ישיבה

במשנ”ב סי’ תקס סקי”ג הובאה דעת הב”ח דגם שירה בפה שלא על היין אסור ומבואר שם דאין דעתו מסכמת לכו”ע דלדעת השו”ע מותר לומר שירה בפה שלא על היין, אבל לענין שירה בכלי השו”ע שם ס”ג אסר לגמרי והרמ”א שם כתב דיש אומרים דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה עכ”ל, ומבואר מלשונו דגם האיסור כשעומד ושוכב בכלי שיר הוא אם רגיל בו.

וכן מבואר במשנ”ב שם סקי”ב דמה שסיים הרמ”א או בבית המשתה היינו משום דבבית המשתה יש חומרא שגם כשאינו רגיל אסור כיון שהוא על היין.

והוסיף שם עוד המשנ”ב בשם הפמ”ג דאלו שיושבין בסעודתן ובחוץ עומדים ומנגנים ובכל יום עושין כן הוא בודאי איסור גמור ומש”כ שבכל יום עושין כן היינו משום דבזה רגיל ואז יש איסור גם מצד מה שרגיל, והלשון דזהו ודאי איסור גמור אולי ר”ל דעל היין לבד בלא רגיל אינו ברור לאיסור דבגמ’ מבואר שאסור, ואדרבה ענין הרגילות אינו מוסכם דלהרמב”ם לא תליא ברגיל כמבואר בטור שם.

וכי תימא מצד מה שהביא בשעה”צ שם דיש מתירין כשיש שם גם אכילה ולכן כ’ המשנ”ב דכשרגיל הוא ודאי אסור, אין לתרץ כן, דהא לדעה זו רצה להתיר ג”כ כשרגילין בזה, ומ”מ במקור הפמ”ג לא נזכר להדיא דמיירי בסעודה של יין רק דהפמ”ג קאי על המג”א שכ’ דבסעודה אסור אפי’ מי שאינו רגיל וציין מקור דבריו טור ותוס’ וצל”ע דאדרבה רש”י הוא זה שפירש דהאיסור הוא מצד המשתה ואילו התוס’ חלקו עליו וכתבו דאפי’ בלא משתה ודוקא מי שרגיל והטור הביא כ”ז.

ואולי המג”א הוה פשיטא ליה דהתוס’ באו רק להוסיף איסור ולא להתיר וממילא כ”ז הנידון הוא על היין דאפי’ באינו רגיל אסור, ויש לסייע להמג”א מלשון התוס’ בגיטין ו’ ע”א שכתבו על פרש”י שהאיסור הוא בבית המשתה כן משמע וכו’ וראוי להחמיר וכו’ וא”כ באו להוסיף על רש”י ולא לפחות ממנו.

אבל עכ”פ אם נפרש דהיה צד דלהתוס’ האיסור רק ברגיל ולא תליא ביין כלל, והתוס’ מספקא להו אם זה נכון או פרש”י נכון לכן החמירו בתרווייהו, א”כ ניחא קצת הך לשון של הפמ”ג שכשיש גם משתה יין וגם רגילות אז הוא בודאי בכלל האיסור ומוצא מכל ספק.

ושמא י”ל דאמנם עיקר דברי המשנ”ב שם בתחילת דבריו הוא בסעודה שעל היין אבל שמא אתא למימר דגם כשאין יין בסעודה אז הוא איסור גמור מצד שרגילין בכל יום, ואז יש איסור גם כשאין שם יין, ולפ”ז אם אין שם יין וגם אין רגילין בכל יום אינו בכלל האיסור לדעת הרמ”א, אבל עדיין צ”ע ליישב כן דהרי בשעה”צ סקכ”ג חזר על דבריו שוב דמה שהביא בשם הפמ”ג שם מיירי על היין.

ונשאלתי בנידון זה בקטן אם יש להקל באופן זה של שמיעת שירים באופן חד פעמי כשהולך לישון, ונראה דבקטן יש להקל יותר דגם שבגדול נקטו האחרונים שראוי להחמיר כהמחבר (ראה אג”מ או”ח ח”א סימן קסו, וח”ג סימן פז וע”ע שה”ל ח”ו סי’ סט), מ”מ הרי לכמה פוסקים אין דיני אבלות נוהגים בקטן כלל ואין בזה מצוות חינוך כלל, והארכתי בפלוגתא זו בכמה מקומות, ולכן בכה”ג בודאי שמותר לקטן עכ”פ כשאינו רגיל, ויש להוסיף דבמשנ”ב סי’ תקס הקיל לשורר לתינוק ואף דמסתמא מיירי בלא הגיע לחינוך מ”מ לא חשש לאיסור ספייה בדרבנן (שהוא אסור כמבואר בשו”ע סי’ שמג ס”א ומשנ”ב שם סק”ד סק”ה), ועי’ עוד בחוט שני (נושאים שונים סי’ תקס ס”ג) לגבי קטנים באופנים המבוארים שם וכן מה שהקל באול”צ ח”ג פ”ל סי’ ג.
 

והי’ מקום לטעון דגם כשהקטן רגיל בכל יום אסור כיון דיש כאן ספק ספקא דלרש”י בגיטין שם האיסור רק על היין וגם לכמה פוסקים אין דיני אבלות נוהגים בקטן כלל, ונראה דאם מצד שאין למחות בקטן כשנוהג כמ”ד שאין דיני אבלות נוהגים בקטן אולי יש כאן מקום בשעה”ד לסמוך, אבל לומר שיש כאן ספק ספקא לקולא אי אפשר לומר כן, דהרי התוס’ שם הוכיחו דברים מהירושלמי מגילה פ”ג ה”ב, ואפי’ רש”י לא חלק להדיא על הירושלמי דברגיל אסור אלא רק בא לפרש דברי הגמ’ דידן בגיטין שם דמיירי על היין, ולפי דברי הרמ”א שהכריע לאסור ברגיל או על היין [לפירוש המשנ”ב בדבריו] וכן לפי דברי התוס’ [אם נימא דנקטו ב’ החומרות בתורת ודאי ולא בתורת ספק עי’ לעיל] נמצא דב’ הדינים נפסקו להלכה א”כ אין הכרח שרש”י חולק על זה כיון דלא מיירי אלא בדין הבבלי ולא בדין הירושלמי.

כשדברתי לאחרונה עם אברכים בני תורה על מסקנותי בענין סוגי’ דתכלת, בקשוני להעלות ע”ג הכתב את הדברים, והענין מתחלק לשני חלקים, ראשית כל בירור דעת הפוסקים אם יש חיוב להטיל תכלת בכלל, והנוגע לזה והמסתעף לענין תכלת בזמנינו, וכמו כן לענין מנין חוטי הציצית למי שמטיל תכלת בטליתו [עדיין לא הובא כאן], וזה החלי בעזר צורי.

הנה ראשית כל בגדר מצוות תכלת בציצית נפסק כדעת התנאים וכסתמא דמתני’ [מנחות לח ע”א] שהתכלת והלבן אין מעכבין זה את זה, אמנם אע”פ שאסור ללבוש ציצית בלא ציצית מכל מקום התירו האידנא ללבוש ציצית בלא תכלת, והפשטות היא דמכיון שלא היה תכלת לכך התירו דבר שהיה אסור אם היה תכלת וכמו שיתבאר יותר להלן בדברי המרדכי.

ובאמת כן מבואר בכמה מגדולי הפוסקים שיש בזה איסור בלבישת ציצית בלא תכלת בזמן שהיה התכלת מצוי, ולא הותר אלא באנוס.

אמנם יש לציין שמאידך דעת כמה מגדולי הפוסקים שהתכלת גם בזמן שהיתה מצויה לא הייתה חיוב בלבישתה, אלא רק הידור ומצוה מן המובחר בלבד.

ואע”ג שבגד המחוייב בציצית בלא חוטי ציצית כלל [במקום שיכול להטילן] יש בהם איסור ביטול מצוות עשה, ואסור ללבוש בגד זה, מכל מקום אם כבר יש חוטי לבן בבגד זה אין עליו איסור ללבוש בגד זה בלא תכלת, אלא רק מצוה מן המובחר.

