חדש

רוב מלכי יהודה וישראל לא נזכרו צאצאיהם ובניהם במקרא, שאפי’ נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה יד ע”א) וכ”ש דברים אלו, ומה שנזכרו בהרחבה תולדותם של דוד ושאול היה לצורך משום שנזכרו עם בניהם כמה מאורעות ואגב הם נזכרו עוד בניהם.

ואע”ג דגם לענין רחבעם בן שלמה נזכרו בכתוב כמה מאורעות מ”מ מאורעות אלו נזכרו עליו כמלך בפני עצמו ולא כבן שלמה משא”כ מה שנזכר לגבי יהונתן בן שאול ומפיבושת ובני רצפה בת איה וכיוצא בהם נזכרו כבני שאול ואהכי כתיבי כל בני שאול וגם לפרש מי נהרג וכן גבי דוד נזכרו אבשלום ואמנון ואדוניה וכלאב כבני דוד (ולפי חלק מהדעות גם תמר היתה בת דוד כמו שנתבאר בתשובתי לענין אם גר מותר להתייחד עם אמו) ואגב הם נזכרו גם שאר בניו וגם אולי לפרש ברכת ואם מעט ואוסיפה לך וגו’ עי’ בספ”ב דסנהדרין דכ”ב.

ויש לציין דגם שהיו לו לשלמה נשים רבות מ”מ נעמה העמונית אמו של רחבעם היתה מוכנת לו מעיקרא מדורות עולם כמבואר בב”ק לח ע”ב.

ומ”מ יש קצת משמעות דבאמת שלמה המלך לא היו לו בנים מכל נשים רבות שנשא, וז”ל האותיות דר”ע נוסח ג’ פכ”ז (מהדורתי עמ’ קלב) ולמה נשא שלמה אלף נשים אלא שאמר כדי שהיו לו אלף בנים בשנה מכל אחת ואחת, בעשרים שנים עשרים אלפים בנים שלא יהו כל בריה וכל בשר ודם יכולין לשלוט בי ולעשות לי כל דברים, אמר לו הקב”ה שלמה בני אתה נוטל אלף נשים כדי שהיו לך אלף בנים בשנה אני נותן לי בן אחד שאין לו אלא חצי הגוף ובן שלמה רחבעם (דברי הימים א’ ג י) ע”כ.

ואעתיק בזה מה שכתבתי בביאורי שם בזה”ל, שאין לו אלא חצי הגוף, הכונה שאין לו אלא חצי המלכות של ישראל, שלבסוף לא הועיל כל זה לבסס את מעמד משפחתו בישראל, ומש”כ  ובן שלמה רחבעם אפשר דמייתי קרא זה דמשמע שעיקר בנו והמשכו היה רק בן אחד, וזהו ובן שלמה רחבעם, ולשאר רוב בניו לא היה זכרון, ובאמת המשמעות במדרש כאן שלא היו לו עוד בנים מלבד רחבעם, ויל”ע אם לא מצינו שהיו לו עוד בנים ומ”מ בנות היו לו כדכתיב טפת בת שלמה (מלכים א’ ד יא) בשמת בת שלמה (שם טו) ע”כ ממה שכתבתי שם.

ויש לציין דיש משל עם על בתו של שלמה המלך שהלכה להנשא עם עני אחד במגדל נידח שבים אבל על כל כה”ג לא תסמכו לנא שכבר מחא ביה בעוכלא הגרי”י וויס במאמרו על מדרשים שאין להם מקור שנדפס בהרבה מקומות (ישורון וקולמוס וכן בסוף רב פעלים לר”א בן הגר”א הוצאת מישור וכן בספרו ברכת אלישע).

מה שמנכה ההוצאות כן הורו הפוסקים (וכן שמעתי משאר בשרי הרה”ג שמעון כהן ז”ל תלמיד הגרי”ש משמו לענין מטפלת לילדי אשה עובדת) ואף שבאבקת רוכל הקל יותר לא נקטו כהאבקת רוכל בזה, ובכלל ההוצאות גם הפסדים (עי’ שבו”י ח”ב סי’ פו לקט יושר ח,ב יו”ד עמ’ עו ופת”ש סי’ רמט סק”א בשם נובי”ת סי’ קצד ואף שיש נידונים שלא הושוו כל הדעות מ”מ בזה כולם הושוו, ועי’ עוד במ”מ בפת”ש שם ובאורח צדקה פ”ב ס”כ ופי”ב סי”ט).

