הפקר

המציאות מוכיחה שבהרבה מאוד פעמים החפצים העומדים ברחוב לא הונחו שם למטרת הפקר גם אם הלוקח את החפצים סבר לתומו שמדבר בהפקר, והדברים ידועים ובדוקים, וממילא באופן כזה של משליך כיסו לרה”ר תליא בנידון המחבר והרמ”א על אבידה מדעת [חו”מ ס”ס רסא], ואמנם לא שמענו שנוהגים קולא למעשה באבידה מדעת שלא במקום שיש טעמים מיוחדים לנהוג כן, אף אם להרמ”א בדיני אדם הוא הפקר.

ונראה שהטעם שלא נהגו כן משום דמבואר שם בקיצור בש”ך וביותר בערוה”ש בסוף הסימן דאבידה מדעת המותרת להלכה הוא רק אם יש לשער שהפקיר הדברים (כמו מי שהניח ארגז פירות או בגדים בפתח בית הכנסת באופן שנראה לפי הענין שהפקירם גם אם לא הפקיר להדיא).

אבל במקום שאנחנו יודעים שלא הפקיר החפץ (כמו המשאיר מחשב פתוח בבהכנ”ס ויוצא לחוץ שמעשים שבכל יום שנגנבים והו”ל כעין אבידה מדעת אבל שיודעים שלא היתה כוונתו להפקיר) בזה א”א לסמוך על הקולא של אבידה מדעת.

וממילא מי שמוצא מיטה או כיסא שהונח ברחוב ואין שום אומדנא שהדבר הופקר (וכמה פעמים אירעו מעשים כאלה לידי שלא היתה כוונת המניח כלל וכלל להפקיר החפץ) אין לסמוך בזה על ההיתר של אבידה מדעת, וקל להבין.

קרא פחות

איסור זה מוטל רק על השליח ולא על בעה”ב.

מקורות: יעוי’ בדברי משנ”ב בסי’ תע סק”ו לגבי מי שאסור לאכול מחמת שמוטל עליו מצוה דאם מסר המצוה לשליח יכול לאכול, וכן יש לציין לדינא דנמסר לכתפים דאז יצא מדיני אנינות, מצד שני בגמ’ ברכות מ ע”א גבי גביל לתורי דהיינו שמנה על ידי זה שליח קודם אכילתו, והי’ מקום להבין שהמטרה הסופית שהאוכל יבוא לידי הבהמה ואז הבעה”ב יוכל לאכול ושלא דסגי במה שמינה, ומאידך גיסא יש מקום לפרש באופן אחר וכמו שיתבאר.

אבל ביד אפרים סי’ קסו ס”ו נקט שאם מינה שליח א”צ להמתין עוד, וז”ל שם, ואמנם רוב העולם אין נזהרים בזה אף לענין אכילה, ונראה לפי שעל הרוב יש להם עבדים ושכירים שלהם נמסר ההשגחה על הבהמות והעופות, והם מוזהרים ועומדים לתת אכלם בעתו בבוקר השכם, וחזקה שעושים שליחותם, וצ”ע אם מי שסומך על משרתיו בזה תמיד ועתה אירע שהפסיק באמירת גביל לתורא שנראה דלדידיה הוי הפסק, ומי שאין לו מי שישרתהו והוא לעצמו צריך ליזהר בזה כיון אמרו חז”ל אסור לאדם כו’ עכ”ל עי”ש עוד, ויעוי’ עוד בכה”ח שם סקנ”א שכ’ כעי”ז בשם הכתב סופר בשם אביו החת”ס.

וכן כ’ בשו”ת קרן לדוד סי’ מז את ז על הגמ’ שם דמש”כ גביל לתורי הכונה שיכול לאכול מיד לאחר שאמר לשמש גביל לתורי, דברגע שאמר גביל לתורי כבר האחריות בידי השמש, דמתחילה מזונותיה של הבמה על בעה”ב ועכשיו מזונותיה על השמש עי”ש.

ומש”כ היד אפרים אם מי שסומך וכו’ ר”ל דמי שהוא מחוייב להביא לבהמה קודם הסעודה אי’ בגמ’ ושו”ע שאינו הפסק אבל מי שיש לו עבדים נראה דהוה הפסק ויצטרך לברך שוב, א”כ נקט בזה שנראה לומר כסברא זו בין לקולא בין לחומרא ואף להוסיף בברכה.

