{בע”ה פ”ק מודיעין עילית קרית ספר עש”ק פ’ ויחי י”ג טבת ע”ו} א) מה שהקשה עמ”ש רש”י (בראשית מ”ז כ”ט) דחסד של אמת הוא שאינו מצפה לגמול, והקשה דהרי יש לו גמול מלמעלה, וגם המת יוכל להמליץ בעדו.תשובה הדבר נכון, ...קרא עוד
{בע”ה פ”ק מודיעין עילית קרית ספר
עש”ק פ’ ויחי י”ג טבת ע”ו}
א) מה שהקשה עמ”ש רש”י (בראשית מ”ז כ”ט) דחסד של אמת הוא שאינו מצפה לגמול, והקשה דהרי יש לו גמול מלמעלה, וגם המת יוכל להמליץ בעדו.
תשובה הדבר נכון, ואמנם יש את קיום כל המצוות ששכרו מוכן לו משמים, אך אין האדם רגיל להרגיש זאת, והפועלים עצלים, ומי שאבדו לו עשרים שקלים הרי אינו שמח באותו היום, משא”כ אם אדם הפסיד מצוה או עבר עבירה שאפילו עבירה קלה הפסדה מרובה מאוד מעשרים שקלים וכל סכום כסף, אך אין האדם שת לבו לזה כ”כ, ומתנחם ועובר לסדר היום [הגראי”ל שטיינמן שליט”א, צדיק כתמר יפרח].
ואמנם אין לנו מושג באבות הקדושים, אך בודאי שזוהי המציאת בשאר כל אדם, שאם עוסק במצוה ויציעו לו סכום כסף אם יתבטל ממנה, הרי הוא עלול להסכים לבטל המצוה, וגם אם לא אך יתכן שבלבו יתעצב על הפסד הממון, ועכ”פ ירגיש בעצמו שאדם טוב הוא שהסכים להפסיד סכום זה בשביל המצוה.
ולכך חסד שאין מצפה לגמול נקרא חסד של אמת.
ב) מה שהקשה עמ”ש במדרש לקח טוב בקרא דויגד ליעקב הנה בנך יוסף בא אליך (מ”ח ב’), שהיה א’ מבני יוסף, והקשה הרי בקרא שלפנ”ז נאמר ויקח את שני בניו עמו, לא הבנתי קושייתו, דהרי לא נאמר שלקחן עמו עד יעקב, דלעולם לקחן עמו לכיוון יעקב אך מנ”ל שלקחן עד אליו, וז”ל הפסוק, ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים ע”כ.
[אכן ראיתי שהרא”ם כתב דלכך לא פירש”י כך שהיה אפרים מטעם קו’ זו, אך להדעה הנ”ל צ”ל דאינו מוכרח וכמ”ש].
ג) ומה שהקשה עוד כשאמר יוסף לא כן אבי כי זה הבכור וכו’, דהוה ליה למימר זה כבר כשאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שיקדים מנשה לאפרים.
תשובה עיקר הקפידא שהיתה ליוסף להקדים את הבכור היינו על הברכה, שמשמעותה גדולה, ועיין גם בזוהר הק’ דברכה אותיות בכרה [לענין יעקב שנטל הבכרה לזכות בברכה], אבל באמירה גדירא אין קפידא ומי שירצה יקדים.
ד) מה שהקשה עמ”ש רש”י (זכריה י”ג ז’), בהא דכתיב שם, חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי נאם ה’ צבאות הך את הרעה ותפוצין הצאן והשבתי ידי על הצערים, וכתב רש”י, על הצוערים, על השלטונים הצעירים מן המלכים ויונתן תרגם ותפוצנה הצאן ויתבדרון שלטוניא ותירגם על הצוערים ממונים שלהם השניים להם וכן ת”י המקרא הזה באומות חרבא איתגלי על מלכא דבבל ועל שלטוניא חבריה דכוותיה דדמי ליה אמר ה’ צבאות קטול ית מלכא דבבל ויתבדרון שלטוניא ואין לשון התרגום הזה נופל על ישראל שלא מצינו בתרגום ובמקרא שלטונין בישראל אלא מלך ושרים ותרגום שלהן רברבין, עכ”ל רש”י שם, וצ”ע, דבתרגום בפ’ לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ”ט ט’) תרגם אונקלוס, שלטון יהא בשירויא.
