התורה

בַּיִת/התורה/עַמוּד 5

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: ו׳ באייר תשפ״דב:

אם כתב יכול לברך ולספור. מקורות: יסוד הספק הוא לפי דעות האחרונים שחששו שכתיבה כדיבור (עי’ שו”ת רע”א תשובת ר”ו אייגר סי’ לא ובדברי הרע”א שם ס”ס לב לענין ספירת העומר, ובאופן כללי מסי’ כט ואילך שם, ומאידך עי’ שע”ת סי’ ...קרא עוד

אם כתב יכול לברך ולספור.

מקורות:

יסוד הספק הוא לפי דעות האחרונים שחששו שכתיבה כדיבור (עי’ שו”ת רע”א תשובת ר”ו אייגר סי’ לא ובדברי הרע”א שם ס”ס לב לענין ספירת העומר, ובאופן כללי מסי’ כט ואילך שם, ומאידך עי’ שע”ת סי’ תפט סק”ו), וממילא אין לכתוב את יום הספירה (כגון היום שני ימים בעומר), מה הדין לענין כתיבה דיגיטלית.

והחקירה בזה האם מה שכתיבה כדיבור הוא בגלל מה שמייצר כאן כתיבה או בגלל מה שעושה כתיבה, דהרי במחשב התוצאה של הכתיבה אינו נחשב כתיבה כ”כ, כמו שמצינו לענין מחיקת השם ולענין כתיבה במחשב בחוה”מ ויש בזה דעות שונות בפוסקים אבל המנהג הרווח שלא להחשיב הדבר ככתיבה, אלא אם כן נאמר לעניננו שהגורם הוא העיסוק במעשה הכתיבה.

ובאמת יש לדון על כל כתיבה שאין מתקיימת להרע”א, אבל מסתימת הדברים נראה קצת דגם הרע”א לא מיירי אלא על כתיבה שמוגדרת ככתיבה בשאר דינים, ולא בא לחדש כתיבה בניד”ד יותר ממקומות אחרים, וגם לגבי עדות יש נידון דאפי’ עדיו על המחק לר”מ דלא מהני דאין כאן עדות וכן לגבי שבת כתיבה שאינה מתקיימת פטור.

ויש מקום לומר דאינו יוצא בכתיבה במחשב, דהרי כל ענין כתיבה כדיבור אין לו מקור בגמ’ וגם הוא נלמד מהצד שהרהור קודם קריאה”ת מותר וכתיבה אסורה, והרי בלאו הכי סובר הגר”א שהרהור ג”כ אסור (ויש דעות בגמ’ וראשונים שאפי’ בברכות הרהור כדיבור) מה שלא מועיל הרהור בספירת העומר, וגם יש אומרים גם בברכת התורה שכתיבה לאו כדיבור, וגם שם הוא באמת דין של מעשה כל דהוא שעושה שכבר חשיב עוסק בדברי תורה (תדע שהרי יש מחייבים אפי’ בהרהור), וא”כ כל ענין הכתיבה כהרהור הוא חידוש גדול ודי במה שאמרו בזה ואין לך בו אלא חידושו, והבו דלא לוסיף עלה.

וכעין זה ראיתי בשם הגראי”ל שטיינמן שנקט שכתיבה במחשב הוא ספק ספיקא, ספק אם כתיבה כדיבור וספק אם זה נחשב כתיבה, וממילא יש להקל בזה ולומר שיכול שוב לספור (כאיל תערוג מועדים עמ’ רכה בשם שיעורי הגרמ”ב זילברברג).

ויש להוסיף דבפרט בספירת העומר שדעת רוב האחרונים שלא יצא בספירה עי’ בשערי תשובה שם בשם כמה אחרונים ובערוה”ש סי’ תפט, וממילא אפי’ אם בברכה”ת נחשוש שכתיבה כדיבור מ”מ בספיה”ע רוב האחרונים אינם סוברים כן.

ובאמת היה מקום לומר דאע”פ שיש כאן ב’ ספקות אבל עדיין יחמיר בזה משום דאפשר להחמיר בקל, אולם למעשה אינו קל כ”כ, דהרי מצד הלכה אין הבדל אם מקליד אות אות או הכל יחד, וממילא גם אם עושה כן באופן של העתק הדבק נכנס להגדרה זו, וכן כל תוכנה שפותח שכתוב בה ספירה של יום זה נכנס להגדרה זו, ואפילו היתה התוכנה פתוחה אלא שהיתה מוסתרת על ידי תוכנה אחרת וסגר את אותה התוכנה האחרת נכנס להגדרה הנ”ל, ואמנם מודינא שיש יותר מקום להחשיב כתיבה כשרושם וקובע בתוך דיסק עי’ בחוה”מ כהלכתו מה שהביא בשם הגרשז”א, ובכלל זה רישום ברשת שהוא ג”כ נרשם בדיסק מרוחק.

ובגוף הדברים למה שכתיבה לא תיחשב ספירה שכ”ה לרוב הפוסקים בפשטות הוא חסרון בצורת הספירה שצריכה להיות בפה, כמו שהרהור אינו ספירה גם אם הרהור כדיבור, אבל אולי יש מקום לומר אבחנה נוספת בזה, דהמעלה שיש לכתיבה על פני הרהור אינה מעלה ששייכת לענין ספירה, דהרי כתיבה המעלה שלו שיש בו רושם ושנשמר לימים רבים, וממילא ספירת יום זה אינו שייך לכתיבה דאפי’ מחזי כשקרא קיי”ל דאין בכתיבה אם נכתב לצורך לאחר מכן באשרתא דדייני עי’ בפ”ג דגיטין ובתוס’ שם, ויל”ע בסברא זו.

קרא פחות
התורהעדותשבתתשובה
נשאל: ב׳ בשבט תשפ״דב:

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ’ יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי’ תוך מ’ יום. ועי’ נשמת אברהם החדש חו”מ עמ’ קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר ...קרא עוד

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ’ יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי’ תוך מ’ יום.

ועי’ נשמת אברהם החדש חו”מ עמ’ קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר פרק ז עמ’ קנב ואילך שהאריך בזה הרבה, ותמצית הענין שהביא הרבה שיטות שם ברמת חומרת הענין אבל פשוט שהוא איסור גמור לדינא בין אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן ובין אם הוא איסור רציחה או איסור אחר.

ולגבי המקרה הספציפי שאינה רוצה בולד מחמת שהוא ממחבל, יש להרגיע שולד זה ע”פ תורה והלכה אינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו בלבד, והוא ישראל כשר, ואין להרחיקו מחמת ייחוסו.

ואם אין דעת האם מתיישבת בכך יש לכוונה לארגון אומנה הפועל ע”פ התורה שיגדלו את הילד, ובזה אין איסור כלל, ובודאי שיש להעדיפו על רציחה.

לגבי הוראה של רב אחד שהעובר יש לו דין של רודף מכיון שהאם תיכנס למשבר נפשי קשה על ידי זה, לענ”ד א”א לומר כן כ”כ מהר, שדבר זה צריך בדיקה ברורה מה הסבירות של החשש הזה להתיר רציחה, שאם הילד הזה יוולד וילך לאומנה האם תצא מדעתה, ואפי’ אם החשש הזה הוא חשש ברור, וכי אם אדם יאמר שחבירו גורם לו משבר נפשי בלתי הפיך יהיה לחברו דין של רודף, אע”פ שבעובר שלא יצא לאויר העולם הוא קל יותר, מ”מ דחוק מאוד לקחת סברות והמצאות לצדדים של קולות ולהתיר רציחה מחמת זה, ולכן לענ”ד א”א לכאורה אין להתיר שום רציחה כאן, ויש להיכנס כאן עוד לפרטי הדינים, ולא אאריך בזה עוד מכיון שכבר הספרים מלאים מהנידון על קודם מ’ יום, וגם בשאלה הייחודית הזו כבר דנו בזה חכמים גדולים ממני.

ובהשלמת הדברים יעוי’ עוד בתשובתי לענין הנידון על סיגריה בשבת במקום פקו”נ, שם הרחבתי עוד מראי מקומות לענין הברור שלא כל דבר שיכול קצת לסייע נחשב פקו”נ ולא כל מה שטוענים שיביא לחולי מותר על ידי זה, וכמו שדן החתם סופר בענין דומה וציינתי בתשובה שם.

השלמה לגבי הצלת עובר פחות ממ' יום (5427)

יש להוסיף שבתשוה”נ ח”ה סי’ שצט כתב שהמנהג להקל בעובר פחות ממ’ יום לחלל עליו ושמ”מ יש להשתדל לעשות ע”י עכו”ם או בשינוי במידת האפשר.

קרא פחות
דרבנןהתורהכל התשובות שיש בהם קצת מעניינים הקשורים לחבירו ששלח אלי עכשיו של הרב ישראל הרצברגעוברשבת
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

שאלה הגמרא בבבא בתרא דף י’. מביאה ששאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע “אם אלוקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א”ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום, א”ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנום, אמשול לך משל, למה הדבר ...קרא עוד

שאלה

הגמרא בבבא בתרא דף י’.

מביאה ששאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע “אם אלוקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א”ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום, א”ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנום, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, ל”מלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? “– ואתם קרויין עבדים, שנאמר “כי לי בני ישראל עבדים”.

אמר לו ר”ע, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, ל”מלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו, שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו?” – ואנן קרויין בנים דכתיב “בנים אתם לה’ אלוקיכם” זהו ציטוט הגמרא לעניננו.

נשאלת השאלה למה כשאבא נותן עונש לבנו שיהיה בבית האסורים ולא יקבל אוכל ושתייה, ובא מישהו אחר והורס לו את העונש, אזי האבא עוד נותן לו דורון?

הרי אם לדוגמא אני ייתן עונש לבן שלי לדוגמא שיעמוד בפינה (רק בשביל הדוגמא!!!) ובא ילד אחר שלי ונותן לו לטיפה כאילו לאמר לו אל תדאג אנחנו איתך, האם אני ישמח??? לא בטוח

נקצין את השאלה, אם אני נותן לבן שלי עונש ואשתי בזמן שהוא מקבל עונש אומרת לו בוא אליי מה קרה ונותנת לו נשיקה ומלטפת אותו ועוד נותנת לו סוכרייה? שוב כאילו להרגיע אותו ולהשכיח לו מהעונש, שלא לשכוח הוא עדיין אפילו לא סיים לקבלו? האם אני ישמח לפעולה הזו? אם רצוני כמובן לחנך או לטפל כרגע?

ובל אופן מה ההבדל לאדון שגם נותן עונש לעבד שלא לאכול ולא לשתות והוא כן גוער?

נשמח לתשובה

***

תשובה

ו’ שבט תשע”ז

שלום רב

יש שני הבדלים בין המשל לבין הנמשל:

א – עניות הוא חשבונות שמים ולא ידוע לנו הסיבה, גם אם בחלק מן הפעמים הוא מחמת העבירות.

ולכן אין שייכות לנו שאנחנו נמשיך להעניש את האדם הנענש.

ב – כאן יש ציווי מיוחד של התורה, ואין זה דומה למשל שהאב לא ציוה את האדם השני או את האשה להוציא את הילד מעונשו, ואם אנו באים לדמות את זה למשל אז צריך להכניס במשל שיש ציווי כללי של האב לעזות לכל מי שנענש על ידו.

אכן צע”ק שבגמ’ איתא במלש “וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו”, והרי כאן יש ציווי מה”ת לעזור לעני כדכתיב פתח תפתח וגו’ לענייך וכו’ [דברים ט”ו י”א], ואולי לא אמר כן אלא לתשובת המינים.

אכן בבן יהוידע כתב, דהוא מוקים להני קראי, שמצוה לתת לו כדי חיותו דוקא, לחם צר ומים לחץ, ומ”ש [שם שם ח’] די מחסורו אשר יחסר לו, אינו מפרש ליה אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, אלא מפרש אשר יחסר לו משיעור שהוא כדי חיותו דוקא, ולהכי מקשי ליה, איך אתם מפרנסים אותם בשופע גדול, והשיב כדי לזכות.

ומ”ש וגזר עליו שלא להאכילו ולא להשקותו קשא היכא איתא להאי בנמשל, דאפילו אם יפרש דקראי דפתח תפתח ונתן תתן לו איירי שמצוהו לתת לו כדי חיות דוקא, היכן צוהו שלא יתן יותר מכדי חיותו.

אלא יש לבאר, דצוה למערכות השמים כוכבים ומזלות שלא ישלשלו לו טובה, כי הטוב של האדם ועושרו, וכן ההפך, בא לו מפאת המזל, וזה כיון דעשאו עני, מוכרח שצוה למזלות שלא יעשירוהו, ונמצא קפיד שלא יהיה לאדם זה טובה ברבוי יותר מכדי חיותו.

ואע”ג שתחילת דבריו הוא חידוש עצום ודלא כסתימת כל הפוסקים שיש בכ”ז מצות צדקה די מחסורו אשר יחסר לו, מ”מ עכ”פ גם לפי תירוץ הנ”ל האחרון לק”מ לענינינו דמ”מ בפועל יש ציווי לעזור לעני ולא דומה למשל שהזכרתם.

וראה עוד מה שהקשה ה’עיון יעקב’, דלכאורה למה ישגר לו המלך דורון, והלא המלך כעס עליו באכזריות עד שצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, ואיך מרד זה שנתן לו אוכל במלך.

ותירץ, דהמלך לא ציווה רק לבני ביתו שלא יזונו משולחן המלך כדרגם של בני מלכים האוכלים על שולחן אביהם, אך לא ציוה להרעיבו.

מה שאין כן העבדים אין דרכם לאכול על שולחן המלך, ובהכרח שאם ציוה המלך שלא להאכילם היינו לא לתת להם כלל אוכל.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

תודה על התשובה והחכמתם אותי יותר בעניין זה אבל שאלתי היא אך ורק אפילו על המשל של האבא שמצוה שלא יתנו לילד אוכל ומים ואם מישו נותן הרי הוא שמח ומהוא משגר לו דורון, אז למה הוא אמר לא לתת לילד לחם ומים אם הוא מרוצה שנותנים תודה

***

תשובה

שלום

אין כונת האב לומר שלא יתנו לבן, שהרי אינו רוצה שימות, כונת האב היא רק לאיים על הבן ולומר לו את חומרת מעשיו שראוי הוא לעונש כבד כ”כ.

בכבוד רב

***

קרא פחות
התורהילדיעקבכבדתשובה
נשאל: י״ח באייר תשפ״דב:

יש להקל. מקורות:במשנה במס’ שבת פ”ו נחלקו ר”א וחכמים אם כלי מלחמה הם לשבח או לגנאי, וכמבואר עוד בגמ’ שם סג ע”א, ולהלכה נפסק שכלי מלחמה אינם לשבח אלא לגנאי, ולכן אינו ראוי להתפלל כשהוא נושא על גבו כלי מלחמה, בפרט ...קרא עוד

יש להקל.

מקורות:
במשנה במס’ שבת פ”ו נחלקו ר”א וחכמים אם כלי מלחמה הם לשבח או לגנאי, וכמבואר עוד בגמ’ שם סג ע”א, ולהלכה נפסק שכלי מלחמה אינם לשבח אלא לגנאי, ולכן אינו ראוי להתפלל כשהוא נושא על גבו כלי מלחמה, בפרט שנכנס כאן לבעיה נוספת של החזקת דבר בשעת התפילה, וגם אם רק נושאו על גופו בלא להחזיקו נכנס לבעיה של משוי של ד’ קבין.

אולם למעשה יש יותר מקום להקל להתפלל עם כלי מלחמה בשעת מלחמה, מכיון ויש בזה חשש של פקו”נ וכמבואר בגמ’ שכל היוצאין להציל חוזרין בכלי זינם למקומן כדי שלא יכירו בהן אויבים, וכך נפסק בפוסקים, וממילא גם לענייננו במקום שיש צורך בהחזקת נשק משום פקו”נ אין להסיר את כלי הנשק בשעת התפילה כדי שלא יכירו האויבים בכך ויבואו לידי סכנה.

ומ”מ כשיש מישהו שאינו נושא כלי נשק שיכול לשמש כש”ץ הוא עדיף ממי שנושא כלי נשק, וזה פשוט.

אך במקרה שלך שהוא מכוסה אין בזה שום פחיתות, דכל דבר שהוא מכוסה בבגד העליון אינו דרך גנאי, יעוי’ שבת עז ע”ב, וכמו שהערתי בתשובה אחרת כעין זה.

ולעצם הנידון על החזקת נשק בשעת התפילה או בבהכנ”ס, הנה נכנסים כאן לענין מסויים של אינו דין שיונף וכו’ (מכילתא ס”פ יתרו) וכמו שהביא הב”י ושו”ע באו”ח סי’ קנא לענין בית הכנסת (ועי’ סנהדרין פב ע”א), וכ”ש לענין ש”ץ, ומ”מ במקרה שלך שהוא מכוסה יש להקל, וכמו שיתבאר.

הנה בב”י סי’ קנא הביא בשם הא”ח בהל’ בהכנ”ס בשם הר”מ בתשב”ץ קטן שלא להיכנס בבהכנ”ס בסכין ארוך, וכ”א בגמ’ סנהדרין פב ע”א שאין נכנסין בכלי זיין בבהמ”ד וכך נראה שנקט המאירי שם למעשה, (ויעו’ במהר”ץ חיות ובצי”א ח”י סי’ יח מה שתמהו למה לא הביאו הב”י, ומה שתי’ בחשוקי חמד על הגמ’ שם לחלק בין הנידונים עדיין אינו מיישב למה לא הביאו הפוסקים נידון הגמ’ שם).

והביא עוד הב”י שם שכ’ עליו בהגהת הר”פ שאין לחוש כי אם בגילוי, וכן בכלבו ובתשב”ץ הנוסח כך הוא, וכעי”ז כתב היעב”ץ במור וקציעה דזהו שכתב התשב”ץ בסכין ארוך כיון שסכין ארוך הוא בהכרח קצת מגולה, אולם בב”י שלנו העתיק דברי הר”פ שאין להקפיד כ”א בראש מגולה, והוא ט”ס כמ”ש בא”ר ומאמר מרדכי על הב”י שם, ואמנם הב”י שם ודאי כך העתיק כדמוכח ממה שהביא אחר כך דברי המסכת סופרים עי”ש, ויעוי’ בעה”ש ס”י שנקט מחד קרוב לגי’ הב”י ומאידך במשמעות הדברים נקט כמו הא”ר ומאמ”ר, וכן ביד אהרן התיר בסכין מכוסה, וכן בשם התורה תמימה הובא (בהערות המאור על הב”י שם) לפרש דברי הר”פ כמו שהבינוהו האחרונים הנ”ל בלא הגהה, ומ”מ גם אם נגרוס בדברי הר”פ כמו שהעתיק הב”י ולפרש כהבנת הב”י עדיין יש להקל מטעם המו”ק הנ”ל.

ולענ”ד יש להוסיף על דרך המו”ק הנ”ל שככל הנראה כדרך המחברים כוונת התשב”ץ שם למין סכין ארוך שהיה ידוע בזמנם שהיו אנשים נושאים אותו לצרכי הגנה ובטחון, וקאמר שהאיסור הוא באופן זה דאילו הנושא סכין מטבח ממקום למקום לא נזכר הדבר לאיסור שכן אינו אמור להיות מונח באופן הניכר והמפריע, וכיון שדין זה של הכנסת סכין לבהכנ”ס לא נזכר בגמ’ ומה שנזכר הוא על כלי זין לבהמ”ד א”כ הבו דלא לוסיף עלה, וגם יש מקום לומר דסכין מטבח אין בו איסור, ואמנם אולי הוא קצת דוחק לומר כן, דמשמע מלשונו של מהר”ם דהסכין מקצר ימיו, אבל יש לומר דר”ל הך סכין ארוך שדיברנו בו שדרכו שהוא מקצר ומכוער הדבר להכניסו למקום תפילה, ותדע דהרי עיקר דין מקצר נאמר על כל כלי ברזל, והרי מהר”ם לא דיבר לענין כלי ברזל, ע”כ שלא למדנו לענין בהכנ”ס על כל דבר.

אולם בשבלי הלקט הל’ חוה”מ סי’ רלא לענין דברי הגמ’ בסנהדרין שם על כנסת כלי זין לבהמ”ד דכל כלי ברזל חשיב כלי זיי’ לענין זה, עי”ש שפי’ עפ”ז דברי הגמ’ במו”ק יח ע”א וכעי”ז בפי’ ר”ש בן היתום שם וכן משמע ברא”ש שם פ”ג סי’ כ’ כמ”ש בשו”ת צי”א שם סקי”ב.

אמנם יעוי’ בט”ז סק”ב מה שפירש ענין סכין ארוך באופן אחר, וכ’ שם הפמ”ג שהיה מקום לפרש ארוך כנ”ל משום שא”א לכסותו וכך יהיה לפי גי’ הגהת הר”פ כמו שהוא בכלבו סי’ טז כנ”ל, אבל לגי’ הב”י אין פירושו כן, ולכן תירץ הט”ז שסכין ארוך הוא יותר מיותר ואין בו צורך אבל בסכין קטן שיצטרך אותו אין בזה איסור כיון שלא הטריחוהו.

ולפ”ז במקום צורך והנשק מכוסה מותר לפי ב’ הטעמים.

ויש לציין בתוספת לכל זה דבס”ס קפ הובא במשנ”ב ב’ טעמים לענין בהמ”ז ולפי הטעם השני שם משמע שם שלא מועיל כיסוי אלא סילוק, אבל לפי הטעם הראשון שם מועיל כיסוי, והשו”ע שם כ’ לכסותו, אבל גם למ”ש המשנ”ב דלהטעם השני נהגו לכסותו, מ”מ הטעם השני בבהמ”ז יש לדון אם שייך כאן שכן לא הובא בפוסקים לענין תפילה אלא לענין ברהמ”ז, ובאמת יש לעיין דאולי שייך בתפילה בברכת בונה ירושלים כמו בבהמ”ז ואולי משום דמעשה שהיה בבהמ”ז היה וקיצרתי מאוד.

(ויתכן דהשו”ע מסכים לטעם השני דבדוחק יש מקום לשמוע דגם לטעם השני יועיל כיסוי ואכמ”ל, ורק שהמשנ”ב הוסיף שנהגו לסלקו, וקיצרתי).

ובשם הגרח”ק הובא (מאיר עוז סי’ קנא) שיש לכסות את כל האקדח ולא רק את מחסנית הכדורים, ויתכן שכאן חמור יותר מסכין מטבח שנהג אביו לכסות רק את להב הסכין (וראה דעות בביאורים ומוספים סי’ קפ בסופו אם מועיל לכסות שם) מכיון שכאן הכלי נועד להרג הוא חמור יותר.

ויעוי’ במשנ”ב שם שמלבד מה שציין לדברי הא”ר עוד הוסיף שם בביאור הלכה להקל להכניס כלי זין שנושא לצורך תשמישו בתלמיד חכם שמותר לאכול ולשתות שם.

ויעוי’ גם בברכ”י שנקט לעיקר כגי’ הב”י.

ובשו”ע או”ח סי’ קפ ס”ה פסק דנוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון וכתב שם המשנ”ב סקי”א דאינו דין שיונף המקצר וכו’, ולפ”ז לכאורה היה לאסור גם בשעת תפילה, רק דבבהמ”ז הוא מצוי כיון שמברך במקום אכילתו ובציעתו מצוי שיהיה שם סכין, משא”כ בבהכנ”ס שאין נכנסים בסכין לכן אינו מצוי שיהיה סכין אבל לכאורה היינו הך.

וכן משמע מלשון התשב”ץ בשם המהר”ם שנקט שהתפילה מארכת ימיו של אדם של אדם וכו’, וכעי”ז בלבוש, ומשמע שעיקר הדין בתפילה, וגם בבהכנ”ס הוא מצד שהוא מקום תפילה אבל כ”ש שבתפילה יהיה איסור, ומה שהמחבר הבין דין זה בקדושת בהכנ”ס משום שנאמר לגבי בהכנ”ס שהוא חידוש גדול יותר כמשנ”ת, ותפילה בכלל זה לפמשנ”ת ומה שנאמר לגבי בהמ”ז ה”ה לתפילה אלא שלא נזכר מטעם שנתבאר, וכן נקט בצי”א שם להחמיר גם במתפלל בביתו דלא כמטה יהודה, וכן לכאורה דעת המקובלים דלהלן להחמיר בשעת תפילה גם בזה שבכלל מאתים מנה.

לענין החומרא שהביא בכה”ח בשם המקובלים מחסד לאברהם שלמי ציבור ויפה ללב, שלא לישא שום ברזל עליו בשעת תפילה, הנה המנהג אינו להקפיד בזה, שהרי לרוב בני אדם יש מתכות במשקפיים או שעון או אבזם החגורה והנעל, ומ”מ יש לציין לדברי הראשונים הנ”ל שהזכירו איסור בזה בבהמ”ד עכ”פ לענין כלי חיתוך של ברזל כמבואר שם ויל”ע למעשה.

באופן שצריך להיכנס לבהכנ”ס עם כלי נשק בלי כיסוי הובא בשם הגריש”א והאול”צ להתיר ויש בזה דעות [ראה ביאורים ומוספים על המשנ”ב שם], ובניד”ד שהוא שעת מלחמה ויש צורך באבטחה התבאר שמותר מחמת הסכנה, ומ”מ מסתבר שאין ראוי להעמיד ש”צ להתפלל בכלי נשק מגולה שכן הציבור יש עליו חיוב בפני עצמו להעמיד שליח ציבור לחזור התפילה ומוטל עליו לחזר אחר מישהו שיתפלל בלא נשק, אבל כשמכוסה אפשר להתיר.

קרא פחות
ברכת המזוןהתורהמלחמהקטןשבתתפילה
נשאל: ו׳ בטבת תשפ״דב:

הנה יש דין של ערוה שאסורה על גר שנתגייר משום מראית העין משום שמא יאמרו באנו מקדוה חמורה לקדושה קלה, יעוי’ ביבמות כב ע”א ושו”ע אה”ע סי’ רסט, חילוקי הדינים שנתבארו שם לענין אחותו מאביו ואחותו מאמו ולענין לכתחילה ודיעבד.אולם ...קרא עוד

הנה יש דין של ערוה שאסורה על גר שנתגייר משום מראית העין משום שמא יאמרו באנו מקדוה חמורה לקדושה קלה, יעוי’ ביבמות כב ע”א ושו”ע אה”ע סי’ רסט, חילוקי הדינים שנתבארו שם לענין אחותו מאביו ואחותו מאמו ולענין לכתחילה ודיעבד.

