נשים

שו"ע או"ח סי' שכו ס"ג, ומימיו נשפכים לעוקא שבקרקע, נקט הכי משום שאם נשפכים לכלי או שהוא עצמן קולטן לכלי בלאו הכי אסור אפי' היו חמי טבריא עצמן כמבואר לעיל בס"א.

או"ח סי' שנב ס"א הקורא בספר על האיסקופה ונתגלגל ראש האחד מהספר מיד וכו' גוללו אצלו וכו' משום בזיון כתבי הקודש התירו, המחבר לא הזכיר להדיא מה הדין כשכותל האיסקופה משופעת ונח עליו שהחמיר בזה בס"ב בקורא על הגג, אבל נראה דמאחר וכאן קיל אפי' נתגלגל בחלקו לרה"ר משום בזיון כתבי הקודש, כמבואר בשו"ע כאן ובמשנ"ב סק"ב, א"כ לכאורה כ"ש שנח על גבי כותל משופע שהוא קל מרה"ר כל שאגדו בידו שיהיה מותר, דבכלל מאתים מנה.

ועוד יש לדון באופן שהוא על הגג דבזה אין ביזיון דאיסקופה דדרסי רבים כמ"ש כאן הרמ"א ובמשנ"ב שם, אבל באופן שיש ביזיון גדול אחר כגון שגשמים מנטפין ויבואו למחיקת הכתב והשמות ולגניזת הספר או חלקו, ולכאורה כאן כ"ש דיש להחשיבו כבזיון להתיר בו אפי' הוא בחלקו ברה"ר או ע"ג כותל משופע כל שעדיין אגדו בידו.

וגם במקום דשכיחי גנבי או חיות רעות (עי' בביצה טו סע"א וברפ"י דעירובין), לכאורה יש להחשיבו כמקום ביזיון, אם לא דנימא שכאן כיון שהוא עשה הדבר הלכך צריך לעמוד ולשמור משא"כ בביצה ובעירובין שם שלא הוא עשה וגם הוא מחוץ ליישוב, וצל"ע בזה.

שו"ע או"ח סי' שצז ס"ח, שור של רועה כרגלי אותה העיר, יש לדון דלכאורה ביושבי אוהלים שמודדין מפתח ביתם לו יצוייר שיש הרבה מתחילתם ועד סופם וקונים כולם ממנו והוא באמצעם מובלע בתוך תחום כולם (דאל"כ פשיטא דבכה"ג אין שור זה נמדד לפיהם) לא יוכלו להזיז השור ממקומו, דומיא דשנים ששאלו חלוק ועירב זה למזרח וזה למערב להלן בסעי' ט, ועוד קשה דאם עירב אחד מבני עיר למזרח ואחד למערב לא יזיזו השור ממקומו, ומיהו יש לומר דבזה לא נקבע השור על דעת יחיד שפרש מבני העיר, אבל גם באופן הקודם של יושבי אהלים יש לומר דבזה לא נקבע על יושבי אוהלים שיש בהם סותרים זה את זה, ומעין מה דאמרי' (לפרש"י בגמ' כך משמע ועי' בסעי' ה בבאר היטב) דמי שיש לו שור ורגיל למסור לב' רועים ואפי' יש בעיר ב' רועים (יש לדון דשמא בידוע שאינו רגיל בשניהם לא ועי' עוד משנ"ב סקי"ג) אין נקבע לפי הרועה, אם כי שם לגבי רועים גם אם שניהם בשביתה אחת אינו ברור דנקבע לפי שביתתם.
וכמ"ש השעה"צ בסק"י דכמה פעמים נותן עירובו במקום אחר, אבל כאן כן נקבע לפי כל בני העיר ומאן דפריש מינייהו אינו מן הכלל, אבל אם כל בני עיר אינם קבועים במקום אחר ויגרמו שלא יוכלו להזיז השור ממקומו אין רצונו לקבוע לפי בני העיר.

