חדש

לא.

מקורות:

הנה נחלקו הפוסקים האם כוונה מעכבת של כל תיבה ותיבה או שהכונה המעכבת היא רק לקבל עול מלכות שמים (והרחבתי בתשובה אחרת), אבל לכל הדעות צריך להזכיר כל התיבות והוא לעיכובא בדאורייתא, ועי’ במשנ”ב סי’ סב סק”א.

וכן מצינו בקריאה”ת שאם השמיט תיבה לא יצא יד”ח כמבואר במשנ”ב ס”ס רפב, ועי’ בסי’ קמב.

וכן הר”ן והריב”ש דנו לגבי קריאת המגילה בזמנינו בכל לשון ואחד מהטענות דעכשיו אין קוראין בכל לשון הוא משום שיש תיבות שא”א לתרגמן והובא בב”י הל’ מגילה, וכעי”ז במשנ”ב סי’ סב סק”ג לגבי קריאת שמע בזמנינו בכל לשון שא”א משום שיש תיבות שאין אנו יודעין לתרגמן.

ולגוף הנידון האם שאר פרשיות מן התורה עי’ משנ”ב סי’ סג סקט”ז וסי’ סז סק”ד והרחבתי עוד בתשובה אחרת, אבל פסוק ראשון לכל הדעות מן התורה.

ויש להביא עוד ראיה דבתיבות ה’ אלהינו ה’ אחד אינו יוצא יד”ח ק”ש מדאורייתא גם להסוברים שרק פסוק ראשון מדאורייתא, דהרי דעת הגר”א (וע”ע במשנ”ב סי’ מו סל”א) שאין כדאי לקרות ק”ש קודם התפילה שלא להפסיד ק”ש בברכותיה, והנה בשם הגר”א הובא שיאמר בברכת לעולם יהא אדם רק התיבות שמע ישראל או רק התיבות ה’ אלהינו ה’ אחד, ומבואר מזה להדיא דדעתו הברורה שבתיבות ה’ אלהינו ה’ אחד אין יוצאין כלל ואפי’ לא רק לחומרא בעלמא (כלומר אפי’ לא לחשוש לחומרא שמא יצא בזה והפסיד הברכות), ואפי’ להסוברים שפסוק ראשון של ק”ש מוציאו יד”ח כר’ יהודה הנשיא (עי’ בטור ורמ”א ס”ס מו ובמשנ”ב שם).

ומ”מ להסוברים דהפסוק על לבבך קאי מדאורייתא רק על פסוק ראשון (ע”ע ברפ”ב דברכות) לפי הסוברים דהכונה הוא רק קבלת עול מלכות שמים, היה מקום לטעון דהמעכב מדאורייתא הוא רק ה’ אלהינו ה’ אחד, אבל הגר”א דלעיל בודאי לא סבר כן, אם כי לא נתברר שדעתו שבכוונת פסוק ראשון אין מעכב תיבות שמע ישראל, ומה שקרא ר’ יהודה הנשיא כל הפסוק משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן (ואעלג דגם גבי פרשה אמרי’ דכל פרשה דלא פסקיה משה וכו’ מ”מ לגבי פרשה לא בכל מקום אומרין כן וגם י”ל דכיון שהיה בת”ת דרבים א”כ בודאי דלגבי פרשה שלמה לא אפשר משאלכ לגבי פסוק אחד ובלא אפשר מבואר במגילה דאפי’ חצי פסוק פסקי’ כ”ש חצי פרשה).

ומ”מ מסתימת הדברים שהזכירו בכל מקום דין פסוק ראשון לחוד משמע דעכ”פ מדרבנן הדין הוא לקרוא כל הפסוק (גם היכא דלא אפשר שאז מותר לקרוא חצי פסוק אבל אינו נפטר בק”ש), כגון גבי דינא דכוונה בברכות יג ע”ב (אם כי כוונה גופא אינו מוסכם דהכונה לכל תיבות הפסוק וכנ”ל), וגבי ר’ יהודה הנשיא וגבי רב נחמן לדרו עבדיה (בברכות יג ע”ב שהובא בסי’ סג ס”ה).

עכ”פ אם נטעון שיש צד כזה יתכן שייצא לנו חומרא רבתי מזה דלכתחילה אם מזכיר ייחוד ה’ בבוקר קודם תפילה יכוון שלא לצאת יד”ח ק”ש דאורייתא בלא הברכות דהרי ק”ש נאמרה בכל לשון, והוא תמוה דלא אשתמיט מאן דהוא לומר כן, ובדברי הגר”א דלעיל להדיא לא נזכר כן, וגם צ”ע דר’ יהודה הנשיא היה מחזר אחר יציא”מ כדי להזכיר יציא”מ בזמנה ולא הוה מחזר אחר מילתא דייחוד ה’ אע”ג דמאחר שהיה עוסק בת”ת דרבים הוה סגי ליה לצאת הדאורייתא, ובהזכרת ייחוד ה’ משמע דגם הדאורייתא לא יצא, לכן הוצרך להזכיר כל הפסוק (אם כי יש מקום לטעון דבפסוק ראשון שהוא חיוב גמור להזכיר עכשיו אמר הפסוק כצורתו כעיקר דין התורה וכחיוב דרבנן משא”כ הזכרת יציא”מ אין חיוב עכשיו ממש ומדאורייתא לא נאמר שיזכיר באופן מסויים לכתחילה), א”כ הוא דחוק מאוד לומר כן אפי’ מדאורייתא.

אם היה חשיכה שקשה לזהות נראה דפטור.

