גוי

לכאורה מאחר שהחמץ אינו ראוי לאכילת כלב ואפי' חמץ נוקשה אינו, א"כ מה הצד לאסור בזה, ובפשטות הוא רק מצד הידורים שנהגו בפסח יותר מן הדין כעין מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין מנהג החזו"א במכירת החמץ שבבליעות הכלים, כמו שביארוהו תלמידיו וכמו שאמר גם הגרשז"א, ולכן גם לענין חומרי ניקוי חשש לזה.

ואם נימא שהקפידא היתה רק בחומרי ניקוי הנקנים בפסח אולי חשש שנהנים מהנאה מתערובת חמץ שנפסל לכלב לאחר זמן איסורו שבזה אסור בהנאה אפי' אם נקנה מגוי לאחר זמן איסורו (כדעת המשנ"ב סי' תמב סקמ"ד וחזו"א או"ח סי' קטז סקי"א דלא כבית אפרים או"ח סו"ס קלה וחי' חת"ס הל' פסח סק"ג וסק"ח שהקילו בזה), וכ"ש שאם קונה מישראל באופן שנוצר התערובת לאחר זמנו שאפי' חיוב ביעור יש בו כמ"ש במשנ"ב סי' תמב סק"ט וכ"ש שאסור ליהנות ממנו, (ובשל גוי יש רק איסור הנאה ואין חוב ביעור כמשנ"ת הטעם בחזו"א שם).

והנה לפי מה שהובא בספר אשרי האיש (ח"ג פנ"ח אות טו) החילוק שהובא שם בין אם מנקה בחומרים אלו את ביתו לפני פסח או בפסח, ולפי הנ"ל החילוק הוא אם קנה את החומר לפני פסח או בפסח ולא נראה שזה החילוק, אלא טעם ההיתר באופן שניקה בהם את ביתו לפני פסח הוא טעם אחר, כמ"ש בסי' תמב סקט"ו לענין חמץ שנדבק בניירות לפני פסח וכמשנ"ת בחזו"א סי' טז סקי"ד שהוא כבר נעשה חלק מהנייר כחמץ שייחדוהו לישיבה וטח בטיט כמ"ש בשו"ע שם ס"ט, ויל"ע בזה.

או יש לומר דאפי' מיירי באופן שכבר אי אפשר ליהנות מהחמץ בדרך אכילה אבל עומד לריח (כגון חומר ניקוי שיש בו ריח אם מעט ואם הרבה) ויתכן שחשש לריח הבא מחמת החמץ, ואולי יש בזה בעי' של אחשיבה לחמץ להנאת ריח, ובזה נכנסים לנידון האחרונים האם שייך אחשביה בחמץ לענין עישון חמץ, יעוי' בבית מאיר סי' תסז ס"ח ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רמב ומור וקציעה ס"ס תמב וחוט שני עמ' צז, ויש לציין דהיא חומרא על חומרא, דאפי' בסיכה אין מוסכם לכל הפוסקים שאומרים אחשביה, וכ"ש בעישון שאינו מוסכם, וגם יש לדון אלו שהחמירו בעישון אם עשן שנכנס לגופו הוא יותר חמור מריח ולא עיינתי בזה כעת.

ועי' בחוט שני שם שכ' לגבי סיגריות שגם אם אין אחשביה אבל יש הנאה מחמץ ויל"ע המציאות מה המצב הסיגריות דלכאורה גם שם נפסל מאכילת כלב.

ובתמצית ההלכות לידידי הגר"ד קולדצקי (סי' תמב סעי' קכב אות ג') הביא טעם החומרא בזה משום שיש סוברים שהיתר החמץ שנפסל מאכילת כלב הוא רק אם נפסל לאכילת כלב מחמת עצמו ולא אם נפסל מחמת תערובת דברים אחרים עכ"ד, ושיטה זו היא שי' החוות דעת יו"ד ריש סי' קג ביאורים סק"א.

(כלומר החוו"ד סובר שהיתר זה הוא אינו כאשר החמץ נפסל לאכילה מחמת דבר חיצוני.

ותמצית דברי החו"ד שם הם שהאיסור לא פקע אם נתערב באיסור דבר מר ורק בינתיים אין עליו המלקות אם אכלו משום שהוא שלא כדרך הנאתו ולכן אם יחזור וימתקנו יחזור למה שהיה, משא"כ אם נתקלקל האיסור מעצמו אז נתבטל איסורו.

