התורה

נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב: ברכת כהנים

האם באמירת “ברוכים תהיו” אחר ירידת הכהנים מהדוכן יש בזה משום בל תוסיף

שאלה בס”ד שלו’ רב לכבוד הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, בשו”ת הר צבי (להגרצ”פ פראנק זצ”ל או”ח סי’ ס”ב) מביא עובדא בכהן שכאשר היה יורד מן הדוכן היה אומר לכל מי שפגש אותו בדרך הילוכו: “ברוכים תהיו”, ונסתפקתי אם יש בזה חשש של ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

בשו”ת הר צבי (להגרצ”פ פראנק זצ”ל או”ח סי’ ס”ב) מביא עובדא בכהן שכאשר היה יורד מן הדוכן היה אומר לכל מי שפגש אותו בדרך הילוכו: “ברוכים תהיו”, ונסתפקתי אם יש בזה חשש של בל תוסיף, ע”פ מה שנפסק בשו”ע (או”ח סי’ קכח סי’ כז) שכהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על השלושה פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף.

וכתב שיש לחשוש לזה ע”פ שיטת הרמב”ם (המובא בביאור הלכה סעי’ כ”ז ד”ה ואם הוסיף) שכהן המוסיף על הברכות אף בלי נשיאת כפיים עובר בבל תוסיף.

ואם כי י”ל שאפילו שלדעת הרמב”ם עכ”פ אינו עובר אא”כ עומד על הדוכן, וכמשמע ל’ הגמרא בראש השנה “מנין לכהן שעלה לדוכן שלא יאמר וכו'”, מ”מ יש להסתפק בזה ויש למנוע הדבר.

מה ההלכה למעשה? נוהג העולם להגיד לאחר מצווה ישר כח ולענות ברוכים תהיו היום אנשים יכולים העלב מכך ובפרט שזה בנפרד לאחר ברכת הכהנים.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,

בברכת התורה ובברכת הכהנים,

מיד’ הקט’ אהרון

תשובה

לכבוד ידידי הכהן שליט”א

שלום רב

בענין שאלתכם, הנה אמנם ההר צבי מחמיר בזה, אך בערוך השולחן (סימן קכח סעיף כד) כתב וז”ל, ונהגו לומר לכהנים יישר כוחכם והם משיבים ברוך תהיה, ומבואר בדבריו שלא חשש לקפידת ההר צבי, ויש להוסיף עוד דגם כל דברי ההר צבי נאמרו לדעת הרמב”ם שאם הוסיף ברכה שלא בשעת ברכת כהנים עובר בלאו, אבל דעת הרשב”א המובא בבה”ל סי’ קכ”ח סכ”ז דדוקא אם הוסיף בפריסת כפים עובר, וכ”כ בשו”ע הגר”ז סי’ קכ”ח סעיף מ’, כמובא בבה”ל שם, וכן מבואר בפמ”ג בפתיחה הכוללת ח”א אות ל”ו, ולפי דעת אלו הפוסקים אינו עובר.

והנה מבואר בגמ’ סוטה ל”ט, דהכהנים אומרים השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך את ישראל, וכ”כ בשו”ע סי’ קכ”ח סט”ו, ובזה לכו”ע אין שום איסור, וגם לדעת הרמב”ם דבכל גוני איכא איסורא, מ”מ הכא ליכא איסורא, והטעם נ”ל מכיון שאין כאן שום תוספת, אלא קיום הברכה, שאומרים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו, כדכתיב ואני אברכם, וא”כ ה”ה כל ברכה שכונתו לחזק הברכה הקודמת לכאורה אין בזה שום איסור, ולכן אם מוכחא מילתא שמה שאומר ברוכים תהיו הוא לומר שתתקבל ברכתי שברכתי אתכם ויברך אתכם ה’ כדכתיב ואני אברכם לכאורה אין בזה שום איסור לכו”ע.

עוד יש לצדד דהנה אם אומר ברכה בעלמא ואינו מתכוין למצות נשיאת כפים מ”ט יעבור, דהנה כתיב והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה’ עמכם ויאמרו לו יברכך ה’, ואטו אם היו כהנים היה אסור להם לומר ברכות הללו, ועל כרחך שכל מה שאינו מתכוין להוסיף במצות ברכת כהנים אין בזה משום הוספה, וכמו בזר שנקט המ”ב סי’ קכ”ח סק”ג שאם אינו מתכוין לברכת כהנים אין בזה איסור של זר הנושא את כפיו לפי מה דקי”ל כהפוסקים שמצות צריכות כונה, ואפילו להפוסקים שמצות אינן צריכות כונה מ”מ בענינינו אטו יהיה אסור לכהן לברך חבירו בשום גונא מחשש שמוסיף על הברכות, וא”כ לכאורה דגם בזה אם אינו מתכוין לשם ברכת כהנים אין בזה הוספה, וכ”ז דוקא היכא דבאמת לא מוכחא מילתא שעושה בשביל להמשיך הברכת כהנים, אבל אם אומר יחד עם הברכת כהנים וחושב בלבו שלא יצטרף לברכת כהנים – דברים שבלב אינם דברים, (ועי’ מה שכתב האדר”ת בשו”ת מענה אליהו סי’ קכ”ב).

ומ”מ באופן שאומר זאת כתגובה על דברי האומר לו יישר כח – ומשיב לו ברוכים תהיו – באופן זה לכאורה כבר מוכחא מילתא שאומר זאת רק משום שאמר לו יישר כח, וכמו הנהוג בשמחות שכשאומר לו ברכת ‘מזל טוב’ עונה ‘ברוך תהיה’, ויתכן שבאופן זה גם ההר צבי יודה דשרי.

ומסתפקנא האם דעת הערוה”ש הנ”ל הוא רק מוסיף על כל שאר הפוסקים דס”ל שאין האיסור אלא בשעת נשיא”כ, וא”כ אי”ז דעה חדשה, או דילמא דהעה”ש סבירא ליה כמו שכתבנו לצדד, ולפי צד זה יש לנו כבר ספק ספיקא להתיר, דגם אי חיישי’ לדעת הרמב”ם נגד דעת כל הני פוסקים לאסור ברכה שלא בשעת נשיא”כ מ”מ דעת העה”ש דאין בזה משום הוספה בכה”ג, אי משום סברא קמא שכתבנו או משום סברא בתרא, ודלא כההר צבי, כל שכן שדעת רוב הפוסקים אינו כהרמב”ם, וגם ההר צבי גופיה מסתפק בדעת הרמב”ם אם שלא במקום דוכן יש איסור, וא”כ רוב צדדים כאן הם להתיר, וגם בלא דברי הערוה”ש רוב הצדדים הם להתיר בזה (וראה גם מה שהובא [בישישים חכמה עמ’ קמ”ח] בשם השפ”א שהחזיק במנהג זה שהביא העה”ש).

ולכן נראה דעכ”פ אם מוכחא מילתא שאמירת ברוכים תהיו היא על מה שאמרו יישר כח ולא כהמשך לברכת כהנים אין למחות ביד הנוהגים כן, ולכאורה באופן זה אפשר גם לנהוג כן לכתחילה אם יסכים לזה מורה הוראה.

תזכו לברך את עמו ישראל באהבה

תגובה בענין הנ”ל

{במש”כ בקובץ זה אודות אמירת הכהנים ברוכים תהיו, בפשטות יש לחלק בין אם קדמה אמירת הקהל יישר כח, שעל זה כתב בערוך השולחן שהכהנים אומרים ברוכים תהיו, לבין נדון ההר צבי שרק הכהנים אומרים ברוכים תהיו, בלי הקדמת אמירת הקהל.

רק רציתי להוסיף דבר קטן, מש”כ הגאון הגר”מ שורקין שליט”א בסוף ספרו הררי קדם ח”א בעובדות והנהגות על מנהג רבו הגרמ”ס זצ”ל, ליתן לכהנים יישר כח לאחר נשיאת כפים בראש השנה קודם גמר המאה קולות, אף שהוא אוסר להפסיק בדיבור עד סיום התקיעות לאחר התפילה, וכתב להסביר מנהגו דס”ל דהיישר כח הוא אות לקבלת הברכה של הכהנים, ולכן הוא חלק מהנשיאות כפים ואין בזה הפסק, וזה נוגע למעשה בכל יום בארץ ישראל שנושאין כפיים בכל יום, שאין היישר כח הפסק בין שמונה עשרה לתחנון, דזה חלק מהנשי”כ לפי שיש דין על הישראל להתברך ולקבל הברכה וכמוש”כ החרדים.

עכ”ד ודפח”ח.

ונמצא לפי דבריו דמה שמשיבים הכהנים ברוכים תהיו אין זה תוספת ברכה אלא כאומרים כדבריכם כן יהיה שתקבלו הברכה בשלימות
יש”י הכהן}

ענינים שונים בברכת האילנות, מכתב אל הג”ר גמליאל רבינוביץ שליט”א

שאלה לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת רבי עקיבא משה סילבר שליט”א רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש].

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח”ס “גם אני אודך”

ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים.

תשובה

בע”ה כ”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

שלו’ רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו’.

והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי’ רכ”ה ס”ג ד”ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז”ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח”א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב”ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ ע”ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע”א] וז”ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב”ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ”ל החש”ח הנ”ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג”כ בקובץ קול התורה סז תשס”ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע”פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי”ש, מ”מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח”ק שליט”א [מעשה חמד תשובות בסוה”ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב”ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס”ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל”ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ”ב סו”ס רט”ו [סק”כ] נקט שאין ס”ס בברכות, אמנם בשעה”צ ס”ס ר”ז משמע שיש ס”ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה”צ ר”ס ר”י עי”ש, ונראה דאע”פ שספק מציאות אין מצטרף לס”ס מ”מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב”ץ ורק חיישי’ משום חומרא דלא תשא מ”מ י”ל דעכ”פ בספק יש לנהוג כמותו ויל”ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי’ לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע”פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק”ש שאונן פטור ממנה היא ק”ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ”ש חז”ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה”ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש”כ בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ צא סק”ד) וז”ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע”ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ”מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא”כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי”נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע”כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה”פ כמ”ש התה”ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו”ס לבושי צדקה של ר”צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג’ דברים דלפו”ר א”א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב’ שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע”פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ”ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע”פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע”פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג’ שיש לציין לפ”מ שיובא להלן מהתה”ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח”כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ”מ אין מקדימין באדר מכיון שע”פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה”ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א”כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ’ ושו”ע איתא היוצא בימי ניסן וכו’ ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ”ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ע”ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ”מ גם אם המקרה אירע פ”א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ”מ זה באופן שאמור לפעול ע”י פעולתו, אבל כאן שאי”ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי”ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה’ סז ע”ב] אינו ראי’ גמורה שאסור לברוא בס”י בשבת, די”ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ”ש בדברי חלומות להר”צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי’ רש”י תענית כה ע”א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ”ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב”א בתשובה [ח”א סי’ אלף תי”ג] שמה שבראו בע”ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי”ש, ולפ”ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ’ סנהדרין דף קא ע”א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש”י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ”ל שאין בכך משום צידה, ועי’ מ”ב (סי’ שכ”ח ס”ק קמ”ג) שאע”פ שע”י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ”מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ”ע א’ אות א’, העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע”י ספר יצירה ע”פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול”ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי’ בשו”ת כרם חמד (או”ח סי’ ג’) שהקשה על ספר גזע ישי הנ”ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל”ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע”י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע”כ דמותר אף על גב דהוי פס”ר שנבנה ע”י לימודו עולמות, מ”מ פ”ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת”ד.

ומ”מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ”ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ’ ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא”ש (פסחים פרק ע”פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י”ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע”י השבעה וכדומה ע”כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע”י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע”י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ”מ אי נעשית ע”י עכו”ם או ע”י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח”ב סי’ ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע”א וסנה’ קיא ע”א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א’ [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו”ת הלכות קטנות ח”ב (סי’ צט), שההורג נפש ע”י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע”ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד”א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע’ מ אות ה’), ע”ש.

וכ”כ הרב מעשה רוקח (פכ”ד מהלכות שבת ה”ז), שההורג ע”י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו”ב, ומה לי ע”י שם, הא קי”ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ”ע, ע”כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ”ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ”ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו’, ולמדו זה מעירוב שאמרו ע”ז כן בגמ’, ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה”ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש”ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב’ שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח”ק שליט”א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל’ קידוש החודש פ”ב ס”ק לח) מה שהביא בשם הריטב”א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ”ל, וכן יצא מדברי הגר”ח [בע”פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז”ל, כתב בשו”ת הלק”ט חלק א’ (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סימן נ’), ובשו”ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א’), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד”ז בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ הנ”ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו”ת שבות יעקב חלק א’ (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו”ת קול אליהו חלק ב’ (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א’, וסימן תכו אות ד’), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו”ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע”כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ”פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

בבא בתרא קמ ע”ב

שאלה בבא בתרא דף ק”מ: אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי וכו’, מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לעסוק בתורה הפסדתי אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דעסיק בתורה הוא דירית דלא עסיק בתורה לא ירית ...קרא עוד

שאלה

בבא בתרא דף ק”מ: אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי וכו’, מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לעסוק בתורה הפסדתי אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דעסיק בתורה הוא דירית דלא עסיק בתורה לא ירית אלא אמר רבא הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובין הפסדתי בנכסים מועטין.

לכאורה קשה, שהרי אביי אמר “ראוי” אני לעסוק בתורה, וא”כ מה הקשה רבא.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלום רב

טענת רבא שאין שום סברא שדיני ממונות יהיו תלויין בעסק התורה, גם אם זה ראוי וגם אם זה כבר בפועל, ורבא קאמר דבעינן שהסברא תהיה רק ממונות מתחילה ועד סוף.

***

כמה תשובות בענינים שונים (חלק ל)

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א שלום רב ותודה רבה שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק. והביאו ...קרא עוד

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב ותודה רבה

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

והביאו ראיה מהגרמנים ימ”ש שהיו בני יפת, ולמרות זאת אומרים שהם עמלק.

האם נכון הדבר?

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

שאלה: “ויחל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

שאלה: שבת כד: רבא אמר: אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

וצ”ב, ממה נפשך: אם קיבלה מרבו – הא ודאי ק”ו טוב הוא.

ואם לא קיבל מרבו – ק”ו זה.

ודאי שלא יעשהו מעצמו, ואין צריך קרא לאפוקי מק”ו זה, דהא אין אדם דריש ק”ו מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

שהמילה “או” באה לרבות.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בס”ד

שלום רב וכט”ס

והביאו ראיה מהגרמנים ימ”ש שהיו בני יפת, ולמרות זאת אומרים שהם עמלק.

האם נכון הדבר?

תשובה: הגרמנים הם מבני עשו כמש”כ במגילה ו’ עי”ש וביומא ט’ ובהגר”א ויעב”ץ, ויש איזו משמעות בחז”ל שמצוות מחיית עמלק נסובה על בני עשו, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג’ זכור.

ומ”מ גם לזה לא מסתבר שדין המחייה להלכה למעשה הוא על כל בני עשו [כמו”כ א”א לדעת בפרטות על כאו”א מביניהם ובכל דור ודור].

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

תשובה: באופן שהוא ודאי מותר לכל הפוסקים לכאורה אין להחמיר כדעת ב”ש דקי”ל שהלכה כ”ה ואסור לעשות כב”ש, אך בענייני שביתת כלים במקומות שמחלוקת הפוסקים מה הדין יהיה בכל דבר נידון בעצמו.

תשובה: אפשר שסבורים שאינו ניכר כ”כ, וגם אם ניכר הקול הרי הכל יודעין שלא הדלוקוהו בשבת, עי’ ברמ”א סי’ רנב ס”ה, ושו”ע סי’ שלח ס”ג, מהר”ם שיק או”ח סי’ קנ”ז, מנח”י ח”א ס’ קח סק”ו, שו”ת שערים המצויינים בהלכה או”ח סי’ פ’ סק”ג, שבט הלוי ח”א סי’ מז, ובספר דף על הדף שבת יח ע”א.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

תשובה: מביא ראיה שפירושו בגמ’ נכון הוא, שהרי מערת קבורתו קיימת והכל יודעים שהוא בנה את העיר וזה ראיה שאין פירוש זה השערה בלבד אלא מציאות ידועה וקיימת.

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

תשובה: לא שמעתי הכרח בדבר לכאן ולכאן.

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

תשובה: הנה בודאי שכל אחד יכול להתנות תנאים במכירה ועפ”ז יוכל להיות בכל מקרה הדין שלו, אבל מ”מ המכירה הנזכרת כאן היא באופן זה, ודנו כאן לפ”ז, והטעם שהם עושים באופן כזה הוא משום ששוה למוכר למכור מפפני שצריך את הכסף, אע”פ שבמידה וירצה את זה חזרה יפסיד את הבית לזמן קצוב הזה [ובס”ה באו”ה על החזקה של כסף גם משלמים, אלא שהתוה”ק אסרה עלינו, אבל באופן המותר לעשות לטובת ב’ הצדדים [להדעות שצד אחד בריבית מותר] לא יהיה בזה איסור.

וכמו”כ המוכר עצמו בשעת המכירה הרי סבור שהוא לא יפקיע אח”כ המכירה שוב, ולכן לא אכפת ליה להתנות כן.

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

תשובה: הם בחרו לעצמם ונגזר עליהם מה שהם בחרו לעצמם, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג – זכור, כתיב לא תתעב אדומי וכו’.

וכמש”כ הרמב”ם על פרעה שאיבד הבחירה שלו ע”י מה שעשה מתחילה.

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

תשובה: יש כבר הרבה קושיות מדברי חז”ל על הרמב”ם, עי’ בס’ נשמת חיים, ואין אנו צריכין לתרצם אחר שכבר הגר”א בסכינא חריפא הכריע שאין הלכה כהפלוסופי’ בזה כלל ואכמ”ל ועי’ בס’ משנת החלומות ובס’ הגאון מה שהביאו בכל זה.

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

תשובה: מן התורה אינו מין גדי, דאטו איסורי האכילה שיש בבהמות טמאות ביבשה יהיו אסורות בים כשיש להם סימני טהרה, ועי’ ב”ק נד ע”א בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג, ותוס’ בע”ז לט ע”א כתבו ע”פ גמ’ זו שהוא עז של ים, ואעפ”כ חזינן שאינם מין אחד.

ועי”ש בתורת חיים שכתב, לא ידענא מנא להו דשיבוטא היינו עז של ים דאדרבא התם משמע דשיבוטא לאו היינו עיזא אלא מין אחר וקמיבעי ליה חי הוי כלאים בכהאי גוונא מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או לא כדאיתא התם וכ”כ הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות כלאים דשיבוטא לאו מין בהמה הוא אלא מין חיה שבים היא ע”כ.

שאלה: “ויכל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

תשובה: המסוה הניח רק לאחר שהבין כן מן העולם כמבואר בפסוקים.

כדכתיב (ס”פ כי תשא): וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹֽא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּֽוֹ, וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּֽירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָֽיו וגו’, ורק אח”כ נאמר, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶֽה.

תשובה: מי שהוא חכם מובהק כמשה ובודאי קים ליה שיודע לכוין התפילין בעצמו בלבד פשיטא לכו”ע שאין ענין שיסתכל במראה.

ויש להוסיף עוד, דהנה קי”ל שרק מי שישנו בכתיבה יכול לעשות תפילין, וגם אם הניח משה תפילין שעשה בעצמו קודם מתן תורה אבל מ”מ אח”כ הרי כבר היה מחוייב בדבר והיה צריך לעשות לבד, ונהי שדבר פשוט שמשה היה מניח תפילין כל היום [שהרי מי שאינו חולה מעים חייב להניח כל היום כמבואר בשו”ע ובביאור הלכה, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז), וגם לא יצאה ממנו רוח סרוחה מעולם, כמו שאמרו חכמים במדרש גבי פטירת משה], אבל בדקות האלו שירד משה מן ההר עד שבאו אליו בודאי שלא הספיק עדיין לעשות תפילין.

כמו”כ מי אמר לך שמדובר כאן באור גשמי שאפשר לראותו במראה, ועי’ בהר”מ בהקדמתו לספר המורה ותבין.

תשובה: בהרבה מאוד מקומות אין אומרים ספק דרבנן לקולא, עי’ בכללי הש”ך יו”ד סו”ס ק”י, ובתערובת בפרט שנקטינן על המעורב כאילו הוא איסור, עי’ בד”מ יו”ד סי’ ק”י ושאר נו”כ שם.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

תשובה: אומרים בשם הגרי”ח זוננפלד שבאמת משתנה כהיום מזמן הגמ’, אבל סוגיין דעלמא אינו כן, ומסתימת כל הפוסקים שדנו בזמני היום לענין זה נראה שלא ס”ל מהחידוש הזה, ובאמת יל”ע בזה, ומ”מ להלכה א”א להקל בזה.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

תשובה: הכונה לא קרא בכלל, וזה קאי על מה שנתבאר בסעי’ שקודם זה [סעי’ ו’], שיקרא באותו יום, וע”ז אמר שוב שאם לא קרא כלל באותו יום משלים ביום שלאח”כ.

שאלה: שבת כד: רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

וצ”ב, ממה נפשך: אם קיבלה מרבו – הא ודאי ק”ו טוב הוא.

ואם לא קיבל מרבו – ק”ו זה.

ודאי שלא יעשהו מעצמו, ואין צריך קרא לאפוקי מק”ו זה, דהא אין אדם דריש ק”ו מעצמו.

תשובה: אדרבה ברפ”ו דפסחים מבואר שאדם דורש ק”ו מעצמו ורק גז”ש אין אדם דן מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

שהמילה “או” באה לרבות.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

תשובה: הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, שהייתור בא להוציא ממה שהיה בלא הייתור.

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

תשובה: יל”ע בזה, ומ”מ לא נראה שייחדו זה לקביעות אלא רק לפעם אחת, כמבו’ במשנ”ב גבי סודר שצרר בו תפילין פ”א שא”צ לגונזו, וגם המעטפות הללו הרי לא התכוונו לשימוש קבוע, במקרה רגיל, וגם לא נראה שנהגו רוב העולם לגנוז המעטפות.

בברכה מרובה

***

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

כמה תשובות בפרשת בהעלותך

סתירה בדברי רש”י מתי נגזרה גזירה על משה שלא יכנס לארץ שאלה: {כתיב (במדבר י’ כ”ט), “וַיּאֹמֶר משֶֹׁה לְחבָֹב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חתֵֹן משֶֹׁה נסְֹעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אתֹוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָך כִּי ה’ ...קרא עוד

סתירה בדברי רש”י מתי נגזרה גזירה על משה שלא יכנס לארץ

שאלה:

{כתיב (במדבר י’ כ”ט), “וַיּאֹמֶר משֶֹׁה לְחבָֹב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חתֵֹן משֶֹׁה נסְֹעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אתֹוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָך כִּי ה’ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל”, ופרש”י, “נסֹעים אנחנו אל המקום.

מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ .

ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס”.

עי’ בפסוק (שמות ו’ א’), “וַיּאֹמֶר ה’ אֶל משֶֹׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ”, ופרש”י, “עתה תראה וגו’.

הרהרת על מדותי, לא כאברהם.

לפיכך עתה תראה.

העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ”, ומבואר שכבר אז במצרים נאמר למשה שלא יראה הניסים בכניסת ישראל לארצם, וא”כ כיצד בפרשתינו סבר משה שיכנס לארץ ישראל.

}

תשובה‏

יום שישי י”א סיון תשע”ו

למע”כ שליט”א

הנה עצם זה שיש כאן מחלוקת בין המדרשים הוא ברור, ולדוגמא נביא כאן מה שכתוב בספרי זוטא פרק י פסוק כט, וז”ל, נוסעים אנחנו, וכי משה היה נוסע עמהן והלא כבר נאמר וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה (דברים ג כז).

יש אומרין עדיין לא היה הדבר בידו ר’ שמעון אומר כבר היה הדבר בידו שנ’ כי אנכי מת בארץ הזאת וגו’ (דברים ד כב) ע”כ.

ומבואר דיש ב’ דעות בזה.

ואכמ”ל להביא אינך מדרשים.

וכל דברי רש”י שם וכאן הם דברי חז”ל, וכשרש”י מביא מדרש אחד כאן ומדרש אחר שם לא שייך להקשות כלום, דאטו שייך שמפרש ‘יכריע’ בדברי רז”ל כמי האמת [בדברים שאינם להלכה], ורש”י רק כתב הפשט הברור יותר כאן ושם, וכ”כ המהר”ל בגו”א בראשית, דדרך רש”י שכשהיה לו ב’ דעות ברז”ל הביא במקום אחד כך ובמקום אחד כך, והגר”ח מולוזין הביא [אולי בשם הגר”א] דדרך רש”י אף בפירושו על התלמוד היה כך, שאם היה בידו ב’ פירושים כתב במסכתא אחת כך ובמסכתא אחת כך, ולפי דעתו א”א להקשות סתירה בפרש”י ממסכתא למסכתא { {והנה המעיין בספרי השו”ת עם סגולה, יראה שהרבה פעמים השבתי לשואלים תשובה כעין זו, ולא טרחתי מלכפול הדבר שוב לכל שואל, ולכך באו הדברים בכפילות, אבל התירוץ עצמו הוא ברור, וכל המעיין בדברי רש”י ימצא שרבו מספור דברים המתורצין לפ”ז, ויסודתו בהררי קדש, ומי שירצה לומר פלפולים בכל מקום שימצא סתירה ברש”י שפ”א מביא מדרש כזה ופ”א מביא מדרש אחר, יראה שאינו דרך האמת.

} }.

עמידת כהן גדול על המעלה בעת הדלקת המנורה

שאלה (עיון הפרשה):

בהעלתך את הנרת (ח, ב), מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב (רש”י).

