יעקב

הנה לפי הצד שיש הגדרה של כבוד הבריות בדבר כזה (יתבאר בפנים) אין שום איסור בזה גם למי שיסבור שזה ודאי התכלת, בפרט שלענ”ד יש טעמים נוספים מספיקים לומר שאין כאן ודאות על התכלת.

אבל לפי הצד שאין כבוד הבריות בדבר כזה [שזה דעת כמעט כל האחרונים], אין כאן פטור של כבוד הבריות, לפי הצד שיש כאן ודאי תכלת, אבל ג”כ זה רק לפי הדעות שתכלת היא חיוב ולא רק הידור.

מקורות:
הנה לגבי כבוד הבריות קי”ל שכבוד הבריות מסקנת הגמ’ בברכות כ ע”ב שנאמר בד”כ רק בדרבנן [מלבד דיני ממונות או באיסורים שאין בהם מעשה בידיים], ממילא אם הספק שלך הוא לגבי תכלת לפי שיטתך שהתכלת של היום היא נכונה לכאורה יהיה בזה בעיה.

אולם למעשה אין חיוב כלל לחוש בזה גם אם נימא שיש צד שהתכלת היא נכונה, והארכתי בתשובה נפרדת לזה, ותמצית הדברים שהזכרתי רבים מן הפוסקים שסוברים שהתכלת אינה אפי’ לא חיוב דרבנן אלא הידור מצוה, ובזה פשיטא דאמרי’ שכבוד הבריות דוחה הידור מצוה, אם מתבייש בזה, ואפי’ שיש דעות החולקות על זה אבל יש גבול עד כמה יחשוש החושש בתכלת בזמנינו כ”כ אפי’ לשיטות המחמירות אף בדבר שכל עיקרו הוכרע שאין צריך לחשוש אליו ברוב בנין ומנין חכמי ישראל, בפרט שגם יש הרבה צירופים אחרים כמו שהרחבתי שם.

(ולחדד עוד אחד מן העניינים שהתבאר ולאחרונה נתעורר שוב, שגם מה שסובר שהמחקרים הם ודאיים ובודאות נמצא המין שהיו צובעים בו בגדי מלכות תכלת וארגמן בזמן חז”ל, ויש בהחלט צד ומקום כזה, אבל מ”מ לא בוודאות שהמין המסויים שהשתמשו בו בזמן חז”ל לצביעת ציצית ידוע לנו מתוך כל המינים, ורוב הדברים בזה הם השערות לא בדוקות, שכן עדיין בכל הממצאים לא נמצא ציצית צבועה מארגמון שאפשר לדעת מאיזה מין ארגמון הוא נצבע, וגם הבגד שנצבע בכחול שנמצא רבו הדעות בין המחקרים בקשר לטיבו).

והנה לכאורה אע”ג שהכלל הוא שבדאורייתא לא אמרי’ כבוד הבריות, מ”מ בענייננו אין זה פשוט שאין אומרים כבוד הבריות, דהרי מבואר בפוסקים (ראה שו”ע או”ח סי’ יג ובמשנ”ב סק”ט) לענין לבישת ציצית ד’ כנפות בלא ציצית שמצד דיני שבת לא אמרי’ כבוד הבריות כיון שהוא דאורייתא אלא אם כן מיירי בכרמלית, ואילו מצד חיוב ציצית אמרי’ כבוד הבריות, וכמו שביאר המשנ”ב הטעם שם שלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא הטל ציצית, ויש לציין דהוא פלוגתת הר”י והר”ש מרדוש במרדכי והלכה כר”י להקל בזה, וממילא מאחר שאינו עובר איסור במה שלובש הבגד לא אמרי’ ליה לפשוט הבגד, ואין לחלק בין אי פשיטת הבגד ללבישת הבגד מתחילתו, דהרי קיימא לן בכל דוכתא לגבי כל מילתא דלבישה שבכל זמן שהוא לבוש הוא נחשבת הלבישה כמעשה איסור בידיים ולא כביטול מצוה ממילא, יעוי’ בתוס’ בשבועות ל ע”ב ובתוס’ יבמות צ’, ובייחוד בדיני כבוד הבריות מבואר להדיא בפוסקים שמי שאינו פושט בגד שמחוייב לפושטו הגדרתו לענין כבוד הבריות כמי שעושה איסור מעשה בידיים ולא כעובר ממילא, ממילא יש כאן איסור בידיים בכל רגע שלובש הבגד, ואעפ”כ לא אמרי’ שמחוייב לפשוט וה”ה לענייננו, ויש להוסיף דלבישת בגד לבן בלא תכלת הוא קיל מלבישת בגד בלא ציצית כלל, גם להדעות (והוא תניא רבתי הקדמון) שהלובש בגד לבן בלא תכלת חשיב מבטל מצות עשה, מ”מ הוא קל מלבישת בגד בלא ציצית כלל, ותדע דבמקום שאין לו תכלת אמרי’ ליה לבוש לבן וקיים מצוה ובמקום שאין לו ציצית כלל לכתחילה אמרי’ ליה לא תלבש הבגד כלל, ואע”ג שהוא מדרבנן מ”מ זה ברור שגם מדאורייתא בבגד בלא ציצית אינו מקיים מצוה ובבגד לבן בלא תכלת מקיים מצוה, ואם אמרי’ כבוד הבריות לגבי בגד ד’ כנפות בלא ציצית כ”ש לגבי בגד שיש בו לבן ואין בו תכלת.