לגבי הקושיא שכתבת דיברתי עם כמה ת"ח ונראה שמה שנוטים ליישב דברי החו"ד דבתריאקה וכו' מכיון שהתערובת נעשתה קודם זמן איסורו אין בזה איסור הנאה לאחר זמן איסורו דלא חל האיסור, ואע"פ שיש כאן איסור כבוי לפי הגדרת החוו"ד, מ"מ הנח לחמץ דגם בטח בטיט כך הדין שאינו חוזר ונאסר בפסח דאין על זה שם אוכל, ומ"מ הגרי"ש יתכן שהיה לו ביאור אחר בדברי החו"ד).

ויעוי' בשיעורי קנה בושם על הל' פסח שהביא שם סברא שיש חומרי ניקוי שבמגע במים החומרים מתפרקים עי"ש מש"כ בזה, וכעי"ז הובא בשם גדולי ההוראה בגלאט תשס"ח עמ' 187, ויתכן שכוונתם להגריש"א גופיה, והוא דומה קצת לנידון הפוסקים על ג'לטין ממקורות לא כשרים שנפסלו מאכילת כלב וחזרו והוכשרו, ובתשובות של הרב נבנצל ראיתי שהכחיש לגמרי המקום לחוש לחשש מעין זה, וכנראה שהוא דבר שתלוי בבירור המציאות בכל מוצר לגופו, האם יש תופעה כזו במקרה נגיש ורגיל שהחלקים יתפרקו שוב באופן שיחזור חלק מן החמץ להיות ראוי לאכילה, או לא, ואני איני בקיא במציאות בזה, ובקובץ גלאט תש"ס עמ' 40 הפנו למאמר של כימאי בשם ד"ר אליהו ליכט שהאריך בנושא הבעיות של חומרי ניקוי בפסח ואין המאמר תחת ידי.

(כלומר החשש הוא שהחמץ עשוי לחזור להיות ראוי לאכילה, משום שלמרות שהוא עבר תהליך של ערבוב חומרים שפסלו אותו מאכילה מ"מ החומרים עשויים להתפרק והחמץ יחזור להיות ראוי לאכילה, וזה יהיה תלוי בכמה נידונים (כמו הנידון האם חמץ שנפסל לכלב וחזר ונראה לאכילה הוא היתר או איסור), ולפי מה שהבנתי יש הטוענים שיש סימוכין לטענה זו במציאות שבשטח, ואיני בקי במציאות בזה.
).

יש לציין שבמקרה הנוכחי המצבר עשה רעש משונה באמצע הלילה וכמה מכשירי חשמל כבדי צריכה יחד עמו בבית נדלקו ונכבו כעין הבהוב כל הזמן ועשו רעש גדול ומשונה כולם יחד, ודבר זה גרם לפחד לנוכחים, שהמצבר עומד לפני פיצוץ, עכ"פ לאנשים שאין להם הבנה בחשמל, וכבר התכוננו לשריפה מכל המובנים (ולא היה מוטל עליהם לברר היכן יש מומחים בשעה מאוחרת לברר האם יש בזה סכנה כיון שהזמן היה קצוב והשואל הרי זה שופך דמים כמ"ש באו"ח שכח ב).

ויש לציין שכ' האג"מ שמי שמפחד אף מדבר שאין דרך החכמים לפחד ממנו אבל כל שאין דרך להוכיח שאין כאן שום חשש והוא מפחד באמת עי"ש מש"כ בזה.

ולגופו של ענין במידה ויש חשש אמיתי שהמצברים עומדים לפני פיצוץ חשמל יש כאן סכנת נפשות, גם אם יתרחקו משם כל הסובבים את החשמל, לפי מה שפסק הרמ"א ס"ס שלד שדליקה בזמנינו יש בו משום פקו"נ, וכמ"ש החזו"א דגם האידנא [ארחות רבינו ח"א קסד וראה עוד בחוט שני ח"ב לה ג א ובביאורים ומוספים על הרמ"א שם].

ולענין אם יכבו כל מפסק בנפרד או רק את המפסק הראשי פשוט שמה שמותר להם הוא לכבות רק את המפסק הראשי וכמבואר בשו"ע שכח טז לענין תלישת גרוגרות עי"ש, ואפי' שאם כשיכבו חלק מהדברים, המצבר בודאות יצא מכלל סכנה, ואף שיאמרו שזה עדיף להם כדי שיוכלו להשתמש במצבר למה שיישאר דלוק, אעפ"כ אי אפשר להתיר להרבות במלאכת שבת לצורך דבר שאינו פיקוח נפש.