מיוחס להרשב”א ראשית כל יש להביא את לשון המיוחס להרשב”א בר”פ התכלת [מנחות לח ע”א ד”ה מאי] שכתב וז”ל, אי נמי אי לא כתב מידי והוה שתיק מוראיתם אותו הוה אמינא דמ”מ מעכבי למצוה ובלא תרווייהו לא קיים מצוה מן המובחר ולכך כתב אותו דאשמעינן אותו דהיכא דליכא נמי אלא חדא דקיים מצוה מן המובחר אלא דמצוה טפי לעשותו משניהם עכ”ל, ומבואר מתוך השו”ט של דבריו בדרשות המקראות שדין הלכתחילה של הטלת התכלת בציצית אינו חיוב אלא מצוה מן המובחר.

והנה ספר המיוחס להרשב”א כידוע שסמכו עליו החפץ חיים והגר”א וסרמן אף שידעו שאיננו להרשב”א.

ויש הרבה ספרים שאף שאין מחבריהם ידוע לנו מ”מ ידוע לנו מתוך הספר שהמחבר היה גדול מן קמאי, כמו כל בו ותוספות על הרבה מסכתות.

וכידוע שאף טרח הח”ח להדפיס את החיבור הנ”ל.

פני יהושע וכן כתב הפני יהושע [ב”מ סא ע”ב ד”ה בתוס’] שהביא דברי התוס’ לגבי תולה קלא אילן בבגדו שעובר עליו משעת תליה, ואח”כ כתב וז”ל, מיהו הרא”ש ז”ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת.

ופירושו נראה לי מוכרח שהוא אליבא דהלכתא דהא קי”ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר ואם כן לפי”ז קשה למה לי קרא דיציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא להדיא בפ’ התכלת אי לאו משום גזירה ע”ש, ואם כן מדאורייתא שרי לכתחלה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצוה מן המובחר כמו תכלת ואם כן לא שייך שום רמאות בזה אלא על כרחך דמיירי במי שמוכרו לאחרים עכ”ל הפנ”י.

ונמצא בדבריו שתלה את דברי התוס’ כהגדרתו שהם דלא כהלכתא, ונראה כוונתו שדברי התוס’ הם כפי שיטת התנאים הסוברים שאין לו תכלת אינו מטיל לבן, וכמו שכתב עליהם וז”ל, … שכך עונש יש במי שלובש קלא אילן כמו העונש של מי שאינו לובש ציצית כל עיקר, ועל זה כתבו דאיצטריך לעבור עליו משעת תלייה, כן נראה לי ברור בכוונת התוס’ עכ”ל, מה שאין כן הרא”ש שפירש שמוכר לאחרים והוא מטעם גניבה ואונאה פירש כהלכתא דקיימא לן התכלת אינה מעכבת את הלבן, ואין בדבר זה איסור כלל.

ערוך השלחן ויש להביא עוד דברי הערוך השולחן [או”ח סי’ ט סי”ט] שדן לענין סדין בציצית שהיא פשתן, לדעת הסוברים שאין מטיל בה ציצית כלל מדברי סופרים, גזירה שמא יטיל בה תכלת שהיא צמר, וכתב וז”ל, ואי קשיא לשיטה זו היכי עקרי רבנן מצות עשה דאורייתא לישא בגד של ד’ כנפות בלא ציצית כלל, אך באמת שאלו זה בגמרא [יבמות צ ע”ב] ותרצו דשב ואל תעשה ביכולתם לעקור ואף ע”ג דאין זה שב ואל תעשה דהא עושה מעשה ללובשו תרצו בתוס’ שם דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף ולאחר שנתעטף הוי שב ואל תעשה ע”ש.

ואדרבא לשיטה ראשונה קשה לי טובא למה חשבה הגמרא שם סדין בציצת בעקירת דבר מן התורה דכיון דעושה ציצת של פשתן הא מקיים המצוה שהרי להדיא כתב הרמב”ם בפ”א דין ה’ דהלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה עכ”ל [הרמב”ם], וכיון שמטיל לבן של פשתן הרי קיים מצות עשה ואין כאן עקירת דבר מן התורה כלל וצע”ג עכ”ל.

והנה מעצם דבריו יל”ע למה לא תירץ דהראשונים הללו יהיו סבורין כהדעות שיש בזה איסור מן התורה, דהרי אף שהביא לשון הרמב”ם שפשטות כוונתו שקיים מצוות עשה ולא עבר איסור (אע”ג דלא ברירא לגמרי מלשונו מ”מ זוהי פשטות כוונתו), מ”מ הרי אין קושיא מלשון רמב”ם על הראשונים החולקים ע”ז, אלא נראה הוה פשיטא ליה בפשטות הסוגי’ שלא יתכן שיהיה בזה איסור כלל בלבישת לבן בלא תכלת, ולכן הוה עדיפא ליה לעמוד בצ”ע מליישב כן.

אמנם אם היה רואה בעל הערוך השלחן את דברי הראשונים שאסרו דבר זה לגמרי כדין מבטל מצוות עשה [והם התניא הקדמון ועוד] אפשר שהיה מתרץ שראשונים שסברו שגזירת סדין בציצית היא להטיל לבן בלא תכלת סברו שיש בזה איסור, וכמו שבאמת האריך בעל הפמ”ג לפרש כן [בשושנת העמקים סי’ ב’].

אבל עכ”פ חזינן דעת הערוה”ש גופי’ שסבר שאין בזה איסור.

פמ”ג אמנם הפמ”ג גופיה [בספרו ראש יוסף שבת כה ע”א ד”ה סדין] שוב כתב וז”ל, הנה ממה שכתב רש”י [ד”ה ב”ש וד”ה ואינהו] מבואר דב”ש מכלאים אסרו ומינם חייבין ופוטרין כלי קופסא כמ”ש התוס’ [ד”ה סדין] ואינהו תלמידיו כב”ה ופטרי ואסרי בכלאים משום כסות לילה, אבל במינם היו עושין, ואתי שפיר דמביא ההוא דיבמות [צ ע”ב] שב ואל תעשה שאני, והקשו שם בתוס’ מציצית דקום ועשה ותירצו יע”ש (במ”א הארכנו בזה אי סברי כמרדכי והובא בב”י ה”צ סימן י”ג) ולרש”י א”ש דמינם היו עושין רק מצוה מן המובחר שלא עשו תכלת כה”ג שוא”ת מקרי דודאי לא אסרה תורה ללבוש בת ד’ כנפות בלא תכלת כל שיש ד’ חוטין לבן (אפילו שלא כדעת המרדכי) ומה אעשה שרש”י ד”ה מחבין משמע שלא היו מצויצין כלל סותר לכאן ואולי שלא כהלכתן אבל הי’ להם ממינם כמ”ש התוס’ לרש”י ומ”ש התוס’ ד”ה סדין לרב עמרם עיין במור”ם מלובלין ז”ל דאין נ”מ כב”ש דאינהו עכ”פ מדרבנן אסרי ומהרש”א ז”ל לא ניחא לי’ בכך דנ”מ לענין דמפסל לעדות מ”ה שב”ש מ”ה לא דחי עשה לל”ת ולוקה מ”ה ולתלמידיו רק מדרבנן מפסל ומש”ה פי’ מהרש”א ז”ל בע”א יע”ש ומ”ש התוספת דכ”ע דרשי סמוכין יש במלחמות תירוץ לזה והבנתי מדבריו כמ”ש התוס’ ריש יבמות נימא איפכא במקום גדילים לא תלבש ותירצו דממילא הסברא כן וב”ש סברי דמצי למילף מראשו דעשה דחי ל”ת וכתב בציצית דלא דחי ועמ”ש בספר פורת יוסף מזה יע”ש עכ”ל הפמ”ג.

ומה דמשמע מדבריו כאן שסובר שאין איסור מה”ת לכאורה סותר לדבריו בשושנת העמקים שכתב לבאר דעת הסוברים שהאיסור בסדין בציצית הוא רק בתכלת כמו שכתבנו לתרץ על דברי הערוה”ש, וגם אינו ברור אם סובר שהוא מותר מדאורייתא א”כ מה ר”ל שב ואל תעשה שאני, ומשמע דלאו דוקא הוא, וא”כ יל”ע מה היה סבור המקשן בגמ’ דיבמות שהקשה מסדין בציצית כיון דלא סבירא ליה לאסור.