באופן שכמעט לא הרויח אלא מעט מאוד לאחר ניכוי ההפסדים יפריש מעשר כספים על המעט שהרויח ובזכות זה יזכה בפעם הבאה להפריש יותר (עי’ רבינו חננאל תענית ט ע”א).

ולענין שאלתך השניה אם הבנתי כראוי השאלה יתכן שהיתה באופן שמצד הדין הפשוט נשאר בידיו רווח אולם למען ההתחשבות בזולת ולמען השם הטוב של העסק ויתר ללקוח שלא יפסיד הוא ועל ידי זה נשאר בלא רווח זה ג”כ (כך שבס”ה נשאר עם רווח מועט מאוד או בלא רווח כלל), והשאלה האם יש לנכות מה שויתר ללקוח כחלק מהוצאות העסק או לא.

ואמנם בעניותי לא ראיתי דבר בזה אבל נחזי אנן דאם הלקוח היה עני א”כ ממ”נ לפי ב’ הצדדים אינו מחוייב במעשר כספים על אותו מה שמותר לעני דאם הוא של הלקוח א”כ הרי לא הרויח ואם הוא של בעל העסק הרי הוא נותן צדקה לעני, ומ”מ יתכן שצריך לכוון לשם צדקה אבל אם לא התכוון אלא מחל שוב אינו יכול לנכותו מן החומש, ע’ מה שהבאתי מדברי המהריל”ד (פסקים סי’ כד) בתשובתי אחרת (ד”ה מי שעובד בהתנדבות בחלוקת ארבע מינים מוזלת ללא רווחים האם יכול לנכות שכר פעולתו ממעות מעשר כספים), ועי’ גם בט”ז (סי’ רמט סק”א), וגם אם התכוון להדיא יש לדון על פי דברי הט”ז שם ומ”מ יש מקום להקל אם מתכוון להדיא בדבר שאינו מחוייב ולא בהכרח שתמיד עושה אותו עי’ בט”ז שם ומהריל”ד שם.

ואם הלקוח אינו עני א”כ אם מטרת הנתינה היא רק לטובת השם הטוב של העסק (כמו שמצוי היום בדירוגים וכיו”ב שעושים מחמת כן רק לטובת הלקוחות מפני חששות דירוגים שליליים וכיו”ב) ולא היה מוותר כן באופן שהיה בסתר ולא היה נודע אם ויתר או לא, א”כ לא גרע מהשקעות ופרסומות שעושה לטובת העסק שהרי גם בלא שניכנס אם הוא נצרך לעסק ומפרסם את העסק מה שעשה כרגע אבל לענין מעשר כספים אין דנים בכל השקעה שעשה לטובת העסק מה נצרך ומוכרח ומה מועיל במישרין לקידום העסק, דכל מה שהוציא לדעתו לטובת העסק הוא בכלל זה.

אבל באופן שהלקוח אינו עני וגם יודע שמן הדין לא היה עליו לותר לו ולא התכוון בזה לטובת עסק אלא כמתנה בחמלתו על הלקוח שלא יפסיד א”כ אמנם גם בזה יש מקום לטעון שכל מה שנושא ונותן במסגרת העסק הוא בכלל העסק וכך יש סברא חזקה מאוד, אולם בענייני מעשר כספים אין כדאי להקל בספקות שהרי המהדר בה היא מעשרת (עי’ תענית שם ובתוס’ שם) ולהיפך רח”ל (עי’ ירושלמי דמאי פ”א ה”ג) ועי’ פסדר”כ פ’ עשר תעשר (ועי’ בתוס שם) עשר תעשר עשר בשביל שלא תתחסר וכל הענין שם, ולא עבדי’ פירוקא לסכנתא, ומאידך כתב השו”ע ריש הל’ צדקה שאין דבר רע ואין הפסד יוצא מתוך הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיהו לב, יז).

עובר על דברי חכמים הוא גם בדבר קל מזה כדאמרי’ האי מאן דעבר אמילתא דרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא ואפי’ בנעמד לק”ש באופן האסור פסק השו”ע דנקרא עבריין מחמת זה אלא שכאן צריך להזהר יותר משום שהוא פרסומי ניסא ונאמרו בזה דינים מיוחדים מחמת זה עי’ במשנ”ב בשם המ”מ ובהגר”א.

