הפקר

שאלה

לכבוד הרב שליט”א

שאלה: ע”ז ה.

“והאמר ר”ל, מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם וגו’ וכי ספר היה לו לאדם הראשון”, וצ”ב מאי קשיא, הרי היה לו ספר, שידוע שכתב ספרא דצניעותא.

שאלה: איך מותר בזמנינו לעשר שמן זית הרי כיון שהפריש תרומה גדולה וקרא לה שם מיד טימא אותה בידו, ועבר על משמרת תרומותי.

שאלה: ע”ז טו.

“גזירה משום שאלה ומשום שכירות.

שאלה קנייה”, צ”ב מה ההו”א שֶׁשְּׁאֵלָה קנייה, הרי אם כך מדוע שאול בד’ המינים ביום הראשון לא מהני, הרי שאלה קנייה.

שאלה: שם: “אלא ש”מ, שכירות לא קניא.

והשתא דאמרת שכירו’ לא קניא, גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה”, וצ”ב עדיין קשיא שאלה דקנייה.

שאלה: שם: יא: רש”י ד”ה ואם – דרך מסלול זה הולך גם לעיר אחרת.

מותר – דהרואה אומר למקום אחר הולך.

וצ”ב אם תלינן לקולא, א”כ גם מתי באופן שהדרך מיוחדת רק לאותו מקום נימא דאזיל לספר עם אחד מבני העיר ולא לעבוד ע”ז.

שאלה: האם יש איסור מחמר בבהמת הפקר או בבהמת חבירו.

שאלה: ירושלמי (פ”ב דע”ז ה”ג) איתא: “רבי יהודה בר טיטוס”, וצ”ע הא לא מסקינן בשמות של רשעים.

שאלה: מה הדין אם הכניס לפה בריה כגון ענב ולעסו, ונזכר שנכנס לספק ברכה אחרונה עי”ז ולכך הוציא מעט מפיו והכניסו שוב לפיו, האם תיקן בזה ולא מקרי שאכל בריה.

שאלה: ילע”י בפת גדולה מאוד שאם תופסה בחלק אחד לא עולה עימה כל הפת מחמת כובדה אלא נשברת, האם מקרי שלם ללחם משנה.

שאלה: ע”ז ה: “בני כפויי טובה, דכתיב: האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל”, צ”ב אמאי אמר כפויי לשון רבים, הרי מדבר על אדם הראשון והו”ל בני כפוי טובה.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

קבלתי שאילותיך, להלן התשובות

שאלה: ע”ז ה.

“והאמר ר”ל, מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם וגו’ וכי ספר היה לו לאדם הראשון”, וצ”ב מאי קשיא, הרי היה לו ספר, שידוע שכתב ספרא דצניעותא.

ת.

בזוהר נזכר שאדה”ר חיבר ספר כל שהוא, עי”ש פ’ יתרו, ויש מקום גדול לומר דאין הכונה שהוא כתב אותו אלא שנכתב מפי השמועה והוא יסד עיקר הספר, ואם הזהר מפרש כן דלא באסמכתא בכוונת הפסוק שבקיה דע”כ פליג הזהר על הגמ’, ומ”מ גם אם לדעת הגמ’ אדה”ר חיבר ספר אינו מתיישב על לשון המקרא זה ספר תולדות אדם דכיון שכתוב ‘זה’ צריך להתיישב על דבר הכתוב בפרשה, והתולדות של אדם הם דברים שעיקרן כתוב בפרשה.

וביתר ביאור אפשר לומר דהקושי’ אינה על המציאות שלא היה לאדה”ר ספר, אלא על כונת הפסוק זה ספר וגו’ ואח”כ אינו מפרש אלא תולדותיו, וקאמר וכי זה הכונה שכל זה היה כתוב בספרו של אדה”ר, אבל יש בפירוש זה [האחרון] דוחק.

שאלה: איך מותר בזמנינו לעשר שמן זית הרי כיון שהפריש תרומה גדולה וקרא לה שם מיד טימא אותה בידו, ועבר על משמרת תרומותי.

ת.

בזמנינו בד”כ נטמא כבר קודם לכן, וכמעט לא יתכן שלא יהיה טמא כבר, ומחוייב לעשר גם שהיה טמא קודם לכן.

אבל אה”נ אם בשעת הפרשה היה טהור צריך ליזהר בכל זהירות שאפשר שהשמן לא יטמא עכשיו.

שאלה: ע”ז טו.

“גזירה משום שאלה ומשום שכירות.

שאלה קנייה”, צ”ב מה ההו”א שֶׁשְּׁאֵלָה קנייה, הרי אם כך מדוע שאול בד’ המינים ביום הראשון לא מהני, הרי שאלה קנייה.

ת.

הנה בסוכה ל ע”א משמע שאין הוכחה ברורה מהמשנה שם לפסול שאולה, ומה שהסוגי’ שם ובשאר מקומות סוברת רק כמסקנת הגמ’ כאן אינו תמיהה כ”כ.

ומ”ש במשנה סוכה מב ע”ב, ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה, אפשר לומר לפי הס”ד דלא לאפוקי שאולה אתא אלא שלא תהיה גזולה אם מקפיד שלא ישתמשו בו אחרים, ומתנה יותר מתאים כאן מכיון שאין דעת הכהנים והמשתמשים להחזיר את הלולב לבעליו הקודמים.