ולענין אם יש שם גוי ויכול לעשות זאת במקום בודאי עדיף לעשות על ידי גוי לפ"ד הרמ"א שכח יב, וכן אם יש שם קטן עדיף על ידי קטן כמ"ש המשנ"ב שם סקל"ו.

ולענין לכבות החשמל על ידי שינוי אע"פ שאינו מוסכם לכו"ע שבמלאכה מסוג זה מועיל שינוי, ויש דעות שרק בכתיבה והוצאה הדין כך כמ"ש באו"ז [והרב גנחובסקי האריך בזה], מ"מ ודאי שלעשות בשינוי גם במלאכה זו יש בו הקל הקל, כיון שלחלק מהפוסקים ודאי הועיל שאינו דאורייתא, ובפרט שכך נפסק להלכה שמלאכה בשינוי אינו דאורייתא, וכמ"ש הרמ"א הנ"ל שאם אפשר לעשות על ידי שינוי עושה וקאי בכל המלאכות.

מה שציינתם לדברי הגרשז"א (ראה שש"כ פרק לב סעי' סה הערה קס"ו, ובשו"ת מנחת שלמה קמא סי' ז') שאין אדם צריך לוותר ממון משלו כדי שימנע חבירו מלחלל שבת, יש לציין שיש סברא כעין זה לגבי טומאת כהן ברמ"א ביו"ד הל' אבילות שהזכיר שאע"פ שאם יש אחרים שיטפלו במת כל צרכו אין זה מת מצוה אבל אם הכהן אינו מוצא אלא בדמים ממילא דין המת כמת מצוה ויכול הכהן להיטמא, ואינו מחוייב להוציא דמים, ואעפ"כ יש מקום לחלק בין אם הצלת הממון הוא דרך לשנות את המצב ובפועל עושה כרגע רק לצורך ההיתר (הפיקו"נ או המת מצוה) לבין אופן שמצד המצב כרגע הצורך של ההיתר (הפיקו"נ או המת מצוה) אינו כרוך בו איסורים נוספים אם לא לצורך הצלת ממון (או נוחות) שדורש איסורים נוספים, דכיון שהמצד המצב כרגע שלא נדרש ממנו לטפל בחשמל יותר מצורך ההיתר ומרבה בטיפול לצורך הממון (או הנוחות) וזה כבר אינו אותו הדבר ממש (כלומר להרבות במעשה עצמו שעושה, לצורך ממון או נוחות, זה לא בהכרח אותו הדין שמצינו שאינו מוטל עליו לשנות את המצב על ידי פתרון של איבוד ממון), וגם יתכן לחלק בין איבוד ממון לבין נוחות שיתכן שנוחות כן נדרשת מן האדם לוותר עליו לצורך מניעת חילול שבת של פיקו"נ גם לפי סברת הגרשז"א (ועכ"פ ויתור על נוחות מראש נזכר בגמ' בנדה על חסידים הראשונים וכו' ובדברי הספר חסידים סי' תתנה המובאים במשנ"ב סי' של סק"א, ואמנם שם הוא מידת חסידות, אבל שם מיירי בויתור על נוחות מראש, אבל ויתור על נוחות בשעת הטיפול בפיקו"נ הוא ענין אחר).

ועי' גם בדברי החי"א ח"ב כלל מה מו סט"ו המובאים במשנ"ב סי' שכט סק"ב דמבואר שם שאם יש קטן שאפשר להוציאו לרה"ר הוא עדיף מלכבות דליקה, ואע"פ שזה ודאי שאם יכבה את הדליקה עי"ז יציל ממנו, וגם אלו שחלקו עליו במשנ"ב שם הוא רק מחמת הנידון בהגדרת הקל הקל מה נחשב קל יותר עי"ש.

ויש לציין גם לדברי הגמ' ביומא פד ע"ב לגבי ואע"ג דקא מתקן דרגא וכו' ושאר האופנים שנתבארו שם דמבואר שם שאע"פ שהוא מתקן לצרכו הותר לו החילול שבת אבל לא באופן שמלכתחילה מרבה בשביל דבר שאינו צורך פיקוח נפש, ובמשנ"ב סי' שכח סקל"ח הוסיף על דין הגמ' הנ"ל דההיתר הוא דוקא שאינו מכוון לזה וציין שם בשעה"צ שהוא מחלוקת הפוסקים, אך הוסיף שם בשעה"צ דלכו"ע אסור להוסיף בשביל זה במלאכה ושכן נראה ברור, וכמובן שאין כוונת המשנ"ב שעושה מלאכה נוספת נפרדת בשביל המטרה שלו שאינה נצרכת, אלא שמרבה לצורך טובת עצמו במלאכה שעושה לצורך ההצלה.