מקורות:

לכאורה אם בחשיכה בהסתכלות רגילה לא היה רואה את זה הוא פטור גמור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ודמי לא'ו'נ'ס גמור שבזה פסק הרמ”א בחו”מ ריש סי’ שעח לפטור, ואין דינו כאדם מועד לעולם  (ולדעת הש”ך שם הוא סק”א הוא דלא כהרמב”ם והמחבר שמחייב גם בא'ו'נ'ס גמור, ועי’ בטור וב”י מה שנתבאר שם בדעת הרמב”ם, ומ”מ גם להמחבר שם בס”ג יש א'ו'נ'סין גמורים ממש כגון נשמטה שליבה באופנים המבוארים שם שבזה פטור, ועי’ בערך לחם, והנה בש”ך סי’ שעח שם נקט דלהשו”ע א'ו'נ'ס חייב ולא חילק, ולהרמ”א א'ו'נ'ס גמור פטור, אבל עי’ בסמ”ע סי’ תכא סק”ח דגם להמחבר א'ו'נ'ס גדול אינו חייב, עי”ש מש”כ המחבר לענין ישן).

ואמנם הוא פלוגתא דתוס’ ורמב”ן אם בא'ו'נ'ס גמור פטור או לא, מ”מ להלכה נפסק להרמ”א דא'ו'נ'ס גמור פטור [סי’ שעח שם, ועי’ עוד בסוגי’ דישן בסי’ תכא ס”ד דאם ישן השני בצד הראשון והוזק מהראשון פטור הראשון, וכ’ הרמ”א דה”ה בכל א'ו'נ'ס גדול כזה פטור], וגם לשיטתו של הרמב”ן יש לדון לענייננו דמצינו אופנים שהמזיק פטור באופנים דלא הוה ליה לאסוקי אדעתא.

ואמנם אינו בהכרח שייך לנידון של אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים [סי’ תיב ס”א], ולנידון של עמד אחד (סי’ שעט ס”ב) או רץ אחד (סי’ שעח ס”ח) שעשה שלא ברשות או ששינה באופנים הנ”ל אין המהלך כדרכו חייב, וכעי”ז בסי’ שפט ס”כ שאם הפרה רבצה ופרה אחרת הלכה כדרכה והזיקתה כדרכה פטור, [והש”ך שם ציין לסי’ שצה ס”א עי”ש ולניד”ד אינו שייך ממש], אבל כאן שלא היה זה במהלך הליכתו, אלא פעולה נוספת שעשה לפי דרכו, צריך בירור אם ניתן להקיש דינים אלו לגבי פעולות נוספות שיש לו רשות ועושה כדרכו.

ובסי’ תיב ס”ג משמע דלגבי דברים שנמצאים בגובה העיניים מול האדם פחות שייך לומר אין דרכו להתבונן בדרכים, דמבואר שם דלגבי בהמה שעיניה למטה לא אמרי’ שאין דרכה להתבונן בדרכים.

ומ”מ בענייננו אם היה חושך ולא היה יכול לראות יש שוב לדון בזה דהרי כאן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שאדם קשר את דלתות בית הכנסת בחוט בעל ערך ממוני, וגם לכאורה לא הוה ליה לבדוק מכיון שאין שום דרך אדם לקשור דלתות בית הכנסת עם חוט חשמל שבפתיחה רגילה נשבר, ומבואר בסי’ שפח ס”א וברמ”א שם שהיכא דהבעלים הניח דבר בכלי שלא היה יכול השני לשער שהוא בכלי זה חשיב פשיעה של המניח והמזיק פטור.

והנה מכיון שלכל אחד יש רשות לפתוח דלתות בהכנ”ס בשעות שהם לא אמורות להיות נעולות יש לדון לפטור גם מצד שהוא דרך שימוש רגיל בשואל שיש לו רשות שמותר לו להשתמש בדרך שימושו ככל שניתן לו רשות בשאלה ואם יהיה נזק מזה אינו מתחייב כמבואר בסוגיות במשנה וגמ’ [ב”מ עח ע”א] ושו”ע [סי’ שמ ס”א, ועי’ חו”מ שט ס”א עד סוף הסימן], וכ”ש שאדם אחר שינה כאן, וממילא ככל ולא היה צריך לחשוש לדבר כזה לכאורה אין בזה חיוב.

לכאורה אין היתר לזה דהרי זה תשמישי קדושה וזה קדושה עצמה, ואין להניח על קדושה דבר שהוא פחות מקדושתו, וכמו שנתבאר בתשובה אחרת דיש חילוק בין תשמישי קדושה לקדושה עצמה כגון לגבי לישב יחד עם הקדושה על הספסל דתשמישי קדושה קדושתן פחותה מקדושה עצמה.

ואף דבגמ' לא נזכר שאסור להניח תשמישי קדושה על קדושה עצמה, מ"מ הוא בודאי נלמד משאר הדינים הנזכרים שם שאם מכרו ספרים לא יקנו מטפחות ובגמ' משוי להו לדיני הנחה זה על גב זה,

ואע"ג דדעת רש"י דגם הרצועות הם קדושה עצמה, מ"מ עיקר הדין להלכה דלא כרש"י וגם לרש"י אינו ברור שכל אורך הרצועה היא בכלל הקדושה כמו שציינתי בתשובה אחרת בכ"ז.

ואף דמותר להניח מעיל ע"ג ס"ת כשאומרים קדיש כמ"ש בפוסקים מ"מ היכא דלצורך הספר שרי לכסותו אפי' בכיסוי של חול גמור כמבואר בסוגיות, ואע"ג דבהנחת הספר יתיב המטפחת על הס"ת מ"מ היכא דלא אפשר שאני כדאמרי' בגמ' גבי הא דבס"ת יתיב דפא אחבריה.