ובזה ניחא מצד הדין שלא נחמיר במאכל לבהמתו יותר מחיובי מצוות המוטלים עליו, (וכ”ש לפי דעת הרמב”ם פ”ט מהל’ עבדים ה”ח דמשמע שאינו חיוב גמור פשיטא שאין להחמיר יותר מחיובים גמורם דסגי מה שנסמר לכתפים, ובעיקר הנידון ע”ע ביאה”ל סי’ קסז ס”ו), ומש”כ בגמ’ שם שאמר להם להביא קודם שאוכל (היינו מה שאמר גביל לתורי) אה”נ אחר שאמר להם אם קבלו השליחות ממילא עצם מה שקבלו את השליחות פוטר.

וממילא השליח עצמו יהיה מחוייב, מכיון שלא ניתן להקל על ב’ הצדדים, וממ”נ אם הוא נפטר השליח יהיה מחוייב, וזהו שכ’ היד אפרים שלהם נמסר ההשגחה וכו’ דהיינו שעבר מהבעלים אליהם, וזהו שכ’ והם מוזהרים ועומדים וכו’, ויתכן לפרש לא רק מצד הבעלים אלא גם מצד ההלכה.

וז”ש בקרן לדוד הנ”ל שמתחילה מזונותיה על הבעה”ב ועכשיו על השמש, ויש מקום לפרש דהוא דוקא, ר”ל עכשיו מה שמוטל על השמש מה שהיה מוטל מקודם לכן על בעה”ב והחיובים הכרוכים בו.

וגם בכה”ח שם כ’ על דינא דגמ’ הנ”ל בשם עיקרי הד”ט סי’ ט אות לב וז”ל, וכל זה בבהמות שלו אבל בבהמות אחרים שאין מזונותיהם עליו אינו חייב לתת להם כלום וכל שכן שאינו צריך להקדים ע”כ, ויש מקום לדקדק דדוקא שאין מזונותיהן עליו הוא האופן שפטור כשהבהמות הם של אחרים וקל להבין.

לגבי מקרה שאדם קיבל צו על ידי ליסטים שהוא מחוייב להאכיל בע”ח פלוני אינו פשוט שנחשב שהוא האחראי למאכל אותו הבעל חי, ואדרבה בגמ’ בשבת מבואר לגבי כלב של הפקר שגם שהוא רעב אין חיוב זה מוטל עליו, וכמבואר גם בכה”ח הנ”ל בשם עיקרי הד”ט, אבל אם סיכם עם הליסטים שלוקח האחריות על הבע”ח ממילא נוצרת כאן בעיה לכאורה ויש לדון בזה בגדרי חלויות הסכמים בכפייה, ושייך לסוגיות סקריקון ותליוה וזבין.

אסור לעשות כן.

אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה.

מקורות: יעוי’ ברש”י ביצה כג ע”ב ובמה שהביאו התוס’ דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ברור דהיכן מצינו איסור טירחא מדאורייתא, ואמנם יעוי’ במכילתא בפ’ בוא וברמב”ן ובמה שציינתי עוד בביאורי למכילתא דרשב”י במקום אחר לדברי הרמב”ן במקו”א, אבל גם אם נימא כפשטות הדברים דהכונה שהוא איסור דרבנן ותקון רבנן כעין דאורייתא לאסור גם לצורך אוכל נפש בהמה [ר”ל דכך יש לפרש רש”י שם], לכאורה הוא גם אם עושה זאת להנאתו, ואמנם בהל’ חוה”מ יש דברים שהותרו אם יש לו מזה הנאה, וכן טירחא של פינוי מבית לבית הותר בחוה”מ אם הוא לביתו מכיון שערב לאדם שידור בתוך שלו כמ”ש הפוסקים בשם הירושלמי, מ”מ יש מקום לומר דבחוה”מ גדרי ההיתרים הם אחרים, שהאיסור הוא רק כשהגדרת המעשה היא שאינו לצורך, אבל בשבת ויו”ט כל דבר שאסרו מטעם טירחא לא מצינו שהתירו מה שלא הותרו ע”פ גדרי הדין, כגון משילין פירות וכו’ [רפ”ה דביצה] וכגון מפנין ד’ וה’ וכו’ [שבת קכז], וכל דבר שיש ממנו אופנים שנאסרו מחמת טירחא שלא לצורך היום לא הותר גם אם יטען שמאוד נהנה, ויל”ע.

