שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

יעוי’ בתשובה שדיברתי מענין אם לברך הטוב והמטיב על מיתתו של נשיא אירן, [ד”ה האם מברכים הטוב והמטיב על מיתת נשיא איראן], ועכשיו הוספתי שם עוד כמה שורות לענין נסראללה לבקשת אחד הלומדים, ועיקר הענין הוא שאין השמחה שלמה, ולא ...קרא עוד

יעוי’ בתשובה שדיברתי מענין אם לברך הטוב והמטיב על מיתתו של נשיא אירן, [ד”ה האם מברכים הטוב והמטיב על מיתת נשיא איראן], ועכשיו הוספתי שם עוד כמה שורות לענין נסראללה לבקשת אחד הלומדים, ועיקר הענין הוא שאין השמחה שלמה, ולא נפטרנו לגמרי מהצרות כעת, ואדרבה חלק מצוררינו כעת כועסים ודואבים ביתר שאת עכשיו, ה’ יצילנו מהם ומהמונם.

ומבואר בפוסקים שבמקום שאין השמחה שלמה, ולא נפטרה הצרה, אין מברכים הטוב והמטיב, גם אם נתפס מאן דהוא, כמבואר בתשובה שם.

וגם לענין שאלתך אם יש לקיים פורים ביום זה, הנה זה ברור שאמנם נזכר בפוסקים ענין שרשאין הקהל לעשות פורים ביום שאירע להם בו נס והובא גם במשנ”ב, מ”מ פורים אין עושים אלא ביום שחל בו נס גדול שנצלו בו היהודים מצרה גדולה, אבל עכשיו צער ישראל כדקאי קאי חלה כמבכירה, מבית ומחוץ, וכמו שאמרו [סנהדרין צח ע”ב] ייתי ולא אחמיניה, וגם אם מת הגמון לא בטלו גזירותיו, ואמנם גם לגבי פורים אמרו במגילה יד ע”א אכתי עבדי דאחשורוש אנן, מ”מ שם נצלו ממיתה לחיים, כדאמרי’ התם ומה מעבדות לחרות ממיתה לחיים לא כל שכן, מכל מקום כאן לא נתבטלה שום גזירה ועדיין אנו מוקפים מכל עבר בצוררים המצפים למפלת עצמם, מקרוב ומרחוק מבית ומחוץ, אל תשמחי אויבתי לי, וה’ יעורר רחמיו בקרוב.

ובודאי חסדי ה’ אזכיר כעל כל אשר גמלנו ויראו שונאינו ויבושו, אבל בעוה”ז אין השמחה שלמה (עי’ תוס’ פסחים קטז ע”ב בשם מכילתא ופסדר”כ דשוש אשיש תניינא שכל השמחות יש אחריהם צרה בעה”ז), כדאמרי’ בויק”ר פ’ אחרי ישמח ישראל לעתיד ולא בעוה”ז.

קרא פחות
1

השבו”י ח”ב סי’ יח נקט דאין חיוב לאכול חצי שיעור, והובא בפמ”ג סי’ תפה משב”ז סק”א, וכן דעת המל”מ פ”א מהל’ חו”מ סוף ה”ז, ועי’ עוד מנ”ח מצוה ו’ ומצוה קלד, ועי’ מהרי”ל דיסקין סי’ ד. ומצינו לגבי ד’ מינים שנזכר ...קרא עוד

השבו”י ח”ב סי’ יח נקט דאין חיוב לאכול חצי שיעור, והובא בפמ”ג סי’ תפה משב”ז סק”א, וכן דעת המל”מ פ”א מהל’ חו”מ סוף ה”ז, ועי’ עוד מנ”ח מצוה ו’ ומצוה קלד, ועי’ מהרי”ל דיסקין סי’ ד.

ומצינו לגבי ד’ מינים שנזכר ענין זכר למצוה, וכנראה עפ”ז כ’ הרב חיד”א במחב”ר (סי’ תעה סק”ד הובא בשע”ת שם) והברכ”י סי’ תפב סק”ד (הובא בכה”ח סי’ תעה סקפ”ט) דלא גרע מזכר למצוה, אבל כאן אינו ברור שמקיים בזה משהו מהדאורייתא כמו לאידך גיסא בחצי שיעור איסור דקי”ל שאסור מן התורה ונראה שהחיד”א שם לא ברירא ליה שיש בזה מצוה מה”ת ומה שהכריח דבריו הוא מצד שיש בזה ודאי זכר למצוה.

ובחיים שאל ח”א סי’ ג ד אפשר שנוטה הרב חיד”א יותר לומר דיש בזה מצוה דמדה טובה מרובה ממידת פורענות אבל מסיים שם ג”כ דזכר לדבר ודאי איכא וא”כ אפשר דלא ברירא ליה לגמרי דין זה מדאורייתא.

וגם אינו ברור שכוונת השבו”י שפטר בזה לומר שאין בזה כל ענין, ולכן אין רחוקים דבריהם מלהיות שוין כ”כ [אלא דיל”ע מה שהזכיר שם דאין כאן מצה כלל ומ”מ אפשר דמודה מצד זכר לדבר ורק שאין בזה חיוב].