ואף דיש דעה בפוסקים שספרים מודפסים אין בהם קדושה מ"מ להלכה לא קי"ל כן וכמ"ש המשנ"ב.

מותר לפי הצורך במקום שיש לשער שדעת בעל האבדה שיעשו כן.

מקורות:

הנה ראשית כל יש מקום לטעון דחרם דר”ג לא נגזר כדי לבטל מצוה מן התורה ואפי’ במקום הפסד ממון שאדם יפסיד ממונו שלא כדין מחמת זה.

וכן נקטו הפוסקים לענין חדר”ג של איסור נשיאת ב’ נשים שהוא חומרא דרבנן וספקו לקולא (ט”ז אה”ע סי’ קיט סי”ב וסקי”ד וחת”ס אה”ע א ג וסי’ ד ד”ה וא”כ ודברי חיים אה”ע ב סי’ ו וסי’ מא והשמטות סי’ כב בשם רוב הפוסקים), וגם לפי אבנ”ז שסובר דכיון שהוא חרם דינו כמן התורה מ”מ יש לומר דלא תיקן במקום שמבטל מצוה מן התורה וכ”ש במקם דניחא ליה לבעל המצלמה שיעיין בזה.

וגם בחדר”ג של איסור ב’ נשים מצינו דהותר לצורך מצוה (תשו’ ב”ח סי’ צג, ועי’ חת”ס ח”א סי’ ג), ואמנם שם המנהג להצריך ק’ רבנים, וגם מש”כ הרמ”א אה”ע סי’ א ס”י בשם רשב”א ומהרי”ק שורש קא להתיר במקום הצורך כשאינו יכול לגרשה, כתבו ע”ז האחרונים דהיינו רק בהיתר מאה רבנים (ב”ח ותשו’ ב”ח שם וב”ש וט”ז וחת”ס שם) אבל היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, וגם אם היתר מאה רבנים היה כלול בתקנה מ”מ סברא דלא תקנו כן אלא במקום שאמרו ויש בזה טעם דבנישואין החמירו משא”כ באבדה לא שבקת חיי לכל בריה אם צריך היתר מאה רבנים לפתוח האבדה.

ויש אופנים שמתירים כשהאשה אינה רוצה גט גם בלא היתר מאה רבנים (עי’ מה שהובא באוצה”פ על הרמ”א שם ס”ק עג אות כד, וע”ע שבט הלוי ח”ה סי’ קצ).

וכ”כ הפוסקים דאשה שמעכבת ממון מבעלה אין לה חדר”ג דב’ נשים (שו”מ ח”א סי’ א וסי’ קע וסי’ קא וחת”ס אה”ע ח”א סי’ א ונו”ב תניניא אה”ע סי’ קב) וכי”ז מבואר במהרי”ק שורש סג דאפי’ אבי הכלה מעכב הנדוניא אין כאן חדר”ג, וע”ע אג”מ אה”ע ח”ד סי’ ג.

ויש להוסיף עוד דבעצם הוא לא דבר שנתחדש היום בשימוש במצלמה, דבעיקרון מצד דיני החרם בכל דבר סגור יש חדר”ג לפתוח אותו, מכובאר בפוסקים ועי’ בנו”כ ביו”ד ס”ס שלד לענין צמר סגור, ואעפ”כ פשיטא שהכל הותר בשביל לבדוק בסימנים, וממילא ה”ה בניד”ד כל שיש לשער שבעל האבדה רוצה בכך.

ויתכן עוד דחשיב כמו שיש לו רשות כיון דאנן סהדי שרוצה בעל המצלמה שיעיין במצלמה כדי להשיבו.

ומצינו בדומה לזה לגבי המוצא מציאה והיא דבר שטיפולו ממרובה משכרו שיכול למוכרה [חו”מ סי’ רסז סכ”ד וע’ ב”מ לח ע”א], ושם שיש חשש גזל דאורייתא אפשר דמשום הכי צריך למכור בב”ד, אבל כאן שהיא תקנה דרבנן יש מקום לומר דמעיקרא לא תקנו במקום כזה וכך המנהג.

ולדעת הרמ”א שם גבי דבר שטיפולו מרובה משכרו גם א”צ ב”ד וגם להמחבר מודה דיש כמה דברים שהותרו בלא ב”ד דברים שלולא האבדה לא היה מותר לו כגון להשתמש בהם לצרכן שם בסי”ט וס”כ ולגבי מוצא תפילין עי”ש סכ”א וא”צ ב”ד ופשוט.

וע”ע סי’ שנט ס”ב (בדברי היש מי שאומר) ובט”ז ונו”כ שם לענין לגזול באופן שהוא לטובת הבעלים.

ומ”מ יש להגביל הדבר בב’ תנאים, ראשית דלא הותר בזה אלא לראות כל דהוא הנצרך ויותר מזה אסור, וב’ דבכל מקום שיש לשער לפי הענין שאין בעל המצלמה רוצה בכך (כגון כרטיס זכרון פשוט שיש בו רק כמה תמונות והם מאוד אישיים) אין להקל בזה.

והואיל דאתאן לזה אציין מה שראיתי שהגר”י זילברשטיין הביא (ווי העמודים ח”ב עמ’ מז) שבא מעשה לפניו באדם שמצא מצלמה שהאובד היה אדם חשוב “המצטלם עם גדולי ישראל” והתמונות משמע שם שהיו דברי כיעור, והמליץ למוצא שיצרף פתק ויכתוב בו שאינו מכירו ואינו פוגשו וכו’ ועי”ש מה שכתב עוד.