והנה גם דעת רש”י דביצה אינו ברור דהפוסקים [ריש סי’ תצז] נראה שהבינו לשון הרמב”ם הגדרת האיסור מחמת שהם אסורים באיסור מוקצה וחיישי’ שמא יבוא ליקח מהם באיסור [וזה טעם ששייך בעיקר ביו”ט ששייך לקיח מהם], וא”כ לפי דבריהם פשיטא שיהיה אסור גם בניד”ד שנהנה מזה.

ויש לציין דדעת התוס’ בביצה כג ע”ב [דלא כרש”י שם] וכן דעת התוס’ בשבת קו וכ”ה ברש”י שם [דלא כמ”ש רש”י בביצה שם] וכן דעת הרשב”א והרא”ה והר”ן [כמו שהובאו בביאור הלכה ריש סי’ תצז] שהוא מצד שמא יצודם [ובשו”ע יש סתירות בזה אם פסק שהוא מדין מוקצה או מדין צידה, ועי’ משנ”ב סי’ תצז סק”ד בשם הפר”ח שהעיקר להלכה כדעת התוס’ שהוא מחשש צידה, אבל גם הצד השני בדעת השו”ע הוא רק שהוא מטעם מוקצה כנ”ל ולא מטעם טירחא גרידא], ואם כן לשיטת הרמב”ם שהוא מטעם מוקצה ולשי’ התוס’ ורוב ראשונים שהוא מטעם צידה, בודאי שאין היתר להאכיל בעלי חיים בשבת גם אם אומר שנהנה מזה.

ואמנם ראיתי בשם הגרנ”ק [תורת המלאכות עמ’ לה] דכשעושה לצורך תפיסת וצידת הבע”ח ממנו לא חשיב שעושה לצורך הבעלי חיים דהאיסור רק כשעושה לצורך בעלי החיים, ושם יש רק איסור צידה ולא איסור הנחת מזונות לפני בעלי חיים, ועי’ שערי תשובה סי’ שט”ז סק”ג בשם המהריט”ץ סי’ רמ”ה הובא בתורת המלאכות שם, והנה באמת הוא דבר מחודש מאוד, (ויש לציין דגוף הנידון שם שייך לנידון הנו”כ ביו”ד ריש סי’ פז האם שייך איסור דרבנן על איסור דאורייתא עי”ש, אבל אולי יש ללמוד מזה נפק”מ באופנים אחרים שאין האיסור דאורייתא), אבל גם אחר חידושו הבו דלא לוסיף עלה, אין לך בו אלא חידושו באופן שעושה לרעתם של בעלי החיים לצודם ולא לטובתם כלל, אבל באופן שעושה את טובת הבעלי חיים וגם מתכוון לטובתם וזה מה שעושה לו הרגשה טובה, בזה לא מיירי הגרנ”ק, ויש לומר שכלול בדברי הגזירה שהגדרת הגזירה היא באופן שעושה לטובת הבע”ח וזה כלול בגזירה זו.

והעצה לעשות באופן המותר הוא ליתן באופן מרוחק מהם באופן שיש היכר שבזה אין חשש שמא יבוא ליטול מהם כמ”ש המג”א סי’ תצז והובא במשנ”ב שם סק”ה.

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז’, ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא פטור מתכלת יצא יד”ח המצוה, ובזה צריך ליתן לב לכמה פרטים:

א’ שיעשה את הקנין באופן המועיל כמו בקנין סודר בכליו של קונה בהגבהה טפח ובכלי הראוי לקנין סודר ובפרטי הדינים המבוארין בחו”מ סי’ קצה.

ב’ צריך לשים לב שגם קנין לא פוטר למשך זמן כי טלית שאולה פטורה רק כל ל’ יום כמבואר באו”ח סי’ יד ס”ג, והפתרון לזה להחזיר כל ל’ יום ולשאול מחדש כמ”ש הרמ”א שם.