ויש להוסיף עוד דהנה הראיה מהריטב”א יומא לט ע”ב שהביאו כמה אחרונים (עי’ מה שציין בזה המנ”ח במצוה ו’ האחרונים שדברו בזה) שכל כהן שהגיעו כפול הצנועין היו מושכין את ידיהם היינו דוקא כפול אבל כזית לא משום דמקיים בזה מצוה, די”ל דדוקא שם הצנועין מושכין את ידיהם כדי שלא לנהוג במנהג גרגרנות אבל לולי טעם זה לא היו מושכין את ידיהם, כך פשטות הסוגי’, וממילא יש לומר דיש מצוה קצת גם בלא שיש כזית ושו”ר שכ”כ הרב חיד”א גופיה בביאור דברי הריטב”א (ושכעי”ז משמע בתוס’ ישנים שכ’ דבפחות מכזית לא הוה מצוה גמורה) והשתא יש לומר דגם החולקים עכ”פ חלקם לא ס”ל דאין בזה מצוה כלל.

וברב פעלים ח”ג סי’ לב ותורה לשמה סי’ קלו אפשר שהבין דיש צד שחייב מן התורה באופן המדובר שם שהרופא אסר עליו לאכול יותר מחצי שיעור דאם יתיר לו הרופא יוכל להשלים השיעור ודמי לחצי איסור דטעם האיסור מה”ת בחצי שיעור אחד מהטעמים (עי’ יומא עג ע”ב) משום דחזי לאצטרופי.

[והעירו בזה דיש לפלפל בזה ע”פ טעמי האחרונים בביאור טעם דחזי לאצטרופי עי’ שאג”א סי’ פא והגרא”ו בקו”ש ב”ב שסז אם בעי’ חזי לאצטרופי בפועל או משום שהוא חלק מאיסור ועכ”פ לפי הצד הב’ ה”ה בניד”ד כשאין לו מצה כלל או כשעומד בסוף זמן השיעור].

ובשו”ת יהודה יעלה למהרי”א סי’ קלז נראה שנקט שיש מצוה בזה מה”ת רק דאין ברכה כשאין אכילה בכזית, וכן בשו”ת הרי”ם יו”ד סי’ יט נראה שנוטה שיש בזה מצוה, ובפרי יצחק ח”ב סי’ יז ובענף פרי בסוף הספר חילק בין מצה לשאר מצוות דמצה יש דין מיוחד.

מ”מ היוצא מזה דלכאו’ לרוב הפוסקים אין בזה חיוב, ומאידך דעת כמה האחרונים דיש עכ”פ קצת מצוה או זכר למצוה באכילת מצוה פחות מכשיעור כשאין לו שיעור שלם ויש שנקטו שיש בזה מצוה ממש (ועי’ עוד בנין עולם סי’ יט, ערה”ש סי’ תעז ס”ג, וחוט שני חובות הלב פ”ג עמ’ נו, ע”ע חת”ס א”ח סי’ מט, וחק יעקב סי’ תעג סקכ”א, ודברי חיים או”ח ח”א סי’ כה לבאר הסתירה משבו”י הנ”ל).

ויש לדון עוד לפי הצד שהוא דאורייתא האם הוא חיוב דאורייתא, ומצד סברת החיד”א שמידה טובה מרובה אי”ז טעם מספיק לחייב בתורת חיוב, וגם בביאורו הנ”ל בדברי הריטב”א ובדברי הת”י מבואר דאי”ז מצוה גמורה [והחיד”א מפרש התוס’ לפי שיטתו], אבל במהרי”א שם נראה שסבר שיש חיוב מדאורייתא, אם כי זה דלא כהראשונים הנ”ל ורוב האחרונים, וצל”ע.

 

 

קרא פחות
1

המשמעות בפוסקים (עי’ סי’ רטו ס”ג ובמשנ”ב שם סקי”ד) דמה שהותר לברך בשם עם הקטן הוא כל זמן שהקטן נצרך לחינוך ולא רק בזמן שמלמד את הקטן, דהרי ללמד את קטן סגי במספר פעמים בלבד. ויעוי’ במשנ”ב שם דגדול הלומד גמרא ...קרא עוד

המשמעות בפוסקים (עי’ סי’ רטו ס”ג ובמשנ”ב שם סקי”ד) דמה שהותר לברך בשם עם הקטן הוא כל זמן שהקטן נצרך לחינוך ולא רק בזמן שמלמד את הקטן, דהרי ללמד את קטן סגי במספר פעמים בלבד.

ויעוי’ במשנ”ב שם דגדול הלומד גמרא אינו אומר דרך לימוד, ומשמע דקטן כה”ג אומר דרך לימוד ולימוד אינו רק כשעדיין אינו יודע הברכה (ואדרבה מצינו בכ”מ שלימוד הוא הרבה פעמים כמו תנא מיניה מ’ זמנין וכו’ במגילה ו ע”ב ואינו דומה שונה פרקו וכו’ בחגיגה ט ע”ב וכיצד סדר משנה בעירובין נד ע”ב).