תשובה הנה הקושיא לכשעצמה קו’ אלימתא היא, ואיני יודע אם יעלה בידינו לתרצה אל נכון, אכן הנה יש לברר כונת רש”י, דהיינו שרצה לפרש דברי הת”י שם על האו”ה ולא על ישראל, משום שעל ישראל לא שייך בתרגום שיהא כתוב שלטונין, דגם השררות שמצינו בישראל לא היה תרגומן שלטונין אלא רברבין, וא”כ ע”כ שלא לזה כונת התרגום יונתן כאן.
לפ”ז י”ל דכוונת רש”י רק בת”י, ר”ל דאמנם מה שהוא שלטונין בל’ הת”י אינו לשון שלטונין בתרגום אונקלוס, ומה שהוא ל’ שלטונין בת”א אינו כך בת”י, וכונת רש”י שעניין שלטונין לא מצינו זאת בתרגום יונתן [ה”ה בתרגום אונקלוס לא מצינו את המילה המקבילה לזה], ולכך לא קשיא מידי, וידוע שלשונות התרגום אונקלוס ות”י משונין זמ”ז, ומו”ז הג”ר מנחם מנלי סילבר שליט”א [שהוא בקי גדול בענינים אלו] אמר לי דגם ל’ התרגום תהילים ייחודי משאר התרגומים.
אך באמת הקושיא היא גדולה, וצל”ע היאך אפשר לתרצה.
ה) מה שהקשה עמ”ש בפרשתין דלעיל פ’ ויגש אל תרגזו בדרך, ופרש”י אל תעיינו בדבר הלכה וכו’ וע”ש בתוס’ השלם, וצ”ע דהרי רק לעיוני אסור אבל למיגרס שרי כמ”ש בתענית י’ ב’.
תשובה כנראה יש כאן חשש שמא ימשכו לדבר הלכה ויבואו לידי עיוני, עי’ עירובין מ”ג, וכן בירושלמי אמרו על ריש לקיש דמשכיה שמעתתא ויצא חוץ לתחום, ע”ע עירובין נ”ד גבי ר”א בן פדת ובמעשה דנמצא נחש כרוך וכו’.
ו) ומה שהקשה גבי פרשה הנ”ל דאי’ במדרש תנחומא כיון שהכירוהו ליוסף בקשו להרגו וכו’, דהרי מעיקרא רצו כבר להרוג או ליהרג עליו כדי להביאו ונתחרטו ממכירתו.
תשובה לכאורה אלו מדרשות חלוקות, [ושייך ג”כ באותו המדרש], וי”ל עוד דאחר שהכעיסן הרבה שאמר להם מרגלים אתם וכל הענין, ועכשיו הכירו שיוסף הוא, וא”כ לא חשד בהם בודאי, ועל חינם ציערן, וע”ז כעסו עליו.
וכן מה שלקח את בנימין, שהרי הכיר את יעקב וידע שזה יצער אותו, וכל הענין שם קיבל משמעות אחרת כאשר נודע להם שזה יוסף.
ח) ומה שהקשה הג”ר יעקב סוקל [ר”מ דבית מדרש עליון] ע”ד רש”י מ”ו ל’ שהיה יעקב סבור שיתבע הקב”ה מיתתו של יוסף, דממ”נ אם היה זה סכנה מה ששלחו יעקב א”כ מ”ט שלחו, ואם לא היה הדבר קרוב שיהרגוהו א”כ מ”ט היה סבור שיענש.
תשובה הנה גם לדרך שהלך בה השואל לק”מ, דיעקב לא התבונן שיש כאן סכנה והיה עליו להתבונן (ועיין מ”ש לעיל גבי אל ישנה אדם וכו’, ומ”ש לקמן בכמה תשובות בפ’ שמות ח”א סק”ג), אבל אפשר לפרש דקפידת יעקב שהיה עליו להגן בזכותו כיון שהובטח שאם הוא בן עוה”ב לא ימות אחד מבניו בחייו כמ”ש רש”י לעיל ל”ח ל”ה.
היינו כעין קפידת אליהו על ריב”ל שנהרג אדם בתחומו ולא הגינה זכותו עליו.
ט) מה שהקשה עוד רי”י פרבר מ”ט שינה רש”י מלשונו הכא והתם, הנה להאמת אני הייתי סבור דהיינו הך, ורש”י סתם כאן וסמך עמ”ש שם, וכמו שביארתי וכנ”ל, אכן גם את”ל דמדרשות חלוקות הן י”ל דרש”י רצה השמיע ב’ הדרשות, ולכך כתב כל דרש במקו”א וכעי”ז כתב ר”ח דואלאז’ין.