אולם כאן היה מקום להסתפק בזה, דמחד גיסא יש לומר שכאן חמור כיון שהאיש הנושא צד הקירבה שלו היא קירבה של משפחה מחמת אביו, משא”כ בגר וגיורת שנתגיירות משני הצדדים אין קירבה אמיתית, אלא שזה דחוק מאוד לומר סברא כזו, כן סו”ס בב’ המקרים (דהיינו גם בגר וגיורת וגם בניד”ד) אין קירבה גמורה מצד אחד לצד השני.

ומאידך גיסא כאן יש לומר שיהיה יותר קל, מאחר שמעולם לא היתה גויה זו אחותו, ומה שהיתה אסורה עליו קודם שנתגיירה הוא רק מחמת גיות, וממילא לא שייך שיטענו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.

ומ”מ לענין מעשה תנן [יבמות כב ע”א] ואחיו הוא לכל דבר חוץ מן הבא על הגויה ועל השפחה, ועי”ש בגמ’ [כג] הילפותות לזה, אולם למעשה לענין אחותו מן הגויה כ’ הרמ”א [אה”ע סי’ טו] ונ”ל דלכתחלה אסור לבא עליה, ויש (פירוש משום שיש מסתפקים וכו’) מסתפקים לומר דדוקא (פירוש דשמא דוקא וכו’) מדאורייתא הולד הולך אחר השפחה ואחר העובדת כוכבים, אבל מדרבנן הוי זרעו, לכן יש להחמיר לכתחלה עכ”ל.

ובפשטות כוונתו אחר שנתגיירה, דקודם שנתגיירה ליכא מאן דפליג שיתיר בזה, וגם לא שייך בזה איסור דרבנן, דאין דרבנן על דרבנן, כדמוכח בב”י ונו”כ יו”ד ריש סי’ פז עי”ש, אולם בט”ז בשם הלבוש חולק על הרמ”א בזה ומתיר לאחר גירותה משום דהו”ל כקטן שנולד.

וכן בחלקת מחוקק שם תמה על זה וסיים שאח”ז מצא כן בשם האור זרוע, ובאמת לאחרונים לא היה אור זרוע עד זמן המשנ”ב, וזה גרם גם לסתירות בדברי האחרונים בשמו של האור זרוע, וגם הלבוש עיקר תמיהתו שלא מסתבר שמצינו מי שיחמיר בזה, ואם ראה דברי האו”ז שמא הי’ חושש לדבריו.

ויש לציין דמה שציין שם הבית שמואל לדברי הסוגי’ בס”פ האומר בקידושין סט ע”א, יש לציין דגם בדברי הרמ”א בהל’ יבום וחליצה בשם הרמב”ם דגם אחר שנתגיירו בנו או בתו מן הגויה אינם פוטרים מן הייבום, גם שם ציין הבאה”ג לדברי הגמ’ דקידושין שם, ועי’ עוד בחכ”ש בסי’ טו על דברי הרמ”א הנ”ל.

ויעוי’ שם בערוה”ש שכ’ וז”ל, הבת שנולדה מאביו משפחה ונכרית רשאי לישאנה דולדן אינם מתייחסין אחריו אלא אחריהן כמ”ש בסי’ ד’ ואינה אחותו ומ”מ אסור לו לכתחלה לבא עליה מפני שיש מסתפקים לומר דשמא רק מן התורה הולד הולך אחריהן ומדרבנן הוי זרעו ולכן יש להחמיר לכתחלה ולבד זה ממ”נ דאם בעודנה שפחה אסורה משום שפחה ולאחר שנשתחררה כקטן שנולד דמי ופשיטא שמותרת [לבוש] וכן בנכרית עכ”ל.

וכוונת דבריו במ”ש ולבד זה וכו’ רצה לומר דלולי הך דעה (היינו דעת האור זרוע כמשנ”ת) היינו אומרים שאחר שאם בעודנה שפחה וכו’.

אולם מה שפתח בתחילת דבריו שרשאי לישאנה צ”ע, דכיון דמסיק בהמשך דבריו שיש איסור ביאה לכתחילה א”כ ודאי שאסור לישאנה לכתחילה, ולכאורה תברא מי ששנה זו לא שנה זו, דיש מתירים ויש אוסרים לכתחילה, וצ”ע, ואולי ר”ל מותר לישאנה מן התורה ומ”מ לדידן אסור לכתחילה וכו’, אבל גם פירוש זה צ”ע שהרי סיים כבר בדבריו דלבד זה וכו’ וא”כ כבר פירש בדבריו שמן התורה אין איסור, ואולי תני והדר מפרש.

וכן צ”ע המשך דבריו שכתב ולבד זה וכו’ דהוה ליה לקצר ולומר ולבד זה גם אחר שנתגיירה וכו’, דהרי ע”כ מה דקאמר קודם לכן שאסור לבוא לכתחילה מיירי אחר שנתגיירה, דרק בזה צריך לאשמעי’ ורק בזה האיסור הוא רק “לכתחילה” לחשוש לדעה הנ”ל, (בפרט דקאמר לפני כן שמותר לישאנה וע”כ מיירי בזה אחר שנתגיירה), א”כ הו”ל לפרש דאף אחר שנתגיירה אסורה לכתחילה משום הך דעה ולולי זה היתה מותרת לכתחילה אחר שנתגיירה, והלשון צריך ביאור.

למעשה אין בכחי להקל בדבר שהחמירו בו האו”ז והרמ”א והערוה”ש וחלק מהנו”כ על השו”ע, וגם הלבוש אינו ברור שכוונתו הי’ לחלוק למעשה על האו”ז, ואינו ברור שראה דברי האו”ז (ועי’ ברמ”א בחו”מ סי’ כה), אבל אין למחות במי שינהג כן לקולא מחמת שזו השיטה הפשוטה יותר שכן האיסור אינו מפורש בגמ’ והפשטות שהוא כקטן שנולד כמ”ש הט”ז בשם הלבוש וגם האחרונים שנקטו להחמיר בזה נקטו כן לכתחילה בלבד, ויש לברר מה מנהג בתי הדינים בזמנינו בנידון זה.

(ולענין אם גדלו יחד באותו בית יש בזה עוד נידון בפני עצמו).

קרא פחות

דרבנןהתורהמשפחה
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

שאלה {שלום וברכה האם יש ביאור על דרך הפשט, מ”ט ציוותה התורה לקיים מצוות ליל הסדר דווקא בלילה, בעוד שכל המצוות עושים ביום (שופר לולב הלל מגילה קרבנות, וכו’).תודה מראש} תשובה בע”ה עש”ק לסדר תזריע כ”ט אדר ב’ תשע”ו לכבוד הרב שיחי’ ע”ד מה ...קרא עוד

שאלה

{שלום וברכה
האם יש ביאור על דרך הפשט, מ”ט ציוותה התורה לקיים מצוות ליל הסדר דווקא בלילה, בעוד שכל המצוות עושים ביום (שופר לולב הלל מגילה קרבנות, וכו’).

תודה מראש}

תשובה

בע”ה עש”ק לסדר תזריע כ”ט אדר ב’ תשע”ו

לכבוד הרב שיחי’

ע”ד מה ששאלת מה טעם נתקן ליל הסדר דוקא בלילה ולא ביום, הנה ליל הסדר נתקן מעיקרו לליל אכילת הפסח במצרים, שהיה ג”כ כדי להצילן מן המשחית מלנגוף, וכמ”ש בשמות פרק יב (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה’: (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’: (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: ואחר שכבר נקבע באותה הלילה נקבע ג”כ לחוקת עולם, כמ”ש מיד, (יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

וכן כתיב בדברים פרשת ראה פרק טז פסוק א: שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.

והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ”ש מכילתא דר’ ישמעאל (מס’ דפסחא פ”ה), וז”ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו’ (יחזקאל ט”ז ז’), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ”ה בשמו”ר פט”ו ופסדר”כ פ’ ה’ החדש.

וגרסי’ בב”ק ס’ א’ ‘תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים’, ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י”ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג”כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי’ בפסחים צ”ו א’, בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע”כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דנתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ”ל.

וכמו”כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כדאיתא בתוספתא פ”ח דפסחים.

וכדי להבין מ”ט באמת היתה מכת בכורות בלילה דוקא, לזה צריך לבוא למאמרי חז”ל בשמו”ר פ’ בא ובפסיקתא דר”כ פיסקא ויהי בחצי הלילה, דמבואר בדברי חז”ל שהיתה הלילה שנשתמרה להם גאולה לדורות מלילה של אברהם שרדף אחר המלכים, ואיתא עוד במכילתא שנשתמרה לילה זו להם לגאולה לדורות מו’ ימי בראשית (ועיין ר”ה י”א ב’), ועיין עוד בפסיקתא דר”כ פיסקא יז – ותאמר ציון אות א’, מה שדרשו על הפסוק אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי (תהלים עז ז).

יודה בר’ סימון אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים נזכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילות, כמה דאת או’ ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית י”י (ישעיה לח כ).

בלילה (תהלים שם), זה לילה, ולילו של פרעה לילה, אותו שכת’ בו ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט).

זה לילה, ולילו של גדעון לילה, אתו שכת’ בו ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו י”י קום רד במחנה כי נתתיו בידך וג’ (שופטים ז ט).

זה לילה, ולילו של סנחריב לילה, אותו הכת’ בו ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך י”י ויך במחנה אשור מאה ושמנים וחמשה אלף (מלכים ב’ יט לה).

זה לילה וזה לילה.

ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק כט נזכר עוד, שהקב”ה יושב על אבן שעות ומכוין את השעה כחוט השערה שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא אלא הגיע זמנה של מלכות ליפול ביום נופלת ביום בלילה נופלת בלילה וכן הוא אומ’ ונוף צרי יומם (וגו’) (יחז’ ל טז) ואו’ ובתחפנחיס חשך היום (שם יח) ואו’ ביה בליליא קטיל וגומ’ (דנ’ ה ל).

ואף כשהגיע זמנן של אבותינו ליפול מה נאמ’ בהן אוי לנו כי פנה היום וגו’ (ירמ’ ו ד) עכ”ל, והכונה שהיה הגזר דין על מצרים ליפול בלילה ממש לא פחות ולא יותר, דמה שנגזר על האומה למלוך לא יהיה פחות ולא יותר (וע”ע מו”ק כ”ח א’ על רב אשי שרצה לחיות עוד, ואמרו לו דכבר מטא זמניה דהונא בר נתן ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, וכן הוא גם על משה כשמטא זמניה דיהושע להנהיג אין מלכות נוגעת בחברתה אפי’ כמלא נימא).

ויש עוד ענין הנזכר בחז”ל על יסוד דברי הפסוק ישעיהו פרק ל’ כ”ט, הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, ודרשו זה רז”ל במכילתא שמות ט”ו א’ על ליל פסח של מצרים, ועיין גם בגמ’ פסחים צ”ה ב’, ומבואר שיש ענין של שירה שתהיה בלילה, והטעם מבואר בבראשית רבה פרשת בראשית פרשה ו, לך יום אף לך לילה (תהלים עד), לך היום מקלס ולך הלילה מקלס, מה היום ברשותך אף הלילה ברשותך, בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום לך יום, ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה אף לך לילה, בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום, אנו אומרים לפניך שירה ביום, ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה אנו אומרים לפניך שירה בלילה, עשית לנו נסים ביום ואמרנו לפניך שירה ביום (שופטים ה) ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום וגו’, עשית לנו נסים בלילה ואמרנו לפניך שירה בלילה (ישעיה ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לך נאה לומר שירה ביום, לך נאה לומר שירה בלילה, למה שאתה (תהלים עד) הכינות מאור ושמש ואתה עשית את שני המאורות שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו’.

עכ”ל הב”ר.

וע”ד פשטות דברי חז”ל היינו שהיה ענין שתהיה גם שירה בלילה, כנגד המאור הקטון שהוא מושל בלילה, ובודאי יש בדבריהם כונות וסודות, אך זהו פשטות דבריהם.

וכתב בצרור המור שמות פרשת בא וז”ל, ודעתי עוד בזה כי בכאן רמוזה גאולתינו משאר גליות.

וזהו ליל שמורים הוא לה’ להוציאם ממצרים.

והוא הלילה הזה לה’ שמורה וערוכה לגאול את בני ישראל לדורותם.

וכבר כתבתי למעלה כי גלות מצרים וגאולתו סימן לשאר גאולות.

ולכן אמה”כ שומר מה מלילה.

כאלו היה שואל ואומר.

אתה שומר ישראל מה יהיה מזה הגלות הדומה ללילה.

והשיב השם יתברך שומר מה מליל אתה.

שאתה ג”כ שומר וממתין מה יהיה מליל מצרים שכתוב בו ליל שמורים הוא לה’.

כן יהיה בזה הגלות.

וזהו אמר שומר אתא בקר זהו בקר של אברהם.

כי הגליות נתגלו לאברהם בבין הבתרים.

וכן באומרו ויחלק עליהם לילה ועשה לו גם בחצי הלילה.

וחצי לילה האחרת הניח לגאולת מצרים.

וזהו הוא הלילה הזה לה’ הנזכרת באברהם.

ובזאת הלילה של אברהם נחלקו ד’ משמרות של גאולות.

בחלק הראשון נעשה נס לאברהם.

ובחצי הלילה נעשה נס של מצרים.

ובשליש השלישי נעשה נס לחזקיהו.

דכתיב וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים.

נראה שהיתה מפלתם בלילה.

והרביעי האחר שמור לגאולה העתידה.

שהיא בלילה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.

וזהו הוא הלילה הזה לה’ שמורים לכל בני ישראל לדורותם.

ובגיטמריא ראיתי שהיה רמוז בזה הפסוק סנחריב מלך אשור.

ולכן אמר בכאן ב’ פעמים שמורים.

שהם ד’ משמרות.

כנגד ד’ גליות.

ובפרט גאולה רביעית היא בלילה.

כמאמרם ז”ל השיר העתיד הוא נאמר ע”י ישעיהו ע”ה.

דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.

וכבר הארכתי בזה ופירשתי אותו בפ”ק דברכות שאומר שלשה משמרות הוי הלילה וכו’ עכ”ל.

קרא פחות
גאולהדםהתורהידלולבמזבחמילהמשהפסחצמחתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{כתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. ואיתא בתו”כ שמיני (פרשה א, כט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם זה מקרא מסורס (זה) [ואין] ראוי לומר אלא ...קרא עוד

{כתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.

ואיתא בתו”כ שמיני (פרשה א, כט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם זה מקרא מסורס (זה) [ואין] ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת העולה והשלמים, וישא אהרן את ידיו ויברכם שבירידתו נשא את כפיו ובירך את העם עכ”ל.

והקשה הגאון רבי מנחם יעקובזון [ראש ישיבת חמד], ממ”ש בסוטה דף לח ע”ב, אמר ר’ יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ע”כ.

וכתב, ויל”ע אי פליגי התו”כ והגמ’ ובמאי פליגי האם התו”כ חולק על הדין דכל כהן שאינו עולה בעבודה, או שמא התו”כ לומד שהמקרא נכתב מסורס ללמד ע”ז אבל באמת אהרן ירד, ושמא גם כונת הגמ’ כן, עכ”ל המקשה.

}

תשובה

הנה ברש”י כאן כתב, וירד מעשות – אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח”כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר ע”כ, ומשמע לכאורה דמפרש דלא כהתו”כ אלא שהעבודה גופה היתה בזמן נשיאת כפים, ועכ”פ נמשכה עד אז.

אכן ז”ל הגמ’ מגילה דף יח ע”א גבי סדר שמונ”ע, ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים אימא קודם עבודה לא סלקא דעתך דכתיב וירד מעשת החטאת וגו’ מי כתיב לעשות מעשת כתיב ע”כ.

ומבואר להדיא דגם דעת הגמ’ כהתו”כ, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת הסוגיות, ולכך נראה לפרש דאדרבה גם הגמ’ בסוטה ס”ל הכי, ותדע דהא ע”כ השתא קיימינן בברכת עבודה שקודם ברכת כהנים.

ונראה דגם כונת רש”י במ”ש עבודה בידו אין הכונה ממש עבודה בידו אלא שעתה סיים מלאכת העבודה ועד שלא ירד מעשות ונסתלק מן המלאכה לגמרי התחיל לישא כפיו, וה”נ עד שלא ירד מעם הש”ץ שאמר העבודה כבר בא הכהן לישא כפיו.

וכן נ”ל בהדיא כונת המאירי בסוטה שם שכתב וז”ל, ומ”מ אף הוא צריך לעקור רגליו מעט לצד הדוכן בשעה שהוא אומר עבודה שעל כל פנים בשעת עבודה צריך שיהא מכין עצמו לכך ממה שמצינו באהרן וירד מעשות החטאת וכו’ ויברכם עכ”ל.

ומבואר דריב”ל גופיה בסוטה שם מפרש שהעבודה קודמת לנשיא”כ ולא מאוחרת לה, וכפי’ התו”כ והגמ’ במגילה.

הלכות קריאת התורה

קרא פחות
ברכת כהניםהתורהכהניםקריאת התורהתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{מה שהקשה רבי יצחק סורוצקין [ר”י טעלז] במ”ש רפו ידיהם מן התורה, היכן מצינו רפיון ידים מה”ת, דבעלמא מצינו ‘ביטול תורה’, ועוד הרי היו קודם מ”ת. } תשובה היינו שרפו ידיהם ממצוות שנצטוו מה”ת במרה, והיה להם ג”כ תורה ממש כמ”ש במכילתא ...קרא עוד

{מה שהקשה רבי יצחק סורוצקין [ר”י טעלז] במ”ש רפו ידיהם מן התורה, היכן מצינו רפיון ידים מה”ת, דבעלמא מצינו ‘ביטול תורה’, ועוד הרי היו קודם מ”ת.

}

תשובה

היינו שרפו ידיהם ממצוות שנצטוו מה”ת במרה, והיה להם ג”כ תורה ממש כמ”ש במכילתא עה”פ וילכו שלשת ימים וגו’ דורשי רשומות וכו’, וי”ל שהיה על מצוות הללו שנצטוו במרה.

קרא פחות
התורהיצחקתשובה
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו} שאלה – גרסי’ בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ...קרא עוד

{בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו}

שאלה – גרסי’ בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה וסמך לדבר [ישעיה א ב] שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ.

דבר אחר לפי שהשמים מרובים פתח להם בלשון מרובה ולפי שהיתה הארץ מועטת פתח לה בלשון מועט ותשמע הארץ אמרי פי בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן את המרובה למרובים ואת המעוטה למעוטים וחכמים אומרים אין הדבר כן אלא בזמן שבאים העדים ומעידים אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד עדותם קיימת ואם לאו אין עדותם קיימת כך אילו אמר משה האזינו השמים ושתק היו שמים אומרים לא שמענו אלא בהאזנה ואילו אמר ותשמע הארץ אמרי פי היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ, עכ”ל הספרי, ותמוה דמאי אהני לן שהיה קרוב לשמים הא אמר הדברים כשהיה בארץ.

גם יש לדקדק מ”ט כלפי השמים נקט ל’ הוה וכלפי הארץ נקט ל’ עתיד ‘ותשמע’ דוי”ו מורה על עתיד.

תשובה – הנה מלשון השואל מבואר שלא הבין יפה הכונה בפי’ רחוק וקרוב בספרי [וכ”ה בת”י ובמדרש פתרון תורה ובילקוט כאן], דהנה השואל מקשי דמאי אהני שהיה קרוב לשמים הא היה בארץ, והיינו דפי’ קרוב לשמים משום שהי’ הולך למות, או מטעמא אחרינא, וא”כ קשה כנ”ל, אכן לטעמיך תקשי לך ברייתא דספרי גופיה דקאמר רחוק מן הארץ, והרי זהו דבר שאינו נכון לפי הבנת השואל, אלא דיש כאן הבנה אחרת בענין ונעתיק כאן ל’ לקט יושר לתלמידו של בעל התה”ד ז”ל, חלק א (אורח חיים) עמוד קמג ענין א, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, ותימה למה אמר ישעיהו להיפך, שמעו שמים והאזיני ארץ? ודרש הגאון זצ”ל [הוא התה”ד], רבותינו אמרי’ משה רבנו ע”ה היה דומה למלאך והיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, משום דבקל יכול לקבל דבריו [מן] השמים והיה רחוק מן הארץ, לכך אמר לארץ שמעו, כלומר הוי מדקדק לשמוע דברי.

וישעיה היה קרוב לארץ אמר להיפך.

ועוד י”ל שמים הוא דמי לגיא’ והארץ לעניו, משה אינו ירא מן הגיאות אמר להם באזנם כדי שישמעו שפיר, משום דהאזינו לשון אזן, אבל לענוים כיון ששמעו קצת מן התוכחה היה די להם, לכך אמר ותשמע הארץ כנגד הענוים.

אבל ישעיהו היה ירא מן הגאים לכך אמר להיפך.

ד”א השמים דמי לצדיקים שעשו תשובה, משום ששמים לפעמים הוא שחור ולפעמים הוא צליל כמו אחד שעושה תשובה ושנ’ השמים לא זכו בעיניו, כמו שנאמר לא יאמין בקדושיו, והארץ דמי לצדיקים שלא חטאו, כמו שנאמר והארץ לעולם עומדת.

ד”א השמים דמי לאיש והארץ דמי לאשה כדאמרינן במס’ תענית מטרא בעלה דארעא וע”י שמים נעשה פירות כגון אתרוג ולולב, משה פורש מן האשה לכך אמר ותשמע הארץ מרחוק אמר לנשים ותשמע, אבל לאנשים מדבר בקרוב אצלם לכך אמר להם האזינו לשון אזן אבל ישעיהו אינו מתרחק מן האשה אמר להיפך.

אין לפרש כל סימני הדרשה בנקודות, אבל בודאי אכתוב בעזרת ה’ אחר הדרשה מקצת דינים שדרש, אבל לא אכתוב אותם בנקודות כיון שלא ידוע לי בודאי שדרש אותם עכ”ל הס’ הנזכר.

והנה העיקר סובב לפי פירושו הראשון דקרוב לשמים היינו קרוב אל הקדושה ורחומן הארציות, ולכך כשמדבר הריהו הוא מדבר אל נשמת השמים והארץ, או אל שר שלהם, דמ”ר לא היה שוטה ח”ו לדבר מול הארץ היבשה אשר אזנים אין לה, ומציאותו של משה קרובה למציאות השמים ורחוקה ממציאותה של הארץ.

וגם לפי’ הב’ דהשמים היינו צדיקים, פשוט שיש למשה להקדים צדיקים כיון ששמיעתן קרובה אליו.

וכתב האלשיך על דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.

אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.

וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.

וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.

והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.

על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה’ דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.

וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.

אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז”ל, עכ”ל האלשיך.

וז”ל ס’ אור החיים הק’ פרשת האזינו, וראיתי לרבותינו ז”ל (ספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו’ ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר (א’ ב’) שמעו שמים ע”כ, ולדבריהם נתישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד הטה אזן, והשני תאזין אזנך, לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע שבלא הטית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן, ודרך זה בו בחרו חז”ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך ראשון ואין הכרע אנו נלך בו ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון, והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שע’ פנים לתורה, ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך, הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין לזה קרא להם משה שיטו אזנם ואמר להם האזינו פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן כי לפניו היא עומדת ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי להיותה כל כך קרובה אצלו.

ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל א’ כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו והתנה על עצמו לקרא בקול גדול והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו, העירו שגם אליו ידבר אלא שאינו צריך לקריאה כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו.

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה, הטעם הוא כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה’ דבר פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה’ דבר ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים דכתיב (תהלים קט”ו) השמים שמים לה’ וכתיב (ישעי’ ס”ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדבר ה’ כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה צריכה להטיית אזנה לשמוע.

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים על זה הדרך בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכונה כדברי רבותינו ז”ל, והדברים מוכיחים כן שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז”ל לפי שהיה קרוב לשמים כי עצמותו בארץ ידבר ואין להכחיש המוחש.

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז”ל (סנהדרין צ”א ב) בפסוק (תהלים נ’) יקרא אל השמים מעל וגו’, וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ פירוש חלקי הארץ אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב’ המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדרגה גדולה, והקדימם, ודבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז”ל (זוהר ח”ב לו ב) וזה לשונו אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.

עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פ”ב) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית (י’ ג’) שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר, וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים והחומר יתיחס בשם ארץ עכ”ל האוה”ח הק’.

והנה לפמ”ש דיש שני חלקים באדם לק”מ, וא”צ להוסיף עוד על דבריו הק’.

וראיתי בחי’ הרש”ר הירש זצ”ל פרשת האזינו שכתב וז”ל: בספרי השוו את פתיחת שירת משה לפתיחת נבואת ישעיה: “שמעו שמים והאזיני ארץ” (ישעיה א, ב), וכך אמרו שם: “לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי; בא ישעיה וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ”.

כבר עמדנו לעיל על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד מאמר זה שבספרי.

בשרות מטרות ההנהגה האלוהית “השמים” הם פעילים, מעניקים, ואילו הארץ היא בעיקרה סבילה ומקבלת.

משה היה רשאי לראות את עצמו קרוב לשמים, שהרי שליחותו היתה דומה להשפעה הפעילה והמעניקה של השמים.

הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרע האור והחום, האמת והחיים.

וכן אתה מוצא מיד בפסוק ב: ההשפעה שיש לצפות לה מתורתו ומהבטחותיו משולה שם למתנות השמים המביאות לארץ פוריות ושגשוג.

משום כך משה היה רשאי לראות את עצמו “קרוב לשמים”, והרי הוא מכוון את דברו לאוזני השמים במישרין.

“בא ישעיה וסמך לדבר”: ישעיה נסמך ללשון רבו העולה עליו במעלתו היתרה, ובשליחותו הוא ראה את עצמו קרוב לארץ הסבילה – אף אין הוא אומר “כי אדברה” אלא “כי ה’ דבר” – ולפיכך הוא אומר רק “שמעו שמים והאזיני ארץ”.

בלאו הכי, כאשר משה אמר את דבר שליחותו היה דברו רק בגדר ייעוד, עדיין היה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ שהוא נועד להתגשם בה.

כנגד זה ישעיה פעל בתקופת ההגשמה וכל עצמו לא היה אלא שליח מתווך שבא להביא לידי ההגשמה.

משום כך דברו היה בקירבת הארץ.

