גוי

שאלה

באבות ובנים בביכנ”ס נערך כל שבוע הגרלה לעידוד הילדים כנהוג.

ובשבת נהגתי ע”פ דברי המשנה ברורה שלצורך מצוה מותר לעשות הגרלה כמו שעשו במקדש פייס.

ולכן עשיתי בדיוק כמו במקדש שכל הילדים מניחים על הבימה יד ימין וסופרים מס’ מסויים מאיזה ילד שהממונה יחליט להתחיל וכו’.

העירו לי שבספרי זמנינו אוסרים.

האם הגרלה זו נחשבת לצורך מצוה אחרי שכבר סיימו ללמוד? או שצריך לערוך הגרלה על מי יזכה בגלילת הס”ת של מנחה ומי ישיט לידי הגולל את החגורה והמעיל ואחר שבת גם יקבל פרס.

יצויין כי אין בביהכנ”ס כספי ציבור אלא כספי יחיד שתורם את כל הפרסים כל שבוע והיה יכול לבחור כרצונו ואין לאף אחד זכות להתווכח.

תשובה

כתב בשו”ע או”ח סי’ שכב ס”ו וז”ל, המחלק לבני ביתו מנות בשבת, יכול להטיל גורל לומר: למי שיצא גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו, והוא שיהיו החלקים שוים, ואינם עושים אלא כדי להשוותם שלא להטיל קנאה ביניהם, אבל עם אחרים אסור כיון שמקפידין זה על זה יבואו לידי מדה ומשקל, אבל ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ולהטיל גורל עליהם, אפילו בבני ביתו ובחול, אסור משום קוביא.

ויש אומרים דעם בניו ובני ביתו מותר להטיל גורל אפי’ על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידים.

הגה: ואסור להטיל גורל בשבת, אפילו ע”י א”י (מהרי”ל) עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כה וז”ל, בשבת – עיין במ”א דאפילו אם הוא דבר מצוה ולא הוי מצי למעבד מאתמול ג”כ אסור בשבת וביו”ט משמע ממ”א דשרי באופן זה עכ”ל.

לפי זה לא הבנתי מה שכתב מעכ”ת לומר שדעת המ”ב להקל בזה לצורך מצוה, דאדרבה המ”ב סתם לאסור בזה, ומשמע אפילו ע”י גוי, שכן דברי המ”ב קאי על מש”כ הרמ”א אפילו ע”י אינו יהודי [אות כ”ה במ”ב קאי ע”ד הרמ”א ‘בשבת’].

וכמו שסיים בשער הציון שם ס”ק כד וז”ל, ועל כל פנים בשבת ודאי אין להקל בזה וכדעת המגן אברהם, ואף שהשגנו לעיל על ראיתו, מכל מקום דינו אמת ע”כ.

א”כ גם אם נחשב כצורך מצוה [ומסתמא נחשב כך] מ”מ אסור לעשות הגרלה כזו, וכמו שהבאת בשם ספרי זמנינו.

אכן בענין מה שהציע מעכ”ת לעשות גורל בשבת לצורך גלילה או עליה לתורה, זה שרי עי’ במג”א שם סק”ט והובא בבאר היטב ובמ”ב סקכ”ד דלהטיל לאמירת קדיש או לעלות לתורה מותר, וכמו שכתב בשערי תשובה סימן שכב סק”ו וז”ל, וע’ בשבות יעקב ח”ג סימן כ”ד דמתיר ג”כ [לעשות גורל על קדיש] כיון שהוא חפץ דמצוה וכן משמע בצ”צ אבל להטיל גורל על קדיש של מ”ש ודאי דאסור ע”ש עכ”ל, וראה עוד מש”כ בתפארת ישראל [הלכתא גבירתא מסכת שבת פרק יב], ורק לידע מי שיאמר קדיש או מי יעלה לתורה מותר להטיל] עכ”ל, וכ”כ עוד הוא בכלכלת שבת אות ל”ג בשם המ”א סק”ט.

וע”ע מה שהתכתבו הג”ר עזרא אלטשולר ז”ל והג”ר משה לוי זקס ז”ל בעל שו”ת דברי משה [תלמיד הגרי”ס] {מאמרו ומאמר זולתו בענין גורל נדפס בצהר י, תשס”ב, נה – סח.

}באריכות בכל ענין זה ע”ש.

אכן מ”מ יש לידע את הדרך שמעונינים לעשות את הפתרון ההלכתי הנ”ל שמי שעושה גלילה מקבל לאחר שבת פרס, דאם הכונה ממש שההגרלה הוא גם לגלילה וגם לפרס, והכונה שמכיון שבהגרלה כלול גם ענין מצוה ולכן הכל יהני, לכאורה אין הדין כן, דהנה דבר שהוא צורך מצוה ויש בו גם ממונות אין כאן כבר ההיתר ששל צורך מצוה, וא”כ ה”ה דלא יהני מה שמעורב כאן בגורל צורך מצוה שאין בו ממונות, דתיפוק ליה מצד שבענין הפרס יש ממונות ולגביו הגורל הוא דבר אסור אפילו אם הוא עצמו היה מצוה.

וז”ל המג”א הנ”ל (סק”ט), איתא בגמ’ דף קמ”ט מטילין חלשים על הקדשים בי”ט אבל לא על המנות של חול פרש”י של אתמול וכ”פ הרע”ב והראב”ד וכ”פ הר”ן דברי הרמב”ם וא”כ אפי’ לדבר מצוה אין להטיל גורל כל היכ’ דמצי למיעבד מאתמול ובשבת בכל ענין אסור דהא איכא לחם הפנים בשבת מיהו המ”מ פירש הרמב”ם דוקא של חולין אסור אבל של קדשים בכל ענין שרי בי”ט משום חבוב מצוה ע’ בתי”ט שם מיהו נ”ל דכל זה לחלק איזו דבר אסור בשבת אפי’ במקום דאתי לאינצויי כ”מ בגמ’ אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי דהא הרבה פוסקים ס”ל דביה”כ היה מפיסין מי שוחט מי זורק וכו’ עכ”ל.

ומבואר דיש חילוק בין לחלק דבר לבין חלוקת תפקידים, ומה שאסור ודאי דלא מהני מה שמצרף שעושה הגורל גם עבור דהבר שהוא חלוקת תפקידים.

ואם כונת מע”כ לתת הפרס לקטן במוצ”ש בהבלעה, יל”ע אם צריך שהקטנים גם יבינו שיש כאן הבלעה ולא קנין, וגם אם שותפותם בקנין אינה מפריעה דסגי לן בדעת מקנה, מ”מ אולי יש לחשוש דאתו למסרך ויבואו לעשות גורלות גם בגדלותם בשבת, ויל”ע.

ואולי כונת מע”כ שאת ההגרלה עושים כעת רק לגלילה ואח”כ נותנים רק הפרס בלא שיודעים הילדים בשעת ההגרלה שההגרלה מיועדת גם לפרס, ויש לידע מה באופן כזה יאמרו לילדים, לפי ההגרלה ואחרי ההגרלה, ואולי יש חשש ג”כ שלא כל הילדים ישתתפו בהגרלה, ואולי בידכם פתרונים נוספים בזה.

ואולי כונתו שהפרס הניתן במוצ”ש הוא על המצוה שעושה בגלילה, בלא שום קשר ללימוד של שבת, ובזה אולי יש מקום להקל לגמרי אף בשבת מצד מתנה לצורך מצוה דשרי כמ”ש המג”א סי’ ש”ו ס”ק ט”ו והובא במ”ב שם סקל”ג, אבל לתת ממש כנגד מעשה הגלילה אסור, דמשא ומתן ממש לא הותר לצורך מצוה בשבת עי’ במ”ב שם ס”ק י”ד, ולכן אם היה כאן רק הבטחה בלא נתינה בשבת באופן זה משמע שאין בזה איסור מו”מ בשבת, ועי’ עוד במ”ב סי’ ש”ו ס”ק ל”ג בדברי הרמ”א שם בענין לפסוק מעות לחזן שיתפלל לפני העמוד דהוי כצור ך מצוה, ולהכי נראה דה”ה בדבר זה שרי { וגם אם אין צורך לציבור שהקטן בעצמו דוקא יעשה הגלילה, מ”מ יש בזה מצוה לחנכו.