ויעוי’ עוד באג”מ או”ח ח”ב סי’ נו דמה שבגדול שלומד הגמ’ אין אומר עם הברכות השם כיון שא”צ להרגילו ומשמע דבקטן כה”ג כל מה שצריך להרגילו הוא בכלל זה, ובאמת כן הוא מוכרח דהרי האג”מ קאי על דברי היעב”ץ (שאלת יעב”ץ ח”א סי’ פא) דנקט שגם בגדול יקרא הברכות בלימודו עם השם כיון שהוא דרך לימודו שמרגיל עצמו שלא יטעה וע”ז כתב האג”מ שהיתר זה הוא רק בקטן ולא בגדול, וחזי’ מיהת שהגדרה של לימוד אינו רק מי שלא שמע הנוסח אלא כל מה שמוסיף אצלו בהרגל וחינוך הוא לימוד.

[ומעין זה עי’ בכתר ראש חידושי תורה מקרי כל שהדברים מתבררים וכו’].

היוצא מזה דההיתר ללמד את הקטן הוא גם אחרי שהקטן שמע וידע את הנוסח עכ”פ כל עוד שהקטן צריך סיוע וחיזוק לומר הברכה כדינה.

קרא פחות
1

כן.מקורות:אמרי’ בירושלמי פ”ק דר”ה שישראל שמחין בראש השנה, וכן בתניא רבתי הקדמון הל’ ר”ה סי’ עב כתב בשם רב סעדיה גאון ז”ל דבר”ה כתיב חג דכתיב ליום חגנו, והוקשו כל המועדות זה לזה ומש”כ ושמחת בחגך קאי גם על ר”ה, ...קרא עוד

כן.

מקורות:


אמרי’ בירושלמי פ”ק דר”ה שישראל שמחין בראש השנה, וכן בתניא רבתי הקדמון הל’ ר”ה סי’ עב כתב בשם רב סעדיה גאון ז”ל דבר”ה כתיב חג דכתיב ליום חגנו, והוקשו כל המועדות זה לזה ומש”כ ושמחת בחגך קאי גם על ר”ה, ועוד אי’ בתשוה”ג שערי תשובה סי’ סד שחכמים הראשונים אמרו בר”ה כי חדות ה’ היא מעוזכם (ועי’ ביצה טז ע”ב), ומבואר מזה שהיה אומר להם להיות בחדוה בר”ה, וממילא שייך שפיר לאחל בר”ה חג שמח גם לדידן.

ויש לציין דכיון שאין חגיגה בר”ה א”כ חג הוא מצד חוגו חגא כדאי’ בפ”ק דחגיגה ורש”י שם, והיינו ענין שמחה.

וברוקח סי’ רג וצריכין ישראל לשמוח בר”ה כדי שיזכם אוהב צדק כשעושין תשובה דכתיב חדות ה’ היא מעוזכם כי קדוש היום ואל תעצבו עכ”ל, ועי’ שו”ת מן השמים סי’ פו.

וכן פסק בשו”ע ומשנ”ב ריש סי’ תקצז בשם הפוסקים שיש מצות שמחה בר”ה גם מצד כי חדות ה’ מעוזכם וגם מצד ושמחת בחגך.

ועי’ מחזור וילנא לר”ה בראשו מה שליקט הרבה בענין השמחה בר”ה מדברי קמאי, ויש לציין בזה גם דעת הגר”א שלא לבכות בר”ה מפני שהוא יו”ט.

ואמנם כתבו הפוסקים שיהיה מורא הדין עליו, (עי’ משנ”ב סי’ תקפא סקכ”ה) וכ”כ השו”ע בסי’ תקצז שם שלא יאכלו כל שבעם שלא יקלו ראשם, אבל לא באו לעקור מצוות שמחה בר”ה שהוא מדברי קבלה ולדעת חלק מהראשונים והמשנ”ב הוא מן התורה כמו שנתבאר, אלא אכילה כל שובע הוא דבר המביא לידי קלות ראש (ע”ע רש”י ברכות כב ע”א לגבי בעל קרי שבא מתוך זחות הדעת וכו’, וזה בא על ידי מי שאוכל לשובע בטנו כמ”ש במשנ”ב סי’ תקפא סקכ”ו) והוא גם דבר שאינו טוב ואינו בריא עי’ קידושין עי’ וברמב”ם הל’ דעות, ובכמה מקומות גינו את הגרגרנות, עי’ ברכות לט ע”ב ומסכת דרך ארץ, ועי’ תולדות יצחק דברים כא בפרשת בן סורר ומורה, ועוד בגנות אכילה גסה עי’ בגמ’ דנזיר כג ע”א.