אמנם ראי’ זו אינה ראי’ דכל דברי הר”י שבמרדכי [שהוא מקור המשנ”ב כמ”ש בשעה”צ שם שהדין הוא בשם המג”א בשם המרדכי וכן הוא מקורו של הרמ”א כמבואר בסוף דבריו] לא נאמרו אלא בשבת שהוא אופן שבאמת אינו יכול להטיל ציצית ורק הנידון אם ילבש הבגד או לא, ובאופן כזה אם ילבש הבגד אכן לא יעבור איסור תורה, שכן לגבי אי הטלת הציצית הוא א'נ'ו'ס וא'ו'נ'ס רחמנא פטריה, אבל באופן שיכול להטיל תכלת וממילא עובר איסור (להשי’ הנ”ל) במה שאינו מטיל תכלת הרי במה שלובש הבגד גורם לעצמו איסור תורה (ועי’ שבת קטו), וגרם זה אפשר דזה גופא ג”כ אסור מדאורייתא כאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ויודע שיישן למחר דבזה ודאי עובר איסור אם יישן היום וכל הפלוגתא בזה הוא רק בספק אם חוששין מדרבנן שמא יישן למחר אבל באופן שיודע שיישן למחר לכו”ע אסור לישן היום ואפשר שהוא מדאורייתא (ובאמת יל”ע גם במקרה של הר”י שבמרדכי למה לא נימא שהוא איסור תורה משום מכניס עצמו לא'ו'נ'ס, שכן הפטור היחיד שיש לו לציצית אחר שלבש הבגד הוא פטור מחמת א'ו'נ'ס ואם לא לבש הבגד אין עליו חיוב כלל, וצל”ע הגדרים בזה).

והיה מקום לומר באופן אחר דאמנם נכון שלענייננו אסור ללבוש בגד שיכול להטיל בו ציצית, אבל האיסור הוא בחיוב הטלת הציצית ולא בלבישת הבגד, א”כ גדר האיסור מדאורייתא הוא רק מה שאינו מטיל, ולחידוד הדברים נאמר דמי שלובש בגד ומיד אחר כך מטיל ציצית לשי’ הר”י שבמרדכי לכאורה שאינו עובר איסור דאורייתא, כיון שהחיוב הוא שמי שלובש בגד יטיל ציצית, ורק אם מתרשל מהטלת הציצית עובר איסור, א”כ האיסור דאורייתא שעובר הוא במה שאינו מטיל הציצית, והאיסור ללבוש הבגד הוא איסור דרבנן [עי’ משנ”ב שם], ממילא מכיון שהאיסור דאורייתא שאינו מטיל ציצית הוא כמבטל מצוה ממילא, הרי במבטל מצוה ממילא שלא בידיים (כל’ הגמ’ שב ואל תעשה) אומרים כלל דכבוד הבריות גם בדאורייתא כמבואר בברכות שם, ולגבי איסור דרבנן אומרים ההיתר דכבוד הבריות גם בעושה האיסור בידיים, ממילא יתכן שכאן בנידון דידן יהיה אפשר לומר כבוד הבריות.

ואע”פ שכאן כבר יש ב’ איסורים, מ”מ כבר כתב הביאור הלכה סי’ שיב ד”ה דהא בשם הישועות יעקב דגם בב’ איסורין דרבנן יש היתר דכבוד הבריות ולכאורה ה”ה ג”כ באיסור דרבנן שעושה מעשה עם איסור דאורייתא שמבטל מצוה ממילא.

אבל למעשה אי אפשר לומר כן ממה שנקטו הפוסקים [המרדכי והמג”א והמשנ”ב] לגבי המקרה הנ”ל “שאינו יכול להטיל ציצית בשבת”, ואילו לפי הנ”ל יוצא שגם אם היה יכול להטיל ציצית לא היה בזה איסור של כבוד הבריות, ע”כ שהפוסקים לא אחזו מסברא זו.

והיה מקום לומר דהטעם הוא משום שכיון שסו”ס מדאורייתא אסור לו ללבוש בגד זה ומחוייב לפושטו כיון שהחליט שאינו עושה ציצית לבגד זה, ממילא חשיב כעושה מעשה איסור בידיים, דלגבי בגדים ההגדרה של חיוב פשיטה היא כעושה מעשה איסור בידיים כל זמן שהוא לבוש, כמשנ”ת, וכלול בזה כל מי שמחמת דין תורה מחוייב לפשוט בגד גם אם ההגדרה של האיסור היא חיוב צדדי ולא איסור בלבישת הבגד.

ומ”מ עדיין הדברים צריכים בירור, דיעוי’ במשנ”ב ס”ס יג שכתב בשם המג”א שם דבטלית קטן שיש גנאי גדול בפשיטתו א”צ לפושטו דבגנאי גדול כבוד הבריות דוחה אפי’ איסור דאורייתא כשאינו מבטל בידיים, ויל”ע דהרי חיוב פשיטת בגד שמחוייב לפושטו מוגדר בכל מקום כאיסור במעשה כמו שמבואר בכמה סוגיות, אבל יתכן לומר דאע”פ שלגבי כלאיים ההגדרה של מי שאינו פושט בגד כמו שלובש בידיים מ”מ לגבי ציצית באמת ההגדרה היא שאינו מבטל בידיים כיון שגם ביום חול החיוב הוא בהטלת ציצית כמו שנתבאר, ואעפ”כ הטעם שהותר רק באופן זה הוא משום שגם מבטל שלא בידיים באיסור דאורייתא הותר רק בגנאי גדול ולא בגנאי קטן, ולכן מאחר דהמרדכי הנ”ל המובא במשנ”ב סק”ט לא מיירי בגנאי גדול ממילא אין בזה היתר דכבוד הבריות אע”פ שהגדרת האיסור בחול הוא מבטל שלא בידיים בדאורייתא כמשנ”ב.