}.

ולכן אם נותן במוצ”ש, אין בעיה לא מצד משא ומתן בשבת, ולא מצד שכר שבת, לפי מה שהמנהג כמ”ש המ”ב סי’ ש”ו סקכ”ד שאין איסור שכר שבת בדבר שהוא צורך מצוה, רק שטוב שלא יהיה זה בתורת שכר כדי שיהא מותר לכו”ע, וגם כדי שלא יהיה בזה חשש של חסרון בסימן ברכה, שזה לכו”ע אין בשכר שבת גם של צורך מצוה, כמ”ש המ”ב שם סקכ”ג, אלא שיהיה רק כמתן פרס והוקרה, ואז אולי יהיה מותר לתת כבר בשבת על הגלילה, רק צריך ליזהר דלא להוי כחוכא ואטלולא שידעו כולם שניתן ישירות עבור ההגרלה וכנ”ל.

[והנה אם היה ניתן ישירות על הלימוד ג”כ לכאורה לא היה בזה איסור מן הדין, והבעיה שניתן בתורת הגרלה, ולכן רק יש צורך להזהר בזה שיהיה אח”כ על הגלילה ולא על ההגרלה, ולכן אם ילד מוותר על הגלילה לילד אחר יקבל מי שעשה הגלילה].

עצם מש”כ מע”כ שאת צורת ההגרלה עשה כמו שעשו בבהמ”ק [ולא צורת הגרלה אחרת], יפה עשה, שכן לא כל גורל מותר, וכמו שכתב במשנה ברורה שם וז”ל, ועיין בנזר הקודש שהביא בשם שבות יעקב ח”ג סי’ כ”ד שמשמע שאינו מותר רק להטיל גורל מתוך הספר כנהוג אבל להטיל גורל ע”י פתקאות שנכתבו מע”ש שם כ”א עליו ומטילין בקלפי ומוציאין פתקא מי שיעלה לס”ת אסור וכ”כ בספר החיים עכ”ל המ”ב.

ובודאי שמותר גם באופן שנעשה בבהמ”ק, ואין ענין דוקא לעשות מתוך הספר.

בענין ההצעה שהתורם יבחר בעצמו לכל ילד איזה פרס לתת לו זה גם לא תמיד אופציה, מכיון שיש ילדים היוצאים שבורים ורצוצים מכך שקבלו פרס שאינו הגון להם לפי מעלתם ע”פ הבנתם, ולכן יתכן עדיף למצוא פתרון אחר.

לסיכום: אין היתר לעשות הגרלה על פרסים לצורך מצוה, [ובאופן שעושה ההגרלה בשביל פרס שיתן במוצ”ש גריעא טפי, דלצורך מוצ”ש אסור אף בעליה לתורה], אבל הפתרון לכאורה יועיל לעשות ההגרלה על הגלילה בתנאים המבוארים.

נוסח השאלה שנכתבה להגר”י זילברשטין – בענין הנ”ל

בס”ד

‏יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

לכבוד מרן הגאון הגדול הגר”י זילברשטין שליט”א

שלו’ רב

רציתי לשאול בענין הגרלה שעושים לילדים בשבת אחר אבות ובנים, דהנה זה מבואר במ”ב (סי’ שכ”ב ס”ק כ”ד וכ”ה) שגם לצורך מצוה מותר לעשות רק הגרלה של חלוקת תפקידים, אבל לא של חלוקת חפצים.

ואולי יש להציע שיעשו ההגרלה רק על תפקיד מצוה כגון גלילה והושטה לגולל, דזה שרי כנ”ל, ואח”כ יתן את הפרס במוצ”ש למי שעשה הגלילה על מה שעשה הגלילה, דהנה אם הנתינה היא על הלימוד הרי ע”כ הוא נותן רק למי שזכה בהגרלה ולא לכולם, אלא שהפרס יהיה על הגלילה וממילא הגלילה או ההושטה עשאה רק ילד אחד וכדו’, ואז ממילא מקבל הפרס מי שזכה בהגרלה, אבל אינו מקבל על ההגרלה אלא על הגלילה וכנ”ל.

והנה מצד שכר שבת לכאורה אין כאן מכיון שזהו שכר על דבר שהיה מצוה, יעוי’ במ”ב סי’ ש”ו ס”ק כ”ג וס”ק כ”ד, וע”ש סקל”ג מש”כ על דברי הרמ”א לפסוק צדקה לחזן בשבת כדי שיתפלל דהו”ל כצורך מצוה.

ב) כמו”כ גם אם מותר לעשות הגורל, כגון לצורך גלילה גרידא, יש לעורר עוד בענין אופן עשיית הפיס, דבמ”ב סי’ שכ”ב מבואר שלא כל אופני הגורל מותרים יעוי”ש, ולכאורה אם עושה ממש כמו שעשו בבהמ”ק זה יהיה מותר, [כמו שבפועל כך נהגו בבהכנ”ס עד כה].

כ”ז אני כותב כהצעה בעלמא וכתלמיד הדן בקרקע לפני רבו – ורציתי לשאול דעת מרן שליט”א בכל זה

עקיבא משה סילבר

תשובת הגאון הנ”ל

בס”ד ט”ז אלול תשע”ו

בדבר השאלה אודות עריכת הגרלה בשבת אחר אבות ובנים, הנה כתב רבינו השבט הלוי [חלק ט סימן רעח]: “האם מותר לערוך הגרלות בשבת ויו”ט, בחברות תהלים ומתמידים, תשובה דבר זה מבואר באו”ח סי’ שכ”ב במ”ב ס”ק כ”ד בשם מג”א דלצורך מצוה כגון מי שיעלה בתורה או מי שיאמר קדיש מותר, ובשם שבות יעקב ח”ג סי’ כ”ד דעם פתקאות גם בזה אסור, ואם הטלת גורל בחברת תהלים אינו לצורך כעין זה יש מקום להחמיר”.

ויעויין בשש”כ [פרק ט”ז סעיף מ”ח] שהתיר לעשות הגרלות כי הוי צורך מצוה [ודוקא בעל פה שלא ע”י פתקים].

ובאשר לשאלה השניה, אם לא עושה ההגרלה ע”י פתקים אלא בעל פה כדרך שעשו בבית המקדש הדבר מותר.

בברכה מרובה

יצחק זילברשטיין

***

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו

לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי”ל מלך ולא מלכה כמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ י’, הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש”י [ב”ב די”א א’ ד”ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי’ הוא והילני אמו, וכ”כ תוס’ כתובות ז’ ב’ ד”ה הורוה, והרמב”ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב’, דאיתא התם בזה”ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע”כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה”ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי”ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ”ג סקנ”ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז”ל, ובב”ר [פמ”ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב’ פ”ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש”ס נדה י”ז א’], ועי’ ספר יוחסין [דקמ”א א’] ועי’ מאור עינים, [פנ”א ונ”ב] עכ”ל.

וכבר נתעורר ע”ז במהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע”א שכתב וז”ל, מעשה במונבז המלך כו’.

פרש”י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו’ אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב”ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע”ש עכ”ל.

וכ”כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע”ב אחר שביא דברי רש”י ודן בהן כתב, וז”ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש”א ז”ל שם בב”ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב”ד ז”ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע”פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע”כ.

ולפי דברי הראב”ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא”י והתחילה לעשות ע”פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא”ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס’ מעשה הצדיקים סי’ רע”ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ”מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ”פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא”י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי’ רבינו חיים פלטיאל עה”ת בראשית ה’ כ”ט.