ואע”ג דאמרי’ ספרי חיים וספרי מתים פתוחים וכו’ (ערכין י ע”ב ור”ה לב ע”ב) שלא יאמרו שירה בר”ה, היינו לענין שירה ושבח לה’ שאין אומרים שירה להקב”ה בזמן שיש גזר דין קשה לרשעים עי’ בגמ’ מגילה י ע”ב מה שדרשו עה”פ ולא קרב זה אל זה שבקשו מלאכי השרת לומר שירה וכו’ ובכל הסוגיא שם, (והיינו מלאכי השרת דדרשי’ גז”ש מדכתיב וקרא זה אל זה כמ”ש במ”ר), ולכך שוה הענין שבשניהם בקשו מלאכי השרת משום שבשניהם המעכב מלומר שירה הוא אותו הענין של מפלת הרשעים שבזה לא אכפת להו מלאכי השרת כיון שמקנאים לכבוד שמים ואדרבה בעיניהם הוא שבח, אבל הקב”ה לא ניחא ליה בפורענות מעשה ידיו.

קרא פחות
1

בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר”ז גרגרן וכו’ בפסחים פו ע”ב ועוד הרבה דברים במס’ דרך ארץ ובשו”ע או”ח, וכן לענין בגדים ...קרא עוד

בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר”ז גרגרן וכו’ בפסחים פו ע”ב ועוד הרבה דברים במס’ דרך ארץ ובשו”ע או”ח, וכן לענין בגדים אמרי’ בגדים שבשל בהם קדרה לרבו וכו’, ובגיטין ע’ לענין לאכול מעומד ולשתות מעומד, ועי’ ברמב”ם בהל’ דעות עוד ענייני דרך ארץ כגון שלא לרוץ וכו’, וכידוע שהרבה עניינים הם ממנהגי הע”ה שצריך להתנער מהם, וכן הזהירו שלא לילך בקומה זקופה שהוא ג”כ דרך גאוה ותן לחכם ויחכם עוד שלא להדמות לדרך גאוה וסכלות, ובגד אדום מבואר בפוסקים שהוא בגדד גאוה וחוצפה ופריצות, ומאידך גיסא כהנים לבשו בגדי לבן ללמד על מידת החסד כמבואר בספרים, ועוד מצינו בנזיר סד ע”ב שדרך גוים לקבור מיתיהם במיני אופנים משונים, ובערבי פסחים ידא אפותיא דרגא לשינתא ידע אוסיא דרגא לפחדא עי”ש במפרשים, ובירמיה מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו ומ”מ מלבד שהוא דרך פחד כמ”ש בירמיה שם מבואר שהוא גם דרך גאוה, ובסנהדרין ק ע”ב וברש”י שם הובא מספר בן סירא  וכשאדם מנהיג עצמו בתנועות של ירא”ש הדברים נקבעים בלב, ועי’ בדברי הפוסקים לענין להתנועע בתפילה והבאתי חלק מהדברים בתשובות אחרות, ובגמ’ מצינו על ר”ע כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ועי’ בדברי הגרי”ס ללמוד המוסר בשפתים דולקות כדי שיכנסו הדברים ללב דפעולות החיצונות וכו’.

ואפשר לחלק שפת גוף לג’ חלקים, דיש דברים הבאים מתת מודע כשאדם מרגיש או רוצה לבטא דבר, ויש באים מהמודע דהיינו תנועות שדרך לעשות כן כשמבטאים משהו מסוים, כגון הליכה בקומה זקופה שמבטא גאוה, ויש תנועות שנעשים מדרך המוסר כדי להרגיל עצמו בדבקות בדבר מסוים או בהרגש טוב.

ובעבר קניתי חיבור בשם כל עצמותי תאמרנה ללקט מקורות לעניני שפת הגוף מדברי חז”ל אך אינו לפני כעת.

קרא פחות
1

כן. מקורות: לכאורה כן דמאי שנא והרי בגמ’ [מו”ק יח ע”א] אי’ ג’ דברים נאמרו בציפרניים, ומשמע דבכל ציפרניים איירינן, וכ”ש שכ’ הרמ”א ביו”ד סי’ קטז שיש להחמיר בספק סכנה דחמירא סכנתא. וכן מש”כ באר”י (עץ חיים שער פרצופי הזו”ן פ”א) על יניקת ...קרא עוד

כן.

מקורות:

לכאורה כן דמאי שנא והרי בגמ’ [מו”ק יח ע”א] אי’ ג’ דברים נאמרו בציפרניים, ומשמע דבכל ציפרניים איירינן, וכ”ש שכ’ הרמ”א ביו”ד סי’ קטז שיש להחמיר בספק סכנה דחמירא סכנתא.

וכן מש”כ באר”י (עץ חיים שער פרצופי הזו”ן פ”א) על יניקת החיצונים מהציפרניים (ועי’ זוהר פ’ אחרי עט ע”א), ויש שכתבו להוציא על פי זה הלכה למעשה (עי’ בא”ח שנה א דברים יג), פשיטא דאין בזה חילוק בין גדולים לקטנים.

וכן מוכח בזוהר (ויקהל רח ע”ב) לגבי צורת הציפרניים של היום שהם מקום לחיצונים ולדינים כמבואר שם, ואין חילוק בין צורה זו בין גדולים לקטנים ע”פ המבואר שם.

