נשים

לענין הלל של סוכות מבואר במתני’ פ”ג דסוכה שפטורות, ולענין הלל של ליל הסדר מבואר בתוס’ סוכה לח ע”א דבד’ כוסות חייבות משום שנתקנו לומר עליהן הלל והגדה ואף הן היו באותו הנס, ומשמע לפ”ז דכל מצוה שחייבות משום שהיו באותו הנס יהיו חייבות גם בהלל, וכן החו”י במקו”ח כתב שחייבות גם בהלל של חנוכה דאף הן היו באותו הנס וכ”כ עוד כמה אחרונים (עי’ מנחת פתים או”ח סי’ תרפג ס”א, התעוררות תשובה ח”א סי’ קלז).

אולם בדעת הרמב”ם נקטו האחרונים (ראה שדי חמד ח”ט מערכת חנוכה אות ט סק”ב בשם מהר”ש הכהן מוילנא בעל הבנין שלמה, כלי חמדה קונטרס המילואים ח”ו סק”ב, שלמי תודה סי’ יח) לפטור נשים משום שהרמב”ם הביא הך דינא דמתני’ הנ”ל בפ”ג דסוכה בהלכות הלל שלו (בפ”ג מהל’ חנוכה ומגילה הי”ד) שקבעם אחר הל’ חנוכה ומסתימת הדברים משמע שכך הדין אפי’ בהלל של חנוכה.

וכן יש שנקטו גם להלכה (ראה מנח”ש ח”ב סי’ נד, הערות הגריש”א סוכה שם, מועדים וזמנים ח”ב סי’ קמו, ומהבה”ל בסי’ תכב אפשר שאין ראיה ברורה דזיל בתר טעמא שהביא מהתוס’ בסוכה שם, ואפשר דעיקר מה דבא לאפוקי הוא הלל שאינו מחמת נס).

והנה מאחר שנתבאר שפשטות דעת התוס’ לחייבם בהלל וכך יש מקום לטעון מפשטות הגמ’ לכאורה מאחר דנתבאר שחייבים בהלל דליל הפסח ולא נתבאר להדיא שפטורות מהלל אחר שחייבות בו מחמת נס, ומאחר שכך נקטו גם כמה אחרונים, לכך לכאורה דחוק לומר שאין צורך להדר בזה לכתחילה, ומ”מ משמע באחרוני זמנינו שסוגיין דעלמא נקטו שנשים פטורות מהלל מעיקר הדין.

ובבה”ל שם כתב דע דפשוט דעכ”פ היא עצמה יכולה לקרות הלל ולברך אע”פ שאינה מחוייבת וכמו בכל מ”ע שהזמן גרמא שמדקדקות ע”ע ומברכות ומסתברא עוד דגם בהלל דר”ח לפי מנהגינו דמברכין על ההלל דגם אשה יכולה לברך וכמו אנשים וכו’ ודבריו דלא כהיעב”ץ שנשים לא יברכו בר”ח דלא נהגו כמותו, ובניד”ד בחנוכה יתכן שגם בנות ספרד יוכלו לברך מכיון שיש לצרף כאן גם הדעות שנשים חייבות מדינא שזו פשטות הדין לפי הטעם בתוס’ שם.

הנה במשנ”ב משמע דמעיקר הדין אין איסור בראיית אשה צנועה בלא הסתכלות לולא מידת חסידות, אולם כידוע שבהדפסת תמונות נהגו היראים להקפיד בזה, והיה מקום לומר דמכיון ששייך לבוא להסתכלות איסור ע”י זה לכך גדרו בזה היכא דאפשר, אולם יעוי’ בחוט שני אה”ע עמ’ מו מז שהחמיר בזה מדינא וכתב דתמונות לא גרע מבגדי צבעונים דאסור להסתכל בהם, ובתמונות יש לומר דאסור אע”פ שאינו מכיר האשה עכ”ד.

הוספה לתשובה בענין הדפסת נשים בעיתון – לענין תמונת אשה ממוחשבת

מה ששאלת לגבי תמונת אשה הנוצרת על ידי מכונה שאינה תמונה אמיתית אם הוא בכלל איסור זה, הנה בע”ז שם בסוגי’ דבגדי צבעונין נזכר דיש מראות שאסור להסתכל בהם אפי’ שאינם שייכים לבנ”א כלל, כגון בבהמה וחיה בשעת זיווג, ומבואר מזה דכל מה שהוא בכלל הרהור אינו תלוי שיהיה שייך דוקא על אשה ידועה.

רק דלענין בגדי צבע קים להו לרבנן דאם אין מכיר האשה אז אין גורם מראה זה להרהור (ונחלקו הראשונים אם האיסור רק באופן שכבר לבשה או לא, ותלוי בדחיית הגמ’ שם, והרחבתי בתשובה אחרת ד”ה מי שאשתו לבשה בגד של אשה שמכירה האם יש בזה איסור הסתכלות, אבל מ”מ רק בשייכים הבגדים לאשה שמכירה).