מה ששאלת עוד עמש”כ הרמ”א ס’ תרע ס”ג ואין מתענין יום שמת בו אב או אם, ותענית חלום בחנוכה, ע”ל סימן תקס”ח סעיף ה’ וכו’ (עכ”ל), אין הכונה שאין מתענין ג”כ תענית חלום, אלא שרק יום שמת בו או”א אין מתענין ואילו תענית חלום עיין לעיל וכו’, ושם נתבאר שמתענין ופשוט דלא עדיף חנוכה משבת.

ולגוף השאלה שייך להעמידה לענין ערב יו”כ שאין מתענין בו אפי’ תענית חלום כמ”ש הרמ”א בסי’ תרד ס”א, ושאלת האם זכות האכילה תועיל כתענית, תשובה כל זכות מועילה לאדם אולם ההבטחה שהחלום הרע יתבטל נאמרה רק לענין תענית לחלום שמועילה לו כאש לנעורת.

יש להוסיף דכמדו’ גם אינו ברור שהמסכת סופרים מיירי על נשים בביתם דשמא מיירי רק בנשים שבבהכנ”ס שנתחייבו משום ביזיון אם יצאו אפי’ בין גברא לגברא כיון שלא שמעו כלל או משום חובת ציבור, משא”כ בביתם שמא אינן מצוות לבוא.

דף של ק”ש יש בו קדושה כתפילין לענין זה גם אם הוא מודפס בדפוס כמבואר במשנ”ב סי’ מ סק”ד.

ולכן אם מחיצות הארון בנויין כהלכתן בשיעור ד’ על ד’ טפחים בגובה י’ טפחים לכאורה היה צריך להועיל כמבואר במשנ”ב סי’ מ סק”ו דהמחיצה צריכה להיות בגובה י’ טפחים, ועי’ בדינים והנהגות חזו”א פ”ח סי”א שאין צריך לכסות ארון ספרים מאחוריו אצל הכותל גם כשאין לארון דופן שם.

ואם אין המחיצות עשויות כהלכתן צריך עוד כיסוי נפרד על הדף של הק”ש מלבד הארון עצמו כדי שיהיו ב’ כיסויים ע”פ המבואר בשו”ע שם ס”ב.

ויש לשים לב דלכאורה יכול לצאת מזה חידוש דין דהנה מבואר בסי’ שטו שאסור בשבת לעשות מחיצה המתרת גם באופן שאין איסור מצד המחיצה עצמה, ולפ”ז לכאורה אסור לסגור בשבת את הארון בפני כתבי הקודש, אבל עדיין יש לדון דשמא אם הציר קבוע לא נאמר דין זה, ע”ד מה שיתבאר בסמוך שאם היה טפח מע”ש אין איסור במחיצה המתרת, וא”כ גם כשהכיסוי היה מחובר בציר מע”ש דמבואר בפוסקים שאין בזה דיני אוהל כיון דעביד וקאי, א”כ לכאורה יהיה מותר גם כשסוגר ויוצר עי”ז מחיצה המתרת דלא עדיף מחיצה מתרת מן הצד מאוהל ארעי שלמעלה שהוא עיקר האיסור שגם הוא הותר ע”י חיבור ציר.

ובארון ב’ דלתות שאחת מהן כבר סגורה בעובי טפח עכ”פ אם הוא בגבוה י’ טפחים מותר לסגור הדלת השניה להמבואר בסי’ שטו ס”א ברמ”א ומשנ”ב שם דכיון שהיה מקצת האוהל עשוי מע”ש מותר להוסיף בזה גם כשיוצר עי”ז מחיצה המתרת.

ויש לשים לב לכתחילה שלא יהיו נקבים בארון שיהיו ד”ת נראים משם כמבואר בסי’ רמ במג”א סקט”ו, ובמשנ”ב שם סקכ”ה הכריע דבמקום הדחק יש לסמוך על המקילים אבל לכתחילה טוב לכסות (ולענין זה מהני כיסוי שאינו חלק מן המחיצה דאחר שיש מחיצה א”צ דיני מחיצה לכיסוי).

ואמנם בס”ת לכתחילה צריך להוציא לחדר אחר עי’ ברכות כה, אבל בתפילין וספרים שלנו מותר לכתחילה להשתמש במחיצה או בכלי בתוך כלי כמבואר בשו”ע או”ח סי’ רמ ס”ו ומשנ”ב שם סקכ”ח.