ולענין אם שאל ליותר מל’ אם מחוייב מייד או לא, יעוי’ בל’ השו”ע שם בס”ג שאם שאלה מצוייצת מברך עליה מיד, ומל’ זה משמע דבשאלה שאינה מצוייצת דאיירי’ בה עד השתא אינו מברך עליה מיד, אולם הרחיד”א ביוסף אומץ סי’ ל’ הביא בשם הנ”י והמאירי דבשאלה ליותר מל’ חייב מיד, ובעיקרי הד”ט הל’ מזוזה סי’ לא אות א’ הביא מחלוקת בזה, ובפתחי תשובה [יו”ד סי’ רפו סוף סקי”ח] הביא שכ”כ בעל הנתה”מ וחלק עליו, ומ”מ יש מקום ליישב ל’ השו”ע גם לדעת הרחיד”א והנתה”מ דמיד לאו דוקא אלא ר”ל אף אם שאלה לשימוש מיד ולהחזיר, ודוחק.

ד’ לענין מה שהזכרתם בשאלתכם שיקנה לחבירו וכו’, לכאורה שא”צ לעשות כל תהליך הזה, שכן די במה שיקנה פעם אחת לחבירו שאם עובר איסור או מידי דלא מעליא בלבישת בגד זה הרי הוא נותנו במתנה לחבירו.

ומ”מ יש קצת צד לומר שיש עדיפות בתנאי שהזכרתם מכיוון מסויים יעוי’ באות ז’.

ג’ לענין התנאי שרוצה לעשות, נראה דאין התנאי שאם זהו התכלת הרי הוא מקנה את זה לחבירו, שהרי יש כמה צדדים שאף אם זהו התכלת אין מקיים בזה המצוה (מספר החוטים, דיני הצביעה והצבע) כמו שביארתי במקומו וכמ”ש הגריש”א במכתבו הידוע בזה שנדפס בקובץ תשובות, ממילא אינו שייך לניד”ד תנאי כזה, אלא התנאי שיעשה שאם עובר איסור או דבר שאינו ראוי במה שלובש בגד זה בלא תכלת אליבא דהלכתא אז מקנה לחבירו.

ה’ אם אינו רוצה ליתן הבגד מתנה לחבירו, לכאורה יכול להפקיר הבגד, ובגד הפקר פטור ג”כ מציצית כמ”ש בשבת קלא ע”ב דבידו להפקירן וברשב”א שם ועי”ש ברמב”ן ושא”ר (וראה קצה”ח סי’ רעג סק”א), דאינו ועשו להם משלהם (עי’ סוכה ט ע”א וספרי זוטא במדבר טו לח ושו”ע או”ח סי’ יד ס”ג ואילך), ועל שותפין מרבינן בחולין קלו ע”א, משום שהוא בכלל שלו, ושם יש ריבוי מיוחד עי”ש, אבל אם אינו שלו אינו בכלל הכתוב הנ”ל, וכן נקט המשנ”ב סי’ יג סוף סקט”ו ע”פ הארצה”ח שם שהפקר פטור מציצית, ועי”ש בפמ”ג.

ולענין אם כשנכנס לבית של מישהו הוא קונה את הבגד (ואז מתעורר חשש גזילה) התשובה בזה שלא, בעה”ב אינו קונה את הבגד, משום שאין דעתו לקנות והוא דבר דלא מסיק אדעתיה למקני שבזה אין חצירו קונה לו שלא מדעתו, כמ”ש הרמ”א בחו”מ סי’ רסח ס”ג, ולענין אם הלובש עצמו קונה את הבגד בעל כרחו, התשובה ג”כ שלא, שכן אין אדם קונה דבר בעל כרחו בשום אופן דחוב הוא לו.

ולענין אם צריך בפני ג’ יעוי’ בחו”מ סי’ רעג ז ומקור חיים לבעל הנתה”מ או”ח ביאורים סי’ תמח סק”ט.

ואף כשלובשו המשנ”ב ואחרונים נקטו שאפשר להפקיר גם כשלובשו כמ”ש המשנ”ב ונו”כ הנ”ל וכך יוצא בחשבון בדברי הגמ’ שבת שם לפי מה שביארוהו כמה ראשונים שם (אליבא דהלכתא לדידן דכלי קופסא פטורים מציצית) דלא מיירי בכלי קופסא אלא בבגד שלובשו ובפשטות ה”ה כשמפקירו בשעה שלובשו ממש.

ו’ לענין אם יקנה לחבירו את הבגד בלא תנאי יש לציין דאינו חמור כ”כ (מצד ביטול הלבן על הצד שאין לנו תכלת) דיש דיעות בפוסקים (ראה משנ”ב סי’ יד סק”ט בשם המג”א ועולת תמיד) שמקיים בזה ג”כ מצוות ציצית אף שאינו מחוייב בזה, והיינו רק לנוהגים כמנהג בני אשכנז שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כאינן מצוות ועושות.