ויעוי’ במשנ”ב סקט”ו שכן מבואר ממש בדבריו להמבין שההגדרה של איסור לבישת ד’ כנפות בלא ציצית אינה כאיסור בידיים אלא כמבטל מצוה המוטלת עליו וזה מותר רק בגנאי גדול ולא בגנאי קטן.

ואע”פ שבפוסקים לא נתבאר השיעור של גנאי גדול ובמחצה”ש סי’ יג משמע שהשיעור הוא בגנאי כביד מאוד שיצטרך לעמוד בלא כסות כדי לפשוט הט”ק, ובמשנ”ב שם הביא פלוגתת האחרונים אם פשיטת ט”ג בציבור בבהכנ”ס (ולענין פשיטה בשוק הוא גנאי קטן) הוא גנאי גדול או קטן, ולהסוברים ששם הוא גנאי גדול [שהוא דעת רוב האחרונים] כ”ש שללבוש תכלת הוא גנאי גדול למי שמתבייש בזה מאוד (אם לא שנאמר שהיה משהו בנתונים שהשתנה מאז עד היום בענין פשיטת טלית גדול בציבור בבכהנ”ס), עכ”פ שיעור ברור לא נאמר בזה, ואעפ”כ לענייננו יש היתר בדבר מחמת שציצית בלא תכלת להרבה פוסקים אינו איסור כלל כמו שהארכתי במקומו, ולכאורה רש”י ותוס’ והגר”א כך סבירא להו כמשנ”ת שם, ובצירוף שהאיסור אינו בידיים וממילא נדחה מפני כבוד הבריות בגנאי שיתכן שנחשב כגנאי גדול, מכיון שיודע שאנשים ירצו להתרחק ממנו מחמת זה ולשונאו מחמת זה ואף אולי להפסיד תפקידים או מוסדות מחמת זה (ואיני בקי המציאות בזה, ויש להמליץ ע”ז דברי הגמ’ בשבת קמ מפני מה ת”ח שבבבלי מצויינין מפני שאינן בני תורה וכמדומה שלפעמים מוצאים שדוקא מקומות שיש יותר ת”ח פחות מקפידים שיהיו אברכים שיהיה בידם דברים הנעשים בלוז, ומחלי להו, ומאידך דוקא מקומות המרוחקים יותר והקשר שביניהם לבין גדולי הת”ח שבדור הוא יותר ענין מפלגתי הם יותר יקפידו על אברכים ההנוהגים כן וימחו בהם כהבנתם), ממילא יש כאן צד לומר דחשיב כנגאי גדול, ובפרט שיש לצרף עוד הרבה סברות כמו שכתבתי בתשובה האחרת.

ויעוי’ בחו”י סי’ רלו שגם בעובר אדרבנן במקום כבוד הבריות אע”פ שהותר צריך כפרה והובא בתוספת שבת סי’ שיב סק”א, והכה”ח שם סק”ב כתב שמשמעות הפוסקים שאינו צריך כפרה, וכך רהיטת הסוגיות שאבנים של בהכ”ס הם היתר גמור.

ועתה אשוב לדון בנידון השני כאן האם שייך כבוד הבריות כאשר מתבייש בדבר כזה.

הנה יש היתרים של כבוד הבריות בכמה מקומות, ולמרות שברוב המקרים ההיתר של כבוד הבריות הוא דבר שמוסכם בטבע שיש בזה כבוד הבריות, כגון מת מצוה ואבנים של בהכ”ס (או”ח סי’ יב ס”א) ומוצא כלאים בבגדו בשוק (עי’ ברכות כ) וכן מי שדורש לרבים והוצרך לנקביו (עי’ משנ”ב סי’ צב סק”ז) וחזן ובעל קורא שהוצרכו לנקביהם (עי”ש בביאור הלכה ס”א ד”ה היה), וחיים שמתביישים מחמת מת שמסריח (משנ”ב סי’ שיא סק”ז בשם הרמב”ם).

אבל נזכר שם בסוגי’ דברכות גם ענין של זקן ואינה לפי כבודו, שהיא הגדרה חדשה של כבוד הבריות לפי טבע האדם הזה, ואמנם שם דחו דזה שאני מחמת הטעם המבואר שם (עי”ש ובתוס’ שבועות ל ע”ב), אבל עכ”פ חזי’ שזקן ואינה לפי כבודו הוא ג”כ סוג של כבוד הבריות, כמבואר בברכות שם, וממילא גם ללבוש בגד משונה ומוזר אם מתבייש בזה באמת הוא סוג של כבוד הבריות.

ויעוי’ ברמ”א באו”ח סי’ יג ס”ג שאפי’ לישב בציבור בלא טלית הוא כבוד הבריות ע”פ תנאי הדינים המבוארים שם, ועי’ במשנ”ב שם סקט”ו שמבואר בדברי הפוסקים שפשיטת טלית גדול בציבור יש בזה כבוד הבריות, והיינו אפי’ פשיטת טלית גדול בשוק שאינו אמור ללבוש שם את הטלית כלל, אבל עצם תהליך הפשיטה חשיב עכ”פ גנאי קטן כמבואר שם עי”ש (ועי’ עוד להלן לענין הגדרת גנאי גדול בפשיטה בציבור בבהכנ”ס).

וא”כ אולי שייך למה שנזכר בשו”ע ומשנ”ב ריש סי’ א’ ולא יתבייש מפני המלעיגים וכו’, והי’ מקום לומר דשם לא מיירי מצד חיובים וכמו שאר דברים שנאמרו שם, או אולי יתכן לחלק דשם הכונה רק באופן שיש מי שעומד ומלעיג שאין החיוב נפקע מחמת אחד שעומד ומלעיג, אבל דבר שהוא קבוע וידוע ומקובל ומוגדר בוודאות כדבר משונה ומבייש זה כבר נכנס לנידון ההלכתי של כבוד הבריות (ומ”מ גם כשעומד מישהו אחד ומלעיג פעם אחת אם הוא דבר שמבייש מאוד ברמה שא”א לשאתו ג”כ נכנסים לנידון של כבוד הבריות לפי הענין, ועי’ במשנ”ב סי’ יג סקי”ב שכבוד הבריות תלוי לפי טבע האדם ואם אינו מתבייש אינו נחשב כבוד הבריות).