אמנם שם מג ע”א איתא, ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, ומבואר להדיא בברייתא זו דלא כדברי הגמ’ כאן ויל”ע.

וראיתי בשיעורי א’ מן האחרונים שכתב דאע”פ שיש קניני שאלה וגזילה מ”מ אינו מספיק לדין ‘לכם’, ויש לציין על דבריו דעל שכירות בית הנזכר בסוגי’ כאן בע”ז כתוב ביתך, ואעפ”כ לפי הס”ד הו”א דלא תביא תועבה אל ביתך לא יהיה ביתו של הבעלים לענין זה רק של השוכר וי”ע.

שאלה: שם: “אלא ש”מ, שכירות לא קניא.

והשתא דאמרת שכירו’ לא קניא, גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה”, וצ”ב עדיין קשיא שאלה דקנייה.

ת.

כל ההנחה שהגמ’ הניחה בהוה אמינא ששאלה קונה היא על סמך ההנחה שגם שכירות קונה, אבל לאחר שהוכח ששכירות לא קונה גם שאלה לא קונה.

ובאמת שאלה היא קלה משכירות, שהיא ממש כמו השכירות אבל בלי נתינת מעות, ואין שום סיבה שאם עושה אותו המעשה בלי נתינת מעות יהיה קנין, ומה שחייב עי”ז באונסין מ”מ נראה שלא היה מסתבר להם שהחיוב באונסין יעשה את השואל להיות בעלים יותר ממה שעושה המעות שנותן השוכר, ולכך תמצא שרש”י לא פירש הטעם של חיוב אונסין רק בשואל אבל בשוכר הוה פשיטא ליה דאיכא טעמא רבה של נתינת מעות שהוא טעם גדול יותר וכנ”ל, וראה גם קה”י סי’ י’ אות א.

שאלה: שם: יא: רש”י ד”ה ואם – דרך מסלול זה הולך גם לעיר אחרת.

מותר – דהרואה אומר למקום אחר הולך.

וצ”ב אם תלינן לקולא, א”כ גם מתי באופן שהדרך מיוחדת רק לאותו מקום נימא דאזיל לספר עם אחד מבני העיר ולא לעבוד ע”ז.

ת.

אם דרים שם ישראל באמת תולים שבא לדבר איתם, וכמו שכתב הרשב”א ע”ז יב ע”ב שאם יש שם ישראלים מותר.

ובגדר כמה צריך שידורו שם עי’ קיצור פסקי הרא”ש סי’ ט’ שלדעת י”א סגי בישראל א’, והרא”ש סי’ ט חלק ע”ז מהירושלמי אבל כתב הש”ך יו”ד סי’ קמט סק”ד שאם יש שם קהילה מותר, ועכ”פ באמת תלינן לקולא, אבל בנכרים קשה לתלות לקולא, שהולך לדבר איתם על דברים מענינים אחרים ביום אידם, כיון שעיקר עיסוקם בשעה זו הוא בחג שלהם, ולהבדיל בחגי ישראל אם מאן דהו יבקר אצל ישראל ביום חג פשוט שהוא מעיסקי החג ומה ששייך לזה.

שאלה: האם יש איסור מחמר בבהמת הפקר או בבהמת חבירו.

ת.

יש בזה מחלוקת הפוסקים, עיין במאירי ובר”ן בע”ז שם ועוד, ועיין מנ”ח סוף מוסך השבת, קרן אורה יבמות ו ע”ב, אגלי טל חורש סי’ יג, אבנ”ז סי’ נז ס”ה, הר צבי או”ח ח”א קמו ד”ה עוד יש.

שאלה: ירושלמי (פ”ב דע”ז ה”ג) איתא: “רבי יהודה בר טיטוס”, וצ”ע הא לא מסקינן בשמות של רשעים.

ת.

כן הק’ הר”י ענגיל בירוש’ תרומות פ”ח ה”ג, ואולי יש לתרץ שכבר היה צדיק אחר או כמה צדיקים בשם זה שקדמו לטיטוס הידוע, ועיין מה שהביא בספר דף על הדף יומא לח ע”ב מה שהביא מדברי המפרשים.

שאלה: מה הדין אם הכניס לפה בריה כגון ענב ולעסו, ונזכר שנכנס לספק ברכה אחרונה עי”ז ולכך הוציא מעט מפיו והכניסו שוב לפיו, האם תיקן בזה ולא מקרי שאכל בריה.

ת.

הנה יש מדעות הראשונים הסוברים דלדעת הבבלי אם הוציא הגרעין ואכל הזית אין בזה בריה, ומאידך אם הכניס לפיו הזית והוציא הגרעין אח”כ הוה ליה אכילה חשובה, ויש לדון לפ”ז אם דוקא שהוציא הגרעין או גם אם הוציא חלק מהפרי והחזירו, וכתב המאמ”ר [סי’ רי סק”ד] דלדעת ראשונים אלו בדעת הירושלמי צריך לבלוע גם הגרעין להחשיבו בריה, ולפי דעה זו במקרה זה אין שום חשש בריה, [וראה ברכת ישראל [שלום, סי’ ג’ עמ’ מ”ג] מה שהביא בזה].