ויש להוסיף דכמובן שיש לכתוב באופן המיישב את הלב באופן היודע לרצות כרב אידי, כגון שבודאי מיד ישכח כי אין זה תופס את מחשבתו ושלא יספר לאדם (כשאין צריך) ושאין בריה יודעת זאת ושאינו אומר זאת אלא ליישב דעתו.

וכמו כן יש להוסיף דאם התמונות אסורות יש למחוק לפני שמחזיר ע”פ ברכות כ ע”א וכמו שהורה החזו”א כעי”ז רק שהוא מנוע מלעסוק בהם אא”כ נימא בעבידתיה טריד וע”ע בש”ך יו”ד סי’ קצה סק”כ ותוה”ש שם, וצל”ע מתי אומרים כן.

ומה שכתב שם להוסיף דברי כיבושין לאותו אדם כמובן דהכל לפי הענין וכבר הבאתי בזה בתשובות אחרות לענין דברי תוכחה בזמנינו.

נראה שאין טעם מספיק שיחייב ויאפשר לברך עכשיו ברכה זו.

מקורות:

הנה מקור דין זה הביאו הפוסקים מירושלמי פ”ט דברכות לבש בגדים אומר מלביש ערומים, ובפנים הירושלמי לא נזכר להדיא דמיירי על בגדים חדשים דוקא.

ויש מקום לפרשו כהבבלי בברכות ס ע”ב שמברך ברכה זו אחר שישן בלילה בלא הבגד, (ולדידן נוהגים כהר”ן שמפרש דהוא ברכה על היום על מה שרגילים העולם בכל יום ללבוש בגדים אחר שנת הלילה).

וכך יש לומר דהרמב”ם והרי”ף שהשמיטו ברכה זו על בגדים חדשים וכן כמה מהפוסקים האחרונים שנקטו דלמעשה אין לברך ברכה זו על בגדים חדשים, כל אלו אפשר שסוברים דהירושלמי מתפרש כמו הבבלי וכנ”ל, וממילא לא נתחדש בירושלמי כאן שום ברכה מחודשת על בגדים חדשים, דהרי במתני’ גבי כלים חדשים ג”כ לא נזכרה עוד ברכה וגם בבבלי שם לא הביאו עוד ברכה על זה.

ויש להוסיף דבירושלמי שם אחר כך נזכרו הרבה ברכות שאינם שייכות כלל לבגדים וכ”ש שלא לבגדים חדשים, וממילא אפשר שנזכרו שם הרבה ברכות שאינם שייכות דוקא לבגדים חדשים וגם לא ברכה זו.

אבל הפוסקים וכן המפרשים שם נקטו דקאי על בגדים חדשים, והטעם שנקטו כן נראה משום דהירושלמי שם קאי על מתני’ דבנה בית חדש וקנה כלים חדשים, ומפרש שם אימתי לברך על הכלים החדשים ואח”כ קאמר לבש בגדים אומר ברוך מלביש ערומים, והבינו הפוסקים בירושלמי דקאי על הכלים חדשים הנזכרים לעיל שאם הם בגדים אז אומר בשעת הלבישה מלביש ערומים לאפוקי שהחיינו שאומר בשעת הקניה כדנזכר לעיל מינה.

(ועי’ בתשובה ד”ה ראובן חיקר וכו’ מה שכתבתי עוד בטעם אלו שאינם מברכים גם אם נוהגים לברך שאר ברכות שנזכרו בירושלמי).

ולפ”ז יוצא דגם להפוסקים שמפרשי לה מצד דיני בגד חדש א”כ לא שייך לברך יותר מדיני בגד חדש, ובתשובה אחרת הבאתי לענין שהחיינו כמה דעות עד אימתי ממש יכול לברך.

ויש להוסיף דלהך דעה שיכול לברך על בגדים חדשים למרות שהיה לבוש קודם לכן היינו משום שמחה וא”כ בדליכא שמחה לא יוכל לברך.

ויש להוסיף דגם בברכת הראיה אינו ברור שאם ראה תוך ל’ ולא בירך יכול עדיין לראות ולברך, וכנ”ל לגבי קריעה ברואה מקום המקדש, והרחבתי בדינים אלו בתשובות אחרות.

ויש להוסיף עוד דכאן גריעא משהחיינו, שהרי בשהחיינו הברכה היא על עצם הבגד החדש, ולא דוקא על לבישתו, ולכן מברך בשעת לקיחה, ומהאי טעמא לשי’ הבה”ל בהל’ ציצית אפשר לברך גם על לבישה שניה, משא”כ בניד”ד שהברכה היא על הלבישה ממילא הברכה היא על מה שלובש בגד שהוא חדש, דהרי לא תקנו מלביש ערומים בלבישת בגדים שאינם חדשים, ממילא אם לא בירך כשהבגד עוד חדש לא יוכל לברך.

ומאידך גיסא היה מקום לטעון ולומר דכאן שהברכה היא על הלבישה לא אכפת לן במה שהוא חדש, אלא במה שהוא בגד שמעולם לא לבשו קודם לכן, ור”ל שנהנה מן העולם בלא ברכה, וממילא מה שלבשו קודם לכן אינו מפקיעו מן הברכה וכדאמרי’ בכיצד מברכין מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום וכו’.

אבל למעשה אין לטעון כן, חדא דהרי כל עוד שלא נתברר כאחד מב’ צדדים עדיין א”א לברך בפרט שאף מי שנוהג לברך מ”מ יש כמה פוסקים שסוברים שלא לברך ויש לצרפם עכ”פ לענין ספקות, ועוד דהרי מינה שהפוסקים למדו כן ממה שנזכר אחר שהחיינו ש”מ דקאי על בגדים חדשים, והוא עצמו אינו ברור לכו”ע ממילא גם להמחייבים בברכה א”א להטיל בו חיובים יותר משהחיינו גופיה, והבו דלא לוסיף עליה.