ומ”מ עדיין יש לדון שמא יש לחלק בין שאר כבוד הבריות שנאמרו דהם דברים שבעלמא יש להם בעי’ של כבוד הבריות גם בלא המצוה משא”כ כאן הכבוד הבריות הוא מה שמלעיגים עליו על עצם קיום המצוה ולא שיש כאן איזה מלבוש שאינו מכובד או שצורתו מביישת את לובשה, (ולגבי מנעלים בתשעה באב המבואר ברמ”א או”ח סי’ תקנד סי”ז שמותר במקום גוים מפני שמלעיגים עלינו אינו ברור שההיתר הוא מחמת כבוד הבריות דיתכן שהוא כעין הבא בדרך שלא היה בכלל התקנה כלל מחמת שלא גזרו במקום טירחא רבה כמש”ש המשנ”ב בשם המג”א על הבא בדרך, וגם שם אינו מוסכם כמ”ש שם המשנ”ב סקל”ו בשם החי”א וכ”כ שם בשעה”צ סקמ”ב ע”פ הב”י שהרבה מפקפקים על מנהג זה, וגם במשנ”ב שם סקל”ד משמע שעיקר הטעם בזה הוא משום מנהג ואינו ברור לדינא שכ”ה הדין, ומ”מ גם המפקפקים א”א להביא מהם ראי’ שאין כבוד הבריות בלועגים למצוה, דיש לומר דשם הטעם משום דבלאו הכי הגוים מלעיגין עלינו כמובא במשנ”ב שם מדברי האחרונים).

ואחר החיפוש והבירור שו”ר שכן נקטו כמה אחרונים דבמקום שהמלעיג מלעיג רק מחמת המצוה לא נאמר היתר של כבוד הבריות, שכ”כ בתפארת ירושלים [לבעל זית רענן] על משניות זבחים פ”י מ”ו, וכן בתפארת ישראל פתיחה לסדר מועד כללי דיני שמחות אות א’, וכן בתוספת ירושלים על השו”ע או”ח הנ”ל בסי’ א’, וכן במקור החיים (יום ה’ סק”י) על ארחות חיים להרא”ש (אות עח) להגרב”י זילבר (בעל אז נדברו), וכעין זה הביא הגר”ש ברזם בשם הקה”י באמרות משה סי’ ז’, וכל אחד כתב הדברים בסגנונו אבל נטיית דברי כולם הוא שלא נאמר היתר של כבוד הבריות באופן שהלעג הוא מחמת עצם כוונתו במעשהו הטוב אלא רק דבר שמחמת הפעולה עצמה היא ביזיון בלא קשר למצווה הכלולה בה.

אולם בחפץ חיים (כלל ו מקור חיים סקי”א) משמע שנסתפק בהגדרה זו של כבוד הבריות במקום לעג אם מעיקר הדין מחוייב במצוה או פטור, והלשון קצת קשה דלא נתבאר להדיא בהרחבה בלשונו מה הם ב’ הצדדים שנקט שם, דבצד שהזכיר להחמיר נקט המימרא דמוטב יהא שוטה וכו’ [עדויות פ”ה מ”ו] ואילו את הסברא הנ”ל (שאין כאן כבוד הבריות כיון שעושים לא כדין) הזכיר שם רק בסוגריים ובלשון של פשיטות, (ועי”ש בעלי באר ובשו”ת פרי יצחק או”ח סי’ נב ד”ה מעתה).

ואולי הצד של החפץ חיים שם לפטרו מליתן אצבעותיו באזניו הוא באופן שמדברים גם דברים של היתר ואז במה ששם ידיו באזניו יש חסרון בכבוד הבריות, או אולי יש לומר באופן אחר קצת דהנחת ידיו באזניו הוא דבר שיש בו חסרון בכבוד הבריות מצד עצמו, ולכן היה להח”ח צד שיש בזה משום היתר דכבוד הבריות, משא”כ באופן שאין בו כלל ביזיון ורק מלעיגים עליו מחמת המצוה בלבד בזה לא ס”ד הח”ח לומר היתר כבוד הבריות כלל,
ומ”מ גם לפי איך שניסח הח”ח את הטעם שאין כבר כבוד הבריות כיון שהן עושין שלא כדין (דהיינו שהמספרים לה”ר המלעיגים על מי שאוטם אזניו אינם עושים כדין וממילא לגבי זה לא נאמר דין כבוד הבריות) גם לפי צד זה בחפץ חיים הוא בניסוח קצת אחר מחלק מהאחרונים הנ”ל, שהחפץ חיים הזכיר שאין תוקף ללעג שלהם כיון שהם שלא כדין, אבל יש מהאחרונים שמשמע מהם בנוסח קצת אחר שכבוד הבריות הוא רק שהוא ביזיון מחמת שהמעשה שעושה הוא מעשה מבוזה מצד עצמו בלא קשר לכוונתו במצוה, ולא כשהביזיון מחמת עצם כוונתו ותכליתו במעשה הזה שמתכוון למצוה (עי’ באמרות משה שם שהרחיב בדברי האחרונים ובדברי הקה”י), ולעניננו בתכלת מכיון שמתבייש מאנשים שלא לובשים והם עושים כדין ע”פ רבותיהם יתכן שיהיה תלוי הנידון בב’ הניסוחים הללו.