אבל טפי מסתבר שגם אין להביא ראיה מדעתם בדעת הבבלי כנ”ל דהנה הגע עצמך אם הוציא חלק מהזית ולא אכל שוב א”כ ודאי שאין מצטרף לבריה, ואעפ”כ בגרעין לא גרע מבריה, ואם כן חוזרים אנו לסברא הפשוטה שאין מצטרף שוב אחר כך כיון שבשעה שהיה החתיכה מחוץ לפיו לא נחשב בריה וא”כ למה שיחזור ויהיה בריה כשיכניס לפיו, ויל”ע.

ובמ”ב ריש סי’ ר”י נראה שנקט כדעות הראשונים דלהבבלי צריך לבלוע הגרעין, ורק אז נכנס לספק.

[ומאידך עי’ שו”ת הר צבי ח”א סי’ ק”י].

ויש לציין שיש מן הראשונים הסוברים דכדי להחשיבו כבריה סגי שיש לפניו פרי שלם, ולפי דעה זו אין הנידון כאן כלל.

שאלה: ילע”י בפת גדולה מאוד שאם תופסה בחלק אחד לא עולה עימה כל הפת מחמת כובדה אלא נשברת, האם מקרי שלם ללחם משנה.

ת.

כל הדין שי”א שבפת של המוציא צריך שיעלה עמו, וכ”ה להלכה באו”ח ר”ס קסז [אם כי כמדומה שאינו מוסכם בפוסקים, יעוי’ בשו”ת שואל ומשיב מהדורה ד’ ח”ג סי’ ו’ ד”ה ובזה מיושב, מש”כ בשם הר”ב], זה דוקא שיש ריעותא שהפת שבורה, אבל בלאו הכי שאין שום ריעותא לכאורה אין בזה חסרון.

וכן במשנה רפ”ג דמס’ טבו”י שהוא מקור הדין של הפוסקים בענין זה לא נזכר אלא אם האוכל נפרס ומעורה במקצת דבזה יש חלוקי דינים אימתי נחשב חיבור ואימתי לא, אבל אם לא נפרס האוכל כלל לכאורה דבר פשוט שהוא חיבור וה”ה לעניננו.

שאלה: ע”ז ה: “בני כפויי טובה, דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל”, צ”ב אמאי אמר כפויי לשון רבים, הרי מדבר על אדם הראשון והו”ל בני כפוי טובה.

ת.

לפעמים לשון רבים הולך על יחיד וכן להיפך, וכשהדבר מפורש בעצמו ניחא, ר”ל כשהגמ’ מסבירה כוונת דברי עצמה בתוך דבריה ניחא יותר.

הצלחה רבה

***

שאלה

רש”י ויקרא (יא, לח) וכי יתן מים על זרע – לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר, אין לך זרע שלא הוכשר: וצ”ב דיש לומר דלעולם יש הכשר במחובר אבל כיון ככתיב כי יתן ודרשי’ כי יתן לדעתו, א”כ יש לך זרע שלא הוכשר.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

אינני עוסק בסוגי’ זו כעת אמנם מה שנ”ל בזה לעת עתה הוא שלא יתכן שלא ישמח במים שכן כל זמן שלא גדל הפרי כל צרכו הבעלים שמחים ברטיבות הפרי שמסייע לו בגדילתו והשבחתו.

הצלחה רבה

***

קרא פחות

סתירה בדברי רש”י מתי נגזרה גזירה על משה שלא יכנס לארץ

שאלה:

{כתיב (במדבר י׳ כ״ט), ״וַיּאֹמֶר משֶֹׁה לְחבָֹב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חתֵֹן משֶֹׁה נסְֹעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אתֹוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָך כִּי ה׳ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל״, ופרש״י, ״נסֹעים אנחנו אל המקום.

מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ .

.

.

ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס״.

עי׳ בפסוק (שמות ו׳ א׳), ״וַיּאֹמֶר ה׳ אֶל משֶֹׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ״, ופרש״י, ״עתה תראה וגו׳.

הרהרת על מדותי, לא כאברהם.

.

.

לפיכך עתה תראה.

העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ״, ומבואר שכבר אז במצרים נאמר למשה שלא יראה הניסים בכניסת ישראל לארצם, וא״כ כיצד בפרשתינו סבר משה שיכנס לארץ ישראל.

}

תשובה‏

יום שישי י”א סיון תשע”ו

למע”כ שליט”א

הנה עצם זה שיש כאן מחלוקת בין המדרשים הוא ברור, ולדוגמא נביא כאן מה שכתוב בספרי זוטא פרק י פסוק כט, וז”ל, נוסעים אנחנו, וכי משה היה נוסע עמהן והלא כבר נאמר וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה (דברים ג כז).

יש אומרין עדיין לא היה הדבר בידו ר’ שמעון אומר כבר היה הדבר בידו שנ’ כי אנכי מת בארץ הזאת וגו’ (דברים ד כב) ע”כ.

ומבואר דיש ב’ דעות בזה.

ואכמ”ל להביא אינך מדרשים.