וכן אתה מוצא גם כאן: כאשר משה פונה אל השמים, הרי הוא אומר ואדברה; הוא שולח אליהם רק “דברים”, ייעודים שהוא מבטא בפיו, ואפשר שהגשמתם עודנה רחוקה; רק כשיגעו בארץ הם יהיו “אמרים” – אמרי – פי – ההולכים ומתבצעים (ראה פי’ בראשית א, כב – כג).

עכ”ל החכם הנזכר ומבואר בכ”ז שהענין הוא מציאות השמים והארץ.

והנה בעיקר הקו’ לכשתמצי לומר אינו קושיא כ”כ דהרי איכא למ”ד בחגיגה ו’ שמשה קיבל התורה בהר סיני וחזר ושנאה אח”כ, ואת”ל דס”ל להך תנא דספרי שמשה קיבל פ’ האזינו ג”כ כשהיה בהר סיני, א”כ מובן מאוד שלא היה בארץ אז אלא בשמים.

ובענין השאלה הב’ הנה עיקר התשובה לזה הוא כדפרש”י בעלמא דכל דבר ההוה תמיד נופל בו בין ל’ עבר בין ל’ הוה בין ל’ עתיד, ולכך נאמר גם כאן ל’ עתיד, ולפי הדרש שהבאנו לעיל ניחא ג”כ דכיון שרחוקה היא ממנו אינה שומעת מיד ולכך נאמר בה ל’ עתיד.

קרא פחות
אורח חייםאזןאתרוגהתורהזוהרזרעמשהערבשוטהשינהתשובה
נשאל: כ״א במרחשוון תשפ״ה

אין לנו כח להתירו. מקורות: הנה קי”ל בגמ’ כריתות כא ע”ב ובשו”ע ביו”ד סי’ סו ס”י שדם שע”ג כיכר גוררו ואוכלו וזה אע”ג שהיה מקום לטעון ולומר שעיקר כיכר מיועד לאכילת אדם וניכר שהוא מאדם. וקשה דברוב הפוסקים מבואר שהוא איסור רק מחמת ...קרא עוד

אין לנו כח להתירו.

מקורות:

הנה קי”ל בגמ’ כריתות כא ע”ב ובשו”ע ביו”ד סי’ סו ס”י שדם שע”ג כיכר גוררו ואוכלו וזה אע”ג שהיה מקום לטעון ולומר שעיקר כיכר מיועד לאכילת אדם וניכר שהוא מאדם.

וקשה דברוב הפוסקים מבואר שהוא איסור רק מחמת מראית העין ומחמת כן כתבו האחרונים להתיר למצוץ דם מאצבעו ממש מטעם זה שאין בזה משום מראית העין כיון שניכר שהוא דם אדם וכמו שהבאתי בתשובה אחרת (ד”ה חלב אדם שיצא עמו דם והוא ניכר האם נאסר), והוספתי שם שלכאורה גם חלב אדם שיש בו דם ניכר והוא במכשיר שואב חלב אדם לא יהיה בו איסור, ובתשובה אחרת (ד”ה מברשת שיניים שנשאר עליה מעט דם מאתמול האם מותר לצחצח בה שיניים או שמחוייב לחטאות את המברשת מכל שיירי דם) כתבתי דלפ”ז פשטות הדין דגם ע”ג מברשת שיניים יש להתיר (ושו”ר שאינו מוסכם הדין בזה וכמו שהוספתי עכשיו בסוף התשובה שם, ועי’ להלן בהרחבה בחילוקים בנידון זה, ומכיון שהם חילוקים דקים כחוט השערה ממילא יובן למה יש שלא תפסו חילוקים אלו לקולא).

ויש לומר ב’ חילוקים בין כיכר לבין שאר עניינים, החילוק האחד אולי היה מקום לומר דכיכר הוא מאכל שלפעמים מביאים אותו לבע”ח כגון כשיש כיכרות מיותרים או כשחסר לבע”ח ממין מאכלו ואין לבעה”ב מאכל אחר לתת לו או כשהלחם אינו משובח ויש לאדם לחם משובח מזה או כשיש בזה הקלה מכל סיבה אחרת, משא”כ למצוץ מאצבעו ניכר שהוא אדם, וגם במברשת שיניים של אדם אין משתמשים בו כלל לבהמה, דאטו בהמה ילתא היא (ע”פ ל’ הגמ’ בפרק במה בהמה) שהיא איסטניסא וצריכה רפואה לשיניה, וכן במכונת שאיבת חלב אדם כמדומה שלא שייך שישתמשו בו כלל לבהמה (וצריך לברר המציאות בזה) וכ”ש במציצת דם מאצבע שאין שייך בו כלל.

והחילוק השני יתכן לומר בין מציצה מאצבע לאכילת כיכר עם דם דבשוק של טבחים או בנתעסק בבשר לפעמים נוטף דם על בגדיו ולכן דם שע”ג כיכר אינו ברור לבני אדם שהוא דם אדם גם אם ניכרת בו הנשיכה, משא”כ במוצץ דם מאצבעו.

ויתכן חילוק בין הראשון לשני לגבי דם שע”ג המברשת שיניים דלחילוק הראשון יהיה בכלל ההיתר ולחילוק השני לא יהיה בכלל ההיתר, אולם גם לפי החילוק השני יש לומר דכל סברא זו של החילוק השני הוא רק לגבי דבר שאינו מצוי לייצר דם אדם מצד עצמו (כגון כיכר) ולכן תולים העולם לומר שכיכר זה עבר בשוק של טבחים, אבל מברשת שיניים ואולי ג”כ משאבת חלב אדם שהם דברים השכיחים יותר לייצר דם אדם אפשר דאה”נ דשייך בהם.

וגם יתכן לומר דלחם כיון שהוא אוכל מצוי גבי בשר ומצוי שנוטף דם מהבשר ללחם (ע”ע בסוגיות בפרק כיצד צולין), משא”כ מברשת שיניים ומכונת שאיבת חלב.

וכיון דמבואר ברמ”א ביו”ד סי’ פט מכח רשב”א דמניח דבר עם הדבר שיצא ממנו אין בו משום מראית העין הלכך כל מה שדומה לזה יש להתירו מכח זה, ולכן עכ”פ מברשת שיניים שהוא דבר השכיח מאוד שהוא מלא בדם ויש בו דם לכאורה יש לדמותו להרמ”א אבל סתם אוכלין לא.

ובנוסח מבורר יותר דאין החשש שמא הבהמה אכלה ויצא לה דם מפיה, דאין אנשים מעלים בדעתם מחשבה כזו, בפרט שאם יעלו בדעתם מחשבה כזו לא יחשבו שהיה זה מפיה של בהמה, אלא דלעולם אכן המניח דבר אצל דבר שהוא תולדתו הוא מבטל על ידי זה חשש מראית העין, כמבואר ברמ”א, רק דלחם אין לו שום קשר לדם, כיון שרק מיעוטא דמיעוטא של אכילות אדם יוצא דם עם הכיכר וממילא אנשים חושבים שהדם בא מעלמא באיזה אופן שלא יהיה, ואין לנו לחדש מכח התירא דרמ”א אלא רק בדבר שמצוי שהוא מייצר דם או שדבר שעמו מייצר דם וניכר שדבר זה הוא סיבת הדם.

עכ”פ לפי רוב ככל הצדדים כאן (ובפרט לפי הצד העיקרי שהתברר בסוף) תפוח וארטיק לא גרע כ”כ מכיכר ואין לנו ראיה ברורה להתירו יותר מכיכר ולחלק בינו לבין כיכר וממילא אין לנו כח להתיר בו.

רק בשולי הדברים רציתי להעיר תמיהה קטנה דהנה קי”ל בשר אדם אסור ולרוב הראשונים הוא דרבנן (והם תוס’ כתובות ס ע”א ורא”ש פ”ה דכתובות סי’ יט וראב”ד בהשגות על הרמב”ם פ”ב ממאכ”א ה”ג ורמב”ן בהשגות ויקרא יא ג ורשב”א ח”א סי’ שסד) ולמיעוטם (רמב”ם מאכ”א שם ור”ן בפ”ה דכתובות) מהם הוא דאורייתא (ותימה על פסק הרמ”א ביו”ד סי’ עט ס”א בזה שפסק שבשר אדם אסור מן התורה, ששינה בזה דרכו שלא להכריע כהרמב”ם במקום שחולק על שאר הראשונים [אף שהשו”ע לפעמים מכריע כהרמב”ם כשחולק על שאר ראשונים], ובפרט במקום שיש פלוגתא על חיוב אם הוא מדאורייתא או דרבנן יש אחרונים שנקטו דחשיב מדרבנן מכח ספק ספקא ואכמ”ל, וכמו שכבר הערתי באיזהו מקומן), והנה קי”ל בכל מקום שבשר אסור ממילא נאסר כל הטפל לבשר מדרבנן כגון העור והרוטב והקיפה והאלל וכו’, ממילא יל”ע למה דם זה לא היה לכל הפחות טפל לבשר אדם לאוסרו מדין דבר הבא עם בשר האדם, ואפי’ להסוברים שבשר אדם מדרבנן למה לא נימא כל דתקון מעין דאורייתא תקון, ויל”ע בזה.

קרא פחות
איסוראכילהאףארטיקדםדרבנןהתורהמציצהניכררפואהתפוחתפוח/ארטיק
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{בס”ד אור לט”ו מרחשון תשע”ו הא סיהרא על מילואה} לכבוד ידידי הנכבד אהוב למעלה ונחמד למטה שוקד ועמל בתוה”ק ומתעלה במעלות ביראה והעבודה הרב מ’ הירשמן נ”י {קבלתי מכתבו ותהי לי עונג לנפשי למזכרת בשורה ושמחה מכת”ר, זכרתי ימים מקדם ...קרא עוד

{בס”ד אור לט”ו מרחשון תשע”ו הא סיהרא על מילואה}

לכבוד ידידי הנכבד אהוב למעלה ונחמד למטה שוקד ועמל בתוה”ק ומתעלה במעלות ביראה והעבודה הרב מ’ הירשמן נ”י

{קבלתי מכתבו ותהי לי עונג לנפשי למזכרת בשורה ושמחה מכת”ר, זכרתי ימים מקדם עת שהיתי במחיצתו, ויה”ר שיעלה מעלה מעלה בדרכו הק’.

}

א) בענין מה שהקשה על הגמ’ בכתובות ע”ב א’ המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל יוציא ויתן כתובה דלמחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וא”ד סופנה, דאם הכונה על צרכי הקבורה הרי הוא ויורשיו מחוייבין בזה, ואם הכונה על הלויה וההספד, אטו משום הכי יוציא ויתן כתובה.

תשובה – נראה דכונת הגמ’ היא כפשטה ממש, וכמו דמייתי אח”ז דספד יספדוניה וכו’, ר”ל שמה שלא תעשה כעת לא יעשו לה, והכונה על הספד וקבורה ממש כדפרש”י, וכן בריטב”א ושטמ”ק, וכ”כ רבינו יהונתן בשלמא לבית המשתה איכא נעל בפניה, כלומר שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר היא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה.

אלא בית האבל מאי נעל בפניה איכא, כלומר איזו טענה יכולה לומר.

סופדה, כלומר אלא שמח[ו]ת שכנותיה במיתתה.

סופנה, מלשון מטמינה בקרקע מלשון חלקת מחוקק ספון [דברים ל”ג] דמתרגמינן משה ספרא רבא דישראל קביר.

דילוו ילווניה, העושה לויה לא מפסיד שכמו כן עושין בו והקרן קיימת לו לעולם הבא.

דטען יטענוניה, כלומר שנשא את המטה ישאו אתו על מטה בכבוד עכ”ל.

וכן איתא בתוספתא פ”ז ה”ד שלמחר תהא מוטלת ואין כל בריה סופנה, ומוטלת היינו בלא קבורה, עוד י”ל שיש בזה דרגות בקבורה וחוששת שבעלה יתן לה רק הצריך והמחוייב היינו תכריכין ובור קבורה ולא יותר, וגם בלא”ה מי יתבענו לדין אם לא ירצה, והרי אפילו מחיים אמרינן דאשה לאו בת מיקם בדינא ודיינא כ”ש לאחר מיתה, ופעמים שאין ב”ד מזומנין, וללישנא אחרינא ג”כ הכונה על הספד, כדפרש”י שם.

אכן מ”מ לאמתו של דבר יש לידע כי הרבה מן הדברים לגבי יוציא ויתן כתובה, וכן איפכא לגבי תצא שלא בכתובה, הם דברים שרוב בני אדם אין מגרשין נשותיהן עבור זה, וכן רוב נשים אינן רוצות לצאת עבור זה, כמו לגבי אשה שאינה מריחה, וכן בענין הטפח שם בדף ע”ה א’ וגדולים מחברותיה וכו’, ואפשר להביא הרבה דוגמאות בזה, אלא שחכמים קבעו באומדן דעתם ששייך בזה כח טענה בדיני ממונות אם תרצה לטעון שלא היתה מסכמת לינשא ע”ד כן.

משא”כ בשאר טענות שא”א לטעון כך מכל וכל.

ב) מה שנתקשה בדברי המשנ”ב סימן רמ”ז ס”ק י”ח לגבי מסירת מכתב דואר בשבת, שכתב וז”ל, ודע דליתן לו בשבת אסור לכו”ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע”כ אסור ליתן אגרת על הפאצט [דואר] בשבת [ומע”ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ”מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע”י א”י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה”ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע”ש שלא ליתן לא”י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח”א בכלל ג’ ע”ש] עכ”ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר של הדואר הו”ל שבות דשבות, ומאידך בעיקר דין זה כתב בסימן שז ס”ק כד, ודע דמה דקי”ל אמירה לא”י שבות הוא אפילו אם אומר לא”י שיאמר לא”י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו”ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ”ג מצדד להקל בזה וכ”ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס”ק י”א דשייך גם כן הכא, עכ”ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר תליא בפלוגתא, וא”כ איך סתם להתיר לעיל.

תשובה – הנה מלבד מה שאינו מן הנמנע שהמ”ב יסתום פ”א בדבר שהביא בו פלוגתא במקו”א, ומצוי דבר זה במ”ב, והכונה בדבר כזה הוא שמ”ב היה לו פשיטותא להלכה כא’ מן הצדדין במחלוקת, וגם מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א השיבני פ”א כעי”ז על סתירה אחרת במ”ב [כמדו’], אכן כאן נראה שאין סתירה בזה, דהרי המ”ב שם מיירי על עיקר דין אמירה לנכרי שאסורה גם באופן שהוא שבות דשבות, אלא דס”ד שכאן אי”ז שבות דשובותכלל אלא דעדיפא מיניה טפי, ולכך קאמר המ”ב, דעכ”פ יש בזה איסור זה, משא”כ כאן מיירי במקום הפסד מרובה ובכה”ג קי”ל דשבות דשבות במקום מרובה שרי, וליכא מאן דפליג דל הו”ל כשבות דשבות.

ולחזק דברינו אביא כאן לשון הבאר היטב והחו”י שהביא המ”ב, וז”ל הבאר היטב ש”ז סק”ג, ואסור לומר לאינו יהודי שיאמר לאינו יהודי אחר לעשות לו מלאכה מוהר”ר גרשון ז”ל בשו”ת חו”י סי’ מ”ט, ובסי’ נ”ג ד’ החו”י להקל וכ”ש בשבות, ע”ש, עכ”ל.

ומבואר דאין הנידון על מקום הפסד מרובה.

וז”ל החוות יאיר בסימן נ”ג שהזכיר המ”ב שם, וז”ל: אחר ד”ש הראוי אודיע למכ”ת שזה חודש ימים אשר בשכוני בראי חוץ לקהלתינו הוינא ובבואי הלום לשלום מצאתי את שאהבה נפשי ה”ה בג”י מאירת עינים כמעשה לבנת הספיר ועצם השמי’ וענוותנותו תרבני במה שהרשני לומר לפניו אם דבריו נוחים ומקובלים בעיני בדברים הנוגעים לדינא ובפרט במ”ש בענין אמירה לגוי.

אלה הם קצות דבריו הנדברים מתוך ענוה לשמה וכבר כתבתי ושניתי שהם מקובלים ונוחי’ כעולות מחים.

ברורים וצחים.

נקיים ומרוחים.

מבאר האמת לקוחים.

וממחצב השכל גוחים ומכל השגה בטוחים.

ואף אם באיזה דבר פרטי עלה ברעיוני לשדות קצת נרגא באיזה סברא והוכחה זחלתי ואירא לבא לפניו לסתור ח”ו דבריו ותליתי הגמגום בגמגומי והחסרון בחסרון הבנתי.

אבל זאת הפעם אשר מחל הרב על כבודו הרב אליו אשים דברתי ברצוא ושוב אחר בקשת המחילה ממקום שבא מכ”ת לעוררני בקול דודי דופק קול נעים קול משובח.

והוא מ”ש רוממות מכ”ת [ע”ל תשו’ מ”ט] לאסור בשבת לומר לגוי שהגוי (וע’ בת”ה סי’ רצ”א הביאו רמ”א בהג”ה א”ה ס”ס ה’ אם אין הגוי מסרסם רק אומר לגוי אחר וכו’ ודוק) יאמר לגוי אחר לעשות מלאכה מסוגיא דפרק שואל ק”נ דבמסקנא מסיק שם בגמרא מקרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים להתיר לשדך תינוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר וכתב הטור א”ח סי’ ש”ו וז”ל והר”מ מרוטינבורג כתב דווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור וכן הסכימו רוב הפוסקים ודייק מכ”ת מזה הא בדברי רשות אפי’ בלי סכום מעות אסור וא”כ גם הא דתנן במשנה ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלי’ בכה”ג מיירי ורב פפא מוקי ליה בחבר גוי ומתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות ש”מ דאמירה לגוי לומר לגוי אחר אם רוצה להשתכר אסור ע”כ תמצית אמרי נועם דמכ”ת.

ומטיבותא דמכ”ת אמינא שאין זו ראיי’ כלל שכבר בארתי בכתבי דאמירה לגוי לעשות דבר שהוא משום שבות לא קמבעיא לי שזה מחלוקת ישינה בין הפוסקים כמבואר בסי’ ש”ז וזו היא ממש סוגיא הנ”ל דאחר דשכירות פועלים לו יהי בלא פסוק דמים אסור מקרא דממצוא חפציך וגו’ מעתה מ”ש לא יאמר אדם לחבירו גוי לשכור לו פועלים הוי כאומר לגוי לעשות לו דבר שהוא משום שבות אפילו אם נאמר דקרא אסמכתא בעלמא הוא וכ”ש לפי מה שכתבו התוס’ דדבור דאסור הוא איסור דאורייתא יע”ש וכדבריהם מוכח בע”ד בש”ס ממה דמתקיף לה רב אשי על מ”ש ר”פ בחבר גוי אמירה לגוי שבות ואיכא לתמוה מה קשיא הא טובא קמ”ל דאפילו אמירה לגוי בדבר שאין בו מלאכה דאורייתא ממש אסור שהרי אכתי לא ידעינן רק במלאכה דאורייתא כדפי’ רש”י מנכרי שבא לכבות וכו’ אלא ע”כ ס”ל דגם שכירות פועלים מדאורייתא (וע”כ נאמר כך דלא תקשה סוגיא זו לדעת המתירין אמירה לגוי בדבר שבות) וכדבריהם משמע לי בסוגיא פרק הפועלים צ’ וכ”ש לדעת רבינו ה”מ הש”ס לומר דקמ”ל לאסור אמירה לאמירה בעלמא דודאי קיל טפי אחר דאין בו מעשה כלל אלא ע”כ אין כאן רק אמירה אחת ומה שהגוי שוכר פועלים אינו ענין לאמירה מגוי לגוי רק אסור גמור ולכן נלע”ד דאסור אפילו לא בא לכלל מעשה כלל כגון שכרו לשמור פירות או ללקט מציאות דמה ששכרו הוא האיסור אי מדאורייתא כדעת התוס’ הנ”ל או מדרבנן כדברי התוס’ פרק כל כתבי קכ”א ומשם ג”כ ראי’ עצומה לדברי לע”ד יע”ש ומוכח עוד כדברי ממה דמקשה בפ’ שואל שם ודיבור מי אסור וכו’ דקשה וכי לא ידע אמירה לגוי שבות אלא ע”כ דדבור דנפקא לן אסורי’ מקרא לחוד ואמירה לגוי דאסרו חז”ל לחוד (וא”א לומר דמה שכתבו התוס’ ודיבור מי אסור פירוש מן התורה דק”ל מה שהקשינו דוכי לית ליה אמירה לגוי שבות דא”כ קשה הרי במסקנא נשאר קיים זה לדברי התוס’ דאסור מן התורה ומה זה שבות שארז”ל אלא ע”כ גם התוס’ לא הסתפקו בזה כלל רק היה קשה להם דקארי לה מאי קארי ליה כפשיטא דלדבר מצוה שאני לכן פרשו דעל דיליף אסורי’ מקרא מקשה ושפיר משני הש”ס דילפינין מקרא גופי’ היתרא דדבר מצוה), וא”ת באמת לענין מה אסרו רז”ל אמירה לגוי לעשות מלאכה אם כבר למדנו דדבור אסור נ”ל דלא הרי זה כהרי זה דלא אסרה תורה רק מדבר דבר שהוא דרך בני אדם במשא ומתן למצוא חפציהם והוא השכירות אפילו לומר רק היה נכון עמי לערב ע”מ לשכרו דאחר דלשונו היה נכון משמע כך הוי בכלל ודבר דבר כמ”ש הרמב”ם וכ”ש אם שואלו אם רוצה להשתכר כמ”ש הר”מ ואחר שנאסר זה מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי אמירה לגוי מש”כ אמירה לגוי שבות דבכל מקום אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא כי אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות או לשון דמשתמע כך דאע”פ דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ”מ מדהקדים ממצוא חפציך לא נילף מינה רק דיבור שהוא דרך משא ומתן ומגזרת משא ומתן.

ומ”מ אסרו חז”ל אמירה לגוי בין לומר לו עשה מלאכה היום או עשה מלאכה מחר כמ”ש הר”ן מש”כ אמירה לגוי לאמר לגוי אחר אכתי לא איפשיטא אפילו אם הגוי השני עושה מלאכה דאורייתא בשבת וכ”ש אם אינו רק שבות וכ”ש אם אומר לגוי שיאמר לגוי או לישראל הדר אצלו שיעשה מלאכה פלונית למחר ואף כי מ”ש לחלק אינו רק סברת הכרס מ”מ הדבר מוכח ומוכרח מצד עצמו לחלק ביניהם ואם שגיתי אתי תלין משוגתי.

– עכ”ל החוו”י.

ולשון התשובה בסי’ מ”ט שם כך היא, וע”ד מה שבדק לן מר אם אסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת ומתוך כותלי כתבו ניכר שדעתו נוטה להקל.

ולענ”ד שהוא אסור גמור וחילי דידי מהא דתנן בפ’ שואל דף ק”ן ע”א לא ישכור פועלי’ בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ע”כ ובגמרא אמרינן פשיטא מה לי הוא מ”ל חבירו.

אמר ר”פ חבירו נכרי מתקיף ליה רב אשי אמירה לנכרי שבות כו’ ע”כ והפוסקים דייקי מכאן שאסור לאדם לומר לנכרי שישכור לו פועלים.

והנה נלע”ד מ”ש לא ישכור פועלים בשבת ר”ל שלא יאמר לפועלים ולשאול אותם אם ירצו להשתכר אעפ”י שלא הזכיר להם סכום מעות.

דהא איתא עוד התם תנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דאמר קרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסור וחפצי שמים מותרי’ ע”כ.

וכתב הטור בסי’ ש”ו בשם מהר”מ מרוטינבורג וז”ל ודווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור עכ”ל וכן דעת הרמב”ן ושארי גדולים עיין בב”י וכן פסק בש”ע.

א”כ משמע שדבר רשות אסור לומר לפועלים אם ירצו להשתכר אעפ”י שלא שכר ולא הזכיר להם סכום מעות וכיון שפירוש דמתניתין מ”ש לא ישכור פועלים ר”ל שלא יאמר להם אם רוצים להשתכר ממילא מ”ש ולא יאמר לחבירו (היינו נכרי) לשכור לו פועלים ר”ל נמי שלא יאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר אם רוצה להשתכר ממילא נשמע שאסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה והוא מה שרצינו בלי פקפוק ולענ”ד שאין לראי’ זו שום פירכא.

גם מצד הסברא הוא אסור למ”ד שלחומרא יש שליחות לנכרי.

והנה לא הזכיר החוו”י בלשונו כלל לא ענין שבות דשבות במקום הפסד מרובה, ולא ענין שבות דשבות במקום מצוה, אלא רק דן בגדר איסור אמירה לנכרי גרידא אם הוא גם באופן שאומר לנכרי לומר לנכרי אחר.

ולהשביע עיניך עוד בדברי טעם אביא בכאן דברי שו”ת מנחת יצחק חלק ו’ סימן י”ח שדן בכל זה, והרי הוא לפניך וז”ל, בנדון שלוח מכתב אקספרס בערב שבת בחו”ל בס”ד אור ליום ד’ עשרה בטבת תשל”ב לפ”ק ירושלים עיה”ק ת”ו.

ע”ד שאלתו אם מותר לשלוח מכתב אקספרס ע”י הדואר בערב שבת בזמן שאי אפשר עוד שיוליכו המכתב קודם השבת אמנם הממונים והעובדים שם המה נכרים.

הנה העולם נוהגים היתר, והנראה שהיא עפ”י המבואר בתשו’ שבות יעקב (ח”ב סי’ מ”ב), שנשאל ע”ד הכתבים ששולחין בערב שבת על הבי דואר שקורין פאסט אי שפיר דמי, וכתב בזה ג’ טעמי להיתרא, א’ דהוי כמו קצץ, והישראל אינו אומר לו לילך בשבת, אדעתי’ דנפשי’ קעביד.

ב’ אפילו בחנם שרי כה”ג, וכדאיתא בש”ע (או”ח סי’ רמ”ז סעי’ ה’), דאם הכותי הולך בעצמו למקום אחר והישראל נותן האגרת מותר בכל גווני, ג’ אפילו אם הישראל בעצמו שולח הבי דואר על הוצאת עצמו שלא בזמנה להביא אגרת במקום פלוני ביום פלוני, וא”א לבוא שם באותו יום אלא א”כ שילך בשבת כי הדבר נחוץ לו, דהוי כאומר לו בפירוש שילך בשבת בשבילו, מ”מ יש לצדד היתר, אם אין הישראל עצמו מדבר עם הנכרי שהולך בשליחות רק עם האדון של הבי דואר, נמצא שהשליח עצמו אינו הולך אדעת ישראל רק בשביל אדונו והוי שבות דשבות, ועי’ בתשו’ חות יאיר (סי’ מ”ד) שפסק להדיא בשבות דשבות לאמור להנכרי שיאמר לנכרי אחר דשרי, אכן שם (בסי’ מ”ט) הביא בשם הגאון מהר”ג לדחות כ”ז ולאסור, מ”מ הא מבואר (בסי’ ש”ז סעי’ ה’), דאם יש לדבר צורך הרבה, מותר לומר לעכו”ם לעשותו, וא”כ כיון ששלח הבי דואר מעצמו ודאי הוא צורך הרבה בדבר ושרי בשבות עכת”ד.