ויש להוסיף עוד דבפוסקים נזכר שיכול לפטור בברכת השחר בגד חדש, אבל גם אם לא נתכון להדיא לפטור אפשר שפוטר דבדרבנן לכמה פוסקים א”צ כונה וגם להסוברים שצריך כונה אפשר דכיון שכיון על בגדים שלובש מטעם חיוב היום סגי בזה לפטור גם מצד חיוב השני (בפרט שיש מקום לטעון דלפי הצד שהוא משום שאסור ליהנות מהבגד בלא ברכה א”כ אינו מצד שהבגד הוא חדש אלא מצד שצריך להודות על הבגד דרך ברכה בשם ומלכות והרי כבר עשה זה, ואילו לפי הצד שהוא הודאה על מה שהבגד חדש כ”ש שלא יצטרך לברך).

ובגוף כל הנידון הנ”ל יש להתבונן דאמנם לו יצוייר לדעת הפוסקים שמברכים ברכות השחר רק אם עשו מעשה, כגון להגר”א שמברכים שעשה לי כל צרכי רק אם לבש נעליו, הברכה אינה על היום ויכול לברך גם בלילה כמו שהביא המשנ”ב בשמו, ממילא אם ישן בנעליו יברך גם למחר ויעלה לו גם על האידנא, וממילא גם מלביש ערומים אם לא בירך ביום א’ ובלערב ישן בבגדיו יברך ביום ב’ ויעלה לו להגר”א גם על האתמול, וא”כ יש לומר דלהגר”א ברכה על בגדים חדשים הוא מעין ברכה על לבישת בגדים בבוקר, ואז כשמברך מלביש ערומים בבוקר על בגדים שלבש מן הלילה אפשר דיפטור גם את זה.

ונשאלתי למה לא פסק השו”ע כהרי”ף והרמב”ם שהשמיטו ברכה זו כנגד הרא”ש דהרי דרכו של השו”ע להכריע כמותם נגד הרא”ש, והשבתי מתשובת מרן באבקת רוכל לגבי צלמים דלא שבקי’ פשיטותיה דהרא”ש משום ר”ן דלא הוה ברירא ליה התם לדינא, (ושם מצרף גם מה דהרשב”א גדול אבל הם ב’ טעמים נפרדים), ממילא סבר השו”ע דלא שבקי’ פשיטותייהו דהתוס’ והרא”ש משום שתיקותייהו דהרי”ף והרמב”ם.

מחוייב.

מקורות:

יעוי’ במשנ”ב סק”א דאף כשאין הידים מזוהמות מן המאכל כלל חיוב בנטילת מים אחרונים כיון שתקנוהו חז”ל מפני חשש מלח סדומית, ולפו”ר משמע דכשגם אין חשש מלח סדומית אין חיוב נטילה.

אבל אינו מוכרח מאחר דיש לומר דר”ל דמשום ידיים מזוהמות אין לחייב כשאינם מזוהמות אבל משום מלח סדומית החיוב הוא קבוע מכיון שבד”כ יש חשש.

ויתכן גם דבמלח סדומית לא היה צד שמפה יועיל לפטור מכיון שהאדם נוגע במפה והמפה נגעה באוכל וממילא תמיד יהיה חשש, ולכן בגמ’ שדנו על אכילה במפה לא דנו לגבי מים אחרונים, וכן בגמ’ חולין קז ע”ב (ושו”ע סי’ קסג ס”ב) שדנו על אוכל מחמת מאכיל לא דנו על מים אחרונים, כיון שלגבי מלח סדומית החשש הוא גם נוגע בנוגע.

וכן יש להביא ראיה ממש”כ המשנ”ב בשם המג”א בשם המהרש”ל והרחבתי קצת בביאור דבריו בתשובה אחרת (ד”ה האם יש ענין ליטול מים אמצעיים מתוך כלי) ותמצית הדברים דבמים אחרונים אם נוטל על ידי שמשכשך ידיו בכלי החשש הוא שמא יחזור כל דהוא מהמלח ויחזור לידיו אע”ג דבשעת השכשוך גופא המלח אינו על ידו ושמשום כך מהני שכשוך לענין מים אמצעיים כמבואר שם, ועל פי יסוד זה מבואר נמי דלענין נוגע בנוגע (דהיינו אוכל במפה שהוא נוגע בנוגע באוכל) הוא חמור יותר.

וכן יעוי’ במשנ”ב שם סק”ב דאין החיוב במים אחרונים יותר ממים ראשונים ולכן כשיש מרחק בינו לבין המים יותר מד’ מילין וכו’ (לפי פרטי הדינים) אינו מחוייב גם במים אחרונים כמו שאינו מחוייב אז במים ראשונים, וכתב שם השעה”צ בסק”ח דטוב שיכרוך ידיו במפה קודם לכן כדי שלא יהיו ידיו מזוהמות בזמן בהמ”ז, וגם יהיו שמורות ממלח סדומית, ומבואר מזה להדיא דהשעה”צ נקט ענין זה של כריכת הידיים במפה רק לרווחא דמילתא, דהרי כל מה שכתב לעשות כן הוא רק אחר שיש הפטור שאין לו מים, ומשמע דעכ”פ באופן שמחוייב במים ראשונים (גם כשאינו נוגע באוכל) יהיה מחוייב במים אחרונים, ואחר שיש לו פטור גמור אז לרווחא דמילתא יעשה זהירות, אבל בלא זה משמע דמעיקר הדין סבר המשנ”ב שאין היתר כזה.