בדברי הגמ’ במגילה

ב) מש”כ כת”ר לתרץ עמ”ש בעמ”ס שם סי’ י”ט בענין מ”ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני’ וכו’ ואי לא וכו’ והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע”ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א”א לומר פסוק, הנה תי’ הא’ שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א”כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד”ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב’ואי לא’ דע”ז אתיא תי’ השני בגמ’ שם, וע”ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ”ת

ג) מ”ש על גירות קודם מ”ת (שם סי’ י”ז) ייש”כ, והנני להעתיק לו עוד מס’ עמ”ס ח”ב סי’ ע’ סק”ב בדברי רש”י פ”ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה”ל, עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע עכ”ל העמ”ס ח”ב שם.

וי”ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ”ת של קבלת עומ”ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ”ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ”ת, ואע”ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ”ז, מ”מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא”ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי”ז קודם מ”ת.

בדברי הגרח”ק על ת”ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח”ק שהבאתי בח”א סי’ כ’, שכל הת”ת שלומד במשך חייו הו”ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי’ העילוי ממיציט ר”ס צ”ט חולק ע”ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח”ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח”ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח”ק נכון הוא וכו’.

לתפוס אוכל לאחר בחד”א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ כ”ב בביאור דברי הגרי”ש מתופס בע”ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע”י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת”ר דאטו בעה”ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ”א התופס ממנו הו”ל תופס לבע”ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ’ בפ”ק דגיטין, ומה דבכ”ז לא ס”ל להגמ’ כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ”א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע”ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא”ב הגאון רבי שמעון כהן שליט”א הביא מהגרי”ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה”י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג”כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ”ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה”ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא’ לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו”א.

וכן לגבי נ”ח הביא בשבות יצחק ח”ח פט”ז הע’ כ’ בשם הגרי”ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה”י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע”פ שהוא ניתן ע”פ שיקול דעתו.

וכ”ז לדעת הגרי”ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע”ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ”ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע’ בשע”ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז”ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע”כ.

ושם באות ס’ כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ”ב סי’ תרצ”ה על הבה”ל ד”ה או, ע”ש בכל מ”ש.

מנ”ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ”ל מ”ש ביבמות דף מח ע”ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה”פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז”ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע”א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש”י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא”כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס’ ביצה (ה ע”ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ”ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס’ דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי”ז עמד ע”ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ”ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ”ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ’ וכי יגור, רות א ח ד”ה אמנם).

מנ”ל אם צעב”ח דאורייתא

י) מה ששאל למ”ד צעב”ח דאורייתא מנ”ל דין זה, כתב רש”י מסכת שבת דף קכח ע”ב וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ”ל וכ”כ שם ריטב”א והמאירי ושא”ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב”א את דברי הגמ’ בבבא מציעא דף לב ע”ב וז”ל, מדברי שניהם נלמד צער בע”ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב”ח עכ”ל.

ובפי’ רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע”ב ביאר ענין זה טפי וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע”כ.

איך נפטר בן עזאי מת”ת

יא) מה ששאל מ”ט בן עזאי נפטר מת”ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו”ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז”ל, ונראה דבאמת כה”ג אינו פטור ממצות פ”ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב”ם “אין בידו עון” והיינו דבן עזאי היה דבוק כ”כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק”ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר’ שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו’ ופריק מי שרי בבה”כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב”י או”ח סי’ פ”ה בשם הירושלמי ע”כ.

ועי’ עמק שאלה להנצי”ב שאילתא ה’ סק”ד [ופסקי תשובה ר”ס רס”ב] מ”ש עפמ”ש הר”מ בפ”ג מהל’ ת”ת ה”ד דבמצוה שאינה עוברת א”צ להפסיק מן הלימוד, וע”ש בקו”ש מ”ש על תי’ הזה, ובפסקי תשובה הנ”ל תי’ עוד דפו”ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע”י אחרים כל’ הגמ’ דיבמות שם.

ועי’ גר”ז בקונטרס אחרון פ”ג מהל’ ת”ת ה”א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח”כ לחזור לתלמודו, משא”כ לישא אשה, ע”ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ”ב ר”ס כ”ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ”מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ”נ מהמקור שהביא לדין זה ברש”י מגילה ו’ ב’ מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה”ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י”ל ע”פ הח”ח בס’ מחנה ישראל פט”ו ס”ה בשם החי”א כלל ס”ח ס”א, והמקור לזה בתה”ד סי’ ל”ה וחכ”צ סי’ ק”ו, וכ”כ במאמ”ר, דאם אח”כ יקיים המצוה ביותר הידור ל”א אין מעבירין, וא”כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה’ חפצו ודרשי’ בע”ז י”ט א’ שלומד היכא שלבו חפץ, א”כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע”ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ”ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה.

שלום וברכה ושבוע טוב

שאלה: בבא קמא לז.

שאלה: מדוע קרא המהרש”א לחידושיו “חידושי הלכות” הרי זה חידושים על הגמ’.

שאלה: עבודה זרה ב.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

שאלה: ע”ז לט.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

 בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

שלום וברכה ושבוע טוב

שאלה: בבא קמא לז.

תשובה בפשוטו בא לאשמעינן בישותיה למוסר השכל.

שאלה: מדוע קרא המהרש”א לחידושיו “חידושי הלכות” הרי זה חידושים על הגמ’.

תשובה בא לאפוקי מהחלק השני של ספרו חידושי אגדות ור”ל שספר זה הוא בעיקר על חלק ההלכה.

שאלה: עבודה זרה ב.

תשובה זה רק סימן בשביל להוכיח טענתם שאם היה להם התורה היו מקיימין.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

תשובה יל”ע בזה לפי הענין ולפי רמת המאמצים.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

כבר אמרו על דברי הנפה”ח דאין הכונה רגע א’, בשם הגראי”ל.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

תשובה לכאורה מחובר לקרקע אינו נאסר.

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

תשובה הדבר נכון רק שצריך להכין לשון מתוקנת לשם כך לשעת החילול.

שאלה: ע”ז לט.

תשובה אפשר דמופלג בדורו לפעמים לא ויל”ע, ובכל גוני בוודאי שלפעמים לפי הענין להכיר חסדי ה’ צריך להתבונן באמת.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

תשובה בכל מקרה אין הכונה מנין זה דכל שלש מאות בגמ’ הוא גוזמא כמ”ש הראשונים בהרבה מקומות, אלא ר”ל הרבה היה לו והיה מספיק לו שיעור כל צרכו בריוח.

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום וברכה

יישר כח עצום

שאלה: פסחים כו.

תשובה: מעיקר הדין מה”ת אין איסור למי שלא נכנס לבהמ”ק שלא דרך ביאה, וכתב בחידושי הגר”ח זבחים ל”ב ב’, הנה הדין במצורע שמכניס בהונותיו דביאה במקצת הוא ומביא אותם דרך ביאה, ואמאי לא יכניסם שלא כדרך ביאה דמותר לגמרי, ויש לומר בזה דכיון דהותרה אצל מצורע ולא דחויה [כמבואר בסוגין ופירש”י דבהיתר גמור גזרה עליו תורה ביאה במקצת], ובהותרה לא מהדרינן כלל שיהא בהיתר יותר וכדאיתא ביומא (דף י’ ע”ב), ועוד דאין עצם מעשה הביאה האיסור אלא במה שיהא אחר כך טומאה במקדש, וכיון שהטומאה צריכה להיות במקדש דמצותן בכך אין הביאה אסורה כלל, וגם היכא דליכא מצות שילוח ליכא גם איסור ביאה.

וראיה לזה מהא דפסחים (דף כו ע”א) דהיו משלשלין את האומנים לבית קה”ק בתיבות דרך לולין, כדי שלא יזונו עיניהם מן הקודש, וקשה דהרי הזר הנכנס לק”ק חייב כרת, ושלא כדרך ביאה פטור ואפשר דגם מותר מן התורה, וא”כ מה”ט יצטרכו להכניסם דרך לולים שלא יהא כדרך ביאה, ואמאי צריך לטעם שלא יזונו, אלא ודאי כיון דעצם היותם שם מותר הוא, וכדאיתא בסוף עירובין (דף קה ע”א) כיון דנכנסים שם לתקן ממילא גם הביאה מותרת היא, וכן גם לאיסור טמא במקדש עכ”ל.