וכן בסי' שיח המבשל בשבת לצורך חולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ושם כמובן אסור להרבות לבריא לא רק במקרה שהוא רק הרווחה אלא גם באופן שהוא מניעת נזק כגון שהבשר עומד להתקלקל, ג"כ אסור להרבות לבריא, אפי' שהבישול הוא מעשה אחד, וכמו כן אם יש אפשרות לשחוט בהמה בריאה או לשחוט בהמה מסוכנת באופן שיצטרך לחלל שבת עוד על המסוכנת לצורך הבדיקה מסתבר שלא יתירו לו לשחוט את המסוכנת אפי' שיש לו הפסד, וזה כלול באיסור להרבות לבריא.

וגם בשם הגרשז"א הובא שאם החולה צריך נורה ואפשר להדליק נורה גדולה יותר להרווחה זה לא מתיר את זה וצריך להדליק נורה קטנה יותר [ראה שש"כ מהדו"ח פרק לב סכ"ז והערה קעח ע"פ אבנ"ז או"ח סי' עט והר צבי סי' קעז].

ולענין האיסור להרבות בב"י סי' שיח הביא ב' דעות אם הוא דאורייתא או דרבנן והמשנ"ב שם סקי"ג נקט שהוא דאורייתא (ויש בזה לכאורה סתירות בספרי המשנ"ב עי' במשנה אחרונה שם), אבל בניד"ד של כיבוי המתגים אם נימא דכיבוי הוא איסור דאורייתא א"כ להרבות בכיבוי מתגים הוא ודאי דאורייתא.

וכן בסי' שכח סט"ז מבואר דאם יש עוקץ אחד שיש בו ג' תאנים ועוקץ א' שיש בו ב' תאנים וצריכין רק ב' תאנים קוצצים העוקץ של הב' תאנים, והוסיף שם המשנ"ב בשם החי"א שמזה יש ללמוד בכל דבר לצמצם כגון בבישול שלא להוסיף בבישול, וכ"ש בניד"ד שאין להרבות בפעולות.

ועי' שם בביאור הלכה סט"ו דאם אין צורך בשני בני אדם אסור לעשות המלאכה בב' בני אדם אלא רק באדם אחד כדי למעט במלאכה.

לגבי חשמל אם הוא דאורייתא או דרבנן, רוב פוסקי זמנינו הנודעים נקטו שחשמל הוא דאורייתא כהחזו"א והגריש"א והגרנ"ק ועוד, למרות שיש שנחלקו בהגדרת המלאכה, אבל לגבי מלאכה שאצל"ג יש חילוקים בסוגיות בין בונה למבעיר, ואמנם דרבנן של מלאכה שאצל"ג הוא חמור יותר משאר דרבנן כמבואר בפוסקים וגם מחמת שיש פוסקים כהרמב"ם שפסקו שמלאכה שאצל"ג הוא ג"כ דאורייתא, אבל גם באיסור דרבנן אסור להרבות כמבואר לעיל דכל ריבוי בשיעורין י"א שהוא דרבנן, וגם לשי' הראשונים (הפמ"ג בסי' שיח ע"פ הרשב"א) שלא גוזרים לאסור לבריא אם הגזירה היא רק מחמת ריבוי בשיעורין של דרבנן, אבל הריבוי בשיעורין עצמו אסור גם בדרבנן כמבואר לענין התאנים הנ"ל דסי' שכח וכמבואר בפמ"ג הנ"ל דסי' שיח גופא דלענין התאנים אין גוזרים מחמתו משום שהוא איסור דרבנן אבל איסורא דרבנן מיהא איכא.

וגם בגוף דברי הגרשז"א שציינתם הנה מאחר ואם שם מיירי בגופים נפרדים (לפי אשר היה נשמע מדבריכם) יותר מובן דבס"ה אין הראשון מחוייב בהקל הקל המוטל על האדם השני, וכל החיוב המוטל על הראשון הוא אפרושי מאיסורא, וזה לא שייך כשלגבי השני הוא היתר גמור, משא"כ כשכל הנידון כלפי האדם עצמו יש כאן הקל הקל.