ובביאור דברי המשנ”ב אפשר לבאר כנ”ל שהוא רק לרווחא דמילתא כדי להמעיט מעצמו חשש סכנתא אף שמן הדין כבר נפטר מעיקר תקנת מים אחרונים, ומאידך גיסא אפשר לבאר דספוקי מספקא ליה להמשנ”ב אם מועיל מפה ומעיקר הדין סובר דלהלכה לא מהני והיכא דאינו יכול ליטול עדיף שיעשה כן משלא יעשה כלל.

עכ”פ לפי ב’ הצדדים בכוונתו אין כריכה במפה טעם לכשהוא לעצמו לפטור ממים אחרונים.

וכן מבואר בפרי תואר דמים אמצעיים אין בהם חיוב באוכל במפה, ומשמע דמים אחרונים צריך.

[ולגוף מה דהוה פשיטא ליה להמשנ”ב דאין חיוב במים אחרונים יותר ממים ראשונים, ע”ע בספ”ק דעירובין גבי מחנה דחמירא סכנתא וצלע”ע, ואולי מצרף בזה גם סברת התוס’ דמים אחרונים עכ”פ לענין חיובא בזמנינו, לומר דלהחולקים על התוס’ נשארה התקנה אבל רק בתורת תקנה ולא בתורת סכנתא, אבל לא נהירא לומר כן דאם תאמר כן א”כ יוצא שמעולם לא נאמר שיעור מיל וד’ מילין במים אחרונים, ומנ”ל לחדש אחר שמצרפין סברת התוס’ במקום שאין מלח סדומית, וגם אם נימא דנלמד כן ממים ראשונים, אבל עדיין צע”ק דהמשמעות במשנ”ב ריש סי’ קפא דגם האידנא חיישי’ משום מלח של סכנה עי”ש א”כ הוא בתורת סכנתא].

ולא נכנסתי כאן להנוהגים שלא ליטול מים אחרונים בזמנינו (כשאין הידים מוזהמות) אלא כ”ז הוא להמחייבים כמובן.

במידה והוא אכן נמצא במצב כזה שבני הבית כועסים עליו שנוחר ומאשימים אותו ועם כל זה אינם יוצאים אלא נשארים בסוכה, ויודע בעצמו שהיה יוצא מחדרו בשאר השנה במצב כזה, ולכן יש לו על מי לסמוך לצאת מהסוכה לישון בבית.

אולם לגבי הנידון מה שאמור להיות שיש להם להתנהל כפי דיני חו”מ כפי שהתבאר בתשובה השניה.

ובמקרה שאין לאף אחד קדימה על פני חבירו (כגון בסוכה הבנויה ברשות הרבים או שכולם אורחים בסוכת בעה”ב) משמע מפוסקי זמנינו שהדרך הנכונה שהם ייצאו והוא יישאר, מכיון שכרגע המצב הוא שהם פטורים מן הסוכה וממילא החיוב שלו חזר.

מקורות:

בתשובה נפרדת [ד”ה בני משפחה שיש בהם אדם הנוחר ויש כאלה שקשה להם לישון במצב זה האם נפטרו מן הסוכה] הרחבתי בענין החברים הישנים יחד עם הנוחר שהם פטורים מן הסוכה אם הנחירות מפריעות להם בתנאי שלא בנו הסוכה מתחילה באופן כזה לפטור עצמם מן הסוכה ובתנאי שאין להם פתרון אחר ע”פ גדרי הדינים המבוארים שם.

ובעוד תשובה נפרדת [ד”ה אדם הנוחר בשנתו האם מותר וכו’] הרחבתי לגבי הנידון האם מצד דיני שכנים וממונות אפשר לחייב את הנוחר לצאת מן הסוכה יעויין שם.

ועכשיו לאור הנ”ל יש לדון באופן שע”פ דין ממון מחוייב לצאת מהסוכה מצד דיני ממונות (נניח באופן שהוא אורח בסוכה והבעה”ב אומר שזה מפריע לו) האם חייב בסוכה ורק אולי יהיה פטור מהסוכה מדין א'נ'ו'ס (מכיון שאסור לישון בסוכה זו מצד נזיקין ובאופן שאין לו סוכה אחרת) או שמא יש לו פטור בפני עצמו של מצטער מכיון שנוצר מצב שהוא מאוד מפריע לאחרים בסוכה ונגרם לו צער וחוסר נעימות מהסיטואציה שהיא נמצא בה ומתבייש בזה.

וכן יש מקום להעלות צד דבאופן כזה א”כ מצד תשבו כעין תדורו יצטרך הנוחר לצאת דזיל בתר טעמא שמצטער פטור מן הסוכה משום תשבו כעין תדורו א”כ אם מדמינן לה לדירה הוא יצטרך לצאת ולא האחרים, מכיון שאם היה בית היה מחוייב לצאת וא”כ בסוכה אין חיוב יותר מבית, ובאמת מצינו פוסקים שלמדו עוד דינים מהגדרת תשבו כעין תדורו, ואמנם אף שהיה מקום לפקפק בזה בניד”ד דתיפוק לי מדין משמשי מצטער שאין נפטרין מדין תשבו כעין תדורו, אבל במשנ”ב בסי’ תרמ סקי”ד נקט לפטור משמשי חולה אם הם שכירים שלו לזמן כמו שמצינו שומרי גנות ופרדסים עי”ש, א”כ במקום שיש סברא דתשבו כעין תדורו שמא לא מחייבי’ משמשין וצ”ע.