ויש בזה ב’ דרגות בזה, די”א שמקיים בזה מצוה גמורה כנשים שאינן מצוות ועושות, שזה דברי המשנ”ב סק”ט, וי”א שמקיים בזה מצד שחבירו מקנה לו שזה דעת השו”ע שם ודעת רוב האחרונים במשנ”ב שם סק”י, (ויש חולקים גם בזה), וכאן י”ל שאין חבירו מקנה לו כיון שאינו רוצה להתחייב בתכלת, כיון שחבירו רוצה למצוא לו תיקון וגם הוא אינו מתכוון לקנות עי”ש בהמשך דברי המשנ”ב סק”י, וא”כ להנך דעות שחבירו מקנה לו כאן לא שייך שהרי יתחייב גם בתכלת אם חבירו יקנה לו [ועי’ להלן בסמוך סק”ז], אבל להדעות שקודם לכן יהיה פתרון שלא יקנה לו ויקיים כאינו מצווה ועושה אם הוא מבני אשכנז שנשים מברכות.

ומ”מ לכתחילה ראוי לחשוש לדעות הפשוטות ולא להקנות לגמרי בלא תנאי, חדא שאינו ברור כלל ההלכה שיכול לצאת בזה, דהרי יש דעות שאפי’ שאל טלית מצויצת אינו יכול לברך כיון שלא נתן במתנה, כמו שהביא המשנ”ב שם סק”י, וגם רוב האחרונים שהביא שם שאינם מסכימים לזה הוא מטעם שנתן מתנה כמ”ש שם, והרי לכתחילה חושש המשנ”ב אפי’ לדעה הקודמת, ועוד שגם להמג”א והעו”ת הרי הברכה היא כאינו מצווה ועושה, וגדול המצווה ועושה, ועוד דגם נשים גופא שמברכות לדעת הדרכי משה סי’ תקפט שהביא הבה”ל סי” תכב ס”ב הוא רק שאין מוחין בהן, הלכך ודאי שפתרון זה אינו מן המובחר אם יש פתרון אחר.

ז’ לגבי התנאי שהצעתם לכאורה יש תועלת בזה מצד שאין כאן חשש שאינו יוצא המצוה בסופ”ש.

אבל יש להעיר בזה דאינו פשוט שיש פטור בזה, דאם הפטור הוא מצד אונס, הרי הוא מבקש בעצמו מחבירו שיגיד לו שלא יטיל תכלת, ומה היתר יש לו לעשות דבר כזה, דאם ניקח מקרה רחוק יותר מי שמבקש מנכרי שיאמר לו שאם אינו מחלל שבת יהרגנו, דשם פשיטא שעובר בזה הקל הקל, וכן בדיני רודף אם יבקש מחבירו להרגו כדי שיהיה מותר להרגו, דשם יש דין של יכול להצילו בא’ מאיבריו, וכ”ש שאינו יכול לבקש, וכן לגבי טומאה בציבור דקי”ל טומאה דחויה בציבור שאינו מתיר לו להיטמאות כדי להתיר טומאה בציבור, וגם כאן גבי תכלת אם יכול למצוא פתרון להטיל תכלת בבגד זה באופן שחבירו ירשהו להטיל תכלת בבגד זה הרי הוא מחוייב בזה, א”כ מה מועיל שמבקש מחבירו לומר לו שלא יטיל תכלת בציצית זו.

ח’ לענין מה ששאלתם אם שייך קנין כשהקונה אינו לפנינו יעוי’ בדיני הקניינים בהל’ עירובין, אולם אם רוצה דבר מעבר ההקנאה עצמה כמו לסכם איתו על השאלה א”א שלא בפניו, דאף שאלה גרידא בלבד לא התירו הפוסקים במצוה באופן שלוקח הבגד להשתמש בו בקביעות.

ויש להזכיר בזה דברי הגמ’ לגבי מלאכא דרב קטינא במנחות לט ע”א דבעידן ריתחא ענשי גם כשפטור מן הדין עי”ש וכ”ש בניד”ד שיש להוסיף פקפוק הנ”ל, ולפי חלק מהראשונים מיירי שם בציצית שכבר הי’ בו לבן והנידון הי’ רק על תכלת.