וכל דברי רש”י שם וכאן הם דברי חז”ל, וכשרש”י מביא מדרש אחד כאן ומדרש אחר שם לא שייך להקשות כלום, דאטו שייך שמפרש ‘יכריע’ בדברי רז”ל כמי האמת [בדברים שאינם להלכה], ורש”י רק כתב הפשט הברור יותר כאן ושם, וכ”כ המהר”ל בגו”א בראשית, דדרך רש”י שכשהיה לו ב’ דעות ברז”ל הביא במקום אחד כך ובמקום אחד כך, והגר”ח מולוזין הביא [אולי בשם הגר”א] דדרך רש”י אף בפירושו על התלמוד היה כך, שאם היה בידו ב’ פירושים כתב במסכתא אחת כך ובמסכתא אחת כך, ולפי דעתו א”א להקשות סתירה בפרש”י ממסכתא למסכתא { {והנה המעיין בספרי השו”ת עם סגולה, יראה שהרבה פעמים השבתי לשואלים תשובה כעין זו, ולא טרחתי מלכפול הדבר שוב לכל שואל, ולכך באו הדברים בכפילות, אבל התירוץ עצמו הוא ברור, וכל המעיין בדברי רש”י ימצא שרבו מספור דברים המתורצין לפ”ז, ויסודתו בהררי קדש, ומי שירצה לומר פלפולים בכל מקום שימצא סתירה ברש”י שפ”א מביא מדרש כזה ופ”א מביא מדרש אחר, יראה שאינו דרך האמת.

} }.

עמידת כהן גדול על המעלה בעת הדלקת המנורה

שאלה (עיון הפרשה):

בהעלתך את הנרת (ח, ב), מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב (רש”י).

הנה, מהא דנקט רש”י לשון ‘ומטיב’ ולא כתב ‘ומדליק’, חזינן, שרק בהטבת הנרות בעינן שיעמוד הכהן על מעלה זו, אבל בהדלקה עומד על הרצפה ומדליק.

וכן מפורש בפנים יפות (כאן), שרק בהטבה חייב לעמוד על המעלה, משום שצריך לנקות השמן והאפר שלא ישאר אפילו משהו, דכתיב (ויקרא כד, ד): ‘על המנורה הטהורה’ טהרה של מנורה, ולזה צריך עיון היטב ורק אם עומד על המעלה יכול לנקות היטב, משא”כ להדליק אינו צריך המעלה.

והוסיף הפנים יפות, דהיינו רק בכהן הדיוט, אולם כהן גדול שמדליק את הנרות, חייב לעלות על המעלה, משום שהמנורה גבוהה י”ח טפחים, ואם ירים ידיו מעל ראשו להדליק, יגביה ידיו מעל הציץ וזה אסור [כמפורש בסוטה (לח, א) שהכה”ג לא נושא את כפיו למעלה מראשו, משום איסור להגביה ידו מעל הציץ, עיי”ש].

ויל”ע, מאי שנא מהא דמצינו בחטאת החיצונה, שהכהן עומד בסובב ונותן ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח, דהיינו גופה של קרן (כשיטת ר”א ב”ר שמעון זבחים נג, א), הלא מן הסובב עד סוף המזבח לפני הקרנות – י”ח טפחים, וכשם שבמנורה אין יכול להגביה ידו י”ח טפחים להדלקת המנורה, מחמת האיסור להגביה ידיו מעל הציץ, כמו בנשיאת כפים, ה”ה שתאסר זריקת הדם לגובה י”ח טפחים של גוף הקרן, כגון בשעיר החיצון ביום הכיפורים שזוהי עבודת כה”ג, שהרי מגביה ידו מעל הציץ.

[ואין לומר שהיו מביאים לו איזו מעלה על הסובב והיה עומד עליה לזרוק את הדם, לכאורה זה אינו, שהרי הוה חציצה ואינו דרך שירות.

ובהכרח לכאורה, שבנשיאת כפים שאפשר לא להגביה ידיו, שפיר אסור להגביה, משא”כ בזריקת הדם שאי אפשר בדרך אחרת, שרי ליה להגביה ידו מעל הציץ.

אלא דאי הכי הדרינן לדון במנורה, דמאחר וכהן הדיוט אינו צריך מעלה במנורה, על כרחך שגזירת הכתוב שתהיה מעלה למנורה היא רק כלפי ההטבה [וראה מקדש דוד (סוף סי’ כא) שכתב שהמעלה אינה חציצה בהטבה, משום שגזירת הכתוב היא], וא”כ לענין ההדלקה לכאורה חציצה היא אם יעלה על מעלה, ואמאי אינה כמו זריקת הדם מהסובב לקרנות המזבח, ויגביה את ידו מעל ראשו וידליק].

תשובה

נראה דהיכא דלא אפשר שרי, כיון שמצוותו בכך, וכדאמרינן כעי”ז על כמה דברים בפ”ק דמנחות, משא”כ בכל דבר ששייך שלא יגביה ידיו מעלה מן הציץ אסור לו להגביה ידיו [להדעות שאסור], ופשוט, דאטו אם כהן הדיוט לא חייבתו תורה לעמוד על המעלות נימא שגם כהן גדול לא יעמוד.

חיוב קרבן פסח במסעות המדבר

שאלה

חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ (ט, יד).