ובגוף הנידון של הארון צ”ע שכ’ המשנ”ב בסי’ רמ סקל”ג שאם הארגז גדול מחזיק מ’ סאה והוא אמה על אמה ברום ג’ אמות חולק רשות לעצמו וא”צ עוד כיסוי ויש מחמירין בזה אבל אם מחובר לכותל במסמרים לכו”ע יש להקל עכ”ד בקיצור, ובשעה”צ שם הוסיף דאין למחות על המקל בשאר ספרים מלבד סתו”מ, וצ”ע למה לא סגי בד’ על ד’ טפחים ברום י’ טפחים שהוא שיעור מחיצה, ודוחק להעמיד דמיירי בכליהן דא”כ מנ”ל דמחיצה אינה יכולה להיות מכליהן, ומנ”ל שבשיעור מ’ סאה הבאה במידה מהני גם אם הוא מכליהן.

וראיתי בגנזי הקודש פ”ד סי”ג שנראה מדבריו שם שהבין ביישוב הענין דהארגז דמיירי ביה המשנ”ב מיירי בארגז שאין לו דלתות והנידון רק אם מועיל מצד שחלק רשות לעצמו, וזה צ”ע דהרי לעיל מינה כבר הכריע המשנ”ב דאף במחיצה טוב לחוש שלא יראו הספרים וא”כ למה לא נשייך כאן לנידון שם ובפרט דהמג”א גופיה שמחמיר שם במחיצה נקובה היה לו להחמיר כאן ג”כ.

ובאמת בפנים הט”ז ביו”ד סי’ רפב שציין השעה”צ שם לא נראה דמיירי במחיצה פתוחה כלל עי”ש.

והנה המעיין ביו”ד שם בדברי הט”ז והנקוה”כ והפת”ש בשם הב”ח יראה שכל דבריהם כלל אינם לענין צניעות בעונה אלא אך רק לענין לישב ע”ג התיבה ואדרבה נקט שם הט”ז עוד חומרא בדבריו שבודאי אינה נוגעת לענייננו עי”ש היטב (היינו מה שנקט שם שאפי’ בב’ כיסויים לא יהני כאן אע”ג דמהני לענין עונה), והנה לענין לישב ע”ג תיבה שיש בה ס”ת בודאי שהיא צורת ביזיון יותר כשעושה מעשה בגוף המכסה את הס”ת וצ”ע היאך למדו מזה הפמ”ג והמשנ”ב לענין עונה.

ויש להוסיף דהנקה”כ שם בחולקו על הט”ז כתב שם סברא להחמיר ביושב בשק שיש שם ס”ת יותר מארגז שיש שם ס”ת, והטעם משום שבשק יושב על ס”ת ממש, ומדבריו נשמע להט”ז שגם הט”ז לא מחמיר בארגז אלא משום שסו”ס הוא יושב למעלה מן הס”ת, וגם הנקה”כ שם גופא החמיר בכה”ג ע”פ התוס’ מנחות לב ע”ב ד”ה אסור, אם רוצה לישן על גביהם משום שישן ע”ג ספרים, והדרא קושיא לדוכתיה היאך הוציא המשנ”ב דין זה.

וראיתי שבקובץ תשובות ח”ב סי’ טו נקט הגריש”א שהמניח ס”ת בחדרו בארון אפי’ מחזיק מ’ סאה יעשה ג”כ מחיצה י’ טפחים בפני הארון, וצ”ע בשלמא מה שמשמע שלא נקט חומרא זו בשאר ספרים ניחא וכמו שנתבאר וגם בדינים והנהגות חזו”א הנ”ל משמע שלא חשש לצד כזה (ואולי ארון שאינו זז החשיבוהו כתקוע במסמרים ודוחק לומר דהחזו”א מיירי רק במסמרים דחזי מאן גברא מסהיד עליה), אבל מה שחשש הגריש”א לצד זה בס”ת צ”ע, דלפמשנ”ת צד זה צ”ע מקורו, ואפי’ שבס”ת בעינן לכתחילה בית אחר ואם אין לו יעשה מחיצה כמבואר ביו”ד סי’ רפב ס”ח ובאו”ח סי’ רמ שם, אבל מאי אולמיה דהאי מחיצה מהאי מחיצה, ושמא משום חומרא דס”ת חשש לסברא רחוקה זו.