ושוב חשבתי דלכאורה ביושבי אהלים לא גרע הרועה מפטם שכל אחד מוליך מנתו למקומו בס"ו, כיון שדעתו על כולם ולכאורה ה"ה הכא, וכעי"ז לקמן סקל"ד בעירב אחד מבני העיר שיכול ליקח ממי בור העיר למקום שעירב, ולפ"ז יש לדון גם כאן אפי' בעירב אחד דשמא כשקונה יהיה מה שקנה לפי שביתתו, שהרי דעת הרועה על בני העיר (דדוקא היושבים מחוץ לעיר אין דעתו של הרועה עליהם, ועי' במשנ"ב), וצל"ע בכ"ז.

הנה בגמ' שבת קיח ע"ב משמע לפי פשוטו דפסוקי דזמרא אינו תקנה דרבנן, דקאמר ר' יוסי יהא חלקי וכו', ורוב הדברים שם בגמ' הם רשות, וגם מהלשון עם קוראי הלל בכל יום משמע שלא כל בני אדם כך הם, ומה שהם חובה מהדבירם הנזכרים שם דנו בהם כבר המפרשים למה קאמר בהו ר' יוסי יהא חלקי, וכן ברמב"ם בהל' תפילה אי' ושבחו חכמים למי שקורא פסוקי דזמרא וכו' (ובסדר התפילות הביא רק המנהג כדרכו) ומבואר שאינו תקנה דרבנן אלא לכל היותר חיוב מצד המנהג, ובאמת ברכת ברוך שאמר לא נזכרה בחז"ל וגם מה שהביאו חלק מהראשונים שברכת ישתבח נזכרה בדרך אגב בירושלמי וחלקם הזכירו בשם המדרש מ"מ לפנינו ליתא אבל ברוך שאמר לא נזכר כלל, וגם ישתבח לא נזכר בבבלי (וגם מה שנזכר במדרש הנ"ל נזכר דרך ארעי שאסור להפסיק ולא שיש חיוב אמירה מעיקרא ויש לדון בזה אם מה שאסור להפסיק הוא חיוב אמירה ועכ"פ בגמ' וברמב"ם לא משמע שהוא חיוב אמירה).

ויש להוסיף דגם בכמה סוגיות משמע דעיקר תפילתם היה ק"ש ותפילה, עי' מ"ש גבי ארחץ בניקיון כפי וגבי רב דמקדים וכו' וכו'.

וכך רהיטת הפוסקים בב"י ושו"ע בסי' נב דפסוקי דזמרא אינו אותו דרגת החיוב כק"ש ותפילה לענין שיכול לדלג חלקם במקום הצורך ואפי' גם ברכות הפסוד"ז בשעת הצורך ונדחה מפני עניינים אחרים מעיקר הדין עכ"פ לשי' השו"ע כמבואר שם.

וממילא לפי מה שנתבאר בתשובה אחרת דבדברים שאנשים חייבים בהם מצד מנהג אם ידוע שמנהג הנשים שלא לאומרו א"א לחייבן, ולכן אם יתברר שאין מנהג נשים לומר פסוד"ז א"א לחייבן.

וכן דעת השוע"ר (הובא בשעה"צ בדברי המשנ"ב להלן בסי' ע) שנשים אין מחוייבות וכן משמע בעה"ש סי' נב ס"א שיכולות להדר ולומר אם כי בסי' מז סכ"ה כ' דקבלוהו עלייהו כחובה וצ"ע.

אולם המשנ"ב שם בסי' נב אחר שביאר שם שיטת הפוסקים הביא שיטת המשכנות יעקב שסובר דפסוד"ז הם תקנה קדומה מימות התנאים, ולהלן במקו"א משמע במשנ"ב שתפס לחשוש מעיקר הדין לשיטתו כמו שציינתי בתשובה אחרת, וא"כ יש לדון לפי שי' זו אם נשים נתקן בהם ג"כ תקנה זו או לא.