הנה, מהא דנקט רש”י לשון ‘ומטיב’ ולא כתב ‘ומדליק’, חזינן, שרק בהטבת הנרות בעינן שיעמוד הכהן על מעלה זו, אבל בהדלקה עומד על הרצפה ומדליק.

וכן מפורש בפנים יפות (כאן), שרק בהטבה חייב לעמוד על המעלה, משום שצריך לנקות השמן והאפר שלא ישאר אפילו משהו, דכתיב (ויקרא כד, ד): ‘על המנורה הטהורה’ טהרה של מנורה, ולזה צריך עיון היטב ורק אם עומד על המעלה יכול לנקות היטב, משא”כ להדליק אינו צריך המעלה.

והוסיף הפנים יפות, דהיינו רק בכהן הדיוט, אולם כהן גדול שמדליק את הנרות, חייב לעלות על המעלה, משום שהמנורה גבוהה י”ח טפחים, ואם ירים ידיו מעל ראשו להדליק, יגביה ידיו מעל הציץ וזה אסור [כמפורש בסוטה (לח, א) שהכה”ג לא נושא את כפיו למעלה מראשו, משום איסור להגביה ידו מעל הציץ, עיי”ש].

ויל”ע, מאי שנא מהא דמצינו בחטאת החיצונה, שהכהן עומד בסובב ונותן ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח, דהיינו גופה של קרן (כשיטת ר”א ב”ר שמעון זבחים נג, א), הלא מן הסובב עד סוף המזבח לפני הקרנות – י”ח טפחים, וכשם שבמנורה אין יכול להגביה ידו י”ח טפחים להדלקת המנורה, מחמת האיסור להגביה ידיו מעל הציץ, כמו בנשיאת כפים, ה”ה שתאסר זריקת הדם לגובה י”ח טפחים של גוף הקרן, כגון בשעיר החיצון ביום הכיפורים שזוהי עבודת כה”ג, שהרי מגביה ידו מעל הציץ.

[ואין לומר שהיו מביאים לו איזו מעלה על הסובב והיה עומד עליה לזרוק את הדם, לכאורה זה אינו, שהרי הוה חציצה ואינו דרך שירות.

ובהכרח לכאורה, שבנשיאת כפים שאפשר לא להגביה ידיו, שפיר אסור להגביה, משא”כ בזריקת הדם שאי אפשר בדרך אחרת, שרי ליה להגביה ידו מעל הציץ.

אלא דאי הכי הדרינן לדון במנורה, דמאחר וכהן הדיוט אינו צריך מעלה במנורה, על כרחך שגזירת הכתוב שתהיה מעלה למנורה היא רק כלפי ההטבה [וראה מקדש דוד (סוף סי’ כא) שכתב שהמעלה אינה חציצה בהטבה, משום שגזירת הכתוב היא], וא”כ לענין ההדלקה לכאורה חציצה היא אם יעלה על מעלה, ואמאי אינה כמו זריקת הדם מהסובב לקרנות המזבח, ויגביה את ידו מעל ראשו וידליק].

תשובה

נראה דהיכא דלא אפשר שרי, כיון שמצוותו בכך, וכדאמרינן כעי”ז על כמה דברים בפ”ק דמנחות, משא”כ בכל דבר ששייך שלא יגביה ידיו מעלה מן הציץ אסור לו להגביה ידיו [להדעות שאסור], ופשוט, דאטו אם כהן הדיוט לא חייבתו תורה לעמוד על המעלות נימא שגם כהן גדול לא יעמוד.

חיוב קרבן פסח במסעות המדבר

שאלה

חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ (ט, יד).

המשך חכמה תמה, אמאי הכא נקט קרא לשון ‘ולאזרח הארץ’ [וכן בשמות (יב, יט; מח)], משא”כ בשאר המקומות נקטה תורה ‘לאזרח’ לבד, בלי הוספת ‘הארץ’.

ותירץ, עפ”י שיטת תוס’ (פסחים ג, ב ד”ה מאליה) שכל מי שאין לו קרקע פטור מעשיית הפסח, ולהכי נקט קרא לשון ‘הארץ’, כי רק אזרח שיש לו ארץ חייב בפסח, עיי”ש.

ובזה יישב מה שתמהו על בני בתירא, שנסתפקו אם פסח דוחה שבת, ומדוע לא פשטו ספיקם מפסח מדבר, שהרי היה ערב פסח בשבת.

אלא משום שבפסח מדבר לא יכלו להפקיר קרקע שלהם, כיון דחזרה ביובל הבא, ואין זה הפקר המפקיע קנין הגוף של המפקיר, ועדיין מחוייב בראיה ובקרבן פסח, אבל בבית שני שלא נהגה יובל מן התורה, ויכולים להפקיר קרקעות ולהיפטר, כדברי ר”ד (שו”ת חת”ס או”ח סי’ קכד), שפיר נסתפקו אם פסח דוחה פסח את השבת, עיי”ש.

וצ”ע, אמאי היו צריכים ישראל להפקיר שדותיהם במדבר, הרי כלל לא התכוונו לקנות את הקרקע, שהרי נסעו ממסע למסע ולא היתה להם קרקע קבועה שלהם.

וביותר צ”ב, הא דמצינו בתוס’ דבעינן שתהיה לו קרקע בשביל להתחייב בפסח, היינו קרקע בארץ ישראל, ומאי שייטיה לדור המדבר ששבתו בקרקע בחוץ לארץ.

תשובה

הכוונה על קרקע של א”י שהקנה להם הקב”ה ליוצאי מצרים, [וגם אם נימא שאח”כ נתבטל מ”מ לא היה מיועד להתבטל], וס”ל דמצד הדין חשיב שלהם שעשה א”א ע”ה חזקה על קרקע א”י, וברגע ששלם עון האמורי נקנה לבניו, א”נ עד שנתרבו בני ישראל ויכלו להכנס לארץ, כדמייתו רז”ל גבי א”א הפסוק עד אשר תפרה ונחלת את הארץ.

ובזה מתורצים ב’ הקושיות, דמובן לפ”ז מ”ט הוצרכו להפקיר קרקע שלהם, ומובן ג”כ מ”ט חשיב שהיה להם קרקע בא”י, [אבל אין לומר דס”ל דמהני קרקע גם בחו”ל דזה פשוט דבעינן דוקא בא”י ואכמ”ל, ולא שיך ח”ו למימר שטעה בזה, וע”כ צריך לומר כמ”ש דס”ל שהיה הקרקע בא”י קנוי להם אם מן הטעם שכתבתי או מטעם אחר].

זכרון עקידת יצחק לפני ה’

שאלה

וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו’ ותקעתם בחצצרת וגו’, והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה’ אלקיכם (י, י), מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, אני ה’ אלקיכם זו מלכיות (רש”י).

בר”ה (טז, א) אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב”ה, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם וכו’.

ויל”ע, אהא דפירש”י (ויקרא כו, מב) קרא ‘וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר’: ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח, ע”כ (ומקורו במד”ר שם לו, ה).

דלפ”ז למאי בעינן לטעמא שתוקעים בשופר של איל כדי ‘שאזכור לכם עקידת יצחק’, הלא אפרו מונח ונראה לפניו יתברך, ואינו צריך עוד זכירה.

תשובה

הנה בגמרא בר”ה ד’ ט”ז ע”א איתא, אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

וכתב בחידושי המאירי.

וז”ל: אף על פי שכל השופרות כשרים בר”ה חוץ מקרן פרה, עיקר המצוה ומובחר שבה לתקוע בשופר של איל כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע ומתוך כך מעלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאילו הם בעצמם נעקדו כמוהו, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה עכ”ל.

וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר חלק כא סימן טו.

לפ”ז י”ל דהעיקר להזכיר זכות יצחק היינו בשביל זה, כדי להזכיר העקידת יצחק של כאו”א, וזה לא מהני במה שצבור ומונח לפניו ע”ג המזבח.

עונש יהושע על שהורה הוראה בפני רבו

שאלה

ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם (יא, כח) בעירובין (סג, א) מצינו, שיהושע נענש על שהורה הכא הלכה בפני משה רבו, ונפטר מן העולם בלא בנים.

והנה חידש האור החיים (בספרו ראשון לציון יו”ד סי’ רמב), שבאופן שרבו ‘קרוב’ לדין זה, הו”ל כנפטר לגבי דין זה.

והיכא אמרינן דאסור להורות הלכה בפני רבו, היינו דוקא בדין שהרב יכול לדונו ולהורות, ואז אין מציאות לתלמיד שיורה מבלעדי רבו, אבל בכה”ג שרי.

ויל”ע לדבריו, אמאי חשיב הכא יהושע כמורה הוראה בפני רבו, הרי משה רבינו לא יכול היה לדונם, שהרי נוגע בדבר היה, כי נבואתם היתה ‘משה מת ויהושע מכניס’, ומפני מה נענש יהושע על שהורה הוראה [ובשלמא יהושע י”ל שאין בו חסרון של ‘נוגע’ גבי נבואה זו, אף שנאמר בה ‘יהושע מכניס’, די”ל דכיון דהוא אינו נוגע לחוב, שהרי זכות היא בשבילו להכניס את ישראל לארצם, ואעפ”כ אמר יהושע ‘אדני משה כלאם’, לפיכך יכול לדונם.

אבל משה הרי היה נוגע לחוב, וראה קצה”ח (סי’ לד סק”ד)].

תשובה

הדין פשוט שהרב יכול לנדות מעצמו לכבודו בפ”ג דמו”ק, ולא חשיב כנוגע בדבר לגבי זה.

ועיין מה שכתב במשך חכמה במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק כח, וז”ל, אדני משה כלאם.

יתכן, כי הלא מנדים לכבוד הרב, ו”כלאם” הוא לשון נידוי, שיושב לבדו כמו בבית כלא.

והנה הלא מהראוי ליהושע לנדותם לכבוד הרב, זה משה! אמנם המנודה לתלמיד אינו מנודה לגדול ממנו, ואף אם היה הנידוי עבור כבוד הרב, שהוא רבו של המנודה גם כן, כמו שכתב בשולחן ערוך ובש”ך, יעויין שם.

ואם היה יהושע מנדה, הלא לא היו מנודים לגדולים ממנו.

והוא היה “משרת משה מבחוריו”, והיה בו מדת הענוה שהיה במשה.

ועוד כי לא הכיר היטב מעלות ישראל, והיה דן אותם לגדולים ממנו, ומה יהיה התועלת מנדויו, כי לא יהיה לגדולים ממנו, ובדעתו שכל ישראל גדולים ממנו.

לכן אמר: “אדוני משה – כלאם”! ובפרט לפי דעת הבית יוסף שאף לקטנים הימנו, כל שהם חכמים אין נידויו נדוי.

לזה אמר “משרת משה מבחוריו”, ולא היה מכיר מעלת ישראל וערכם עכ”ל המשך חכמה, ותו לא מידי.

שלא ישמע בנזיפתו של אהרן

שאלה

ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם (יב, ה).

דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן (רש”י).

יש לדקדק, מה טעם נקט רש”י רק ‘בנזיפתו של אהרן’ ולא ‘בנזיפתם של אהרן ומרים’.

[ואין לומר שכבר ראה משה שנצטרעה מרים ולפיכך יכול לשמוע בנזיפתה, כי עדיין צ”ע, שהרי בשבת (צז, א) איתא לשיטת רבי עקיבא, שאף אהרן נצטרע, ויל”ע.

עיי”ש דברי רבי יהודה בין בתירא, ודו”ק].

תשובה

הנה מה שהקשה מאהרן לק”מ, חדא דמנ”ל דהכא קאמר לשיטת ר”ע, ועוד הרי על אהרן מבואר שם בגמ’ שמיד פנה מצרעתו מיד עם סילוק השכינה, כך שאם מ”ר לא היה עמהם בשעת תוכחה גם לא ראה את אהרן מצורע, ורק מרים נשארה בצרעתה אח”כ.

אכן מ”מ נראה שעיר התירוץ הוא שבאמת מרים היתה צריכה כפרה ולא הקפיד הכתוב שידע משה, והראיה שאח”כ ניתן לו למשה לראות שהיא מצורעת ולא הקפיד אז הכתוב, ורק גבי אהרן הקפיד עליו משום כבוד תורתו.

וכמו”כ עיקר החטא היה של מרים כמ”ש בספרי זוטא פרק יב פסוק א, וז”ל, קשה היא לשון הרע שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע שנא’ ותדבר מרים ואהרן מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר עכ”ל.

האם יש איסור בדושנה של יריחו

שאלה (מאת הגאון רבי דוד פלק שליט”א מח”ס ‘ענינו של יום’ ‘ובתורתו יהגה’, ירושלים, עיון הפרשה):

והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה’ עמנו והטבנו לך (י, לב), מה טובה הטיבו לו, אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה של יריחו ת”ק אמה על ת”ק אמה והניחוהו מלחלקו, אמרו מי שיבנה ביהמ”ק בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר (שופטים א’) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים (רש”י).

יש להעיר מדכתיב (יהושע ו): ‘וישבע יהשע בעת ההיא לאמור ארור האיש לפני ה’, אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה’, ואמרו (סנהדרין קג, א): תניא לא יריחו ע”ש עיר אחרת, ולא עיר אחרת ע”ש יריחו, וברש”י ‘שלא יבנה יריחו’ ויסב שמה ע”ש עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו וכו’, שאפילו שם יריחו ימחה לעולם עכ”ל, (עי’ שו”ת חבלים בנעימים סימן טו).

תשובה

דושנה של יריחו אין הכוונה לעיר יריחו, דהאיסור לבנות את יריחו היה לעשות ממנה עיר, ולשון הילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך [המתחיל ברמז תשיט], וז”ל, והטבנו לך זה דושנה של יריחו שהיו אוכלין אותה בני בניו של יתרו, כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנוה לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלין אותה ארבע מאות (ושמונים) [וארבעים] שנה שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה, צא מהן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלין אותה ארבע מאות וארבעים שנה עכ”ל.

וראה שפ”ח, דושנה – קרקע שמנה ע”כ.

ואע”ג דלסוף כתיב עלו מעיר התמרים, וכמו שסיים בילקוט שם וז”ל, וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין [באו בני בנימין ליטול חלקם] עמדו ופנו אותה מפניהם שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו’, מ”מ לא הם בנו אותה אלא חיאל בנה אותה, ואטו מחוייבים להפסיק לאכול את דושן תבואותיה מכיון שהוא עשה שלא כדין.

נשאל: י״ח באייר תשפ״דב: תפילה

האם מותר לש"ץ להתפלל עם כלי נשק מכוסה

יש להקל. מקורות:במשנה במס’ שבת פ”ו נחלקו ר”א וחכמים אם כלי מלחמה הם לשבח או לגנאי, וכמבואר עוד בגמ’ שם סג ע”א, ולהלכה נפסק שכלי מלחמה אינם לשבח אלא לגנאי, ולכן אינו ראוי להתפלל כשהוא נושא על גבו כלי מלחמה, בפרט ...קרא עוד

יש להקל.

מקורות:

במשנה במס’ שבת פ”ו נחלקו ר”א וחכמים אם כלי מלחמה הם לשבח או לגנאי, וכמבואר עוד בגמ’ שם סג ע”א, ולהלכה נפסק שכלי מלחמה אינם לשבח אלא לגנאי, ולכן אינו ראוי להתפלל כשהוא נושא על גבו כלי מלחמה, בפרט שנכנס כאן לבעיה נוספת של החזקת דבר בשעת התפילה, וגם אם רק נושאו על גופו בלא להחזיקו נכנס לבעיה של משוי של ד’ קבין.

אולם למעשה יש יותר מקום להקל להתפלל עם כלי מלחמה בשעת מלחמה, מכיון ויש בזה חשש של פקו”נ וכמבואר בגמ’ שכל היוצאין להציל חוזרין בכלי זינם למקומן כדי שלא יכירו בהן אויבים, וכך נפסק בפוסקים, וממילא גם לענייננו במקום שיש צורך בהחזקת נשק משום פקו”נ אין להסיר את כלי הנשק בשעת התפילה כדי שלא יכירו האויבים בכך ויבואו לידי סכנה.

ומ”מ כשיש מישהו שאינו נושא כלי נשק שיכול לשמש כש”ץ הוא עדיף ממי שנושא כלי נשק, וזה פשוט.

אך במקרה שלך שהוא מכוסה אין בזה שום פחיתות, דכל דבר שהוא מכוסה בבגד העליון אינו דרך גנאי, יעוי’ שבת עז ע”ב, וכמו שהערתי בתשובה אחרת כעין זה.

ולעצם הנידון על החזקת נשק בשעת התפילה או בבהכנ”ס, הנה נכנסים כאן לענין מסויים של אינו דין שיונף וכו’ (מכילתא ס”פ יתרו) וכמו שהביא הב”י ושו”ע באו”ח סי’ קנא לענין בית הכנסת (ועי’ סנהדרין פב ע”א), וכ”ש לענין ש”ץ, ומ”מ במקרה שלך שהוא מכוסה יש להקל, וכמו שיתבאר.

הנה בב”י סי’ קנא הביא בשם הא”ח בהל’ בהכנ”ס בשם הר”מ בתשב”ץ קטן שלא להיכנס בבהכנ”ס בסכין ארוך, וכ”א בגמ’ סנהדרין פב ע”א שאין נכנסין בכלי זיין בבהמ”ד וכך נראה שנקט המאירי שם למעשה, (ויעו’ במהר”ץ חיות ובצי”א ח”י סי’ יח מה שתמהו למה לא הביאו הב”י, ומה שתי’ בחשוקי חמד על הגמ’ שם לחלק בין הנידונים עדיין אינו מיישב למה לא הביאו הפוסקים נידון הגמ’ שם).

והביא עוד הב”י שם שכ’ עליו בהגהת הר”פ שאין לחוש כי אם בגילוי, וכן בכלבו ובתשב”ץ הנוסח כך הוא, וכעי”ז כתב היעב”ץ במור וקציעה דזהו שכתב התשב”ץ בסכין ארוך כיון שסכין ארוך הוא בהכרח קצת מגולה, אולם בב”י שלנו העתיק דברי הר”פ שאין להקפיד כ”א בראש מגולה, והוא ט”ס כמ”ש בא”ר ומאמר מרדכי על הב”י שם, ואמנם הב”י שם ודאי כך העתיק כדמוכח ממה שהביא אחר כך דברי המסכת סופרים עי”ש, ויעוי’ בעה”ש ס”י שנקט מחד קרוב לגי’ הב”י ומאידך במשמעות הדברים נקט כמו הא”ר ומאמ”ר, וכן ביד אהרן התיר בסכין מכוסה, וכן בשם התורה תמימה הובא (בהערות המאור על הב”י שם) לפרש דברי הר”פ כמו שהבינוהו האחרונים הנ”ל בלא הגהה, ומ”מ גם אם נגרוס בדברי הר”פ כמו שהעתיק הב”י ולפרש כהבנת הב”י עדיין יש להקל מטעם המו”ק הנ”ל.

ולענ”ד יש להוסיף על דרך המו”ק הנ”ל שככל הנראה כדרך המחברים כוונת התשב”ץ שם למין סכין ארוך שהיה ידוע בזמנם שהיו אנשים נושאים אותו לצרכי הגנה ובטחון, וקאמר שהאיסור הוא באופן זה דאילו הנושא סכין מטבח ממקום למקום לא נזכר הדבר לאיסור שכן אינו אמור להיות מונח באופן הניכר והמפריע, וכיון שדין זה של הכנסת סכין לבהכנ”ס לא נזכר בגמ’ ומה שנזכר הוא על כלי זין לבהמ”ד א”כ הבו דלא לוסיף עלה, וגם יש מקום לומר דסכין מטבח אין בו איסור, ואמנם אולי הוא קצת דוחק לומר כן, דמשמע מלשונו של מהר”ם דהסכין מקצר ימיו, אבל יש לומר דר”ל הך סכין ארוך שדיברנו בו שדרכו שהוא מקצר ומכוער הדבר להכניסו למקום תפילה, ותדע דהרי עיקר דין מקצר נאמר על כל כלי ברזל, והרי מהר”ם לא דיבר לענין כלי ברזל, ע”כ שלא למדנו לענין בהכנ”ס על כל דבר.

אולם בשבלי הלקט הל’ חוה”מ סי’ רלא לענין דברי הגמ’ בסנהדרין שם על כנסת כלי זין לבהמ”ד דכל כלי ברזל חשיב כלי זיי’ לענין זה, עי”ש שפי’ עפ”ז דברי הגמ’ במו”ק יח ע”א וכעי”ז בפי’ ר”ש בן היתום שם וכן משמע ברא”ש שם פ”ג סי’ כ’ כמ”ש בשו”ת צי”א שם סקי”ב.

אמנם יעוי’ בט”ז סק”ב מה שפירש ענין סכין ארוך באופן אחר, וכ’ שם הפמ”ג שהיה מקום לפרש ארוך כנ”ל משום שא”א לכסותו וכך יהיה לפי גי’ הגהת הר”פ כמו שהוא בכלבו סי’ טז כנ”ל, אבל לגי’ הב”י אין פירושו כן, ולכן תירץ הט”ז שסכין ארוך הוא יותר מיותר ואין בו צורך אבל בסכין קטן שיצטרך אותו אין בזה איסור כיון שלא הטריחוהו.

ולפ”ז במקום צורך והנשק מכוסה מותר לפי ב’ הטעמים.

ויש לציין בתוספת לכל זה דבס”ס קפ הובא במשנ”ב ב’ טעמים לענין בהמ”ז ולפי הטעם השני שם משמע שם שלא מועיל כיסוי אלא סילוק, אבל לפי הטעם הראשון שם מועיל כיסוי, והשו”ע שם כ’ לכסותו, אבל גם למ”ש המשנ”ב דלהטעם השני נהגו לכסותו, מ”מ הטעם השני בבהמ”ז יש לדון אם שייך כאן שכן לא הובא בפוסקים לענין תפילה אלא לענין ברהמ”ז, ובאמת יש לעיין דאולי שייך בתפילה בברכת בונה ירושלים כמו בבהמ”ז ואולי משום דמעשה שהיה בבהמ”ז היה וקיצרתי מאוד.

(ויתכן דהשו”ע מסכים לטעם השני דבדוחק יש מקום לשמוע דגם לטעם השני יועיל כיסוי ואכמ”ל, ורק שהמשנ”ב הוסיף שנהגו לסלקו, וקיצרתי).

ובשם הגרח”ק הובא (מאיר עוז סי’ קנא) שיש לכסות את כל האקדח ולא רק את מחסנית הכדורים, ויתכן שכאן חמור יותר מסכין מטבח שנהג אביו לכסות רק את להב הסכין (וראה דעות בביאורים ומוספים סי’ קפ בסופו אם מועיל לכסות שם) מכיון שכאן הכלי נועד להרג הוא חמור יותר.

ויעוי’ במשנ”ב שם שמלבד מה שציין לדברי הא”ר עוד הוסיף שם בביאור הלכה להקל להכניס כלי זין שנושא לצורך תשמישו בתלמיד חכם שמותר לאכול ולשתות שם.

ויעוי’ גם בברכ”י שנקט לעיקר כגי’ הב”י.

ובשו”ע או”ח סי’ קפ ס”ה פסק דנוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון וכתב שם המשנ”ב סקי”א דאינו דין שיונף המקצר וכו’, ולפ”ז לכאורה היה לאסור גם בשעת תפילה, רק דבבהמ”ז הוא מצוי כיון שמברך במקום אכילתו ובציעתו מצוי שיהיה שם סכין, משא”כ בבהכנ”ס שאין נכנסים בסכין לכן אינו מצוי שיהיה סכין אבל לכאורה היינו הך.

וכן משמע מלשון התשב”ץ בשם המהר”ם שנקט שהתפילה מארכת ימיו של אדם של אדם וכו’, וכעי”ז בלבוש, ומשמע שעיקר הדין בתפילה, וגם בבהכנ”ס הוא מצד שהוא מקום תפילה אבל כ”ש שבתפילה יהיה איסור, ומה שהמחבר הבין דין זה בקדושת בהכנ”ס משום שנאמר לגבי בהכנ”ס שהוא חידוש גדול יותר כמשנ”ת, ותפילה בכלל זה לפמשנ”ת ומה שנאמר לגבי בהמ”ז ה”ה לתפילה אלא שלא נזכר מטעם שנתבאר, וכן נקט בצי”א שם להחמיר גם במתפלל בביתו דלא כמטה יהודה, וכן לכאורה דעת המקובלים דלהלן להחמיר בשעת תפילה גם בזה שבכלל מאתים מנה.

לענין החומרא שהביא בכה”ח בשם המקובלים מחסד לאברהם שלמי ציבור ויפה ללב, שלא לישא שום ברזל עליו בשעת תפילה, הנה המנהג אינו להקפיד בזה, שהרי לרוב בני אדם יש מתכות במשקפיים או שעון או אבזם החגורה והנעל, ומ”מ יש לציין לדברי הראשונים הנ”ל שהזכירו איסור בזה בבהמ”ד עכ”פ לענין כלי חיתוך של ברזל כמבואר שם ויל”ע למעשה.

באופן שצריך להיכנס לבהכנ”ס עם כלי נשק בלי כיסוי הובא בשם הגריש”א והאול”צ להתיר ויש בזה דעות [ראה ביאורים ומוספים על המשנ”ב שם], ובניד”ד שהוא שעת מלחמה ויש צורך באבטחה התבאר שמותר מחמת הסכנה, ומ”מ מסתבר שאין ראוי להעמיד ש”צ להתפלל בכלי נשק מגולה שכן הציבור יש עליו חיוב בפני עצמו להעמיד שליח ציבור לחזור התפילה ומוטל עליו לחזר אחר מישהו שיתפלל בלא נשק, אבל כשמכוסה אפשר להתיר.