ובזה י”ל דמכתב עקספרעס אף בנשלח בערב שבת אחה”צ דאין שהות להבי דואר לשלוח מע”ש, והוי כמצוה בפירוש לשלוח בשבת, מ”מ אם יש צורך גדול בדבר, יש ההיתר של השבו”י, אבל כל ההיתר האחרון חלש מאד, דהרי עיקר יסודו בנוי על המבואר (בסי’ ש”ז), והרי שם התיר המחבר בש”ע רק בשבות דשבות, היינו דעיקר המלאכה ל”ה רק משום שבות, ואז מותר באמירה לנכרי, ומה שהביא הרמ”א שם יש מקילין אפילו במלאכה דאו’, כבר כתב הרמ”א (בסי’ רע”ו) דדיעה זו רק דיעה יחידאה, וגם בשבות ע”י א”י, כתב המג”א שם דדוקא במקום הפסד גדול יש להקל עיין שם, אמנם במכתב עקספרעס שייך גם טעם הב’ דאינו הולך בשביל זה המכתב בלבד כמובן עכ”ל.

וע”ש בדבריו עוד בארוכה מ”ש להלכה בזה.

ג) מה שנתקשה בדברי הס”ח המובאים במ”ב סי’ רט”ו סקי”ט בשם הא”ר ובסי’ ה’ סק”ג לגבי מי שהזכיר שם ה’ לספר חסדי ה’ שלא יפסיקוהו באמצע שלא יהא לבטלה, ומשמע שמותר להזכיר שם שמים כדי לספר חסדי ה’, וכן מצינו שתקנו רבותינו תפילות עם אזכרות גם בדורות האחרונים, ומאידך גיסא קי”ל (שו”ע שם ס”ד) דכל ברכה שאינה צריכה עובר בלאו, ובפרט ק’ לדעת התוס’ שכל איסור ברכה לבטלה הוא רק מדרבנן דמ”ש שתיקנו את האיסור רק באופן שהוציא השם במטבע שטבעו בברכה.

ובעצם כל ענין ברכה לבטלה תמוה כיון שמדאוריתא לא היה ענין של ברכה עד שתקנו חז”ל.

ורצה כ”ת לייסד דרק בשמות הנמחקין מותר לשבח את הקב”ה ולבקש בקשות, אבל לא בז’ שמות שבזה עובר בל”ת.

תשובה – עצם הדין שמותר לבקש בקשות פרטיות בשם ה’, וגם בשמות שאין נמחקין זה כבר מבואר בדברי הפוסקים, וכ”כ החזו”א והגרשז”א, ובאמת י”א דמותר להוסיף אף ברכות ממש אם יודע כללי הברכות ושמעתי שכתב רש”י בספרו שמותר לחדש כל ברכה שירצה להודות לפי ה’, והנה אף שהפוסקים נקטו לא כך, וכמו ברכת סומך נופלים שכתבו הפוסקים (הובא במ”ב ושוע”ר סי’ מ”ו) שלא לברך כיון שלא נזכרה בגמ’, אכן אשכחן כעי”ז בסוגיא דנדרים שבירך ר’ יהודה ברוך שעטני מעיל, ובגמ’ בברכות בירך רב יהודה האמורא בורא שמן ארצינו כיון דחביבא ליה א”י הגם שלא היתה זה ברכתו, ומיהו דברים הללו יש להן ברכה בעיקר ורק שינו אותם, ורבי יהודה דלעיל לטעמיה דכל יום תן לו מעין ברכותיו בכיצד מברכין ובלולב וערבה.

והנה בעצם בקושייתו האחרונה יתכן שנתכוין להקשות עוד, דמ”ט מה שתיקנו חז”ל לברך יצא מידי האיסור של ברכה לבטלה, ומה שלא תקנו לברכה יחשב ברכה לבטלה, ויש לידע דבאמת סברת התוס’ ר”ה ל”ג א’, מובנת מאוד [וכן דעת הריטב”א ר”ה כ”ט ב’, והר”ן סוף ר”ה, ועתוס’ מנחות ס”ו א’ ד”ה זכר, ויתכן שכן דעת כל הראשונים המתירין לברך גם כאשר מחוייב רק מספק, כגון בעל החינוך], ודעת הרמב”ם שעובר בלא תשא יש להתיישב בה, ובאמת החזו”א רצה לומר דהרמב”ם מודה להתוס’ בזה [וכן דעת החיי”א בנשמת אדם ח”א כלל ה’], אכן המ”א (סי’ רט”ו) והמ”ב והרע”א והאחרונים נקטו בדעת הרמב”ם שעובר בלא תשא.

וביאור דבריהם ז”ל הוא דהנה בשבועת שוא מה שעובר בלא תשא הוא על מה שהזכיר שם ה’, והענין הוא שכל דבר נעלה שיש לו חשיבות, וכמו שכתב השל”ה מסכת שבועות פרק תורה אור, אמרו רבותינו ז”ל במסכת ברכות (לג א), המברך ברכה שאינה צריכה עובר ב’לא תשא’.

והטעם, כי בהזכיר ישראל השם, בוקע כל הרקיעים, ומזדעזעות כל המרכבות, ומרעיש כל המלאכים הנושאים זו ההזכרה לחנם.

וזהו ‘כי לא ינקה ה’ את אשר ישא’ וגו’ (שמות כ, ז), רוצה לומר, הגורם להיות נשא בחנם על ידי מלאך עכ”ל.

והנה לעבור ע”ז צריך שיהא באופן שבוקע כל הרקיעים וכו’, וזהו דוקא ע”י שבועה או ברכה או בהזכרת השם גרידא.

וכה”ג אשכחן לגבי קדיש שכתבו הפוסקים שאין להוסיף על הקדישים, וביארו פוסקי זמנינו הטעם בזה שהוא כמו ברכה שאינה צריכה, כיון שקדיש קדושתו נשגבה עד מאוד, ולא כל הרוצה משתמש בשרביטו של מלך.

ובעצם מה שרצה כת”ר ליסד חילוק בזה באומר בכינוי, יעויין בשו”ת הרע”א שביאר שאין חילוק בזה, דאם חל כאן ברכה כבר ממילא הו”ל ביזוי כבוד שמים.

מיהו החזו”א הנ”ל נטה לפקפק בזה ע”ש.

אחר הדברים והאמת ראיתי בשו”ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן ז שעמד על כ”ז באורך ע”ש ואביא בזה חלק מתשובתו שם, וז”ל, ונראה בביאור הדברים דמה שאמרה תורה לא תשבעו בשמי, ובתר הכי כתיב גם אלקיכם, אף על פי דשמי סתמא היינו בכל מקום השם המיוחד כמו ושמו את שמי דברכת כהנים וכמש”כ הרא”ש שבועות שם, לכן מפרשים אנו שכוונת הכתוב להשתמש בשמו של הקדוש ברוך הוא בשבועה, וזה ג”כ שמו, ולפיכך גם רחום וחנון וכדומה בכלל זה, וגם גילתה תורה דכל שמשתמש בשמו לישבע שבועה חשיב כמזכירו להדיא, וכשנשבע לשוא ולשקר עובר בלא תשא.

וניחא לפ”ז גם דברי הר”ן, ואפשר דגם מש”כ הרא”ש דהוא מדין יד כוונתו כיון דבלא”ה חשיב כהזכיר.

ובזה א”ש הא דלמדו מהכתוב נשבעתי ואקיימה דנשבעין לקיים המצוה כיון דבשבועה יש אזכרה, ואם אין נשבעין לקיים המצוה הרי הוא מזכיר ש”ש לבטלה כדכתבו הראשונים שם, וזהו מה שאמרו בירושלמי הנ”ל דכל נשבע לשקר עובר גם בעשה שהזכיר ש”ש לבטלה דכתיב ליראה את ד’, משום דבכל אופן של שבועה, גם כשמזכיר רק חנון ורחום, אם היה בלשון שבועה ה”ז עצמו השתמשות בשמו של הקדוש ברוך הוא ונקרא זלזול לשמו יתברך שמזכירו לשוא ולשקר, ועובר גם בעשה.

ומעתה י”ל דראו חכמים שיש חשיבות לברכה כמו לשבועה, וכל המזכירה לבטלה לצורך ברכה עובר בלא תשא, ואף בהזכרה בלשון תרגום או בכינוי, כל שאומרו לשם ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, ואף אילו היה הדין דמטבע הברכה אינה צריכה הזכרת השם ג”כ היה אסור לברך לבטלה כמו בשבועה בלי הזכרה.

ונראה עוד דגם אם יאמר בריך רחמנא לשם ברכה ולא סיים, אף על פי שבלא”ה אין זה ברכה, מ”מ כיון שהתחיל לאמרו לשם ברכה יש בזה משום לא תשא, וכדמוכח מנשבע לקיים את המצוה דאע”ג דאין השבועה חלה אפ”ה כיון דאומרו עכ”פ בלשון שבועה כדי לזרוזי נפשיה יש בזה משום הזכרת השם, וה”נ בברכה לבטלה אף על פי שהיא לבטלה ואין עליה שם של ברכה מ”מ יש בזה משום הזכרת ש”ש לבטלה גם אם אומר בה כינוי בלחוד, אלא דמ”מ בשבועה אם יאמר בלשון כינוי כגון שבותה שבוקה, נראה דדוקא אם יגמור שבועתו אז חשיב שפיר כמזכיר שם השם, משא”כ אם לא יגמור, כיון שלמעשה לא נשבע אינו נקרא מזכיר את השם, אולם הכינוי של רחמנא שפיר חשיב כמזכיר שם השם אף אם לא גמר את השבועה כמו לענין ברכה, משא”כ במזכיר ש”ש סתם לא בלשון ברכה דאינו עובר בלא תשא ואינו אסור אלא משום ליראה את ד’, ולכן אם מזכירו בכינוי או בלעז מותר, ומצאתי בפירוש הרס”ג להגאון מהרי”פ ז”ל עשה א’ עמ’ מ”ב שכתב כדברינו, עי”ש בארוכה עכ”ל הגרש”ז אויערבך ז”ל במנחת שלמה.

{אדרוש שלומו ושלום אחי ורעי בני הישיבה הקדושה, ויהי רצון שתזכו לזיווג הגון בקרוב, ומוטב שתראה מכתב זה לשאר בני החבורה שיחיו}

למזכרת מאת מכרו

קרא פחות
גויהתורהחלהידיעקביצחקכהניםמשהעוברעירובשבתשכירותתשובהתשלומין
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{פ’ נשא תשע”ו לכבוד וכו’ ע”ד מה ששאלתם בזה”ל, כתיב (במדבר ז’ פ”ט), “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אהֶֹל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרןֹ הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו”, ופרש”י, “מִדבר. כמו ...קרא עוד

{פ’ נשא תשע”ו
לכבוד וכו’
ע”ד מה ששאלתם בזה”ל, כתיב (במדבר ז’ פ”ט), “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אהֶֹל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרןֹ הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו”, ופרש”י, “מִדבר.

כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו”.

עי’ בפסוק (שם י”ב, ז’ – ח’), “לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה”.

ומדוע בפסוקים אלו לא נמנעה התורה מלכתוב לשון ‘אדבר בו’, שכביכול נתיחד הדיבור עם משה, וצריך ביאור, עכ”ל.

}

תשובה

יתכן לומר שכל מה שבמציאות הוא שייך [עכ”פ בהבנה הרגילה בעולם שלנו] ורק משום כבוד אין אומרים זאת, אז כאשר יהא צורך באמירת זה, אז כבר לא יהא חסרון לומר, ולכן כשיש צורך לומר שהקב”ה מדבר עם משה אפשר לומר כך, ורק בסתם מקום טוב לומר בכינוי.

ויש לציין דבאמת בעוד מקומות נאמר דיבור כלפי משה, כמו וידבר ה’ אליו (ויקרא א’ א’), וכנראה סגי בפ”א שנאמר מִדַּבֵּר על מנת להודיענו ענין זה, עי’ כעי”ז בפסחים דף ג’.

קרא פחות
התורהמשהתשובה
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

בע”ה מוצ”ש פרשת ויקרא זכור התשע”ו לכבוד ידידי ר’ אריה ליב הכהן לינטופ שיחי’ {ע”ד מה ששאל בענין כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו או שדינו כדין שיכור. } הנה עצם ענין זה שהחלב משכר, נזכר בכריתות י”ג ב’ אליבא דמ”ד הכי, ...קרא עוד

בע”ה מוצ”ש פרשת ויקרא זכור התשע”ו

לכבוד ידידי ר’ אריה ליב הכהן לינטופ שיחי’

{ע”ד מה ששאל בענין כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו או שדינו כדין שיכור.

}

הנה עצם ענין זה שהחלב משכר, נזכר בכריתות י”ג ב’ אליבא דמ”ד הכי, דגרסי’ התם, ר’ יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין ת”ל ושכר אם כן מה ת”ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה עכ”ל, וכמ”ש להדיא בפסקי רי”ד סנהדרין ריש דף ע’ ‘מפני שמשכרין’, וקאי גם על חלב.

וכ”ה ברמב”ם הלכות ביאת המקדש פ”א ה”ב, היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה, ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין עכ”ל.

אכן גם לגבי עבודה לכאורה ענין זה אינו נוהג היום כלל, ואם כי ביינות שלנו דנו הפוסקים אי חשיב דמשכר או לא, אבל בחלב כמדומה שלא מצינו כלל שישכר, ואם על יינות שלנו דנו הפוסקים בהג”ה סו”ס צ”ט, אע”ג דהא חזינן שכמה שותים ומשתטין מזה, ואפ”ה צידדו הפוסקים קצת להקל בזה לומר שאינן חזקין, א”כ בחלב שלנו עאכו”כ.

וראיתי הובא (דעה”ד כריתות שם) שיש שאומרים בשם הגר”ח מוולאז’ין שלהקרא חמר מדינה בעינן משקה המשכר ולא כאותם שנהגו להבדיל על תה או על קפה, ובכתבי הגאון הרוגאטשובר הביא ראיה מן הגמ’ שאף חלב מיקרי מידי דמשכר ושפיר שאפשר להבדיל עליו אפילו לדעת המחמירים האלו, דאיתא בברייתא בכריתות י”ג ב’ אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש חייב, א”כ חזינן שנקרא שכור משאר משכרים, הרי דחלב חשיב שפיר מידי דמשכר, עיין עוד בספר שם להמשך הדברים.

ומ”מ חזינן מיהת דס”ל שגם בזמנינו חשבינן ליה משכר, אע”ג שלא מצינו שישכר, ומיהו ע”ז יתכן שעכ”פ החלב שלהם לא היה החלב שלנו, שהרי החלב השתנה מאוד בדורות האחרונים, ויל”ע בזה.

ויש לדון עוד את”ל שיש איסור כפשטות הגמ’, אם היה זה חלב עם מים דבכה”ג אפילו ביין לא חשיב משכר כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ קכ”ח סקל”ח, ולכאורה כ”ש הוא בחלב דקליש מיין, ומיהו שמא דוקא ביין טבעו שמתבטל כחו ע”י מים ובחלב לא נזכר כן, ויל”ע.

והנה להלכה כתב השו”ע או”ח סימן קכח סעיף לח, שתה רביעית יין בבת אחת, לא ישא את כפיו; שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו עכ”ל.

וכתב המ”ב ס”ק קמ”א, וכ”ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב המ”א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה כה”ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ”ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב { המג”א (שם ס”ק נה) כתב דכיון דלענין עבודה ליכא מיתה בשאר משקין המשכרין וכמבואר ברמב”ם פ”א מהל’ ביאת מקדש, בנשיאת כפים ליכא איסורא כלל אלא א”כ הוא שיכור כלוט דאז פטור מכל המצוות.

ע”כ.

וכ”כ ג”כ הפרי מגדים (במשב”ז שם ס”ק לה) דלדעת מרן שרי לכהן לשתות שאר משקין המשכרים קודם נשיאת כפים.

יעו”ש.

וכ”כ בשו”ע הגר”ז (שם סעיף נא) דאין שאר משקין המשכרים מונעים אותו מנשיאת כפים כמו במשרת במקדש אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני המלך שנשיאת כפיים אינו דומה לתפילה שהוא עומד ומדבר עם המלך משא”כ בנ”כ שהוא מדבר אל העם כמ”ש “אמור להם” וגו’ אלא א”כ הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצוות.

ע”ש.

וראה עוד בס’ ערוך השלחן להגרי”מ עפשטיין (שם סעיף נה) מש”כ בענין זה.

יעו”ש.

וראה גם לגאון הנצי”ב בהעמק שאלה (שאילתא קכג אות ב) שהביא שם את דברי הגבורת ארי בתענית (יז ע”א) שכתב דמדאמרינן בגמ’ בסתמא שיכור לא ישא ולא קאמר שיכור מן היין מתבאר מהכי דשיכור מכל המשקין במשמע, ודלא כהמג”א שכתב דבשאר משקין המשכרים שרי.

ודחה הנצי”ב את דבריו דליתא דהא סתם שיכור הוא מן היין כמ”ש התוס’ ביומא (דף מט ד”ה נזיר) והאריך לדחות את דברי הגבורת ארי והעלה דהעיקר הוא כהמג”א דכל האיסור הוא ביין ולא בשאר משקין.

ע”ש.

(שו”ת עטרת פז חלק א כרך ב – יורה דעה סימן יט).

}, וכ”כ בספר מטה יהודה אבל הרבה אחרונים חולקין ע”ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו עכ”ל.

ומ”מ חזינן מיהת לכו”ע דבשתה חלב דהאידנא דאינו משכר כלום, ושפיר יכול לדבר בפני המלך א”כ לא אכפת לן ולא מידי.

וכ”כ עוד בביאור הלכה שם ד”ה שתה רביעית, וז”ל, ומיהו לדינא מסכימים האחרונים דאפילו בשאר משקין כל שאינו יכול לדבר לפני המלך אסור לישא כפיו כמו שכתבתי במ”ב עכ”ל.

ומכלל הן אתה שומע לאו.

ויעויין שם בלשון הפרישה אות מח שכתב, נלע”ד ליישב ולומר דר’ ירוחם לא קאי אמי ששתה יין אלא אשתה שאר משקין וסבירא ליה דבשאר משקין אינו נאסר לישא את כפיו אלא אם כן הוא שיכור כשיכרותו של לוט ולשון של שיכור דנקט הגמרא דייק ליה הכי דאם לא כן אדאמרו דכולי עלמא שיכור אסור לישא כפיו הוה להו למימר שתוי אסור לישא כפיו דכבר נתבאר בפרק הדר (עירובין סד א) דהיכי דמי שיכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך והיינו כשיכרותו של לוט עכ”ל.

א”כ ס”ל דהיינו הך אינו יכול לדבר בפני המלך ושיכור כשכרותו של לוט, [דלא כהחילוק הנזכר בדברי המ”ב הנ”ל ע”פ האחרונים], ומ”מ חזינן מיהת דהיכא דלא נשתכר כלל אין לחשוש, וכמ”ש בהמשך דבריו שם, דבשאר משקים לענין תפילה ונשיאת כפים אם שתה רביעית מהן אפילו איסור דרבנן ליכא ולענין הוראה ודאי גזרו דומיא דאכל תמרים וכמ”ש התוספות.

מיהו י”ל דהתם נמי מיירי דאכל תמרים כל כך הרבה עד שנשתכר קצת ואף אם גזרו שם שאני עבודה והוראה שהם במיתה לכך החמירו בהן חז”ל בשאר משכרים מה שאין כן נשיאת כפים ותפילה שעיקרן אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב ב”י בכסף משנה בטעם הרמב”ם ע”ש אבל במי שנשתכר לגמרי בודאי מסתברא דאין חילוק בין יין לשאר משקים עכ”ל.

אכן הט”ז ס”ק לה כתב, וע”כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע”ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ”ש הרמב”ם בפ”א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ”מ גבי נ”כ ודאי אסור כיון דעכ”פ יש איסור בעבודה מן התורה וכ”ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ”כ וכו’ עכ”ל.

א”כ לפ”ד הט”ז יש איסור בדבר, ושמא יש לצדד דגם לדעת הט”ז שייך לחשוש לשיעור רק בדבר שסופו לבוא לידי שיעור, אבל בחלב שלנו אנן סהדי דלא מייתי עי”ז לידי שכרות וכנ”ל, וגם את”ל דאם ישתה מאה כוסות יבוא לידי שכרות מ”מ ליכא למטעי בהא שנאסור בכל שהוא משום דלא ידעינן שיעורו, והר”ז דומה לנוגע תחת טבורו בכלי ברזל, דבכה”ג לא גזרינן אטו בגד דק, אע”ג די”א שבבגד עבה גזרינן אטו בגד דק משום דלא ידעינן שיעורו כמ”ש שם המ”ב סי’ ג’ סקכ”ט, ויל”ע.

ומ”מ פסק המ”ב ברור בזה, ואפשר דגם הט”ז גופיה לא מיירי אלא באופן שהרגיש בשינוי קצת ע”י השאר משקין, ורק דסבור שיכול לדבר בפני המלך, דבזה חיישינן שיבוא לטעות בשיעור, אבל באופן שאין מרגיש כלום לא, ולא עיינתי כעת בזה.

והנה כתב הכה”ח (שם ס”ק רכה) דנראה כיון דיש פלוגתא לכתחילה לא יעלה כהן ששתה שאר משקין עד שיסיר את שיכרותו מעליו, ואם עלה לא ירד.

ע”כ.

וראה ג”כ בדברי הגר”ז שם סנ”א שג”כ כתב כיו”ב דלכתחילה ראוי שלא לשתות כלל משקה המשכר קודם נ”כ, וכן נוהגים.

עכ”ד.

ע”ש.

אכן י”ל דהפלוגתא היא באופן שיש מקצת איזו שכרות וכנ”ל כמבואר בדברי המ”ב דלכו”ע אם יכול לדבר בפני המלך שרי, ובלאו הכי הרי הכריע המ”ב שאם יכול לדבר כנ”ל שרי.

קרא פחות
דרבנןהתורהיורה דעהמשנהקפהשיכורתפילה
נשאל: כ״ז בכסלו תשפ״דב:

יעוי’ בגמ’ ברכות ו ע”א מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ”ל דינא נמי היינו תורה, ומבואר שלהשיב שאלות בהלכה הוא ג”כ בגדר תלמוד תורה.ויעוי’ בנפש החיים שער ד’ שכתב לענין הדבקות בזמן לימוד התורה דלפעמים שיצטרך בזמן הלימוד להרהר ...קרא עוד

יעוי’ בגמ’ ברכות ו ע”א מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ”ל דינא נמי היינו תורה, ומבואר שלהשיב שאלות בהלכה הוא ג”כ בגדר תלמוד תורה.

ויעוי’ בנפש החיים שער ד’ שכתב לענין הדבקות בזמן לימוד התורה דלפעמים שיצטרך בזמן הלימוד להרהר בטענת רמאי כמו בטענת מיגו דלכאורה סותר עניין הדבקות לפי ההבנה הפשטיית של זה וע”ש מה שכתב בזה.

אולם יעוי’ בגמ’ שבת י ע”א וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו אימת נעשית וכו’, ומשמע שם שאין ראוי לדון כל היום כולו ומשמע שאין זה תורה ממש.

ועי”ש בפרש”י בשבת לענין חלש ליבייהו שהביא ב’ פירושים בזה דלפירוש הראשון הוא שחלש ליבייהו על מה שלא עסקו בתורה אז, ולפירוש השני לא פירש כן.

ואמנם היה מקום לומר דנידון זה אם דין הוי כתורה (או אף עדיפא ממנה) או לא הוי כתורה, זה תליא בב’ הפירושים ברש”י שם דלפירושא קמא נזכר שנצטערו הנך חכמים שלא עסקו בתורה ותנא להו וכו’ להשמיע שגדול שכר היושב בדין, א”כ למסקנא הדין הוא כתורה (או יותר), אבל לפירושא בתרא שם ברש”י טרחו הרבה עד שנחלשו, ועל זה תנא להו ההוא סבא שגם אם ידונו שעה אחת אכתי נחשב להם, לפירוש זה אדרבה למסקנא אין לדון על חשבון עסק התורה בכל היום.

אולם באמת ל’ הגמ’ לענין משה הנ”ל דקיימא במסקנא שם, משמע דדינא נמי אינו כעוסק בתורה ממש, וא”כ גם ללישנא קמא דרש”י בא רק להשמיעם שהעוסק בדין שכרו גדול, ולא שהוא כעוסק בתורה ממש, רק שהוא דבר גדול והוא מוטל על הגדול שבדור ושבעיר כמשה בשעתו, ושממילא דבר גדול עשו במה שטרחו ונאה עטרה זו להם.

וא”כ יש לומר דאף לפירושא קמא ברש”י מה שנצטערו שלא עסקו בתורה קיימא גם למסקנא שאינו עסק התורה ממש רק שלא היו צריכים להצטער על זה מטעם כנ”ל, וגם לפירושא בתרא גם לההו”א וגם להמסקנא אינו כעוסק בתורה ממש, ומה שלא פירש רש”י בפירוש השני חלש ליבייהו מחמת שלא עסקו בתורה, לא מטעם שחולק על הפירוש הראשון לענין דנימא דחשיב כעוסק בתורה, אלא מטעם אחר לא פירש כן עי”ש.

ובאמת יעוי’ בר”ן בשבת שם שלמד דאדרבה כדי שלא יהיה להם ביטול תורה לאמוראי הנזכרים בשבת שם לכך אמר להם ההוא סבא שיעסקו בדין שעה אחת ובשאר היום יעסקו בתורה, וגם דברי רש”י אין הכרח לכאורה שלא לפרשם כהר”ן (ואני הקטן לפני שלמדתי דברי הר”ן ודברי הפנ”י ג”כ הורגלתי לפרש דברי הגמ’ כפי’ הר”ן).

אולם יעוי’ בפנ”י בברכות שם שכתב להיפך דאפי’ ללישנא בתרא דרש”י בשבת שם מודה דלמסקנא דין גדול מתורה עי”ש שהאריך בזה הרבה, וכן נראה שם בכמה אחרונים, ועי”ש במהר”ץ חיות וזכר יהוסף.