המשך חכמה תמה, אמאי הכא נקט קרא לשון ‘ולאזרח הארץ’ [וכן בשמות (יב, יט; מח)], משא”כ בשאר המקומות נקטה תורה ‘לאזרח’ לבד, בלי הוספת ‘הארץ’.

ותירץ, עפ”י שיטת תוס’ (פסחים ג, ב ד”ה מאליה) שכל מי שאין לו קרקע פטור מעשיית הפסח, ולהכי נקט קרא לשון ‘הארץ’, כי רק אזרח שיש לו ארץ חייב בפסח, עיי”ש.

ובזה יישב מה שתמהו על בני בתירא, שנסתפקו אם פסח דוחה שבת, ומדוע לא פשטו ספיקם מפסח מדבר, שהרי היה ערב פסח בשבת.

אלא משום שבפסח מדבר לא יכלו להפקיר קרקע שלהם, כיון דחזרה ביובל הבא, ואין זה הפקר המפקיע קנין הגוף של המפקיר, ועדיין מחוייב בראיה ובקרבן פסח, אבל בבית שני שלא נהגה יובל מן התורה, ויכולים להפקיר קרקעות ולהיפטר, כדברי ר”ד (שו”ת חת”ס או”ח סי’ קכד), שפיר נסתפקו אם פסח דוחה פסח את השבת, עיי”ש.

וצ”ע, אמאי היו צריכים ישראל להפקיר שדותיהם במדבר, הרי כלל לא התכוונו לקנות את הקרקע, שהרי נסעו ממסע למסע ולא היתה להם קרקע קבועה שלהם.

וביותר צ”ב, הא דמצינו בתוס’ דבעינן שתהיה לו קרקע בשביל להתחייב בפסח, היינו קרקע בארץ ישראל, ומאי שייטיה לדור המדבר ששבתו בקרקע בחוץ לארץ.

תשובה

הכוונה על קרקע של א”י שהקנה להם הקב”ה ליוצאי מצרים, [וגם אם נימא שאח”כ נתבטל מ”מ לא היה מיועד להתבטל], וס”ל דמצד הדין חשיב שלהם שעשה א”א ע”ה חזקה על קרקע א”י, וברגע ששלם עון האמורי נקנה לבניו, א”נ עד שנתרבו בני ישראל ויכלו להכנס לארץ, כדמייתו רז”ל גבי א”א הפסוק עד אשר תפרה ונחלת את הארץ.

ובזה מתורצים ב’ הקושיות, דמובן לפ”ז מ”ט הוצרכו להפקיר קרקע שלהם, ומובן ג”כ מ”ט חשיב שהיה להם קרקע בא”י, [אבל אין לומר דס”ל דמהני קרקע גם בחו”ל דזה פשוט דבעינן דוקא בא”י ואכמ”ל, ולא שיך ח”ו למימר שטעה בזה, וע”כ צריך לומר כמ”ש דס”ל שהיה הקרקע בא”י קנוי להם אם מן הטעם שכתבתי או מטעם אחר].

זכרון עקידת יצחק לפני ה’

שאלה

וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו’ ותקעתם בחצצרת וגו’, והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה’ אלקיכם (י, י), מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, אני ה’ אלקיכם זו מלכיות (רש”י).

בר”ה (טז, א) אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב”ה, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם וכו’.

ויל”ע, אהא דפירש”י (ויקרא כו, מב) קרא ‘וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר’: ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח, ע”כ (ומקורו במד”ר שם לו, ה).

דלפ”ז למאי בעינן לטעמא שתוקעים בשופר של איל כדי ‘שאזכור לכם עקידת יצחק’, הלא אפרו מונח ונראה לפניו יתברך, ואינו צריך עוד זכירה.

תשובה

הנה בגמרא בר”ה ד’ ט”ז ע”א איתא, אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

וכתב בחידושי המאירי.

וז”ל: אף על פי שכל השופרות כשרים בר”ה חוץ מקרן פרה, עיקר המצוה ומובחר שבה לתקוע בשופר של איל כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע ומתוך כך מעלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאילו הם בעצמם נעקדו כמוהו, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה עכ”ל.

וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר חלק כא סימן טו.

לפ”ז י”ל דהעיקר להזכיר זכות יצחק היינו בשביל זה, כדי להזכיר העקידת יצחק של כאו”א, וזה לא מהני במה שצבור ומונח לפניו ע”ג המזבח.

עונש יהושע על שהורה הוראה בפני רבו

שאלה

ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם (יא, כח) בעירובין (סג, א) מצינו, שיהושע נענש על שהורה הכא הלכה בפני משה רבו, ונפטר מן העולם בלא בנים.

והנה חידש האור החיים (בספרו ראשון לציון יו”ד סי’ רמב), שבאופן שרבו ‘קרוב’ לדין זה, הו”ל כנפטר לגבי דין זה.

והיכא אמרינן דאסור להורות הלכה בפני רבו, היינו דוקא בדין שהרב יכול לדונו ולהורות, ואז אין מציאות לתלמיד שיורה מבלעדי רבו, אבל בכה”ג שרי.