ויש לציין דגם שהמשנ”ב שהקיש דברי הט”ז גם לעונה מקורו ברור בפמ”ג שם במשב”ז סק”ב וז”ל אם כן ה”ה כאן לתה”מ לא מהני תיבה גדולה כל שאין כלי בתוך כלי ע”כ, אבל כמשנ”ת שד”ז צ”ב, וגם הפמ”ג גופיה לא קאמר הכי אלא בדעת הט”ז אבל הוא עצמו סיים עלה ויש לחלק בין דלא שמיה אהל שלא לחוץ בפני טומאת מת ובין דליהוי רשות אחרת וצ”ע עכ”ל, א”כ הוא עצמו לא ברירא ליה לדינא דין זה וכמ”ש בשעה”צ שהפמ”ג דחה ראייתו של הט”ז, ולכאורה יש לדחות הדמיון מיניה וביה בין יושב ע”ג התיבה שבזה האהל אינו מפסיק לבין משמש בצד התיבה שבזה מטעם מחיצה קאתינן עלה וא”כ הרי במחיצה קאמר הפמ”ג שבזה לא אמרי’ אוהל זרוק לא שמיה אוהל אלא לענין מחיצה אמרי’ שמיה מחיצה, והיה מקום לומר דבאמת הפמ”ג חזר בו ממה שאמר גופא בדעת הט”ז אבל בשעה”צ לא למד כן בדבריו אלא רק שדחה דברי הט”ז וגם יש לפרש בזה דאם הו”ל רשות אחרת היה גם מותר לישב למעלה משם כמו שהיה מותר לישב בזיז מעל מרפסת שיש שם ס”ת גם אם הזיז אין בו דיני אוהל (ומ”מ מסברא כאן חמור יותר דהארגז טפל לס”ת והרי יושב על הארגז עצמו, ושוב מצאתי דהרמ”א גופיה בתשובה ל”ד ציין בזה לגמ’ דמנחות לב ע”ב דאסור לישב ע”ג מיטה דס”ת עליה וא”כ תפס הישיבה על ארגז כישיבה במקום שיש שם ס”ת עכ”פ כשאינו חולק רשות, דבחולק רשות דן שם אם חשיב רשות לעצמו, ויש להוסיף דבבית שיש שם ס”ת מותר לישב על גביו וכמו שביארתי בתשובה אחרת).

ובאמת הפמ”ג אינו יחיד בדבר זה לדמות נידון זה לנידון ישיבה ע”ג ארגז דהרי כבר המג”א בסקי”ט דימה שניהם, ואם כי המג”א הוא מן המקילים בזה אבל מיקל רק דמ’ סאה מהני אבל לא שמחיצה דכלי יהני, דלענין זה דימה לענין ישיבה ע”ג הארגז שנסתפק בזה הרמ”א בשו”ת סי’ לד.

ועוד יש להעיר דהנה השעה”צ כ’ דהמקל שלא כהט”ז בשאר ספרים אין למחות בידו מאחר שהפמ”ג דחה ראייתו, וצ”ע דהרי לפי דחיית הפמ”ג א”כ גם בלא מ’ סאה כלל יש להקל בשאר ספרים כשיש מחיצה מן הכלי (וגם המדקדק בדברי הפמ”ג יראה שהזכיר דחייתו אחר שציין לדברי המג”א וא”כ דחייתו קאי גם למה שדימה המג”א ביניהם), ואילו המשנ”ב הביא רק הדעות אם סגי במ’ סאה או לא, ולמה לא כ’ דאחר דחיית הפמ”ג יש להקל לגמרי, והתשובה ברורה לזה דאף אם בחשבון הסוגי’ כך יוצא מ”מ לא רצה המשנ”ב להזכיר צד לקולא שלא נזכר להדיא בפוסקים להלכה.

ובכל הנ”ל יש להעיר דהנה עיקר טענת הט”ז [שלא לשבת על ארגז שיש שם ס”ת ולא קיבל שיש כאן אוהל מפסיק] הוא מצד אוהל זרוק ולכן הוצרך שיהיה מחובר לקרקע ולכן לא קיבל הט”ז הטענה יש כאן אוהל מפסיק אם אינו מחובר לקרקע, וצ”ע דהרי לגבי מחיצה א”צ שיהיה מחובר לקרקע, אולם מקושי’ זו אין להוכיח לענייננו דגם גג של תקרה המועיל להפסיק רשות אין חיבור אלא דס”ל להט”ז שכיסוי ע”ג כלי אינו מתבטל למקום אלא הוא מקום המיטלטל (ע”ד סוגי’ דכוורת בפ”ק דשבת וברש”י שם שנזכר שם ג”כ הענין כעי”ז שלא אמרה תורה אלא בזריקה מרשויות ולא בזורקין רשויות), משא”כ מחיצה העומדת בפני עצמה או גג העומד בפני עצמו, ולענין מחיצה העשויה מכלי יש מקום לטעון שהוא כמו דיני גג כלי, ויש מקום לטעון להיפך וכמש”כ הפמ”ג.