קדושת יו”ט עיין בקדושת יו”ט ר”פ התכלת [סי’ ל”ה] שנקט ג”כ מדברי רש”י דתכלת אינה אלא מצוה מן המובחר ובדיעבד יצא גם בלבן.

והאריך שם בזה.

ארצות החיים בארצות החיים להמלבי”ם מוכח ג”כ מדבריו שסובר כדעת הקדושת יו”ט בדבר זה, כמו שהוכיח מו”ר הגר”א גרבוז שליט”א בדבריו הנדפסין בס’ שלמי יוסף מנחות ח”ב סי’ רי”ח עי”ש, ולפי שביאר והכריח שם הדברים כבר בטוטו”ד לא ראינו צורך לכפול כאן הדברים.

ושם הביא הכרח זה גם מדברי הפמ”ג, אם כי ראינו לעיל סתירה בדברי הפמ”ג בזה.

עוד אחרונים עיין בס’ ישר וטוב (פיעטרקוב תרס”ו, נדפס גם באסיפת זקנים החדש) מנחות לח ע”א שהאריך שהתכלת אינה אלא מצוה מן המובחר, וציין לדברי עצמו שם ג”כ בס”פ הקומץ, אלא שנקט שם הלשון לכתחילה וכו’ עי”ש, אפשר שסבר שאיסור דרבנן יש או שההיתר הוא רק בדיעבד ולא עיינתי בכל דבריו.

וראה שם עוד מה שדן בשיטתו הזו במדור סוגיות [דף כז ע”ב מהספר].

ובשו”ת הרי בשמים [ח”א מהדו”ק סי’ ז] כתב וז”ל, אולם לל”ב דרש”י ע”כ לא קאי דיוקא דהש”ס רק מטלית בת ח’ דלההיא לישנא בטלית בת ד’ אף בדיעבד פסול משום שהם שוין במראה [וע”כ לרבי דס”ל הלבן מעכב את התכלת] ובטלית בת ח’ לא יביא משום חששא הנ”ל וללשון זה ע”כ הדיוק מטלית בת ח’ וקשה כנ”ל אולם י”ל דרש”י לשיטתי’ אזיל שהביא התוס’ בר”פ התכלת ובר”ן סנהדרין הנ”ל בשמו דאין ב”ת במנין החוטין ומותר להוסיף כמה שירצה וגם לל”ב דרש”י הנ”ל שההוכחה היא מטלית בת ד’ ג”כ קשה לכאורה הלא אפי’ לפי”מ דקיי”ל מתירין מבגד לבגד מ”מ היכי שאינו מניחן בבגד האחר אסור כמבואר בתוס’ שבת שהבאתי למעלה ובא”ח סי’ ט”ו.

ואפ”ה היכי שרוצה לעשות ציצית נאים יותר מותר כדי לקיים מצוה מן המובחר זה אלי ואנוהו כמבואר בט”ז שם א”כ דילמא החשש שיתיר החוטין לפי שהוא סובר שכולן תכלת כדי ליתן תחתיהם חוטי לבן לקיים מצוה מן המובחר תכלת ולכן דנהי דתכלת ולבן א”מ זא”ז אבל לכתחלה מצוה בתכלת ולבן א”כ כדי לקיים מצוה מן המובחר הא לכ”ע מתירין מבגד לבגד א”כ שפיר יתירם כדי לאקדומי לבן ברישא דגם בטלית של תכלת מצוה להקדים לבן ברישא כדמסיק בר”פ התכלת מידי ציבעא גרים וצ”ע בזה עכ”ל.

ובשו”ת התעוררות תשובה [ח”א סי’ יט] כתב וז”ל, שאלה הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אם גם עוסק בדבר מצוה שהוא רק כמו מצוה ואינו מעכב המצוה בדיעבד אם גם בזה פטור ממצוה גמורה לגמרי.

נראה לי להביא ראייה דהעוסק רק בהידור מצוה בעלמא דפטור אף ממצוה גמור מסוכה דף כ”ו ע”א דתניא אמר ר”ח בן עקביא כתבו ספרים תו”מ הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מק”ש וכו’ ומכל מצות האמורות בתורה והנה תכלת פירש”י תכלת לציצית ולאו דוקא לבגדי כהונה ותנן תכלת אינו מעכב את הלבן ויוצא ידי מצוה בלא תכלת אם כן מוכח דגם אם עוסק במצוה בעלמא פטור נמי מכל מצות האמורות בתורת ואין לומר דהאי תנא סבר דתכלת מעכב תלבן וא”כ הוי מצוה גמורה לעיכובא דא”כ למה נקט לאתויי מוכרי תכלת לינקט לאתויי מוכרי ציצית אלא ודאי לאשמעינן דאפי’ מוכרי תכלת שאינו מעכב הלבן נמי פטור ובא זה מסברא כיון דעושין בזה בעבודת הבורא ית”ש פטור מעבוד מצוה אחרת כיון דכבר גילה לן הקרא דעוסק במצוה קלה פטור אפילו ממצוה חמורה כמבואר בסוגי’ שם ויש להאריך בזה שם עכ”ל כל התשובה.

וכה”ג דן בספר עמק סוכות על סוכה כו ע”א, [נדפס עוד בקובץ מפרשים וחיבורים “יין ישן בקנקן חדש” על סוכה עמ’ תרנח] ובעיקר דבריו ציין למ”ש היעב”ץ שכל הציצית קרויה תכלת, ומ”מ ברש”י לא משמע כן.

ועכ”פ בין מדברי ההתעוררות תשובה ובין מדברי העמק סוכות חזינן מה שסברו על גדר החיוב בתכלת בציצית.

ונראה שאם היה סובר שהוא חובה גמורה מצד הדין היה לו לחלק ולהדגיש הענין ולא לסתום דילפינן מכאן להידור מצוה.

ע”ע בספר שלמי יוסף [מנחות ח”ב סי’ רי”ח] דברים ממו”ר הגר”א גרבוז שליט”א, ובס’ חבצלת השרון [ס’ דברים ח”ב עמ’ תלא].

וע”ע באילת השחר שנביא להלן.

אברבנאל וכתב האברבנאל [במדבר טו, לח] וז”ל, ואמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, להגיד שאף בהמשך הדורות אם לא ינהגו בני ישראל ללבוש מעילים יעשו עכ”פ בגד מד’ כנפות ויעשו להם ציצית [א”ה דרוש זה הובא באוה”ח עה”ת וכן באר”י ומיוחס להגר”א ועוד].

ומזה התבאר טעות האומרים שאם ירצה שלא ללבוש טלית בעל ארבע כנפים אינו חייב במצות ציצית [היינו הדעה שתכלת מעכבת את הלבן ופרפרת לחכמה היא לתרץ קראי אליבא דהלכתא, דע”כ לא בא לדחות תנאים].

ואמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת להגיד שיהדרו המצוה ההיא בשומם פתיל תכלת לקלוע בו הציצית וארז”ל שהתכלת דומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד והוא היפה שבגוונים ונעשה מדם חלזון והוא דג קטון והוא מצוה מן המובחר.

אבל אם אין לו תכלת יצא ידי חובתו בחוטים לבנים כולם עכ”ל.

ומ”מ יתכן דאין להוכיח מכל מקום שנזכר בפוסקים הלשון מצוה מן המובחר לגבי תכלת שאינו חובה, וכמ”ש הלבוש [או”ח סי’ ח] וז”ל, ואם כן כשמברכין בציצית בפת”ח, על כרחך פירושו גם כן בציצית המיוחדות והמבוררות, והיינו תכלת שהוא עיקר מצות הציצית אם הוא בנמצא, ואם כן בזמן הזה שאין תכלת נמצא, המברך בציצית בפת”ח הרי זו ברכת שוא ושקר, שהוא כאילו הוא אומר להתעטף בציצית של תכלת ושהוא מקיים המצוה עכשיו ומתעטף בתכלת שהוא מצוה מן המובחר, וזה שקר.

לפיכך טוב יותר לומר בציצית בשו”א, שפירושו בציצית כל דהוא, כלומר אעפ”י שאין בידי לקיים המצות מן המובחר, מ”מ מצות ציצית אני מקיים.

על כן אני אומר המברך בציצית בפת”ח, טעות גמור הוא ע”כ.

ואע”פ שהזכיר בלשונו מצוה מן המובחר על תכלת איני יודע אם יש הכרח בדבריו דהכונה שאינו חיוב.