ויתכן להעלות צד נוסף דעכ”פ בחלק מהמקרים הוא כלול בהגדרת מצטער גופא, כיון שהשיעור של מצטער הוא אדם שהיה יוצא מביתו מחמת שאינו יכול להיות בביתו, א”כ אפשר דזהו גופא הגדרת מצטער, כיון שהיה יוצא מביתו (היינו לפי הצד שהיה מחוייב להרחיק עצמו מחבירו מחמת זה), ואפי’ בלא זה, אם יודע בעצמו שבכה”ג היה יוצא מחדר השינה שלו מחמת שמפריע לו שהוא מפריע לאחרים וישן במקום אחר לכאורה נכנס להגדרת מצטער, ונכנס לפלוגתת הרמ”א בסי’ תרמ והבה”ל שם בשם הר”ן אם מצטער בדבר שאין דרך להצטער בו חשיב מצטער או לא.

אבל ראיתי שהגר”י זילברשטיין הורה (ווי העמודים ח”י עמ’ ע) שהנוחר עצמו חייב בסוכה ושאר בני הסוכה אם הם מצטערים נפטרו, וכן מצאתי שהובאה שמועה כזו בשם הגריש”א (שו”ת השואל ח”ג עמ’ קפה) והגרח”ק (עיון הפרשה הובא בשו”ת השואל שם).

ומאידך גיסא בשם הגרשז”א ראיתי (הליכ”ש מועדים ח”ב פ”ט סי”ט) דאדם שלא נעים לו בסוכה מחמת אורחים שקשה לו מהם ואי אפשר לומר להם לצאת מן הסוכה מוגדר כמצטער ופטור מן הסוכה, וגם בשם הגריש”א הובא שעכ”פ אם אינו בעה”ב לומר להם לצאת אלא הוא בן בית והם מפריעים לו יהיה פטור מן הסוכה מחמת המבקרים (בנתיבות ההלכה לו עמ’ קפז), וכעי”ז בשם הגרנ”ק (חוט שני סוכות עמ’ רמ) והגר”ש דבלצקי והגר”ע אויערבך (אליבא דהלכתא קט עמ’ סא), ולכאורה ה”ה בניד”ד, וכן יש לציין דלפי סברת הרמ”א שאם אינו יכול לישון אם אשתו בסוכה חשיב כמצטער לכאורה מבואר שהשיעור של מצטער הוא גם בצער שאינו גדול מאוד ולכאורה גם בניד”ד אם כי גוף סברת הרמ”א הנ”ל אינו מוסכם לכו”ע להלכה ואכמ”ל.

[ועי”ש באליבא דהלכתא שהביא קצת חולקים בהגדרת מצטער באורחים אולם רוב הפוסקים הקילו בזה שם, ומה שהובא שם בשם הגרי”ש ב’ שמועות הסותרות הך דלעיל בשם הגרי”ש, הנה השמועה הראשונה שהביא שם אינה סותרת, מכיון שהגריש”א חילק בין בעה”ב לבין בן בית, ודברי הגרי”ש שהובאו בתשובה זו לעיל הקולא הוא בבן בית, (וגם הגרשז”א מה שהובא בשמו בהליכ”ש הוא רק בבן בית ולא בבעה”ב וגם מה שהובא בשמו בס”ס הסוכה אות כט הלשון הוא שאם א”א לומר להם לצאת מן הסוכה ולא נזכר שא”א רק מחמת חוסר נעימות, ובזה לא יקשו השמועות אהדדי), ומה שהובא שם עוד שמועה בשם הגרי”ש שסותרת השמועה שהובאה לעיל בתשובה זו אם יש סתירות בדבריו נזיל בתר רוב הפוסקים שהקילו בזה].

ויש להוסיף דגם ברמ”א סי’ תרמ נזכר שאם כבו הנרות חשיב מצטער, ואמנם כ’ שם המשנ”ב בשם החי”א שיכול לחייב עצמו ולעשות בשמחה אבל גם לדברי החי”א אינו מחוייב בזה מצד עצמו.

ומאידך יתכן שגם המחמירים לעיל בניד”ד הוא באופן שאכן האחרים יוצאים מהסוכה וישנים בבית כדינם (מכיון שפטורים) אז הנוחר עצמו נשאר חייב בסוכה, אולם אם מחליטים להישאר ולישון בסוכה ולהיות מלאים בטענות על הנוחר (או באופן שהבעה”ב עצמו אומר שקשה לו עם הנחירות וכמו המקרה בריש תשובה זו) א”כ אפשר דמודו שבמצב הזה שאינו נעים שהוא נמצא בו יכול לחזור ולישון בבית עכ”פ אם היה נוהג כך במצב דומה בשאר השנה.

ובאמת כ’ בשו”ת בצל החכמה ח”ה סי’ ט דשם המצטער בסוכה מחמת ביזיון חשיב מצטער הפטור מן הסוכה, ולפ”ז לכאורה ה”ה בניד”ד.

ומ”מ לשי’ הרמ”א בסי’ תרמ צריך להיות מצטער בגדר שדרך בנ”א להצטער מזה, וגם כאן צריך שיהיה באופן שדרך אנשים להצטער בזה (דכמובן שלא תמיד הוא באותה רמת צער), ומיהו עי’ בביאור הלכה שם בשם הר”ן מש”כ בעצם דינו של הרמ”א.

שמעתי שהגריש"א בירך על בהכנ"ס חורבת ר"י חסיד בשם ומלכות ונראה דעל בהכנ"ס אחר חשש משום הרמ"א שעל ב' בתי ע"ז בעיר אחד אין לברך וכן מתבאר בדברי המשנ"ב שם בסוף סי' לענין המדובר שם בסוף התשובה, אך סבר הגרי"ש דאם יש התפעלות מיוחדת לא מתחשבים במה שראה בהכנ"ס אחר תוך ל' יום, ולכן החורבה שהיה בהכנ"ס חשוב בילדותו של הגרי"ש ושוב נבנה מחדש היה בזה התפעלות מיוחדת, וממילא עכשיו כמה שנים אחר שנבנה אינו שייך לענין זה, ולחינם תלו מודעה שהגריש"א בירך על זה.