ובאמת במשנ"ב סי' ע סק"ב נקט שנשים מחוייבות בפסוד"ז ויסד שיטתו על דברי זקני הרע"א (וע"ע משנ"ב סי' עא סק"ד) שפסוד"ז נתקנו בשביל התפילה, וממילא מאחר שמחוייבות בתפילה דרחמי נינהו מחוייבות בפסוד"ז, ויש לציין דבמחזור ויטרי ג"כ הביא על הא דפסוד"ז דהוא משום שיסדיר שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל (אבל יש לדון בזה דאם נימא שהיא תקנה אחר הגמ' א"כ מנ"ל שנתקן גם לנשים דשמא הוא מנהג לאנשים כדמשמע ל' הרמב"ם ואין זה סותר שטעם המנהג הוא מחמת שהוא קודם התפילה, ושו"ר דגם בשבט הלוי ח"ו סימן יב וח"י סימן יז כתב דאין ראיה מדברי רע"א דרק מישך שייכי בתפילה).

והנה ידוע שנחלקו הראשונים לענין פסוד"ז אלו פסוקים נאמרו בזה אבל שי' רש"י בשבת שם שמקצר הפסוקים הוא יחידאה דכל הראשונים חולקים עליו ומהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ועוד כמה ראשונים שלא ציינם הב"י שם בסי' נב, שסוברים שפסוד"ז הם מאשרי ועד סוף התהלים, וגם במסכת סופרים נזכר שהוא מזמורים אלו וכן הודו עי"ש, וממילא אם נאמר שיש עליה חיוב מצד תקנה היה מקום לטעון דהחיוב הוא על כל פסוד"ז הללו, אבל מבואר בפוסקים שברכה אפשר לברך אפי' רק על אשרי בלבד וכן מבואר במעשה רב.

ובתשובה אחרת הרחבתי בביאור דברי הפוסקים דפשטות דברי הפוסקים שמי שאמר פסוד"ז בדילוג אינו מחוייב להשלים אם אמר הברכות, ורק כשדילג הכל עם הברכות אז משלים הפסוקים, ושם נתבארו לשונות הפוסקים בזה, אלא שיש קצת אחרונים שלא כתבו כן, עכ"פ לפי הפשטות בדברי הפוסקים אפשר דאינו לעיכובא אלו פסוקי שבח נאמרו, ומהך טעמא לא חשו להוסיף במנהג עוד הרבה פסוקי שבח מלוקטים כיון שהברכה תוכל לחול על כל פסוקים אלו ואינם הפסק.

עכ"פ אם נימא דהוכחת המשכנ"י (וצל"ע בפנים) ממה שנזכרה ברכת ישתבח בירושלמי או במדרש שהיה לפני הראשונים א"כ אפשר דאין ראיה עדיין גם לשיטתו שכל הפסוד"ז הם חובה וצלע"ש.

ובאמת בקובץ תשובות ח"א סי' יד כ' הגריש"א שיאמרו הנשים לכה"פ אשרי ברוך שאמר וישתבח.

עכ"פ לפי כל מה שנתבאר שנשים שלא נהגו באמירת פסוד"ז לכאורה אפשר דיש להם על מה לסמוך.

לענין מה שאינו טוב לקרות בתו בשם עדה יש להוסיף דגם אשתו של עשו נקראת עדה (בראשית לו ב) והיא בשמת כמבואר בפרש"י בראשית שם, ושם אי' דנקראת בשמת ע"ש שהיתה מקטרת לע"ז, ומשמע שעיקר שמה היה עדה, דהיכא דדרשי' אחד מהשמות השם השני הוא העיקרי כדמוכח בריש פרק כיצד מעברין בעירובין נג ע"א, ממילא עדה הוא שם העיקרי, ויתכן לומר עוד בדרך רמז שנקראת עדה על שם שהיתה סרת טעם, דלא יסור  בבראשית מט מתרגמי' לא יעדי וכדמייתי לה בפ"ה דיומא הוציאו לו, ועשו כל מ' שנה היה צד וכו' (רש"י בראשית כו, לד), ומסתמא אח"כ גם כן רק דר"ל שעד אז לא נשא ואיהו בקרי ואתתיה בבוציני כדאמרי' בפ"ק דסוטה דף ג' והם כולם היו פרוצים כדמפרשי דורשי חמורות במקום שנהגו פסחים נד ע"א ובמדרשים ס"פ וישלח (ועי' פרסומי ניסא שליקט המדרשים בזה), וממילא שייך לקרותה לשון עדה דיוצאת החוץ הוא ג"כ מלשון זה עי' בפרש"י ריש משלי.