והנה עכ”פ חזי’ שהסומך בזה בארון על דחייתו של הפמ”ג לכאורה יש לו על מי לסמוך ג”כ אפי’ לענין מחיצה גבוהה דכמשנ”ת כל הט”ז שהוא מקורו של הפמ”ג ושאר הנו”כ ביו”ד לא נתברר שדברו לענין עונה, וכמו שנתבאר שיש בזה מן הדוחק שהרי הפוסקים שם החמירו יותר בישיבה ע”ג ארגז יותר מעונה, וגם החזו”א שם לכאורה לא סבר כן עכ”פ בארון (ואולי גם הגריש”א לענין שאר ספרים חוץ מס”ת), וגם בארון יש מקום לומר דכובדו קובעו וידוע שאין משנין מקומו ויש לדון אם חשוב כקבוע במסמרים (וצל”ע בדיני טומאת אהלים לענין זה, ולכאורה יש לפשוט דין זה מכלי עץ העשוי לנחת שהוא חוצץ בפני הטומאה ובאמת צ”ע למה היה צד לדמותו לאהל שע”ג ולא לדיני מחיצה דבזה מהני בכל כלי לפי תנאי דיני טומאה).

ובתשלום הדברים יש להוסיף עוד דבשו”ת הרמ”א שם שהובא בכל הפוסקים מוכחא מילתא דלא מיירי כלל לענין עונה אלא רק לענין ישיבה ע”ג הארגז שהרי כתב שם דרק לענין תה”מ חלקו לדעת הרא”ש בין ס”ת לשאר ספרים אבל לענין ישיבה על גבי הקודש לא חלקו, ומבואר דמיירי רק לענין ישיבה, ואדרבה בחשבון הדברים אפשר שיוצא שהקל בשאר ספרים בניד”ד דהרי אם גם לענין תה”מ רצה להחמיר כאן אפי’ בשאר ספרים, א”כ מאי קאמר, דהו”ל למימר דוקא לענין תה”מ האופן דהתם אבל באופן דידן אפי’ לענין תה”מ שוין.

ומ”מ א”א להקל למעשה כנגד מג”א ופמ”ג בדעת האחרונים ומשנ”ב, אבל בודאי שהמקל יש לו בזה על מה לסמוך דהפמ”ג והמשנ”ב לא הוה פשיטא להו כלל כהמג”א דמדמה להו להדדי, וכמשנ”ת, וגם יש כמה קושיות שלא נתבררו כל הצורך להסוברים חומרא זו.

ואציין דמי שודאי סבר להחמיר בזה (היינו לענין אם אין בו מ’ סאה) הוא המג”א, דהט”ז אין ברור שסבר כן והפמ”ג נסתפק לכאורה בעצם הדין כמשנ”ת והשעה”צ הרי ג”כ העתיקו (ומאחר שאין סגנונו של המשנ”ב לילך בדרך אחרת מכל האחרונים לכן בודאי שלא יכתוב בשונה מהמג”א אבל עכ”פ ציין שהפמ”ג דחה ראיית הט”ז ולכן אין למחות כוו’ ומשמע שסבר שהדחייה היא אמת), והרמ”א והנקה”כ והב”ח והפת”ש לא מיירו כלל לענין עונה.

יש מצוה בזה גם בכותל, אם כי אינו ברור שבמבנה הכותל כיום אפשר לקיים דין זה, ולענין אם יוצא בצד אחר של אותו השער אם יש ריחוק ניכר בין מקום הכניסה למקום היציאה יש לומר דיש בזה ענין על אף שעיקר הנין לא נאמר באופן זה, וריחוק זה סגי בח’ טפחים מקום השער הראשון ואחר כך מקום השער השני והליכה ד’ אמות מקיים בזה צד נוסף ואפשר דרוח פרוצה י’ אמות הוא טוב יותר, ובאופן שיש שער אחר ויש ריחוק ביניהם יש מקום לטטעון דמקיים בזה המעלה מעיקר הדין עכ”פ כשאין ב’ הפתחים צמודים זל”ז וכשיש פתח אחר ברוח אחרת בזה מקיים כל המעלה, ועי’ עוד במקורות.