נשאל: כ״א באלול תשפ״דב: תשמישי קדושה

שם הוי”ה שכתוב בהפסק מקף – בין אות לאות האם יש בו קדושה

יש להזהר בזה. מקורות: באבנ”ז יו”ד סי’ שסה החמיר בזה כיון שנקראין כאחת ע”י תינוק, עי”ש המקורות שהביא לדבריו, ושקרוב לודאי שיש במחיקתן איסור מחיקת השם מן התורה, ומ”מ סיים דעדיף לתקן תקנה כל דהוא כזה בסידורים כדי למנוע ביזוי השמות במה ...קרא עוד

יש להזהר בזה.

מקורות:

באבנ”ז יו”ד סי’ שסה החמיר בזה כיון שנקראין כאחת ע”י תינוק, עי”ש המקורות שהביא לדבריו, ושקרוב לודאי שיש במחיקתן איסור מחיקת השם מן התורה, ומ”מ סיים דעדיף לתקן תקנה כל דהוא כזה בסידורים כדי למנוע ביזוי השמות במה דאפשר.

ובשו”ת אחיעזר ח”ג סי’ לב משמע דנקט בפשיטות שהמנהג בקו המפריד לענין ג-ט בלעז שאינו נחשב שם, אולם אינו ממש הנידון בענייננו, חדא דמיירי שם בשם לעז, ועוד דמיירי שם בעיתון שהיה לו צד שאין נוהגים בו מנהג ביזיון מחמת חשיבותו, וממילא מאחר שהיה בזה עוד צדדים א”א להביא ראיה מוכרחת לענייננו.

ובשבט הלוי ח”ג סי’ קע תמה על האבנ”ז הנ”ל, ובשלמת חיים סי’ תקמ נקטו להחמיר, ובתשוה”נ ח”א סי’ תרלח לא הכריע ויתכן שיותר נראה לו שהיה מקום להקל מעיקר הדין, ובמנח”י ח”ט סי’ סב סק”ג כ’ דאפשר שלצורך יש מקום לצדד להתיר ולמעשה יתכן שהסכים לדעת האבנ”ז, ועי’ הליכות ח”א פכ”ב ארחות הלכה אות לד שהגרשז”א נהג לכתוב ש”ש עם מקף, אבל לא נזכר שם שהקל בזה במחיקת השם, ועי’ עוד מעורר ישנים סי’ כו סוף אות סט, ועי’ בספר אסוקי נתנאל עמ’ כא מה שהביא עוד מרבני זמנינו בנידון זה.

ועי’ בגנזי הקדש פ”ז סי”ד שהביא בזה עוד דעת הגרנ”ק שאינו מועיל ודעת הגריש”א שמועיל, אולם אם עושה קו בכל הפסוק הביא שם בפ”ט דבזה מודה הגריש”א שאינו מועיל.

נשאל: י״ד במרחשוון תשפ״ה

רש”י פרשת וירא

כתב רש”י מצחק לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק, דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי, דבר אחר לשון רציחה כמו (ש”ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו’. מה שנקט ...קרא עוד

מה שנקט רש”י לגבי ויקומו לצחק “כמו שנאמר” וגבי לצחק בי נקט “כמה דתימא” שפירושו כמו שתאמר, יתכן לבאר דויקומו לצחק הוא מלשון התורה ור”ל שהתורה קבעה שע”ז חשיבא צחוק וגיחוך (וע”ע מגילה כה ע”ב) אבל גבי ג”ע הלשון שהביא רש”י הוא ממה שכתבה התורה מאמרה של אשת פוטיפר, וקאמר אתה תאמר כלומר שהדבר ידוע שכך הוא שג”ע הוא דבר שחוק וקלות ראש.

נשאל: ז׳ במרחשוון תשפ״דב: הנהגות

בשמחות ואירועים האם לדבר ולהשתתף או ללמוד בזמן זה

מי שמנסה לשמח את הנוכחים על ידי שמראה את השתתפותו בודאי שעושה בזה דבר טוב, אולם גדולי ישראל וגדולי הת”ח ראינו אצלם שהעדיפו לנצל את זמנם ללימוד התורה גם בשמחות וכדומה, וגם מי שלא זכה לבוא לדרגא זו, כדאי שלפחות ...קרא עוד

מקורות: ראה עירובין כב, א, ירושלמי ברכות ט,ה, אבות א, יז, הנהגת הגר”א עם אחותו, הנהגת הגרי”ש בשמחות גדולה שימושה, הגרח”ק הגרי”ז ועוד.

נשאל: כ׳ בשבט תשפ״דב: שונות

למה במאכלם של בני המדבר מצינו במן ובבארה של מרים שהיה לחם מלמעלה ומים מלמטה שזהו היפך מטבע העולם

היה בזה ענין להראות הנהגת הקב”ה עם ישראל במדבר שהוא על טבעי, וכמבואר כן בשמו”ר כה ה ובפסיקתא דר”כ פיסקא ויהי בשלח, ששם מתייחסים להדי’ לאבחנה שהבחנת שההנהגה עם המן ובארה של מרים היה להיפך וכמו ששמתם לבכם לזאת.והטעם משום ...קרא עוד

והטעם משום שכל הנהגת המדבר היה זה ארבעים שנה ה’ אלהיך עמך לא חסרת דבר, שזו היתה הנהגה טבעית למקבלי התורה כמ”ש במכילתא ר”פ בשלח גבי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן וכמ”ש עה”פ בירמיה הדור אתם ראו וגו’.

נשאל: י״ז בניסן תשפ״דב: שונות

למה כתב בדרושי הצל"ח (דרוש כ"ב אותיות כ’ כ"א כ"ב) "על הערבית" ולא נכרית כלשון הגמרא בעירובין יט ע"א ועוד דברים השייכין לשאלה זו

לענין שאלתך על דברי הצל”ח מצוי כה”ג לרוב שינויים כאלה מחמת צנזורה, דהרבה פעמים אי’ כותית או כנענית במקום נכרית וע”ז הדרך, ושלא כהסבורים שצנזורה היא רק בהעתקות ובדפוסים אלא גם בכת”י מחבר שייך צנזורה כידוע שיש הרבה צנזורה בכתבי המאירי, וכן בהקדמת ערוך השלחן, וכך נהגו בכל הדורות להעדיף הרע במיעוטו, ולקבל שיבושי הצנזורה בהערמה כדי להתיר הדפסת התורה, [ודלא כמהרש”ל שסובר ששינוי בדברי תורה הוא ייהרג ואל יעבור, ויש קצת סמך למנהג המקילים בזה מהא דרב שילא בסוגי’ דברכות נח ע”א (אלא שאין ראיה מהגמ’ שם נגד המהרש”ל אלא יש להעמיד רק בדבר המשתמע לב’ פנים)], ואם תמצי לומר שזה לא צנזורה, וכך היינו אומרים אם המחבר היה במקום של ערביים שלא כתב ערביה מחמת צנזורה, א”כ היינו אומרים שנקט הכי משום שהיה דורו פרוץ בזה ודברו חכמים בהוה, אבל מכיון שמדובר בצל”ח שהי’ במקום שאין ערבים אלא רק משאר אומות, לכן פשיטא שמה שכתוב ערבית הוא מחמת צנזורה.

לגבי מה ששאלת על מה שמצאת בכתבי חכם אחד המספר ענין הגן עדן שבחלום הופיע באופן אחר ממש”כ בחז”ל, דבמד”ר בראשית פמ”ח אות ח ומעי”ז בגמ’ אי’ בעירובין יט ע”א שאברהם יושב על פתחו של גהינם ובחלום הופיע שהוא בגן עדן, איני יודע אם כוונתך שהיה בחלום ממש או שעשה משל כאילו היה חלום (ואחר שראיתי דבריך בפנים, יותר נראה שהתכוונת שמשל הוא, ויש לציין דבמשל אין כל הפרטים צריכים להיות מתאימים לנמשל כמ”ש הר”מ בהקדמת המו”נ), דאם כוונתך שמדובר בחלום ממש, איני יודע כמה מצווין אנו לטרוח ליישב כל כגון דא, דהרי כבר אמרו בגמ’ ברכות נה חלומות שוא ידברו, ובאיזה חלום אמרו, אפילו בחלומו של שמואל ירחינאה חבירו של רב, כמבואר בגמ’ שם, וכבר אמרו כשם שא”א לבר בלא תבן כך א”א לחלום בלא דברים בטלים, ומאן לימא לן דחלום שעל ידי מלאך הוא, ואפי’ אם כן הוא הא הגר”א אמר כבר לגבי זמנו שרק עד זמן הב”י היו מגידים נקיים משא”כ עכשיו שיש בהם תערובת רע, וכ”ש לגבי חלומות, והחזו”א כבר אמר על זמנו שעל חלומות שלנו כבר א”צ להתענות, כי כהיום כבר אין כ”כ ממש בחלומות, וא”כ אין עלינו חובה לטרוח כ”כ ליישב החלום, ומ”מ לרווחא דמילתא אמינא שאין כאן סתירה גם בלאו הכי דגם הגמ’ בעירובין יט ע”א אין כוונתה שאין אברהם נמצא בגן עדן דהרי כבר אמרי’ שכל צדיק יש לו עולם בפני עצמו וה”נ אמרי’ שכל צדיק יש לו עדן בפני עצמו, ואברהם אבינו יושב בגן עדן עם כל הצדיקים כמש”כ באותיות דר”ע ופשוט, אלא הכונה שיש לו כח ורשות לבקש על הנכנסים לשערי גהינם שלא יפלו לשם אם הם בניו ומהלכים בדרכיו והוא יושב ומשמר בשערי גהינם יתכן לפרש במובן שהוא בודק ויודע תמיד מי עומד להכנס שם.

ומה שהקשית שיש סתירות במאמרי חז”ל אם אברהם זה שעומד בפתחה של גהינם ומציל את בניו או יצחק לכאורה הוא מדרשות חלוקות או דבחינות יש בזה דאברהם מציל באופן של דין כדמשמע בגמ’ שם ויצחק מציל באופן של תפילה (והוא היפך הנהגתם בעוה”ז).

וצריך לידע גם בענין זה וגם בענין דלעיל דהגוף שהוא מוגבל הוא רק בעוה”ז אבל לעוה”ב עין לא ראתה אלהים זולתך, וכמו שדנו כבר על נשמת אליהו מה גדרה וכו’, ובמציאות הוא בא לכל ברית מילה גם כשיש כמה בריתות, וגם אברהם יוכל לישב בגן עדן וגם בפתח גהינם באותו הזמן וגם בברית מילה כמ”ש התוס’ בפ”ד דקידושין.

והנה באמת אם נאמר שיש מדרשות חלוקות יש לך תירוץ גם על מה שהקשית לענין החלום אבל כבר בלאו הכי צריך לתרץ כמש”ל דזה פשיטא דלכו”ע אברהם מקומו בגן עדן וקל להבין.

מה נסתתם מרע”ה ביום מיתתו

{עש”ק פרשת וילך התשע”ה מודיעין עילית קרית ספר} מה שהקשה על מ”ש רש”י דברים פרק לא פס’ ב [והוא מחז”ל, עי’ סוטה י”ג ב’] מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה, א”כ היאך אמר כמה פרשיות אח”כ, וכן פ’ האזינו, וכן ...קרא עוד

{עש”ק פרשת וילך התשע”ה
מודיעין עילית קרית ספר}

מה שהקשה על מ”ש רש”י דברים פרק לא פס’ ב [והוא מחז”ל, עי’ סוטה י”ג ב’] מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה, א”כ היאך אמר כמה פרשיות אח”כ, וכן פ’ האזינו, וכן בתמורה ט”ז א’ אי’ שאז א”ל משה ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך.

הנה עצם פי’ הגמ’ שם אין הכונה שנעלם הימנו הכל, ומצינו כמה ביאורים בזה.

ז”ל המהרש”א חידושי אגדות מסכת סוטה דף יג ע”ב, ור”י אמר והחכמה מאין תמצא.

הספיד עליו שבענין החכמה היה העדר לדורו כמ”ש כי הוא היה אב לחכמים ולו ניתן חכמת הפלפול של התורה והוא נתנה לכל ישראל בטובת הנאה כמ”ש בנדרים והיינו מאין תמצא כדלקמן פרק נוטל מי שמשים עצמו כאין כמו משה שנאמר בו והאיש משה ענו מאד וגו’ וכתיב ונחנו מה גו’ בו תמצא החכמה.

ע”כ.

ולפי דבריו י”ל דמה שנעלם ממנו אח”כ היה הפלפול, וזה אינו סותרמה שאמר אח”כ פ’ האזינו ושהציע ליהושע לשאול כל ספיקותיו.

ובשיטה מקובצת מסכת סוטה דף יג ע”ב כתב, שנסתמו ממנו שערי חכמה.

יש ספרים אחרים מסורת חכמה, ועיין במחזור ויטרי סימן תכו בפי’ המשנה מסורת סייג לחכמה, מסורות.

כגון אילו שכותבין בגליון הספרים.

היא מסורת הגדולה.

שכל הבקי בהן עומד על פתרון רוב המקרא ואינו טועה בהן.

להחליף דבר בדבר.

ע”כ.

ולשון הזוהר חדש – תיקונים כרך ב דף עה ע”א: וכד שארא משחתא האי גלגלא נהים בנעימו ואפיק אתוון נציצין דקיקין לפרשא באתוון דאורייתא וכדין אקרי מסורת.

מהאי גלגלא להיט אחרא תתאה ואתפשט ולהיט אתוון אחרנין לפרשא ולא כאינון קדמאי ואקרי מסורת זעירא.

אלין תרין גלגלין איקרון מסורת זעירא ומסורת רברבא.

אלין תרין מסורת אתמסרו לידוי דרעיא מהימנא למנדע ולאסתכלא עד דנחתו אתוון ואתחקקו על לוחי אבנין.

כד גלגלי שארי ואסחר כמה חיילין וכמה משריין מאריהון דגדפין טאסין באינון רקיעין ואינון אתוון דנפקי אתמסרו לההוא ממנא קדישא דאיקרו יופיא”ל מארי דחכמתא וכדין אזיל וחקיק לון סחרני דתאוון והאי ממנא קדישא מסר לון למהימנא קדישא כד”א (שמות כד) עלה אלי ההרה והיה שם וגו’ ע”כ.

[וידוע לכל יודע מהי מסורת המקראות הקדומה המובאת בכל הראשונים, ומהי מסורת רבתי ומסורת זעירא, ועיין גם שו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן סי’ רל”ב].

ועלה ברעיוני לחלק בעוד אופן, לומר שרק כח החידוש נשכח ממשה אבל התורה הכתובה לא [וזהו כעין מ”ש לעיל ע”פ המהרש”א], ואך דבהכרח נמסר לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כדאי’ בחז”ל בכ”מ, אך מ”מ שום גדר יש בין עיקר התורה לבין מה שניתן רשות לתלמידים לחדש וזה מה שנשכח ממשה, או חלקים מדבר זה, ולכך אי”ז סותר שכתב אח”כ עוד פרשיות, וגם שרצה ללמד ליהושע.

עוד נראה לי דמ”ש מסורות ומעינות החכמה הוא כינוי לחכמת הנסתר, אשר פעמים נתכנתה בכינויים כאלו, ובס’ יצירה פ”א מ”א, בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה הוי”ה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים [ומלך עולם] אל שדי [רחום וחנון] רם ונשא שוכן עד [מרום] וקדוש שמו [מרום וקדוש הוא], ברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וסופר וספור.

וענין זה של ל”ב נתיבת פליאות חכמה נאמר בזוה”ק כמ”פ, השמטות ח”א דף רנח, תק”ז הקדמה דף ז ע”ב, ושם תיקונא ס”ט דף ק”ו א’, ועוד מקומות שם, וכן בראשונים, בכוזרי ובשל”ה.

והם נמסרו למ”ר בסיני כמ”ש במדרש על פטירת משה, (אוצר המדרשים (אייזנשטיין), משה, עמוד 377), במדרש זה מדבר על מתן שכרו של משה שנאמר לו בשעת מיתתו, וכך נאמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, טובך בגימ’ ל”ז, רמז לל”ז שלחנות הערוכות לך, והשלחנות האלו רמז לל”ב נתיבות פליאות חכמה.

יה ה’ צבאות אלקים אל רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו ברא עולמו בג’ ספרים, בספר וספר וספור, עליהם אמר איוב נתיב לא ידעו עיט ולא הביט בו עין איה, אלו הן התיבות שתחלתם מנתיב אחד לא נודע למלאכי השרת שהן עטים כעיט שהן העופות, ולא הביט בו עין אומרת איה [מקום כבודו], ומשה ידעם כלם, ול”ב בנתיבות וה’ חומשי תורה הרי הם ל”ז שלחנות, וע”ז נאמ’ זה השלחן אשר לפני ה’, והכל נמסר למשה בסיני, שנא’ בכל ביתי נאמן הוא, כלומר בית הנתיבות, כי הנתיבות יש להן בית.

כמו שאמר שלמה המלך הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה, בראש מרומים עלי קרת בית נתיבות נצבה ע”כ.

והנה מבואר שבשעת מיתתו הודיעו לו שיזכה להם אף שכבר נמסר לו בסיני, והדבר תמוה, א”כ מדוע שימסר לו שוב, ולדברינו א”ש, כיון שנשתכח ממנו.

ולפ”ז מה שאמר לו שאל וכו’ היינו את שאר חלקי התורה, שזה לא נשתכח ממ”ר, ויש להוסיף שאין אנו יודעים איזו נקודה נשכחה ממנו בזה, שכן פשטות הדברים שהם י’ ספירות וכ”ב אותיות [כוזרי מאמר ד’ אות כה] זה ידוע אל המקובלים, ומה שניתן למשה בעוה”ב הוא בודאי דבר עמוק מזה.

אכן מ”מ צ”ע עמ”ש בסוטה שם רב לך יש לך רב, ומנו יהושע, פי’ דעכשיו יהושע היה חכם ממשה, א”כ איך שאל משה את יהושע שאל ממני וכו’, וצ”ל שעדיין לא היה יודע שיהושע גדול ממנו דאכתי שמא לא שמע הכל, וע”ז ענה לו יהושע כלום הנחתיך וכו’ דשמע ממנו כל תורתו כבר.

והנה לפנינו בתמורה שם הגי’, מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אכן בקצת נוסחי הגי’ שם שנשתכחו ההלכות ממשה, ולפני שנדון על פשרה של נוסחא זו יש לציין כי לנוסחא זו א”ש יותר, כיון די”ל דמ”ש כאן לא אוכל לאצת ולבוא היינו אחר שנשתכחו ההלכות הללו ממשה.

וז”ל מדרש תנחומא הישן פרשת ואתחנן סימן ו’, אמר רבונו של עולם מתיירא אני מחבלו של מלאך המות, א”ל איני מוסרך בידו, אמר לפניו רבונו של עולם, [יוכבד] אמי שהקהו שיניה בשני בניה בחייה, יקהו שיניה במיתתי, אמר לו כך עלתה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, עד עכשיו היה חלקך לשרת, [ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת], אמר לפניו רבונו של עולם אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה תלמידו, א”ל אם אתה רוצה לעשות כך לך עשה, עמד משה והשכים לפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו [למיתה], והלכו ישראל אצל פתחו של משה, ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד, אמרו לו ליהושע מה עלתה לך שמשה רבינו עומד, ואתה יושב, כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה, ואמר רבי רבי אבי אבי ואדני, אמרו ישראל למשה משה רבינו למדנו תורה, אמר להן אין לי רשות, אמרו לו אין אנו מניחין אותך, יצתה בת קול ואמרה להם למדו מן יהושע, קיבלו עליהן לישב וללמוד מפי יהושע, ישב יהושע בראש, ומשה מימינו, ואלעזר ואיתמר משמאלו, ויושב ודורש בפני משה, אמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן בשעה שפתח יהושע ואמר ברוך שבחר בצדיקים ובמשנתם, נטלו מסורות החכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש, אחר שעמדו ישראל, אמרו לו למשה סתם לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה רבינו נכשל ונופל, באותה שעה אמר רבונו של עולם עד עכשיו בקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך, וכיון שהשלים נפשו למיתה, פתח הקדוש ברוך הוא ואמר מי יקום לי עם מרעים (תהלים צד טז), ומי יעמוד להם לישראל בשעת כעסי, וכו’.

לשון מדרש זה משמע להדיא דניטל ממנו חכמתו מאוד, ואף תלמיד לא היה כלפי יהושע, וע”ז כבר מוכרחין אנו לומר שיש כאן מדרשות חלוקות.

טעם ענית אמן אחר ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’

{יום ג’ ה’ כסלו פ”ק מודיעין עילית יע”א} מה ששאל מ”ט עונין אמן אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ואין ממתינין לגמר הדברים.תשובה בפשט הענין נראה שהוא ע”פ מ”ש זכר צדיק לברכה (עי’ יומא ל”ט ב’), ואמרו ז”ל כיון שהזכירו בירכו, ...קרא עוד

{יום ג’ ה’ כסלו פ”ק מודיעין עילית יע”א}

מה ששאל מ”ט עונין אמן אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ואין ממתינין לגמר הדברים.

תשובה בפשט הענין נראה שהוא ע”פ מ”ש זכר צדיק לברכה (עי’ יומא ל”ט ב’), ואמרו ז”ל כיון שהזכירו בירכו, לגבי אברהם, וה”ה כאן כיון שהזכירו שמיה רבא משבחין אותו, [אע”ג שהאחרונים (שנביא לקמן) כתבו ד’שמיה רבא’ הראשון אינו נוטריקון שם יה, מ”מ זהו איזכור לשמו], יעויין באג”מ או”ח ח”ד סי’ ע’ סקי”ג, שכבר ביאר ענין זה, וז”ל, הש”צ שכח לומר ויכולו וברכת מעין שבע ובאמצע הקדיש אחרי עניית הקהל אמן יש”ר יהא שמיה רבא נזכר.

ודאי יש לו לגמור קדיש זה בלא תתקבל, וגם רק חצי קדיש שהוא לגמור בדאמרן בעלמא ואמרו אמן, כמו שעושין בחול שאומרין חצי קדיש אחרי שמונה עשרה כשאין אומרין תחנון, וכשאומרין תחנון אחר תחנון רק חצי קדיש, וקריאת התורה רק חצי קדיש, דהוא מטעם דלא נגמר סדר התפלה שהוא אחר ובא לציון והכא נמי הא לא נגמר סדר התפלה עוד מכ”ש דהא אף בקדיש לא הי”ל להפסיק, שלכן שפיר הורה כתר”ה בזה, אבל אם נזכר קודם בעגלא ובזמן קריב שעדיין לא נתחייבו הקהל לענות אמן יש”ר נראה לע”ד דכיון דליכא הזכרת שם שמים יש לו להפסיק תיכף כשנזכר, לא רק לאלו שאין אומרים ויצמח פורקניה שעדיין לא גמרו שום ענין ממש, דהא אף למחזור וויטרי שהביאו התוס’ ברכות דף ג’ ע”א ד”ה ועונין שביהא שמיה רבא פי’ דזו תפלה שיהא שם י”ה רבא, דהוא שימחה בקרוב זרעו של עמלק ע”י מלך המשיח, לא מפרש כן בריש ביתגדל ויתקדש שמיה רבא, אלא הוא תפלה אחת עם בעלמא די ברא.

ומה שעונין אמן אחר שמיה רבא הוא משום דכיון דמובן דכוונת התפלה דיתגדל ויתקדש הוא בעלמא די ברא דרק בעולם שברא שייך שיתגדל ויתקדש יותר לכן שייך גם כאן לומר אמן ומסתבר לי שאין חיוב ממש לענות אמן זה מהאי טעמא דמאחר דגמר התפלה הוא אחר בעגלא ובזמן קריב הרי יענו ע”ז אמן, והיה מקום לומר בשביל זה שאין להפסיק באמן זה בפסד”ז בפסוקי דזמרה כדאמרתי זה כבר שהיה מקום לומר כן והוא טעם גדול, אבל למעשה כיון שברמב”ם הוזכר שכל העם עונין אמן וגם כל ישראל נוהגין כן אמרתי שיש לענות, אף שלטעמא יותר היה נראה שאין לענות מפני שאין זה חיוב ממש.

אלא אפילו לאלו שאומרין ויצמח פורקניה שאיכא איזה גמר ענין גם בויקרב משיחיה נמי אין זה הגמר ממש, דלכן כיון שאין בזה הזכרת שמות לבטלה יש לו להפסיק לומר ויכולו וברכת מעין שבע ולומר קדיש דתתקבל, ואם נזכר אחר שכבר גמר כל הקדיש נראה דאחר שיאמר ויכולו וברכת מעין שבע יאמר עוד הפעם קדיש שלם דתתקבל מאחר דברכת מעין שבע הוא תפלת צבור ואף שיש לחלק מאחר דהקהל הא לא אמרו אותו וגם לא יצאו בו אולי שאני מ”מ כיון שליכא הזכרת שם יש להצריך לומר קדיש דתתקבל עוד הפעם עכ”ל האג”מ.

ומבואר שכבר שייך לומר אמן אע”ג שעדיין לא סיים הברכה.

[ועיין שו”ת דרכי נועם או”ח סי’ י”א].

מנהג אמירת פרקי אבות בשנת תשע”ו

שאלה {בס”ד מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, לימוד פרקי אבות לאחר מועד פסח עד לשבועות השנה קיים שינוי יש המתחילים כבר בשבת הקרובה ויש המתחילים בשבוע האב יש הלומדים ויש עוד מנהגים.א. מהם המנהגים? ב. מהו המנהג ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
לימוד פרקי אבות לאחר מועד פסח עד לשבועות השנה קיים שינוי יש המתחילים כבר בשבת הקרובה ויש המתחילים בשבוע האב יש הלומדים ויש עוד מנהגים.

א.

מהם המנהגים? ב.

מהו המנהג המקובל כיום לעשות למעשה?
לתשובות כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ א.

}

תשובה

יום שני י”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

שלום וברכה

א.

מהם המנהגים?