ויל”ע לדבריו, אמאי חשיב הכא יהושע כמורה הוראה בפני רבו, הרי משה רבינו לא יכול היה לדונם, שהרי נוגע בדבר היה, כי נבואתם היתה ‘משה מת ויהושע מכניס’, ומפני מה נענש יהושע על שהורה הוראה [ובשלמא יהושע י”ל שאין בו חסרון של ‘נוגע’ גבי נבואה זו, אף שנאמר בה ‘יהושע מכניס’, די”ל דכיון דהוא אינו נוגע לחוב, שהרי זכות היא בשבילו להכניס את ישראל לארצם, ואעפ”כ אמר יהושע ‘אדני משה כלאם’, לפיכך יכול לדונם.

אבל משה הרי היה נוגע לחוב, וראה קצה”ח (סי’ לד סק”ד)].

תשובה

הדין פשוט שהרב יכול לנדות מעצמו לכבודו בפ”ג דמו”ק, ולא חשיב כנוגע בדבר לגבי זה.

ועיין מה שכתב במשך חכמה במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק כח, וז”ל, אדני משה כלאם.

יתכן, כי הלא מנדים לכבוד הרב, ו”כלאם” הוא לשון נידוי, שיושב לבדו כמו בבית כלא.

והנה הלא מהראוי ליהושע לנדותם לכבוד הרב, זה משה! אמנם המנודה לתלמיד אינו מנודה לגדול ממנו, ואף אם היה הנידוי עבור כבוד הרב, שהוא רבו של המנודה גם כן, כמו שכתב בשולחן ערוך ובש”ך, יעויין שם.

ואם היה יהושע מנדה, הלא לא היו מנודים לגדולים ממנו.

והוא היה “משרת משה מבחוריו”, והיה בו מדת הענוה שהיה במשה.

ועוד כי לא הכיר היטב מעלות ישראל, והיה דן אותם לגדולים ממנו, ומה יהיה התועלת מנדויו, כי לא יהיה לגדולים ממנו, ובדעתו שכל ישראל גדולים ממנו.

לכן אמר: “אדוני משה – כלאם”! ובפרט לפי דעת הבית יוסף שאף לקטנים הימנו, כל שהם חכמים אין נידויו נדוי.

לזה אמר “משרת משה מבחוריו”, ולא היה מכיר מעלת ישראל וערכם עכ”ל המשך חכמה, ותו לא מידי.

שלא ישמע בנזיפתו של אהרן

שאלה

ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם (יב, ה).

דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן (רש”י).

יש לדקדק, מה טעם נקט רש”י רק ‘בנזיפתו של אהרן’ ולא ‘בנזיפתם של אהרן ומרים’.

[ואין לומר שכבר ראה משה שנצטרעה מרים ולפיכך יכול לשמוע בנזיפתה, כי עדיין צ”ע, שהרי בשבת (צז, א) איתא לשיטת רבי עקיבא, שאף אהרן נצטרע, ויל”ע.

עיי”ש דברי רבי יהודה בין בתירא, ודו”ק].

תשובה

הנה מה שהקשה מאהרן לק”מ, חדא דמנ”ל דהכא קאמר לשיטת ר”ע, ועוד הרי על אהרן מבואר שם בגמ’ שמיד פנה מצרעתו מיד עם סילוק השכינה, כך שאם מ”ר לא היה עמהם בשעת תוכחה גם לא ראה את אהרן מצורע, ורק מרים נשארה בצרעתה אח”כ.

אכן מ”מ נראה שעיר התירוץ הוא שבאמת מרים היתה צריכה כפרה ולא הקפיד הכתוב שידע משה, והראיה שאח”כ ניתן לו למשה לראות שהיא מצורעת ולא הקפיד אז הכתוב, ורק גבי אהרן הקפיד עליו משום כבוד תורתו.

וכמו”כ עיקר החטא היה של מרים כמ”ש בספרי זוטא פרק יב פסוק א, וז”ל, קשה היא לשון הרע שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע שנא’ ותדבר מרים ואהרן מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר עכ”ל.

האם יש איסור בדושנה של יריחו

שאלה (מאת הגאון רבי דוד פלק שליט”א מח”ס ‘ענינו של יום’ ‘ובתורתו יהגה’, ירושלים, עיון הפרשה):

והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה’ עמנו והטבנו לך (י, לב), מה טובה הטיבו לו, אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה של יריחו ת”ק אמה על ת”ק אמה והניחוהו מלחלקו, אמרו מי שיבנה ביהמ”ק בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר (שופטים א’) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים (רש”י).

יש להעיר מדכתיב (יהושע ו): ‘וישבע יהשע בעת ההיא לאמור ארור האיש לפני ה’, אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה’, ואמרו (סנהדרין קג, א): תניא לא יריחו ע”ש עיר אחרת, ולא עיר אחרת ע”ש יריחו, וברש”י ‘שלא יבנה יריחו’ ויסב שמה ע”ש עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו וכו’, שאפילו שם יריחו ימחה לעולם עכ”ל, (עי’ שו”ת חבלים בנעימים סימן טו).