ובאמת יעוי’ גם בתוס’ בשבת שם שהבינו בדברי הגמ’ שדין גדול מתורה (וצע”ק שדייקו כן מההו”א של הגמ’ והקשו מדברי הגמ’ דמו”ק ומ”ט סברו שההו”א דהגמ’ בשבת לא יסתור לדברי הגמ’ במו”ק, ואולי י”ל דמשום דהנך אמוראי בשבת שם היו מאוחרין למעשה במו”ק שם והוקשה להם להתוס’ שהי’ להם ללמוד מזה, אבל עדיין צ”ב דמשמע שכך קיימא מסקנת התוס’ בשבת שם שדינא עדיף מתורה והרי לכאורה זה נשתנה בין ההו”א למה דתנא להו ההוא סבא וכמו שיובא דברי הר”ן בסמוך, ויותר נראה שלמדו כהפנ”י שלמסקנא דינא גדול מתורה).

ועכ”פ לפי’ הר”ן שהוא פשטות ל’ הגמ’ בשבת שם (לענין משה) מבואר שעם כל מעלת היושב בדין אבל אינו כמעלת העוסק בתורה ממש, וצ”ע מגמ’ דברכות הנ”ל.

ויש לומר דמ”מ בדין יש בזה חסרון שאינו לומד תורה כסדר, ואינו מספיק כמו שרוצה, מכיון שצריך הרבה לשמוע טענות הבעלי דין, וכן לשמוע פרטי המעשה, שחלקם אינו ממש נוגע לסוגי’, והרי אם לומד כסדר יכול להספיק יותר מזה, אבל לא שאין בזה תורה, וכי היכי דלא תפלוג על הגמ’ בברכות שם יש ליישב כנ”ל.

וגם יתכן לומר דמ”מ בדין יש זמן שאינו עוסק בתורה אז כששומע טענות בעלי דינים בדברים שאינם שייכים לפסק הדין עצמו, ובגמ’ ברכות שם לא קאמר שכל הדין תורה אלא שהדין יש בו תורה ולכך איכא שכינתא בדין, ומאידך גיסא בגמ’ שבת שם לא קאמר שהדין אינו כולל כלל בתוכו דברי תורה, אלא שאינו עוסק בתורה אז, ר”ל שיש בזה התעסקות בדברים בין בני אדם גם בדברים שאינם דברי תורה.

ולכן יש מקום לומר שאם הרב רק השיב לשאלות בהלכה בלבד וגם בינתיים בין שואל לשואל כשהיה פנאי, ג”כ עסק בתורה, דינו כעוסק בתורה, אבל אם היו בשאלות עוד דברים שאינם ממש תורה, אע”ג שעיקרי השאלות מיוסדים על שאלות בד”ת, יש מקום לומר שאינו יכול לבוא בטענה לתורם אם הסיכום היה על עסק התורה בלבד, וכדמשמע בל’ רש”י שבת הנ”ל, ומ”מ זכות גדולה לתורם להשתתף בזכות עניית התשובות, וכמ”ש בגמ’ שבת שם שכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי’ שעה אחת כאילו נעשה שותף להקב”ה במעשה בראשית.

(ועי’ בספר לשמוע כלימודים בברכות שם שכ’ דגם שמיעת הפשרות וטענות של בעלי הדינים הם ג”כ בכלל תלמוד תורה, ועדיין יש לומר שלא כל הדברים הנאמרים במעמד הדין הם בכלל תורה, ויש לחלק קצת בין זה לבין היושב בבית הוראה להשיב על שאלות קצרות והכל לפי הענין והלב יודע).

ואמנם הגם שאם נדמה דין הסכם של תרומה שהוא כעין הסכם יששכר וזבולון אם נדמה זה לענין זה לדין שכירות פועלים הדין בשכירות פועלים הוא לענין תנאים שהכל כמנהג המדינה כמ”ש בב”מ פג ע”א וחו”מ ר”ס שלא, אולם אין ידוע לי שיש מנהג ברור במדינה לומר שהיושב בבית הוראה ועונה לשאלות בהלכה ואינו מדבר בעניינים אחרים שיהיה מנהג בזה שאינו כעוסק בתורה.

מכח כ”ז נראה דלא רק לדעת התוס’ והפנ”י אלא אפי’ לדעת הר”ן, יש לומר דעכ”פ אם הרב שם לבו מתחילה לשקוד על התורה וההוראה כשהיה יושב בבית הוראה ולא להסיח דעתו לדבר שאינם ממש תורה או לטענות המזדמנות ופרטים בשאלות העולות שאינם תורה, לכאורה הוא כלול בתנאי שקיבל על עצמו לעסוק בתורה חמש שעות, ובמקרים שיש לבדוק מה הגדר של מה שהיה, התשובה בזה שהכל לפי הענין.

קרא פחות

דייןהתורהכסףמשהשבתשכירות
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש ‘באר האבות’, מח”ס ‘הנחמדים מזהב’, ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר “מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?” ...קרא עוד

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש ‘באר האבות’, מח”ס ‘הנחמדים מזהב’, ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר “מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?” וז”ל הנוגע לעניננו “אמרו במדרש (ויקרא רבה כה ו) שאברהם אבינו היה לו דין כהן גדול.

ומשכך, נתחבט הגאון הרוגאצ’ובי, בספרו ‘צפנת פענח’ על התורה, בשאלה חזקה: כיצד היה מותר לאברהם אבינו להטמא לשרה אשתו, בעוד דאנן קיימא לן (יומא כח ב) שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, והרי הלכה בידוע שאסור לכהן גדול להטמא למתים ואיסור זה כולל אפילו את שבעה קרוביו.

ותירץ הרוגאצ’ובי, דמהיות ויצחק לא היה שם נמצא שלא היה מי שיתעסק בקבורתה של שרה, ומשכך הוי ‘מת מצוה’ שאפילו כהן גדול מותר להטמא אליו ולעסוק בקבורתו.

ואני בעניי לא ידעתי לפרש כוונת הרוגאצ’ובי, מפני מה תחשב שרה כמת מצוה, ואטו יצחק בנה כולי עלמא נינהו, ואף אם יצחק אינו בנמצא שם והוא אינו יכול לעסוק בקבורתה, מהיכי תיתי שלא יהיו אנשים אחרים שיוכלו להתעסק בה, ומי מעכב בידי בני חת לסייע בקבורת אשת אברהם שהיה נשיא אלוקים בקרבם.

והנראה לתרץ את קושיית הרוגאצ’ובי על אברהם הכהן הגדול שנטמא לשרה בחדא מחתא עם הערת התפארת יהונתן מפני מה נאמר ‘מעל פני מתו’ בהקדם חידוש הקדמונים, שהצדיקים המתים במיתת נשיקה אין בהם טומאת מת (השוה: רמב”ן במדבר יט ב; רבינו יהושע אבן שועיב, פרשת חקת).

ומעתה מה ימתק לומר שאברהם הכהן הגדול ביקש לידע האם מותר לו להטמא לשרה אשתו, שהרי כהן גדול אסור לו להטמא לקרוביו ואף דין מת מצוה אין לה, שהרי גם בני חת יכולים לטפל בקבורתה; אלא שאם היא אכן מתה במיתת נשיקה אין היא מטמאה ויכול הוא להטמא אליה.

ובשל כך אמר הכתוב שאברהם קם מעל ‘פני’ מתו, דהיינו שבא לבדוק אם יש בשרה את הסימן של המתים במיתת נשיקה, והוא בירקון פניהם מהטיפה שבחרבו של מלאך המוות, אם לאו.

ומשראה אברהם שפניה של שרה מאירות ומוכח שמתה במיתת נשיקה, התיר לעצמו להטמא אליה, ומיושב הכל בטוב”.

א.

כ.

מודיעין עילית

***

קרא פחות
התורהחזקהיצחק
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מש”כ להוכיח מדברי הרמב”ם יש לציין כי בסה”מ מצוה ט”ז כתב הרמב”ם “שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות” הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו”ט ראשון, וכ”כ בפירוש המשניות סוטה פ”ז מ”ח וא”כ מה שנקט ...קרא עוד

מש”כ להוכיח מדברי הרמב”ם יש לציין כי בסה”מ מצוה ט”ז כתב הרמב”ם “שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות” הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו”ט ראשון, וכ”כ בפירוש המשניות סוטה פ”ז מ”ח וא”כ מה שנקט בהלכות חגיגה מוצאי היינו אחר, וע”ד הא דאמרי’ בתענית כט.

מוצאי שבת ופירש”י יום ראשון, יעו”ש, וא”כ אכן שמחת בית השואבה היתה בליל מוצאי יו”ט ראשון ואילו ההקהל היה למחרתו, ויעו’ להאדר”ת בזכר למקדש פרק ג’ אות ב שנסתפק באיזה זמן היה בבוקר.

ואעתיק בזה מה שכתב הרש”ז כהן בעומקא דפרשה היו”ל במודיעין עילית גליון שנ”ו:

מצות הקהל או מצות שמחת בית השואבה הי מינייהו קדים

אודות מאי דהסתפקנו בגליון שנ”ג בהא דתנן בסוכה (נא.

) ששמחת בית השואבה במוצאי יו”ט הראשון של חג, ובמוצאי שנת השבע איכא נמי מצות הקהל מדאורייתא, ותחילת זמנה במוציו”ט הראשון, וכדתנן בסוטה (מא.

) פרשת המלך כיצד, מוצאי יו”ט הראשון של חג, ומשמע שזמנה בלילה, וכ”כ בשיירי קרבן על הירוש’ בסוטה פ”ז ה”ח, ובתפאר”י שם (מח).

[וכן נראה מהרמב”ם בפ”ג מחגיגה ה”ג דכתב, “אימתי היו קורין במוציו”ט הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד”, ונראה מייתור הלשון דאתא לאשמועינן שתחילת זמנה כבר בלילה].

ומעתה איכא לספוקי איזה מצוה עבדינן ברישא, אי מצות שמחת בית השואבה, או דילמא מצות הקהל.

וזכינו לקבל בזה תשובה ממרן שר התורה והיראה הגר”ח קניבסקי שליט”א, שכתב “הקהל קודמת דהא בירושלמי קאמר שאז הבדילו”.

ושמא כוונת דבריו, דהנה תנן בסוטה מא.

פרשת המלך כיצד וכו’ וקורא מתחילת אלה הדברים ועד שמע והיה אם שמוע עשר תעשר וכי תכלה לעשר וכו’ ברכות שכהן גדול מברך המלך מברך וכו’.

ואיתא בירוש’ (פ”ז ה”ח) אמר רבי אבהו ולמה קורין עשר תעשר, כי תכלה לעשר, על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות.

רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי ואינו צריך להבדיל, אמר ליה כבר הבדיל מראש השנה.

ובפשטות כונת הירוש’ דבתחילה ביארו טעמא דמילתא דקורין בהקהל פרשיות דמעשרות, דכיון דבכל שנת השמיטה לא קיימו מצות מעשרות, וכדי שלא לשכח את המעשרות, קרא לפניהם פרשיות המעשרות להזכירם שצריך לשוב ולעשר.

והדר פריך דכשם דבמוצ”ש ובמוציו”ט עבדינן הבדלה, כן ניעבד הבדלה במוצאי שביעית בין קודש לחול, וקסברי דעבדינן ההבדלה ביחד עם מצות הקהל, וא”כ אמאי תנן שברכות שכהן גדול מברך, המלך מברך, והיינו שבע ברכות, הא איכא עוד תרי ברכות דהבדלה שהמלך מברך לאחר קריאת הקהל, וע”ז משני שכבר הבדיל מראש השנה, (יעויין בזה בפנ”מ וק”ה ורידב”ז וטל תורה וגליוני הש”ס להגר”י ענגיל על הירוש’ שם עמ’ עה).

ובשיירי קרבן תמה בזה טובא, דהרמב”ם לא הזכיר כלום הבדלה זו, ותו דמנין שיש הבדלה בשמיטה, ולכך ביאר דבאמת אין כונת הירוש’ דעבדינן הבדלה משום השביעית, אלא ההבדלה היא רק משום הקדושת יו”ט דחג ראשון של סוכות, אלא דקשיא ליה לירושלמי אמאי קתני דהמלך בירך שבעה ברכות לאחר ההקהל, הא איכא עוד תרי ברכות של ההבדלה דיו”ט, דקס”ד דהמלך עושה את ההבדלה סמוך להקהל, שהיא נמי בלילה, וע”ז משני הירושלמי דכבר הבדיל מראש, ול”ג מראש השנה, והיינו שכבר הבדיל קודם קריאת הקהל דהא היו צריכים לעשות הבימה למלך.

ומעתה, אי נימא דקודם שמחו בשמחת ביה”ש והדר קיימו מצות הקהל, נמצא דקס”ד דההבדלה נתאחרה מאוד ולא מסתברא, אך יל”ע דאדרבה לענין הבדלה אמרינן בפסחים קה ע”ב אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא, וי”ל.

וביותר נראה לבאר דאי עבדינן שמחת ביה”ש והדר הקהל, נמצא דשמחת ביה”ש היתה לפני הבדלה, והא אין החליל דוחה יו”ט, וכן התיקון גדול שעשו לשמחת ביה”ש מלאכה גמורה היא, ובפשוטו עשו התיקון במוציו”ט וכמתני’ בסוכה שם, ולא יתכן דעשו כ”ז לפני ההבדלה, אלא מוכח דהקהל קודם.

ועי’ בהר”א אב”ד בספר האשכול עמוד כא, ובשו”ת תמים דעים סימן קעד דכתבו, ראיתי מי שמברך על הדלק”נ חנוכה קודם שיבדיל, וטעות הוא שאין עסק בעולם קודם הבדלה במוצ”ש, ואילו היה אפשר להבדיל קודם שידליקו הנר שמברכים עליו בורא מאורי האש, לא היינו מאחרים ההבדלה וכו’, וההבדלה מצוה בהדלקת נרות חנוכה, והיא ראשונה לכל מעשיה ואין מעבירין על המצות וכו’, והכי הוא בתשובת הראב”י הנדפס מחדש בסי’ רג, ועי’ בט”ז בסי’ תרפא.

ויש להמתיק זאת, דבשו”ת גור אריה יהודה או”ח סי’ לח כתב דאף דבכל מוצ”ש שרי להדליק נרות לפני ההבדלה, מ”מ נ”ח יש לאסור, דכיון דמקיים מצוה בהדלקתו, הא גופא מחשיבו למלאכה חשובה יעו”ש שהוכיח כן מסוגיות בש”ס, ומשו”ה כתב דהבדלה קודמת לנ”ח, ואדרבה מה”ט כתב דא”ש אמאי בביהכ”נ מדליקין נ”ח לפני ההבדלה, כיון דהתם ההדלקה הוי מנהגא בעלמא, וממילא לאו מלאכה חשובה היא ושרי.

ולפ”ז מבואר היטב דאין לשמוח בשמחת ביה”ש לפני ההבדלה.

אלא דכ”ז תליא אי ההבדלה רק מחמת השביעית או אף מחמת היו”ט.

ועוד נראה לבאר כונת מרן שליט”א, דכיון דחזינן בירוש’ דההבדלה על השביעית נעשית במצות הקהל, הרי דמצות הקהל מישך שייכא לשביעית, וא”כ ראוי להסמיכה כמה שיותר לשביעית, ולא להפסיק בשמחת ביה”ש.

איברא דכבר בקרא כתיב דמצות הקהל היא מקץ שנת השמיטה, אלא דתליא בביאור הקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, אי הוי סימן או סיבה.

ברם אכתי צ”ע, דהיאך כתב מרן הגר”ח שליט”א דבירושלמי קאמר שאז הבדילו, הא בירוש’ דחו זאת, שכבר הבדילו מר”ה, או לגירסת השיירי קרבן שכבר הבדילו מראש, ושמא כונתו להוכיח מההו”א, או דאף למסקנא הבדילו במעמד ההקהל, אבל לא עם הברכות בסוף ההקהל אלא בהתחלה לפני המצוה, וצ”ע.

הרב שלמה זלמן כהן

בברכת גמח”ט

א.

הכהן מודיעין עילית

***

קרא פחות
הבדלההתורהחנוכהסוכותשבתתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה בס”ד לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס! אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה! א. בגמרא סנהדרין צד ע”א כתבה וז”ל: לכן ישלח האדון ה’ צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב”ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

א.

בגמרא סנהדרין צד ע”א כתבה וז”ל: לכן ישלח האדון ה’ צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב”ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות חזקיה דכתיב {ישעיה ט-ה} כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום והאיכא חזקיה שחזקו יה דבר אחר חזקיה שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים סנחריב דכתיב ביה {מלכים ב טו-כט} תגלת פלאסר {דברי הימים ב כח-כ} פלנאסר {מלכים ב יז-ג} שלמנאסר {מלכים ב טו-יט} פול {ישעיה כ-א} סרגון (סרגין) {עזרא ד-י} אסנפר רבא ויקירא והאיכא סנחריב שסיחתו ריב דבר אחר שסח וניחר דברים כלפי מעלה, עכ”ל הגמ’.

במה שכתבה הגמ’ ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י”ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.

האם כך ההבנה או שבאמת שמו היה חזקיה והגמרא רוצה לגלות מדוע נקרא כן ומביאה ב’ טעמים לכך שהתגלגל שיקראו אותו הוריו כן.

ב.

וכן על סנחריב שנקרא סנחריב שסיחתו ריב או שסח וניחר דברים כלפי מעלה, האם כן קראו לו הוריו והגמרא מגלה מדוע התגלגל שנקרא כך באופן כזה מב’ סיבות או שהוא רק שם כינוי.

ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ”ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.

אם זה נכון לומר כן שסח הוא לשון מריבה ושח הוא לשון תפילה.

ג.

 עוד בגמרא (שם), וז”ל: להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר לאפריקי ורבי חנינא אמר להרי סלוג אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כי ארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין, עכ”ל הגמרא.

ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס’ וש’ מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.

וכן שוש האם הוא חבל סוס הנמצא במרוקו וידוע שבני מרוקו לפעמים מחליפים את הש’ בס’ ועל כן זה נקרא סוס.

ושמעתי שהמזג של אותו אזור במרוקו הוא כמו ארץ ישראל (הורי שיחיו הם משם).

וכן היכן נמצא המקום עלמין.

ומה הוא שוש תרי.

אשמח מאוד אם כת”ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ”ה.

באהבה רבה

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

גבי שאלה א’ בפשטות להלומד הפשוט ע”ד פשט הוה משמע דאי”ז שם אלא כינוי, דאל”כ הוה להו ט’ שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש”א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י”ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי”ש.

ויעוי’ ברש”ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ’ וז”ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו’, ק”ל דהא כולהו שמותיו ג”כ אינם אלא תוארים ע”ש מאורעותיו.

וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ”ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ’ דלעולם חזקי’ הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש”ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.

והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס’ ישעי’ ומלכים וכן בס’ משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז”ל נזכר בשם חזקי’ סתמא ולא בא’ מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי’ לא היה שם קבוע.

ולתרץ כ”ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב”ה, מ”מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי’ גופי’ כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח”ב, העיון הג’, פ”ב], וז”ל, ושיהיה לפ”ז ענין “ויקרא שמו” מלשון גדולה ושררה, כמו “וקרא שם בבית לחם” (רות ד, יא) “ועשית לך שם” (דה”א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו “ויקרא שמו” שהקב”ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד “ואגדלה שמך” (בראשית יב, ב).

הנה א”כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע”כ.

עי”ש באריכות דילי’.

ולפ”ז י”ל דאדרבה שם חזקי’ היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.

גבי שאלה ב’ בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי”ן שמאלית לס’ בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ”ח לגבי שליו דמפרשי’ סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ’ ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש’ והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ’ חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס”פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי”ש, ומיהו יעוי’ מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.

גבי שא’ ג’ אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי”ן לפעמים נקראת בסי”ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.

 ויעוי’ עוד במהרש”א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי”ן שמאלית ולא ימנית עי”ש.

ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ”י כמבואר בספ”ק דיבמות עי”ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.

יזכה להגדיל תורה ולהאדירה

***

קרא פחות
התורהילדיצחקמדרשמשהרותתפילהתשובה
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)  {מוצש”ק מטו”מ ע”ג לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א. אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי. } א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, ...קרא עוד

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)

 {מוצש”ק מטו”מ ע”ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א.

אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי.

}

א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, נתקשיתי מסו”ס ישעי’ ס”ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב”ה במידי דאיסורא.

 {תשובת מרן שליט”א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ”ש בירו’ כלאים פ”ח ה”ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור”ל דכך י”ל עפמ”ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.

 {.

}

ב) בב”ק נ”א א’ כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ”פ בש”ע חו”מ תכ”ז ד’ היתה רה”ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש”ל ספ”ק ט”ו ב’ שלא יגדל אדם כלב רע וכו’ ובהר”מ פי”א מהל’ רוצח ה”ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י’ טפחים, וא”כ ברה”ר גבוה ת”ל מצד תקלה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה מיעטה.

}

ג) דעת רש”י פסחים ס”ג סע”ב והר”ח (ישועות מלכו פ”א מק”פ) והיראים (הוב”ד בלקו”ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ’ פ”ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו”ל לאו שאין בו מעשה כמש”ש התוס’, ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ”א ב’ והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב”ע וכ”מ שהק’ התורי”ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר”מ בסה”מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה ריבתה.

}

ד) בב”י או”ח סי’ תקנ”א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט”ב עצמו מן הדין וכ”ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו’ עכ”ל.

ויל”ע דהרי לדעת התוס’ ביבמות מ”ג א’ דאסור מו”מ קודם ט”ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א”כ מבואר דיתכן שמו”מ חמיר ממלאכה, והב”י הרי מיירי לכו”ע, ואולי מניעת מו”מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ”ל דמפרש שמניעת מו”מ לגמרי היא חומרא בעלמא.

 {.

}

ה) ברש”י ב”ק צ’ א’ ‘צרם’ – משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ”ל, נתקשיתי דלקמן צ”ה א’ איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא”ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

 {תשובת מרן שליט”א: בא ע”י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב’ הפירושים ברש”י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.

 {.

}

ו) בירושלמי תרומות פ”ח ה”ג (דף מ”ג א’) איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר”מ (פי”ב מהל’ רוצח ושמיה”נ ה”ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ”א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל”ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ”ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט”א אם רו”ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

 {תשובת מרן שליט”א: מצוה אין מזיקה.

}

קרא פחות
אףהתורהחמץמצהנדהנהנהערבפסחשבתשינהתשובה
נשאל: ח׳ באייר תשפ״ב

כתב הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”א סימן לה סק”א וז”ל, בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך ...קרא עוד

כתב הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”א סימן לה סק”א וז”ל, בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה”ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קס”ט סעי’ ב’), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו”ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה”ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי’, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו”מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ”מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע”י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן עכ”ל.

וכ”כ הגרח”ק שליט”א באגרות וכתבים וז”ל, והעידו בשם החזו”א זצ”ל שהתיר לכבד אורחים במאכל ומשקה אף שיודעים שלא יברכו, כיון שכל האיסור משום לפני עור ואתה מכשילם באיסור יותר גדול, הוא איסור שנאה, ועיין היטב בחזו”א שביעית סי’ י”ב סק”ט ד”ה ונראה ע”כ.

וכ”ז באופן שחושש שזה ישניא אותם, אבל לו יצוייר שברור לו שזה לא יכעיס אותם יש לו לומר להם לברך.

והנה כל מה שנתבאר בדבריהם הוא לענין אורחים שמן הנימוס לכבדם, ואז יש לכבדם על מנת שלא להשניא עליהם את הדת, אבל אם מציע מעצמו לאדם ברחוב דבר מאכל ויודע שלא יברך אין היתר לזה, אלא אם כן אומר לו לברך אם יודע שזה לא יכעיס אותו וכנ”ל, ואז יועיל גם אם אינם אורחים, גם אם בסוף יתברר שלא בירכו (ראה מעשה איש ח”ד עמ’ רל”ד), אך יתכן שזה באופן שעכ”פ יש צד שיברכו ולא באופן שברור שלא יברכו.

ומ”מ ראוי לברך בקול ויכוין להוציאם גם אם הם אינם מכוונים לצאת (הסטייפלר בקריינא דאיגרתא ח”א סי’ קמ”א), ולצורך קירוב רחוקים, דהיינו להשפיע עליו שבהמשך יהיה שומר תורה ומצוות מותר (אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג סק”ט).

לענינינו במסיבת סיום, אם דבר רגיל ומקובל שיש הרבה עובדות במצב שלה שאינם מביאות דברי מאכל, רצוי להמנע מכך גם כן, ואפשר לתת כתחליף במקום זאת קישוטים ובלונים וכדו’, אמנם אם אי”ז כדבר רגיל שם, ויש מקום לחשוש לשנאה או לכעס וכדו’ אפשר להביא, ומסתבר שלא יהיה טוב לומר במעמד הצוות שיש לברך שזה גם יכול להביא לידי כעס וזה אינו מומלץ.

אבל אם בכל זאת יש אפשרות לומר להם לברך בודאי שזהו הדבר המובחר ביותר לצאת ידי כל השיטות [עי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג].

[בפרט אם יש חשש של חסרון פרנסה באם לא תביא את האוכל בזה התיר גם הגריש”א, אם בלאו הכי מה שהיא לא תביא אחרים יביאו אותו דבר במקומה, בזה אין איסור לפנ”ע דאורייתא אלא איסור מסייע דרבנן, ובלאו הכי התיר הש”ך במומר].

קרא פחות

דרבנןהתורהעורקטן
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בע”ה ‏יום רביעי כ”ד אייר תשע”ו לכבוד גיסי החביב הבה”ח משה נ”י {מה ששאל בהא דאיתא בברכות דף מ”ז ב’, וז”ל, אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל ...קרא עוד

בע”ה

‏יום רביעי כ”ד אייר תשע”ו

לכבוד גיסי החביב הבה”ח משה נ”י

{מה ששאל בהא דאיתא בברכות דף מ”ז ב’, וז”ל, אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם ע”כ.

האם גם בלימוד התורה בבהמ”ד יש להזדרז לבוא מעשרה הראשונים, אם בכך יטול שכר כולם.

}

הנה יעויין בסוכה דף כ”ח א’ על ר’ אליעזר, וז”ל, מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי וכו’, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש וכו’, ואיתא עוד שם, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, כתב ברבינו חננאל שם, וז”ל, מכלל שהיה משכים ומקדים עכ”ל, וקאי אתורה.