אבל במראה תמונת אשה נקט הגרנ”ק בחוט שני עמ’ מז להחמיר אפי’ אינו מכיר האשה כלל, ומשמע שלמד כן מסברא דס”ל שלדעתו הדבר גורם להרהור כמו בגדי צבעונים באופן שמכירה, וממילא אין חילוק בין האשה קיימת או לא.

וכ”ש אחר שנתבאר בתשובת הב”ח סי’ יז (הבאתי בתשובה ד”ה מי שאשתו לבשה בגד של אשה שמכירה האם יש בזה איסור הסתכלות) לאסור בלבוש אשה מתה א”כ כ”ש שיאסור גם באופן זה, (וגם להחולקים שציינתי בתשובה הנ”ל מ”מ מודים שמה שניר ששייך לאשה אסור עי”ש).

ואמנם היה לומר דסובר דבתמונה כזו חשיב שמכירה לענין זמן זה שמסתכל בתמונה, דלא שייך לומר שאינו מכיר בזמן שמסתכל בתמונה, עכ”פ גם לפי הצד השני יש לדון דאולי א”צ הכרה דוקא על אשה חיה אלא כל מה שגורם ההרהור.

ואמנם בגמ’ בסוטה פ”ק איכא תנא דסבר אין יצה”ר שולט אלא במה שעיניו רואות, מ”מ שם הוא רק בצירוף שבאותו זמן גופא אין יצה”ר כמ”ש שם התוס’ בשם הירושלמי אין יצה”ר שרוי באותה שעה, ובא לכלול גם שאר הדברים הנזכרים במשנה, ועי”ש במאירי וכן בקידושין בפלוגתא דאבא שאול ורבנן גבי יצה”ר בשעת אנינות, ועכ”פ זה מוסכם לכו”ע היום שלגבי תמונה שאינה ראויה שאין להתיר ע”פ הגמ’ שם בין במתה ובין בתמונה מלאכותית ואף בציור, ולפי שי’ החוט שני לענין הסתכלות גם תמונה בלבוש כשר הוא כמו תמונה שאינה ראויה כמשנ”ת.

עכ”פ מצד המנהג שנהגו היראים להמנע מהדפסת תמונות אשה בעיתון ברור שבכלל זה הוא גם תמונה מלאכותית עכ”פ כל שנראה כתמונה.

ויעוי’ בספר גן נעול ח”ג פי”ג שהאריך להביא הרבה דעות בזה וכמו שהסיק שם דהעיקר בתמונה לאסור גם כשאין מכירה, ועוד הוכיח שם דגם האחרונים שמהם הביאו ראיה להתיר לא מיירו בתמונה אלא בציור, וגם להמתירים בציור גרידא מ”מ באופן שנראה כתמונה אמיתית אפשר שלא התירו, וכידוע שאכן גם לפי המנהג יש חילוק בין ציור לתמונה עכ”פ כשאין מכיר, ויעו”ש כי האריך, ועי”ש בסכ”ב שדן לגבי ציור והביא כמה פוסקים שאסרו סתם ציור.

או”ח סי’ תקנא ס”ג ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא, משמע דפשיטא ליה דגיהוץ בכלי פשתן אסור ללבשן בימים אלו, ואם היה דין הגיהוץ ככיבוס היה מותר ללבשן, ובאמת דין גיהוץ בכלי פשתן מבואר לעיל בסעיף זה דגיהוץ של כלי פשתן אסור ללבשן, אבל מה דמשמע שכיבוס דכלי פשתן מותר ללבשן צ”ע, דלעיל במשנ”ב סקכ”ה בשם הב”י והגר”א הביא שאפי’ כיבוס דכלי פשתן אסור ללבשן בשבוע זה, ולגבי שאר בגדים כבר לה לעיל בסקכ”ב בשם הב”י דאסור, אולם מסגנון השו”ע משמע דלא הוה פשיטא ליה לדינא דין זה, חדא מהלשון כאן “ללבשן מיהא” שכך יוצא מזה וכמשנ”ת, ועוד למה הביא דין זה דאסור ללבשן רק לגבי גיהוץ דכלי פשתן שהוא החמור מן הכל, ומ”מ יש לומר דהשו”ע לא נחית לחלק בזה כיון דבלאו הכי נהגו להחמיר בכיבוס שלנו וגם לכמה דעות ליכא האידנא כיבוס שלנו כמשנ”ת בשו”ע ולכך לרווחא דמילתא קאמר דאפי’ אם שייך מן הדין היתר ללבשן בכיבוס שלנו מ”מ אינו נוהג לדינא.

בדין אשרי יש ב’ דינים, דיש דין אחד לאומרו אחר התפילה משום ישבו ישרים את פניך שנאמר אחר התפילה כדדרשי’ גבי חסידים הראשונים, ולכן כ’ הרמב”ם פ,ט מהל’ תפילה ה”ח שאומרים קודם מנחה תהלה לדוד בישיבה, והוא כדי לקיים דין זה דחסידים הראשונים שנאמר בישיבה כדדרשי’ מקראי דכתיב אשרי יושבי לענין קודם תפילה וישבו ישרים את פניך לאחר תפילה.