תשובה

דושנה של יריחו אין הכוונה לעיר יריחו, דהאיסור לבנות את יריחו היה לעשות ממנה עיר, ולשון הילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך [המתחיל ברמז תשיט], וז”ל, והטבנו לך זה דושנה של יריחו שהיו אוכלין אותה בני בניו של יתרו, כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנוה לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלין אותה ארבע מאות (ושמונים) [וארבעים] שנה שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה, צא מהן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלין אותה ארבע מאות וארבעים שנה עכ”ל.

וראה שפ”ח, דושנה – קרקע שמנה ע”כ.

ואע”ג דלסוף כתיב עלו מעיר התמרים, וכמו שסיים בילקוט שם וז”ל, וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין [באו בני בנימין ליטול חלקם] עמדו ופנו אותה מפניהם שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו’, מ”מ לא הם בנו אותה אלא חיאל בנה אותה, ואטו מחוייבים להפסיק לאכול את דושן תבואותיה מכיון שהוא עשה שלא כדין.

קרא פחות

שלהי אדר א’ תשע”ו

{מה שהקשה כת”ר על מי שאין לו קרקע דקי”ל (פסחים ח’ ב’) שפטור מלעלות לרגל, א”כ מ”ט ממעטינן מי שחציו עבד וחציו משוחרר (בחגיגה ד’ א’), הא אין לו חלק בארץ.

}

תשובה

לכאורה הוה עדיפא ליה לאקשויי ממשוחרר גופיה דמשמע דחייב, ואיך יש לו קרקע.

וז”ל המנ”ח מצוה ה’, ולכאורה לד’ התוס’ (פסחים ג’ ב’) דמי שא”ל קרקע פטור מפסח א”כ גר שנכתב בפירוש בתורה וכי יגור אתכם גר וכו’ היאך יש לו קרקע אי בקנה הא בזמן שהיובל נוהג לר”ל ק”פ לאו כקה”ג דמי וא”כ א”ל קרקע אך לשיטת הר”מ דביובל שני מביא וקורא א”כ ה”נ ועיין טו”א פלפל בדינים אלו גבי ראיה ונלמד משם לכאן עכ”ל.

עוי”ל לפ”מ דהרמב”ם לא פסק דין זה בפסחים ח’ ב’, א”כ ס”ל דאתיא דלא כהלכתא (ועמ”ש מהאחרונים בזבח פסח על הל’ ק”פ להר”מ פ”א), וי”ל לדעתו דהגמ’ בחגיגה אתיא כהלכתא.

שוב ראיתי בצל”ח פסחים שם וז”ל, שאלני כבוד הגאון מוהר”ר ישעיה ברלין מברעסלא למה לא הביא הרמב”ם הך מילתא דר’ אמי כיון שאין חולק עליו.

וזה אשר השבתי לו וכו’.

וכתב הצל”ח, ועל זה השיב תלמידי האלוף המופלג מוהר”ר מרדכי ברומף הנזכר והרי מפורש בחגיגה דף ג’ ע”א דילפינן מגזירה שוה דראיה ראיה לחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר שהוא פטור מן הראיה ואין לומר אין גזירה שוה למחצה וילפינן מיניה ג”כ לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראיה כשם שחייבים בהקהל דהרי נגד זה יש לנו סתירה מקרא דר’ אמי ואני השבתי לו דזהו בתחלת הסוגיא בריש חגיגה ואכתי לא ידעינן דחרש באזנו אחת גם כן פטור והוה אמינא דוקא חרש בב’ אזנים הוא דפטור ולפי ההוה אמינא זו הא דחרש ואלם פטורים מהקהל איננו גזירת הכתוב אלא טעם גדול יש בו דלמה יבואו והרי ביאתם הוא פועל ריק שהרי לא ישמעו ולא ילמדו שזה עיקר מצות הקהל ואפילו לטף אינן דומין דטף הטעם ליתן שכר למביאיהם וזה לא שייך בחרש ואלם שהם גדולים ולא שייך מביאיהם ולפ”ז ליכא למילף ק”ו למפטרינהו מראיה מק”ו דהקהל שחייבים אפילו נשים וכו’ דהרי איכא פירכא דמה להקהל שביאתם הוא פועל ריק משא”כ בראיה שגם הם יכולים להביא קרבן ראיה כמו שאר אינשי ולכך מוכרח ללמוד פטורייהו מראיה בגזירה שוה שהיא מופנית ועל גזירה שוה המופנית לא פרכינן דלמדין ואין משיבין ולא משגחינן בשום טעם אלא ילפינן כשם שפטורים מהקהל כך פטורים מראיה אבל לפי המסקנא שם דגם חרש באזנו אחת פטור מהקהל אף שיוכל לשמוע וללמוד אפ”ה פטרו הכתוב א”כ פטורים דזה הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם ושוב ילפינן למפטריה בראיה מק”ו מה הקהל שאפילו נשים וטף חייבים פטורים חרש ואלם ראיה שנשים וטף פטורים ק”ו שחרש ואלם פטורים ואייתר הך גזירה שוה לגמרי ולמפטר סומא מהקהל אין צריך למילף מגזירה שוה הניתנית בסיני דהרי בהדיא כתיב בבוא כל ישראל לראות ולמפטר חגר מהקהל ג”כ אין צריך גזירה שוה דהרמב”ם יליף לה מבעלותך ליראות עיין ברמב”ם פ”ב מחגיגה הלכה א’ וא”כ אייתר הגזירה שוה למי שאין לו קרקע וכמ”ש בפנים עכ”ל, ועיין עוד שם באריכות.