וידועים דברי הלבוש בהקדמתו ללבוש התכלת, שכתב, קראתיו לבוש התבלת כי כמו שחייב האדם ללבוש תכלת בציצית בכל יום אם ימצא כן הוא חייב להלביש עצמו באלו הדינים בכל יום אם יזדמנו לו ע”כ, ומשמע שסבר שהוא כן חיוב, וא”כ גם מצוה מן המובחר שכתב לעיל יתכן לפרשו על חיוב, אם כי אין כאן הכרח ברור בדבריו לצד השני, שכן בהרבה מקומות מצינו שפירשו תכלת על ציצית גרידא אפילו לבן, וכמ”ש רש”י, ומה שכתב הלבוש שכן אחד חייב ללבוש תכלת אם יזדמן לו הכונה ללבוש ציצית ולא להשתמט ממצוה וכדאמר ליה מלאכא לרב קטינא, וגם אפשר שחיוב הוא מצוה מן המובחר כמו שמצינו לשון חיוב על חובת ההשתדלות גם בדברים שאינם חיוב וכמו שיוכח להלן [ובזה כבר אפשר לתרץ שחייב הכונה על תכלת ממש].

אי נמי חייב הכונה חייב אם יש לו בגד כזה.

ומש”כ אם ימצא אפשר שבא לכלול בדבריו לדברי המרדכי שאם אינו מוצא תכלת מותר ללבוש הבגד ואינו מחוייב להוציא עצמו מכלל חיוב.

וכן בשטמ”ק [מנחות מ ע”א] בשם התוס’ חיצוניות כתב, ואי כתשובת רש”י [שסובר שבסדין מטילין לבן בלא תכלת] אמאי קאמר ציצית מה תהא עליה הא נוכל לקיים במינה, ויש לומר דעיקר ציצית של תכלת היא ואעיקר מצוה מן המובחר קפיד וכן ההיא דפרק במה מדליקין [שבת כה ע”ב] וכו’ עד היו מחבין ממנו כנפי כסותן ואם היה להם ציצית של מינם למה היו מחבאין אלא לפי שלא היה להם תכלת, דעיקר מצות ציצית בכך עכ”ל.

ונראה שאי אפשר להוכיח מדבריו מצוה מן המובחר כפשוטו שאינו חיוב, אף שגם אי אפשר להוכיח ההיפך, ומיהו לעיקר דין העונש על תכלת יעויין מה שנכתוב להלן.

ראיה מדברי התוס’ ובכל הנידון כאן אין לנו לשכוח פשטות דברי התוס’ [מנחות מ ע”א] שכתבו וז”ל, וצריך לדחוק הא דשרא רבי זירא לסדיניה היינו ציצית תכלת ומלאכא נמי (לקמן דף מא.

) דאמר לרב קטינא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה מציצית מן המובחר קא מקפיד וכו’ עכ”ל.

וקרו לזה ציצית מן המובחר.

וראיתי באילת השחר שם שכתב, מבואר בתוס’ מנחות דף מ”א ע”א דגם מי שאינו עושה מצוה מן המובחר נענש בעידן ריתחא וצע”ק דאטו מי שקונה אתרוג פחות מהודר יענש ואפשר דהכא שאני שהוא הידור הכתוב בתורה להטיל תכלת עכ”ל.

ומ”מ התייחס לזה כהידור הכתוב בתורה ולא כחיוב.
אם כי אין ראיה ברורה מנידון האילת השחר לנידונינו, דשם הרי היה לו פטור גמור מבגד זה בתכלת מטעם הפקעה דרבנן, וכל הקושי’ עליו למה לא לבש בגד אחר, וזה מוגדר כהידור, אבל בבגד שהוא בר תכלת ואין בו הפקעה דרבנן שמא אינו רק בגדר הידור אלא חיוב, ממילא אין ראי’ ברורה לכאורה מהאיה”ש לנד”ד.

ראיה מדברי המרדכי ויש לציין ג”כ לדברי המרדכי [הל’ ציצית מהלק”ט סי’ תתקמ”ד] שכתב וז”ל, אומר ה”ר שלמה מדרוש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה דיש לו ד’ כנפות, והשיב ר”י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע”ג דאיפסיק בכרמלית דרבנן לא הוי שרי [נ”א והוי שרי] משום כבוד הבריות דלא דחינן אלא לאו דלא תסור, לכן נראה לר”י דמ”ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד’ כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מ”ע גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכו’ עכ”ל.

והנה מה שיצא ע”פ דברי הר”ש מדרוש המובא במרדכי שאם דין לבן ותכלת היו שווין זה לזה, היה אסור ללבוש ציצית בלא תכלת גם בזמן שאינה מצויה, שהרי אסור ללבוש בגד ד’ כנפות בלא ציצית גם כשאין חוטי ציצית מצויין כלל, ומאי שנא תכלת שמותר, כמו שאמרו [מנחות לח ע”ב] אין לו תכלת מטיל לבן, וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שתזכה, כלומר חטא במצות תכלת בשביל שתזכה במצוות, לבן, והרי לא מצינו דרשה להתיר איסור תכלת שאי אפשר לקיין מצוות לבן בלא זה.

אמנם לדעת ר”י המובא במרדכי אין הכרח לאחד הצדדים כאן, שהרי זה גופא סובר הר”י שאם אין ציצית לבן מותר ללבוש הבגד בלא ציצית, וא”כ כל שכן שאם אין תכלת מותר ללבוש ציצית עם לבן בלבד שבזה מקיים מצוות ציצית בדיעבד עכ”פ.

ויש מקום לומר דמדעת הר”ש מדרוש נשמע לדעת ר”י דעד כאן לא פליגי אלא האם מותר ללבוש בגד בלא ציצית לבן כשאין תכלת, אבל לא פליגי בטעם מה דשרי האידנא ללבוש ציצית בלא תכלת אם הוא מטעם הנ”ל של ר”י או שהוא מטעם שתכלת אינה חובת מנא, והמרדכי עצמו שהביא דעת הר”ש מדרוש ג”כ לא חולק עליו בעיקר החשבון הנ”ל, אבל אפשר שאינו מוכרח אלא לדעת הר”ש מדרוש אבל לא לדעת ר”י.

בדעת השו”ת בנימין זאב ראיתי עוד שציין הרב אריאל למ”ש בשו”ת בנימין זאב [סימן קצה] כתב וז”ל, ואל ידמה לך מי שעוש’ ציצת לבן דעדין נשאר מהמצוה ואינה מצוה שלמה בשביל שאינו עושה אותה תכלת ותדמהו כמו מי שמניח תפילין של יד לבד או תפלה של ראש לבד דהת’ בתפילין כשמניח א’ מהן עש’ מצוה א’ ומשייר מצוה אחר דהיינו התפלה השניה אבל בציצית אפילו שאינו משים תכלת בו עושה המצוה שלימה במהות עצמותה זולת שאינה צבועה מתכלת וזה אינו מעכב את זה כדאית’ ריש פרק התכלת דהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת דאף על גב דמצוה לתת תכלת ב’ חוטין בציצית אפ”ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או לבן יצא כדפירש”י וכו’ עכ”ל.

מ”מ נראה שאין ראיה לעניננו, דכונתו שיש בזה מצוה שלמה ומ”מ עדיין יש לדון על הפרט של תכלת אם הוא פרט שמחוייב בו או לא.

בדעת התפא”י ראיתי עוד שציין למ”ש התפא”י (בהקדמתו לסדר מועד, “כללי בגדי קדש של כהונה”) וז”ל, לפיכך מדאין תכלת מעכב ללבן, ואיכא חשש שעטנז, להכי בטלו בימי הגאונים לתכלת לגמרי ע”כ.

וגם בזה נראה שאין ראיה ברורה, דאפשר כוונתו שהיתה זו הסכמת כל הגאונים לתקן תקנה זו (וזה דבר הצ”ב מצד עצמו), או יתכן שהיה בזה עוד צירופים של גזירת המלכות או שהיו צריכים להביא מא”י באופן שלא היו מחוייבין מעיקר הדין לטרוח בזה, אבל ודאי שזה א”ש טפי לדעה דלעיל.