ויש דין שני לאומרו כדי להשלים ג’ פעמים בכל יום כמבואר בפ”ק דברכות, והנה דין הראשון הוא מנהג בעלמא ובודאי שלא נקבע בנשים וכמו שהביא כת”ר דבסדר התפילה לנשים בקובץ תשובות לא הזכיר הגריש”א אשרי.

ולחדד הדברים יש לבאר דהנה מנהג נשים להתפלל הרבה פחות מהחיוב והפוסקים נתחבטו ליישב מנהגם עי’ במג”א ומשנ”ב, וגם אם לא נקבל שיש פטור למעשיהם, אבל עכ”פ המנהג נתברר שאין מנהג נשים להאריך ולהוסיף בתפילה, וממילא כל מה שגם חיובא דאנשים מחוייבים רק מצד המנהג, והרי בנשים נתברר שאף אין מנהג, מ”מ אהני בזה לומר שאין כאן מנהג בנשים להתפלל תפילות אלו (והיינו כל סתם תפילה שלא נודע שיש מנהג בנשים להתפלל).

וכן ואני תפילתי שהוא מנהג בעלמא ע”פ המדרש, ובפרט שעיקר מה שנקבע הוא למי שבא לבהכנ”ס להתפלל ולשמוע קריאה”ת ובלאו זה לא נתקן, דעיקר השבח נתקן באופן זה, ואמנם במדרש גופיה לא נזכר בהכנ”ס וקריאה”ת אלא תפילתי עת רצון, ויעוי’ במשנ”ב שכ’ דביו”ט לא נתקן כיון שאין קריאה”ת שהוא עת רצון, אבל בשבת המנהג לומר גם כשאין קורין ואף ביחיד, והיינו אחר שכבר הוקבע המנהג בשבת אומרים, ולפ”ז נשים שלא הוקבע להם מנהג (דהדבר ידוע שאין מתפללות כל דבר כאנשים ובפוסקים מבואר שהקילו טובא עי’ מ”ב בשם המ”א), לא.

אבל יתכן לומר באופן אחר דהעת רצון הוא משום שיש בתי כנסיות אחרות שקורין בתורה אז כדאמרי’ בפ”ק דברכות גבי רב נחמן לימא מר לשליחא דציבורא וכו’ אימתי עת רצון וכו’, וכן בב”ר גבי ר’ חנינא בן דוסא, ולפ”ז עיקר טעם המנהג שייך גם בנשים, אבל אכתי מאחר ואינו אלא רק מנהג בעלמא מנ”ל שהונהג חובה בנשים, וגם באנשים שמא לא היה נתקן מעיקרא במקום שלא היה שייך שם קריאה”ת כלל (דלו יצוייר שלא היה קריאה”ת אלא בב”ד חשוב מסתמא לא היו מתקנים בשאר מקומות).

אבל גם לגבי דין השני דאשרי הנ”ל יש לציין דעיקר מה שנקבע לומר ג’ פעמים הוא משום פעם אחת כדאי’ בתשוה”ג שערי תשובה, ומעי”ז במפרש על הרא”ש, ובראשונים יש שלא גרסו ג’ פעמים, אלא רק פעם אחת בכל יום, הלכך אם אמרה בפסוד”ז אפשר שאין להחמיר עליה לומר ג”פ.

לענין קדושה דסדרא משמע טובא בפרש”י בסוטה מט ע”א שנתקן רק במקום אנשים וגם מדין ת”ת, ויש להזכיר דיש פוסקים שסוברין דאינה נאמרת ביחיד כלל.

ולענין תחנונים דקדושה דסדרא עיקרו נקבע רק לש”ץ כמבואר ברמב”ם (בסדר התפילות קודם נוסח הקדיש) שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפלה ואחר כל תפלה ואחר שאומר סדר היום בכל עת שיאמר סדר היום יתחנן מעט ויאמר קדיש עכ”ל, וסדר היום היינו סדר קדושה דסדרא כמ”ש הרמב”ם לעיל בהל’ תפילה פ”ט ה”ו ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו וכו’ ואחר כך אומר ובא לציון וכו’ ואתה קדוש וכו’ וקרא זה אל זה וכו’ וגומר הקדושה והן עונין ק’ ק’ ק’ שלשה פעמים וחוזר וקורא הקדושה תרגום ואומר ותשאני רוח וכו’ וקוראהו תרגום ואומר ה’ ימלך וכו’ וקוראהו תרגום כדי להבין לעם ואלו הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה עם תרגומן הן הנקראים סדר  היום ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ופסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין עכ”ל, וגם בזה מבואר שאמירת תחנונים דקדושה דסדרא היא על הש”ץ, ורק שנהגו העם לומר תחנונים כמ”ש בסדה”ת.