ומבואר דיש צורך גם בתורה להקדים את ביאתו לבהמ”ד.

ובגמ’ בברכות דף מ”ג ב’, איתא וז”ל, תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם וכו’, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש.

ומפרש בגמ’ שם משום דקרי ליה פושע, פרש”י עצל.

וכתב בחפץ ה’ [לר”ח בן עטר בעל האוה”ח] וז”ל, פי’ ואפי’ הוא עוסק במצוה אחריתי או לומד אפ”ה גנאי הוא לו דקרו ליה פושע עכ”ל.

אכן, דין זה של עשרה ראשונים נאמר דוקא בתפילה, מכיון שאין דין זה של עשרה ראשונים אלא בזה שצריך את העשרה על מנת שתהיה התפילה בציבור, שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה כדדרשינן במגילה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואתיא בגז”ש דתוך תוך, ואחר שיש עשרה חשיבי ציבור ואז מאה כעשרה ועשרה כמאה, וכדתנן בברכות מ”ט ב’, אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה’ רבי ישמעאל אומר ברכו את ה’ המבורך ע”כ.

הלכך כל מי שתרם את חלקו בהשראת הכינה הזו של כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל”ט א’), ראוי ליטול חלקו משלם בפעולתו הלזו, משא”כ בכל שאר מצוות שאמנם המקדים הרי זה משובח והרי הוא בדרכו של אברהם אבינו שהקדים למצוות (פסחים ד’), אך אכתי אינו בגדר מעלה זו של עשרה הראשונים.

והביא בא”ר סי’ צ’ סקי”ז דעת רבינו יונה בפ”ק דברכות ד’ א’ מדה”ר, דבעשרה הראשונים עצמם אין דין קדימה, דכל העשרה דינם שוה שנוטלין שכר כולם, אבל אין אחד מן העשרה נוטל שכר יותר מחבריו מצד ענין זה, מכיון ששכר כולם נקבע רק מצד מנין העשרה, וכל מה שאינו קשור למנין העשרה אינו שייך לזה, [ועי”ש דעת החולקים].

ומבואר מתוך דעה זו דמצד עשרה ראשונים אין שום ענין של הקדמה אלא רק מי שתרם חלקו במנין שיהא ונקדשתי בתוך בנ”י.

ואע”ג דלא גרע משאר כל המצוות שיש להקדים, וכ”ש תפילה בבית הכנסת, שגם בזה יש ענין הקדמה מלבד ענין עשרה ראשונים, כמו שכתוב בברכות דף ח’ א’, וז”ל, אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי אמר רבי אחא ברבי חנינא מאי קרא אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי וכתיב בתריה כי מצאי מצא חיים ע”כ.

וכתב ברש”י, מקדמי – שחרית, מחשכי – ערבית, כלומר, מאריכין בבית הכנסת ע”כ.

והרי הא דיש להאריך בבהכ”נ אחר התפילה ע”כ אי”ז מדין עשרה ראשונים, וגם דין להקדים בבהכ”נ אי”ז רק מדין עשרה ראשונים, אלא גם מדין הקדמה וכנ”ל.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן צ סעיף יח, וז”ל, ואפילו מי שאין ביכולתו להיות מעשרה ראשונים מפני טורח הנקיות וכיוצא בזה מ”מ יהדר לבוא במוקדם האפשרי שיכול דכל הבא קודם קרוב יותר ליניקת הקדושה מהבאים אח”כ [עעט”ז] עכ”ל.

והעטרת זקנים שם סק”ח הובא בכה”ח שם סקצ”ז, וכן הביא בשם תוצאות חיים וחסד לאברהם סק”ח, שכתבו, ולעולם ישתדל אדם להקדים לבהכ”נ אפילו אם לא יהיה מעשרה ראשונים,שכל המקדים הוא יותר קרוב לשורש הקדושה, והאחרונים יונקים מענפי ענפים עכ”ל.

מ”מ אין דין קדימה זו מצד דין העשרה ראשונים שנוטל שכר כולם, שהוא דין מיוחד דוקא בעשרה, וממילא דוקא בתפילה, ולא בשאר דברים נאמר בהם ענין זה של עשרה ראשונים.

ולכך כתבו הפוסקים (בא”ח מקץ א, כה”ח סי’ צ’ סקצ”ט ושא”פ), שמי שלא יכל להיות מעשרה ראשונים בשחרית יהיה עכ”פ במנחה ומעריב, והטעם הוא משום שגם בהם איכא שכינתא בעשרה, וגם ע”ז נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, משא”כ בשאר מצוות שלא נזכר ענין זה של עשרה ראשונים.

וכמו שכתוב בברכות דף ו’ א’, וז”ל, ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וגו’ ע”כ.

הרי דמבואר שעל תפילה אמר עשרה ועל תורה, אמר שלשה, ואע”ג דבהמשך הגמ’ שם אמרינן חילוקים אחרים בין ג’ לי’, ומשמע דבתורה יש מעליותא גם בי’ יותר מב’ שעוסקין בתורה, אבל מ”מ איכא גם בב’, וממילא אין מעלת אותם המשלימים לעשרה גדולה כ”כ כבתפילה שהיא יותר נצרכת.

לסיכום, דין זה של עשרה ראשונים הוא דין מיוחד בתפילה, אבל בכל התורה זריזין מקדימין למצוות וגם בתפילה היכא דלא שייך י’ ראשונים יש להקדים, וכמו”כ להשאר יותר מאחר התפילה [כמ”ש ג”כ בר”פ אין עומדין על חסידים הראשונים וכו’ כמ”ש אשרי יושבי ביתך, וכמו שהבאנו מפ”ק דברכות], וגם בתורה יש דין של הקדמה ולהשאר כנ”ל, ומגדולי החכמים נשתבחו שלא הקדימם אדם מעולם ולא הניחו אדם בבהמ”ד ויצאו.

ואמרו עוד חז”ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעח מפ”ט דברכות ירוש’ ה”ד), וז”ל, תני ר”ש בן יוחאי אם ראית דור שנתרשלו ידיהם מן התורה, עמוד והתחזק בה ואתה נוטל שכר כלם, וכה”א ואל תבוז כי זקנה אמך, וכן מצינו באלקנה שהדריך את ישראל לעלות לרגל ע”כ.

קרא פחות
אורח חייםארבע אמותהתורהמשהערביתשחריתתפילהתפילין
נשאל: ד׳ באב תשפ״דב:

בבה”ל בהקדמה לסי’ עד מבואר בשם הפמ”ג דכנגד ערוה ממש הוא דאורייתא וכן מבואר בחי”א להדיא בנשמת אדם כלל ד סק”ב ובפשטות דברי הפנים מאירות ח”א סי’ עד וכ”כ כה”ח ריש סי’ עה ובשו”ת מהר”ם בריסק ח”ב סי’ ע. ויש להוסיף ...קרא עוד

בבה”ל בהקדמה לסי’ עד מבואר בשם הפמ”ג דכנגד ערוה ממש הוא דאורייתא וכן מבואר בחי”א להדיא בנשמת אדם כלל ד סק”ב ובפשטות דברי הפנים מאירות ח”א סי’ עד וכ”כ כה”ח ריש סי’ עה ובשו”ת מהר”ם בריסק ח”ב סי’ ע.

ויש להוסיף דאינו כ”כ תמוה דהרי זה מפורש בגמ’ ופוסקים שצואה ממש הוא דאורייתא ובגמ’ משמע שהם אותו דרגת איסור וכן בלשון הרמב”ם בפ”ג מהל’ ק”ש הט”ז (אם כי אין כל פרטי הדין המובאים שם מדאורייתא ואכמ”ל, כמו בכל מצוה שפרטותיה חלקם מדרבנן אלא שנקט להם יחד עם עיקר הדין).

ויש לציין עוד דלענין טפח (בשאר מקום מכוסה) ושיער ומראה יש בזה נידונים בפוסקים [עי’ המקנה קידושין ע ע”א, גינת ורדים למהר”א הלוי ח”א גן המלך אות ק’ ומה שהביא שם בשם המהריק”ש, פרי מגדים שושנת העמקים כלל ט, שדי חמד קוף מב], וכן יש שדנו ונחלקו לענין ערות קטן [עי’ קרית ספר להמבי”ט פ”ג מהל’ ק”ש ותורת חיים סי’ עה ושו”ת מהר”ם בריסק שם], אבל מ”מ בין האחרונים שנקטו להקל בהם להחשיבם דרבנן ובין האחרונים שנקטו שהם דאורייתא משמע דמ”מ ערות אדם ממש (עכ”פ בגדול) הוא דאורייתא.

וכן ציינו לזה לדברי הרשב”א בברכות [המובא בב”י סי’ עה] דהגדרת דין דטפח הוא משום הרהור דטריד ולכן לא חשיב ערוה לגבי דידה, וכמו שנתבאר עוד בחזו”א או”ח סי’ טז סוף סק”ז, ואילו גבי ערוה ממש בעי’ טוחה וכו’ כמבואר שם ע”פ הגמ’ [וראיה זו הביא הפמ”ג גופיה בסו”ס עה ע”פ משמעות הסוגיא בגמ’].

ועי’ ברמב”ן בשכחת לאוין מצוה יא שמנה ערות דבר בלאוין רק דלא פירש שהכונה לענין קריאת דבר שבקדושה כנגד ערוה, ועי’ בב”י אה”ע סי’ כא שנקט דהוא פלוגתא דרבוותא בענין הסתכלות באשה אסורה אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובאחרונים יש שהסכימו שהוא פלוגתא ויש שלא הסכימו, ועי”ש בב”ש ועצי ארזים ובאוצה”פ.

ומ”מ עדיין בניד”ד יש מקום לומר דגם אם ראיית מקום מכוסה הוא דרבנן מ”מ בלאו הכי אמירת דבר שבקדושה כנגד ערות אדם ממש חמור אפי’ מאמירת דברים שבקדושה כנגד טפח במקום מכוסה כמו שנתבאר לדעת הפוסקים וכמו שכתב בנשמ”א הנ”ל.

ועי’ במסגרת זהב על המשניות (נדפס בסוף המשניות) מש”כ שם בפ”ג דברכות דהדרשא ולא יראה וכו’ אסמכתא היא, ויל”ע בכוונתו מה בא למעט מהדאורייתא, וכמדומה דלא בא למעט מהדאורייתא אלא רק בערוה בעששית שכבר נזכר בזה נידון בפוסקים דאפשר שאינו דאורייתא, עי”ש בפנים דבריו.

אבל יש לדון להדעות שהביא הפמ”ג סי’ עה א”א סק”א [והם הפר”ח סי’ עג ב והב”ח שם ס”א] דבדיעבד בקרא כנגד ערוה יצא מה יסברו אותם הדעות לענין אם הוא דאורייתא או לא וצלע”ש בפנים.

מה ששאלתם למה לא מנוהו חלק ממוני המצוות, הנה למעשה להרמב”ן הוא פרט במצוות ולא יראה בך ערות דבר שהוא כן נמנה במנין המצוות וכן יש עוד שמנוהו ממוני המצוות, והקושי’ היא בעצם על אותם שהשמיטוהו, והוא קושיא כללית על הרבה דברים שנשמטו, וידוע מש”כמ במעלות התורה בשם הגר”א בביאור דבר זה שרק עיקרי הכללים נמנו ולא הפרטים והענפים גם מה שנחשב כמצוה בפני עצמה, אבל בד”כ משתדלים ליישב הקושיות, ובענייננו יש לדון בזה אם נימא דבאמת יש סוברים שאינו כלול בשום מצוה.

קרא פחות
דרבנןהתורהקטןקידושיןקריאת שמע
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

 {מוצאי יוה”כ תשע”ו לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’} אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד ...קרא עוד

 {מוצאי יוה”כ תשע”ו
לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’}

אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד עכשיו, רק יקח לו זמן ומתכוין לפרוש מהם מיד כשיוכל, האם ימחלו לו גם העבירות שלא הצליח לפרוש מהם או לא.

ואת”ל שלא, מה לגבי כפרת יוה”כ.

אשמח לקבל תשובה חזרה.

ועוד שאלה שמטרידה אותי, במ”ש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממ”נ אם זה תלוי בבחירתו מה ההכרח שיבחר ברע, מלבד שזה לא מסתבר, כי יש בחירה, א”כ גם א”צ תשובה ע”ז, וצ”ע.

 {יתן ה’ וכו’ אשמח מאוד בהשתתפותך
ידידך יוסף דוד אנקוה
בע”ה י”ב תשרי תשע”ו עש”ק פ’ האזינו
לכבוד ידידי החתן היקר והנעים הרב יוסף דוד נ”י}

תשובה

א) הנה לגבי שאלתך הראשונה, לכאורה זה יהיה תליא מהו המפריע והסיבה שאינו יכול לעזוב את אותה העבירה, דהנה אם מדובר כאן באונס לכאורה מילתא דפשיטא היא שא”צ לחזור בתשובה ממה שהוא מוכרח לעבור את אותה העבירה באונס, ולמשל מי שהוא חולה מעים שאין יכול להניח תפילין, פשיטא שיכול לחזור בתשובה על מה שפ”א כשהיה בריא לא הניח תפילין, [ר”ל לדעות שעבר איסור ע”ז, עי’ במ”ב סי’ ל”ו ואכמ”ל, ומ”מ עבר איסור מצד הק”ש בלא תפילין], והקבלה לעתיד שלו היא שמקבל ע”ע דלכשיבריא שוב שיניח תפילין תמיד, דאטו מי שאנוס שוב לא יוכל לחזור בתשובה אם עבר אותה העבירה שעליה נאנס כעת ג”כ.

וגדולה מזו כתב באלף המגן סי’ תר”ו סק”ג בשם ס’ יפה ללב, י”א דאם חבירו שחטא לו אינו בעיר, וקיבל עליו בלבו לפייסו כדבעי, אזי מכפר לו יוהכ”פ.

ואולי הספק באופן שהוא נהנה ושמח מהעבירה שעובר באונס, והנה ידוע שיש בזה נידון אם בכה”ג עבר איסור, ואכתוב כעת הזכור לי ע”ז, דלדעת החלקת יואב אין עובר איסור בזה, ואילו לדעת השבט מוסר עובר בזה איסור עוד טפי ממזיד, שבזה מכעיס להקב”ה יותר, אכן שוב זה אינו קשור לענינינו, דממ”נ למ”ד שעובר בזה איסור א”כ אינו חוזר מזה, ואם ירצה לחזור צריך ג”כ לקבל ע”ע שלא לשמוח בעבירה, היינו לקבל ע”ע שיהרהר בחומר העבירה ובמי שציוה עליה עד שתצא השמחה הזרה הלזו מלבו, ולמ”ד שאין עובר בזה איסור אין עליו חיוב מצד הדין לחזור מזה וכנ”ל.

וכנראה הספק הוא באופן הנהוג בזמנינו, שכאשר מחזירין בתשובה אדם שלא נהג מצות כלל, נזהרין שלא לחייבו במצוות מיד יותר מדי, וכנראה שלפי הנסיון של המחזירים בתשובה הוכח דבד”כ מי שאין עובר התהליך כסדר אינו עומד במקומו אח”כ אלא נשבר ונופל ממדרגתו, וראיתי בס’ מנחת תודה שדן מרן הגרח”ק שליט”א במי שהחזירוהו בתשובה מה יעשה מיד, ואמר דהמצוה הראשונה שיעשה הוא להשלים כל הפרשיות של שנים מקרא משמחת תורה עד עתה, [למאן דס”ל הכי בשו”ע], אמנם אין להוכיח מזה הרבה דלא ס”ל מזה, די”ל דלא כיון לנקוט דוקא האופן המציאותי והאקטואלי, וגם אפשר דישנם אשר יכולין לשוב מיד, ובזה מיירי הגרח”ק, ומ”מ יש להצדיק דרך זו ע”פ דברי הגרי”ס זצ”ל באור ישראל לגבי התשובה שלנו אשר היא ג”כ בהדרגה, וע”ז מסתפק השואל שיחי’ האם זוהי סיבה טובה ומספקת, דחשיב כאונס כיון שא”א לחזור בתשובה בלא תהליך זה, וממילא דינו ככל הני דלעיל שאין האונס מעכבן מלעשות תשובה או לא.

והנה אינו לפני כעת הס’ אור ישראל לעיין בו מ”ש בגדרי התשובה בזה, אכן כמדו’ שלפ”ד מרגע שנתן אל לבו לקבל ע”ע ענין תהליך התשובה חשיב קבלה גמורה, וכבר נודע בשער בת רבים מש”כ המבי”ט בס’ בית אלהים דסגי ברצון והחלטה וכו’, ע”פ מש”כ בקידושין מ”ט ב’ המקדש ע”מ שאני צדיק גמור אפי’ רשע חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו.

ויש ראיה לזה קצת מלשון רבינו יונה בשע”ת שער ב’ סי’ י’ לגבי מי שמקבל ע”ע לשמוע דברי המוכיחים, וז”ל: כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם.

והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר.

ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח): “וילכו ויעשו בני ישראל” (שמות יב, כח), וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד.

ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.

שנאמר (שמות כד, ז): “נעשה ונשמע – ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני “נעשה ונשמע”, שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה.

ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע עכ”ל.

וז”ל כמוה”ר יחזקאל לוינשטין ז”ל אור יחזקאל עמ’ ע”ד בשעה שמשתדל לבקש איזה דרך לתשובה, כבר יצא מדרכי החטאים, ואינו שנאוי משוקץ ותועבה, ויש לו תקוה להגיע לאהוב וחביב עכ”ל, ואמנם אי”ז מדבר בדרגות התשובה הגמורה.

ואיתא בפסיקתא רבתי פיסקא שובה: שובה ישראל, משל למה הדבר דומה, לבן מלך היה רחוק מאביו מהלך מאה יום, אמרו לו אוהביו חזור אצל אביך, אמר להם איני יכול, שלח אביו ואמר לו הילך מה שאתה יכול לפי כחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך, כך אמר הקב”ה שובו אלי -היינו המעט שאתם כן יכולים- ואשובה אליכם, ואני אשלים לכם תשובתכם ע”כ.

ב) בענין שאלתו השניה, בפי’ המקרא [קהלת פרק ז פס’ כ] כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, האם אין בחירה, הנה קודם העיון נראה לבאר ע”ד הפשט בב’ אופנים, ידוע מה שדנו הראשונים בענין הקו’ על ידיעה ובחירה, שהקשה הרמב”ם בהל’ תשובה דמחד יש בידו לבחור ומאידך הקב”ה יודע מה שעתיד להיות, וע”ש ובראב”ד, והרמב”ן ז”ל בשער הגמול נקט באופן פשוט שיש בחירה ביד האדם ואעפ”כ הקב”ה יודע במה הוא עתיד לבחור ולא נסתר ממנו כלום, וצ”ל שהכל ברור במה יבחר לפי תהלוכות נפשו נטיותיו וכוחותיו, אך מ”מ חשיב בחירה עדיין, והקב”ה יודע זאת בודאי מכל מקום מכח ידיעה ולא מכח זה, ולפ”ז גם מ”ש כי אדם אין צדיק וכו’ אי”ז סותר ענין בחירה מה שיש לו עבירות וכנ”ל, [ועיין בשפתי חיים להרב פרידלנדר מ”ש בענין ידיעה ובחירה].

ובאופ”א י”ל דכך הוא ההכרח, ואע”פ שבכל עבירה בפ”ע יש בחירה מ”מ חומר הנסיון מכריח שבואי יהיו עבירות שיכשל בהן, ואפשר דב’ הדעות בספ”ה דשבת דף נ”ה ב’ פליגי בזה האם אין אדם וגו’ דוקא הוא או לאו דוקא.

וכמש”ש התוס’ ארבעה מתו בעטיו של נחש, והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו’ ברוב בני אדם קאמר עכ”ל, ומבואר דאין זה דין שנגזר על האדם אלא משפט תהלוכות נפשו, וזהו להך מ”ד התם, ופליגי שם.

והנה באמת יש להוכיח מכמה מקומות דבודאי יתכן שאדם יעבור נסיון שלא יוכל להנצל ממנו, ואפשר דמ”מ היינו קרוב לאונס ולא אונס גמור.

וז”ל הגמ’ סוכה נ”ב א’, בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו, שהוא מסית את האדם הסתה שהיא למעלה מיכולתו, ואי’ התם, אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה.

ועיין סוטה על מ”ד לעשות צרכיו נכנס [ואה”נ ההיא מטרוניתא אמרה לר’ יוסי בן חלפתא שלא יתכן שעמד ע”ע כדאי’ במדרש].

וע”ע בקידושין פ’ במעשה דר”ע חסידא חזי דאנא בשרא וכו’, ומבואר שזהו יצה”ר שאין ביד האדם לעמוד כנגדו, ויש עוד לשונות בראשונים ע”ז.

ובמסכת חגיגה דף ט”ז א’, והאמר רבי אלעא הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה, ונחלקו הראשונים שם וי”א דאה”נ יעשה מה שמוכרח ובלבד שלא יחלל ש”ש.

וביומא דף י”ט ב’, דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקדוש ברוך הוא מאי אמר אמר ליה לפתח חטאת רובץ ופרש”י – יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

והנה כ”ז אפשר לתרץ כנ”ל דמיירי בקרוב לאונס ולא שיש אונס ממש דא”כ אין בחירה, וראיתי בא’ מספרי הראשונים ז”ל על המידות שכתוב שם, דהקב”ה ברא את האדם באופן חמרי שא”א לו לינצל מן העבירות, והטענה על האדם היא רק שעליו לשוב מן העבירה שנכשל בה, שלא ישאר עמה.

ועתה עינתי במפרשים ז”ל על הפס’ כי אין צדיק וכו’, וראיתי דלדעת האלשיך שם [וע”ש גם באב”ע] הכונה גם על איזו פניה בלתי טובה, ע”ש שהאריך וסיים, וקל וחומר הדברים אם בחשבו שעושה טוב חוטא בהעדר החכמה, מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה עכ”ל.

[ואגב ראיתי בס’ הגאון דבתחילה כשבא הגר”ח לפני הגאון ז”ל לשאול אם לפתוח הישיבה שתק הגר”א, ורק אח”כ בפעם אחרת הורה לו שיש לפתוח הישיבה מיד, וביאר דבאמת מעיקרא הי”ל לעשות כן, אלא שמרוב להיטותו הי’ חשש הגר”א שמא תהי’ לו פניה בזה, ורק אח”כ כשלא היה להוט כ”כ הורה לו להקים הישיבה, ועיין באבן שלמה ספ”ח].

אכן לכאורה שייך להוכיח דלא כהאלשיך ממ”ש בפ”ק דזבחים [דף ו’ ב’] ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ופרש”י, שאינו מחוייב עשה – שלא עבר עשה, ומבואר דהוא בודאי יותר מסתם פניה וצ”ע.

וז”ל רב סעדיה גאון ז”ל, בס’ האמונות והדעות מאמר ה’, ואם יאמר אומר, מפני שמצאנו בתורה (במדבר כ”ח כ”ב) ושעיר חטאת אחד לכפר עליכ’, ידענו כי אי אפשר בלתי חטא, נאמר כי זה נכתב על האפשר, ואם יחטא יכפר לו בו, ואם לא יהיה לנו עליו הגמול.

ואם יאמר, איך אמר, (קהלת ז’ כ’) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, נאמר לא אמר זה כי אם על היכלת, כי אין אחד מן הצדיקים יכול לעשות טוב אלא הוא יכול לעשות רע, אבל הוא בורר בטוב ומגבירו על הרע.

אבל המקצר היא המיקל במצות עשה, והוא שנאמר עליו עובר על מצות עשה, והוא המקל בתפילין ובצצית ובסכה ולולב ושופר והדומה לזה, והוא במעלה הזאת מן החטא.

אך החוטא הוא העובר על מצות לא תעשה, אבל לא על החמורו’, ובאי זה צד נדע שאינם חמורו’, מפני שלא הגדילו ענשם בעול’ הזה, והוא נקר’ עובר על מצות לא תעשה, והוא כמי שמקל בנבלה וטרפה ושעטנז ובעוננות ובכחש, והדומה לזה שענינו במעלה הזאת מן החטא.

אבל המזיד הוא שעובר על החמורות, והם שיש בו כרת בידי שמים, ומיתה בידי שמים, וארבע מיתות בית דין, ובזה נדע כי הם חמורות, כמו העריות וחלול שבת והאכילה ביום הכפורים, וחמץ בפסח, והדומ’ לזה, הוא במעל’ הזאת מן החטא.

אבל הכופר הוא העוזב העקר, ר”ל בורא הכל יתברך וית’ וכו’ עכ”ל.

[ע”ע מגן אבות לרשב”ץ על מס’ אבות פ”ב מט”ז, ד’ י”א, ד’ ט”ו].

ובספר העיקרים מאמר ד פרק לח, הנה יפול בענין העונש שאלה חזקה וקשה מאד, והיא כי אחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז’ כ’), יתחייב לפי זה שיהיו כל האנשים נדונין בעונש בלתי בעל תכלית על איזה חטא שחטאו או מרו פי השם אף על פי שיתחלפו באיכות העונש, ואם כן אפוא מי הוא זה ואי זה הוא שימלט את נפשו מעונש נצחי לפי המדה הזאת, ואיך יזכה ילוד אשה לשכר הנפשיי הן שיהיה זמניי או נצחי, ויותר קשה מזה מה שנמצא לרבותינו ז”ל (סנהדרין י”ז ע”א) שאמרו שהעונש הוא זמניי, אמרו דינן של רשעים בגיהנם י”ב חדש, ובשכר אמרו שהוא נצחיי, כמו שהוכיחו זה מלעולם יירשו ארץ.

ומה שנראה לי בזה הוא כי כמו שבשכר אף אם הדין נותן שיהיה זמניי ישוב נצחיי על צד החסד כמו שבארנו, כן בעונש אף על פי שהדין נותן להיות נצחיי הנה הוא ישוב זמניי על צד החסד, וזהו שאמר הכתוב על העונש הזמניי המגיע מהשם יתברך על הרשעים שהוא מגיע על צד החסד, אמר המשורר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס”ב י”ב – י”ג), יאמר כי ממה שנזכר בתורה שהשם יתברך אינו מנקה לרשעים אבל משלם עונם אל חיקם, שמענו שתים, האחת כי עוז לאלהים לעשות משפט ברשעים ולתת לאיש כדרכיו, כמה שאמר הכתוב ועוז מלך משפם אהב (תהלים צ”ט ד’), ובזה המשפט בעצמו שהוא עושה ברשעים שמענו כי עם ה’ החסד, וזהו שסמך לזה ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר כי במה שאתה משלם לרשע עונש זמניי כמעשה העבירה שעשה שהיה זמניי, נראה שאתה מתנהג עם האדם במדת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל השם יתברך שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית, כמו שבארנו, ויאמר שבעונש שנראה שהוא מגיע אל הרשע בעולם הזה על עבירות שבידו שמענו שתים, כי עוז לאלהים לעשות משפט בעוברי רצונו, ושהוא מתנהג במדת חסד במשפט הזה, אחר שהוא מעניש אותו עונש זמניי כמעשה העבירה שהיה זמניי, וזה כדי שינצל מעונש נצחי בעולם הבא עכ”ל.