ואמנם אם היתה עוד עדה צדקת היה שייך לכוון על שמה שיש שכתבו כעי"ז כשיש שם שנקרא בו צדיק ורשע שיכוון על הצדיק (עי' מה שהביא בדרך שיחה) אך מאחר דגם עדה ראשונה לא היתה צדקנית ממילא עדה שניה שהיתה רשעה מוסיף טעם לפגם וסניין שמייהו.

כתיב בתולותי ובחורי הלכו בשבי [איכה א יח], וצריך ביאור דאיש גדול מאשה, ולמה הוקדמה אשה לאיש, ויש לומר משום דלפדיון מבית השבי אשה קודמת כדאי' בפרק בתרא דהוריות [יג ע"א] ובשו"ע [יו"ד סי' רנב ס"ח], הלכך כאן דמיירי לגבי צרת שביה הוקדמה אשה.

אבל יל"ע דכתיב ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא [עמוס ח יג], ולמה כאן הוקדמה אשה לאיש, דהרי להצלה איש קודם לאשה כמ"ש ברמ"א על השו"ע שם ע"פ שלהי הוריות, ויל"ע אם התעלפות בחוצות חשיב בזיון להקדים אשה וצל"ע למעשה, אבל יש לומר בפשיטות דבקלקלה הקטן קודם כדאמרי' בקיצור בגמ' דברכות סא ע"א בקלקלה מתחילין מן הקטן ובאריכות במס' דרך ארץ על כמה עניינים, הלכך בלשון קללה לעתיד יש להקדים אשה לאיש, ואם נימא דגם בלשון קינה על העבר חשיב קלקלה לענין זה א"כ יש לתרץ כן גם על קושי' דלעיל.

לענין הלל של סוכות מבואר במתני' פ"ג דסוכה שפטורות, ולענין הלל של ליל הסדר מבואר בתוס' סוכה לח ע"א דבד' כוסות חייבות משום שנתקנו לומר עליהן הלל והגדה ואף הן היו באותו הנס, ומשמע לפ"ז דכל מצוה שחייבות משום שהיו באותו הנס יהיו חייבות גם בהלל, וכן החו"י במקו"ח כתב שחייבות גם בהלל של חנוכה דאף הן היו באותו הנס וכ"כ עוד כמה אחרונים (עי' מנחת פתים או"ח סי' תרפג ס"א, התעוררות תשובה ח"א סי' קלז).

אולם בדעת הרמב"ם נקטו האחרונים (ראה שדי חמד ח"ט מערכת חנוכה אות ט סק"ב בשם מהר"ש הכהן מוילנא בעל הבנין שלמה, כלי חמדה קונטרס המילואים ח"ו סק"ב, שלמי תודה סי' יח) לפטור נשים משום שהרמב"ם הביא הך דינא דמתני' הנ"ל בפ"ג דסוכה בהלכות הלל שלו (בפ"ג מהל' חנוכה ומגילה הי"ד) שקבעם אחר הל' חנוכה ומסתימת הדברים משמע שכך הדין אפי' בהלל של חנוכה.

וכן יש שנקטו גם להלכה (ראה מנח"ש ח"ב סי' נד, הערות הגריש"א סוכה שם, מועדים וזמנים ח"ב סי' קמו).

והנה מאחר שנתבאר שפשטות דעת התוס' לחייבם בהלל וכך יש מקום לטעון מפשטות הגמ' לכאורה מאחר דנתבאר שחייבים בהלל דליל הפסח ולא נתבאר להדיא שפטורות מהלל אחר שחייבות בו מחמת נס, ומאחר שכך נקטו גם כמה אחרונים, לכך לכאורה דחוק לומר שאין צורך להדר בזה לכתחילה, ומ"מ משמע באחרוני זמנינו שסוגיין דעלמא נקטו שנשים פטורות מהלל מעיקר הדין.