המנהג כבר מובא באבודרהם סדר ימי העומר עמוד רמה; ארחות חיים ח”א הלכות שבת סו; כלבו סוס”י מ וכן בטור בסי’ רצ”ד כ’ שבספרד אומרים פרקי אבות בשחרית בשבת [וע”ש סי’ רפ”ו ומש”כ עליו הב”ח והט”ז שם בריש הסימן].

וכתב בעל המדרש שמואל בהקדמה הטעם, שבאותם הימים שבין פסח לשבועות מתחיל האדם לאכול ולשתות ולעסוק ברפואות כדי שיהיה בריא כל השנה, ורומזים לו: כשם שאדם חש לתקן את גופו ובריאותו, כך יחוש לתקן את נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים, שהם התרופה האמיתית לנפש, שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא.

ועוד טעם נוסף כתב במדרש שמואל שם שכן מצא כתוב: שבעצרת ניתנה התורה, והלומד תורה צריך קודם לדעת את דרך לימודה ואיך יתנהג בה אחר לימודה, לכן תיקנו ללמוד מסכת אבות קודם עצרת כדי שיהיה כל אחד מישראל מוכן לקבל את התורה בלב שלם ולהתנהג בה כדת וכשורה.

ועוד הביא טעם נוסף, ימי הספירה הם כימי אבלות, שאין נושאים בהם נשים ולא מסתפרים, ולכן יכנסו ללבו דברי המוסר, ועוד הביא טעם נוסף, ימי הספירה הם ימי דין, כי בהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ולכן ראוי לו לאדם לרעוד בימים אלה.

ומפני שלב האדם שבור באותם הימים, אם יקרא דברי מוסר יכנסו הדברים בלבו אז יותר מאשר בשאר הימים עכ”ד.

טעם נוסף, בעת ההיא זמן תענוגות בני אדם, לזאת תיקנו לומר דברי מוסר ויראת ה’, להשיב לב האדם לעבודת הבורא יתברך (אר”ח סימן רצב ס”ק ה; הובא בכה”ח שם ס”ק כב, עיין ילקוט מעם לועז, ויקרא, עמוד רעז ורעח שהביא עוד טעמים בזה).

כתב בעל שו”ע הגר”ז בפסקי הסידור וז”ל, נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת במנחה ואומרים לפניו משנת כל ישראל ואחריו משנת רבי חנניא בן עקשיא ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ ע”כ.

וע”ע בנו”כ על הרמ”א בסי’ רצ”ב איזה קדיש צריך לומר.

והמנהג לומר אחר מנחה כ”כ במחז”ו סימן קמא בשם רב שלום שר גאון, הפרדס לרש”י סימן ד, ובסידור רב עמרם גאון.

הטעם: לפי שמשה רבינו נפטר בשבת אחרי מנחה, ופרקי אבות פותחים ב”משה קיבל תורה מסיני”; כלומר: הרי אנו מספרים בכבודו ובשבחו, שכן אחר שמת אדם נוהגים לספר בכבודו ובמעשיו, ובכך תהיה לו מנוחה טובה (פרדס לרש”י שם; סידור רב עמרם גאון).

ובמחז”ו סי’ תכ”ד כתב הטעם, לפי שעמי הארץ נאספים לקרוא בתורה במנחה, ומשמיעים להם מידות תרומיות השנויות במסכת זו, והמקיים מילי דאבות נקרא חסיד.

בסידור יעב”ץ, מנהגי פיורדא, ח”ס שבת סל”ו ועוד לומר לפני עלינו, וכ”כ ארחות חיים מלוניל סדר תפילת מנחה של שבת ס”ז, וכך נהגו ברוב בתי הכנסת הותיקים בירושלים.

ובמקצתם אמרו אחר עלינו, וכ”כ בסידור עבוד”י עמ’ 265.

ועיין קובץ בית אהרן וישראל קובץ קמ”ד עמ’ קי”ז.

ועיין עשרה מאמרות להרמ”ע מפאנו חיקור דין א יט מה שכתב דבר חידוש שם בענין אלו פרקים אומרים.

אכן ראיתי במנהגי ק”ק האג (זכור לאברהם תשנ”א, אות ו’) וז”ל, בתפילת מנחה אמרו ברכי נפשי או פרקי אבות לפני אמירת ובא לציון.

ובמנהגי ברלין (זכור לאברהם תשס”ב תשס”ג, אות שעא), בשבת אחר הפסח במנחה אומרים פרקי אבות ואומרים עד ר”ה.

וכתב במנהגי מהרי”ל [ימים שבין פסח לשבועות, ממנהגי מהרא”ק, אות א], בשבת שלאחר פסח אומרים אב הרחמים לאחר ברכת החודש.

ובמנחה מתחילין לומר פרקים.

פרקים מתחילין לעולם במנחה שבת הראשון דלאחר פסח.

ובכל שבת אומרים אחד.

ובסיומם חוזרים לומר שנים יחד.

וחוזרין ומשלשין עוד שנים יחד ומסיימין קודם י”ז בתמוז.

ויש מקומות סימן אב”ג דבשלישית אומר ג’ יחד.

ויש ארצות כמו באושטרייך אומר פרקים רוב ימי הקיץ וסימן שלהן נפ”ש ר”ל פ’ נשא סיום ראשון.

פנחס סיום שני.

שופטים סיום שלישי.

ואומר פרקים בשבת ערב שבועות אכן שבועות בשבת הנהיג מהר”י סג”ל במגנצא שלא לומר פרקים, ולא חש אם מסיים אחר י”ז בתמוז.

ואמר בפעם שלישית ג’ יחד.

ואומר יש מקומות שאומר ג”כ בשבת שחל בו שבועות.

ובכל שבתות שבין פסח לשבועות אומרים אב הרחמים.

וברכי נפשי מתחילין מיד בשבת שאחר סוכות ואפילו קודם ר”ח עכ”ל.

ב.

מהו המנהג המקובל כיום לעשות למעשה?

כמדומה שרוב הקהל לא נוהגים כיום לומר פרקי אבות, ואכן אין בזה חיוב מעיקר הדין, ברם הנוהגים לומר אומרים בכפוף למובא בלוחות השנה המצויים מידי שבוע [לוח א”י, עתים לבינה וכדו’].

וכבר כתב הרמ”א סימן רצב ס”ב, אבל אומרים פרקי אבות בקיץ ושיר המעלות בחורף, וכל מקום לפי מנהגו עכ”ל וכעי”ז בלבוש שם.

בלוחות המצויות המנהג להתחיל פרקי אבות כבר בשבוע זה בשבת הסמוכה לשביעי של פסח מאחריה, והראוני עוד שבלוח דבר בעתו האריך מאוד בזה.

עוד בענין מנהג אמירת פרקי אבות בשנת תשע”ו

שאלה

{עש”ק פ’ נשא ד’ סיון ע”ו
בס”ד
שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מה המנהגים ומה המנהג הרצוי בלימוד פרקי אבות בשבת זו פרשת נשא,שהיא השבת השביעית לפני חג מתן תורתנו? (פרק א’ ללומדים עד רה”ש, ושוב פעם פרק ו’ – קנייני התורה, מסכת דרך ארץ זוטא פ”א ואולי עוד אפשרויות)
לתשובת מע”כ הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים.

הקט’ אהרון}

תשובה

בס”ד

‏יום שישי ד’ סיון תשע”ו

לכבוד הרב אהרן נ”י

שלו’ רב

הנה ראשית כל כפי שהראת דבר זה תלוי במנהגים, וכמו שהביאו המלקטים בכל שנה שיוצא כך בא”י שבת ראשונה שאחר הפסח ביום שחל אחרון של פסח בחו”ל, דהנה סדר הפרקים נקבע לפי בני חו”ל, ולכן כאן בא”י אין מדוקדק לגמרי החשבון בזה, אכן בפועל כמדומה שהמנהג הרווח כאן בא”י [ללומדים פרקי אבות] הוא לקרוא פרק א’ לפי הסדר, וכמו שהוא בלוח עתים לבינה, ולכאורה היה מסתבר שעל אף שיש ענין ללמוד מעניני מתן תורה לפני שבועות כהכנה לקבל קדושת החג, מ”מ מנהג זה של אמירת פרקי אבות הוא קבוע ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ובלאו הכי א”א לבטל את המנהג מחמת ענין.

אכן ראיתי בלוח דבר בעתו (תשנ”ה), שהאריך בזה שם, והביא בזה מראי מקומות דבאמת יתכן שהמנהג הוא לקרוא פרק אחר וכפי שהזכרתם, וז”ל שם, עמא דבר לקרוא בא”י פרק א’, (ומוותרים על הסימן “נפש”, ר”ת “נשא, פינחס, שופטים (המובא כבר במחז”ו), שבשבתות אלו מתחיל מחזור קריאה חדש, ומסתפקים בכך שברוב השנים אכן נשמר סדר זה (וראה “שבת בשבתו” גליון 319), ברם לדעת רבים (בסדר רב עמרם, עבור שנים, תיקון יששכר, הובא בכנה”ג או”ח תצ”ב וכו’, ע”ש בדבר בעתו), יש לקרוא בשבת זו פרק ראשון ממס’ דרך ארץ זוטא לפי שדבריו מעין פרקי אבות], ויש לכך הד בשם “שבת דרך ארץ” שכינוה לשבת זו, ע”ש “דרך ארץ קדמה לתורה”].

בזה”ש (ח”א וצב) העיר שהשיטה הנ”ל אינה אלא למ”ס שא”א פרקי אבות אלא עד חג-השבועות, אבל למנהגנו, האומרים אותם עד ר”ה, אפשר להתחיל היום את המחזור השני של פרקי אבות.

ברם בבפל”ש (ה, לג) מנמק שהטעם הוא שבני א”י ישתוו בשבוע הבא עם בני חו”ל וכו’, עכ”ד, וע”ש עוד דעות ומנהגים מה שהביא בזה בדבר בעתו שם.

וכמדומה שדי בזה לע”ע.

ומ”מ המנהג הוא לקרוא פ”א דאבות, ובודאי שהרוצה להוסיף פ”א דמס’ דר”א זוטא תבוא עליו ברכה.

האם צריך לצמצם בכתיבת חידושי תורה בחוה”מ

שאלה רציתי לשאול שתי שאלות הלכתיות שנגעו לי בימים אלו. האחת, בכתיבת חידושי תורה בחול המועד, אם הותר לכתוב כדרך שאני כותב בחול, או שמוטל עלי לצמצם ולכתוב את המינימום בראשי פרקים, ולכתוב באריכות במוצאי החג.וכן, האם מותר לכתוב את התאריך ...קרא עוד

שאלה

רציתי לשאול שתי שאלות הלכתיות שנגעו לי בימים אלו.

האחת, בכתיבת חידושי תורה בחול המועד, אם הותר לכתוב כדרך שאני כותב בחול, או שמוטל עלי לצמצם ולכתוב את המינימום בראשי פרקים, ולכתוב באריכות במוצאי החג.

וכן, האם מותר לכתוב את התאריך של הכתיבה.

תודה רבה

אוריאל

***

תשובה

שלום רב

פשטות המשנ”ב והפוסקים הוא שההתר לכתוב חידו”ת בחוה”מ משום דבר האבד הוא גם באופן רגיל, וכן משמע ממה שהביאו שהב”ח כתב חיבוריו בחוה”מ ולא כתבו שקיצר בזה וכתב באריכות אחר המועד.

ועי’ במגיד מישרים של הב”י שנזכר שם הטעם להיתר כתיבת החידו”ת בחוה”מ הוא משום שלא מצי איניש למיטרח כולי האי, ויל”ע בכוונת הדברים, ואולי יש לפרש שאינו מצווה להרהר בזה עד סוף חוה”מ שלא ישכח, אלא יכול לכותבו, וכלול בזה ג”כ ענין זה.

ראה מעשה איש ח”ד עמ’ עד מה שהובא בשם החזו”א שהתיר לכתוב גם חידו”ת כדי שיתבררו אצלו הדברים יותר.

בענין תאריך אעתיק תשובת המשנ”ה ח”ג סי’ ע”ו סק”ב, שמדבריו מתבאר גם ענין זה וז”ל, מה שהעיר כ”ג במה שכתבתי בתאריך א’ דחוה”מ פסח בתשו’ נ”ג ואחר שהביא כל הפוסקים אשר כל יקר ראתה עיניו הביא דברי הרא”ש בתשובה כלל רביעי ס”י שמסיים ולא הייתי כותב בחוה”מ כי לא הרגלתי בכך אלא שצורך שעה הוא מפני חלול השם שמים וגם יש בדבר זה קצת מצורך המועד, ונראה שדעתו שלא לכתוב בחוה”מ, וכ”ג סיים ומעולם לא ראיתי לרבותי הגאונים ז”ל שכתבו ואדרבה אין הלבלר יוצא בקולמוס בחוה”מ וד”ל עכל”ה.

הנה מעיקר הדין כל יקר ראתה עינו ולא אוכל לפלפל בזה אף שלולי דברי כ”ג לענ”ד מדברי הרא”ש עצמו אין ראי’ נגדי ואדרבה מדכתב הרא”ש ז”ל לשון לא הרגלתי משמע דליכא בזה איסור אלא שלא היה רגיל בזה והיה נוהג בעצמו סלסול וחומרא יתירא דהכי משמע לשון הרגלתי ועכ”פ הב”ח וכל הפוסקים האחרונים שראו דברי רבינו הרא”ש ואפה”כ כתבו בחוה”מ ח”ת ע”כ הכי מפרשים בדברי הרא”ש ז”ל והפת”ש שהביא דברי הרדב”ז ומעשה רב מהריטב”א ז”ל ובפרט בדורות הללו אשר בעונ”ה השכחה כ”כ שכיחה ואם לא יורשם היום מי יודע והטרדות הגדולות על לומדי תורה ובר מן דין כתב במשנה ברורה עוד טעם בסי’ תקמ”ה לבד מטעם שכחה שכיון שבכל עת ורגע מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכלתו אין שייך לומר ימתין עד אחר יום טוב ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהא עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אח”כ חידושים אחרים ואם יצטרך לכתוב חידושים שחידש כבר בחוה”מ יעכבנו מללמוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבד גדול מזה ע”ש.

[ובשו”ת מהר”ם מפאדוואה סי’ י”ג חתם בח”ה דפסח שא”י לפ”ק].

גם מה שכתב שמעולם לא ראה רבותיו הגאונים ז”ל לכתוב לולי דברי כבוד גאונו ראיתי בח”ס חאו”ח תשו’ קפ”ב שסיים וז”ל רשמתי לזכרון דברים בעלמא בחה”מ של סוכות פה ק”ק דרעזניץ תקנ”ח לפ”ק משהק”ס ובאה”ע תשו’ פ”ו חתם יום ד’ ג’ דחוה”מ סכות תקס”ח לפ”ק משהק”ס דפפ”מ.

הרי דמרן הח”ס ז”ל עשה הלכה למעשה וכתב וחתם בחה”מ ובפרט תשו’ קפ”ב באו”ח שמשמע שלא הי’ תשובה להלכה מה ששאלו אותו אלא שרשם זה לעצמו לזכרון דברים וכמו שכתב רשמתי לזכרון דברים בעלמא ולא חש עד לאחר סכות וע”כ דלהורות מעשה רב בא לן רבינו הח”ס ז”ל וא”כ שאנו מתלמידי תלמידיו הרי רבותי הגאונים כן נהגו לכתוב בחה”מ חידושי תורה ובפרט בדור יתום הזה שנתמעט כבוד התורה בעונ”ה וכח הזכרון נחלש עד מאוד לפענ”ד אין בזה כדאי להשגה גם בשאר ספרי רבותינו האחרונים הצדיקים ז”ל מצאתי שכתבו בחוה”מ ח”ת והלואי שאזכה לקדש עצמי במותר לי במלוא המובן.

עכ”ל.

ומ”מ בכל אופן במחשב הדבר קל יותר ועדיף מבכתיבת יד.

***

מהו פשר מכירת הבכורה

שאלה בס”ד שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הגרע”מ סילבר שליט”א, א. כתוב בתורה: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם (בראשית כה, כה-כו).התורה ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הגרע”מ סילבר שליט”א,

א.

כתוב בתורה: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם (בראשית כה, כה-כו).

התורה מעידה שעשיו היה ראשון ז”א שהוא הבכור האם קיים מקור מסויים שמגביל את עשיו כבכור (אולי היה השני?)

ב.

איך ניתן למכור בכורה מאדם שהוא פטר רחם לאמו (וכי ניתן להפקיע בכורה)?

לתשובות כבוד הרב אודה מקרב ליבי,

מידידך ומוקירך

***

תשובה

א.

בחז”ל (הובא ברש”י) מבואר שבעצם יעקב נוצר ראשון ועשו השני, אלא שעשו יצא ראשון מן הרחם ומ”מ אח”כ נסתלקה בכורתו ע”י שמכר אותה.

ב.

כיום לאחר מתן תורה א”א בודאי, לפני מתן תורה ישנה קושיא נוספת של דבר שלא בא לעולם, אחי הרה”ג שמואל אברהם סילבר שליט”א כתב קונטרס מקיף של סיכום שיטות הרבה מיישובי המפרשים לשאלה זו, איך חלה מכירה זו, עיין שם.

***

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

סתירה בדברי רש”י

הנה כתב רש”י דברים פרשת כי תבוא [פרק כט ו]: ותבאו אל המקום הזה – עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת. דבר אחר ולא נתן ה’ לכם לב לדעת, ...קרא עוד

הנה כתב רש”י דברים פרשת כי תבוא [פרק כט ו]: ותבאו אל המקום הזה – עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת.

דבר אחר ולא נתן ה’ לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו’.

ובפרשת ניצבים [פרק כט יב] כתב רש”י: והוא יהיה לך לאלהים – לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם.

עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה.

ומדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ”ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לע”באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו עכ”ל רש”י.

ובזה הקשה חכ”א שליט”א דלכאו’ סותרין הדברים זל”ז, דהא קאמר מכאן ואילך יקפיד, ומה נחמה יש בזה שאמר אח”כ הרבה הכעסתם ואתם קיימים לפניו.

תשובה – הנה עיקר היישוב לזה ע”פ פשט ואמת, הוא שיש כאן מדרשות חלוקות, דהנה מקור הקטע הראשון המובא כאן הוא בבבלי ע”ז ה’ ב’, ומקור הקטע הב’ דבכאן הוא בתנחומא, ומה שרש”י הביא תרויהו הנה היודע ורגיל בפרש”י ל”ק ליה זה כלל, שכן רש”י כמ”פ מביא מדרשות חלוקות, לפי המתישב בל’ המקרא, ופעמים באותו הפסוק מביא ב’ מדרשים הסותרין זא”ז, וכן דברים דלא כהלכתא לפי דעה יחידאה ע”מ לישב לשון הפסוק, ואין כאן שום הכרעה מצד רש”י, ובפרט שכבר ציין רש”י שעד כאן היה ע”פ פשט ועתה מעתיק מדרש, דבכה”ג בודאי אין מחוייב למש”כ במקו”א.

וראה עוד מה שהבאנו בתשובה אח”ז את לשון המהר”ל בפ’ בראשית ע”ד רש”י שם: ‘.

והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש”י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני’ ע”כ.

אמנם להנהוג להקשות ולתרץ כל היכא דשייך, י”ל ג”כ באופן פשוט כדלקמן ומהני ג”כ לדידן כי היכי דלא לשוויי פלוגתא, דהנה בעצם לא היה כונת כל ישראל להרשיע באמת אח”כ, שיהיו יראים מן הקללות מחמת כן, אלא דחששו שמא יעברו על התורה בטעות או באקראי, ואם מקפיד כ”כ א”כ יש להם לחשוש הרבה, וע”כ צ”ל דזה היה החשש, דאם החשש היה ממש שרצו לעבור במזיד על כל התורה, א”כ מה שייך שינחם אותם ע”ז, כיון דע”ז ממש קאי הקללות, אלא שחששו כדפרישית, וע”ז אמר הרבה הכעסתם לפניו וכו’, אמנם אין בא להוכיח שאין הקב”ה מקפיד כלל שאז היה שייך פירכא הנז’ בשאלה, אלא שאין מקפיד כ”כ בקרוב לשוגג [כבהמקרה של קודם מ’ שנה שיש בו צד שוגג, וכן בעוד מקרים] שיהיה כמו מזיד, וארך אפים אף במזיד.

ולכך אין להם לחשוש מאוד כיון שבעיקר כונתם לשמים.

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

כמה תשובות במעשה תמר ויהודה

{בס”ד קרית ספר יע”א עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו} שאלה – גרסי’ בפ”ק דסוטה דף י’ א’ גבי תמר ויהודה, ר’ שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה (דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה שאין עבירה בדבר, רש”י), כשתבעה אמר ...קרא עוד

{בס”ד קרית ספר יע”א
עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו}

שאלה – גרסי’ בפ”ק דסוטה דף י’ א’ גבי תמר ויהודה, ר’ שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה (דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה שאין עבירה בדבר, רש”י), כשתבעה אמר לה שמא נכרית את, אמרה ליה גיורת אני (ואיני גויה וראויה לך, רש”י), שמא אשת איש את אמרה ליה פנויה אני (ומותרת לכל אדם, רש”י), שמא קיבל בך אביך קידושין אמרה ליה יתומה אני (והייתי קטנה והשיאוני אמי ואחיי, ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו, ואין זכות לאם ולאחים להשיא קטנה, אלא האב זוכה בה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כ”ב), ולהך סברא לאו בתו של שם היתה, שמשנת ששים ליעקב כלו שנותיו של שם, ויעקב כבר היה יותר מבן מאה ועשר, רש”י), שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני (מנדה, רש”י), ע”כ.

א) והקשה הג”ר נועם אלון, חדא, דכיון שלא היו נישואי ער ואונן כלום, א”כ היאך אמר יהודה הוציאוה ותישרף.

תשובה הנה זה פשיטא שלא אמרה לו ליהודה את כל זה דא”כ כבר ידע הכל, ובמקראות מוכח שלא ידע עדיין, אלא דהיא סברה כן בלבה כדי לאמת את דבריה, אבל אפשר דבאמת יהודה לא סבר כמותה, דשמא ס”ל שקודם מ”ת יש דעת לקטן, א”נ דס”ל שהיה לה דעת טפי כמ”ש האחרונים על שמואל הרמתי מה שרצה עלי להענישו, ובגמ’ לא אמרי’ אלא רק מה שהיא היתה סבורה.

ויעויין במהרש”א שהקשה מ”ט פרש”י שלא היתה אסורה מצד כלתו, הרי הוא לא שאל ע”ז, וע”ש, אכן הרש”ש כתב אבל פשוט דרש”י כיון להצדיק גם אותה וכמו שפי’ בד”ה שנתנה עינים עכ”ל, וכנ”ל.

היינו דבין כך ובין כך לא אמרה ליהודה כלום.

וכ”כ בס’ פרחי כהונה וז”ל, הא דהוצרך רש”י לפרש כן אע”פ שיהודה לא נתכוון לזה, שהרי לא הכירה, משום דא”כ תקשה איך הטעתו והכשילתו באיסור כלתו, ולכן כתב רש”י דבאמת לא הטעתו ונתכוונה לומר שאין בנישואי ער ואונן כלום וכו’, עכ”ל.

ב) עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע.

ג) עוד הקשה החכם הנזכר, דאי איתא שלא היתה בתו של שם כמ”ש רש”י, א”כ מ”ט אמר הוציאוה ותשרף, כיון שאינה בת כהן, ואם כן אין עונשה שריפה אלא ב”נ דינו בסיף.

תשובה שמא היה אז צורך הדור שהיו פרוצין בזנות, וב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה למען ישמעו ויראו, עי’ יבמות צ’, וביותר ראיתי בפי’ הרשב”ם שכתב, ותשרף – לפי הפשט כך היה מנהגם מאחר זקוקה לייבם עכ”ל.

ורבינו בחיי כתב, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשריפה ע”כ, ואח”ז הביא דרשת חז”ל.

וצ”ל דכונת רש”י בסוטה שם דלדעה זו [שאמרה גיורת גיורת אני וכו’], לאו משום שהיתה בתו של שם נשרפה אלא מטעם אחר.

וז”ל הרד”ק הוציאוה למקום שמוציאין הנדונין לשרפה, ותשרף, כי כפי מה שהיו נוהגים היבום היתה להם שומרת יבם כאילו היא אשת איש, והיו דנה { אוצ”ל: ‘דנים’.

}דינה לשריפה אם לא תזכה, אבל לחמיה לא היתה אסורה אם ירצה הוא, כי אחר שהיה היבום להקים זרע למת שוה היה בעיניהם אבי המת או אחיו כי שניהם היו קרובים למת אלא שהיה האח קודם, לפיכך פטרה תמר עצמה ביהודה ע”כ.

וכן מצאתי להדיא שהיה מטעם זה, בס’ דעת זקנים מבעלי התוס’ וז”ל, הוציאוה ותשרף, אמר אפרים מקשאה תמר בתו של שם היתה שהיה כהן ובת כהן שזינתה היא בשריפה, ותימא שלא היו עדים והתראה בדבר, ותירץ הר’ יוסף מארץ ישראל דדור פרוץ היה, לכך חייבוה כדי לעשות סייג לתורה, כדאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין, תניא ר’ אלי’ ב”י אומר, ב”ד מכין ועונשין שלא מן הדין וכו’, וכן יהושע שהרג עכן ומסיק תלמודא דלא עשה בה מעשה אלא כדי לרדות ישראל עכ”ל.

וכעי”ז בהדר זקנים מבעלי התוס’, ואומר ה”ר יוסף איש ירושלם דדור פרוץ הוה ומ”ה דנוה בשריפה כדי שלא ירגילו בדבר וכיוצא בדבר מצינו בסנהדרין מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו ולא מפני שדרכו בכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ועל כן נקרא בנו הא’ פרץ על שם שדנוה על פריצות הדור עכ”ל.