הנה זה ברור ששמועות טובות נתקן רק על טובות שלו, ולא על טובות של גוים, ואע"פ שמצינו ברכת דיין האמת על הרואה בית ישראל בחורבנן, מכל מקום הרי על הרואה בתי נכרים בחורבנן הרי אינו אומר כן ואדרבה אומר אל נקמות ה', ויותר מזה הרואה בתי גוים ביישובן צריך לומר בית גאים יסח ה' (סי' רכד ס"י וסי"א) וגם אם שמח בזה צריך לעקור השמחה מלבו שהרי הטוב האמיתי נקבע ע"פ התורה.

ויש להוסיף עוד דבגמ' בר"ה גבי מלכויות זכרונות ושופרות בדף לב ע"א ע"ב אמרי' דאין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות של ישראל אבל מזכיר מלכויות זכרונות ושופרות של פורענות של גוים עי"ש.

ואם היה מותר לשמוח בשמחתן כ"ש שהיה מותר ליתן להם מתנת חינם אבל כבר כתיב לא תחנם (ע"ז ד"ך ויו"ד סי' קנא ס"י) שרצון התורה שלא נדבק בהם כלל, אלא כענין שנאמר לראות בטובת בחיריך לשמוח בשמחת גויך (היינו ישראל שהם גוי אחד בארץ) להתהלל עם נחלתך (תהלים קו, ה) ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד, י).

ואפי' לומר כמה נאה גוי זה אסור לומר כמ"ש בגמ' ע"ז שם.

ובירושלמי רפ"ה דברכות מקשה היאך מסיים בישעי' בקרא והיו דיראון לכל בשר דהרי אין מסיימין בדבר רע, ותירצו בירושלמי שם בגוים היא עסיקינן, והיינו דמאחר דמיירי במפלתן של גוים הוא טוב ואינו רע, ועי"ש עוד וכן בפסיקתא דר"כ עם ביאורי.

וממילא כיון דלא אריך לשמח בשמחת הגוים א"כ מה שהוא שמח בזה אינו אריך ואין ברכה על דבר שאינו טוב.

ולא דמי לככה לו בעולמו שהוא שמח במעשי ה' עי' בע"ז שם דמתרץ אודויי הוא דקא מודה ובתוס' שם בשם ירושלמי דברכת ככה לו בעולמו מברכין אפי' על סוס נאה או גמל נאה.

ומ"מ אם משמחו מחמת שתצא מזה טובה לישראל היה מקום לעורר שיצטרך לברך רק דבפועל אינו מברך על הטובה כשאמור לצאת כל שלא יצא בפועל כמ"ש בפ"ט דברכות ובשו"ע או"ח סי' רכג עי"ש (ובתשובה אחרת לגבי שריפה בבית כתבתי ההגדרות בזה מתי נאמר דין זה), וכמו שביארתי בתשובה על שאלתך לענין ברכת הטוב והמטיב על נשיא אירן דאין הברכה אלא כשמסתיים הדבר הנצרך כמו שנתבאר שם ע"פ דברי הפוסקים.

להוציא כמה שאפשר על ידי סבון ומה שנשאר אינו חוצץ.

מקורות: אאמו”ר בבנין בית נאמן פרק יז סק”ל בשם חוט שני ספי”ז.

מכתב מלאחר זמן השייך לתשובה זו

מכתב שהשבתי על מאמר שנשלח אלי מחכ”א בענין היתר לדלדולי עור שפירשו רובן

מש”כ כת”ר בדעת החסדי דוד שחילק בין אבר ובשר המדולדלין וציפורן שפירשה מיעוטה שאין מניחתן ליפול לבד ובציפורן שפירשה מיעוטה שמניחתה ליפול לבד, ולפ”ז כתב כת”ר לדמות את דלדולי העור שפירשו רובן לציפורן שפירשה רובה שלא תחצוץ.

לא הבנתי דסו”ס הרי המציאות כיום שדלדול עור מפריע ואין מניחתן ליפול לבד, ובאמת גם בזמנם ז”ל היה שייך להסיר דלדולי העור כמו שנקט המשנ”ב דיש אופנים שיתחייב בהן מדאורייתא, ובאמת גם בציפרניים משמע בסוגיות בהל’ שבת דבד”כ היו מסירין על ידי כלי, ואולי סגי להחס”ד שכיון שבשעת הדחק אין מדקדקין בזה כיון שעשוי לנשור לבד, ממילא לא חשיב ליה חציצה, ואולי באמת נשתנה המציאות בזה ודרך להקפיד היום יותר כמו שרמז כת”ר, ויל”ע.