קרא פחות

התורהחולהחזקהילודיצר הרעמשהמשיחנהנהסוכהעוברקבלהקהלתקטןשבתתפיליןתשובה
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

בס”ד ‏יום שלישי ה’ אב תשע”ו לכבוד הרה”ג מתתיהו הלברשטט שליט”א שלום רב ייש”כ על מאמרכם הנפלא ששלחתם אלי, והנני להוסיף בזה קצת: א) מש”כ תרגום ‘ר בֵי’, נער צעיר בשנים. אלשיך וכו’ עכ”ל. עיין מתני’ ריש תמיד והרובין עומדין שם ובמפרשים שם. ב) מש”כ ע”ד ...קרא עוד

בס”ד

‏יום שלישי ה’ אב תשע”ו

לכבוד הרה”ג מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

ייש”כ על מאמרכם הנפלא ששלחתם אלי, והנני להוסיף בזה קצת:

א) מש”כ תרגום ‘ר בֵי’, נער צעיר בשנים.

אלשיך וכו’ עכ”ל.

עיין מתני’ ריש תמיד והרובין עומדין שם ובמפרשים שם.

ב) מש”כ ע”ד הזוה”ח איכה נ”ו ב’ וז”ל, והאור זה התלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאוריית’.

לבתר דאתבטל דא כביכול אשתארו בחשוכא דכתיב במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי דאזלין ביה בני עלמא במחשכים.

לענ”ד אין זה הנקרא תלמוד ירושלמי של רבי יוחנן, שאף הוא מלא פלוגתא ואינה כל כך ברור.

אלא נראה שהולך על התלמוד שהיה בזמן המקדש והיה אור התורה ותלמוד בבלי הכוונה לתלמוד שאחרי גלות החרש והמסגר ואז היתה ירידה באור התורה עכ”ל.

באמת יש ממש בדברים, דהרי גם בני א”י וירושלים היו בגלות, אבל מ”מ בכמה מקומות ברז”ל מבואר דמעלת בני א”י בתלמוד שלהם עדיפא מבני א”י, עי’ חגיגה י’ א’, והרי ממש דוגמת מאמר הלזה שבזוה”ח אי’ בסנהדרין כ”ד א’ במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל, וע”ש בכל הסוגיא.

א”כ יש ממעלת תלמוד ירושלמי על פני תלמוד בבלי בזה גם בתלמוד ירושלמי האחרון, אם כי לא לגמרי, ולמשל אין הוה אמינות בתלמוד הירושלמי כמו בבבלי.

קרא פחות

התורה
נשאל: ח׳ בטבת תשפ״דב:

לפי הכרעת המשנ”ב (קו ד) חיובן בשחרית ומנחה ולענין ערבית אינן מחוייבות, ויש שכתבו שקבלו על עצמן גם ערבית (ע’ כה”ח רצט סב), ולענין נשים שטרודות בגידול ילדים יש שנקטו שמעיקר הדין אינן מחוייבות בתפילת שחרית שלנו אלא בתפילה קצרה ...קרא עוד

לפי הכרעת המשנ”ב (קו ד) חיובן בשחרית ומנחה ולענין ערבית אינן מחוייבות, ויש שכתבו שקבלו על עצמן גם ערבית (ע’ כה”ח רצט סב), ולענין נשים שטרודות בגידול ילדים יש שנקטו שמעיקר הדין אינן מחוייבות בתפילת שחרית שלנו אלא בתפילה קצרה (בשם החפץ חיים והחזו”א ועוד, עי’ בביאורים ומוספים שם, ויעוי’ באריכות דברים בהליכות שלמה אלא שנראה מדבריו שחולק על המשנ”ב שם בחלק מדבריו).

ולמעשה בנות אשכנז הנוהגות כהמשנ”ב נשים אינן מחוייבות בתפילת ערבית אלא אם כן רצו להחמיר על עצמן או באופן שידוע שיש מנהג כזה, וכן ראוי לעשות כן ע”פ דברי רבינו יונה שהביא בשו”ת אז נדברו יב סה (אלא שאין כוונת רבינו יונה לחיובא כלל כדמוכח מלשונו ויש להוסיף בזה עוד ואכמ”ל), ובנות ספרד הנוהגות כהכה”ח יתפללו ערבית.

ולענין חיוב אשה בשחרית כ’ המשנ”ב שם שנכון שיאמרו גם ק”ש ויאמרו גם אמת ויציב, ועוד כ’ (סי’ ע סק”ב) שחייבות גם בפסוד”ז עם ברוך שאמר וישתבח, וכן מחוייבות בברכות התורה (עי’ או”ח מז סי”ד), וכן לכאורה מחוייבות בברכות השחר (עי’ משנ”ב סי’ ע שם).

ועי’ בקובץ תשובות של הגרי”ש ח”א סי’ יד שהוסיף עוד שתאמר פרשת התמיד, ועי”ש בכל דבריו.

קרא פחות

התורהידילדיםערביתשחרית
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה”ח הג”ר עקיבא משה שליט”א, רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם? שנאמר על הקב”ה: “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו” (תהלים קג, יג). ובמקביל נאמר: ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה”ח הג”ר עקיבא משה שליט”א,
רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם?
שנאמר על הקב”ה: “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו” (תהלים קג, יג).

ובמקביל נאמר: “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי” (איכה ד, י).

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים,
חודש טוב ומבורך וכתיבה וחתחימה טובה!
מיד’ ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בס”ד

‏יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן שליט”א

שלום רב

איתא בפסיקתא דרב כהנא וז”ל, א”ר שמואל דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים (תהלים קג: יג).

ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א’ הקדוש ברוך הוא אנא עביד דידאב אנא עבד דידאם (אני עושה של אב ואני עושה של אם – ביאורי שם).

אנא עביד דידאב, כרחם אב על בנים (תהלים שם).

אנא עביד דידאם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א’ הק’ אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא: יב) (אנכי אנכי, כפל תנחומין אני מנחמכם, רחמים ותנחומין – ביאורי שם).

וכתבתי בביאורי שם, לרחם במעשים ולנחם בדברים, דהיינו שדרך האב לרחם על בנים במעשים, אבל האם לא תמיד יש לה את היכולת לכך, ולכן היא משתמשת בדיבורים, ומחזקת את רוח בנה, ולכך נמשלו רחמי הקב”ה על ישראל לרחמים של אב הפועל והיכול לפעול למען בנו, ולא לרחמים של אם שאמנם מרובים המה אך לא תמיד יכולים לסייע, מאידך גיסא התנחומים שמתבטאים ברגש ושידולים בזה יפה כוחה של האם משל האב, ולכן נמשלו תנחומי הקב”ה לתנחומין של אם.

ביאור נוסף הובא בבראשית רבה פרשת וישלח פרשה עח [וכן בפסיקתא שם], וז”ל, כרחם אב על בנים, תני ר’ חייא כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן שבאבות, ר’ יהודה אמר זה אברהם, אמר אברהם (בראשית יח) חלילה לך מעשות כדבר הזה, ר’ לוי אמר יעקב והוא עבר לפניהם, אמר טב דיגע בי ולא בהון, ר”ל שיעקב העדיף שיפגע בו ולא בבניו ונשותיו.

לפי זה אין הכונה באופן כללי לרחמים של אבות שהם יותר משל אמהות, אלא לרחמים של אב המסוים שנתגלה ברחמיו הגדולים.

אכן יעוי’ מה שכתב בריקאנטי בראשית ל’ וז”ל, וידעת כי מדת הדין לאם שנאמר [משלי לא, א] משא אשר יסרתו אמו.

ומדת רחמים לאב שנאמר [תהלים קג, יג] כרחם אב על בני עכ”ל, ודבריו הם ע”פ הסוד.

ומבואר עוד ברבינו בחיי בראשית ב’ כ”ג וז”ל, וע”ד המדרש: (ב”ר יז, ג) עצם מעצמי, האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם, אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח.

ומפני זה תמצא באדם “וייצר”, כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר.

ובאשה נאמר בה “ויבן” כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים.

ומזה אמר הכתוב: (תהלים קג, יג) “כרחם אב על בנים”, יחס הרחמים לאב, ויחס מדת הדין אל האם, הוא שכתוב: (משלי לא, א) “משא אשר יסרתו אמו”.

ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן עכ”ל.

ומדבריו נראה שמבאר הדברים לחיי המעשה, וצע”ק דבעלמא אמרי’ נשים רחמניות הן, וצ”ל דיש הבחנות בזה.

מה שהובא ממגילת איכה זוהי פורענות, ואין מביאין ראיה מן הפורענות, כך שאדרבה רוב הרחמנות נהפכת כאשר ישנה פורענות.

***

‏ המשך שאלות מהשואל הנ”ל

{בס”ד
שאלות מתשובתו של כבוד הרב שליט”א:
א.

מה ההבדל בין שאדם הושם בג”ע לבין האשה שנבנתה בתוך ג”ע?
ב.

האם יש הלכה למעשה שניתן ללמוד משאלתי (לא רק להשקפה)?
ג.

מדוע לא ניתן להביא ראיה מן הכתוב אפילו הכי שזה פורענות?
ד.

האם האבות לא היו רעבים בזמן הפורענות והם לא בשלו ואכלו בשר אדם שהם ילדיהם?
ה.

איך קרה מצב כל כך גרוע שהאימהות בשלו בשר ילדיהן (גם בשואה האיומה לא שמענו על כך)?
ו.

למה בשלו בשר ילדיהם האם לאכול או מדובר במעשה לימודי עבור הלומד?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכה עצומה!
הקט’ אהרון}

תשובה

יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב

א.

יתכן כי כונת רבינו בחיי בפרט זה אינו מצד ענין הקשיות שיש באשה, אלא מצד ביאור המשך הפרשה שם בבראשית, ומ”מ ראה בנדה ל”א ב’ וז”ל, ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, ודומה למדרש שהחוה”ל הביא, ושם ג”כ אין הכונה לג”ע.

ב.

אם שאלת כבר אביא בזה מה שכתב בשו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ’ איסורי יחוד פרק כ”ז ס”ק כ’, וז”ל, אזכיר בזה גם מה שראיתי בספר אפי זוטרי על אה”ע סי’ כ”ב שכותב נמי ליישב טעם חילוקי הטעמים בין איש לבאשה בדרך זה, דבאיש משום שהאמהות הן המביאות לבניהן לבית הספר וידוע דרחמי אב ואם על הבנים ובפרט נשים וכדכתיב ידי נשים רחמניות ולעולם יראות על בניהן שלא יכו אותם המלמדים ע”כ ודאי באים להרבות דברים עם המלמדים להשגיח על בניהן בעין החמלה וממילא באות לידי קירוב דעת עם המלמד דסברי למימר מתוך כך יאהבו גם את בניהן אהבה יתירה ולא יכבידו עולם עליהם ומן השיחה יוכל לבא לידי הרהור ומהרהור למעשה, וזהו מ”ש הרמב”ם ומרן ז”ל שנמצא מתגרה בנשים שע”כ הזהיר התנא ואל תרבה שיחה עם האשה וכל המרבה דברים וכו’, משא”כ באשה המלמדת תינוקות שאף אם באים אבות הבנים להביאם ללמוד אין טבעם רך כמו בנשים וגם כי האב יודע קרא דכתיב חושך שבטו שונא בנו ואין טבע האבות לצוות על המלמד שלא יכה אותם אדרבא רוצים שילמדו תורה כי חייב אדם ללמד את בנו, ואף אם ירצה לחלות פניה שתשגיח על בנו בעין החמלה אין דרך שהאב כדי שתרחם על בנו תתבענה לשם ניאוף אדרבא אפ’ שאם היא צנועה תשפוך חמתה על בנו א”כ אין לך טעם אחר לחוש ולאסור אלא כדי שלא יבא לידי יחוד עם האבות.

ג.

מכיון שבפורענות המושגים משתנים, וראה מה שכתב בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה פרק ד סימן י וז”ל, ידי נשים רחמניות.

מקודם, עכשיו בשלו ילדיהן, כלומר שכעת הן כבר לא נשים רחמניות, משום שהרעב מעביר אותן על דעתן.

ובעצם מה שהפסוק מביא הוא לומר חידוש שאע”פ שהם נשים שהיו רחמניות מ”מ בשלו ילדיהן.

והנה בעצם ענין זה שגם האבות יאכלו בשר בניהם נזכר במקומות בתנ”ך, כמו בדברים כ”ח נ”ד ועוד, וביאר הענין הרא”ם דברים כ”ח וז”ל, פירוש: תדע ש”הרך והענוג” אחד הוא, שהרי אחר שכתב “הרכה בך והענוגה”, כתב “מהתענג ומרוך”, דמשמע, דרכה וענוגה חדא היא, שאילו היתה הרכה לחוד והענוגה לחוד, מהתענג הענוגה ומרוך הרכה מבעי ליה.

אחר כך פירש ואמר: “ואף על פי שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מיאוס, ימתק לו מרוב רעבונו בשר בניו ובנותיו”, הוכרח לפרש “תרע עינו” ו”תרע עינה”, מרוב מתיקתו, שיומתק להם לרוב רעבנותם, תרע עינו ועינה על בניהם הנשארים מאחיהם השחוטים, מלתת להם מבשר אחיהם השחוטים.

ולא פירש אותו, שמרוב רעבנותם יתאכזרו עד שלא יתנו מבשר אחיהם השחוטים לבניהם הנשארים, על דרך (איכה ד, י) “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן”, מפני שענין הפנוק, שהוא הרך והענוג, אינו נופל בו, אלא הפכו, שבמקום הפנוק, שנפשו קצה המיאוס, שדרכו יותר מכל שאר בני אדם, אלא אף על פי שהם מפונקים והיה להם למאוס בשר בניהם השחוט, מרוב רעבנותם לא ימאסוהו, אלא ימתק להם כל כך, עד שתרע עיניהם, מלתת ממנו לבניהם הנשארים עכ”ל, ומבואר הענין כנ”ל דבפורענות הכל משתנה.

ה.

זהו קללה ככל הקללות הכתובות בספר התורה, וגם מש”כ ובנים יאכלו בשר אבות הוא קללה הכתובה בתנ”ך, ואע”פ שלא שייך לעשות דבר כזה גרם הקב”ה שיבוא לידי כן כמבואר המעשה בחז”ל.

ו.

בשלו בשביל לאכול, ראה למשל במדרש זוטא איכה, וראה עוד ביוסיפון הסיפור על האשה שבישלה את ילדה לאכלו, וזה מזמן מאוחר יותר.

בהצלחה רבה

קרא פחות
אהרוןהתורהיחודיעקבמשהתשובה
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו} בדברי הרמב”ן על הפסוק לדרוש אלקים א) הנה כתב הרמב”ן שמות י”ח ט”ו, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום כי ...קרא עוד

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו}

בדברי הרמב”ן על הפסוק לדרוש אלקים

א) הנה כתב הרמב”ן שמות י”ח ט”ו, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום כי לדברים רבים באים לפני כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם כי זה יקרא “דרישת אלהים” וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר ש”א ט ט לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה וכן ודרשת את ה’ מאותו לאמר האחיה מחלי זה מ”ב ח ח שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו וכן ותלך לדרוש את ה’ בראשית כה כב כמו שפירשתי שם ועוד שאני שופט אותם כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי ועוד אני מלמד אותם תורה והודעתי להם את חקי האלהים ואת תורותיו עכ”ל.

והקשה כת”ר א”כ מ”ט כתב רש”י יתר שיתר פרשה בתורה ואתה תחזה, הרי כבר מתחילה אמר את הענין של דרישת אלהים על החולים.

תשובה לא הבנתי הקושיא בזה, דזה היה מדברי משה וא”כ יתרו לא חידש כלום למשה בענין זה, וררק על מה שחידש נאמר שיתר פרשה בתורה.

ב) כתב רש”י שמות י”ח י”ג, ויהי ממחרת מוצאי יום הכיפורים היה כך שנינו בספרי ומהו ממחרת למחרת רדתו מן ההר ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר פסוק טז והודעתי את חקי וגו’ ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים ואין פרשה זו כתובה כסדר שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה שהרי נאמר כאן פסוק כז וישלח משה את חותנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה במדבר י כט נוסעים אנחנו אל המקום וגו’ שם לא אל נא תעזוב אותנו ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה הוא חובב הוא יתרו שהרי כתיב שופטים ד יא מבני חובב חותן משה עכ”ל.

והקשה כת”ר שליט”א, דא”כ אכלו לחם מאתמול ביו”כ, וגם הקריבו זבחים ביו”כ, ואיך הותר להם זה.

תשובה הנה בעצם זהי קושיית הרמב”ן אכן באמת לא הבנתי הקושיא, דהיא גופא קאמר רש”י שלפ”ז לא נפרש ממחרת על מעשה דיתרו, אלא ממחרת קאי על עניין אחר לגמרי, ובענין זה אזלי כל דברי רש”י כאן, וצ”ב.

וכן הרא”ם כאן האריך הרבה, ונעתיק כאן חלק מלשונו, וז”ל, ומה שלא פירש הרב ממחרת הסעודה הכתובה בצדו אבל הוצרך לפרש מהו “ממחרת” למחרת רדתו מן ההר שאין הירידה מבוארת כל כך כמו הסעודה הוא מפני שאין הסעודה סבה לישיבה לשפוט את העם עד שיתלה בה ישיבתו לשפוט את העם מה שאין כן בירידתו מן ההר שלולא שירד מן ההר עם התורה שבידו לא היה יושב לשפוט ולהורות חקי האלהים ותורותיו (פסוק ט”ז) ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים עכ”ל.

ומבואר דאי”ז שייך כלל ועיקר לסעודה הנ”ל אלא קאי על ענין אחר.

אכן המהר”ל בגו”א כאן כתב וז”ל, והרמב”ן הקשה דאם כן היו אוכלים ביום הכיפורים שהרי לפני יום הזה היה הסעודה ואין זה קשיא דעדיין לא נצטוו ישראל על יום הכיפורים דהא בשביל שנתרצה לו הקב”ה ביום הכיפורים הוקבע יום סליחה ויום כפרה לדורות רש”י דברים ט יח אם כן לא הוקבע אלא עד שנה שניה ושפיר אכלו ביום הכיפורים ע”כ.

ג) מה שהקשה סתירה בדברי רע”א, הנה מצינו בהרבה מדברי רבותינו סתירות בדבריהן, ועמ”ש מרן הגרח”ק שליט”א בהקדמתו לס’ עלי שי”ח, והוסיף שגם אצל החזו”א מצינו כן.

ובפרט שכאן בא’ מן המקומות נזכר כן בשם התוספת שבת, ובכה”ג אין להקשות כלל, דבהרבה מקומות מצינו בגמ’ דמשנינן הא דידיה הא דרביה.

וגם י”ל דהרע”א כתב כן רק כקושיא לחתנו בין כל הקושיות שם בתשובה בכמה וכמה ענינים שם (ח”ס או”ח כ”א), אך קיבלה מיניה מחתנו את תשובותיו שם על קושיותיו וגם תירוץ שע”ז.

וכעי”ז מצוי בגמ’ בתר דשמעה מרב פלוני וכו’ (שבת ל”ב א’, קל”ג א’ ועוד רבים), וכן קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ת”ש וכו’ (סנהדרין ל”ח א’, עירובין ע”ד א’), היינו דכיון שאמר לו טעמו קבלה מיניה, אף דמעיקרא לא סבר הכי, ובחלקם גם למסקנא קבלה מיניה.

אם כן זהו דבר פשוט שיתכן שיקבל את התשובה, ואינו דוחק כלל.

ד) מה שהקשה עמ”ש בויק”ר רפ”א להמשיל ענין השמיעה שהיתה בהר סיני – למשאוי, ועפ”ז איתא שם שמשאוי כמה שנושאין אותו יותר בנ”א הרי הוא קל יותר, וה”ה בקול שהיה בהר סיני ע”ש, והקשה כת”ר שהרי בקול לא שייך שיסייע הא’ לחבירו כמו במשאוי.

תשובה נ”ל דשאני קולות שהיו בהר סיני שהיה בהם ממש כדכתיב רואים את הקולות דהיינו רואים ממשות הקולות, כמ”ש רז”ל במכילתא שם, וגם אשכחן שהיו חוזרין לאחוריהן י”ב מיל עי”ז, ויתכן שהיה בזה כובד, ולכך שייך יותר לדמותןלמשאוי.

ה) מה שהקשה הג”ר אביגדור נבנצל עמ”ש רש”י ס”פ יתרו כ’ כ’, ואלהי זהב בא להזהיר שלא יוסיף על שנים שאם עשית ארבעה הרי הן לפני כאלהי זהב ע”כ.

דמ”ט שבק רש”י ג’.

תשובה הנה אי”ז המצאת רש”י אלא כבר איתא כן במכילתא, ואביא בזה ל’ המהר”ל בגור אריה שעמד בזה, וז”ל, שאם אתה עושה אותם ד’ ומכל שכן אם אתה עושה ג’ לפי שד’ הם זוגות גם כן יותר דומים לשנים ממה שדומה ג’ אל שנים ע”כ.

ויתכן עוד מ”ש רש”י ארבעה אורחא דמילתא נקט, דמצוי שאדם ישנה מן הכתוב בשביל טעם אבל לא לחינם דאין אדם חוטא ולא לו, וה”נ הכא שהרי היו ד’ פני כרובים בד’ חיות של המרכבה העליונה, ולהכי שמא ירצה אדם לעשות כעין המרכה העליונה, וה”ה דכל שינוי אסור, אלא נקט אורחא דמילתא מה שלבו של אדם מחמדת לשנות וכנ”ל.

ויתכן עוד מ”ש רש”י ארבעה, רצה לרמוז מה שנתקשו המפרשים על שלמה, עי’ פי’ רבינו חיים פלטיאל כאן ולקמן תרומה כ”ה י”ח, חומת אנך תרומה שם, ושו”ת רדב”ז ח”ו סי’ ב”א רפ”ט ועוד, היינו שגם מה שהיה כדוגמת שלמה [ר”ל שודאי טוב עשה והיה ע”פ הסוד ולא לחינם, אפ”ה-] אסור לעשות כן, עד שבפועל נצטוו לעשות כן ע”פ הדיבור.

וזה מישך שייך להתירוץ הקודם.

ו) מה שהקשה מ”ט הקדים הפייט בלכה דודי שמור לזכור שלא כפי שהוא בסדר התורה, הנה הפייט רצה לחתום שמו בפיוט, וזה מצוי הרבה כזה וכיוצא בזה.

ז) מה שהקשה מ”ט זכור ושמור נאמרו בדבור אחד, כמדומה שהטעם פשוט, דהא בעינן לאקושי שמור וזכור להדדי.

ואם כונתו רק מצד ששאר הדברים דמייתי רש”י שנאמרו בדבור אחד לא נאמרו מטעם זה, יעויין במפרשי רש”י שעמדו בזה.

וז”ל פי’ המיוחס לרע”ב על התורה, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת וכו’ נראה דנקט הכי לפי שהם דבר והפכו זכור מצות עשה ושמור לא תעשה כמו שאמרו כל השמר פן ואל אינן אלא לא תעשה ודוחק היא לומ’ שישנה משה מצות עשה ללא תעשה וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וכו’ מהר”ר.

ושמעתי אומ’ עוד לפי שזכור היא מצות עשה של קדוש היום כדילפינן בגמ’ והויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ושמור היא מצות לא תעשה ומצות לא תעשה שהזמן גרמא נשים חייבות א”כ תהיינה הנשים חייבות בקדוש היום והיינו דבר והפכו לכך אמר רש”י שבדבור אחד נאמרו כי לא איש אל ויכזב ומטעם זה העלו בגמ’ דנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דכל דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וכדאמרינן עכ”ל שם.

וז”ל פי’ הריב”א עה”ת, זכור את יום השבת לקדשו פרש”י זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים וגו’ וקשיא שאין ענין זכור ושמור כענין האחרים שכלם סותרים זה את זה כי האחד בא לאסור וחבירו בא להתיר אבל זכור ושמור שניהם באים לאסור וי”ל שזכור ושמור נמי סותרים זה את זה שזכור מצות עשה שפוטר בנשים מקדושת שבת דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ושמור הוא כדאמרינן כל מקום שנא’ השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ומחייב הנשים מקדוש דכל מצות לא תעשה נשים חייבות כפ”ח והואיל שישנן בשמירה ישנן בזכירה כדאי’ במדרש שלכך נאמר בדברות הראשונות זכור ובאחרונות שמור משל לאחד ששולח בנו אצל חנוני וצלוחית בידו ואיסר לקנות שכר שבר צלוחית ואבד האיסר בא לאביו וספר לו המאורע חזר ומסר לו צלוחית ואיסר ושרט לו שריטה באזנו ואמר לו בזאת השריטה זכור לשמור מה שאני מוסר לך כך הקב”ה בתחלה אמר זכור ולא נזהר מקושש וחלל שבת ונהרג דומיא לסריטת האזן לכך נאמר שמור בדברות אחרונות עכ”ל.

קרא פחות
הנביאיםהתורהמשהקבלהשבתתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{יום ב’ לסדר ויצא ד’ כסלו ע”ו קרית ספר} במ”ש גואלינו ה”צ שמו קדוש ישראל, וחותמין בא”י גאל ישראל, הקשה הג”ר יצחק סורוצקין שליט”א ר”מ דטלז דהרי אי”ז סמוך לחתימה מעין החתימה, דהחתימה קאי על גאולת מצרים, והסמוך לחתימה מיירי ...קרא עוד

{יום ב’ לסדר ויצא ד’ כסלו ע”ו
קרית ספר}

במ”ש גואלינו ה”צ שמו קדוש ישראל, וחותמין בא”י גאל ישראל, הקשה הג”ר יצחק סורוצקין שליט”א ר”מ דטלז דהרי אי”ז סמוך לחתימה מעין החתימה, דהחתימה קאי על גאולת מצרים, והסמוך לחתימה מיירי על גאולת ישראל.