וכן כתב הגרח”ק (אליבא דהלכתא גליון מ”ו עמ’ כו, שערי ציון ח”ב עמי תס”ג אות ד, מענה ר”ח עמוד מח) ובחידושי בתרא להגרח”פ שיינברג (חידושי בתרא על המשנ”ב סי’ רס סק”ו) דגם בציפרני קטן כך הדין.

ויש להוסיף דלפי השי’ שהוא מחמת מאיסות (יעוי’ במפרשי הגמ’ שם) א”כ פשיטא שאין חילוק בין ציפרני גדול לקטן, רק דהנידון כאן גם באופן שאין מאיסות, ואזי הנידון רק מצד רוח רעה, ובזה הנידון האם גם לקטן יש רוח רעה או דיוסיף דעת יוסיף מכאוב, והפשיטא כנ”ל דגם קטן בכלל קללה זו.

קרא פחות
1

יש להקדים דיש ב’ דינים, דיש דין בל תשחית ויש דין של ביזוי אוכלין, ומדין בל תשחית זה מבואר שאין איסור כלל כאשר אינו אוכל משהו (והבאתי דברי הפוסקים בזה בסוף התשובה ד”ה האם יש בל תשחית בהמנעות מלאכול אוכל ...קרא עוד

יש להקדים דיש ב’ דינים, דיש דין בל תשחית ויש דין של ביזוי אוכלין, ומדין בל תשחית זה מבואר שאין איסור כלל כאשר אינו אוכל משהו (והבאתי דברי הפוסקים בזה בסוף התשובה ד”ה האם יש בל תשחית בהמנעות מלאכול אוכל שאינו בריא, ועי’ גם חזו”א על הרמב”ם הל’ מלכים פ”ו ה”ח), ולכן אין איסור לעוטפו היטב בעיטוף אחד באופן שמגין עליו מפני האשפה ואז יוכל להניחו עם האשפה כמו שיתבאר.

וכמו כן דין זה של ביזוי אוכלין מעיקר הדין אפי’ לענין מעשה זריקה סגי שהוא באופן שאינו בא לידי מיאוס דהיינו כיסוי אחד מספיק, אולם מבואר במשנ”ב סי’ קעא סק”ט בשם הב”י שם ושאר פוסקים דבפת יש להזהר שלא לבצע בו מעשה זריקה אפי’ באופן שאינו בא לידי מיאוס, וכמבואר גם בסי’ קסז סקפ”ח, והוא דין מיוחד בפת.

אולם גם דין זה אינו מתייחס לצורת השלכת הפת לאשפה אלא לענין זריקת פת כמשמעה, דהיינו זריקתה באויר וכיו”ב, ועי’ בתענית במעשה דצלותא דרב יהודה.

ובאמת היה מקום לדון דהאיסור בפת במקום נקי הוא כשהפת עצמה מגולה ומושלכת במקום נקי, אבל בפת עצמה בשקית היה מקום לדון בזה, אבל בספר שיעורי מרן הגריש”א ברכות נ’ ע”ב עמ’ תקעב מבואר דלא שנא, וכן באיסור זריקת ספרים המבואר ביו”ד פשיטא דספר שהוא בתוך שקית אינו מתיר הזריקה דגם זריקה כזו היא ביזיון לספר.

ואמנם להשליכן במקום איבוד גמור שנמאסין (כגון להשליך אוכל טוב לפח אשפה הכולל דברים מאוסין) או שכלין עובר גם משום בל תשחית אם יש בהם כזית כמבואר במשנ”ב סי’ קפה סק”י, וגם משום ביזוי אוכלין כמבואר בשו”ע סי’ קעא ס”א.

ומשמע לפי מה שהביאו בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם שפוסקי זמנינו החמירו בזריקה לפח אפי’ בפחות מכזית, ולא עיינתי כעת בפנים המקורות שהביאו שם, אבל הזכירו שם בשם הגריש”א והגרי”י פישר והגרח”פ שיינברג דיש לעוטפם בשקית לפני זריקתם ואז סגי גם בכזית (וזאת הברכה סוף פ”ב בשם הני ג’ רבוותא הנ”ל).

וממילא ההנהגה להשליך לאשפה בב’ כיסויים לא נתבררה כל הצורך, וכבר לפני כעשר שנים רשמתי כן בגליון ספרי שיש לידע מקור מנהג זה.