וז”ל החזקוני, וי”א אפי’ לא היתה בתו של שם דינה היה בשריפה דאינהו סבור הבא על תמר כנעני הוה וכנעני הבא על בת ישראל דמשכה אבתריה בבית דינו של שם גזרו דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף ואף על פי שלא היה שם קיים מ”מ בית דינו איקרי משום שישבו בדין על גזירתו ע”כ לשונו.

וגם לדעה זו צ”ל דב”ד מכין ועונשין שלא מה”ת.

ומה שהוצרך לכ”ז צ”ל שהיה דוחק לו לחייב מיתה בשומרת יבם שזינתה בכה”ג.

וכתב הרמב”ן וז”ל, ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו לא שיהיה דין הדיוטות כן ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם עכ”ל הרמב”ן, ודבריו אתיין כמין חומר.

וראה עוד בפי’ בעל הטורים עה”ת שהביא כל דברי הרמב”ן וכתב עלה וז”ל, ורבינו יהודא החסיד פירש לא דנה אותה יהודה לשריפה, אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה, וכאשר ידע יהודה שהיה ממנו ולא היתה זונה לא עשו לה שום דבר עכ”ל.

וכ”כ בשו”ת הרא”ש כלל י”ח סי’ י”ג כמו שהוא עוד היום בבני ישמעאל שכל זונה שמפקרת עצמה שורפים בחותם של ברזל על מצחה.

א”נ שמא לא היו יכולין מצד המציאות להרגה כדין משום טעם שהיה אז, וקי”ל בסנהדרין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה זו דאפשר להמיתו בכל מיתה, ודוחק.

נשאל: כ״ז באלול תשפ״דב: תשמישי קדושה

האם מותר לשלב לשונות של פסוקים במכתב מודפס או דיגיטלי

בכתיבת ב’ תיבות א”צ להחמיר אלא אם ברור מתוכם המכוון של הפסוק או הדבר תורה שבאים ללמד, ובג’ תיבות יש להחמיר כל שאפשר ללמוד מהמילים דבר שלם, ובד’ תיבות ומעלה יש להחמיר מספק גם כאשר המילים באים ללמד כוונה אחרת לגמרי מכוונת הפסוק.

לגבי מכתב דיגיטלי יעוי’ במקורות.

מקורות:
הנה אין לכתוב ד”ת באגרת מכיון שיכולה לבוא לידי בזיון כמבואר בגמ’ לענין כתיבת שם בשטר וכמבואר ברמ”א להדיא, וכמ”ש המשנ”ב לענין כתיבת בסוכות תשבו ולענין כתיבת שיויתי ה’, ועי’ בהרחבה בתשובה אחרת (לענין כתיבת שם על זכוכית קבועה בבהכנ”ס).

בשו”ע יו”ד סי’ רפד ס”א פסק דב’ תיבות מפסוק מותר לכתוב בלא שרטוט וג’ מותר רק בשרטוט, ודלא כהרמב”ם שפסק דרק ד’ תיבות צריכים שרטוט, (והשו”ע פסק דלא כהרמב”ם רק לחומרא דבסי’ הקודם לגבי שיעור משך שיטה במגילה פסק לחומרא כהרמב”ם יעו”ש, ובזה מיושב מה שתמהו שם האחרונים על הסתירה בשו”ע), ומשמע דלפי שי’ השו”ע הקדושה חלה רק כשיש ג’ תיבות או יותר מהפסוק, ולהרמב”ם רק כשיש ד’ תיבות, וכן מבואר בטעם דין זה ברמב”ן גיטין ו ע”ב שהוא משום קדושה שכל דבר של קדושה צריך שרטוט, ומבואר דבפחות מג’ תיבות אין קדושה של פסוקים על ציטוט של ב’ תיבות בלבד.

והנה מאחר שגדרים אלו מצריכים שרטוט כ”ש שגדרים אלו מצריכים גניזה ולנהוג כבוד בפסוקים אלו, דהרי מצינו ד”ת שאין צריכים שרטוט ותפילין שא”צ מאחר שאין קורין בהם כמ”ש שם הרמב”ן ע”פ הגמ’ וכן עוד דברים שצריכין גניזה וא”צ שרטוט, דשרטוט היא מעלה טפי מגניזה, ולכן כ”ש שאם יש לפנינו פסוק שמחייב בשרטוט כ”ש שמחייב גניזה.

ולכן מאחר דבפוסקים נתבאר שאין לכתוב באגרת פסוקים וד”ת א”כ יש להזהר באגרת מודפסת בכל מה שצריך להזהר לענין שרטוט, ומה שבש”ס ופוסקים הותר עם שרטוט יש לומר כגון שכותב לעצמו או לחבר ת”ח שנזהר לגנוז או במכתב ד”ת שבודאי יגנז כעין המקרה המובא בגמ’ שם עי”ש.

ובפת”ש שם סק”א הוסיף בשם תשובת הרשב”ש סי’ תפב, דבב’ תיבות מאחר שלא נתבאר אם הם קודש או חול בכל גוני אין צריך שרטוט, וכוונתו שמאחר שב’ תיבות אלו הם סתמיים משאירים אותם על חזקתם של חול ואין מחילין עליהם קדושה מאחר שאין מוכח וניכר מהם שום דבר קדושה, ומי שמפרש אותם לענין פסוק אין זה נחשב אלא דברים שבלב, ואילו ג’ תיבות נקט שם שחל בהם קדושה כל שניתן להבין מהם ענין שלם של פסוק, כגון שכתב מים קדושים בכלי (במדבר ה, יז) ולא כתב חרש, שאף שבפסוק כתוב בכלי חרש, מ”מ מכיון שניתן להבין מכוון שלם במילים שנכתבו עכשיו די בזה כדי להחיל כאן קדושה.

ובגוף דעת הרשב”ש שמקל אפי’ בג’ תיבות כשלא נגמר הענין יתכן לתלות קולא זו במחלוקת הפוסקים, דהשו”ע שם בס”ב כתב דהמשתמש בלשונות פסוקים באגרת לכתוב צחות א”צ שרטוט, אבל הש”ך שם סק”ב הביא להחמיר בזה בשם יש פוסקים בשם הירושלמי פ”ג דמגילה ה”ב, ולכאורה הוא אותו הנידון כשמשתמש בלשונות פסוקים לכוונה אחרת שלא לכוונה זו נכתב הפסוק דלהשו”ע אין בזה קדושה ולהש”ך יש בזה קדושה, והרשב”ש נקט כהמקילים בזה, ולפי הש”ך אכן בכל ג’ תיבות בפסוק יצטרכו להחמיר, ובאמת דבר חדש ראיתי בשם הגרח”ק (גנזי הקודש פ”ט) דבד’ תיבות יש להחמיר אפי’ באין לד’ התיבות משמעות כלל, וכנראה במקרה כזה של ג’ תיבות צירף לספק ספקא דעת הרמב”ם שאין בהם קדושה (וכמו שנתבאר לעיל שנפסק שהוא ספק בד’ תיבות) עם דעת השו”ע שמה שיוצא מהמשמעות אין לו קדושה לפי מה שנתבאר ברשב”ש דה”ה בניד”ד, אבל בד’ תיבות דא”א לצרף שי’ הרמב”ם ממילא אין כאן ס”ס ויש להחמיר.

אבל יתכן לדחות דכאן קולת הרשב”ש היא גם לשי’ הש”ך שם דכאן א”א להבין כלל משמעות המילות, אולם העיקר כנ”ל דתליא בנידון השו”ע והש”ך הנ”ל, ועי’ בדוגמאות המובאות בתוס’ גיטין שם מהירושלמי שם.

ובאופן שכתב דבר תורה שלם בב’ תיבות בלבד פשוט שיש בהם קדושה, כמו שהעיר לנכון בגנזי הקודש שם ס”ד, והרשב”ש לא מיירי אלא באופן שהמילים תלויים ומסופקים שבזה יש חילוק בין ב’ תיבות לג’ תיבות (או ד’ תיבות להרמב”ם), כמבואר בדבריו.

לגבי כתיבת מכתב דיגיטלי עם שילובי לשונות פסוקים או אפי’ בכתיבה פיזית בתוך מסמך של ד”ת בסביבה של מדקדקים בהלכה שבודאי ייגנז בכל זה אין חשש של גניזה, אבל עדיין יש לדון האם מותר להשתמש במליצה של קדושה לדברי חול, ובשו”ע יו”ד שם משממע שמותר כמו שהתבאר, וכך נהגו בכל המכתבים מכל הדורות ועי’ עוד תוס’ גיטין ו ע”ב, וצ”ע מסנהדרין קא ע”א, ודוחק לומר דרק דרך ניגון והוללות אסור, דבגמ’ שם ג”כ נזכר איסור הלוחש על המכה, אם כי מוכח שם שדרך ניגון והוללות הוא חמור יותר, אבל האיסור הוא בכל שימוש בפסוקי תורה למטרת חול, ועי’ עוד גם באג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלד קלה, ועי’ בגנזי הקודש פ”ט ס”ב בשם הגרנ”ק שהחמיר אפי’ בהדפסת מגילת אסתר לצורך פרסומת, ואולי לצורך מצוה הוא קל יותר, עי’ אג”מ שם, אבל הגרנ”ק שם לא הקיל לצורך מצוה.

ויתכן דגם הגרנ”ק שהחמיר לצורך מצוה מודה באגרת של ד”ת או תפילה שאפשר לכתוב בה לשונות פסוקים בדרך מליצה, דכולי האי אפשר דלא מחמיר ולכך כל הפיוטים והקינות וזמירות וסליחות וקרוב”ץ ויוצרות מלאים דבר צחות מפסוקים וכנ”ל בכל מכתבי התורה מכל דור ודור (וכמו שכתב אשורית הותר במכתבים כאלה, דלא העיר בגליון ר”ש אייגר אלא על הסוחרים שכותבים בו דבר חול, ועי’ בתשובתי בענין כתיבת דברי חול בכתב אשורית).

ואולי עיקר ההיתר בזה במכתבים גרידא (שאין בהם ד”ת וקדושה) הוא כשמוציא לגמרי משמעות הפסוק ממשמעותו, כמו שרגילים באגרות להשתמש במילות פסוקים בלשון מושאל למכוון אחר לגמרי במליצה בעלמא, משא”כ האיסור בזה נאמר כשמפרש הפסוק כפשוטו וכצורתו אך לא לענין מטרת הפסוק אלא על ענין אחר, שבזה התורה חוגרת שק ומצטערת, וצל”ע בזה, כי אינו כלל גמור בכל מקום וגם ההגדרה בזה בכל מקרה לגופו אינה ברורה מספיק.

ומ”מ כשגם משנה ומסרס סדר הפסוק עי’ בתוס’ דגיטין שם ומה שהביאו מירושלמי.

וכשמתכוון לפשט הפסוק אמנם אין בזה בעיה מצד שהתורה חוגרת שק וכו’ כיון שמתכוון ללמד הפסוק, אבל נכנסים בזה לנידון אחר מה שדן הט”ז לגבי בסוכות תשבו על יריעות דיש בזה בעיה של אין כותבין מגילה אלא לצורך עת לעשות לה’, וכמובן שלא בכל מכתב יש בעיה זו, וכן יש בעיה שיבוא לידי ביזיון, ועי’ בתשובתי לענין כתיבת שם על זכוכית קבועה בבהכנ”ס.

מה ששאלת לענין נאומים שמשלבים בתוכם דברי פסוקים וכיו”ב, הנה אם מתכוונים לומר ד”ת פשיטא שמותר אם יש בזה מצוה או מתכון להרבות שם שמים או לבאר המקראות או להשמיע מוסרים וידיעות מן המקראות, ועי’ בסנהדרין קא ע”א הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, ועי’ בפרש”י שם, ולענ”ד הכונה בזה ג”כ למה שנזכר בהרבה מקומות קרא עליו המקרא הזה או קרי עליה או מאי קרא וכיו”ב, ואם מתכוונים לומר דברי חול, ומתבלים הדברים בדרך מליצה במילות פסוקים נכנסים לנידונים דלעיל, על הדרך שנתבאר.

מה ששאלת לענין גדרי דיני ג’ וד’ תיבות אם הוא רק מפסוקים או גם משאר דברי תורה, הנה לפי מה שנתבאר שיש דין מיוחד שהתחדש לגבי פסוקים שאפי’ שאין בהם משמעות של דבר תורה כל עוד שיש בהם משמעות של מה שמכוון הפסוק (היינו משפט אחד מתוך כלל דברי הפסוק אף שמשפט זה לחוד אינו הלכה שאפשר להבינה, כמו מים קדושים מכלי שהביא הרשב”ש הנ”ל) יש בהם קדושה (דביש משמעות אפי’ ב’ תיבות יש בהם קדושה כמו שנתבאר), הלכך פשיטא שזה דין מיוחד בלשונות הפסוקים ולא בכל דבר.

נשאל: כ״ז במרחשוון תשפ״ה

אמר ה’ אלהינו ה’ אחד ולא אמר שמע ישראל האם יצא ידי חובתו

לא. מקורות: הנה נחלקו הפוסקים האם כוונה מעכבת של כל תיבה ותיבה או שהכונה המעכבת היא רק לקבל עול מלכות שמים (והרחבתי בתשובה אחרת), אבל לכל הדעות צריך להזכיר כל התיבות והוא לעיכובא בדאורייתא, ועי’ במשנ”ב סי’ סב סק”א. וכן מצינו בקריאה”ת שאם ...קרא עוד

לא.

מקורות:

הנה נחלקו הפוסקים האם כוונה מעכבת של כל תיבה ותיבה או שהכונה המעכבת היא רק לקבל עול מלכות שמים (והרחבתי בתשובה אחרת), אבל לכל הדעות צריך להזכיר כל התיבות והוא לעיכובא בדאורייתא, ועי’ במשנ”ב סי’ סב סק”א.

וכן מצינו בקריאה”ת שאם השמיט תיבה לא יצא יד”ח כמבואר במשנ”ב ס”ס רפב, ועי’ בסי’ קמב.

וכן הר”ן והריב”ש דנו לגבי קריאת המגילה בזמנינו בכל לשון ואחד מהטענות דעכשיו אין קוראין בכל לשון הוא משום שיש תיבות שא”א לתרגמן והובא בב”י הל’ מגילה, וכעי”ז במשנ”ב סי’ סב סק”ג לגבי קריאת שמע בזמנינו בכל לשון שא”א משום שיש תיבות שאין אנו יודעין לתרגמן.

ולגוף הנידון האם שאר פרשיות מן התורה עי’ משנ”ב סי’ סג סקט”ז וסי’ סז סק”ד והרחבתי עוד בתשובה אחרת, אבל פסוק ראשון לכל הדעות מן התורה.

ויש להביא עוד ראיה דבתיבות ה’ אלהינו ה’ אחד אינו יוצא יד”ח ק”ש מדאורייתא גם להסוברים שרק פסוק ראשון מדאורייתא, דהרי דעת הגר”א (וע”ע במשנ”ב סי’ מו סל”א) שאין כדאי לקרות ק”ש קודם התפילה שלא להפסיד ק”ש בברכותיה, והנה בשם הגר”א הובא שיאמר בברכת לעולם יהא אדם רק התיבות שמע ישראל או רק התיבות ה’ אלהינו ה’ אחד, ומבואר מזה להדיא דדעתו הברורה שבתיבות ה’ אלהינו ה’ אחד אין יוצאין כלל ואפי’ לא רק לחומרא בעלמא (כלומר אפי’ לא לחשוש לחומרא שמא יצא בזה והפסיד הברכות), ואפי’ להסוברים שפסוק ראשון של ק”ש מוציאו יד”ח כר’ יהודה הנשיא (עי’ בטור ורמ”א ס”ס מו ובמשנ”ב שם).

ומ”מ להסוברים דהפסוק על לבבך קאי מדאורייתא רק על פסוק ראשון (ע”ע ברפ”ב דברכות) לפי הסוברים דהכונה הוא רק קבלת עול מלכות שמים, היה מקום לטעון דהמעכב מדאורייתא הוא רק ה’ אלהינו ה’ אחד, אבל הגר”א דלעיל בודאי לא סבר כן, אם כי לא נתברר שדעתו שבכוונת פסוק ראשון אין מעכב תיבות שמע ישראל, ומה שקרא ר’ יהודה הנשיא כל הפסוק משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן (ואעלג דגם גבי פרשה אמרי’ דכל פרשה דלא פסקיה משה וכו’ מ”מ לגבי פרשה לא בכל מקום אומרין כן וגם י”ל דכיון שהיה בת”ת דרבים א”כ בודאי דלגבי פרשה שלמה לא אפשר משאלכ לגבי פסוק אחד ובלא אפשר מבואר במגילה דאפי’ חצי פסוק פסקי’ כ”ש חצי פרשה).

ומ”מ מסתימת הדברים שהזכירו בכל מקום דין פסוק ראשון לחוד משמע דעכ”פ מדרבנן הדין הוא לקרוא כל הפסוק (גם היכא דלא אפשר שאז מותר לקרוא חצי פסוק אבל אינו נפטר בק”ש), כגון גבי דינא דכוונה בברכות יג ע”ב (אם כי כוונה גופא אינו מוסכם דהכונה לכל תיבות הפסוק וכנ”ל), וגבי ר’ יהודה הנשיא וגבי רב נחמן לדרו עבדיה (בברכות יג ע”ב שהובא בסי’ סג ס”ה).

עכ”פ אם נטעון שיש צד כזה יתכן שייצא לנו חומרא רבתי מזה דלכתחילה אם מזכיר ייחוד ה’ בבוקר קודם תפילה יכוון שלא לצאת יד”ח ק”ש דאורייתא בלא הברכות דהרי ק”ש נאמרה בכל לשון, והוא תמוה דלא אשתמיט מאן דהוא לומר כן, ובדברי הגר”א דלעיל להדיא לא נזכר כן, וגם צ”ע דר’ יהודה הנשיא היה מחזר אחר יציא”מ כדי להזכיר יציא”מ בזמנה ולא הוה מחזר אחר מילתא דייחוד ה’ אע”ג דמאחר שהיה עוסק בת”ת דרבים הוה סגי ליה לצאת הדאורייתא, ובהזכרת ייחוד ה’ משמע דגם הדאורייתא לא יצא, לכן הוצרך להזכיר כל הפסוק (אם כי יש מקום לטעון דבפסוק ראשון שהוא חיוב גמור להזכיר עכשיו אמר הפסוק כצורתו כעיקר דין התורה וכחיוב דרבנן משא”כ הזכרת יציא”מ אין חיוב עכשיו ממש ומדאורייתא לא נאמר שיזכיר באופן מסויים לכתחילה), א”כ הוא דחוק מאוד לומר כן אפי’ מדאורייתא.

השלמה לתשובה על מי שאמר ה’ אלהינו ה’ אחד אם יצא הק”ש דאורייתא

בדברי הגר”א שאם אומר ה’ אלהינו ה’ אחד לא יצא העירו שכן מבואר גם ברא”ה על ברכות כדברי הגר”א הללו, ויישר כח.

ויש להוסיף דמוכח מדבריו של הרא”ה שם שגם הדאורייתא לא יצא, ועדיין יש לדון אם מסכימים לזה מדאורייתא גם הפוסקים דסוברים שכונה בפסוק ראשון מעכבת רק העיקר, דהרי על לבבך לדידהו קאי רק על פסוק ראשון שיש בו קבלת עול מלכות שמים (עי’ ברפ”ב דברכות ועי’ בביאור הלכה) וס”ל דהמעכב בכונה הוא רק רק הקבלת עומ”ש, אם כן אולי אתיא מבינייהו דגם האמירה מדאורייתא המעכב הוא קבלת עומ”ש.

ויש להוסיף דגם הב”י הביא הרא”ה וכן הבה”ל הביא הרא”ה והגר”א לומר ה’ אלהינו ה’ אחד, ומאחר שכל רבוותא כך נקטו הרא”ה והב”י והגר”א והבה”ל דה’ אלהינו ה’ אחד אינו מוציא יד”ח ק”ש הכי נקטינן.

השלמה לנידון האם שייך צד לצאת ידי חובת ק”ש באמירת ה’ אלהינו ה’ אחד

נתבאר בפנים הדברים מהרא”ה והגר”א ובאה”ל דא”א לצאת יד”ח ק”ש באמירת ה’ אלהינו ה’ אחד, אפי’ מדאורייתא, והיינו אף להדעות ששייך לצאת יד”ח ק”ש בקריאת פסוק ראשון.

והנה דוגמת נידון זה מצינו בסוטה יז ע”א לגבי צוואות וקבלות אמן אם כותבן במגילה או לא, והובא נידון זה בקיצור בברכות טו ע”ב, וכאן להדעות דעל לבבך קאי על פסוק ראשון מ”מ התיבות “שמע ישראל” מוגדרים כמו צוואות ויש לומר דצוואות הוא בכלל אמירה ע”ד מה דאמרי’ בברכות שם דלולא דכתיב מיעוטא האלות האלה הוה דריש ר’ יהודה גם צוואות (ויש לדון אם אמירה הוא ככתיבה ומסתמא כך הוא).

אולם גם לפי הצד דילפי’ הכא בפרשה זו מהכא מ”מ למסקנא יש מיעוטא כאן כמ”ש בברכות שם ואפי’ אם נימא דמיעוטא הוא רק לענין כתיבה כיון דאפקיה רחמנא בלשון כתיבה כמבואר שם מ”מ יש מיעוט אחר והיו ואע”ג דמשמע ברפ”ב דברכות וברפ”ב דמגילה דף יז דפלוגתא דרבי ורבנן הוא אם לדרוש והיו או לא לענין לשה”ק בקריאת שמע מ”מ בפ”ק דמגילה דף ט ע”א מוכח דלכו”ע דרשי’ והיו לגבי לשה”ק בכתיבה.

וצ”ע אם הוא משום דמודו דוהיו מועיל שלא לשנות במה שאינו נלמד מ”שמע” בכל לשון שאתה שומע כמבואר שם בסוגי’ דרבי ורבנן, או משום דיש חילוק בין כתיבה לשמיעה, אבל בברכות יג ע”ב ילפי’ מוהיו שלא יקרא למפרע ולכך צ”ל דכו”ע מודו לענין דרשא דוהיו שיהיה בלא שינוי וממילא יש מקום לומר דה”ה דילפי’ מינה אפי’ צוואות.

השלמה להשלמה במה שאינו יוצא ידי חובת פסוק ראשון בלא אמירת התיבות שמע ישראל

יש להוסיף דגם במגילה שם לכו”ע דרשי’ מוהיו עכ”פ שלא יקרא למפרע וי”ל דה”ה לניד”ד וצע”ק בחשבון דברים שם דאינו מיותר, אבל ע”כ בדף ט מבואר דלא אמרי’ שאינו מיותר אלא דרשי’ בהווייתן יהו נפק”מ לכל המשתמע מזה, וצע”ק דבדף יז דריש רבי למפרע מדברים הדברים ולא אמרי’ סברא זו, ואולי למפרע ס”ד דלא חשיב שינוי כיון שקורא כל הכתוב ולכך בעי’ עוד יתור דברים הדברים.

נשאל: י״ד בכסלו תשפ״דב: מועדים

כשחל פורים ביום הששי, מה יקדים לקנות בבוקר, האם צרכי פורים שזה צריך כבר ליום הששי, או צרכי שבת, משום תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם

**** מאחר והשאלה מתרחבת לכמה אנפין אשתדל לילך בזה בקצרה ולבאר עיקרי היסודות השייכים לנידון זה. א. יתבאר דבגדי יו”ט עדיפי משל שבת הנה מבואר ברמ”א בהל’ יו”ט [סי’ תקכט ס”א] דבגדי יו”ט יותר טובים משל בגדי שבת, וכן הובא בשם האר”י ז”ל והמקובלים ...קרא עוד

****

מאחר והשאלה מתרחבת לכמה אנפין אשתדל לילך בזה בקצרה ולבאר עיקרי היסודות השייכים לנידון זה.

א.

יתבאר דבגדי יו”ט עדיפי משל שבת

הנה מבואר ברמ”א בהל’ יו”ט [סי’ תקכט ס”א] דבגדי יו”ט יותר טובים משל בגדי שבת, וכן הובא בשם האר”י ז”ל והמקובלים שבגדי יום טוב חשובים משל שבת כי ביום טוב בא האור עליון מלובש בלבוש והשמחה מושגת יותר, וכן יעוי’ גם שו”ת פנים מאירות (חלק ב’ סי’ קכג) כ’ באשה בתוך שלשים לימי אבלה וכו’, דמותרת ללבוש בשבת זה בגדי שבת, אך לא בגדי יום טוב וכו’.

והובא גם בפתחי תשובה (סי’ שפט סק”ג) ובקיצור שו”ע (סי’ ריא סי”א), ומבואר מזה ג”כ דהוה להו כמילתא דפשיטא וכמנהג הקבוע והידוע שבגדי יו”ט אינם כבגדי שבת דכוותייהו.

ב.

יבוא לדון לענין פורים אם דינו כיו”ט

והיה מקום לומר לפ”ז דכבוד פורים מהותו ככבוד יו”ט, כיון שנאמר בו שמחה ומשתה ויום טוב (אסתר ט, יט), ואע”ג דאמרי’ בגמ’ [מגילה ה ע”ב] דבקרא תניינא לא נזכר ויום טוב, משום דיום טוב לא קבילו עלייהו, מכל מקום היינו דוקא לענין מלאכה דלא קבלו עלייהו, אבל לענין כבוד היום אפשר שיש לנהוג בו ככבוד יו”ט.

והנה אי’ ברמ”א הל’ פורים [סי’ תרצה ס”ב] שיש ללבוש בגדי שבת ויו”ט בפורים, ויש לדון בגדר זה האם ר”ל דגדרו כשבת או דגדרו כיו”ט, וביותר יל”ע דבכמה אחרונים העתיקו רק בגדי שבת בפורים, ומכל זה משמע בכוונתם משום דאין קפידא בדבר דהעיקר ללבוש בגדים חשובים משל חול.