שאלה: צ”ב, למאן דאמר דכתיבה כדיבור – אם כן, כיצד מדפיסים סידורים עם שם שמים, הא הוי שם שמים לבטלה.

תשובה: גם אם הרהור כדיבור [דעת הרמב”ם] מ”מ הוא רק לקולא ולא לחומרא, דהיינו רק אם הוא מתכוין לצאת בזה יד”ח האמירה, ואטו יצטרך להזהר לא להרהר על השמות לעולם.

שאלה: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו אם במשה האמינו קל וחומר במקום אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו האמין במי שאמר והיה העולם”.

תשובה: על משה רבינו צריך להאמין שהוא אדון הנביאים כמו שכתב הרמב”ם בביאורו למשנה פרק חלק והובא בסדר י”ג עיקרים.

ומלבד זאת יש חובה להאמין ברב, וכמו שאמרו חז”ל, כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, ובסנהדרין ק”י א’ כל החולק על רבו כחולק על השכינה כמו שהביא בעל הטורים שם.

ויעוי’ בא”ע שכתב, ויאמינו בה’ שהוא אמת, והאמינו במשה שהוא עבדו ולא יעשה רק מה שיצונו עכ”ל, והכונה שזהו אמונת חכמים כמ”ש החזו”א, שיש להאמין שהחכמים העבירו את דברי ה’ כמו שקבלו ולא שינו מן הדברים.

וכן בבעלי התוס’ עה”ת (ר’ חיים פלטיאל והדר זקנים) כתבו, ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

כלומר האמינו שהוא [עבדו] של הקדוש ברוך הוא ובמצותיו עשה הכל.

שאלה: “בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא מאי טעמא, עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה”, ופירש”י “כתותי מיכתת שיעוריה דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי, ושופר בעי שיעור כדאמרינן לעיל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן”.

תשובה: דין הוא בכל מקום בתורה שלדידן קי”ל שאומרים כל העומד לישרף כשרוף דמי רק בדברים שצריך בהם שיעור [דלא כר”ש עי’ חי’ רע”א קידושין נ”ח א’], אבל בדברים שאין בהם שיעור אין אומרים כל העומד לישרף וכו’, ודין זה נאמר לענין ארבעת המינים וכן לענין כל דבר שצריך שיעור, (והאחרונים נחלקו האם נר חנוכה חשיב כדבר שצריך שיעור כדי שנאמר לענין זה כל העומד לישרף כשרוף דמי או לא, ואכמ”ל) ועי’ מה שכתב הר”ן פ”ב דגיטין (כ א) בהא דכתבו על איסורי הנאה כשר, דלא אמרינן כתותי מיכתת שיעורי’ אלא היכא דבעי שיעור אבל בגט דלא בעי שיעורא לא אמרינן כתותי.

והטעם בזה מקופיא הוא, משום שדבר שמצריך שיעור מצריך חשיבות של דבר קיים, משא”כ דבר שאינו מצריך שיעור.

שאלה: פאה (פ”א מ”ג): “נותנים פאה מתחילת השדה” וכו’, משמע שמעיקר הדין סגי ליתן פאה במקום אחד ודיו.

תשובה: אביא בזה מה שכתבתי בשו”ת עם סגולה ח”ג סי’ קל”א סק”ג, תשובה לא’ שכתב: האם במשמעות ‘פאת’ הכוונה לאחת או לשתים – פעמיים בתורה כתוב “פאת” מדוע בפאת שדך לא תכלה די להותיר פאה אחת, ואילו בלא תקיפו פאת ראשכם צריך להשאיר דוקא שתי פאות ואם הותיר פאה אחת כבר לוקה.

וכתבתי שם בעניותי, תשובה.

הנה בפאת הראש כיון דאיכא ב’ פאות ע”כ לא מיירי התורה אלא לחד מינייהו אלא לתרוייהו, אבל בשדה שכל מקום שם יכול ליקרא פאת א”כ א”א דמיירי על הכל וע”כ מיירי לפי מה שצריך דהיינו פאה אחת, ובירושלמי מפיק לה כעי”ז עוד מקרא, והנני להעתיק מפירוש הריבמ”ץ למשנה מסכת פאה פ”א מ”ג וז”ל, נותן פיאה מתחילת השדה ומאמצעיתה.

פי’ מאמצע השדה, והוא הדין בסוף, דתנן נותן אדם פיאה מתחילת השדה מאמצע ובסוף.

מנהני מילי, רבי יוסי בשם ר’ שמעון בן לקיש אמר ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך, מה ת”ל לקצור, אלא אפי’ יש לו כמה לקצור, וזו הפיאה שנותן בתחילת השדה או באמצעיתה או בסוף קדשה משום פיאה, ואין צריך ליתן פיאה אחרת עכ”ל.

שאלה: מצינו בגמ’ שהיו תנאים ואמוראים שהיו חוששים ליחידאה כגון מגילה יח: “שמואל הוא דחייש ליחידאה” וצ”ב הא אחרי רבים להטות.

תשובה: היכא דמסתבר טעמיה הרשות נתונה לחכם בתראה להכריע כהיחיד, והיינו דוקא אם לא עמדו למנין והכריעו, דבכה”ג נפקע דעת היחיד מהלכה (ועי’ בהקדמת הרמב”ם לס’ היד החזקה).

שאלה: פסחים קטז.

תשובה: הנה טעם הדבר כתוב ברשב”ם שם [וברש”י בקיצור] וז”ל, דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה.

ונותנו מיד לתנור כשנגמר היסקו שירא שמא יצטנן התנור קודם שיזדמן עוסקין שניהם זה בהיסק התנור וזו בעיסה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תחמיץ ע”כ.

ואין טעם שיהיה דוקא ע”י איש ואשתו כדתנן ג’ נשים וכו’ בפ”ג מ”ד, אלא רק שיהא אחד עוסק בתנר ואחד עוסק בעיסה, ומ”מ אי”ז ג”כ לעיכובא שהעיקר הוא שלא יחמיץ אלא שזהו הדרך שעושים כדי שהעסה לא תחמיץ.

ויעוי’ בפסקי רי”ד שכ’ ד”א מה דרכו שלעני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.

פי’ אף על פי שהוכחתי לעיל בפרק ואילו עוברין שהאשה יכולה לשהות כדי ללוש קבא מגלונאה ולערוך ולהסיק ולאופות ובעניין זה אינו בא לידי חימוץ, אפי’ הכי מצוה מן המובחר שיסיק בעלה התנור, וכיון שהיא עורכת אופה מיד ע”כ, וכעי”ז בתוס’ רי”ד.

אכן המהר”ם חלאוה כתב וז”ל, ד”א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.

י”מ כדי שתמהר לאפות ולא תבוא לידי חימוץ.

ורבינו האי גאון ז”ל כתב מצה שאפאה גוי בפני ישראל על השמור כתקנה וכהלכה מותר לישראל לאכול ממנה ובעלי מעשים וחסידים מחמירין על עצמן דגאונים מחמירין ולשין בעצמן ואופין בעצמן וכההוא דאמרי’ לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה ע”כ [ל’ רה”ג].

למדנו שהוא מפרשה משום עסק מצוה עכ”ל, וכתב על זה המגן אברהם בסימן ת”ס סעיף קטן א’ שזה מפני שמצוה בו יותר מבשלוחו.

ולפי זה כל הענין הוא רק במצות של ליל הסדר שמקיימים בהם את מצות אכילת מצה, אולם כתב הפרי חדש שהוא נוהג להשתדל ולהתעסק גם בשאר המצות שנאפות לפסח, כדי לשמור שאכן יעשו בזהירות ובמהירות ולא יחמיצו.