ואמנם כנראה שאלו שהנהיגו הנהגה זו נהגו כן ע”פ דין ב’ כיסויים ספרים, וצריך תלמוד מה ההנהגה בזה, דאפי’ להניח ספר ע”ג קרקע א”צ מדינא כלי בתוך כלי וסגי בכלי אחד (וא”צ טפח אם אינו כליהן) כמ”ש בבה”ל ס”ס מג בשם המג”א, ומאידך גיסא כאן לא שייך לדין תשה”מ בסי’ מ ס”ג, ואפי’ בהכ”ס קיל מתשה”מ כמבואר בסי’ מג ס”ו ובמשנ”ב שם, ועי’ גם בביאור הלכה בסי’ מ ד”ה אסור שם מה שתמה על הדרך החיים שהחמיר בזה לענין עשיית צרכיו, [וצע”ק דבמשנ”ב סי’ מ סק”ה נקט כהדה”ח בפשיטות], וגם להדה”ח לענין צואה כמדומה שמודה דסגי בכיסוי אחד גרידא דלא עדיף מק”ש, ובערוה פשיטא דמהני כיסוי אחד, מאידך גיסא בספרים לא יועיל זריקה לאשפה בב’ כיסויין כיון שטעונין גניזה, ואילו באוכלין ופת אין בהם דין גניזה כלל, ועושה אדם כל צרכו בפת כמ”ש ריש סי’ קעא ועי”ש בבה”ל דדעת רשב”א דמותר לסמוך אף קערה ריקנית בפת, וממילא הדמיון בזה צריך תלמוד, וכנראה שהיא הנהגת חומרא בעלמא.

ואמנם לענין איבוד תרומה או חלה אם מהני השלכתה לאשפה בב’ כיסויים הוא נידון בפנ”ע אבל כאן הנידון בבל תשחית בפת של חולין.

ושוב ראיתי בשו”ת שש משזר ח”ג סי’ ה שהזכיר ענין זה של ב’ כיסויים וציין שם לספרו חלקת השדה חלק שלישי בהפרשת חלה סימנים א ב ובחלק ד הפרשת חלה סימנים א ב ולספרו תבואת השדה פ”ט ס”י ובקצירת השדה מהדו”ק פט”ו סעי’ יא שהביא עוד דעות בזה, עי”ש מה שכתב בזה דעתו, ואני כתבתי לעיל הנלענ”ד.

קרא פחות
1

**** יתכן ליישב לפמ”ש במקובלים ובאר”י דעיקר בקשות של ימים נוראים הם על כבוד מלכות שמים ומאחר שרוב ברכת המזון מדבר בשבח טובות שגומל אותנו הקב”ה ובקשות שיגמלנו טובות לכך אינו המקום להזכיר עיקר ענין עשי”ת. ולפ”ז מיושב למה בתפילה מבקשין בג’ ...קרא עוד

****

יתכן ליישב לפמ”ש במקובלים ובאר”י דעיקר בקשות של ימים נוראים הם על כבוד מלכות שמים ומאחר שרוב ברכת המזון מדבר בשבח טובות שגומל אותנו הקב”ה ובקשות שיגמלנו טובות לכך אינו המקום להזכיר עיקר ענין עשי”ת.

ולפ”ז מיושב למה בתפילה מבקשין בג’ ראשונות ואחרונות, אע”ג שהם שבח ולא בקשה, דראשונות לעבד וכו’ אחרונות לעבד וכו’, ובתוס’ במגילה ד ע”א ד”ה פסק משמע דעיקר הדעה שאף בקשת ציבור א”א בג’ אחרונות אפי’ בנוסח קבוע לפורים (ואמנם בשו”ע נקט דלצורך ציבור שרי להוסיף גם בג’ ראשונות ואחרונות), א”כ צ”ל דבקשות הללו של עשי”ת הם על מלכות שמים.

וצ”ע דהרי רוב הבקשות הם על חיים, וא”כ היאך נאמר דהכונה על מלכות שמים.

ויש ליישב על חיים רוחניים כמ”ש לו ישמעאל יחיה לפניך ביראתך, וכמו שהזכירו ע”ז קרא כי עמך מקור חיים, וכמ”ש בירושלמי דשלהי כלאים ובעוד דוכתי וכי ארץ ישראל ארצות החיים היא והלא אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה וקיסרין וחברותיה תמן זולא תמן שובעא וכו’, אלא ארץ שמתיה חיים תחילה, ולעניינו הכונה לחיי עולם.

וכן זוכר יצוריו לרחמים וכן וכתוב לחיים, וכן בספר חיים, אבל שים שלום שהוא גם בקשות כיון שהוא חיתום התפילה נזכרו בזה עוד בקשות גם בהוספה לעשי”ת.

ויש לציין בזה דעיקר ההוספה מדינא דגמ’ בעשי”ת היא רק המלך הקדוש והמלך המשפט כיון דעיקר ההזכרה בעשי”ת הוא על ענין מלכות שמים, וזה שייך יותר לתפילה מבהמ”ז כמו שנתבאר.

וההוספות שלנו הם מתקנת הגאונים, ומ”מ הוסיפו כבעיקר התקנה רק בתפילה.

ובנוסח התימני והרמב”ם מוסיפין ובכן תן פחדך בכל עשי”ת כיון שכל זה הוא בקשת מלכות שמים, וגם מתפללים על מפלת מלכות הרשעה, שבנוסח רמב”ם ותימן גריס ומלכות עליזה מהרה תעקר ותשבור, בוכן תן פחדך, ואפשר שסוברים שכ”ז מנוסח המלך הקדוש לכתחילה ולא לעיכובא.