ומתורף דין זה משמע דבאמת לא קבילו עלייהו כלל יו”ט לא לענין איסור מלאכה ולא לענין כבוד היום, דממה שלא דייק הרמ”א לכתוב בגדי יו”ט בלבד וכתב בגדי שבת ויו”ט, אפשר דמשמע מזה שאין קפידא כלל בזה, וגם אפשר דמנהגא זו אינה שייכת כלל למ”ש יו”ט בקרא, אלא מנהג שנהגו בו אח”כ, וכן משמע בסתמא לשון הרמ”א.

ויש לציין עוד דקידוש לא שמענו שיתחייבו בו בפורים, וגם מעיקרא לא אמרו בגמ’ שם דילפי’ מיו”ט אלא שאסור בעשיית מלאכה ומאי דלא אתמר לא אתמר.

ג.

יבוא לדון אם צרכי פורים מעיקרן קודמים לצרכי שבת

אכן נידון דידן אינו שייך כלל לנידון של כבוד היום אם הוא מנהג או דברי קבלה, דגם אם כבוד פורים ובגדי שבת ויו”ט בפורים הוא מנהג, מ”מ סעודת פורים הוא ודאי דברי קבלה.

יעוי’ בפסחים [סח ע”ב] דאמרי’ הכל מודים בשבת וכו’ הכל מודים בפורים וכו’ דבעינן נמי לכם, ושבת הוא מחמת דכתיב וקראת לשבת עונג, ופורים הוא מחמת דכתיב ימי משתה ושמחה, ולבסוף איתא נמי התם על חד מאמוראי דהוה יתיב בתעניתא כוליה שעתא לבר מפורים וכו’.

ונשאלת בזה השאלה מאי שנא פורים משבת כיון דעד השתא אמרי’ הכל מודים בשבת והכל מודים בפורים, והתשובה לזה הוא משום דבשבת כתיב עונג ועונג שייך לקיים בעוד דברים, כמו לפעמים על ידי דיבורים כמבואר בסי’ שו, ואפי’ על ידי בכיה יעוי’ במ”ב [סי’ רפח סק”ד] דלפעמים יהיו אופנים שיוכל לקיים העונג על ידי בכיה, ואדרבה לענין אכילה כ’ המ”ב [סי’ רמ”ב סק”ב] וטוב ליזהר שלא יפחות משני תבשילין גם טוב שיאכל בכל סעודה מג’ סעודות דגים אם לא שאין נאותים לו לפי טבעו או ששונאן ושבת לעונג ניתן ולא לצער וכדלקמן בסי’ רפ”ח עכ”ל, וכן כ’ הפוסקים לענין תענית בשבת, דאם יש לו בזה עונג סגי, וכמ”ש [משנ”ב רפח סקט”ו] דאין להתענות בשבת אא”כ התענית עונג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח וכו’ עכ”ל, ולהכי החכם הנ”ל דהוה ציים בכוליה שתא לא חש לתעניתא בשבת משא”כ בפורים.

כללו של דבר שמצינו חילוק בין שבת לפורים, דאילו שבת שייך לקיים העונג בשבת עצמה על ידי שמרגיל עצמו בדברים המענגים את לבו, ואילו פורים אין שייך לקיים משתה ושמחה שלא על ידי מאכל.

והגם דאמרי’ [שבת קיח ע”ב] במה מענגו וכו’, בודאי שמצוה מן המובחר והיכא דאפשר יש לענג במאי דאפשר, אבל לענין דין וגדרי עיקר העונג מקיים אותו על ידי תענוג כל דהו, משא”כ בפורים במצוה במאכל ומשתה.

ויש לציין דלפ”ז א”צ לבוא לגדר מה שכתוב על פורים יום טוב בקרא, דעצם מה שכתוב גבי פורים שמחה הוא כבר דין בפני עצמו להרבות בצרכי פורים יותר משבת בין לענין בגדים ובין לענין מאכלים, וכמבואר במג”א ונו”כ על הרמ”א בהל’ יו”ט הנ”ל [מג”א סק”ד] דהטעם שבגדי יו”ט חשובין משל שבת משום דגבי יו”ט כתיב שמחה והוסיף שם במג”א דמהכי טעמא מרבים בו ביו”ט גם במאכלים טפי משבת, נמצא דבכלל זה יש לדון גם להנ”ל.

ולפי דרכנו נמצינו למדים מכך שאם יהיו לו מעות רק לצרכי סעודת שבת או רק לצרכי פורים יתכן שיהיה עליו לקנות בזה סעודת פורים, מלבד עצם הטענה של פרסומי ניסא עדיף שתתבאר להלן בפני עצמה, יתכן שיש בזה טענה נוספת שעונג בשבת יוכל לקיים באופנים אחרים.

ד.

יבוא לדון אם יש עדיפות לשבת מצד עצמו על פני פורים

ומצד שני יש לדון דשבת הוא מדברי קבלה ובפורים נמי הוא מדברי קבלה, אבל שבת עיקרו מן התורה, וגם יעוי’ ברמב”ן עה”ת [ויקרא כג ב] וז”ל, וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם.

והנה “מקרא קדש”, מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש”א ט יג), וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה.

ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש.

ורבותינו ז”ל אמרו (ספרי פנחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס ע”כ.

ונראה דעיקרו מן התורה לא שייך כאן לדין זה, דהרי בגמ’ בשבת לענין הנידון על חנוכה ושבת לא מדכרי’ כלל ענין דשבת עיקרו מן התורה, וכ”ש דמיירי’ התם גבי קידוש היום שיש לו עכ”פ אסמכתא מן התורה אם לא דרשא [ועי’ ביאור הלכה סי’ רעא], וכ”ש הכא דמיירי’ לגבי עונג שהוא מדברי קבלה, ודברי הרמב”ן כוונתו על רצון התורה, ולא מצד גדרי דאורייתא, ולענין רצון התורה כל דרבנן נמי חשיב דאורייתא לענין זה מצד לא תסור, וידועים גם דברי הרמב”ן ז”ל על לא תסור.

ה.

יבוא לדון עוד להקדים צרכי פורים מחמת פרסומי ניסא

והנה ענין פרסומי ניסא הוא דבר הקובע ברכה לעצמו, ונבוא להוכיח הענין, דהנה לענין ד’ כוסות אי’ בפסחים [צט ע”ב] שאפי’ עני המחזר על הפתחים חייב בד’ כוסות, וברמב”ם [הל’ חנוכה] העתיק דין זה נמי לענין נר חנוכה, ודין זה אינו מבואר בש”ס כלל לענין נר חנוכה, וכתב הרב המגיד ז”ל דטעם הרמב”ם הוא משום דגבי ד’ כוסות אמרי’ [פסחים קיב ע”א], לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה ע”כ, ש”מ דטעם החיוב לעני הוא משום פרסומי ניסא, ואילו נר חנוכה הוא פרסומי ניסא ג”כ כמו שמבואר בגמ’ [שבת כג ע”ב], והביא הגר”א ז”ל ונו”כ על השו”ע דברי הרב המגיד הנזכרין, והסכימו בזה הפוסקים.

נמצא דגם בנר חנוכה יש דין זה, ולפי דרכנו למדנו דגם פורים שנאמר בו פרסומי ניסא נהי דלענין קניין צרכי סעודה יש לומר דאין ענין מחוייב מאחר והוא דבר שאין לו שיעור ברור, אבל לעצם דרגת המצוה יש לומר דמחמת שהוא פרסומי ניסא הוא קודם לצרכי שבת, וע”ד הגמ’ בשבת [כג ע”ב] דנר חנוכה קודם לקידוש היום משום פרסומי ניסא, ונהי דלא נימא שצרכי פורים קודמים לקידוש היום מאחר ומשתה ושמחה הוא דבר שאין לו שיעור, אבל עונג שבת עצמו הוא דבר שאין לו שיעור ג”כ, ממילא מכיון דלתרוויייהו אין שיעור יש לומר דצרכי שמחת פורים קודמים לצרכי שמחת שבת.

ו.

יבוא עוד לדון לענין קדימה אם הוא גם קודם בזמן או רק קודם לדחות

וממילא יש לעיין האם גם לענין קדימה באופן שאין אחד מהם דוחה את חבירו ג”כ קודם פורים לשבת או לא.

והנה בזבחים [צ ע”ב] מספקא לן אי תדיר ומקודש תדיר קודם או מקודש קודם, ופסק ברמב”ם [הל’ תמידין ומוספין פ”ט ה”ב] אם היה תדיר ומקודש איזה שירצה מהם יקדים.

והיה מקום לדון בזה דצרכי שבת הם תדירין וצרכי פורים הם מקודשין כיון שהם דוחין וכנ”ל לענין פרסומי ניסא, א”כ איזה שירצה יקדים.

אמנם מאידך יש לומר דהיכא דאשכחן שהדבר קודם לידחות יהיה קודם נמי לענין להקדים.

ולכשנתבונן נראה שדברו בשאלה מעין זו הפוסקים להדיא, וז”ל הב”י [או”ח סי’ תרפ”ד] בשם הרא”ש (שבת פ”ב סי’ יב-יג) על דברי הגמ’ בשבת שם על נר חנוכה דפרסומי נסא עדיף, משמע אי לאו משום פרסומי ניסא תדיר קודם אפילו לדחות את שאינו תדיר ויש לדקדק מזה כשחל ראש חדש טבת בשבת שמפטירין הפטרה של ראש חדש ולא בנרות דזכריה דתדיר קודם דלא שייך פרסומי ניסא בהפטרה דהא קורין בתורה דראש חדש קודם ואחר כך דחנוכה ואי שייך פרסומי ניסא בקריאה אפילו לדחות פרסומי ניסא עדיף כל שכן להקדים וליתא להך סברא (דהך סברא) [דודאי] היכא דאי אפשר לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף אבל להקדים תדיר עדיף דאיכא לפרסומי ניסא באחרונה כמו בתחלה הילכך קריאת התורה דאפשר לקיים שניהם תדיר קודם אבל בהפטרה שאין מפטירין אלא אחת פרסומי ניסא עדיף.

ועוד וכו’ עכ”ל, וכ”כ בתוס’ הרא”ש על הגמ’ בשבת שם.

וכן מוכח בגמ’ מגילה [סוף דף כט] לענין חנוכה ור”ח דאיכא למ”ד ר”ח עיקר והכי קיימא לן, וטעמו מבואר בגמ’ שם משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ולפי זה נמצא ראיה ברורה מן הגמ’ דגם פרסומי ניסא הוא קודם לתדיר רק להקדים אבל לא לדחות.

ואע”ג דלענין תדיר ושאינו תדיר גרידא יש להקדים התדיר גם לדחות, וכמבואר בתוס’ [סוכה נד ע”ב ד”ה אמאי] עי”ש, מ”מ באופן שיש מחד תדיר ומחד פרסומי ניסא הכלל בזה הוא שיש להקדים התדיר להקדים ולהקדים הפרסומי ניסא לדחות.

ולפי כלל זה נמצא לענייננו דלענין הקדמה יש להקדים שבת אבל לענין דחיה יש להקדים פורים.

ז.

היוצא מזה הלכה למעשה

ולכן יש להורות לשואלים דבר ה’ זו הלכה דאם יש בידם מעות מצומצמים למטעמי שבת או למטעמי פורים יש להם ליתן המעות למטעמי פורים, וה’ הטוב ירווח להם שיזכו לעתיד לקיים המצווה בשלמות, אבל אם יש בידם מעות ברווח לשניהם יש להם לעסוק מתחילה בצרכי שבת ואח”כ בצרכי פורים.

נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב: תפילה

בעל קורא שטעה בקריאת ההפטרה בנביא מה הדין

יעוי’ בסי’ קלז ס”ג לגבי מי שדילג פסוק בקריאת התורה שיש הבדל בזה בין אם היה בקריאת התורה של שחרית של שבת שאז החיוב הוא על כל מילה ובזה יש לחזור לפי פרטי הדינים המבוארים שם, לבין שאר רוב קריאת התורה שהחיוב הוא בעיקר לקרוא ובהם בדיעבד אינו חוזר אם כמות הפסוקים בקריאה היה כדין גם אם דילג באמצע פסוק, עי”ש פרטי הדינים בכל זה.

ולענין טעות בקריאה שצריך לחזור כמבואר בשו”ע ריש סי’ קמב נסתפק שם הביאור הלכה ד”ה מחזירין האם דין זה הוא רק בשבת בשחרית, דהא יש מקום לומר לענין שאר רוב קריאות שכמו שדילוג אין מעכב בהן גם טעות לא יעכב בהן, וכתב שם כמה צדדים בזה, ונשאר בצריך עיון.

ולענין הגדרת קריאת ההפטרה אע”ג שהוא בשבת בשחרית מ”מ א”א ליתן לו חומר של קריאה”ת של שבת בשחרית, שהרי קריאת ההפטרה אינה על הסדר, ולפ”ז הוא כמו שאר קריאות דלא עדיף מפרשת המועדים המבואר בסי’ קלז שם, ואע”פ שבשו”ע סי’ קלז כתב טעם על פרשיות המועדים “לפי שכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהן” וכאן לא שייך טעם זה, מ”מ כאן כ”ש שעדיף כיון שכאן לגבי ההפטרה אינה מחמישה חומשי תורה, ולכך מעיקרא אין חיוב קריאה בציבור כלל על פרשה זו, ורק יש חיוב הפטרה, וכמבואר גם בתוס’ בסוף מגילה ועוד ראשונים לגבי תלתא דפורענותא וכן בהפטרת שמח”ת שאין אנו נוהגין כגמ’ שלנו, והטעם משום שאין חובת הפטרה על פסוקים אלו דוקא.

וממילא יהיה הדין לגבי הפטרה כעין הדין שנתבאר שם לענין קריאת התורה (ברוב הקריאות מלבד שבת שחרית) שכל דבר שהוא מעכב בדיעבד ההפטרה יצטרכו לחזור מחמתו, וההגדרה היא לגבי קריאת התורה שיהיה לכל הפחות ג’ פסוקים לעולה שדילג הפסוק, ושבס”ה קראו י’ פסוקים בין כל העולים (ועי”ש בסי’ קלז במשנ”ב סק”ד מה הדין בקראו רק עשרה בין כולם), ויש לדון על דרך זה מה יהיה ההגדרה לגבי הפטרה.

ואין לטעון דהפטרה הוא מנהג בעלמא דהא מבואר בסי’ רפד ס”ה שאם נשתתק קורא ההפטרה צריך להתחיל השני מתחילת הפרשה כמו בספר תורה, ויש שם דעות שהשני גם יברך, ועכ”פ משמע שאחר שכבר נתקן הוא תקנה גמורה וחובת ציבור (ויעוי’ שם במשנ”ב סק”ב), ולהכי אפי’ שכבר אחד קרא כיון שלא היה כדין צריכים מי שיקרא כדין, וכן אם אין ספר צריכין עשרה לילך למקום שיש ספר כדי להפטיר כמ”ש המשנ”ב שם סק”ג.

והנה אי’ בריש סי’ רפד ע”פ מגילה כג שאין מפטירין בשבת בפחות מכ”א פסוקים אלא אם כן סליק עניינא, ועי”ש ברמ”א הדין לגבי יו”ט.

ויש לדון אם כ”א פסוקים הוא לעיכובא גם בדיעבד או לא.

ונראה להביא ראיה חזקה שכ”א פסוקים אינו לעיכובא בדיעבד, דהנה אי’ בירושלמי ופוסקים לגבי פרשת עמלק בפורים שאע”פ שאין בה אלא ט’ פסוקים כיון דסליק עניינא סגי, ואעפ”כ כתב השו”ע בסי’ קלז ס”ד ללמוד מפרשת עמלק דבדיעבד סגי בט’ פסוקים, ומבואר מזה דאע”פ שעיקר ההיתר בפרשת עמלק לכתחילה הוא משום דסליק עניינא, ואעפ”כ סגי בסברא זו לענין בדיעבד בט’ פסוקים לכאורה בכל גוני, גם היכא דלא סליק עניינא.

וא”כ גם לענין הפטרה, מאחר דבסליק עניינא מהני פחות מכ”א פסוקים, א”כ נלמוד מזה להכשיר בדיעבד בכ”א פסוקים בכל גוני, ולהגר”א ואחרונים בסי’ קלז שם שחלקו על השו”ע גם כאן לא יהיה ראי’ להכשיר בדיעבד בפחות מכ”א פסוקים.

אולם להאמת גם דברי השו”ע אין שייכין לנידון דידן שיש ריעותא נוספת במה שהיה טעות, דגם בקריאת התורה שמכשיר השו”ע בדיעבד ט’ פסוקים מ”מ בריעותא נוספת שהיה עולה שדילג פסוק אין מכשירים בפחות מי’ פסוקים כמ”ש המשנ”ב סי’ קלז סק”ז בשם האחרונים, וכ”ש טעות שהוא ריעותא חמורה יותר מדילוג פסוק ע”פ מה שהבאתי מהבה”ל הנ”ל ריש סי’ קמב.

נמצא לפי זה דאם טעה בפסוק אחד והיו כ”א פסוקים בלא טעות אין חוזרין (דבדיעבד יש לסמוך על הצד בבה”ל לפטור בדרבנן וכמדומה שהמנהג כהצד המיקל בזה עכ”פ כשגמרו הקריאה שאין מצוי ביום חול שיפתחו ס”ת מחמת טעות אחרי שגמרו הקריאה), ואם לא היה שום פסוק עם טעות ורק שלא קראו כ”א פסוקים ולא סליק עניינא, להגר”א ג”כ בעי’ כ”א פסוקים אפי’ בדיעבד, ולהשו”ע מעיקר הדין באופן זה שלא היה עוד ריעותא ורק החסירו ממנין הפסוקים יצאו ידי חובה בדיעבד בפחות מכ”א פסוקים.

ושוב ראיתי שבאשל אברהם מבוטשטש סי’ רפד מהדו”ת ס”א נקט שאם טעה ובירך ברכה שלאחריה בהפטרה פחות מכ”א פסוקים שנראה שאם קרא לפחות ג’ פסוקים מענין הפרשה יצא ידי חובה וישלים את הפסוקים שהחסיר בלי ברכות ואם נזכר בין הברכות עי”ש מה שכתב בזה וסיים שמ”מ צ”ע בזה.

ומה שכתב ג’ פסוקים מענין קריאה”ת צע”ק מנין שיעור זה, דלכאורה סגי שיהיה נזכר בהפטרה דבר אחד מענין קריאה”ת כמו שמצינו שכמה הפטרות נתקנו מחמת דבר אחד שנזכר בהם מעין קריאת התורה.

ומה שכתב שישלים שאר הפסוקים בלא ברכה יש לציין דכעי”ז כתב המשנ”ב ס”ס קלז לגבי קרא ט’ פסוקים בקריאת התורה לדעת השו”ע שיכול לקרות וכו’ עי”ש, ודין דשם שווה לכאן כמו שביארתי לעיל בתשובה זו.

ומה שכתב ג’ פסוקים מענין הפרשה, ומשמע דבדיעבד יצא בזה כדין עולה לתורה שיצא בדיעבד בג’ פסוקים לכל עולה, יש להעיר דבגמ’ מגילה כג ע”ב אי’ דבמקום שיש תורגמן סגי בי’ פסוקים כיון שיש טורח לציבור כדפרש”י שם, ולפי הכלל שכל שעת הדחק כדיעבד דמי, א”כ למה בשעת הדחק אמרי’ י’ פסוקים ובדיעבד סגי בג’ פסוקים (וראיתי עוד בשם המאמר מרדכי סי’ רפד ובמקור חיים שם ס”א בקיצור הלכות שנקטו דבתענית ציבור די בהפטרה של ט’ פסוקים כנגד ג’ העולים, ודבריהם צ”ע כנ”ל, ומלבד זה צ”ע דהעולים גופא לכתחילה אין יכולים פחות מי’ פסוקים וי”א גם בדיעבד כמשנת”ל, ומה שהביאו ראי’ מהרמ”א שכ’ דגבי יו”ט אפשר ט”ו כנגד ה’ עולים, הרי שם ביו”ט אם יקראו העולים ט”ו ייצאו לכתחילה ומנ”ל לכאן), והקושי’ על האשל אברהם (וכן קושי’ הראשונה על האחרונים הנ”ל) אולי יש לומר דמקום שיש תורגמן אמנם הוא טורח ציבור אבל לא שעת הדחק גמור, ועדיין צ”ע דאם בגמ’ נתבאר שיש שיעור לכתחילה ושיעור בזמן טורח ציבור א”כ מנ”ל לחדש שיעור שלישי לבדיעבד, ושמא ס”ל דלא מסתבר שהחמירו בזה יתר מקריאה”ת וכיון שבעולה יחיד לקריאה”ת סגי בג’ פסוקים מסתבר דה”ה הכא, אבל עדיין צ”ע דסו”ס גם אם נימא שלעיכובא בעי’ בהפטרה י’ פסוקים מ”מ לא החמירו יותר מקריאה”ת דגם בקריה”ת א”א פחות מעשרה כולם יחד, ועוד צ”ע (על הסברא דלא מסתבר שהחמירו וכו’) דלמה לא נימא דאדרבה החמירו בהפטרה יותר מקריאה”ת דלכתחילה בעי’ כ”א פסוקים בין כל ההפטרה מה שלא הצריכו בתורה, ואם תאמר משום דבתורה יש בין כל העולים כ”א לכל הפחות אם כן הדרא קושי’ לדוכתיה, דמנ”ל דבדיעבד או בסליק עניינא השיעור הוא ג’ פסוקים, ושמא סבירא להו דלא מצינו בשום קריאה שלא יועיל בדיעבד בג’ פסוקים, אבל עדיין צ”ע כנ”ל דמה שלא מצינו הוא רק בקריאה”ת דהעולין משלימין זא”ז על הדרך שנתבאר.

והיה מקום לעורר על הענין שהתבאר לגבי טעות ודילוג בהפטרה דאולי יש טעם אחר למה לא הזכירו הפוסקים ענין דילוג בהפטרה (ולפי הצד בביאור הלכה שדין טעות כדילוג ה”ה יובן למה לא דנו בטעות בהפטרה), דהא תנן במגילה דף כד מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, ואם כן אין כאן ריעותא כלל במה שמדלג בנביא, וממילא יהיה נפק”מ למה שכתבתי לעיל לענין דין תרתי לריעותא באופן שהיה גם דילוג וגם פחות מכ”א פסוקים דאולי בנביא לא יהיה דין תרתי לריעותא כלל, ויל”ע.

אולם למעשה קשה לשנות ע”פ משנה זו לענייננו דהרי מבואר בגמ’ שם ובשו”ע סי’ קמד ס”א דגם בתורה אם הוא באותו ענין וגם אין עיכוב למתורגמן יכול לדלג, ואעפ”כ מבואר שנקרא ריעותא, ומה שנוסף בנביא יותר מבתורה הוא רק לגבי שבנביא מותר לדלג אפי’ מענין לענין, אבל באותו הענין קריאת התורה שווה לנביא לענין זה, ממילא מאחר דבתורה חשיב ריעותא דילוג פסוק כזה ומסתמא גם טעות כמו שכתבתי לעיל, הלכך גם לגבי נביא.

האם תלמוד גדול או מעשה גדול

יום שני כ”ב אייר תשע”ו לכבוד הרב אהרן שליט”א שלום רב קבלתי את שאלתך, באמת אינני ראוי לדבר עוד במה שכבר האריך הרב . . . שליט”א, ואמנם לא היו עיתותי בידי לשמוע את כל דברי הרב, אך יש את הגמ’ בקידושין מ’ ב’ שההכרעה ...קרא עוד

יום שני כ”ב אייר תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב

קבלתי את שאלתך, באמת אינני ראוי לדבר עוד במה שכבר האריך הרב .

שליט”א, ואמנם לא היו עיתותי בידי לשמוע את כל דברי הרב, אך יש את הגמ’ בקידושין מ’ ב’ שההכרעה שם שתלמוד גדול, ויש ירושלמי בפ”ק דברכות שההכרעה שם דיש מחלוקת בין רשב”י לבין ר’ יוחנן בזה, ועיין בספר הגאון חלק ג’ שהסיק שיש בזה מחלוקת בין החסידים למתנגדים, ועיין נפש החיים שער ד’.

ובאופן כללי יש לומר דמעלת לימוד בשכר היא יותר מכל המצות, עי’ בירושלמי בפ”ק דפאה, דאפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר א’ מן התורה, והענין רחב.

מהו המקור שהיו נשמת הגרים במעמד הר סיני

שאלה (נשאל לחכם אחד בחו”ל): {העולם אומרים שהגרי צדק הם הבודדים שבכל אומה ואומה שרצו לקבל את התורה וכו’ האם ידוע לכ”ת שליט”א מקור ממדרשי חז”ל לזה.(והחכם הנ”ל כתב תשובה בלשון לעז, ולא הצגתיה פה). } ואח”כ כתב ע”ז הנגיד הנכבד הרה”ג ...קרא עוד

שאלה (נשאל לחכם אחד בחו”ל):

{העולם אומרים שהגרי צדק הם הבודדים שבכל אומה ואומה שרצו לקבל את התורה וכו’ האם ידוע לכ”ת שליט”א מקור ממדרשי חז”ל לזה.

(והחכם הנ”ל כתב תשובה בלשון לעז, ולא הצגתיה פה).

}

ואח”כ כתב ע”ז הנגיד הנכבד הרה”ג אברהם דויד שליט”א בזה”ל:

{אף שאין בי יד בדברים אלו כך דעתי בקיצור.

לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שאין הדעת סובלתו דלפי זה יוצא שדי להם בקבלה בלבד ומזה זכו להכנס תחת כנפי השכינה וכי בקבלה בלבד זכו ישראל לתורה ולמצוות וכי לא כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ע”כ דאין קבלת התורה אלא חלק בלבד והדברים מפורשים בספר הכוזרי (מאמר א’ אות כ”ו) אמר החבר: כן הוא וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו אך לא יהיה שוה עמנו ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שוה בה כל אדם אך אנו חייבים בתורה מפני שהוציאנו ממצרים והתחברות כבודו אלינו מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם ע”כ ואם קיבלו הגרים את התורה ע”פ עצמם מי הוציאם מעבדות לחירות כדי שיזכו למצוות.

אלא האמת הוא שיש סודות בענין הגרים שאין אני בקי בהם אבל זה ניתן ליאמר שהם בסודם נשמות ישראל שנתגלגלו באומות העולם וכענין מ”ש (שבת דף קמ”ו ע”א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א”ל אע”ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו ע”כ והיינו דבעצם יש לגר זכות לתורה מאותה מעמד אבל מאיזה סיבה נפלו נשמותיהם לבין האומות או משום עון שלהם (כגון משכב זכור וכמ”ש רבינו האר”י) או משום תיקונים עליונים של הכלל כולו שהרי מדוד המלך ועד רבנן תנאי כמעט כל התורה ניתנה לנו ע”י גרים או בני גרים והוא מכח גדולתם וקדושתם לתקן תיקונים אשר אין בכח היחיד לעשות.

והא לך לשון רבינו האר”י ואחריה מדרגה רביעית גרועה מכולם והם הנשמות שנשרו מאדם עצמו אל עמקי הקליפות כי אלו ישנות נקראים ואפילו בפעם א’ שבאו לעולם אחר שנפלו בקליפות נקראים נשמות ישנות מגולגלות ואחריה מדרגה ה’ גרועה מכלם והם נשמות הבאות בגוף הגרים המגיירים (חוץ מנשמת רבי עקיבא שעליה דיבר בו הרב באריכות) ע”כ ולפחות מזה תבין דאין הדברים ככתבם.

}

ואאמו”ר הגאון שליט”א שלח אלי הדברים, ואח”ז כתבתי:

עש”ק‏ פ’ קרח כ”ה סיון תשע”ו

לכבוד אאמו”ר הגאון שליט”א

ולכבוד הנגיד הנכבד הג”ר אברהם דויד שליט”א

בענין המקור לגרים בשעת מ”ת, כפי הזכור לי אי”ז במדרשים הידועים לנו כרבה ותנחומא ופסיקתא, אבל יעויין מה שכתב הרב החיד”א בספרו חומת אנך על הנ”ך [רות ב], וז”ל, א”נ בסגנון אחר ישלם ה’ פעלך בעה”ב ותהי משכורתך בעה”ז וק”ל לרבי חסא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ותירץ אשר באת לחסות דקבלת אנכי ולא יהיה ונשמות גרים היו שם ושמעת מפיו ויש בל תלין כמ”ש במ”א.

א”נ ישלם ה’ פעלך מגלגול תמר ותהי משכורתך על מצות דהשתא אשר באת מיהרת שאת ישראלית עכ”ל.

ומבואר בזה ב’ תירוצים בענין רות בפרט כמו שרצה הרב הראשון לטעון, או משום שהיה נשמתה במ”ת או משום שבעצם היה זה גלגול של ישראלית שירדה לבין האומות כמ”ש הרב דויד שליט”א.

ויעויין עוד בפירוש הנודע מרכבת המשנה על המכילתא בפרשת עשרת הדברות, שהביא דברי הרמ”ע מפאנו בזה, וז”ל, ועור יתכן לומר ררך רמז היות כל הנשמות העתידות עמדו מל הר סיני כמאמר אשר ישנו פה וגו’ ואף נשמת גרים עמדו על הר סעי כמבואר בס’ י’ מאמרות ונשמת גרים המה ניצוצי קדושה שנפלו בין האומות ואמרו חז”ל לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם הגרים והיינו גלות השכינה מתגוללת אתנו בגלות כמאמר עמו אנכי בצרה ועי”ז שהשכינה מתגוללת אתנו כל הנשמות הפזורים והנפוצים תשוקתם אל מקורם ושרשם היותם חלק אלוה ממעל, וא”כ מצינו למימר דרך אפשרות שמהאי טעמא חזרה השכינה אף על בתי האומות להוציא משם מזלי הנשמות הנפוצים ביניהם להעמירם על הר סיני עכ”ל.

ומבואר בזה ג”כ מכל הענין הזה, ומבואר ג”כ דלא תליא בקבל בלבד, אלא שהם היו משורש הקדושה מתחילה אלא שנשרו בין האומות, ולכך באו מתן תורה.

[ועיין בחי’ חת”ס נדה י”ג ב’, ויש לבאר קצת בדבריו ג”כ].

והג”ר יהודה שורץ כתב אלי לציין לדברי הגמ’ בשבועות ל”ט א’, וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב”ד שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו’ כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת”ל ואת אשר איננו וכו’ ע”כ.

מ”מ יש לדון דמחד משמע שגרים צריך ריבוי נפרד, א”כ אינם בכלל מי שהיה בהר סיני דמתרבה ממילא, ומאידך א”א לומר כן דהרי א”כ תאמר כן גם על דורות הבאים, והרי בדידהו א”א לומר כן וצל”ע.

וכן נראה להדיא ממה שכתב בתורת חיים מסכת שבועות שם, וז”ל, אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני.

בסוף פרק שלישי פירשתי דכוונת השבועה היתה לחזק מעמד הר סיני משום דאע”ג דישראל קבלו התורה מסיני ואמרי נעשה ונשמע כיון דלא הוה אלא דבור בעלמא אכתי הוו מצו ליהדר בהו ולא היו ראוין לעונש ולכך השביען כי היכי דלא מצי תו למיהדר בהו ואם לא יקיימו התורה יענשו ולפי זה ניחא הא דנקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני ולא קאמר אין לי אלא אותן העומדין שם שהרי לאו בהר סיני היו עומדין באותה שעה אלא בערבות מואב אלא לפי שהשבועה היתה לחזק דבור נעשה ונשמע שאמרו בסיני שלא יחזרו בהן לכך נקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני עכ”ל, ומבואר שהיה צריך את הגרים על מנת שיכללו הם ג”כ ולא רק מי שעמד על הר סיני.

אכן מאידך כתב במהרש”א חידושי אגדות במסכת שבועות שם, וז”ל, דורות הבאים וגרים כו’ ת”ל ואת אשר איננו פה כו’.

לענין שבועה דהר סיני מייתי לה הכא ולגבי גרים קאמר פ’ חבית אף על גב דאינהו לא הוי מזלייהו הוו אבל דורות הבאים מישראל לא הוה צריך למימר הכי אלא דנשמותיהן הטהורים היו שם כשהשביעם ומה שאמרו פ’ המפלת דמשביעים את האדם בשעת לידה היינו הגוף שלא היה נברא עדיין בהר סיני עכ”ל.

ומשמע דס”ל דהכוונה שכן היו בהר סיני, וזהו גופא הריבוי ללמד שעכ”פ היתה איזו מציאות מהם בהר סיני, ומ”מ צ”ב פשטות הגמ’ לפ”ז.

אח”ז כתב אלי עוד הנ”ל, עוד ראיתי שבספר אגרת האדם ציין לדברי הגמ’ בשבת קמו, א וז”ל הגמ’ שם אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי אמר ליה אף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה’ אלהינו ואת אשר איננו פה וגו’.

וראה עוד בדברי הרב החיד”א ב’דברים אחדים’ דרוש כ”ו לשבת כלה, ד”ה ובזה נבא לרמוז, וכן מש”כ במדבר קדמות מערכת ג’ אות ג’ וזל”ק: “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, בחון לשון הזהב שאמרו גר שנתגייר, ולא אמרו גוי שנתגייר, להורות כי זאת לפנים ממעמד הר סיני שקבלנו התורה שם נמצא נפש הגר הזה הבא אחר זמן רב מאד להתגייר, וכמשז”ל דנפשות הגרים עמדו במעמד הר סיני, ונמצא שמאז הימים נפש זו עמדה ונשא”ת במעמד הנפלא של הר סיני אלא דאשתהויי אשתהי עד הזמן הזה ושפיר אמרו גר שנתגייר עכ”ל”.

וראה עוד אריכות גדולה בזה בשו”ת ציץ אליעזר (חי”ז, סימן מב).

עכ”ל הגרי”ש הנ”ל.

ויעויין עוד מה שכתב בעל ההפלאה ז”ל בפנים יפות במדבר טו, טו, וז”ל, הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’, טז, תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וז”ל, הקהל חוקה אחת לכם וגו’ תורה אחת ומשפט אחד וגו’.

יש להבין ע”פ מ”ש בפרשת תצוה בעובדא דשבת דף ל”א ע”א דהאי גר שאמר להלל גיירני ע”מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, אמר ליה כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ענינו ששורש כל התורה כולה הוא נכלל באחדות והוא שורש של כנסת ישראל המשורשים באחדות האמתי ע”ש באורך, לכך קרא משה את יום מ”ת יום הקהל, כיון שבשעת מתן תורה נתאחדו כולם באחדות אמיתי, לכך אמר בלשון יחיד אנכי ה’ אלהיך [שמות כ, ב] וזש”ה [דברים לג, ד] תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי ניתן התורה במקום קהלת יעקב והרמז לדבר כי שמות חכמה ובינה הם הוי’ שמספרו ע”ב ס”ג ושניהם מספרם קהל לכך נקרא שלמה קהלת על קהלת החכמה, ואחז”ל [ר”ה כא ב] ביקש קהלת להיות כמשה שהיה קהלת יעקב אלא הפרש הוא שמשה בשעת מ”ת עמד במדרגתו שנאמר בו [תהלים כד, ג] מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו, כמו שנאמר [דברים ה, כח] ואתה פה עמוד עמדי, ע”כ זכה לכתוב את התורה שהיתה עמו פנים בפנים כדכתיב [שם לד, י] אשר ידעו ה’ פנים אל פנים, אבל בנביאים נאמר [יחזקאל ב, ט] ואראה וגו’ והנה בו מגלת ספר וגו’ והיא כתובה פנים ואחור והוא כענין שנאמר [שם א, יד] והחיות רצוא ושוב, וכמו שיבואר לפנינו בס”ד בפסוק [דברים לב, לט] ראו עתה כי אני אני הוא, פירוש נראה ונסתר, וז”ש [קהלת ז, כג] אמרתי אחכמה והיא רחוקה, והנה בתורתינו הקדושה חוקים אשר אין שכל האדם משיג אותם כמ”ש [רש”י לקמן יט, ב] בזאת חוקת התורה, וחלק התורה היא המורה ומלמדת את האדם להבינו השכל הטוב אשר היא נעלמת מן השכל הפשוט, והמשפטים הוא מה ששכל האנושי משיג אותו בפשיטות, והנה החוקים שהוא למעלה מן השכל שא”א להשיגו שם הוא שורש ואחדות התורה שכלולה כל כנסת ישראל והגרים שנבראו מן הנצוצות שנפלו בהתפשטות הגשמיות, אבל למעלה הוא אחדות האמיתי, וז”ש הקהל חוקה אחת לכם פירוש במקום הקהל שהיא אחדות אין פירוד בין נשמת ישראל לנשמת גרים כי הכל אחד הוא, וכיון ששורשם אחד ע”כ בהגייר הגרים וחוזרים ומתחברים בישראל גם מקום התורה והמשפט יהיה כאחד, והיינו דאמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, כיון שכולם נאצלים משורש אחד, וכבר כתבנו למעלה שבחינת המנחות והנסכים הם סוד חכמה ובינה לכך כתיב הקהל חוקה אחת וגו’ גבי פרשת נסכים עכ”ל בעל ההפלאה, ומבואר בדבריו יותר כמש”כ הרב דויד שליט”א, שנשמת הגרים הוא המשך לנשמת ישראל והוא היה למעלה בשורש אחד, וצריך יותר להיות מבין בחכמת האמת, כדי שיהיה אפשר להבין מהו בדיוק החיבור ביניהם, וכמו שהתחיל הנ”ל לבאר בתשובתו, ואני לא באתי לידי מידה זו.

ויעויין עוד מה שכתב בס’ שרשי הים הלכות מגילה וחנוכה פ”א [מתלמיד בעל השער המלך על הרמב”ם], שהביא מש”כ הרב משה ן’ אדרת ז”ל, וז”ל, אבל גבי גרים מ”מ כיון שנכנסו תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא צריכין הם לפרסם הנס לאחרים דזה רצון הקדוש ברוך הוא בודאי והוי כמצוה דאורייתא עם מה ששמעתי מפי המקובלים שהנשמות של גרים כולם הם שורש נשמות ישראל א”כ אף הם היו באותו הנס ודוק ע”כ.

כמה תשובות בפרשת בשלח

{עש”ק פ’ בשלח ע”ו} האם היו ישראל צמאים למים כשבא עמלק עליהם א) מה שהקשה דכתיב (שמות י”ז ו’) שהכה משה בצור ורק אחר כך כתיב ויבא עמלק, ומאידך רש”י כתב בדברים גבי זכירת עמלק ואתה עיף בצמא דכתיב ויצמא ...קרא עוד

{עש”ק פ’ בשלח ע”ו}

האם היו ישראל צמאים למים כשבא עמלק עליהם

א) מה שהקשה דכתיב (שמות י”ז ו’) שהכה משה בצור ורק אחר כך כתיב ויבא עמלק, ומאידך רש”י כתב בדברים גבי זכירת עמלק ואתה עיף בצמא דכתיב ויצמא שם העם וכו’, וצ”ע הרי כבר הכה משה בצור.

תשובה ראשית י”ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשיש לנו הכרח לומר שהיו צמאים דהרי כתיב עיף, והיינו בצמא (עי’ בפ”ח דיומא), א”כ שבקיה לקרא ואימא שזה היה אח”כ.

עוי”ל שגם אם היה כך שמשה כבר הביא מקור מים מ”מ שמא עדיין לא היה מצוי להם המים מיד עד אחר שיציינו הנשיאים את מקומות המים, כמ”ש רז”ל עה”פ במחוקק במשענותם, ולבנתים כבר בא עמלק.

עוד י”ל דהרי דרכו של עולם שכאשר אדם בא למצב של איבוד עשתונות הוא נותר במצב זה גם אח”כ בזמן שכבר יצא מן המצב, ולכך גם אחר שמצאו מים היו טרודין ועיפין.

ולפ”ז מה דקי”ל ביומא שם שעיף היינו בצמא, אין הכונה שזהו תרגום המילה, אלא עייפות היא תוצאת הצימאון.

א”נ ואתה עיף ויגע אינו טעם לביאת עמלק שהיו יגעים, אלא משום שהיו יגעים כבר מעיקרא, לכך באו לידי רפיון ידים וניסו את הקב”ה, וע”ז בא עמלק, ומ”ש ואתה עיף ויגע היינו שזה גרם.

האם לא היו ישראל מספרין בלשון מצרי

ב) מה שהקשה ע”ד הרשב”ם שכתב ד’ויאמרו בני ישראל מן הוא’ (ט”ז ט”ו) היינו ‘מי הוא’ בל’ מצרי שהיו רגילין בו, והקשה שהרי לא שינו את לשונם כמ”ש בבמ”ר י”ג כ’ ועוד.

תשובה הנה הראשונים באופן כללי בפירושיהם עה”ת לא דקדקו תמיד לפרש אחר דברי רז”ל, אך כאן עצם דברי הרשב”ם כבר נזכרו במכילתא ויראו בני ישראל ויאמרו איש וגו’.

כאדם שאומר לחבירו מה הוא, כך אמרו ישראל מן הוא.

וכ”כ בלק”ט שהיה ל’ מצרי שהיו רגילין בו וכנ”ל, ובא”ע כתב עוד שכך הוא גםבל’ ישמעאל.

ומה שהקשה מהבמ”ר הנ”ל, הנה יש מדרשות חלוקות בזה ויעויין גם בפסדר”כ פסקא בחדש השלישי (יב) איתא בזה”ל: א”ר נחמיה מהו אנכי לשון מצרי הוא למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנישבה בנו ועשה ימים הרבה אצל השבויין לבש נקמה אביו והלך אצלו והביאו ובא להשיח עמו בלשונן של שבויין כך הב”ה עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הב”ה ובא ליתן להם את התורה ולא היו יודעים לשמוע אמ’ הקב”ה הרי אני משיח להם בלשון מצרי אמ’ הקב”ה אנכי אנוך כך פתח להם הקב”ה בלשונם אנכי ה’ אלהיך עכ”ל.

אתה הראית לדעת כי יש מדרשות חלוקות בדבר זה, ושום תירוץ אחר לא יועיל בזה.

מ”ט לא נזכרו בתורה מכות שהיו על הים

ג) מה שהקשה כת”ר מ”ט לא נזכרו בתורה כל מכות שעל הים כשם שנזכרו מכות שהיו במצרים, וכ”ש דעדיפי מינייהו מכות שבים כמ”ש בהגש”פ [וכ”ה במכילתא ובשמות רבה ובזהר].

תשובה נ”ל דהעיקר מה שנזכרו עשרת המכות בתורה, הוא מחמת כל קידוש השם שהיה בתהליכי מכות הללו, כמ”ש ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי שמי בכל הארץ, וכתיב למען תספר וגו’ את אשר התעללתי במצרים וגו’, וכן כמה מקראות המראין זה, משא”כ מכות שבים שהיו בלא התראות והודאות כמו ה’ הצדיק וגו’, וכמו ולכו נא הגברים ועבדו את ה’ וכדו’, להכי לא פירט הכתוב כ”כ אלא כללן יותר ומיהו בדרשות דרשינן למכות שהיו להם כמו מכת חשך דרשי’ במכילתא עיין שם.

כך נראה לי, ולא מצאתי הדבר מפורש.

מ”ט לא נזכר בתורה מעיקרא שעלו עצמות שאר שבטים ממצרים

ד) מה ששאל הג”ר שמואל ליבוביץ בהא דדרשי’ במכילתא מזה אתכם, מלמד שאף עצמות שאר שבטים עלו עמו, מ”ט לא נזכר ענין זה של אתכם כשהשביע יוסף לאחיו, ורק השתא כשעלו עצמותיו בפ’ בשלח נזכר זה.

תשובה נראה כי מוטב להזכיר ענין זה אחר שהוא התקיים, מאשר להזכיר קודם שהתקיים הדבר, בפרט שיוסף היה ברי לו שיעלו את עצמות שאר השבטים וביקש שיעלו גם את עצמותיו, והרי לפי המצב שהיה עד עתה לא היתה נראית המציאות כ”כ שיצליחו להעלות עצמותיהם, ולכן מוטב להזכיר זאת כשכבר נתקיימה תוחלתן.

במ”ש באברהם ויהי כאשר הקריב

ה) מה שהקשה הג”ר מרדכי ויסנשטרן במ”ש רש”י עה”פ ופרעה הקריב שהיל”ל קרב, אלא שהיה מקריב עצמו קודם עמו, וא”כ מ”ט באברהם דכתיב ויהי כאשר הקריב, והרי שם ליכא לפרש כן.

תשובה יעויין באלשיך שעמד על שאלה זו שם, וז”ל, ובזה נבא אל הענין והוא בשום לב אל הזכירו שם אברם באומרו וירד אברם מצרימה כי אחר שבפסוק הקודם נזכר היה די יאמר וירד מצרימה ויחזור אל שמו הנזכר ואין לומר כי על היות פרשה פתוחה בין פסוק לפסוק לא סמך אל הקודם כי הלא בראש פרשת וירא שאומר וירא אליו ולא אמר אל אברהם הוא כי סמך אל אברהם הנזכר בשלהי פרשה הקודמת ועוד אומרו ויהי כאשר הקריב שראוי לדקדק על דרך רבותינו ז”ל על ופרעה הקריב קרב לא נאמר וכו’.

וכתב שם לתרץ וז”ל, ועל כן ויהי כי הקריב

וכתב קרב לא נאמר כי אם הקריב כי הקריב עמו אוכלוסים הנפש אשר עשו בחרן ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוים עמו ועל כן מ”ש ויאמר אל שרי אשתו היה הנה נא ידעתי כו’ אמרי נא כו’ אך לא שוב אחור כי מי יכלכל כל העם הנלוים אליו לגמול חסד אתם אם היה שב ממקום השובע ואז ויאמר אל שרי אשתו אל תאשימני שהבאתיך אל מקום מסוכן שיקחוך כי הלא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כלומר שאילו ידעתי מקודם לא באתי הנה ע”כ.

וגם אם לא שייך לפרש לשון הקרבה על אברהם, אך הנה במכילתא כאן ישנם עוד ביאורים על הקריב, ע”ש ובמכילתא דרשב”י, ושמא עכ”פ שייך לבאר חלק מן הביאורים על אברהם, גם אי נימא דבפרעה שייך לבאר לשון הקרבת קרבן ובאברהם תהא לזה משמעות אחרת, דהעיקר הוא דנימא ששנוי הלשון בא ללמד על איזה ענין.

ויעויין עוד בבראשית רבה דדריש ממ”ש ויהי

ויעויין כאשר הקריב שהושוה אברהם לישראל, דגבייהו נמי כתיב ופרעה הקריב, ומייתי שם כמה ענינים שנאמרו גבי אברהם ונשנו אח”כ גבי ישראל, שמעשה אבות סימן לבנים, ואפשר דלזה גופא נכתב בלשון זה, כדי לדמות הענין לישראל, ומאידך גבי ישראל גופייהו מה שנאמר כן הטעם הוא מטעם אחר.

גליונות והערות על הטור והבית יוסף הלכות פסח

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל וכו’. היינו שאי”ז מצות השבתה אבל בודאי טוב לעשותו מה”ת למנוע מלעבור עמ”ע דתשביתו. כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלב וז”ל, יש לומר שאין ...קרא עוד

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל וכו’.

היינו שאי”ז מצות השבתה אבל בודאי טוב לעשותו מה”ת למנוע מלעבור עמ”ע דתשביתו.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלב וז”ל, יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום וכו’.

ותימה דאכתי יברך על השבתת חמץ דאי”ז דברים שבלב ובכללו ביעור וביטול כמ”ש בשם הר”ן, והוא תכלית המצוה, ועוד דלישנא עדיפא דהוא לישנא דאורייתא.

בטור סי’ תל”ג שורה אחד.

נ”א שורה אחת.

בב”י סי’ תל”ד ויבוא לידי פשע.

נ”א פשיעה.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תמ וז”ל, ומה שכתב ואפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהגוי אלם וכו’.

הם דברי הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ד) וזה לשונו גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל וכו’.

הב”י לא גרס רמב”ם בטור כאן כמו שהוא בדפוס רא”פ, והטעם שהשמיט הסופר רמב”ם אפשר משום שכבר כתב מתחילה רמב”ם במקום בה”ג, שכך היה בתחילה לפני הב”י כמ”ש לפנ”ז.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז”ל, ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה”ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

צ”ע דהא אינו אומרה בלשון ברכה, ואטו בחנוכה ופורים מפטר בעל הניסים ובקריאת המגילה, ואת”ל דהתם שאני מ”מ אטו התם מפטר כשיבוא להאריך בסיפור ניסי חנוכה ופורים.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת.

שם בגמרא (לט.

) אמר רבי אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב”ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות.

משמע דהב”י נקט לעיקר המציאות שהוא מתוק ואינו מר, וכדעת החיי”א והשוע”ר דסגי בזה, ודלא כהנדחקין לתרץ דנשתנו הטבעין, או דמיירי על השורש וכו’.

אבל מ”מ מיהת אם מעיקרו הוא מתוק ומעיקרו אינו מר צ”ב מ”ט באמת נתקן למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, כתב הכל בו (סי’ נ יג:) אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא וגרגירא ובקצת נוסחאות כתוב גם כן כוסברתא ואיני יודע טעם לא לגרגירא ולא לכוסברתא וכו’.

צ”ע בשלמא גבי חסא איכא טעמא דחס רחמנא עלן, אבל בדאידך מ”ט לא נזכר בהם טעם, ואפשר שלא דרשו אלא עיקר מצות מרור למה”מ, אבל בשארא ליכא דרשא בשמא, א”נ יש שום דרשא בשמותן ותמכא אולי שתמך הקב”ה בנו וחרחבינא שהחריב למצרים וכן ע”ז הדרך.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז”ל, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט ומדברים חמוצים זכר למרור ואיתא בירושלמי אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם.

ומדברים חמוצים היינו דעיקר החרוסת הוא מדברים חמוצים וכמבואר ברש”י פסחים ל’ שבית חרוסת הוא כלי שנותן לתוכו חומץ וכל דבר שיש לו קהוי ורגילין ליתן לתוכו קמח וכו’, היינו דחרוסת הוא טיבול ידוע מצד עצמו ואמרינן בגמ’ רק שיש להכניס לתוכו דברים כאלו, וכ”מ בלשון רש”י קט”ז א’ להטיל ולכתוש לתוכו הרבה כדי שיהיה עבה, דהיינו מצד עצמו אינו עבה ויש להטיל לתוכו כתישת פירות.

וצ”ע על מש”כ המרדכי שחרוסת לשון חרסית כדמוכח ממתניתין שמשתמשין בו כל השנה שם ל’ ב’, וי”ל דלא שקראוהו כן מטעם זה, אלא הוא לשון נופל על לשון, כמו חסא דחס רחמנא עלן, ומיהו בתוס’ שם קט”ז א’ ד”ה צריך ממש”כ בשם הגאונים נראה דמהנך פירות גופייהו עושים החרוסת, וכמנהגינו, וכן לקמן גבי טיבול כרפס מוכח דחומץ לא זהו חרוסת, ומיהו מש”כ הטור שיהא מדברים חמוצים זכר למרור צ”ע דהשתא איהו גופיה לבטולי קפא דמרור עבדינן ליה כדאי’ בגמ’ שם וא”כ כמה שיש לו להמתיק יש לו לעשות אך אם ממרר אותו מאי דיהבת שקלת וסגי לן בחדא מרירות, והגם דנימא דאינו מר כ”כ כמרור מ”מ הא לבטולי למרירות קאתינן.