ומ”מ בזמנינו רוב בנ”א לא החמירו כנראה שאינם בקיאין בדקוקי מצות וכבר עדיף שיקנו מצה כשרה מן השוק.

ועי”ע בהעמק שאלה סי’ קס”ט מה שביאר דלא כפירש”י.

שאלה: מצינו שכתוב הרבה בגמ’ “מילתא דאתיא בקל וחומר – טרח וכתב לה קרא”.

תשובה: עי’ בפמ”ג סי’ רס”א א”א סק”ח, ועיין במגיד משנה פרק עשרים מהלכות שבת [סוף] הלכה י”ד, נראה שם דמקל וחומר אין עונשין אפילו עשה, כי אם כדין חצי שיעור, לפי מה שכתב על קושית הרשב”א [שו”ת ח”א סימן נט], וכבר ביארנו זה פעמים רבות [סוף ההקדמה לפתיחה כוללת; שם ח”א אות יא – יב], אם כן צריך קרא [ויקרא כג, לב] תשבתו שבתכם לשבת, שיהא בתוספת שבת איסור עשה עכ”ל.

וע”ע בפמ”ג סי’ ש”מ משב”ז בהקדמה וז”ל, והוי יודע דלאו במה מצינו יליף לה שדומה קצת לאב, כי אין עונשין אף במה מצינו כמבואר, ומהאי טעמא פירשתי מה שכתב רש”י בחומש פרשת משפטים [שמות כא, כט] על פסוק והמית איש או אשה, לרבות נגיפה נשיכה בעיטה, והקשה הרא”ם ז”ל [ד”ה והמית] מה צריך לרבות, תולדות הן [בבא קמא ב, ב], וי”ל דכפר [שמות שם, ל] תחת מיתה בידי שמים, ואין עונשין מן הדין אף כרת ומיתה בידי שמים לא בקל וחומר ולא במה מצינו, הלכך אי לא רביה קרא לא היה חייב מיתה, ולא כפר תמורתה, לכן רביה קרא עכ”ל ומדבריו נלמוד לענינינו לענין ק”ו.

וראיתי אחד מן הגדולים (בעל הדרך פיקודיך) שכתב הטעם בזה משום שהק”ו הוא דרשא הבא משכל אנושי, וכדי להראות שהתורה היא למעלה מן השכל לכך טרח וכתב לה קרא.

שאלה: זוהר – הקדמה דף ו ע”א “אשגח ר’ אלעזר במלוי אמר ליה אנת הוא בריה דבוצינא קדישא אנת הוא בריה דרב המנונא סבא אנת הוא בריה דנהירו דאורייתא”.

תשובה: יעוי’ בזוהר פר’ בלק דמבואר שם שרב המנונא סבא מת כשהיה בנו קטן, ולפ”ז יש ליישב עפ”מ דאי’ בפ”ג דמו”ק כ”ה ב’, רבי חנין חתניה דבי נשיאה הוה לא קא הוו ליה בני בעא רחמי והוו ליה ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה פתח עליה ההוא ספדנא שמחה לתוגה נהפכה ששון ויגון נדבקו בעת שמחתו נאנח בעת חנינתו אבד חנינו אסיקו ליה חנן על שמיה ע”כ, ויתכן שגם בנו של רב המנונא נקרא על שמו מכיון שמת כשהיה קטן.

והנה לשון הזוהר אח”כ הוא אמר רבי אבא ודאי הא דתנינן דבכל ארחא דצדיקייא אזלין ומילי דאורייתא בינייהו, דאינון זכאין דההוא עלמא אתיאן לגביהון, ודאי דא הוא רב המנונא סבא דאתא לגבן מההוא עלמא לגלאה לן מלין אלין ועד לא נשתמודע ביה אזל ליה ואתכסי מינן ע”כ, ולפ”ז יש ליישב בעוד ב’ אופנים, הא’ ליישב שכונתן היתה דמכיון שנתגלו להם חידושים בודאי שבא ר”ה משמים לשם דהיינו נשמתו באה לשם, ומ”מ מי שדברו עמו היה אדם אחר, ורק דעצם מה שבא ר”ה משמים זה סייע להם להגיע לד”ת.

באופן ב’ אפשר ליישב דמתחילה סברו שהוא בנו של ר”ה ואח”כ אמרו שאם אמר כ”כ, בודאי הוא ר”ה בעצמו.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פעם אחת ולומר כל הפירורים של הלחם (הנקנה בכשרות טובה ומפרישים חלה לחומרא) שנופלים בשקית וכדו’, או שאריות שאני ובני ביתי לא נאכלם – הרי הם חלה.

בכבוד רב

אהרן אריה כהן

תשובה: רצוי שלא, חדא משום דמאן לימא לן שבכל מה שיקנה לעולם יהיה פירורים, אולי יזדמן לו לקנות דבר בלי פירורים, ועוד דאולי הוא עצמו יבוא לאכול הפירורים בפרט אם הם נוגעים בלחם, ועוד שמרן הקה”י הורה הענין הקיצור בנוסח המעשר שאינו ראוי בקביעות וכ”ש דבר כזה.

ומ”מ מצד הלכה בענין התנאי של ער”ש כתב הדרך אמונה שאינו מועיל מע”ש אחת ע”ש אחרת, ומו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א הורה שיש תנאים שמועיל באותה השנה ושיש לחדש התנאי בשנה שאח”ז.

***

שאלה

בס”ד
שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

ברצוני לשאול את כת”ר של הרב שאלות:

א.

ע”פ האחרונים מהו דרכי ריצוי חברו בבקשת מחילה מחברו?

ב.

מהו הגדר של רצוי חברו אשר איננו מוכן למחול?

ג.

אודה לתשובת כבוד הרב

***

תשובה

שלום רב

בענין שאלתך הראשונה והשניה, מי שפגע בחבירו מה צריך לעשות בשביל לרצותו ועד כמה מחוייב בזה, אביא בזאת מה שכתב בשו”ע בהלכות יוהכ”פ או”ח סי’ תר”ו ס”א וז”ל, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו.

(מיהו יאמר אח”כ לפני י’ שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי”ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק ג וז”ל, יחזור וילך – ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו עכ”ל, היינו שצריך לרצותו ולפרט החטא, אבל אם רק אמר אני מבקש מחילה וכדו’ אינו נחשב פיוס כלל (אשרי האיש ח”ג פ”כ ס”ט), ועוד כתב במשנ”ב שם שאם רצה לפייסו אחר ג”פ רשאי אם אין שם בזיון התורה, ועיין שם שאר פרטי הדין במשנ”ב.

ומבואר בדברי הפוסקים שאחר שעשה כסדר הכתוב בשו”ע שוב אינו נענש על מה שציער את חבירו [ראה פר”ח שם ס”א ובהגר”א שם בשם המדרש, וכן מבואר במטה משה סי’ תתמ”ח ובהגהות מהר”א אזולאי על הלבוש סי’ תר”ו סק”א שמתכפר לו ע”י הבושה, וראה חשוקי חמד יומא פ”ז ע”ב, אולם עי’ רבינו בחיי יומא פ”ז ב’].

מבחינה הלכתית זה בודאי יעזור ויפטור אותך מכל קפידא [חוץ מנזק ממוני שאותו יש להסדיר לבד אם יודע לך בהמשך על נזק כזה].

מבחינה חברתית אולי כדאי לבקש סיוע מאדם חכם שמכיר אותו שינסה לברר אצלו על מה ולמה יצא הקצף ומה יפייס אותו, כאהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

אבל בכל אופן זהו החיוב מבחינה הלכתית כאמור בהתחלה

ובענין השאלה השלישית כיצד יש לנהוג כאשר ישנה קפידא ולא ידוע ממה היא הקפידא הזו, הנה ז”ב שממידת חסידות לנקות כל תקלה ואף מידת חסידות על הנפגע ללכת לפני הפוגע על מנת להמציא את עצמו לפניו שיבקש מחילה כמבואר בפ”ח דיומא בעובדא דרב.