מצד גדרי הדין אין חיוב לומר וידוי אבל הוא טוב מאוד לומר מכל הטעמים שיתבארו.

מקורות:

בשם הגריש”א הובא (אשרי האיש יו”ד ח”ב פרק פז ס”א) שא”צ לומר וידוי על קטן בן שלוש שמת כיון שאין לו עונות.

ויש להקשות דבכמה מקומות מצינו שקטנים נענשים על עונותיהם, כמו בגמ’ בפ”ב דשבת לב ע”ב שנענשים על שמבטלים אביהם מת”ת, ובמהרש”א ברכות לא ע”ב כ’ דרק בדיני אדם קטן לא הוי בר עונשין אבל בדיני שמים חייב וכעי”ז בנוב”י תניינא יו”ד סי’ קסד.

ויש לציין עוד בענין זה דיש דעות באחרונים דגם מי שהוא בגדר שוטה שמוגדר בשבת קנד ע”א דאין לו דעת כלל מ”מ אם יודע בעצמו ומבין שעושה דבר רע נענש על זה אע”פ שמצד גדרי הלכה פטור מכל דבר מכיון שה’ יראה ללבב.

וכ”ש בחולה שאינו ברור שימות הרי יש בזה גם מצוות חינוך על וידוי (אם הוא קטן שהגיע לחינוך) כדי שידע שכשיהיה חולה שוב בגדלותו עליו להתודות כמבואר בגמ’ שבת לב ובשו”ע יו”כ הל’ ביקור חולים, וכמו וידוי יו”כ שגם קטן אומר, וכ”כ הכה”ח סי’ תרז סק”ד בשם היפה ללב ח”ב אות א שמחנכים את הקטנים להתוודות כדי להרגילם לכך, וכ”כ בפשיטות באג”מ יו”ד סי’ רכד ד”ה ולהטעם דיש לחנך ביו”כ הקטן ג”כ לוידויים והוא מחיובי מצוות חינוך.

ויש להוסיף דדעת המשכנות יעקב אה”ע סי’ מד והגרח”ס הלוי דקטן רק אינו בר עונשין אבל הוא בר איסורין, ואמנם זה צ”ב מאיזהו מקומן, (עי’ שבת שם וכן בעוד סוגיות כמו בסוגי’ דאתי למסרך בעירובין), ואמנם יש שחלקו בין מצוות אלו למצוות אחרות.

ויש להוסיף דדעת חלק מהראשונים (בפ”ג דברכות) שמצוות חינוך המוטלין על הקטן הקטן עצמו מחוייב בהם וגם אם רוב ראשונים לא סבירא להו כן מ”מ למה שלא יחזור עליהם בתשובה כשהוא בעת סכנה בעידן ריתחא לרווחא דמילתא (עי’ מנחות לט ע”א).

ויש לציין עוד דבספרי (על במדבר ה ו) אי’ דקטן אינו בכלל וידוי דאורייתא כמו ע”ז (ומוכח דמדאורייתא קאמר דהרי קטן אינו מותר בע”ז בחינוך דרבנן, א”כ מה דאמר התם שפטר הקטן מע”ז ומכל מצוות שבתורה רק מדאורייתא מיירי שם ולא מדרבנן כלל), וכבר הקשו למה הוצרכו לפסוק זה כיון שאין לו דעת, ואולי ע”ד דברינו יש לומר כשיודע בעצמו שעשה דבר רע שאין לו מדאורייתא חיוב וידוי, מצד גדרי דין וידוי, ומ”מ הנח לדרשא זו דבלאו הכי אפשר לדחות בקל ולומר דאסמכתא בעלמא היא.

ויש לציין עוד למש”כ בנוב”י יו”ד סי’ קסד דגם הקטן לפעמים יש לו חרדת הדין על עונות בגלגול קודם לענין פתיחת הקבר, וכבר דנו בזה רבוותא ונחלקו בזה, אבל כמה כתבו כהנוב”י (ראה שד”ח מערכת אבילות פאת השדה אות ג בשם חכ”צ וכן הוא בשו”ת יוסף אומץ להחיד”א סי’ לט, ולגוף הנידון על פתיחת קבר החזו”א באהלות סי’ כב סוף סקל”ח החמיר אפי’ בנפל), וא”כ למה שלא יתודה, ואציין שכבר כתבתי מזה בשו”ת עם סגולה ע”פ הרמב”ן דאדם לפעמים נענש על גלגולים קודמים, ולפ”ז אפשר דגם וידוי יועיל לזה, ועי’ בשבחי האר”י.

ויש לציין לדברי מהר”ם מינץ סי’ יד לענין קטן שחטא בגלגול הקודם ונענש עכשיו מחמת זה לענין ברכת “הגומל לחייבים” עי”ש, והובא במג”א ריש סי’ ריט.

ועוד יש לציין לדברי הנוב”י בחו”מ סי’ ס שתלה הדין אם קטן שייך ברודף מצד עונש בפלוגתא דאמוראי בסנהדרין עב ע”ב, ולא ניכנס לנידון זה כעת שאינו בהכרח שייך לכאן.

וצל”ע על איזה וידוי מיירי שם באשרי האיש, וזה לשונו שם, העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע (סי’ שמ ס”ה), גם על ילדה קטנה בת שלש שנפטרה ר”ל צריכים לעשות קריעה העומדים בשעת מיתתה כי מצות קריעה היא על הנשמה והנשמה תמיד נשארת נשמה, אפילו שאינו בר חיובא, אכן וידוי לא צריך להגיד כי וידוי שייך רק במי ששייך בו כבר הענין של עוונות, אבל בילדה קטנה בת שלש לא שייך הענין של עוונות וממילא אין שייך אמירת וידוי עכ”ל.