עוד יתכן לומר בשינוי באופן אחר קצת, דאזכרות דעשרת ימי תשובה הם בקשות כלליות, והנה עיקר בהמ”ז נתקן עיקרו שבח על המזון ולכך אנו מזכירים בבהמ”ז לכל היות בקשות רק על המזון או שבחים גם כלליים ומ”מ גם אזכרות היום הם שבח, כגון אזכרת שבת ויו”ט, משא”כ אזכרות דעשרי”ת הם אזכרות של בקשה, וזה אינו שייך לברכת המזון דבקשות אלו אינן שבח ואינן בקשה על המזון, אבל תפילה עיקרה נתקן לבקשה ולרחמים ולכן אף דג’ ראשונות ואחרונים עיקרן לשבח מ”מ מישך שייכי לבקשה.

קרא פחות
1

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין. מקורות: אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם רוצה להפיח עליו להתרחק ...קרא עוד

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין.

מקורות:

אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם רוצה להפיח עליו להתרחק מן הספרים ולא ישן כנגד הספרים שמא יפיח כנגדם, וכ”כ ברמ”א סי’ תריט ס”ו שטוב שלא ישן ליד ארון הקודש.

ומ”מ לענין עיקר דינא עי’ שו”ע או”ח ס”ס מד ומשנ”ב שם סק”ז, דרק לענין שינה החמירו שמא יפלו מידו, וטעם זה הוא מפרש”י בסוכה כו ע”א, אבל מצד הפחה משמע שלא חשו כשהן בידו, מדלא אמרו שאסור לישן בהם כשהן בידו שמא יפיח בהן.
(ומיהו לפי מה שהביא המג”א בשם בעל העיטור והובא להלן יש ליישב דנקט חדא מתרי טעמי עי”ש, וכ”ש אם נימא דדעת רש”י כבעל העיטור כדלהלן).

ובכרוכין בידו התיר שם השו”ע אפי’ לישן שינת קבע דבזה אין חשש לנפילה.

ולהדיא מבואר במשנ”ב סי’ קב סק”ג שאפי’ מונחין התפילין עליו שלא במקומן מעיקר הדין בשעת הדחק ליכא איסורא להפיח (ויש קצת אחרונים שהקילו אפי’ ביותר מזה, עי’ אשל אברהם מבוטשאטש סי’ לח ס”ב לענין מכוון שלא לצאת בהם וכן באילת השחר שבת מט ע”א, ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנחת תפילין בלילה כשמכוון שלא לצאת בהם).

ודברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ קג הם רק בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אסור כדברי הס”ח הנ”ל, ועי’ בבית ברוך על החי”א כלל יא אות שו מה שהעיר עוד מענין זה כשהתפילין אינם מהודקים שיש לחשוש לצד שזה נחשב מונח במקומו עי”ש וזהו דלא כהא”א מבוטשאטש שהקיל בזה, ושם בבית ברוך כ’ דאפשר דיש להחמיר אפי’ במונחין שלא במקומן, וע”ע מנח”י ח”ו סי’ קג.

אמנם דעת בעל העיטור [הל’ תפילין ח”ו ס ע”ג]  המובא במג”א ס”ס מד דבתפילין כל עוד שאוחזן בלא נרתיקן חיישי’ להפחה, ומשמע בדברי המג”א שם דמפרש כן גם בדעת רמ”א, וצ”ב דהרמ”א שם משמע שמודה לשו”ע בדינא דאם הם בלא נרתיקן וכרוכים בידו שרי, והרי לבעל העיטור לכאורה באופן זה חיישי’ להפחה.

ויש לציין דלפי לשון בעל העיטור המובא בב”י בס”ס מד אין הכרח ברור דשהן בידו בלא נרתיקן שרי, דבעל העיטור כ’ וז”ל, הא דאמרינן שלא יפיח בהם דוקא כשהן בראשו אבל כשהן בנרתיקן לא קאמר ופשוט הוא עכ”ל, והנה לא נחית למצב הביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן, ואפשר דמחמת זה כ’ הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, דהרי אם היה בעל העיטור מכריע להדיא דשלא בראשו ושלא בנרתיקן חיישי’ להפחה לא היה הב”י נוקט שדבריו פשוטין, אלא דבר פשוט דדברי הב”י קאי רק על מה שכ’ בעל העיטור שכשהן בנרתיקן אין חשש, וממילא לכאורה למד הב”י בדברי בעל העיטור דכל שמונחין שלא במקומן חשיבי כמונחין בנרתיקן גם לענין זה, ולכך כתב הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, ולא חלק עליו כלל.

אבל במג”א אכן נראה שהבין בבעל העיטור כמו שכתבתי בשמו, אע”פ שלא כתב כן להדיא, מ”מ מוכח במג”א שחילק באופן שהתפילין אינן בראשו אם הם בנרתיקן או לא אם חיישי’ להפחה או לא, דהרי קאי על דברי הרמ”א שמחלק בין אם הם בנרתיקן או לא לענין אי חיישי’ להפחה או לא, וע”ז קאמר שכשהן בנרתיקן גם להפחה לא חיישי’ כדברי בעל העיטור.