תשובה הנה יש שאינם גורסים זאת, וכן בסידור הגר”א הוא בסוגריים, [ויעויין בס’ “סידור וילנא” שהאריך ללקט בענין זה].

וז”ל הרוקח בפי’ התפילה, ומצאתי כתוב { הערת המגיה שם, מובא בסידור ר”ש מגרמייזא עמ’ צט והרבה קטעים במחזור ישן ד”ז וכל הקטע מובא בערוגת הבושם ח”ד עמ’ 85 ובמנהיג הל’ ברכות סי’ מ’ הביאו בקצרה ונהגו לומר צור ישראל קומה וכו’ ושמעתי כנגד חמשה ישראל הכתובים בפסוק אחד עמוד שג בפ’ בהעלותך וראה עוד סדרע”ג עמ’ 222 אוצר הגאונים ברכות עמ’ 28 כל בו מחז”ו עמ’ 13 ועוד ע”כ.

}וז”ל גם בזה שגו צרפתים הרבה מאוד ששמעתי שמוסיפים בצור ישראל ואומרים בצור ישראל ואומרים גואלינו ה’ צבאות שמו קדוש ישראל וסמך שלהם על מה שנמצא כתוב שר’ מאיר ש”ץ זצ”ל היה אומרו וטעות הוא בידם כי חלילה שעלה על לבו אותו צדיק מעולם לאומרו כי בקי היה ר’ מאיר ש”ץ זצ”ל בסודות ובמדרשים וטעמים שהרי בצור ישראל י”ד תיבות וששים אותיות כנגד ששים רבוא שנגאלו ממצרים בי”ד בניסן וכן תמצא י”ד אזכרות בוישע וכן י”ד אזכרות באנכי לומר שלא נגאלו ממצרים עמוד שג אלא בזכות שאמרו שירה בי”ד אזכרות וי[שראל] קבלו התורה בעשרת הדברות שיש בו י”ד אזכרות וכל תרי”ג מצות כלולים בעשרת הדברות ורבינו סעדיה גאון פרשה באזהרות שלו שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו וכנגדן תמצא י”ד ה’ אלהי ישראל בספר ירמיהו לומר שאמר להם ירמיהו למה בגדתם באלהיכם ותשליכו את דבריו אחר גאיכם דעו לכם שלא הייתם כדאי להיגאל ממצרים בי”ד בניסן כ”א בזכותו של ישראל סבא לקיים הבטחתו שהבטיחו הקב”ה וזהו וירא ישראל את היד הגדולה ואמרו רבותינו ישראל סבא נחלקו בו חכמי ישראל יש מהם אומרים ישראל סבא זה אברהם אבינו ויש אומרים יעקב אבינו וכן תמצא י”ד אלהים בי”ט פסוקים בחומש שיש בהם ג’ אבות יחד לומר שבזכות האבות נגאלו ממצרים וכיון שראה שלמה המלך כוחן וחיבתן של אבות העולם כיון בתפלתו וקבע י”ד שם שמי לשמך לשם בדברי הימים וכן בספר יהושע י”ד ה’ אלהי ישראל אמר להם יהושע דעו לכם שלא הייתם כדאי ליגאל ממצרים וליכנס לארץ ישראל אלא בזכות שתקבלו מלכותו עליכם וזהו שכתוב לשם ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה’ אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו’ ועוד האריך רבינו החסיד הרבה מאוד אבל אין פנאי להאריך כאן וששים רבוא שנגאלו ממצרים כנגדם יסדו ששים אותיות בצור ישראל לומר לך שלא נגאלו משם כי אם בזכות שיקבלו את התורה שנתנה בששים אותיות וכו’ עכ”ל ע”ש, ומ”מ מבואר בדבריו שלא הוה ס”ל לומר זה.

ומיהו אפשר לתרץ קושיית השואל, די”ל שכיון שזוהי מידה של הקב”ה שהוא גואל א”כ גם מה שמזכיר על גאולת העתיד חשיב גאולה.

וכן מצינו בכמה מקראות שגאולת העתיד היא כעין גאולת מצרים, וכמ”ש בסוף ס’ מיכה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

וכן עוד מקראות כמו שדרשו רז”ל (עי’ מכילתא פ’ בשלח).

ובאבודרהם כתב, ונאמר גואלנו ה’ צבאות וכו’ והטעם שתקנו לומר בשחרית פסוק זה ובערבית פסוק (ירמיה לא א) כי פדה ה’ את יעקב מפני שביום אנו מבקשים מלפניו שיגאלנו וזה לשון גואלנו ובלילה כבר גאלנו ופדאנו מיד חזק ממנו שהם הגוים שאנו בעיניהם כקוצים ואעפ”כ השם מצילנו מידם בכל יום ע”כ.

קרא פחות
גאולההכתוביםהתורהיעקביצחקסידורשלמה המלךתשובה
נשאל: כ״ד במרחשוון תשפ״ה

הנה לדעת הרמב”ם בתשובה שהביא המשנ”ב בס”ס קנא סק”מ האיסור הוא רק אם הטינוף הוא מעל ההיכל, אולם בתשובה אחרת (שכתבתי להרב טורק) הרחבתי דכמה פוסקים פליגי על הרמב”ם, וגם הבאתי שם מדברי הפוסקים דטינוף גמור אין חילוק בין ארעי ...קרא עוד

הנה לדעת הרמב”ם בתשובה שהביא המשנ”ב בס”ס קנא סק”מ האיסור הוא רק אם הטינוף הוא מעל ההיכל, אולם בתשובה אחרת (שכתבתי להרב טורק) הרחבתי דכמה פוסקים פליגי על הרמב”ם, וגם הבאתי שם מדברי הפוסקים דטינוף גמור אין חילוק בין ארעי לקבוע (ונפק”מ למי שרוצה להשתמש בבהכ”ס שם), וגם ציינתי שם לדברי הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דאמרי’ חמירא סכנתא מאיסורא לענין להחמיר בספק סכנה, וכאן יש יותר מקום להחמיר להשתמש בבהכ”ס שם מחמת הט”ז בס”ס קנא שכ’ שנענש על פטירת בניו מחמת זה, וגם דהמשנ”ב סקמ”ב נקט דשומר נפשו ירחק מהקולא הנזכרת בנידון שם, ומשמע בדבריו דלכתחילה שומר נפשו ירחק מעל כל מקום בהכנ”ס ולא רק כנגד ההיכל עי”ש בלשונו.

אולם לענין להשתמש בבהכנ”ס תחת בית הכסא אם יש בזה איסור, הנה מאחר דהתפילה יותר מתקבלת בבכנ”ס שמקפידין על קדושתו (וכן הובא בשם הגר”א שאם היה בנין בהכנ”ס בנוי כולו לשמה היו כל התפילות שם כתקנן, ובאופן שאין מקפידין על הקדושה עי’ שבת קיט לענין דומה שאומר מלאך רע יה”ר שיהא לשבת האחרת כך וע”ע במכילתא דרשב”י רפי”ב דאין השכינה שורה בחו”ל אלא במקום טהור וכו’ והוא פשוט, ומקום טינוף הוא מביא לסט”א כמבואר ברק ערבי פסחים ועי’ מה שהביא בשבט מוסר), א”כ בודאי שהוא עדיף אבל איסורא ליכא, אבל להט”ז התפילה אינה עולה למעלה אם מתפלל תחת דבר טינוף, ולכן הוא דבר שאינו טוב כלל אם לא בדיעבד או בשעה”ד גדול.

ואמנם השעה”צ ס”ס קנא משמע דלא ברירא ליה דינא דהט”ז (בבהכנ”ס שאינו קבוע שאז החשש הוא רק מצד הט”ז עי”ש, וכעי”ז הנידון לענייננו לענין המתפלל עצמו דגם לדידיה החשש הוא רק מצד הט”ז דהרי מצד דינא דקדושת בהכנ”ס האיסור רק על המזלזל בקדושה), אבל בכנה”ג משמע שהסכים לדברי הט”ז, וגם השעה”צ לא דחה דבריו מכל וכל אלא בעיקר בא ליישב המנהג לגבי בהכנ”ס זמני ושאין דברי הט”ז מוכרחין לסתור המנהג, א”כ בודאי שיותר טוב לחשוש להט”ז ולא להתפלל תחת בהכ”ס כשאפשר בקל דמהיות טוב אל תקרי רע, (ועי’ בסוטה מו ע”ב כופין על הלויה מפני ששכר הלויה אין לו שיעור ודוק).

ולענין להתפלל בשטח חלל ביהכנ”ס שאינו תחת בית הכסא, היה מקום לדמותו לנידון המשנ”ב ובה”ל בסי’ עט ס”ג בשם הריטב”א ושאר פוסקים כשיש צואה ברשות סגורה אם אוסרת את כל הרשות.

אולם העיקר נראה דאם נשווה דין צואה לדין כלאים שהשוום הבה”ל שם ע”פ גמ’ דעירובין ממילא אין ללמוד משם לכל צואה בבית, דרק גבי חצר קטנה שנפרצה לגדולה סברת הרשב”א והריטב”א בעירובין צב ע”ב (והבה”ל גם בדעת רש”י ותוס’, ועי’ עוד בשוע”ר בקונטרס אחרון סי’ עט סק”א) דהוא דין חמור יותר בין לענין כלאים ובין לענין צואה בתפילה, משא”כ לגבי שאר כל צואה בבית דלא אמרי’ כן וכמו דלגבי כלאים לא אמרי’ דבכל כלאים בבית נאסר כל הבית וכמ”ש בריטב”א שם גופא (הובא בדרך אמונה פ”ז מהל’ כלאים הי”ט) דגם בחצר הגדולה גופא (שכל הקטנה נאסרה מחמתה) מותר להרחיק ד”א ולזרוע ואז יהיה אופן של היתר גם בקטנה עי”ש.

[ובביאור שי’ החולקים על הרשב”א והריטב”א עי’ קרן אורה בעירובין שם ע”א בדעת הרמב”ם פ”ח מהל’ תפילה ה”ז ה”ח ועי”ש במאירי ובהגהות הגר”א ודוק, אולם בדרך אמונה פ”ז מהל’ כלאים הי”ט נראה שנקט גם בדעת הרמב”ם כפרש”י לענין כלאים].

אבל יש להזכיר כאן דעת ר”ש בן אלעזר בברכות כה ע”ב דכוליה בית כד’ אמות והצואה אוסרת כל הבית, ובגמ’ שם הובאו כמה דעות אם הלכה כרשב”א או לא, אבל בפוסקים מבואר שאין הלכה כר”ש בן אלעזר בשו”ע ריש סי’ עט ובהג”ה שם ושו”ע ס”ס פז וכמ”ש הרא”ה ותלמידי ר”י שם ועי”ש במאירי מ”ש בשם יש מפרשים, אבל יעוי’ במשנ”ב ונו”כ ריש סי’ א’ דמשמע שיש שנקטו כשיטת ר”ש בן אלעזר בזה לענין שיהוי בנט”י של שחרית עי”ש, וצ”ל דבזה שהוא קיל כיון שאין לו מקור מגמ’ הקילו יותר (והואיל דאתאן לזה אציין דלפי הפוסקים שנקטו ששיהוי כדי הילוך ד”א לא עדיף מהליכת ד”א [ועכ”פ דשיהוי יתר מהילוך ד”א לא עדיף מהליכת ד”א גם אם נימא דשיהוי כדי הילוך גרידא עדיף מהילוך], א”כ לכאורה דלא תקנו במה שכוליה בית כד”א, ולפלא על הנו”כ בריש סי’ א’ שלא ציינו זה ודחו סברת השוללים ענין מה ששיהוי ד”א וכו’ ואילו הסומכים על הר”ש בן אלעזר לניד”ד לא העירו עליהם כלום מצד זה), ועי’ בתלמידי רבינו יונה בברכות שם מש”כ בשם הרי”צ גאות דהלכה כרשב”א, אולם עי’ מש”כ ע”ז בתלמידי רבינו יונה ובריטב”א בברכות שם.

ומ”מ גם אם נקבל שיש חשש איסורא בצואה בבית בהרחקת ד”א מ”מ שוב נראה דאין ללמוד משם, דסו”ס יש מחיצה מפסקת בניד”ד בין הצואה לבין המתפלל, וכן כשתפילתו עולה למעלה היא עולה דרך מקום שהוא מופסק במחיצה בין בית הכסא לבין מקום עליית התפילה.

רק דיש חשש אחר שאם אין עשרה במקום טהור א”כ הוא מצטרף עם עשרה שחלק מתפילתם אינה עולה למעלה להט”ז, וממילא יתכן שכח הציבור פגום בניד”ד בהגדרת עת רצון שהוא בשעה שהציבור מתפללין כמבואר בפ”ק דברכות, דאפשר דמעליותא דעת רצון בציבור (שאז הקב”ה מצוי בעשרה בכל השנה כמו בעשרה ימים שבין ר”ה ליו”כ כמבואר בגמ’), הוא כשמתקבלת תפילת הציבור.

ואמנם יש קצת פוסקים שנקטו שמצרפים אף את אותם שאין מתפללין כלל אם הם מיעוט עכ”פ ואכמ”ל, ויתכן דלאותם דעות לא אכפת לן אם מיעוט המתפללין תחת בית הכסא, אבל רובא דעלמא פליגי עלייהו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא אפשר דעיקר העת רצון הוא כשתפילת הציבור עולה למעלה.

וכן מצינו דלכתחילה אין להתפלל ליד רשע כמבואר בשל”ה ומצוה להתפלל ליד צדיק שתתקבל תפילתו עי”ש ובחת”ס, וע”ע בזוהר עה”פ תפילה לעני כי יעטוף, וממילא מסתבר שיש יותר מעלה בתפילה עם ציבור שתפילתם עולה למעלה ולא שנשארת תפילתם למטה בארץ.

ויתכן עוד דגם להסוברים שיחיד שאינו מתפלל אינו מצטרף עם הציבור, לענין שצריך להרחיק מיל וד’ מילין כדי להתפלל עם ציבור גמור, מ”מ כאן לדינא לכו”ע אין מחיוב מצד הדין להרחיק יותר, כיון שסו”ס קיים תקנת חכמים להתפלל עם הציבור, גם אם ישנם מן הציבור שאין תפילתם עולה למעלה.

ולענין אם מתפלל תחת חדר בהכ”ס שלא כנגד מושב בהכ”ס ממש נראה דהיינו הך, דהרי הטינוף תופס לכה”פ ד”א לכו”ע, וכשהחדר כולו מוקצה לבהכ”ס חל בכולו איסור, דהרי הזמנת בית לבהכ”ס מהני כמבואר בגמ’ שבת י ע”א ונדרים ז ע”א ושו”ע או”ח סי’ פג ס”ב, ומבואר שם במשנ”ב סק”ט ע”פ הגר”ז שאם בונים בהכ”ס עם מחיצות תופס בזה כל השטח שבתוך המחיצות ולא רק מקום בהכ”ס, וכ”ש אחר שכבר משמש המקום לבהכ”ס בפועל, ממילא כל תפילה שעוברת דרך שם חשיב כמקום טינוף ואינו עולה למעלה להט”ז.

ונפק”מ גם להחולקים על הט”ז לענין צירוף לעשרה דרך מקום טינוף בכה”ג שאין מפסיק כסא דבהכ”ס עצמו בינו לבין הציבור אלא דרך אויר בהכ”ס, דלכאורה אויר דבהכ”ס כבכה”ס, וכמו שכ’ המשנ”ב שנענש הרבה מי ששם ספריו במקום בהכ”ס.

ומיהו במקום ספקות וצירוף היה מקום לומר שיהיה יותר קל, דמדאורייתא הרי אין הזמנה תופסת (כמבואר במשנ”ב סי’ פג סק”ח), וממילא אפשר דגם יותר מד”א ליכא איסורא דאורייתא.

ויש לדון אם בהכ”ס תופס כולו אחר שהוקבע לבהכ”ס עם צואה מדאורייתא או לא, דזה ברור שאחר הזמנה ומעשה אי’ במשנ”ב סי’ פג סק”ו ובבה”ל שם שתופס הבית הכסא מן התורה (וכן כתב שם בהמשך דבריו בביאור דברי שו”ע הגר”ז), רק דיש לדון אם גם מה שתופס כל המקום הוא ג”כ מן התורה או לא.

ויש לפשוט זה מדברי הגר”ז ריש סי’ פג שהוא מקור דברי הבה”ל שם לומר שבהכ”ס ישן אסור מן התורה, ובהגר”ז שם אי’ דתופס כל הרשות עד המחיצות, והגר”ז הוא גם מקור המשנ”ב שהבהכ”ס תופס כל המחיצות, ואמנם המשנ”ב למד דבריו לענין בהכ”ס בהזמנה בלא מעשה שהוא מדרבנן שתופס עד המחיצות, אבל עיקר דברי הגר”ז נאמרו בבהכ”ס עם הזמנה ומעשה (לפי מה שביאר דבריו בבה”ל הנ”ל) שאסור מן התורה כמ”ש להדיא שם שאסור מה”ת, וחזי’ מזה דגם בהכ”ס דאורייתא תופס דאורייתא עד המחיצות כמבואר בדברי הגר”ז שם.

ולא נכנסתי בזה לנידון מחיצות בהכ”ס מעיקר הדין ובזמנינו שכבר דנו בזה (ועי’ גר”ז שם ומשנ”ב וחזו”א).

וביאור דברי הט”ז דאמרי’ בעירובין צב שאי’ מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ואמרי’ לה לגבי דיני צירוף עשרה, הרי שדין צירוף עשרה שוה לדין הפסק בין ישראל לאביהם, ואעפ”כ מבואר בפוסקים דדבר טינוף מפסיק לענין צירוף עשרה, א”כ מפסיק גם לענין בין ישראל לאביהם שבשמים.

קרא פחות
אףבית כנסתהלכות בית הכנסתהלכות בית כנסתהתורהטומאהכבוד בית הכנסתמוקצהמניעה להתפללמניעת תפילהמעלקדושהקומה עליונהשבתשחריתשירותיםתפילה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד ידידי הרה”ג ע”מ סילבר שליט”א לאחדשה”ט ולאחר שהנאני טובא במש”כ לי בעבר הנני לשאול אם לא יהיה לו לטרחה מהו מקורו של דברי תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בא שעמ”י אכלו את הפסח בהר המוריה וחזרו למצרים וגם קשה מה ...קרא עוד

לכבוד ידידי הרה”ג ע”מ סילבר שליט”א

לאחדשה”ט ולאחר שהנאני טובא במש”כ לי בעבר הנני לשאול אם לא יהיה לו לטרחה מהו מקורו של דברי תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בא שעמ”י אכלו את הפסח בהר המוריה וחזרו למצרים וגם קשה מה עם חוץ לתחום.

יעקב גלאי

***

תשובה

בע”ה יז ניסן תשע”ז

לכבוד הרה”ג יעקב גלאי שליט”א

שלום רב

ענין העננים נזכר ג”כ במדרש שכל טוב יתרו י”ד ט’ וז”ל, וכן עשה הקב”ה נשא את בניו על ענני כבוד בשעה קלה והביאם למקום הר המוריה ואכלו שם הפסח והחזירם מיד למצרים ע”כ, שאמנם הוא מאוחר לת”י, אבל זה מראה לכאורה שהיו עוד מקורות לזה.

ועוד במדרש פתרון תורה פרשת האזינו איתא, שיר השלישית שאמרו ישר’ במצרים בשעה שאכלו ישר’ את הפסח, שנ’ הש’ יהיה לכם כליל הת’ וג’, כשאכלו ישראל את פסחיהן נגלה הק”ב מן השמים במצרים ומתו כל בכוריהם מהר באו עבים וישבו על פתחיהם שלישראל והיה אדם הוא ואשתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו ישב עליו והוליכן לארץ ישראל בלילה, שנ’ הוציאך ה’ אל’ ממצרים לילה.

ומנין שהלכו לארץ ישראל, שנ’ ויסעו בני יש’ מרעמסס סכותה וג’, וכן הוא אומ’ ויעקב נסע סכתה וג’.

וכשבאו לסכתה חישב בית דין של מעלה ואמ’ עכשו יאמרו מצרים הבריח אותן, אילא אחזירם למצרים כדי שיצאו ביום לעיני הכל, שנ’ לעיני כל מצרים ע”כ.

ובחיבורי על המכילתא דרשב”י [מהדורת זכרון אהרן ירושלים תשע”ז] עמ’ שטו באיפת צדק ד”ה ואביא אתכם, שם הראיתי לזה מקור [ע”ד אפשר] מדברי המכילתא דרשב”י שמות י”ט ד דקאמר ואביא אתכם אלי זה בית העולמים, ומשמע בפשטות דמיירי על העבר ולא על העתיד, וכמו כל הפרשה שם וכן הדרשות שם.

בענין מחוץ לתחום יש לדון כאן האם העננים נחשבו כמחיצה או לא, וכבר ביארתי היטב בזה בשו”ת עמ”ס בשני תשובות שיש בזה מחלוקת ראשונים וכבר מחלוקת הסוגיות והדעות בחז”ל, וכאן נכנסים לעוד נידון האם כל ישראל שמרו את התורה קודם נתינתה, או רק א”א ע”ה, דבגמ’ יומא כ”ח ב’ איתא רק אברהם אבינו, וכ”ה בב”ר, וכעי”ז בסוף קידושין עי”ש, לא שמענו יותר מן האבות, אבל במדרש הנקרא בראשית רבתי משמע שכולם שמרו, ומ”מ לא היה בתוקף מה ששמרו המצוות כדי שמכח זה יהיה מותר להם לבטל ציווי אחר של ה’, כשנוגד למצוות של אחר מתן תורה, והנה דעת כמה ראשונים שאין איסור חוץ לתחום גם ביותר מי”ב מילין, וממילא לכאורה לא גרע אז מאחר מתן תורה שכ’ רמב”ן בס’ המצות שעדיין לא תקנו הדרבנן אז, וגם להבראשית רבתי הנ”ל יש לצדד שכל ישראל לא קיימו אז כל הדרבנן, ורק באברהם נתחדש ענין זה שקייים אף הדרבנן.

[ומצד הגמ’ בשבת כבר יישבתם ששם הי’ אחר שהיו במרה וקבלו השבת וכאן לא, ועדיין יש לדון בזה מצד שזה דרבנן].

בכבוד רב

***

קרא פחות
דרבנןהתורהיעקבקידושיןתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת רבי עקיבא משה סילבר שליט”א רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש].

?

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח”ס “גם אני אודך”

ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים.

תשובה

בע”ה כ”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

שלו’ רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו’.

והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי’ רכ”ה ס”ג ד”ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז”ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח”א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב”ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ ע”ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע”א] וז”ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב”ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ”ל החש”ח הנ”ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג”כ בקובץ קול התורה סז תשס”ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע”פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי”ש, מ”מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח”ק שליט”א [מעשה חמד תשובות בסוה”ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב”ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס”ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל”ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ”ב סו”ס רט”ו [סק”כ] נקט שאין ס”ס בברכות, אמנם בשעה”צ ס”ס ר”ז משמע שיש ס”ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה”צ ר”ס ר”י עי”ש, ונראה דאע”פ שספק מציאות אין מצטרף לס”ס מ”מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב”ץ ורק חיישי’ משום חומרא דלא תשא מ”מ י”ל דעכ”פ בספק יש לנהוג כמותו ויל”ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי’ לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע”פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק”ש שאונן פטור ממנה היא ק”ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ”ש חז”ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה”ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש”כ בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ צא סק”ד) וז”ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע”ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ”מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא”כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי”נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע”כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה”פ כמ”ש התה”ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו”ס לבושי צדקה של ר”צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג’ דברים דלפו”ר א”א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב’ שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע”פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ”ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע”פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע”פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג’ שיש לציין לפ”מ שיובא להלן מהתה”ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח”כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ”מ אין מקדימין באדר מכיון שע”פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה”ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א”כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ’ ושו”ע איתא היוצא בימי ניסן וכו’ ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ”ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ”מ גם אם המקרה אירע פ”א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ”מ זה באופן שאמור לפעול ע”י פעולתו, אבל כאן שאי”ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי”ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה’ סז ע”ב] אינו ראי’ גמורה שאסור לברוא בס”י בשבת, די”ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ”ש בדברי חלומות להר”צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי’ רש”י תענית כה ע”א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ”ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב”א בתשובה [ח”א סי’ אלף תי”ג] שמה שבראו בע”ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי”ש, ולפ”ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ’ סנהדרין דף קא ע”א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש”י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ”ל שאין בכך משום צידה, ועי’ מ”ב (סי’ שכ”ח ס”ק קמ”ג) שאע”פ שע”י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ”מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ”ע א’ אות א’, העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע”י ספר יצירה ע”פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול”ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי’ בשו”ת כרם חמד (או”ח סי’ ג’) שהקשה על ספר גזע ישי הנ”ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל”ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע”י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע”כ דמותר אף על גב דהוי פס”ר שנבנה ע”י לימודו עולמות, מ”מ פ”ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת”ד.

ומ”מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ”ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ’ ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא”ש (פסחים פרק ע”פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י”ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע”י השבעה וכדומה ע”כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע”י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע”י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ”מ אי נעשית ע”י עכו”ם או ע”י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח”ב סי’ ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע”א וסנה’ קיא ע”א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א’ [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו”ת הלכות קטנות ח”ב (סי’ צט), שההורג נפש ע”י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע”ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד”א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע’ מ אות ה’), ע”ש.

וכ”כ הרב מעשה רוקח (פכ”ד מהלכות שבת ה”ז), שההורג ע”י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו”ב, ומה לי ע”י שם, הא קי”ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ”ע, ע”כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ”ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ”ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו’, ולמדו זה מעירוב שאמרו ע”ז כן בגמ’, ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה”ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש”ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב’ שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח”ק שליט”א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל’ קידוש החודש פ”ב ס”ק לח) מה שהביא בשם הריטב”א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ”ל, וכן יצא מדברי הגר”ח [בע”פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז”ל, כתב בשו”ת הלק”ט חלק א’ (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סימן נ’), ובשו”ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א’), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד”ז בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ הנ”ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו”ת שבות יעקב חלק א’ (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו”ת קול אליהו חלק ב’ (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א’, וסימן תכו אות ד’), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו”ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע”כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ”פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

 

קרא פחות
התורהחולהיעקביצחקכהניםמילהמצטערמשהנשלח להרב גמליאל רבינוביץספר תורהפסיק רישאקבלהקידושקפהשבתתשובה