמנם אם היתה עוד עדה צדקת היה שייך לכוון על שמה שיש שכתבו כעי”ז כשיש שם שנקרא בו צדיק ורשע שיכוון על הצדיק (עי’ מה שהביא בדרך שיחה) אך מאחר דגם עדה ראשונה לא היתה צדקנית ממילא עדה שניה שהיתה רשעה מוסיף טעם לפגם וסניין שמייהו.