דעת גדולי ההוראה בזמנינו ונראה פשוט דמה שמצינו אצל רוב גדולי ההוראה שלא התייחסו כל כך לענין חיוב לבישת תכלת מצד הלכה, זה מיוסד על סמך דעה זו שהתכלת אינה חיוב מן הדין, וממילא כל התייחסות לזה בהתאם.

ושמעתי על אחד מגדולי הרה”י שאמר בצינעא לאחד מתלמידיו הבחורים שדבר פשוט ומוסכם בדעתו שזה התכלת שהיתה נוהגת אז, אלא שהנזק בזה לתלמידיו ללבוש הוא יותר מן התועלת (מבעל השמועה), וכמובן שבזה מדובר לבחורי ישיבה שהם כפופים לרבותיהם, ובחור שאינו כפוף לרבותיו ואף לא לחכמי ישראל, ועושה מה שלבו חפץ יכול לצאת מזה נזק, אבל הכל לפי הענין, דלא בכל מקום נחשב הדבר כאי ציות לחכמי ישראל.

והנה כלל המצוי בפוסקים שכל בדיעבד כשעת הדחק דמי, וכל שעת הדחק כדיעבד דמי, וממילא לענייננו אע”פ שנמצא ענין עונש גם במצוה מן המובחר, וכמו שאמרו גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת, ויש מן הראשונים שלמדו כן גם בעונש של עידן ריתחא, דהכונה לציצית בלא תכלת וכמו שהובא לעיל, ובאמת גם לשיטת הפוסקים שרב קטינא לא הטיל ציצית כלל בטליתו קשה הרי היה פטור מן הדין, דיש כח ביד חכמים לעקור מצוה בשב ואל תעשה, אלא שנענש ממה שלא חייב עצמו במצוה כדברי רבינו יונה הידועים בשערי תשובה שער ג’.

וממילא לא מסתבר שטעו כל הנך רבנן בדבר משנה שיש עונש למי שאינו מטיל תכלת בטליתו, דעונש שייך גם במצוה מן המובחר.

ויש לציין שגם בזוהר מצינו בכמה מקומות שמדבר בעונש של דברים שאינם מן הדין כלל, ועיין בית יוסף [או”ח סי’ ג’] בשם רבינו יונה לענין נגיעת נשוי, [וז”ל שם, ואחר שכתבתי כל זה מצאתי לה”ר יונה שכתב בספר היראה (ד”ה אלה הדברים) וזה לשונו ואם ישתין מעומד יזהר שלא יאחוז באמה אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואף אם הוא נשוי כי אחרי אשר העונש גדול כל כך שהוא כמביא מבול לעולם אם כן יש לו לאדם להתרחק ולקדש עצמו אף במותר לו וכן רבינו הקדוש מימיו לא הכניס ידיו למטה מאבנטו (שבת קיח:) עכ”ל ונראה שרבינו נמשך אחריו וכתב אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואפילו אם הוא נשוי אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש שמדת חסידות שנה כאן ולא מדת הדין עכ”ל הב”י].

ועוד יש לציין לזה דברי רבינו יונה בספר היראה לענין יחוד עם בתו.

אבל למעשה הדין הוא כנ”ל, שבכל דבר שאינו חיוב מן הדין גם אם במקרה רגיל יש בזה עונש כדין עונש על מצוה מן המובחר, מכל מקום הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, וכלול בזה ג”כ שיש לחשב שכר מצוה אחת כנגד מה שיוכל להפסיד עי”ז מצוות אחרות בגרמא או בידים, וכמובן שהכל לפי הענין, דמי שדר במקום שהולכים בזה או בכל אופן שלא יגרום שום נזק כבר השאלה היא אחרת ועדיין יש לדון בזה ענינים אחרים כמו שינויי מצוות בזמנינו שיש בזה סכנה, וכן הוראה כנגד גדולי ההוראה בצנעא ובפרהסיא ולמעשה יעשה שאלת חכם.

הסתברות הזיהוי של חלזון המורקס והנה ראיתי לתומי בכמה מקומות שההתייחסות הכללית אצל מי שישב על המחקרים השייכים לזיהוי חלזון התכלת, שמבחינה מדעית ומחקרית נראה שזה היה החילזון שהיה בזמן חז”ל, מאחר שיש ראיות ברורות שהיה חלזון זה משמש הרבה בזמנם לצביעה, וגם לצביעת תכלת.

וממילא יהיה דוחק לומר שחלזון שלהם היה חלזון אחר, שהרי לא מצינו שהזהירו חז”ל מאיסור צביעת הציצית מאותו החלזון שכל העולם משתמש בו חוץ מהם.

רמת החיוב להטיל תכלת זו מצד הלכה אבל כשנבוא לדון בזה מצד גדרי הלכה אם יש חיוב כיום ללבוש תכלת זו לא נמצא סיבות ברורות לחייב כלל, ראשית כל משום שיש כמה פוסקים שאנו נמשכים אחריהם שכתבו שהטלת התכלת בציצית אינה חיוב, ועוד שכבר יש מן האחרונים שנקטו שכל עוד לא נתברר הלכתא כמאן במספר החוטים, כל המטיל תכלת בטליתו מפסיד כל מצוות הציצית לגמרי לפי הדעות שהטיל מספר שאינו נכון, ועיין מה שהאריך בזה הרב דניאל גליס במאמרו שנדפס במוריה.

האם שייך להתנות ומה שטענו בבית המדרש ששייך לעשות תנאי שלא מתכוון להשתמש בצבע התכלת שבחוטים שאינם חיוב [שאם מטיל כדעת הראב”ד או הרמב”ם עושה תנאי שאם התכלת מזיק חמצות הציצית מתכוון שלא לצאת בהם, או אם מטיל כדעת התוס’ עושה תנאי שאם מחוייב בפחות מחוטים אלו מתכוון לצאת רק בצבע שמחוייב בו], באמת נראה שאי אפשר לומר שילבש המין השני ויתכוון לצאת בו מין הראשון, ויש לציין בזה ללשון החזו”א [סי’ ג’ אות כ”ה ד”ה ואמנם בב”י] שכתב, ואמנם בב”י סי’ ט’ הביא דעת הראשונים החולקים על רש”י והר”מ דלא בעינן בלבן צבע הטלית כלל, והא דתניא טלית אין פוטר בה אלא מינה צ”ל דכל שאינה צבע תכלת קרי לה מינה דהכתוב נמי קרי לה ציצית הכנף ר”ל ציצית של צבע הכנף דנקט הכתוב בבגד לבן וחוטי הציצית לבנים [אבל אין זה תנאי בדין המצוה שיהא הצבע ממין צבע הבגד אלא שלא יהא צבען תכלת] ולפי שיש מקום לומר דב’ חוטי התכלת חובה ואם עשה ד’ תכלת נמי כשר, לזה אמר התנא שאינו כן אלא רצון התורה דוקא בב’ מינים, ואם עשה כל ד’ החוטין תכלת לא יצא מצות תכלת, ואם הטלית תכלת אי אפשר לעשות הלבן ממין הטלית אלא דוקא ממין אחר עכ”ל.

ומ”מ לחששת בל תוסיף [שהעלו טענה בבהמ”ד שאם אינו התכלת עובר בבל תוסיף] יתכן מאוד שתנאי כזה יועיל, מכיון שבאמת על הצד שאין כאן תכלת זהו כשאר לבן צבוע.

ועל קלא אילן יש לדון בנפרד אם שייך כיום או לא [והיא מילתא דתליא בשיקול הדעת].

חששות נוספות ובאמת נשמעו בבית המדרש עוד כמה טענות על אפשרות שחזור הצביעה כיום, ואע”פ שנראה לענ”ד דאם הכל היה שפיר חוץ מזה, לא היה נראה לדינא לסמוך לקולא על טענות הנ”ל, כל אחד מסיבותיו שלו[1], מכל מקום מאחר וכבר ישנם הסיבות דלעיל עכ”פ ניתן לצרפם ולסנפם להם כיון שעדיין יש מקום לדון בדברים אלו, בפרט שהם דברים ששייכי יותר לשיקול הדעת, ומאחר שכבר כתבו גדולי ההוראה בזמנינו שאין הדבר מוכרע עדיין אין כח בידינו לחלוק עליהם ולהכריע בזה.