ולהמג”א הבעל העיטור שלא הזכיר מצב ביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן אפשר משום שכל שאינן בנרתיקן חשיב ביזיון ועדיין צע”ק למה נקט בראשו שהרי הוא חמור יותר מבידו בלא נרתיקן, וא”כ ממ”ט נקט בעל העיטור האופן של האיסור בכה”ג.

ויעוי’ גם ברש”י סוכה כו ע”א גבי דפריס סודרא משמע שיש איסור לאחוז תפילין בידו כשחושש להפחה, דנזכר שם שההיתר הוא רק בפריס סודרא, וכדברי בעל העיטור הנ”ל, וטעם ההיתר באופן זה פרש”י משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומשמע שמעיקרו הוא דבר אסור והותר רק באופן זה, ודוחק לומר דמיירי באופן שאין חשש נפילה (וכפירוש התוס’ רי”ד בסוכה שם המובא בעה”ש כאן שפריסת הסודרא הוא כדי שלא יהיה חשש נפילה), דמה שייך לא נתנה תורה וכו’ הרי אין כאן שום סרך איסור שהיה צד לאסור מחמת זה, ועוד דבפרש”י בברכות כד אי’ לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה ואין אנו יכולים להזהר כ”כ וכו’ עי”ש, וא”כ רגלים לדבר שכאן נזכר ענין זה לענין הפחה דאינה שייכת במלאכי השרת.

ובאמת בשוע”ר בסי’ מד הביא שיש דעה דחיישי’ להפחה שאסור לישן אצל התפילין שינת קבע עד שיפרוס סודר עליהם [והוא פרש”י הנ”ל ממש], רק כתב דהעיקר כדעת השו”ע עי”ש.

ויעוי’ בב”י שי’ הרמב”ם בביאור הסוגיא, ולפי מה שנתבאר ראוי להקפיד לפנים משורת הדין כדברי הס”ח והרמ”א הנ”ל, וכ”כ באבני ישפה ח”ס סי’ סח סק”ב בשם הגריש”א להחמיר שלא להפיח כשאוחז ס”ת בידו, וע”ע בסי’ מג ס”א, וכן מסברא יש מקום לומר דיש ללמוד מדין מרגלותיו בברכות סוף דף כג דלעניינו לכה”פ טוב שלא יפיח בידו.

והנה לפי מה שנתבאר שהפחה בתפילין בידו מעיקר הדין אין בזה איסור לרוב הפוסקים, א”כ לכאורה ס”ת הוא כמותו מלשון הגמ’ בברכות כג ע”ב לא יאחוז וכו’ עי”ש, שמשוה דינם להדדי לענין המבואר שם (שאינו ממש שייך לכאן עי’ בפרטי דין זה בסי’ מג הנ”ל), וגם הרמ”א הנ”ל בסי’ תריט אינו מעיקר דינא שלא כתב אלא וטוב לישן רחוק מן הארון.

וגוף דין זה שכשהוא סגור בכלי אין בזה איסור לכו”ע כן מבואר גם בסי’ מג ס”ד לגבי עשיית צרכיו, אף דמשם אין ראיה לגמרי לענייננו, דשם יש קולא משום מעשה שהיה כמ”ש בגמ’.

קרא פחות
1

ראיתי בשם הגריש”א (עץ השדה פרק יח הערה כא) דגם מה שאמרו אין מעבירין על האוכלין אינו באופן שהפת מונחת על הארץ שבמצב זה אדם לא יאכלנה בזמנינו, ויש להוסיף דגם לגבי טומאה איכא למ”ד שאם נמאסה לגר משתנה דינה, ...קרא עוד

ראיתי בשם הגריש”א (עץ השדה פרק יח הערה כא) דגם מה שאמרו אין מעבירין על האוכלין אינו באופן שהפת מונחת על הארץ שבמצב זה אדם לא יאכלנה בזמנינו, ויש להוסיף דגם לגבי טומאה איכא למ”ד שאם נמאסה לגר משתנה דינה, וגם לענין חמץ נוקשה בפסח נשתנה דינו אם אינו ראוי, ועי’ עוד חו”ד ריש סי’ קג, ולכן היוצא מכ”ז שדבר שהיה בעבר אוכל וכיום אינו אוכל אין לו חשיבות של אוכל או של פת.

ועי’ פמ”ג סי’ קעא באשל אברהם סק”ג שדבש שאינו ראוי לאכילה אין בו משום ביזוי אוכלין, וע”ע בשעה”צ סק”כ דיש שיטה שסוברת שחיטין לא חשיבי אוכל לענין המבואר שם עי”ש, ועי’ במאירי ברכות נ ע”ב שכתב מעין זה דהחיטים עדיין לא הוכנו לאכילה שלא נעשו קליות.

ועוד ראיתי בשם הגריש”א (הובא בעץ השדה סי’ טז הערה יג וכן בסי’ יז בהערה) דשיירי משקין שאין דרך בני אדם לשתותן ועומדין לזריקה מותר ליטול בהם מים אחרונים, דאין בהם חשיבות של משקין.

קרא פחות
1