יש בזה ב’ נידונים, הא’ כלי שעומד רק למשחק ואינו מיועד לשום שימוש אחר (אף שאפשר להשתמש בו שימוש אחר) האם יש עליו תורת כלי, ועי’ בתשובה אחרת [ד”ה האם יו יו סיני הוא מוקצה בשבת להנוהגים כהמחבר] דלכאורה תליא בפלוגתת המחבר והרמ”א.
והנידון השני אם הוא כלי שמלאכתו להיתר כשמתעסק בו להנאת עיסוק באופן כזה אם חשיב טלטול לצורך או שלא לצורך, ובזה מצינו שהביא הגרח”ק באגרות וכתבים (הוראות והנהגות אות סט) בשם החזו”א שאם מטלטל מתוך עצבנות ופיזור מקרי ג”כ לצורך שרצונו של אדם זהו צורך.
והוסיף שכ”כ בעה”ש סי’ ש”ח סקט”ו וכוונתו למש”כ שם דשלא לצורך היינו כגון דאינו אלא מתעסק בעלמא ואין לו שום כונה בטלטולו אך אם יש לו תענוג במה שמטלטלו נהי דבמלאכתו לאיסור לא נחשוב זה צורך הגוף מ”מ במלאכתו להיתר ודאי דמותר עכ”ל.
אמנם העיר שם שבמ”ב סי’ ש”ח סקכ”א משמע שלא כדברי החזו”א והערה”ש בזה, וכוונתו למש”כ שם המשנ”ב בשם הט”ז שאם לא יצטרך לו כלל באותו היום חשיב שלא לצורך אבל אם יצטרך לו באותו היום חשיב לצורך עכ”ד, ולא זכיתי להבין ההכרח מדברי המשנ”ב דלמה לא נימא דהמשנ”ב רק בעי לומר דהצורך צריך להיות לאותו היום ולא שמטלטל לצורך יום מחר [והארכתי בפרט זה בכ”מ] אבל לא נחית לדרגת הצורך דשמא הנאה כל דהוא חשיב צורך ושמא החזו”א מיירי באופן של הנאה כל דהוא במה שמטלטל לצורך העצבנות כעין קפיץ זה (ואמנם הקפיץ קיל כיון שמתכנן מראש לקחתו לשם הנאת התעסקות אבל החזו”א מיירי אף ביותר מזה שמגביה איזה חפץ מחמת עצבנותו).
ושמא קים ליה דהחזו”א הקיל גם במטלטל שלא לצורך כלל אלא רק מחמת דחף עצבנות שעושה בלא לשים לב, אבל משמע שם שהגרח”ק לא שמע מפי החזו”א אלא כתב מה ששמע בשמו מר”י פלק, ועוד צ”ע דאם כך נפרש א”כ למה באמת חשיב לצורך ועוד דגם בערה”ש שהביא הגרח”ק סייעתא להחזו”א הא אדרבה לכאורה מזה גופא בא לאפוקי ולומר דבכה”ג כבר אינו בכלל לצורך [ואדרבה שלא לצורך לערה”ש לא מיירי בשופטני שמגביהים דבר בלא שום טעם עי”ש], ועי’ גם באמרי יושר טהרות יו”ד ליקוטים סי’ לד עמ’ קנז שתמה על ההוראה הנ”ל דהרי לפעמים מגביה תוך כדי עצבנות שלא לצורך כלל, וע”פ כ”ז יש מקום לומר דגם החזו”א לא התיר בכה”ג כמו שהערה”ש לא התיר בכה”ג.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 98
מק"ט התשובה הוא: 134146 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134146