ועכ”פ גם אם נימא דמיירי בוידוי שאומר הקטן עצמו, דברי הגרי”ש גופיה נאמרו בקטן ביותר בן ג’ שנים שאינו מבין ולא הגיע לחינוך והבו דלא לוסיף עלה.

ועי’ ביו”ד סי’ שלח ס”ב (וברמ”א שם ס”א) וגשר החיים ח”א עמ’ לד בענין הנוסחאות של וידוי, אבל באמירת וידוי עם קטן צריך לעשות בהשכל ובעדינות דהרי גם בחולה רגיל אין אומרים הוידוי עם החולה בפני קטנים שלא יבכו וישברו לב החולה, כמבואר בשו”ע שם, א”כ צריך חכמה מיוחדת איך לעשות כן.

ויעוי’ בבה”ל סי’ שכט ס”ד שדן שם לגבי הצלת קטן בחיי שעה שמותר גם באופן שודאי לא יבוא לכלל גדול וגם לא יתודה, אבל אין להביא ראיה ברורה מדבריו שקטן אינו בר וידוי כלל, דיש לומר שדן שם בכל האופנים וכולל בזה גם קטן ביותר שאין שייך להתודות כגון קטן שאינו יודע לדבר או שאינו מבין או שלא ירצו להתודות (וכגון שאין מי שיתודה עמהם) ואעפ”כ בכל גוני יש להם דין גוסס לעעינן הצלה בחילול שבת.

וגם אולי כוונתו של הבה”ל שוידויו של קטן אין לזה תוקף כ”כ דדיבורו לא תקף בהרבה דינים, וכמו שמצינו דקטנים לאו בני מחילה (ויש נידון בכוונת הדברים ואכמ”ל אבל עכ”פ יש צד שהמחילה שלהם לא מועלת) וקטנים מחשבה לית להו, ממילא יש צד שהוידוי שלהם לא תקף, וגם יש צד שלא נאמר בקטנים דין תשובה דדין תשובה שהיא מועלת הוא דין מיוחד שנתחדש בגדולים, כמ”ש במפרשים על הירושלמי דמכות גבי שאלו לחכמה וכו’ דתשובה אינה ממידת הדין אלא לפנים משורת הדין, ובתנחומא האזינו מבואר שאין תשובה לגוים ויש בזה סתירות בחז”ל וכמו שהזכרתי בכ”מ, ומ”מ לגבי וידוי של קטן אם כלפי שמיא אם ידוע כלפי שמיא שעשו כן בטהרת הלב בודאי שלא יזניחום.

ויש להוסיף לכל הנ”ל דמלבד מה שטוב לומר עם הקטן וידוי מלבד זה גם חיוב על האב להתודות ולשוב בתשובה דהרי בעון האב בנים קטנים מתים כמבואר בפ”ב דשבת ובעוד כמה מקומות וממילא חלק מהוידוי הוא כדי שהאדם לא ימות כמבואר בשבת לב ע”א ועל כל צרה צריך להתודות עי’ במשנ”ב ריש הל’ תענית בשם הרמב”ם.

ולכן במקרה של שאלתך שהקטן הוא בן ג’ ואינו יודע לדבר ובודאי לא הגיע לחינוך לכן אין צד לחייבו בוידוי מצד מצוות חינוך, מטעם זה ומעוד מה שהתבאר, אבל בודאי שטוב לדבר עמו ענין הוידוי שכן בודאי שיש קטן שיש לו חטאים כמו שהתבאר, ואולי יזכה ובזכות הוידוי יוכל להועילו ולהצילו כמו שנתבאר, וכן האב יתחרט ויתודה שלא יכשל בנו בעונו.

אם אין חולי שמשנה את המציאות אינו נפטר.

מקורות:
הנני לצרף מכתב שכתבתי בענין זה.

ע”ד המאמר שהבאתם בענין הסיבה הנני לסדר בע”ה הדברים אשר היו עמי, ועוד מה שנוסף ע”ז כעת.

הנה קי”ל לגבי גברי כהדעות החלוקין על הראבי”ה ומצריכין הסיבה גם בזמה”ז שאין דרך בהסיבה, והסתפקתי מה הדין באופן שלא רק שאין רגילין בהסיבה אלא באופן שהוא ממש צער לאדם שמסיב, האם בזה כו”ע מודו או לא.

ויש לחלק נידון זה לשני אופנים: האופן הא’ מי שיש לו צער כל דהו מזה ואין לו תענוג מן ההסיבה, אבל יכול לסבול הדבר, ואין זה מביאו לצער שמבטלו מכל שמחת המועד.

וזה מצוי מאוד.

והאופן השני מי שיש לו צער הרבה מזה אינו יכול לסבול הסיבה כלל רק אם יא'נ'ו'ס עצמו.

כגון חולה או איסטניס גדול.

ומתחילה נכנס לנידון בזה הוא במין הראשון, והחקירה בזה היא האם שייכא צורת חירות גם באופן שיש לו צער, או שצורת חירות לא תיתכן באופן שמצטער על ידי מעשה החירות, דאין דרך בני חורין לצער ולכוף עצמם בישיבה של חירות.

א) והנה לגבי שתאן חי קי”ל ידי ד’ כוסות יצא ידי חירות לא יצא, ידוע שחזו”א והגרי”ז ועוד מגדולי ישראל שתו מיץ ענבים אע”פ שאינו משכר.

והטעם שמעתי מהרי”ט זנגר שליט”א דמודו שאין בזה דרך חירות כמו ביין חי משום שאינו משכר, אלא משום שלא היו מסוגלין לשתות יין.

[אם כי יש לדון בזה דאינו פשוט שהוא בכלל דין של יין חי].