מקורות:

לכבוד הגאון המפורסם וכו’ רבי גמליאל רבינוביץ שליט”א בעהמח”ס גם אני אודך ושאר ספרים

הנה עצם קדושת כותל המערבי לא קילא מקדושת בהכנ”ס, ומאחר דקי”ל שבבהכנ”ס מצוה לצאת מצד אחר לא גרע כותל המערבי מקדושת בהכנ”ס ומה שקרוב למקום המקדש אינו נפק”מ לעניננו, ואדרבה עיקר דין זה נלמד מן המקדש כמבואר בגמ’ דמגילה לגי’ הראשונים שגרסו מצוה זו, אם כי באמת אין נפק”מ בין בהכנ”ס שקרוב למקדש לבהכנ”ס שאינו קרוב למקדש.

אבל בצורת מבנה הכותל כיום אם רוצה לצאת מצד החצר הצפונית ולצאת במערה החיצונית הדרומית הסמוכה למדרגות הפונות לכיוון הרובע היהודי (היינו המערה המסתיימת עם המחסום הממשלתי ופונה לכיון השוק) וה”ה אם יוצא דרך המדרגות הנ”ל נראה שאינו מקיים בזה מצוה זו שהרי סו”ס לרחבת הכותל של התפילה נכנס ויצא בשער אחד, ואפי’ אם תימא שיש צד ששטח זה הוא כחצר בהכנ”ס לכל היותר מ”מ לענין חצר בהכנ”ס גופא מבואר בפוסקים שלא נאמר לגביו דין זה, כיון שאין בו קדושה כ”כ אם אין מתפללין שם בקביעות עי’ שו”ע ריש סי’ רנד.

אבל אם יכול להיכנס מהכניסה הראשית אל עיקר רחבת הכותל המערבי ולצאת דרך המערה הפנימית ממש מצד הדרומי באיזה אופן שמתאפשר, בזה בודאי מקיים מצוה זו וכמשנ”ת שגם בכותל מתקיימת מצוה זו.

והנה כת”ר שליט”א הציע הצעה חדשה המחולקת לב’ והיא שיחלקו את השער המזרחי של רחבת הכותל המערבי לב’ שערים ויכנסו בזו ויצאו בזה וגם בלא שיחלקו אולי יש ענין להיכנס בצד הדרומי של השער ולצאת בצד הצפוני.

ונראה דאם יש שם ב’ פתחים ויש שם שיעור פתח בכ”א מהם סגי בזה דהרי סו”ס יוצא בשער אחר ועובר בשער אחר, ואמנם עיקר הענין הוא שיצא ברוח אחרת כלשה”כ הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב (יחזקאל מו, ט), וגם בלשון הגמ’ מצוה לעשותו קפנדריא חזי’ דהיינו לצאת לשער אחר באופן שהיה מקצר דרכו אם היה צריך להגיע לרוח השני, וגם עיקר הטעם שהובא בזה בדברי החסיד יעב”ץ שייך ברוח אחרת, מ”מ יש מקום לומר דגם בזה יש מעליותא.

ואמנם רש”י בספר יחזקאל מו ט כ’ דהענין לצאת דרך שער כדי שייראו בעזרה יפה יפה, ומשמע דיש טעם שיתפזרו במקום העזרה, אבל יש לומר דיפה יפה ר”ל שלא ייראו דוחקין זה בזה אלא יוצאין במקום אחר ממקום שנכנסין, אבל יש לדחות סברא זו דא”כ למה רק הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב דלימא קרא כל אחד יבוא דרך שער צפון ויצא דרך שער נגב אלא ע”כ כהטעם הראשון, ומ”מ גם לזה יש סברא שייראו יפה יפה באזור הכניסה שיצאו מרוח זה שבאזור הכניסה ויצאו ברוח אחר.

ובמחה”ש סי’ קנא סק”ז הביא דברי הר”ן דיש בזה חביבות וביאר דהיינו במה שהולך בכל המקום מראה בזה חביבות, ויש לומר דעיקר הענין נאמר כשמקיף כל המקום לשער השני אולם גם כשמקיף מקצת המקום לשער אחר יש בזה ג”כ מעליותא.

אבל אם הוא רק פתח אחד, הנה אם יש י’ אמות בפתח א”כ לא חשיב פתח כלל אלא פירצה ואין קשר בין צד אחד של הפתח לצד השני, ובזה יש מקום לומר דיש מצוה ליכנס בצד זה ולצאת בצד אחר, דהגע עצמך אם בהכנ”ס היה קטן מאוד ורוח אחת פרוצה בו הרי לכאורה היה ענין ליכנס בצד זה של אותה הרוח ולצאת בצד אחר, דגם בזה מתקיים מש”כ החסיד יעב”ץ שרואה הצד השני כשיוצא עי”ש, וא”כ מה שהכותל גדול לא גרע מזה.