עוד בדעת גדולי החכמים והנה חזינן דכל רבנן קשישאי לא התייחסו לשאלת התכלת ברמה של הלכה, וגם הגרח”ק זצ”ל בתשובותיו בדעת נוטה נראה שאין התשובות כלל מצד הלכה, עי”ש לדוגמא בעלמא מש”כ שם על דברי המהרי”ל, וזה דבר פשוט שדעתו שאין הנידון בכלל דבר לדון עליו כברור לכל המעיין שם, ומאידך גיסא גם שמעתי מתלמידו הרב אוריאל שלנגר שדן עמו על הראיות בספר לולאות תכלת ואמר לו הגרח”ק על דברי החו”י שזו ראיה יפה, ובדומה לזה שמעתי מנכדו הגר”ש צביון ששמע מפיו כעין זה על מה שמתורגם בעברי טייטש פורפור וואהל (איני זוכר הניסוח המדוייק בזה), [ונראה כוונתו שכיון שמצינו כך היו מתרגמים בחו”ל, א”כ נמצא שכדמות מסורת היתה שגורה להם לומר ששם התכלת בלשון המדוברת היה פורפור], ועם כל זה לגבי השאלה ההלכתית ידועה דעתו לגבי לבישה בפועל למעשה שאין כאן בית מיחוש.

וכידוע גם דעת כמה מהרבנים בכתב ובע”פ, שלמרות שמבחינת ההסתברות נראה שהזיהוי מסתבר, אך לגבי לבישה להלכה אין עושין כן כל אחד מטעמו הוא, כהגר”ש נדל והגר”מ שפרן שכתבו כן בכתב, ועוד מהרבנים ששמענו בשמם שמועות בע”פ כעין זה כל אחד מטעמו, הגרמ”ש קליין והגרב”ד דיסקין ועוד.

ונראה שיש כאן הסתכלות של חכמי התורה הבקיאין במצוותיה של תורה האומרת שקשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי לשחזר מצווה כזו בלא מסורת, דמלבד כל הטענות שהועלו כאן יש מלבד זה עוד טענה שלדעת חכמי התורה היא כבדת משקל מאוד שלא זו בלבד שיש הרבה ספיקות בצביעת והטלת התכלת, אלא אף את הבעיות העלולים להיווצר מקיום מצוה כזו בלא מסורת אנו לעולם לא נדע, ולדוגמא בעלמא אילו היינו מנסים לשחזר את הלולב מהגמרא בלבד בלא ראשונים (שכן גם לראשונים לא היה תכלת על מנת להשמיענו כל הדינים הנוגעים לו כבשאר התורה וגם אין הרבה ראשונים על כל ענייני התכלת כמו בשאר הלכות ציצית) לעולם לא נדע כל סוגי הפסולים מה הם כגון סליק בחד הוצא ומהו עקום לפניו ולאחריו וכו’ וכ”ש שלא נדע שיש בעיה בחלק ממיני הדקלים, וכ”ש שלא נדע שיש אתרוגים מורכבים שאינם כשרים לרוב הפוסקים, ואם היה בנמצא אצלינו רק מין הדסים (דבר שהיה יכול להיווצר בקל במשך השנים אם היה לזה איסור גידול חוקית של הדסים משולשין לדוגמא) שאינם משולשין היינו אומרים דע”כ אין כוונת חז”ל לשילוש גמור, וכן ע”ז הדרך, וזה בערך רוח הדברים הידועים של הגרנ”ק זצ”ל בענין התכלת בספר חוט שני, מה שבעצם משנה את כל פני הסוגיא דתכלת, שאין הנידון מסתיים כלל כשיתברר אם הוא התכלת או לא, וגם כשנקבל את דברי המדע כאמינים שמין הפורפור שימש לצביעת התכלת, עדיין אין כאן חיוב להלכה להטיל תכלת, וכל הטלת הספק הראשוני וחוסר הצורך לברר המחקרים בנושא הוא רק כנספח וכצירוף בעלמא לעיקר הטענה.

ומכאן שימת לב ליר”ש שיחיו שעיתותיהם בידיהם לבדוק את המחקרים בנושא, ה’ עליהם יחיו, שאמנם כידוע רוב המבינים שהתעניינו במחקר התכלת והחלזון, נטו לומר שהזיהוי מסתבר, אך הנושא אינו מתחיל ומסתיים בשאלת הזיהוי וכמשנ”ת.

שיטה אחרונה לסיכום הדברים, על אף שהדעה הרווחת והפשוטה בפוסקים שיש חיוב בהטלת התכלת, ויש סבירות מדעית שזו התכלת הקדומה, מכל מקום מאחר ודעת הרבה פוסקים ומהם גם מגדולי הפוסקים שאנו נמשכים אחריהם, שאין חיוב בהטלת תכלת בציצית, ומאחר שיש חששות מסוימות בהטלת תכלת זו, וגם שראינו לרוב גדולי ההוראה בזמנינו שמשכו ידיהם מהטלת תכלת זו, לכן בודאי שאין חשש לכתחילה מצד הדין להמנע מהטלתה, ועכ”פ עד שיתפשט הדבר יותר בכלל ישראל.

הוספה מלאחר זמן בענין המאמר על תכלת אינה חובה יעוי’ בשו”ע או”ח סי’ שא סל”ח היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשו ציצית, ואם היא מצויצת כהלכתה אע”פ שאין בה תכלת מותר לצאת בה בשבת עכ”ל, וכתב שם בביאהגר”א סק”צ וז”ל, אע”פ כרבנן שם לח ואפילו בלאו הכי כיון שאין דעתו להשלים כנ”ל עכ”ל, ורצה לומר דמאחר שאינו עומד לתקנו כלל, והנה בפשיטות מיירי בזמן שיש תכלת ושיכול לעשות תכלת, דא”כ אין צריך לבוא לדין התכלת אינה מעכבת את הלבן, וא”כ אע”פ שיש לו תכלת מותר לצאת בבגד שיש בו חוטי לבן בשבת, לא מצד הדעה המובאת במרדכי שבשבת אין עליו חיוב דאי משום הא גם אם אינה מצוייצת כהלכתה יהיה מותר לצאת בשבת כיון שאינו יכול לתקן בשבת, אלא ע”כ שהתנאי שצריך דבר שאינו עומד לתקנו כלל ואינו צריך לתקנו כלל, ורק אחר שיתקיים תנאי זה יהיה חשוב כאינו עומד לתיקון ויהיה מותר לצאת בו בשבת, וחזינן מכאן שבגד שיש בו חוטי לבן אינו כבגד שאין בו ציצית, דבבגד כזה של חוטי לבן אינו עומד להשלימו כלל.

ויעוי’ עוד ברש”י מנחות מא ע”ב ד”ה חוץ מקלא אילן, שכתב בטעם מה דנפיק חורבא אם יקח קלא אילן במקום תכלת בציצית וז”ל, ונמצאת אחת מהן נפטרת בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה עכ”ל, ומבואר מדבריו שכל החשש הוא באופן שם שיטיל את הקלא אילן בחזקת תכלת ואז יעבור על איסור כלאים, אבל עצם מה שילבש ציצית עם לבן בלא תכלת אינו טעם לגזור מחמת זה, ואע”ג דגם בגברא דאית ליה תכלת עסקינן, אעפ”כ אינו איסור לגזור מחמתו אלא רק מחמת הכלאים כנ”ל.

ויעוי’ שם עוד בתוס’ ד”ה ואם הביא שכתבו וז”ל למאי דפירש בקונטרס דקלא אילן במקום לבן פסול משום שדומה לתכלת ואין כאן שני מינים קשה מאי פריך דילמא האי ברייתא כרבנן דריש פרקין דאמרי אין התכלת מעכב את הלבן עכ”ל, היינו שהתוס’ מקשים למה לא נתרץ דהברייתא שקלא אילן אינה פוטרת סוברת כמ”ד הלבן מעכב ומ”ד שאם הביא כשר סוברת כמ”ד אין הלבן מעכב ע”כ ביאור דבריהם, והנה הלשון אם הביא כשר כלול בזה למבין שאינו מחוייב להתיר הציצית ולעשותה מחדש, ומבואר מזה שאין איסור ללבוש בגד שיש בו תכלת בלא לבן וה”ה להיפך דהא בהא תליא ושניהם יחד נאמרו בדברי רבנן בריש פרקין.