והנה לגבי מי שאין מצוי לו אלא יין שמזיקו [כגון שאין לו מיץ ענבים או יין צימוקים וחמר מדינה הנזכר במשנ”ב שם שיכול לקחת תחת יין] קיימא לן בשו”ע או”ח סי’ תע”ב שמחוייב לכפות עצמו ולשתות, ואעפ”כ לא מצינו שכפו עצמם גם על דין חירות לצאת באופן זה שלא על ידי מיץ ענבים ורק על ידי יין.

ויתכן ליישב דבריהם באחד משני אופנים, הא’ לומר דבאופן שכופה עצמו דבר שמצטער ממנו, זה גופא אינו דרך חירות, וגם באופן שיכפה עצמו סו”ס
ידי ד’ כוסות יצא ידי חירות לא יצא, וא”כ לא הרוויח כלום.

ואפשר לומר באופ”א, דבאמת אינו מחוייב לכפות עצמו בענין זה של דרך חירות.

והנה לעניננו זה פשיטא שהסיבה היא חיוב גמור, דהרי אם אכל בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול בהסיבה, ונמצא שא”א למלט עצמו כלל מזה, רק הנידון הוא אם באמת החירות לא שייכא בזה כגון באופן שמצטער, האם יצטרך באופן זה או לא.

ודבר זה יהיה תלי’ בב’ טעמי הנ”ל, דאם נימא שדרך חירות לענין מהות היין לענין ד’ כוסות הוא אינו חיוב ונדחה במקום צער, לפי זה לעניננו הרי כבר נתבאר שהוא חיוב גמור כנ”ל, אבל אם נימא דרק משום שאין בזה שום עילוי באופן זה א”כ גם בהסיבה לא יהיה שום עילוי באופן שהוא צער.

והנה הבאתם לי קונטרס נפלא ושמו יקבנו “הערה בענין צורת מצות ההסיבה” וראיתי שכתב להוכיח מהראשונים שדין הסיבה הוא אף באופן שאין נוח לו מזה, וראייתו ממה שכתבו התוס’ פסחים [צט ע”ב ד”ה ואפילו] ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות ע”כ.

וכ”כ הריטב”א ואבודרהם ומרדכי.

והנה יש מקום לעמוד על צורת מצוות ההסיבה, דאם ההוכחה כמ”ש בקונ’ הנ”ל שהיא צורה חיצונית לגמרי ולא צורת נוחות כלל, א”כ אם נניח שהסיבה באופן שהוא בלא כרים וכסתות אלא ע”ג ספסל בכלל היא צורה שאינה נוחה, א”כ הרי הדבר הוא חיצוני ולא מורגש בלבד, דהרי הוא דבר גלוי שאין לו כרים וכסתות.

אלא יש לומר לאידך גיסא שהיא צורה פנימית ולא חיצונית, והעני עצמו רגיל בהסיבה, אבל מ”מ חירות מעלייתא לא מנכר באופן שמסיב בלא כרים וכסתות, שאי”ז דרך בני חורין להסב באופן זה, אבל מאחר שהעני יודע להסב גם באופן זה אי”ז צער בשבילו.

ומ”מ יניח איזה בגד או חפץ אחר על הספסל שיהיה צורת הסיבה כל שהיא כמ”ש העה”ש [סי’ תע”ב ס”ד].

וידוע מה שאמרו כמדו’ בשם הגר”א ז”ל וכ”כ העה”ש [סי’ תע”ב ס”ב] דהטעם שבמשנה לא נזכר שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין היינו משום שבכל סעודה קבועה היו אוכלין מסובין, וא”כ ממילא נשמע דגם העני הזה שהוא בלא כרים ג”כ דרכו להסב תמיד.

וס”ד דכיון שאין בזה צורה חיצונית של דרך חירות גמורה לא יהיה מחוייב בהסיבה קמ”ל שלא נפטר מזה, כיון שיש כאן עילוי בדרך חירות לגבי הענין דהסיבה חירות היא טפי מישיבה.

אבל באופן שהעני אינו רגיל בזה ויש לו מזה צער לא מיירינן מזה כלל.

ב) ומ”מ יש מקום מצד אחר, דגם אם נימא שיש צער בצורת ההסיבה שאדם בחר לעצמו, מ”מ אם יהדר אחר מיטה מתאימה ושולחן מתאים לקיום ההסיבה אפשר שתחזור לו הנוחות והנעימות ודרך החירות בהסיבה באופן המועיל, וא”כ אינו יכול לפטור עצמו במה שאומר שיש לו צער בצורת הסיבה מסויימת.

והרי זה דומה למי ששונא יין הבא מאספמיא ומחמת כן שותה מיץ ענבים, דעדיין יש לו לנסות יין שאר ארצות [אם מזומן שם] קודם שיחליט שאינו יכול לשתות יין.

אבל לא נדון בדברינו כאן בכל האופנים הללו, רק נימא דמיירי במי שכבר בדק ומצא כדי מידתו שיש לו צער בהסיבה.

ג) ומ”מ גם אם נקבל ההוכחה הנ”ל שהעיקר הוא הצורה החיצונית מ”מ יש להסתפק האם סגי שבזמן התקנה היתה כן הצורה החיצונית דרך חירות אע”ג שבזמננו הוא דרך צער, גם בהסתכלות החיצונית, ומי שאומר שיש לו תענוג בזה בטלו דעתו וכו’, ויל”ע אם היה מ”מ שינוי מזמן הראשונים לזמנינו.