ועכ”פ באופן שהטובל אומר שהוא מקפיד על זה ורוצה להוריד ורק אינו יכול מחמת חילול שבת בודאי שלא שייך לומר שום סברא שנזכרה בפוסקים על אומדנא דמקפיד, דאפי’ בציפורן נקט הרמ”א בסי’ קצח ס”כ (ויעוי’ להלן) דהאידנא השתנה הדין כיון שמסירין אותו אפי’ שההסרה נעשית רק לצורך מצוה בלבד, וכ”ש בזה דודאי מודו להרמ”א בזה גם החולקים.

מה שכתב כת”ר באופן כללי שיש ללמוד לחלק מהדעות קולא מציפורן לדלדולי עור, יש להעיר שאם העור כבר יבש ואינו חי כלל מהגוף אינו ממש דומה לנידון הציפורן ולא לנידון אבר ובשר המדולדלין, וכשדבר יבש לגמרי ואינו חי וגדל מהגוף כלל ומקפיד עליו ק”ק לומר שנחשב חלק מהגוף, דעצם מה שהוא התייבש מהגוף אין לך פסיקה מן הגוף גדולה מזו וע”ע בסוגיות לענין תלישה מענפים יבשים בשבת ולענין דין הגדרת מחובר בענפים יבשים בדינים שנאמרו לענין מחובר לקרקע.

וגם בגמ’ בנזיר דמייתי צד לדמות שיער העומד ליגזז לענבים העומדות ליבצר ומייתי לה בפוסקים, אבל ביבשו הענפים הוא דין אחר מענבים העומדות ליבצר כמשנ”ת.

כמו כן יש מקום להעלות סברא בטעם החילוק בין ציפורן לאבר ובשר המדולדלין דציפורן מתחילתה גדלה מחוץ לגוף ולא נחשב ששינתה כ”כ מצורתה וממקומה גם אם היא מדולדלת במיעוטה או ברובה, משא”כ אבר ובשר המדולדלין כשגדלין שלא במקומן אינם אלא כגוף זר, וממילא דלדולי עור דמי לזה יותר.

באופן כללי מאחר דיש כמה צדדים להחמיר בזה אם אפשר לתקן בקל אין אנו שומעין כ”כ להקל, ועי’ בכללי ספקות דש”ך ופמ”ג, וגם כשהוא שעה”ד כגון בשבת ואין גויה לפנינו ליטלו בשינוי (כמ”ש הנקוה”כ והפת”ש) לפי המנהג שנהג את דברי הראב”ן כפשוטו כדעת הש”ך ס’ קצח סק”ה (והוא פלוגתא גדולה כידוע) קשה להקל בזה.

ומאידך המשנה במקוואות פ”ט מ”ב אינו פירכא על ראב”ן דהראב”ן אפשר דמוקי לה בציפורן שלא היה בהדיא דעתו להסירו דבזה אם מלוכלכת או מדולדלת הו”ל חציצה כבר בסתמא, דגם הראב”ן לא החמיר אלא האידנא כלשון הרמ”א סי’ קצח ס”כ שכל כך נהגו ליטול וכו’, ר”ל שנשתנה הדין בהקפדה מאחר שנהגו ליטול לגמרי.

מש”כ כת”ר שפיר הוו כגוף ולא בטלי בשום גוונא כמדומה שט”ס נפל בתיבות אלו.

מה שצידד כת”ר לסמוך על השיטות שאבר ובשר המדולדלין אינם חוצצים או על השיטות שציפורן שפירשה בין רובה בין מיעוטה אינה חוצצת, גם אם נקבל כל החשבון שכתב כת”ר בדעתם, יש להעיר דבאופן כללי לפסוק כשיטות שלא הובאו בטושו”ע לקולא הוא דבר שאינו מקובל כ”כ ברוב מקומות גם אם הוא בדרבנן, עי’ רב פעלים ח”ג סי’ ז, וכן שמעתי ממו”ר הגר”א גרבוז בשם החזו”א או חד מרבוותא שדעה שלא הובאו בשו”ע אינה דיעה, וכמובן שהכל לפי הענין (ועי’ פמ”ג יו”ד לא משב”ז סק”א).

[ויש להעיר רק מה ששגו בזה קצת להחליף בין נידון זה לנידון העה”ש ביו”ד סי’ קי סעי’ קיא על צירוף דעת המחבר כשיש הכרעת הרמ”א וההשואה בין הנידונים אינה נכונה דבודאי הרמ”א גופא דרכו בכ”מ שמתחשב בדעת המחבר, וכידוע שהרמ”א יותר מצרף שיטות מלהכריע כשטה אחת מהמחבר, וברוב מקומות אינו מיקל יותר מהכרעת המחבר, ובהרבה מקומות כשבא לחלוק כ’ רק בלשון ויש אומרים בלא שום לשון הכרעה וזה מלמד שלא דחה דעת המחבר לגמרי, ולפעמים אף אחר שכ’ ויש אומרים כך וכך חזר ופירש מה צריך לעשות כדי לצאת גם הדיעה שהביא המחבר, וזה ידוע לכל מי שרגיל בדברי מחבר ורמ”א].