אמנם החכם יראה כיצד לקיים עם זאת גם מאמר חז”ל במס’ אבות ואל תרצה את חברך בשעת כעסו, אלא יש להמתין שירגע ויבין שאין הפעולה כ”כ חמורה וקשה והנזק אינו גדול כ”כ, ואח”כ יש לבוא אליו ולנסות פייסו.

אכן יל”ע באמת כיצד יש לנהוג כשאין ידוע במה חטא לחבירו וחבירו מקפיד עליו, דהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ומכיון שבלא שהיה מתרעם לא היינו סבורים שהיה כאן משהו שלא כהוגן, א”כ מנ”ל שיש ממש בדבריו, ואולי ג”כ מקפיד על דבר שאין לו הזכות להקפיד, אכן ראיתי בשם הגראי”ל שטינמן שליט”א [בקונט’ מזקנים אתבונן] שישנם אנשים אשר מקפידים גם על דברים שאין הרגילות להקפיד בהם וצריך להזהר שלא לגרום להם לקפידא, אכן אפשר זהו מצד ועשית הישר והטוב ולא מצד הדין, דמי נתן להם זכות להקפיד, ואיזה רשות יש לאדם להקפיד על דברים, (ויעויין בסו”ס לעבדך באמת של הגר”ד יפה מה שהביא הנהגות מגדולי הדורות, והביא שם בענין שמחות שמאחרים את המעמד עבור אנשים המאחרים מלבוא, דמי נתן לאותם המאחרים רשות להקפיד, אבל זה אינו ממש נוגע לענינינו).

אכן כתב בספר אור יחזקאל (לג”ר יחזקאל לוונשטין זצ”ל משגיח בפוניבז’ ומיר) כתב וז”ל, כי יתכן וחטא אדם ויזיק לחבירו ואע”פ שאיננו עושה מאומה ואיננו יודע במה חטא, כי רחוקים אנו מאוד מהבנת התורה בעומק חיוב כבוד הבריות ואיננו יודעים ומכירים כלל מהותה וכו’, והביא שם מאחז”ל בשבת ל”א המלכת את חבירך עליך, וסיים, נמצא מעתה שחובותינו לבקש מחילה מאת חבירנו על שלא כבדנום כראוי ולא המלכנו אותם עלינו שהרי זהו חובת כבוד הבריות עכ”ל.

[ועיין במאמר בקשת מחילה מחבירו כשלא נגרם לו צער או נזק, הרב יהושע עדס, תורת האדם לאדם ג, תשנ”ט, 34 – 29].

וע”ע מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סי’ תר”ו ס”ד וז”ל, ונהגו בעיוה”כ כמה אנשים לבקש אחד מחבירו מחילה אף שלא חירפו זל”ז כלל אלא שמא פגעו בכבוד זל”ז ע”כ.

[ובעיקר המנהג עי”ש בעטרת צבי סק”א].

ומבואר מכל זה שיש לחשוש הרבה מכל מה שמיעט בכבודו של חבירו.

אף אם אין ידוע לו שחטא לחבירו.

וכ”ש בנידו”ד שטוען שעשה לו עולה ואינו יודע מה היא, לכאורה ראוי לחשוש שדברים בגו, וכל אדם מועד לעולם אף להזיק בלא לשים לב, כמו ששנינו במס’ ב”ק, וכ”ש לפגוע בנפש אדם שהיא עדינה ורגישה.

ולכן למעשה ימתין עד שתשכך כעסו, ואז ינסה לפייסו, ואם לא יתפייס יעשה כסדר המבואר בשו”ע כנ”ל.

ומ”מ ינסה לפשפש במעשיו אם יזכר במה פגע באדם זה, והמקניט את חבירו אפילו בדיבור בלבד צריך לפייסו כמבואר בפוסקים.

***

שאלה חוזרת מהשואל הנ”ל

בס”ד

יישר כח גדול על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב.

ובהמשך לשאלה,

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו “רשע”?

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב לב.

***

תשובה

בע”ה

‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו

שלום וברכה

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

במה שאינו מוחל הוא עושה שלא כראוי ובמה שמשפיל הוא עושה שלא כדין, וראה מה שכתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ תרו וז”ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי”ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו.

(מרדכי וסמ”ג והגה”מ פ”ב מהלכות תשובה ומהרי”ו) עכ”ל הרמ”א.

 וכתב במשנה ברורה ס”ק ח וז”ל, לא יהא אכזרי מלמחול – דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו עכ”ל.

 וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן תרו וז”ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לו מיד כמו שמצינו לאברהם אבינו שמיד מחל לאבימלך והתפלל בעדו ואנחנו בניו ראוי להחזיק במדותיו הטובים עכ”ל, ומקור דבריו הם מהגמ’ ס”פ החובל ב”ק דף צ”ב.

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו:”רשע”?

איתא בקידושין כ”ח א’ וז”ל, תניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו, וכתב ברש”י קידושין כח ע”א וז”ל, רשע יורד עמו לחייו – כלומר לזו אין ב”ד נזקקים אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו.

ובב”מ (ע”א ע”א) איתא בגמ’: אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו – פירש”י: “יורד עמו לחייו, רגיל להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאילו בא להורגו.

ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו.

וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה.

ועוד דאמרינן בכתובות (נ, א) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו.

ומאי יורד לתוך אומנותו איכא, הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר”, ע”כ.

וע”ע בתוס’ שם שמביאים מתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון דיורד עמו לחייו, רשאי לשרוף שליש תבואתו.

וכתבו התוס’ ע”ז: ותימה גדול מנין לו זה.

ובחתם סופר (בבא מציעא שם) פירש, דהנה כתב הרמב”ם, שהנותן עיסקא סתם יהיה שליש בהפסד ושני שליש ברויח למקבל, והוא שקורא אותו רשע חושדו שנתן עיסקא סתם וחלק עמו סתם מחצה ברויח וכן בהפסד, נמצא כשהיה רויח גזל חלק שישית, דלא היה לו ליקח אלא שליש, והוא נטל מחצה, וכן כשהיה הפסד, היה לו לשלם שני שליש ולא שילם אלא שליש, הרי חזר וגזל שישית, והרי זה שני שישית דהיינו שליש עכ”ל.

אכן אם באמת יש לו טענה שציערוהו לפני כן [אם דבריו נכונים] ולכן קורא רשע, אמנם אין לו לעשות כן, אבל מ”מ כתב באגרות משה (חושן משפט חלק א’ סימן ל”ח), דמה שפירש רש”י דהוא אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו, הוא רק כשהוא היה המתחיל ולא כשיצערוהו ומצד צערו קרא להמצערו רשע.

[ועיי”ש במי שאמר על אחרים: “קאמוניסטן, גויים” מסתבר שאינו כקורא רשע, משום דקאמוניסטון הוא שם לא על הרשעות אלא על ה”פארטי”, והרבה רשעים בעולם שאינם קאמוניסטן, וא”כ ידוע לכל שהוא רק שם זלזול בעלמא שאמר דהנהגתו בזה הוא כהקאמוניסטן.

וכן הוא כשקורא ליהודים גוי שיודו לכל שהוא רק זלזול בעלמא שהנהגתו בזה כגוי.

ול”ד לקורא רשע שאומר ממש הוא רשע, שכן יבינו השומעים קריאתו, ואף בקורא רשע, הא רש”י בב”מ דף ע”א פליג ע”ז וסובר שאסור לירד לאומנותו ולמעט מזונותיו עכ”ד].

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

ראה בשאלה א’.

למעשה, מי שאינו מוחל אינו עושה כראוי, ומה שממשיך לפגוע זהו ודאי שלא כדין.