ד) והמין השני הנזכר לעיל באופן שיש לו צער טובא מזה ואינו יכול לסבול ההסיבה כלל רק אם יא'נ'ו'ס את עצמו, יש לדון באופן זה, דגם אם תמצא לומר שלא נתבטל דין הסיבה במי שיש לו צער מזה, דהעיקר הוא הצורה החיצונית של ההסיבה, עדיין יש לדון האם יכול לסמוך על הראבי”ה מחמת שעה”ד, והצד לפטור בזה הוא לפי מה שכתב הרמ”א דכל נשים שלנו מקרי נשים חשובות ואעפ”כ יכולין לסמוך על הראבי”ה.

והיה מקום לפרש בדעת הרמ”א דמצרף שני צדדין בזה, דיש מקום לומר דלא מקרו נשים של זמננו נשים חשובות ואם תמצי לומר דמקרו נשים חשובות מ”מ אולי יש לסמוך על הראבי”ה והוה ליה ספק ספיקא.

אמנם א”א לומר כן כלל בכוונת הרמ”א, חדא דהרי כתב להדיא דנשים שלנו מקרו נשים חשובות ואעפ”כ פטורות מהסיבה משום דסמכי’ על הראבי”ה, ואם איתא שמצרף גם זה זה הוה ליה למימר נשים שלנו מיקרו ספק נשים חשובות, והרי סמך בזה על המרדכי שפסק כן דשים בזמננו חשובות הן, ועוד דמשמע שפטר כל הנשים אפילו אשת אדם חשוב מאוד וגדול המדינה, ואם סבירא ליה דטעם הפטור הוא רק משום ספק ספיקא, א”כ היה לו לציין דהיכא שיש רק ספק אחד ואין צד שאינה אשה חשובה חייבות.

ונראה מזה משום דלנשי דידן הוא שעת הדחק לכן פטר אותם משום דסמכי’ על הראבי”ה.

ולכאורה ה”ה שאר שעה”ד נמי יש לפטור.

וידועים דברי הרמ”א בהקדמתו תורת חטאת, שכתב וז”ל, והנה אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין והוא כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה לי כי היתר גמור הוא אליבא דהלכתא רק שהאחרונים ז”ל החמירו בדבר ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד הדבר על דינו, וכן מצינו בקמאי ובתראי ז”ל דעבדו הכי, וכתב מהר”י מינץ בתשובותו סימן ט”ו דעני כל ימות החול ועשיר בערב שבת שוין הן ומכל מקום המנהג לומר להם הטעם זה מפני עניו וזה מפני כבוד שבת כדי שלא יתמהו שלפעמים מתיר עכ”ל.

וזה הטעם שהקיל הרמ”א בנשים, ולכאורה גם במקום שעה”ד גדול יהיה היתר זה ג”כ.

ה( ויש לציין עוד לענין שעת הדחק, דלפי דעת הב”ח והחק יעקב שפסקו דהסיבה היא רק לכתחילה ובדיעבד אין חוזר, דקי”ל בדיעבד כהראבי”ה, א”כ הרי כל שעה”ד כדיעבד דמי.

ויש לדון להרמ”א הנ”ל שמשמע שהחמיר בשעת הדחק דנשים יותר מדיעבד באנשים, וכן מפורש במ”ב לענין דיעבד שצריך לחזור, ואפשר דכיון דרבים מחמירין בהסיבה כנגד הראבי”ה, היכא דנהוג להקל נהוג והיכא דלא נהוג להקל לא נהוג [ועדיין יש לדון במי שיש לו צער האם לדמותו לנשים דנהוג וה”ה שכלול בזה שעה”ג, או לדמותו לדיעבד דלא נהוג].

ובמהרי”ל כ’ לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסבה אין לנו לעשותה בלילה הפסח, דמה חירות שייך בזה, אדרבה דומה לחולה.

וכן דעת הראב”ן ג”כ כהראבי”ה.

ו) ושו”ר לגבי מכה בשמאלו, שכ’ בכה”ח [ס”ק כב] דלא תקנו חז”ל אלא דרך חירות ולא מי שיש לו צער, ומי שיש לו מכה אי”ז דרך חירות, וז”ש הבה”ל סי’ תע”ב דאפשר דלא תקנו במי שיש לו מכה, וכן הובא מחוט שני [הל’ פסח פי”ז סק”ה] שמי שבכל אופני ההסיבה יהיה לו צער]באופן שהוא צער גופני[ פטור מהסיבה.

והנה לולא דברי הנ”ל היה גם צד לומר דהסיבה היא תקנת חכמים שתהיה תורת חירות, ולא ביטלו תקנתם מפני היחיד שאין לו דרך חירות בכך.

אבל חזינן בדבריו שנקט דמעולם לא היתה תקנה לחייב הסיבה במי שיש לו צער ברור מזה.

ז) ואולי יש להוכיח מרמ”א הזה גופא לענין הנידון הראשון דלעיל דאע”פ שאצל נשים הוא שעת הדחק אכתי בעי’ לסמוך על הראבי”ה, ולא אמרי’ שאי”ז דרך חירות.

אבל יש לדחות, חדא דיש לומר דנשים הוא שעת הדחק מפני הכבוד ולא מפני צער, וכבוד אינו מבטל מה שצורת ההסיבה היא דרך חירות, ועוד יש ליישב דבעי’ לסמוך על הראבי”ה מחמת שהוא שעה”ד כדי לקבוע מנהג שנשים אינן מסיבות [והטעם משום שלא חילקו שלא לבייש את אלו שלא ניחא להו להסב דומי’ דסלי נצרים וכו’ עי’ בספ”ג דמו”ק דף כ”ח], אבל אם הוא רק מחמת הטעם הנ”ל שאי”ז צורת חירות לא כל אשה תהיה פטורה וק”ל.

ח) ומ”מ למעשה נראה שקשה לסמוך על היתר באופן הראשון הנ”ל מסתימת הפוסקים שלא הזכירו פטור כזה.