ואם הכותל פחות מד’ טפחים שהוא שיעור מקום בודאי שאין ענין להכנס בצד א’ של הפתח ולצאת בצד אחר שהרי חשיב כיוצא במקום שנכנס, שהרי אין מקום פחות מד’ טפחים.

אבל יש לדון מד’ טפחים ועד י’ אמות דמחד גיסא לכל דינים חשיב כפתח אחד ומאידך גיסא יש מקום לטעון דהוא מקום בפני עצמו כיון שסו”ס עובר במקום אחר ממה שנכנס ע”פ דברי החסיד יעב”ץ הנ”ל.

ונראה דלא מהני דהרי גם החסיד יעב”ץ לא קאמר שכלול במצוה זו שיסבב בכל בהכנ”ס וא”כ חזי’ דנאמר בזה גדר שיוצא דרך פתח אחר ממה שבא אבל בלא גדר זה לא אכפת לן שהיה בעוד מקום אחר, ונראה דודאי קלטה העין כל מה שהי’ באותו הרשות שבא שם הלכך צריך לבוא במקום שלא קלטה הרשות ולכך מהני בפתח אחר אבל בלא פתח בפני עצמו לא מהני.

והשתא אפשר דאפי’ רוח פרוצה לגמרי לא מהני שנכנס בצד אחד ויצא בצד אחר.

ולפי הטעם שיש בזה משום חביבות א”כ כל שיש ריחוק ד”א ממקום שנכנס למקום שיצא אפשר דיש בזה ענין ג”כ כמו שמצינו בשלהי כתובות כל המהלך ד”א בא”י וכו’, ואע”פ שבלאו הכי הולך ד”א בבהכנ”ס יש לומר דלק”מ דמה שצריך לבוא למקומו הוא משום שצריך לבוא למקומו אבל אם יוצא משער אחר הוא משום חביבות המקום.

ואפשר עוד דאם השער השני מרוחק ח’ טפחים סגי בזה דהרי כניסה בפתח בהכנ”ס שיעורו ד’ טפחים כמבואר בפוסקים ע”ד הגמ’ בפ”ק דברכות גבי שיעור ב’ פתחים, וא”כ ב’ פתחים הם ח’ טפחים, ואפי’ דנימא דשיעור כניסת שער הוא ח’ טפחים כב’ פתחים כמבואר בדברי חלק מהפוסקים שהובאו בשו”ע מ”מ יש לומר דאם השער השני מרוחק ח’ טפחים מהשער הראשון סגי בזה.

ויש להוסיף עוד דבפ”ק דעירובין נחל’ אמוראי אם שיעור מבוי הוא בד’ טפחים או בד’ אמות ויש מקום לטעון דשיעור מבוי היינו היתר דפתח המבוי כמה צריך לזה, ולהדיא מבואר שם בסוגי’ לענין מחיצה דלחי דלא סגי אם הוא יותר מד’ אמות בתורת לחי אלא באופנים המבוארים שם עי”ש, דלא חשיב מחיצת הפתח בכה”ג ויל”ע.

יש להוסיף דבגמ’ שבת קיט אי’ דר”ז כי הוה חזי זוזי דרבנן הוה אמר להו במטותא מינייכו לא תחללוניה והיינו שיפסיקו לימודם לסעודה, וכעי”ז ברמ”א לגבי ע”ש כ’ דיש לו לאדם למעט בלימודו להכין צרכי שבת וכעי”ז ברמ”א לגבי שינה בשבת דמי שרגיל ללמוד כל השבוע יהדר בעונג שבת לישן ג”כ לעונג שבת, וכן מצינו בנדרים לז דבשבת יחזרו על הלימוד עם התשב”ר משום עונג שבת ולא ימשיכו בלימודם, והביאור בזה דכל מה שהוא מעיקר דין חובת עונג שבת ואפי’ כל מה שהוא בכלל צורת עונג שבת הוא דוחה ת”ת (ושינה לא חשיב ריבוי כיון ששינה הוא צורך בסיסי של אדם ורק ת”ח מנדדים שינה מעיניהם ובשבת ינדדו שינה פחות מיום חול ולענין לימוד עם הנערים אין בזה גריעותא לחזור ביום זה ולהמשיך ביום אחר דאדרבה החזרה היא חובה כמ”ש בע”ז יט ע”א ובדוכתי טובא) אבל להרבות בתענוגים הוא מגונה.