מי שקורא לחבירו רשע י”א שיכול להזיק לממונו, אבל גם זה בתנאי שהוא קורא לו כך מעצמו, ולא שהוא עושה זאת כתוצאה ממה שציער אותו הקודם.

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום וברכה

שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

שאלה: ראיתי ששאל הגרח”ק שליט”א את מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, מה הדין ב”מפני שיבה תקום”, האם ספקייהו לקולא או לחומרא.

שאלה: כיצד קונים יראת שמים.

שאלה: מה הפשט בזה שיש לפעמים בפירוש אבן עזרא דברים דלא כחז”ל וכדומה.

שאלה: האם בבית המקדש שיבנה בב”א ישתמשו בחשמל לצורך תאורה וכדומה.

שאלה: בספר “למכסה עתיק” פרשת בלק, הביא הרב מדרש אגדה שיעקב נתן לבלעם האתון.

שאלה: נדרים י.

שאלה: מגילה ג.

שאלה: ישעיה יז ג “ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה'” (י”ז ג’).

שאלה: מובא בילקוט שמעוני תחילת תהלים (רמז תרי”ג): “אלא יהו קורין בהן והוגין בהן, ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר יהיו לרצון אמרי פי”.

שאלה: ברכות ל: כתב רש”י בד”ה בכל עצב יהיה מותר, “כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר”.

שאלה: שבת ב.

שאלה: רש”י בראשית פרק כ”ב את בנך – אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, וצ”ב, דאמר עליו שדומה לחמור, ואם כן – כיצד אוהבו.

שאלה: עירובין יט.

שאלה: “גרש האמה הזאת ואת בנה” (כ”א י’), וכתב בבעל הטורים “ובשביל שגירשה שרה להגר נענשה”.

בתודה ובברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

ועניתם: עיין ע”ז לט ב’.

וצ”ב דשם מבואר לענין שולח ביד גוי ואני שאלתי לענין בשר שנתעלם מן העין שהחשש שם שהחליפהו עורבים ועופות וכו’ כמבואר בש”ך סי’ סג, ומדוע לא חוששים נמי בשאר אוכלין בזה.

תשובה: יש מיושבי בהמ”ד שטען לומר וליישב דעיקר החשש בהחלפת עורבים הוא בבשר שחביב עליהם טפי ולא בכל אוכל, גם מה שהוא מאכלם במזומן, מ”מ אינם טורחים כ”כ אלא בבשר, ולא חששו בסתם אוכל.

שאלה: ראיתי ששאל הגרח”ק שליט”א את מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, מה הדין ב”מפני שיבה תקום”, האם ספקייהו לקולא או לחומרא.

ולא הבנתי מה הצד של הרב לומר דספקייהו לקולא.

הא הוי ספק דאורייתא חומרא.

תשובה: אפשר שהצד להקל הוא מחמת דמוקמינן אחזקה או ארובא דאינשי.

ועיין שו”ת יחוה דעת חלק ג סימן ע.

שאלה: כיצד קונים יראת שמים.

תשובה: שאלה זו נשאל מרן הגרח”ק שליט”א כאשר אכלתי על שלחני הטהור בשב”ק ע”י בחור אחד, והשיב שילמד מוסר, ושאל השואל איזה ספר ילמד, והשיב לו מרן שילמד ראשית חכמה, ושאל איזה שער ללמוד, ואמר לו שילמד שער הקדושה (מרן הזכיר בתשובתו שהתשובה מיועדת אליו על לימוד חלק מוסר זה עקב היותו בחור).

שאלה: מה הפשט בזה שיש לפעמים בפירוש אבן עזרא דברים דלא כחז”ל וכדומה.

תשובה: יש מן המפרשים שסברו שהרשות נתונה לפרש כפשטות הכתובים ואי”ז סותר לדרשות חז”ל, אבל מלשונו של האע”ז בכ”מ רואים להדיא שכוונתו לחלוק על דבריהם, והביאור בזה הוא שכתב הרמב”ם בהקדמתו לס’ משנה תורה שא”א לחלוק על הגמ’ משום שנתקבלו הפסקים בכל ישראל, אבל הא”ע ס”ל דכ”ז נאמר רק על חלק ההלכה אבל על חלק האגדה הרשות נתונה לחלוק, שע”ז ס”ל שלא נחשב שהיה הסכמת כל ישראל, אמנם כבר הורו רבותינו שכבר נפסקה ההלכה דלא כהאב”ע בזה, ומי שבזמנינו יחשוב שיכול לחלוק על הגמ’ הר”ז אפקירותא וחייב נידוי.

שאלה: האם בבית המקדש שיבנה בב”א ישתמשו בחשמל לצורך תאורה וכדומה.

תשובה: מסתבר שכן, מה שלא נוגד את הלכות בהמ”ק, וכבר מבואר ברז”ל שהחכמה תבוא לעולם באחרית הימים, והיינו לצורך מה שיהיה אח”כ.

שאלה: בספר “למכסה עתיק” פרשת בלק, הביא הרב מדרש אגדה שיעקב נתן לבלעם האתון.

וצ”ב הא מכשילו ב”לפני עיוור”, שהרי עשה בה אישות.

תשובה: יעוי’ במשנה בשביעית שבכל דבר שאפשר לתלות, כגון לתלות שקונה אותה לשחיטה, בזה אין איסור לפנ”ע מפני דרכי שלום, ובפרט אם לא ידע יעקב שישתמש בה לאישות, קי”ל בפ”ק דע”ז שגוי חס על בהמתו שלא תיעקר ולכן אין חוששים למכור לו, אמנם יש לדון מצד שנתן בהמה לגוי, ועי’ ברא”ש פ”ק דע”ז שהביא הרבה דעות בראשונים בענין זה, ויש לדון לכל דעה בפנ”ע באיזה אופן אכן היה מותר ליעקב.

שאלה: נדרים י.

רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם, משמע, שאין הקב”ה מביא תקלה ע”י צדיקים כלל, וצ”ב דבתוס’ גיטין ז.

משמע, דדוקא במידי דאכילה.

תשובה: הרמב”ן חולק על התוס’.

ובעצם דעת התוס’ עיין בשו”ת שואל ומשיב (מהד”ד ח”א סי’ נ”א) שהקשה כן, ועי’ בפתח עינים להרב החיד”א בחי’ לנדרים שם מש”כ בזה בשם בעל בני חיי בחי’ לגיטין (ג א) ע”ש.

ובספרו מראית העין על נדרים שם מש”כ עוד בזה.

ועי’ ג”כ בס’ דף על הדף בנדרים שם שהיא הרבה בזה.

שאלה: מגילה ג.

“מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים”.

צ”ב דכל הלוחות היו עומדים בנס, דהארון היה נושא את נושאיו.

תשובה: הארון נשא את נושאיו כשהיה צריך אבל לא בכל רגע ורגע, ומם וסמך היו עומדין בנס בכל רגע ורגע.

שאלה: ישעיה יז ג “ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה'” (י”ז ג’).

והיינו שעמ”י והגויים, שניהם יהיו חרבים.

וצ”ב, דאמרינן בפסחים (מ”ב:) אמלאה החרבה, אם מלאה זו – חריבה זו, ואם מלאה זו – חריבה זו.

תשובה: יש חילוק בין כל או”ה לבין אדום, דרק על אדום נאמר אמלאה החרבה, וכן הפסוק השני שבגמ’ ולאם מלאם יאמץ מדבר רק בעשו.

שאלה: מובא בילקוט שמעוני תחילת תהלים (רמז תרי”ג): “אלא יהו קורין בהן והוגין בהן, ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר יהיו לרצון אמרי פי”.

לאיזה תועלת ביקש דוד שהעוסק בתהלים יחשב כאילו עוסק בנגעים, הא איכא מסכת נגעים, והחפץ יעסוק בזה.