אולם יש לציין דלפירוש השני ברש”י שרש”י תפסו לעיקר באמת יוצא שלבן בלא תכלת יצטרך להתירו ולעשותו בתכלת אם יש לו תכלת, וכפה”נ זה הטעם שרש”י לא הוקשה לו קושיית התוס’ משום שיותר הוה משמע ליה שאינו מעכב אינו היתר גמור, אבל עכ”פ לפי פירוש ראשון ברש”י ולפ”ד התוס’ יוצא כנ”ל שאין איסור ללבוש בגד שאין בו תכלת, רק דלהתוס’ יוצא שעכ”פ לכתחילה אין לעשות ציצית כזו של מין אחד אבל בפרש”י בפירוש הראשון אין ראיה לדין זה שיהיה אסור לכתחילה דלרש”י לא מיירי אלא מצד חשש כלאים (וגם להתוס’ אינו מוכח דכך סוברים למסקנא דלא אמרו אלא הצעת יישוב לקושיית הגמ’ לפרש כן בדברי הברייתא וליישב בזה קושיית הגמ’ לפי פירוש שני שברש”י אבל לא נתבאר שכך דעתם להלכה שאסור לכתחילה לעשות ציצית כזה).

ואמנם השטמ”ק והרגמ”ה מפרשים ג” כ כפי’ השני שברש”י אבל עדיין אינו מוכח מפירוש זה שיש איסור בלבן בלא תכלת, דמ”מ תקנו התקנה הנזכרת בגמ’ שם שלא ימנע מלעשות כעיקר תיקון המצוה של ב’ מינים גם אם אינו עובר בזה איסור.

הערה כללית על ענין התכלת מצב ההתייחסות כיום הוא שרוב אנשי המדע נתנו התייחסות חיובית לענין התכלת ורוב פוסקי ההלכה לא התייחסו לזה כלל ברצינות או שאף הביעו הסתייגות במפורש, והשאלה נשאלת מכיון שאלו ואלו פועלים בהיגיון ובשכל אם כן מה ראו אלו לחזק את הדבר ואלו לשלול את הדבר, והתשובה לכך היא שכל אחד כשבא לדון על דבר דן בזה בתחום עיסוקו והתמחותו, ולכן איש מדע כשבא לחקור ענין התכלת מתמקד בעיקר בשאלה האם יש הוכחות שבמין זה השתמשו בעבר לצביעה או לא, והתשובה היא שכן, כי כך המדע מוכיח, שבעבר היה מין שנקרא פורפירא שיש ממנו שקיים היום שהיה משמש לצביעת בגדים, אולם איש ההלכה שבא לבדוק ענין התכלת אין מיקוד הבירור מופנה לנידון זה, אלא שגם אם נקבל הנחת אנשי מדע שהשתמשו במין זה לצביעה בעבר, עדיין יש הרבה מה לבדוק וללמוד, ומצוה התלויה בצבעים וגוונים ובתהליך צביעה קדום ולבירור מין בעל חי מסויים או זן מסויים או מאפיינים מסויימים או עכ”פ משפחה מסויימת, ועוד מחלוקות שלא הוכרעו להלכה, קשה מאוד לשחזרה למעשה, ועד שנצליח לפתור ולפענח שאלה אחת גם אם נסמוך כל הכרעתינו עדיין יש עוד הרבה מה לדון בדברים אחרים.

היוצא מזה שחוץ מהשכל פועל כאן גם רגש, והיינו שאחרי שאיש המדע רואה כמה הראיות מוצקות ומוכחות ומוכיחות את הדבר הנקודתי הספציפי הזה, הרי שכל שאר השאלות ההלכתיות ניתנות לתירוצים דחוקים ופחות מדוייקים, ומכיון שבדבר שנוגע להלכה ניתן להעלות כמעט כל הצעה בסוגי’ כמ”ש הרמב”ן שאין החכמה הלזו כחכמת התשבורת שיש לה תשובה אחת ויחידה לכל שאלה, (ועי’ ברמב”ן ושאר ראשונים לענין זקן ממרא), אבל כדי לפסוק הלכה למעשה צריך אנשים שלמדו הסוגיות של הלכות ציצית להלכה למעשה גפ”ת וטוב”י, ויש להם ניסיון בפסיקת הלכה בסוגיות רבות אחרות.

—הערת שוליים— [1] ובקיצור הדברים, לגבי גוון הצביעה המדוייק קשה לומר שהוא מעכב כמו טומאת דם הנדה מדאורייתא שמעכב גוון מדוייק, שהרי לענין תכלת פשטות דברי התוספתא דלא קפדינן אלא שיהיה מחילזון, וגם לא מצינו בחז”ל גופא שהורו על גוון מסוים, ואדרבה בהשוואות גוונו של התכלת לפי מה שהובא בחז”ל ובמדרשים שונים ובזוהר מצינו שבכל מקום הובא גוון אחר.

ובענין פלוגתת הראשונים אם מכניסין את הסממנים ליורה בשעת הצביעה, הנה ז”ב שדעת רוב המוכרע של הראשונים להכניס את הסממנים, שזה כולל דעת התוס’ והגאונים והרמב”ם והרד”ק?, והיכן מצינו בשום מקום שנחשוש לדעת רש”י כנגד כל שאר רבוותא, וכמבואר בב”י הלכות ציצית אף יותר מזה, עיין שם, (ומלבד זה כאן אם נחשוש לדעתו יהיה רק לקולא), וגם שבחלזון הזה א”א לצבוע בלא סממנים, והרי ברור שא”א שהחלזון יתאים לכל השיטות של הראשונים במקומות שנחלקו בפירושי הסוגיות והם עצמם לא ראו החלזון, וסגי שתואם דעת חלק מן הראשונים, ועוד דהרי גם אליבא דהלכתא לדעת רש”י שאין מכניסים הסממנים ליורה, מ”מ בנידון דידן אין הסממנים מוסיפים או גורעים בצבע עצמו ובזה אף בהו”א של התוס’ לא היה שום חסרון, ורק הקשו שם לפי מאי דס”ד שזה משנה את הצבע וביחד עם זה נעשה הצבע, א”כ הצבע נעשה לא רק מחלזון, ועל זה תירצו מה שתירצו, אבל באופן שאינו משתתף כלל בגון לא ס”ד שיהיה בזה חסרון.

ושמעתי אומרים שאם נשתמש בתכלת זו יש לחשוש שמא לבסוף תמצא תכלת אחרת לעתיד שהיא תהיה יותר דייקנית ואין לדבר סוף, מכיון שכבר היו זיהויים שונים בעבר, ולבסוף בא זיהוי זה, ולכן נחשוש שאולי תצמח בהמשך זיהוי אחר, הנה גם אם נימא שיש משקל מצד הלכה לטענה כעי”ז, אבל נראה שטענה זו בעיקר שייכת למי נמצא מחוץ לחקירת זיהוי זה, אבל כל מי שכבר התעניין ונכנס לעומק סוגי’ זו [גם שאין חיוב לעשות כן כמשנ”ת, מ”מ מי שכבר עשה כן], יראה שא”א לדמות בין זה לזה, שכן יש ריחוק גדול מאוד בין תכלת ראדזין שלא היתה מבוססת על שום ראי’ ממצאית או ספרותית או היסטורית, לבין המורקס שבודאי השתמשו אתו לצביעה והוא מבוסס מאוד, ולכשתמצי שלא היו הרבה ת”ח ולהבדיל לא הי’ אפי’ חכם א’ מחכמי הטבעיים שהתייחסו ברצינות לזיהויו של הרב דראדזין, משא”כ המורקס ביודעי ובמכירי שהסכימו לסבירות על זיהוי זה עשרות ת”ח מופלגים וידועי שם (ומהם מגדולי ישראל), ולהבדיל גם מוסכם ומקובל זיהוי זה אצל חכמי הטבעיים [אף שלא תמיד יש משקל הלכתי לדברי חכמי הטבעיים], ועל הכל יש להוסיף שזיהוי המורקס קדום בהרבה לזיהוי ראדזין בין בקרב חכמי ישראל ובין בקרב חכמי הטבעיים להבדיל, וזיהוי ראדזין היא פרשה קצרה שהתחילה בין השעה שכבר הועלה זיהוי המורקס ע”י חכמים שונים לבין תפוצתו ופרסומו, עד שנמוג זיהוי ראדזין והלך לו כלעומת שבא (ואין היום מי שלובשו על דעת עצמו ועל סמך הבנת עצמו).