ועוד יש להעיר דאפי’ אם תמצי לומר שהשואל הזה עצמו שרוצה לעשות פתרון זה אכן יהיה פטור מתכלת ע”פ דין, אבל מהו ההיתר לחבירו לומר לו שאינו מרשהו להטיל שם תכלת, ואם השואל הזה עצמו חושש שתכלת הוא חיוב א”כ גם אסור לו לגרום לחבירו שיעשה דבר שאינו הגון, אם כי בטענה זו יש לדון לגבי החבר גופא שאינו נחשב מכשילו כיון שיש לו טעם למה שלא יטיל תכלת בציצית זו, ואינו מחוייב להשאיל לחבירו את הציצית, ויל”ע בזה.

ולכן יש לשים לב כשעושה תנאי לעשותו באופן המועיל.

כל אלו כתבתי לשואל דגלי אדעתיה שמחמיר על עצמו בלבישת ציצית האידנא של לבן בלא תכלת של היום, ומ”מ להלכה כתבתי בתשובה אחרת שאין חיוב כלל לחשוש לתכלת של היום מכמה טעמים וצירופים כמו שביארתי שם.

הסכמת רוב הפוסקים שהפקר כזה אינו הפקר ולא חל כלל, אם כי הדבר אינו ברור לכו”ע שהפקר כזה אינו חל, וכן יש עוד נידונים לצרף כאן, ולכן אי אפשר להוציא מידו כיון שיש לו כמה עניינים שיכול לטעון ולסמוך.

מקורות: במשנה פאה ו א אי’ הפקר לעניים לבית הלל אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים, והפשטות שאינו הפקר ולא חל דבר, וכן בגמ’ ב”מ ל ע”א מוכח לכאורה דבאופן שאינו הפקר אין בזה שום דבר, עי”ש, וכך רהיטת הפוסקים, וכ”כ הר”ש על המשנה שם שאם קדם עני וזכה לא עשה כלום, והובא בסמ”ע ובבאר היטב סי’ רעג, וכ”כ בערוך השלחן שם וכל שלא הפקיר לכל אין לזה דין הפקר והזוכה בו לא קנה, ובדרך אמונה פ”ב דתרומות הביא דברי הסמ”ע והוסיף שהזוכה גזילה היא בידו.

וידועים דברי הנוב”י מהד”ק אה”ע סי נט שהאריך בזה שאין שום קנין באופן של הפקר שאינו לכו”ע, וכן בראב”ד דעדויות פ”ד בשם הרמב”ן מבואר להדיא דאינו הפקר כלל עי”ש.

.

אולם דין זה צע”ק כיון דמוכחא מילתא שרוצה להעביר בעלותו לאחר א”כ למה שלא יוכל בכל דרך שלא יהיה, ואמנם דין הפקר לא יהיה לזה אבל למה שלא יהיה בזה עכ”פ מתנה.

ובאמת יעוי’ בחלק מפרשי המשנה בפאה שם דמשמע שאינו הפקר לענין פאה, ולא שאין כאן שום נתינה או מחילה בעולם כלל, יעו”ש בלשונותיהם.

וכן ראה בדרך אמונה פ”ב מתרומות סקפ”ו ע”פ הרדב”ז שם דמבואר שכשנותן הנכרי פאה הוה ליה הפקר לעניים וחל מדין מתנה, ואולי יש לחלק בין גזילה מישראל לגזילה מגוי שגדר הגזילה מגוי יש בזה גדרים אחרים, או דהיכא דמוכחא מילתא שאמר שהוא כפאה של ישראל יש לנו להשוותו לפאה בכל אופן שיכול לחול באופן הקרוב לפאה, וא”כ הו”ל מתנה, אבל הלשון דנקט שהוא הפקר לעניים ולכן חייב במעשר יותר משמע דדעת הרדב”ז שהפקר לעניים אינו הפקר רק לענין פאה.

ויעוי’ בשו”ת עונג יו”ט סי’ צא שכתב בתוך דבריו וממילא גם מה שכ’ הנוב”י לפי דרכו דבצדקה מודה הרשב”א דמהני שאלה דשם לא זכה הגבאי מתורת הפקר משום דלא הוי לנוכח ובעינן שיפקיר לכל זה ג”כ אינו דנהי דלא הוי הפקר אם הפקיר לעניים לחוד מ”מ זכה הגבאי בתורת מתנה שהרי נתן לו לזכות לעניים ולא שייך כאן דין הפקר כלל וכל דברי הנוב”י בזה אינם מובנים לי עכ”ל, ומשמע דס”ל דאם הפקר אין כאן אבל מתנה יש כאן, ואולי הוא דין מיוחד בצדקה.