אבל לא כל מה שכתב שם ההיכי תמצי שייך גם בחציו עבד וחב”ח.

ובטורי אבן ברפ”ק דחגיגה ב ע”א ד”ה ועבדים תירץ גבי גרים, דמשכחת להן קרקע כאשר נשאו בת ישראל יורשת נחלה ומתה וירשוה הם וכמאן דאמר בפרק יש נוחלין דירושת הבעל דאורייתא ואינה חוזרת ביובל אך קשה בחציו עבד וחציו בן חורין אמאי צריך קרא למעוטי מראיה תיפוק ליה דפטור משום שאין לו קרקע דבו אי אפשר לומר דנשא בת ישראל משום דבגיטין מג ע”א איבעיא לן אי תופס בו קידושין בבת ישראל ולא איפשטא ותירץ דמשכחת לה ביובל ראשון דלכו”ע מביא וקורא [עי’ בגמ’ גיטין שם], אי נמי לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד אי נמי בזמן בית שני שלא נהג בו יובל ומצות ראיה נוהגת עיי”ש והגאון בעל ברוך טעם בהגהותיו אמרי ברוך כתב להעיר בכמה דברים ובין הדברים כתב דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין שיהיה לו קרקע כאשר גר זכה בקרקע מכח ירושת אשתו ומת בלא יורש והחציו עבד וחציו בן חורין זכה בקרקע של הגר מדין הפקר דאז כיון שאין בעלים ראשונים אינה חוזרת ביובל עוד כתב על עצם קושית הטורי אבן דאפשר לומר דלענין חיוב עליה לרגל די אף בחלק בארץ שאינה שדה דהיינו שבנוי עליו בית וא”כ י”ל שיש לגר או לעבד בית בבתי ערי חומה דאינה חוזרת ביובל ושפיר מיחייב בראייה עיי”ש.

והנה חידש השפ”א בריש מסכת חגיגה שהפטור של מי שאין לו קרקע זהו רק במי שדר מחוץ לירושלים ופטור מלעלות כלישנא דקרא ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך אבל מי שדר בירושלים גם אם אין לו קרקע חייב { {וזה לשונו “במשנה הכל חייבין בראי’ חוץ כו’ ועבדים בס’ טורי אבן הקשה הא”ר אמי בפ”ק דפסחים כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וא”כ עבד אפי’ משוחרר אין לו חלק בא”י פשיטא דאינו בראי’ וכן בחציו עבד דפליגי בגמרא קשה דבלא”ה פטור ובאמת הרמב”ם השמיט האי דינא דרב אמי ומשמע דס”ל דאין הלכה כן וע”ש בצל”ח.

אכן לפענ”ד היה נראה דר”א אינו פוטר אלא מלעלות מדכתי’ לא יחמוד את ארצך בעלותך כו’ אבל אה”נ אם הוא בירושלים צריך להראות פני ה’ כדכ’ יראה כל זכורך ומעליה לבד פטרו קרא דבעלותך וא”כ א”ש דעבד משוחרר וגר שייך בראי’ כנ”ל מיהו בלא”ה לק”מ דמשכחת לה שקנה בית בבתי ערי חומה דנחלט לו ואינו חוזר רק ביכורים בשדה אמרו בגמ’ “דלא משכחת לה דאפי’ נפל הבית שקנה אינו רשאי לזרוע שם דאין עושין עיר שדה כדאי’ בערכין לג ב אך בב”ה כד ב מבואר דאילנות רשאין ליטע אם כן משכחת בכורים בכהאי גונא בפירות אילן” ע”כ.

} }, וכן כתב במרומי שדה להנצי”ב בריש חגיגה, וכן חידש באבני נזר או”ח סימן שלו אות טז ויז, אלא שסיים ועדיין לא קבעתי בזה מסמרות לפי שבתוס’ ריש חגיגה לא משמע כן דחשבו מי שאין לו קרקע בהדי מקמץ ובורסי ועוד דלפי דברינו גם משום שמחה אינו מחייב לעלות מי שאין לו קרקע ולא משמע כן בתוס’ ראש השנה י ע”ב ד”ה הא ליתא בראיה ועוד בירושלמי דפיאה במשנה דקרקע כל שהוא חייבת בבכורים איתא שם מי שא”ל קרקע פטור מן הראיה על כן עוד הפי’ מפוקפק אצלי ועוד מצאתי כן רביעי’ להג’ האדר”ת בקונטרסו “זכר למקדש” בפ”א כותב בתוך הדברים ועיקר הקושיא דהא אין לו קרקע כבר בארנו בעניותינו במק”א בס”ד דכל הפטור אינו רק שאינו מחויב לעלות לירושלים אבל כל שכבר הוא בירושלים גם כשאין לו קרקע כבר הוא מתחייב בראי’ ע”כ.

וע”ע בגור אריה יהודה להג”ר מנחם זמבא הי”ד (מתוך ספר דעה”ד בפסחים שם, וע”ש).

קרא פחות