באופן כללי כל הפוסקים שהזכירו בסתמא שציפורן שפירשה אינה חוצצת באיזה אופן שיהיה מחמת שבטלה לגוף יתכן דהיינו רק בצירוף שאינה מקפדת דהרי לא כתבו שהציפורן היא חלק מהגוף אלא רק שבטילה לגוף וא”כ היכא שמקפדת אולי לא אמרי’ הכי, ובזה משוינן טעם ה”ר קרשקש שהבאתם שכ’ שהוא מחמת שאינה מקפדת לטעם שא”ר שכ’ שהוא מחמת שבטל לגופה.

מה שדן כת”ר במ”ש המרדכי שבועות רמז שמז דציפורן שעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש וכו’ לענ”ד כוונתו שלא היו רגילין לגדל ציפרניים כלל וכל מה שגדל קצת למעשה היה סופו להיקצץ וכ”ש אם התחיל להיקצץ ולפרוש קצת שגם עומד להיקצץ וגם התחיל להיקצץ, ויתכן שגרס דאבר ובשר אינן חוצצין ולכן אמר סברתו הנ”ל כמ”ש כת”ר, ומ”מ אינו מוכרח דיש לומר שלעולם גרס חוצצין אבל בהם יש טעם אחר שלא שייך כאן בציפורן וכאן הטעם הוא שונה.

ויתכן להביא ראי’ ששייך חציצה בעור המדולדל ממ”ש הרמ”א שם בסכ”ב אבל יבלת או יתרת ואינן מדולדלין אינן חוצצין ומסתמא יתרת היינו בבשר או בעצם ויבלת כולל גם יבלת שהיא עור בלבד ומכיון שהוא גדל בדרך גידול בבשר אינו חוצץ כיון שאינו מדולדל אבל במדולדל ופירש רובו אפשר דחוצץ עכ”פ אם פירש רובו.

מה שהבאת מהחכמ”א שהקיל בדלדולי עור ומשמע שהסתפק כת”ר אם כוונתו רק באינה מקפדת או לא ולמסקנא נקט כת”ר לומר דגם במקפדת, והנה ז”ל החכמ”א (כלל קיט סעי’ טז)  ועדיף מציפורן שידוע שאין שום אדם מקפיד על קליפות אלו ואין דרך כלל לחתכן כי נושרין מאליהן והוי מיעוט שאינו מקפיד דלכולי עלמא אינו חוצץ עכ”ל, ומבואר ב’ דברים, הא’ דעיקר דברי החכמ”א נאמרו באינה מקפדת והסתמך לצרף גם סברא זו, והב’ דהחכמ”א הסתמך גם על מה שבזמנו לא הקפידו בזה כלל, וכמדומה שבזמנינו קשה לומר כן שאין מקפידות בזה כלל.

(ומ”מ יש אולי מקום לצדד דרק לרווחא דמילתא הזכיר סברא זו דאינה מקפדת אבל יש לדחות צידוד זה ולומר דבציפורן הוא סתמא אינה מקפדת וכאן אינה מקפדת כלל אבל במקפדת להדיא לא כמ”ש ראב”ן וכמו שהחמיר לכתחילה החכמ”א גופיה בסי’ קיח וסי’ קיט כדלהלן).

כל הנ”ל כתבתי מקופיא ולא להלכה בפרט שקשה עלי להחמיר על בנות ישראל בשעת הדחק, אבל לכתחילה ודאי ראוי ליטלו עכ”פ בפירש רובו ומקפדת, וגבי שבת לא עדיף ממש”כ הנקוה”כ והפת”ש לעשות בשינוי על ידי גוי, וכשאין גוי יש לדון בזה דגבי ציפורן החכמ”א בכלל קיט סט”ו הקיל באין גויה, (וגם הש”ך אע”פ שמצריך לטבול שנית אבל מיקל בדיעבד בטבלה וכבר היתה וכו’) אבל גם החכמ”א בסוף כלל קיח הזכיר שטובלת אחר כך שנית אע”פ שהיה בשבת, ומאידך גיסא כאן אם יבש העור יש כאן יותר שאלה וגם אם מקפדת יש לדון בזה כמשנ”ת ויש להתיישב בדבר.