אולם גם אם נפרש שיש כאן קנין שאינו מתנה ואעפ”כ חייב במעשרות עדיין אינו מיישב כלל, דא”כ היה צריך ליפטר גם ממעשרות דדין פטור ממעשרות לא תלי’ בשם הפקר ובתורת הפקר כלל, דדין זה נלמד כמו שהביאו כמה ראשונים מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לבעה”ב חלק בו, וא”כ כל שיש חלק לבעה”ב בהפקר זה בין אם יהיה מדין הפקר ובין אם יהיה מדין מחילה או מתנה יהיה פטור ממעשרות.

והרי להדיא איכא דעה בירושלמי שם דאפי’ לא הפקיר לגוים או לבהמה אינו הפקר.

וכן מוכח בר”ה דף יד דכיון שיד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תתחייב במעשר עי”ש, והניחא באופן המבואר שם תליא בפלוגתא כיון שמ”מ יש אופנים ודעות שאין רשות ליטלו, אבל באופן שיש רשות ליטלו יצטרך להיות הדין שייפטר ממעשר לכו”ע שם, ולמה יהיה תליא בשם הפקר.

ופ”א הורה הגרמ”מ לובין לענין דין מסויים שאין בו פטור ממעשר כיון שאם לא יטלוהו בסוף לא יהיה בו שם הפקר [המדובר הוא על דבר שאם ילקטוהו רק בשנה שמינית יתברר למפרע שאין בו קדו”ש ואינו הפקר] ה”ה שלא יהיה בו פטור ממעשר, והקשיתי מהך סברא דובא הלוי וכו’ הנ”ל, דסו”ס כיון שיש בו רשות נטילה יש בו פטור גמור כיון שהכל שוין בזה, ושמעתי שחזר בו מהוראתו מחמת זה.

(ולגוף הנידון יש לציין גם לדברי הגמ’ בר”ה דף יד יד הכל ממשמשין וכו’ ואת אמרת וכו’).

ואולי יש ליישב על הקושי’ בניד”ד דפטור חלק ונחלה עמך הוא רק באופן שיש לכולם חלק ונחלה עמך, וממילא כל שאינו הפקר לכל אינו פוטר ממעשר, אבל זה אינו דלא מזה ילפו לה ב”ה אלא מלימודים אחרים כמבואר במפרשים.

ויעוי’ בלבוש מרדכי בב”מ סי’ כ שהאריך טובא בנידון זה ולא רצה לפרש שאין שום מחילת על החפץ, יעו”ש לפי דרכו, ועי”ש שנדחק טובא בדברי הגמ’ בב”מ שם, ויש להוסיף על דבריו דהן אמנם גם הסברא שלא חל כאן שום נתינה צריכה ביאור, אבל גם לפרש בדברי הגמ’ כפירושו דחוק מאוד, ולולי דחקו היה מקום לדחוק באופן אחר דקושיית הגמ’ היא רק על לשון הפקר שהזכיר ר’ ישמעאל בר’ יוסי שם, ותירוץ הגמ’ שם דהכי קאמר ר’ ישמעאל וכו’, וה”ה אפשר לפרש בדברי הגמ’ דלמסקנא ר’ ישמעאל לא מיירי מדין הפקר כלל, אלא רק מדין מחילה או מתנה, ומה דבקושיית הגמ’ סברה הגמ’ ששום דבר לא חל, אה”נ כך סברה הגמ’ בקושייתה, אבל למסקנא לא קיימא הכי.

ומ”מ למעשה א”א לזוז מפסק רוב הפוסקים וסוגיין דעלמא שלא חל הפקר כלל.

ומ”מ יש לדון מטעם אחר שהרי יש דעות בפוסקים [ש”ך חו”מ שנח א] שאם נוטל דבר של חבירו באופן שודאי יתרצה כשנוטל אין בזה גזל, אולם הקצה”ח שם חלק ע”ז.

וכן בענייננו יש לדון מטעם אחר דבאופן שהפקיר לאדם שלפנינו לדעת הנו”ב תניינא יו”ד סי’ קנד חל ההפקר, אולם החת”ס יו”ד שיז חלק עליו, וכן בתשו’ ר”א גורדון ח”ב סי’ א.