וי”ל דבלאו הכי מבטל המרירות מרוב הפירות, ורק שיהיה קצת מר זכר למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, ובאגור (סי’ תתג) כתוב פסק מהר”י מולין (שו”ת סי’ נח אות ב, ובסדר ההגדה עמ’ קיב סי’ לד) מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה (פ”ב סי’ לה) כתב שיקח תמכא בלשון לעז רפאנ”ו הקלח והעלין ולא השורש עכ”ל וכתב בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעג (אות ו) וז”ל, ותמיהני על דברי אגודה שהרי יש לחזר אחר עולשין שהוא השנוי תחלה במשנה אבל על דברי האגור אין להקשות כן דאפשר לומר דהאגור מיירי שאין לו אלו הירקות השנויין במשנה כלל וחזרת לאו דוקא ולכך קאמר דיש ליקח לענה ואפשר שכך היתה גירסת האגודה.

ותמהני וכו’ וי”ל דבמדינות שלו לא היו שאר הירקות עד תמכא, וכן י”ל על המהרי”ל שלא היה להם כלל שאר הירקות ועתה א”צ לדחוק לשון המהרי”ל כלל, ואולי הוי קים ליה להרב דאינו כך.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, גם מה שטען דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול איני יודע לו טעם דלמה לא תעלה לו נטילה דקודם הקידוש לנטילה דטיבול כשם שעלה לו בשבתות וימים טובים נטילה דקודם קידוש לנטילה דסעודה וצ”ע.

לכאורה כל נידון המרדכי הוא רק על טיבול ראשון ומשום נט”י לסעודה לק”מ להב”י דבודאי יש הפסק טובא וכמו”כ נראה דיש הפסק גם להיוצאין יד”ח אפילו אינם קוראין ההגדה (וילה”ס בזה ומ”מ אילמ”ד דכולן קוראין כמנהגינו), וא”כ לא הבנתי מש”כ הב”י גם מה שטען וכו’ דכולה חדא ק”ו היא כיון דליכא הפסק מ”ט אין צריך ליטול שוב דאילו הוי יקנה”ז או מידי אחרינא הפסק היה צריך לחזור וליטול והשתא דליכא הפסק ממילא א”צ וא”כ אי”ז קושיא.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, וכן פירש ה”ר יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור”י (תוס’ שם) שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר המצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ”ל ספר התרומה (סי’ רמב) ואנו אין לנו אלא דברי הר”מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ”ל.

אלא יאכלנו וכו’.

ולפ”ז אסור לאכול חרוסת כל היום אמנם בד”מ לעיל סי’ תע”ב סק”ה כתב וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון, אמנם בד”מ דהכא ס”ק ט”ו חשש שלא יטבלנו בחרוסת קודם, ודוחק לומר דרק דרך טיבול אסור להקדים דכ”ש הוא אלא די”ל דבאותו הסדר אסור, וכדדייק ממתני’ דעד עתה לא היה לו חרוסת נ”ל וצ”ע.

מש”כ הב”י דהחומץ הוא החומרא דכו”ע לא פליגי בזה משא”כ בחרוסת אע”ג דלמהר”ם איפכא דחרוסת הוא חומרא ורק דר”ת כתב דא”צ חרוסת, מ”מ לא אשכחן שום דעה שאסור בחומץ ומותר בחרוסת.

הלכות ספירת העומר

מדברי המהר”ל מפראג

בס”ד שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א, ביום יום רביעי ח”י אלול הוא יום הלולת המהר”ל מפראג זיע”א? האם הרב יכול לכתוב בשם הצדיק דבר תורה על ענייני פרשת השבוע או על ענייני התשובה או על ענייני הימים הנוראים הבעל”ט? לתשובת כבוד הרב, אודה ...קרא עוד

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

ביום יום רביעי ח”י אלול הוא יום הלולת המהר”ל מפראג זיע”א?

האם הרב יכול לכתוב בשם הצדיק דבר תורה על ענייני פרשת השבוע או על ענייני התשובה או על ענייני הימים הנוראים הבעל”ט?

לתשובת כבוד הרב, אודה מקרב ליבי,

מיד’ הקט’ אהרון

***

תשובה

לכבוד הר”ר אהרון

שלום רב

לבקשתך אביא בזה מאמר בזאת מדברי המהר”ל:

א) בגור אריה שמות י”ט וז”ל, כי נראה לי כל הדרשות שדרשו חכמים כלם הם מן התורה, ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה.

דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו, והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית.

ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית למה בנה הבית בצורה זאת, רק להוסיף דבר זה, ועוד בנאו בצורה זאת – להוסיף דבר זה.

הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם, אבל הוא לקח אותם מבנין הבית.

ובשביל זה כאשר הוסיף אותו החכם אותן הדברים – בשביל זה לא יאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית.

ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית ואיזה חדר, ואין זה תוספת, רק פירוש וביאור.

כך הוא התורה, ניתנה בלא תוספות ובלא מגרעת, והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה.

ומכל מקום מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה אתם החכמים יש לכם במקום הזה להוסיף, והוא דעתכם, אבל אין כל כך דבר פשוט [ו]הכרחי כמו דעת בתורה, שזה החלוק בין הדברים שהם אסמכתא, שאין כל כך הכרחי, כמו דברי תורה {בעיקר גדר אסמכתא של חז”ל נחלקו הראשונים; הרמב”ם והכוזרי הוריטב”א, ואכמ”ל.

} .

אך עתה עמדו דרשנים דורשים דברים אשר לא כן, כל העולה על רוחם ודעתם, ואין ספק אלי שהתורה חוגרת שק עליהם לפרש התורה כרצונם, וזהו מעשה האומות שמפרשים כרצונם, ובזה האמת נעדרת תחת אשר נקראת “תורת אמת” (מלאכי ב, ו) עכ”ל.

ב) עוד דבר נאה אביא בזה, בענין הארורים שבפרשת השבוע, כתב ברש”י דברים כ”ז כ”ד וז”ל, ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן י”א ארורים יש כאן כנגד י”א שבטים וכנגד שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים לכך לא רצה לקללו ע”כ.

וכתב המהר”ל בספר גור אריה שם דבר נפלא, וז”ל, ולי נראה מספר י”א יש בו ארור, לפי שהקללה במעוט, והברכה ברבוי.

ולפיכך א’ הוא ארור, שאין בו רבוי.

וכן ב’ הוא ברכה, לפי שהוא התחלת הרבוי.

ולפיכך אות ראשון מן ‘ארור’ א’, ואות ראשון מן ‘ברוך’ ב’.

ובמדרש (ב”ר א, י) ברא העולם בב’, ולא בא’ אות ראשון, מפני שהאל”ף היא ‘ארור’, ובי”ת ‘ברוך’, כדי שיהיה קיום לעולם.

וי”א יותר ארור, כי מורה זה על הקללה מאת ה’, כי עד מספר עשרה הוא שייך לתחתונים, כמו שאמרו (סוכה ה.

) לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה.

ולכך מספר י”א הוא התחלת המספר המתיחס אל עליונים, כמו אחד בתחתונים.

וכאן בא לומר שיהיו ארורים מן השם יתברך, ולפיכך הארורים י”א.

ו’ארור’ במספר קטון י”א.

וכן הברכה מלמעלה הוא י”ב, שהוא התחלת הרבוי בעליונים, ולכך ‘ברוך’ במספר קטן י”ב עכ”ל.

***

כמה תשובות בענינים שונים (חלק יג)

שאלה לכבוד הרה”ג רבי עקיבא משה סילבר שליט”א! יישר כח גדול על התשובות! שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט’ תרומת העובד כוכבים מדמעת. וצ”ב, למאן דאמר (וזהו רוב הראשונים, דלא כהרמב”ם, עיין דרך אמונה כאן) שתרומתו תרומה מדאורייתא – אם כן, ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרה”ג רבי עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח גדול על התשובות!

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט’ תרומת העובד כוכבים מדמעת.

וצ”ב, למאן דאמר (וזהו רוב הראשונים, דלא כהרמב”ם, עיין דרך אמונה כאן) שתרומתו תרומה מדאורייתא – אם כן, מאי קמ”ל מתניתין דמדמעת, הא פשיטא!.

שאלה: למאן דאמר יש בילה אף ביבש – האם זה במציאות, או רק דינית.

וקשה בממה נפשך: הא דמציאות לא נתערבב, ואם כן, מהיכי תיתי לומר דדינית יש בילה?.

שאלה: האם מה שכהן אוכל תרומה – נאמר כאן בעצם, שהתורה התירה לו לאכול סוג של טבל? שהרי מתרומה זו לא הופרשו מעשר ראשון ומעשר שני! ואולי זו נפק”מ, אם זר שאכל תרומה, שחוץ מאיסור תרומה עבר על אכילת טבל, דלכהן התירה תורה, ולא לישראל.

שאלה: בראשית פרק לה (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

– וצ”ב, על מי קאי.

דבפשטות קאי על השבטים, או על נשותיהם, או על העכו”ם, וקצת רחוק הוא מן השכל שהשבטים שמו עגילים באזניהם.

שאלה: שבת יב: אין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי – האם לפי”ז אינם יודעים גמרא וזוהר? ועוד, דרש”י שם כתב, דכיוון שאינם מבינים – אינם מעבירים את התפילה לה’.

וצ”ב, דאנו מתפללים לה’ באופן ישיר.

כמש”כ: שומע תפילת כל פה.

שאלה: שבת ק.

זרק וכו’ חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות – חייב.

וצ”ב, דלא גרע ממשצ”ל דפטור.

שאלה: האם מה שכתוב בשבת יב: ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, והקב”ה זן וסועדו – האם זה דווקא בחולה צדיק, או בכל חולה?

שאלה: שבת יב: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.

צ”ב, מדוע לא מצינו לנהוג כן, ועוד צ”ב, מאי טעמא שמינה?

שאלה: שבת יב: איבעיא להו: שמש שאינו קבוע בדמשחא מהו? וצ”ב, מאי קא מבעי ליה, הא מדקאסר בקבוע, שמע מינה דבאינו קבוע – מותר.

ומדוע שנאסור? (אפילו לתוספות)

שאלה: רש”י בראשית פרק מד (כ) ואחיו מת – מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו.

אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי.

וצ”ב, אם כן – בארבעה דברים משנים החכמים “גם מפני היראה”, ולא בשלושה.

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א!

שלום רב

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט’ תרומת העובד כוכבים מדמעת.

תשובה: היא גופא קמ”ל שתרומתו דאורייתא.

וזה גופא ג”כ אינו פשוט שכל התנאים סוברין כן, עי’ ברש”י רפ”ב דקידושין הנכרי והעבד שתרמו וכו’, ובשיירי קרבן על הירושלמי יבמות פי”ג ד”ה התיבון.

שאלה: למאן דאמר יש בילה אף ביבש – האם זה במציאות, או רק דינית.

וקשה בממה נפשך: הא דמציאות לא נתערבב, ואם כן, מהיכי תיתי לומר דדינית יש בילה?.

תשובה: אי”ז דוקא שבודאי מעורבת במציאות, אלא מדיני חזקות ותערובות מותר לנו ע”פ תורה להתייחס לבלילה זו כמעורבת.

תשובה: זוהי צורת ההפרשה בתחילה תרומה ואח”כ מעש”ר, ואי”ז טבל, וגם ישראל שאוכל אין בזה איסור טבל.

– וצ”ב, על מי קאי.

דבפשטות קאי על השבטים, או על נשותיהם, או על העכו”ם, וקצת רחוק הוא מן השכל שהשבטים שמו עגילים באזניהם.

תשובה: איני יודע מה היה מנהג הלבוש בזמנם, ומ”מ עי’ בספר הישר שהיו הרבה עבדים מעיקרא והרבה נפשות שבו משכם, כמבואר בפסוקים, ומה שמספר שם המעשה בזה.

וצ”ב, דאנו מתפללים לה’ באופן ישיר.

כמש”כ: שומע תפילת כל פה.

תשובה: הנה יש הרבה דרגין עילאין בתורה, וסיפורי התורה הם משלים כמ”ש בזוהר, וי”מ שהתורה שהיתה אצל המלאכים קודם מ”ת היתה צירופי תיבות מהתורה שעמנו היום, וגם בגמ’ ממש הרי היה גמ’ גם בזמן התנאים כדתנן באבות פ”ה מכ”א, ואינו בהכרח שהיה אותו הגמ’ ועי’ רש”י ב”מ פ”ו א’, ומ”מ את”ל שהיה עמהם תלמוד וזוהר שלנו צ”ל שהיה בלשון עברי, וראה בזוהר חדש איכה שקודם הגלות השתמשו ישראל בתלמוד ירושלמי, ומסתמא היה זה בלשון אחר מהתלמוד ירושלמי שמענו, שהרי לשון סורסי הוא לשון שהיה נהוג רק בתקופת חיבור הירושלמי ומסתמא לא בזמן שקודם חורבן בהמ”ק הראשון.

שאלה: שבת ק.

זרק וכו’ חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות – חייב.

וצ”ב, דלא גרע ממשצ”ל דפטור.

תשובה: מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא שאין צריך את המעשה, אבל כאן הרי צריך את המעשה ורק שלאחר שהמעשה נעשה הוא חזר והתבטל, ובזה כבר לא אכפת לן מה קרה אח”כ, דכיון ששעה אחת בעולם נתקיימה מחשבתו, ואז נתקיימה מחשבתו בשלמות סגי בזה.

[ומיירי שנח ע”ג משהו קודם שנתגלגל שוב, עי’ בגמ’ שם, ופרש”י, שעמד קצת ואחר כך נתגלגל, והוא הדין אם אחזתו הרוח באויר ועכבתו מעט, ואחר כך הכניסתו, ועי’ בראשונים שם].

תשובה: המשמעות שבכל חולה, והפסוק שהביאו שם בגמ’ מיירי בכל חולה, וז”ל המזמור שם (תהלים מא) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה’ וגו’, ה’ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ וגו’, ולא נזכר שם שרק אם החולה צדיק דוקא, ומ”מ אם החולה עובר עבירות שנאמר עליהם ושב מאחריך אפשר דבזה גרע מסתם חולה.

וגם בגמ’ שם מעיקרא נזכר, אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר (ליה) רחמנא ידכרינך לשלם, וע”ז קאמר דכיון שהשכינה שורה שם אפשר להזכיר בלשון ארמי, וכלשון הר”ח ואפילו בלשון ארמי שפיר דמי דשכינה עמו ע”כ.

ולא משמע שדין זה נאמר רק בחולה צדיק.

ועוד איתא שם, הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה’ יסעדנו על ערש דוי וכ”כ בשו”ע יו”ד סי’ של”ה ס”ג, המבקר את החולה לא ישב ע”ג מטה ולא ע”ג כסא ולא ע”ג ספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו, שהשכינה למעלה מראשותיו ע”כ, ולא נתבאר שדין זה מיירי דוקא בחולה צדיק.

צ”ב, מדוע לא מצינו לנהוג כן, ועוד צ”ב, מאי טעמא שמינה?

תשובה: בתוס’ שבועות כ”ו א’ ד”ה את משמע שכן יש דין לכתוב על פנקס שיביא חטאת מי שמחוייב חטאת.

ובחידושים המיוחסים להר”ן כתב, אביא חטאת שמינה, וקשיא לי אמאי נקט חטאת שמינה ושמעתי לפי שחייב אדם על שגגת שבת קרבן עולה ויורד לכך אמר חטאת שמינה לומר שלא יהיו עופות או סולת אלא חטאת בהמה, וזה אינו דהא אין קרבן עולה ויורד על שגגת שבת אלא קרבן קבוע, ואולי נקט שמינה לצחות השמן וכן אמר אלי מורי נר”י עכ”ל.

ואפשר עוד דשמינה היינו מטעם שקרא והיטה, ובשלמא מתחילה היה סבור שאינו מחוייב בתקנה זו, אבל כשראה שהוא עצמו הטה מעיקרא נתחרט על מה שהקיל בזה.

ומדוע שנאסור? (אפילו לתוספות)

תשובה: עי’ במאירי שם שכתב,.

כך כתבו בשטה זו גדולי הפוסקים והם גורסים בכאן הא והא בשמש שאינו קבוע הא בדמשחא הא בדנפטא אבעיא להו קבוע ובדמשחא מאי ותירץ בה הלכה ואין מורין כן ומ”מ יש מפרשים שהקבוע מחמירין יותר שמצד אימת רבו משתדל בעיון יפה ומהפכין הענין שבשל שמן את הקבוע אסור ואת שאינו קבוע הלכה ואין מורין כן והם גורסים הא והא בקבוע ואיבעיא להו שאינו קבוע במשחא מאי והעלוה בהלכה ואין מורין כן עכ”ל.

ואפשר דהגמ’ כבר מעיקרא הוה קים לה שזהו הלכה ואין מורין כן, רק דקאמר אבעיא להו כדרך הגמ’, ועי’ רש”י ותוס’ יומא י”ג א’.

שאלה: רש”י בראשית פרק מד (כ) ואחיו מת – מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו.

אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי.

וצ”ב, אם כן – בארבעה דברים משנים החכמים “גם מפני היראה”, ולא בשלושה.

תשובה: יש עוד דברים שמותר לשנות בדברים, ראה לאאמו”ר הגאון הגרי”א סילבר שליט”א בספרו אמת קנה פרק ד’ [נדפס עם ספר משפטי השלום], וכנראה הארבעה דברים הם כללי הדברים, או שהם דברים הרגילים בחיי היום יום, וה”ה הכל לפי מה שנראה לחכמים שהוא מעין ד’ דברים הללו.

ועי’ בכעי”ז מה שדן בשטמ”ק ב”מ כ”ג ב’ מ”ט לא מנה שמשנין בדברי שלום וז”ל, בהני תלת מילי עבידי רבנן וכו’.

כתב הריא”ף וזה לשונו: והוא הדין דמשני בדברי שלום וכו’ והאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת משום דההיא לא איצטריך ליה דמצוה היא וכו’, ולדידי חזיא לי דרב יהודה אתא לאשמועינן הני דלא אמרוה ראשונים אבל שאלת שלום כבר אמרוה ראשונים ואסמכוה אקרא.

שיטה עכ”ל השטמ”ק.

ועיין עוד שם שכתב, והילכך איכא למימר דלא חשיב אלא מדות טובות והיינו דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו’ אבל הכא דדרכי שלום היינו מדינא.

ומיהו מכל מקום קשה קצת דקאמר אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן משמע דליכא אלא אלו ומכל מקום יש לומר.

דהכי קאמר דבמדות ליכא אלא אלו ומה שהוא צריך לשנות מדינא לא הוצרך למנקט.

כן נראה לי.

בצלאל אשכנזי עכ”ל.

וכמו”כ יש לומר כאן שכאן הוא חיוב לשנות.

בכבוד רב

***

נשאל: י״א באייר תשפ״בב: מועדים

הכשר מצוה בבנית הסוכה

{בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו } מה שהקשה ע”ד הערל”נ (מכות ח’ א’) שהביא הירוש’ המובא בתוס’ סוכה מ”ו א’ דיש לברך על עשיית הסוכה, וכתב מכאן להוכיח כדעת רש”י במכות שם שבניית סוכה היא מצוה, אע”פ שחטיבת העצים אינו ...קרא עוד

{בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו }

מה שהקשה ע”ד הערל”נ (מכות ח’ א’) שהביא הירוש’ המובא בתוס’ סוכה מ”ו א’ דיש לברך על עשיית הסוכה, וכתב מכאן להוכיח כדעת רש”י במכות שם שבניית סוכה היא מצוה, אע”פ שחטיבת העצים אינו מצוה.

וקשה דהא להירוש’ שם מברך גם על עשית לולב.

ובשלמא בסוכה כתיב תעשה לך, אבל בלולב לא כתיב אלא ולקחתם, דמיירי על הנענוע.

תשובה – ז”ל התוס’ מסכת סוכה דף מו ע”א, ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה עכ”ל.

והנה בתחילה הייתי אומר דהערל”נ ראה התוס’ ולא ראה אז הירוש’ לכאורה.

והיה ס”ל להערל”נ דבאמת יש מצוה חיובית בעשיית הסוכה.

ואכן זה טעות לדעת הירוש’ דהירוש’ כוליה ס”ל דמברכין על הכשר מצוה, יעויין שם באורך.

אולם אח”ז ראיתי לשון הער”ל בפנים, ויש מקום לפרש דבריו באו”א, וז”ל [ערוך לנר מסכת מכות דף ח ע”א]: בד”ה השתא.

אלא עשיית סוכה.

הא דפשיטא לרש”י דעשיית סוכה חשיב טפי מצוה מהחטבה אף דהעשייה ג”כ אינה רק לצורך מצוה הבאה אחריה דהיינו הישיבה בסוכה, י”ל דהעשיי’ שפיר נחשבת מצוה לעצמה ולא הכשר מצוה לבד כמו החטבה, דהא מברכין על עשיית סוכה שהחיינו כדאמרינן בסוכה (מו א), ולחד מ”ד בירושלמי מברכין גם לעשות סוכה כמש”כ התוס’.

והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה, י”ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשי’ ולא הישיבה, שהרי בסוכה (כז ב) דרשינן מיני’ למר עשה סוכה הראוי’ לז’ ולמר עשה סוכה בחג.

ובהכי א”ש ג”כ מה דהכא חשיב החטבה רק להכשר מצוה ולא למצוה ואילו בחולין (ז א) חשבינן להאי דדרי חטי דפיסחא דבמצוה קעסיק, והרי זה ודאי ג”כ אינו רק הכשר לעשות ממנה מצה ולאכלה בליל פסח.

ולפ”ז א”ש, דשאני התם כיון דבפי’ כתיבי ציווי השמירה כמש”כ רש”י שם דכתיב ושמרתם את המצות א”כ כשנושא החטים ושומרם מקיים מצות הכתוב אבל חטיבה דלא כתיב בקרא לא הוי רק הכשר מצוה.

ע”כ.

כלומר דהערל”נ מודה דאין עשיית הסוכה מצוה ממש אלא הכשר מצוה, אלא שכתב שיש ב’ דרגות בהכשר מצוה, דיש הכשר מצוה בכח, כגון שאין לו עצים לסוכה וטורח לבקשן, ואמנם בודאי יקבל שכר ע”ז, אכן יש הכשר מצוה בציווי היינו היכא דהתורה צותה עליו, והנה מפשטות לשון הערל”נ נראה דכל היכא שאין ציווי התורה לא חשיב עיקר הכשר מצוה מהגדר השני דלעיל.

אכן באמת בירושלמי מבואר לא כן.

וז”ל הירושלמי בפ”ט דברכות: העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה.

לאחרים לעשות לו סוכה לשמו.

נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה.

משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד.

מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב.

לאחר לעשות לולב לשמו.

כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו.

ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו.

העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה.

לאחר לעשות מזוזה לשמו.

כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו וכו’ לאחר וכו’.

כשהוא לובש אומר על מצות תפילין.

העושה ציצית לעצמו אומר וכו’ לאחר וכו’ נתעטף וכו’.

התורם והמעשר אומר ברוך אקב”ו להפריש תרומה ומעשר.

לאחר להפריש תרומה ומעשר לשמו.

ויש לידע עוד דמדבריו בסוכה חזינן שראה הירוש’ [עכ”פ אז], וז”ל בערוך לנר מסכת סוכה דף מו ע”א:

בתוס’ ד”ה העושה סוכה.

דוקא נקט לעצמו.

מה שכתבו כן על סוכה ולא על לולב דקדים י”ל דהם גרסו סוכה קודם לולב וכן הוא בתוספתא דברכות (פ”ז) וגם בירושלמי (ברכות פ”ט ה”ג) שהביאו כתוב סוכה קודם לולב.

ע”כ.

ובהמשך שם מיירי גם לגבי מזוזה עכ”ל.

ויש מקום לבאר בכונת האי גאון ז”ל בדוחק, דילפי’ מסוכה לשא מצות לכלול בזה כל מה שהוא ההכשר ממש, ולהכי גם בשאר מצות כל מה שהוא ההכשר ממש חשיב מצות הכשר מצוה, או למימר איפכא דעיקר הסברא שהכל כלול בעיקר מצות ההכשר, [ואפשר דילפי’ לה מלכם למעוטי גזול או שאול, מכלל דבעינן סוכה] אלא דבסוכה מיעט הכתוב כל מה שאינן בנין הסוכה בפועל.

א”נ רק בסוכה איצטריך קרא ללמד על העשיה שדינה כמצות הכשר מצוה, כיון דדירה היא ואין אדם דר בלא דירה והו”ל כעושה בית לעצמו לגבי שנחשיב העשייה כהכשר מצוה, משא”כ מזוזה או לולב שכל קנייתן רק לשם המצוה לא אצטריך קרא.

ומצאתי לי קצת חבר בסברא זו, בשיירי קרבן לירוש’ סוכה פרק א, וז”ל: נ”ל דסובר הירושלמי כיון שאינו עושה לעצמו צריך להזכיר בברכתו למי הוא עוש’ אותה דאל”כ מי שיעשה אלף סוכות לעצמו יברך אלף פעמים לכך צריך להזכיר בשביל מי הוא עוש’ והרי הוא במקומו ואפשר דמפני הרואים הוא, היינו דיש להזכיר לשון זה בסוכה דלא נימא שעושה שלא לשם מצוה.

והנה התי’ הנ”ל באמת הם דחקים, אבל העיקר מכ”ז בודאי דהירוש’ ס”ל דבכל הכשר מצוה מברכין, וגם הערל”נ לא מיירי שתהא עשיית המצוה אלא כהכשר מצוה.