בלב דוד להחיד"א פרק יט יש משמעות קצת שגם באופן זה חוזר בגלגול (ולפי מה שכ' הגר"א במשלי שגם הנגזל חוזר א"כ גם הגוי יחזור ואה"נ מצינו הרבה גלגולים בגוי בשער הגלגולים להאר"י ובשאר ספה"ק ועי' בספר גלגל החיים).

אולם מסתבר דזה רק לדעת השו"ע בחו"מ סי' שמח ס"ב שסובר בפשטות שהוא איסור מן התורה, ובבהגר"א שם ציין לדברי התוספתא ב"ק פ"י ה"ח חמור גזל הגוי מגזל ישראל וכו', אבל להרמ"א באה"ע ר"ס כח שהוא רק משום קידוש השם מסתבר שאינו חוזר בגלגול (ועי' תוס' חגיגה יח ודוק).

ואמנם כבר הקשו הנו"כ (הש"ך והגר"א בחו"מ שם והח"מ באה"ע שם) על הרמ"א שבמהר"י ווייל לא נמצא כדברי הרמ"א, אבל כבר ציין בבהגר"א שם שברש"י סנהדרין נז ע"א נקט בפשיטות שאיסור גזל מגוי הוא רק מדרבנן, וכן הכריע היש"ש פ"ק פ"י סי' כ' וכן הביאו הש"ך סי' שנט סק"א ועי"ש בהגהות רע"א.

והדעות ברמ"א חו"מ שם שסוברות שמותר להטעותו לכתחילה במקום שאינו יודע ניחא ג"כ אם סוברים שגזל גוי הוא דרבנן מחמת קידוש השם.

וכן לפי שי' הנתה"מ שם שאיסור גזל גוי מדאורייתא הוא רק בגזילה אבל לענין ההשבה ההשבה רק מחמת קידוש השם פשיטא שאינו חוזר בגלגול.

ומשמע שיש דעות בראשונים שסוברים שגזל גוי הוא מדאורייתא ומכללם הרמב"ם כמ"ש בבהגר"א שם (ומה שציין שם טור צע"ק לענין להטעותו דעת הטור ואכמ"ל).

ויש לציין דברמב"ם (פי"ג מה' גניבה הי"ג) כ' שהגונב את הגוי אינו נמכר לעבד עברי מחמת כן, ויעוי' באבן האזל שם שכ' שאין זה דין גניבה אלא מחמת שלקח ממונו צריך להחזיר, אבל אין להביא ראיה משם לדמות משכון עצמו על ידי מכירה לעל ידי גלגול, דגלגול נאמר גם על גניבה ולא על כל גזילה מסוג אחר, וגניבה מגוי אינה מוגדרת כגניבה אלא כגזילה (משא"כ בישראל מישראל שגניבה כוללת גם גניבה וגם גזילה כמו שהרחבתי בתשובה אחרת).

ומ"מ יש שלמדו אחרת בדעת הרמב"ם, יעוי' בש"ך סי' שנט שם שהרחיב בזה.

לסיכום הדברים, להסוברים גזל גוי מדרבנן מפני קידוש השם מסתבר שאינו חוזר בגלגול, וגם להנתה"מ שסובר שהוא מדאורייתא אבל ההשבה רק מפני קידוש השם מסתבר כנ"ל, אבל להסוברים שגם ההשבה מדאורייתא יש משמעות קצת בחיד"א שחוזר בגלגול, וכך משמע מסתימת הגר"א במשלי יד, כה שתלה זה בהעדאת עדים ובהוצאת הב"ד הגזילה מידו, ואינו כ"כ תמוה שהרי יש כמה חטאים שבאים עליהם בגלגול כמבואר בזוהר (פ' משפטים) ובמקובלים (שער הגלגולים ושבחי האר"י) וגזל הגוי הוא חטא גדול כמשנ"ת, ועדיין צל"ע בזה.

מה שהבאתם בשם הגראי"ל (מספר עובדות פנינים והנהגות) שאין חזרה בגלגול בגזילה מגוי מכיון שאין בזה חיוב השבה, יתכן שמה שכתב שאין חיוב השבה הכונה מדאורייתא לולא שיש קידוש ה', ואזיל בשי' רמ"א ויש"ש וש"ך שפסקו כן כפרש"י וכדרכו של הגראי"ל שהולך בדרך הש"ך.