וכמדומני שמי שנשאר בטענה הנזכרת הם יותר אנשים שלא ראו מקרוב סוגי’ זו.

אבל כבר נתבאר שאין זה הנושא לחייב להלכה הטלת תכלת.

*

הוספה לענין מה ששאלת אם המטיל תכלת זו עובר איסור, פשיטא שלא, מכיון שהוא סובר שיש לו ראיות ומותר לחלוק על רבו אם יש לו ראיות כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ רמ”ה בשם התה”ד, וכדמוכח בהוריות ב ע”ב גבי תלמיד וידע וכו’ ואפי’ אינו ראוי להוראה משמע שם שאם יודע וכו’, וביבמות בסוגי’ של הורו ב”ד ששקעה חמה וכו’ ובעוד דוכתי, ובשנים האחרונות שיש כמה מגדולי ההוראה החפצים בעילום שמם שלובשים ממילא בודאי שכל אחד מותר לו לומר שקים ליה כוותייהו, ובלאו הכי הרי גם גדולי ההוראה שפסקו שאין צריך ללבוש נקטו כמעט כולם פה אחד שמי שרוצה יכול ללבוש, וכדברי החזו”א על דם שור הידועים המובאים במעשה איש וכמ”ש יותר מפורש בארחות רבינו בשם הקה”י שאם היה ספק קל שבקלים בתכלת ראדזין היו לובשים אותו, מכיון שאין בו הפסד כלל, וכל מה שלא לבשוהו מכיון שאין שם צד לומר שיש בו ממש.

במגילה ד ע”א אי’ חייב אדם לקרות מגילה בלילה ולשנותה ביום, וברוקח (הל’ ברכות סו”ס שסג) כתב דעיקר חיובא דקריאת מגילה בלילה והיה מקום לטעון דדינא דדברי קבלה הוא לקרותה בלילה ומדרבנן לשנותה ביום, ולכך כשקיים הדברי קבלה ביום יש מקום לטעון דלא נפטר מהדברי קבלה.

אבל יש לפקפק בסברא זו (דהרי התקנה היא לקרות ביום וזה כבר קיים), וגם זה אינו נכון לדינא דמבואר להלן כ ע”ב דכבר מדברי קבלה צריך לקרותה ביום דכתיב והימים האלה נקראים ונעשים, וכן מבואר בכמה פוסקים דשל לילה מדרבנן ושל יום דברי קבלה (שע”ת סי’ תרפז סק”א בשם נוב”י סי’ מא שכ”כ גם בדעת התוס’, שעה”צ סי’ תרצב סקכ”ז בשם הפוסקים וסי’ תרצ סקמ”א בשם הפתחי עולם בשם הישועות יעקב, טורי אבן מגילה ד ע”א ד”ה כגון), וזה כבר מבואר בראשונים (תוס’ ורא”ש ור”ן במגילה שם ועי’ בהגר”א סי’ תרצב ס”א שהוא מוסכם גם להרמב”ם) דעיקר מצוות קריאת המגילה היא ביום.

[והנה בפמ”ג שהביא דבריו גם במשנ”ב ר”ס תרפז משמע דלענין ספקות מחשבי’ אפי’ לקריאת הלילה לדברי קבלה, וכן במשנ”ב להלן בסתמא נקט בשם הפמ”ג דספק קרא מגילה לחומרא מטעם זה ולא חילק בין לילה ליום, והי’ מקום לומר דהפמ”ג חולק על הנוב”י אבל מאחר שהמשנ”ב הביא דברי שניהם יש יל”ע דאפשר שאין כאן סתירה אלא דלענין זה ס”ל דסגי שחלק מהחיוב הוא מדברי קבלה, אבל שעה”צ בסי’ תרצ שם כ’ דלגבי כוונה במצוה אין לחלק בין לילה ויום לשיטתו דגם בדרבנן בעי’ כוונה אע”ג דיש מהפוסקים שסברו דבדרבנן לא בעי’ כוונה לעיכובא כיון שס”ל שהוא ספק אם בעי’ כוונה, ואם איתא תיפוק ליה דחלק מהמצוה היא מדברי קבלה, ובדוחק י”ל דלרווחא דמילתא קאמר לה דאפי’ אם ניזיל בתר כל חלק לגופו מ”מ בכוונה מחמרי’ אפי’ בדרבנן לעיכובא].

היוצא בזה דדברי הרוקח אין מוסכמין להלכה ואפי’ לפי שיטתו אין הכרח לחידוש הנז”ל כמו שנתבאר, וגם בגוף דברי הרוקח אפשר שסובר שכבר מדברי קבלה צריך לקרות הכל בלילה ונימא דדרשא דמגילה ד ע”א דרשא גמורה היא ורק קאמר דעיקר המצוה ביום וצל”ע.

אבל יש מי שטען דהדברי קבלה כולל שהיום יהיה בפעם השניה, וגם בזה יש לפקפק אבל גם אחר טענה זו י”ל דהתקנה היא צורה בקיום הדברי קבלה משא”כ אחר שכבר קיים הדברי קבלה וכבר יצא יד”ח שמא אין תקנה לשנותה ביום, וזה אפי’ להדעות ששייך לקיים מצוה חיובית פעם שניה (והרחבתי במקו”א לגבי תקיעות דמיושב), דסו”ס שמא לא הטילו עליו אלא כהכנה למצוה, ולא לעשות מצוה שוב פעם (וגם דחוק לומר שהטילו עליו לכוון שלא לצאת בקריאה הראשונה).

והיה מקום לדייק בלשון הנוב”י שם גופא שא”צ לקרוא שוב פעם בלילה שכ’ דקודם הנה”ח עדיין לא עבר זמנה של לילה [ומקורו מהגמ”נ המובא במג”א ריש סי’ תרפז שאביא להלן בסמוך ואינו מוסכם לכו”ע אלא שאין כאן המקום לזה], אבל אי”ז דיוק מוכרח דמ”מ זה ברור שמחוייב לכתחילה לקרוא בלילה ואם לא קרא בלילה ביטל חיוב זה רק דהנידון כאן לגבי החלק של לשנותה ביום האם הוא ג”כ חיוב לשנותה ביום בדרך של פעם שניה או לא.

אבל יש להביא ראיה ברורה לזה מדברי המג”א שם שכ’ בשם הגמ”נ שגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה דעיקר מצותה ביום עכ”ל, וכתב ע”ז המג”א דמשמע שאדם אחר שלא קראה בלילה קוראה קודם הנץ החמה והמג”א גופיה פליג ע”ז וז”ל דאין קורא אחר עלה”ש, ויש מקום לפרש בכוונת ההגמ”נ דהגר הזה אם נתגייר בלילה ממש מודה הגמ”נ שצריך לקרות דלא גרע לענין זה ממי שנתגייר קודם פורים, רק דאחר עלה”ש קודם הנה”ח ס”ל שהוא כעין השלמה ללילה, ואז א”צ לקרות המגילה אם היה פטור בזמן העיקר (וכעין סוגי’ דפ”ק דחגיגה לענין חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דפטור למ”ד שכולן תשלומין לראשון), הרי שנזכרו כאן כמה מצבים, האחד להמג”א דלשיטתו כל אדם אין קורא אחר עלה”ש, והשני בגר דלדעת הגמ”נ אין קורא אחר עלה”ש, והשלישי בכל אדם לדעת הגמ”נ שאין קורא אחר הנה”ח, אבל זה פשיטא דבזמן שהוא אחר הנה”ח לכו”ע אין קורא ולא אשתמיט למימר שצריך להשלים.

וכעי”ז במשנ”ב סק”ג בשם המג”א והאחרונים ואם לא קראה קודם אפילו באונס שוב לא יקרא דמשעלה עה”ש יממא הוא עכ”ל, ומשמע דגם השלמה לא נזכר בזה להדיא כעין השלמה שיש שהזכירו בק”ש [וצל”ע בזה] ועכ”פ חיוב לקרותה ביום כדי שהקריאה דיממא תהיה הפעם השניה זה ודאי לא נאמר בזה.

היוצא מזה דא”צ להשלים ב’ פעמים ביום.