אולם מצאתי כתוב שהמרא דאתרא דשם מורה לברך על בכנ"ס זה, ואם הדברים הובאו כצורתם יש לבאר דפירש כן דברי רש"י לענין בית שני דמברכים מחמת שנחרב וחזר ונבנה, אולם כמו שהבאתי בפנים התשובה דעיקר הפירוש המובא בפוסקים בכוונת רש"י אינו כן ושלמעשה אין לברך.

הנה עיקר הנידון בשם למך כבר נידון בתשובה קודמת, ועכשיו אוסיף בזה עוד מה ששאלת כעת.

מה ששאלת שהגרח"ק שינה לאחד שמו לשם למך, הנה ראשית כל הגרח"ק ודאי אזיל לשיטתו שסובר בספרו טעמא דקרא שמותר לקרות ע"ש אדם שהיה קודם מתן תורה, אבל מאחר שכבר הורה זקן א"א לנו להורות להיפך הגם שאינו מוסכם לכו"ע.

אולם עצם מה שאמר הגרח"ק שם זה איני יודע טעמו דאפי' אם לא היה למך רשע גמור כמ"ש הגר"א באדרת אליהו הרי מ"מ מהיכי תיתי שהיה צדיק, והרי לכה"פ מצינו בו שהיה רוצח בשוגג ורוצח בשוגג מגלגלין על ידו ונקרא חייב כמ"ש בפ"ב דמכות, ואם משום דאי' בב"ר שהיה למך ברור שבדור המבול מה בכך הרי מדבר שם בב"ר לגריעותיה שאע"פ שהיה ברור שבהם מ"מ נהג מנהג מופקר ע"ד הא דתנן אל תהי ראש לשועלים, ואם משום שאביו של נח נקרא למך שמא היה רשע כתרח דקרינן ביה מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח כדאמרי' בבמ"ר פי"ט ותנחומא פ' חוקת ופסיקתא דר"כ פ' פרה.

ואולי סובר הגרח"ק שהיה למך צדיק בסדר הדורות של צדיקי דור המבול מתושלח וחנוך ונח ואח"כ שם ועבר ואברהם שכולם היו בהשתלשלות הדורות שמאדם עד אברהם, ועי' בכוזרי מאמר א' מש"כ שם בענין זה.

ובגמ' בפ"ק דמגילה אמרי' כל שנתפרש בשמו ושם אבותיו ונתפרש בהם לשבח א"כ אבותיו צדיקים כמותו ואם נזכר בנביאות אבותיו כשרים כמותו, ובספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבו של הרוקח כתב דה"ה בגמ' חכם שנזכר בשם אביו אביו היה חכם ג"כ עכ"ד, ומיהו מוכח בגמ' פ"ג דתענית דמי שנזכר שמו בשם רב ושם אביו בלא רב חשיב שם לענין דהתם היה מנה בן פרס, עכ"פ יש לומר דסדר הדורות מאדם עד אברהם עכ"פ היו צדיקים מלבד מי שנתפרש לגנאי כעין מ"ש בכוזרי שם.

אחר שכתבתי תשובה זו באתי לחדר המחשבים לשלוח לכת"ר התשובה וקראתי עוד פעם השאלה ששאלת ושוב עלה ברעיוני ענין אחר לגמרי שהוא מיישב כל התמיהות שהיו עד כאן.

דהנה המעשה שראית היה שהגרח"ק שינה לכל בני המשפחה את שמותיהם מלבד לאדם אחד שמחק שמו ולא שינה שמו עד ששאל התלמיד איך יקראוהו ואמר לו הגר"ח בחיוך ובבת שחוק טובא שיקרא למך, והתקשית בכמה קושיות, ראשית כל למה לא שינה שמו כמו ששינה שם כולם, שנית לכולם שינה מעין שמם (לפחות ב' אותיות הדומות במבטאם לב' אותיות בשם הקודם), ולאדם זה לבסוף כששינה הגר"ח את שמו שינה שלא כל כך מעין שמו, שלישית למה שחק כל כך כשהציע לו השם למך, רביעית למה בחר כלל למך, דלמה לא נחשוש לכתחילה עכ"פ לכבודם של קדמונים שחששו שלא לקרוא קודם מ"ת כמו שנתבאר באידך תשובה, כשאין שום סיבה אחרת להקל בזה, חמישית דהרי צדיק ודאי לא היה למך אבי תובל קין וכמשנ"ת, ועוד יש להוסיף בשישית דהרי דרכו של הגרח"ק ע"פ רוב שלא לקרוא שם שאינו נהוג בקרב הבריות ולמה נתן לו שם כזה.

והנראה לומר משום שאדם זה נקרא בן סמיא ובארמית הוא כינוי לאדם עיור, ואמנם לא מחק הגרח"ק שם סמיא אפשר משום שדומה לר' סימאי ור' סמא שנזכרו הרבה ויש ביבמות עד ע"א לפנינו ר' סמיא, (וסימא בל' ארמית הוא מטמון), אבל אמר הגרח"ק בדרך שחוק שאם אדם זה הוא בן סמיא אפשר לקרותו למך מאחר שלמך היה בן סמיא, וזה אפשר היתה כוונתו שלפעמים אמר הדברים בלשון חכמה ורמז ומפני כבודו של האדם לא אמר טעמו.