תשובה: רצה שיהיה לו זכות בלימוד התורה, שיהיה חלק גדול וחשוב בתורה ממנו, ובעיקר הנידון אם נתקבלה תפילתו מה שידוע מהר”ח דולוז’ין בזה, עי’ בהערות יד רמ”ה על השל”ה שהביא הרבה חולקים גם ראשונים.

שאלה: ברכות ל: כתב רש”י בד”ה בכל עצב יהיה מותר, “כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר”.

צ”ב מדוע יהיה לו שכר על מה שמראה את עצמו עצב, הא אדרבה מצוה להיות שמח.

תשובה: עיין שו”ת הרב”ז חלק א (אורח חיים, יורה דעה) סימן לט ד”ה ולכן נלפענ”ד.

שאלה: שבת ב.

“פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין”.

מה הדין בפשט ידו והתכוון שחברו יקח ממנו החפץ, כלומר שלא היתה בכוונתו לעשות ג”כ הנחה, אך לבסוף עשה גם הנחה.

האם עביד איסור דאורייתא, או דרבנן.

תשובה: לכאורה הנידון כאן על המעביר ממקום למקום בתוך הבית ונמלך להוציאן שפטור מה”ת, כמש”כ שבת ה’ ב’, דאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהן והוציאן פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ולכאורה כ”ש שאם לא חשב לעשות הנחה כלל דפטור.

שאלה: רש”י בראשית פרק כ”ב את בנך – אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, וצ”ב, דאמר עליו שדומה לחמור, ואם כן – כיצד אוהבו.

תשובה: יתכן שעוד לא נאמר לו אז ענין זה, ויתכן ג”כ שאהבת אב לבן בהרבה מצבים היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

שאלה: עירובין יט.

ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה.

האם מדובר בנמשך ממש, או כיון שבא על גויה – מקרי נמשך.

תשובה: רוב דברי האגדות הם משלות, עי’ במאמר האגדות להרמח”ל, אבל בפשטות עכ”פ כונת המשל עצמו הוא שמשכה ערלתו ממש, וכן הוא פשטות כונת רש”י ועי’ טור יו”ד סו”ס רס”ג.

שאלה: “גרש האמה הזאת ואת בנה” (כ”א י’), וכתב בבעל הטורים “ובשביל שגירשה שרה להגר נענשה”.

וצ”ע דרש”י כתב לעיל, “שמע בקולה לקול רוח הקודש שבה”, ואם כן אמאי נענשה.

תשובה: שמעתי ממו”ר הגרמ”מ קארפ בשם הגרא”מ שך שצדיקים נענשים גם על מה שעשו מה שהיה צריך, ואמר זאת על מה שנענש יעקב שהחביא את דינה מעשו, ועד”ז לפו”ר י”ל גם כאן.

בכבוד רב

***

בס”ד ע”ש קדש פ’ נח התשע”ו

א) רש”י פרשת נח (בראשית ט’ כ”ז) כתב, יפת אלהים ליפת – מתורגם יפתי ירחיב, והקשה כת”ר, הא עדין לא היה אז לשון ארמי עד אשר נפרדו הלשונות.

תשובה אף שנזכר כאן ל’ ארמי [ראה שכל טוב, ועיין גם רש”ר הירש] א”י אם הכונה לל’ ארמי ממש, דישנם הרבה מילים השוין בלה”ק וארמית, ויתכן שזה אחד מהן, אף שציינו שהוא ל’ ארמי הכונה שהוא נודע יותר בלשון זה, וגם אם לא נזכרה תיבה זו בעוד מקומות, ישנם הרבה שרשי מילים בלה”ק שנזכרו רק פ”א במקרא כשלא נזדמן להם צורך, ומסתמא ישנם שרשים בלה”ק שלא נזכרו כלל במקרא.

ב) מה ששאל למה נקראת פ’ נח כך ולא תולדות, כמו פרשת תולדות שפתיחתה מקבילה לפרשת נח, הנה בזמן הגמ’ היו נוהגין בא”י לקרות שליש פרשה בשבוע כדאי’ במגילה כ”ט ב’, ואין שמות הפרשיות דוקא, אלא את הטוב והנאה קבעו להם כפי מה שנשתלשל ההרגל בקריאת השם, וכאן יותר נאות שם זה משום שפ’ נח איירי בעיקר בנח עצמו ולא בתולדותיו, ומאידך פרשת תולדות יצחק איירי בעיקר בתולדותיו יותר מאתו בעצמו.

ג) מה שתמה על הרמב”ן ו’ י’ שכתב שיפת הגדול וחם הקטן, דבגמ’ סנהדרין ס”ט ב’ מבואר ששם היה הקטן, הנה אין להדחק בכל כה”ג, דהרבה מקומות דרך הרמב”ן ועוד ממפרשי התורה לפרש באופ”א מן הגמ’ וילאה המעיין מלמנותם, והכלל בזה כי כל מה שאינו להלכה ניתן רשות לפרש בכל אופן שירצה וכבר דברו מזה האחרונים, ואי”ז שאלה מקומית כאן.

ד) מה שתמה ע”ד הח”ח בפתיחה (עשין ב’) שלמד מהנהגת שם ויפת דיש לחפות על גנות חבירו, ויש לתמוה שאביו היה, וכן מבואר בהרבה מקומות שנתעסק בזה במצות כיבוד אב [פרדר”א, דעת זקנים ועוד], נראה מ”מ דהח”ח הבין שלא היה כאן ממש גדר כיבוד אב כיון שנח גוי היה [ברכות כ”ה ב’], ושם כהן ושמא היה לו קצת דין ישראל קודם שנטלה ממנו הכהונה לאברהם [נדרים ל”ב ב’], ולכך היה זה כמו אדם לחבירו, אם כי אם היה גוי וישראל ממש לא היה כאן אדם וחבירו, אבל כיון שגם שם לא היה ישראל גמור היה בזה מצוה.

והעיקר נראה דלא יתכן שחשיב כקטן שנולד ע”י שנעשה כהן, אלא דכל כבוד אב שקודם מתן תורה שהיה מצד הסברא [כמ”ש הגאונים שבבריאת העולם נתחייבו במצוות השכליות], לא עדיף מכבוד חבירו שאחר הדיבור, כיון שכל מה שיוכל להיות טובה מצד הסברא כלול בזה כמ”ש ואהבת לרעך כמוך.

נשאלתי, האם מותר ללבוש בגד חדש בר”ה.

התשובה בקצרה

מותר.

תשובה

מוצאי ‏שבת כ”ח אלול תשע”ו

כתב הטור בהל’ ראש השנה סימן תקפ”א וז”ל, ורוחצין ומסתפרין ע”פ המדרש א”ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר’ חנינא ור’ יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי’ מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר”ה לפי שיודעין שהקב”ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער”ה ולהרבות מנות בר”ה ומכאן תשובה למתענין בר”ה עכ”ל.

וכ”כ השו”ע סי’ תקפ”א ס”ד, מכבסין ומסתפרין בערב ר”ה.

וכתב המשנה ברורה סקכ”ה, להראות שאנו בטוחין בחסדו ית’ שיוציא לצדק משפטינו.

ומ”מ לא ילבש בר”ה בגדי רקמה ומשי כבשאר יום טוב דיהא מורא הדין אלא ילבש בגדים לבנים נאים [ט”ז בשם רש”ל] ועיין במ”א סימן תקצ”ז דבמקום שאין נוהגין ללבוש לבנים עכ”פ לא ילבש חשובים כ”כ עכ”ל.

והנה אמנם האחרונים נקטו דמש”כ במדרש המובא בטור ‘לבנים’ הכונה לבנים דוקא ולא כל בגדים חשובים שישנם, ועי’ עוד בבאר היטב סקט”ו, מ”מ העיקר מה שנתבאר בדברי המדרש הנ”ל הוא שעכו”ם לובשים שחורים וישראל לובשים לבנים, משום שישראל יודעין שהקב”ה יעשה להם נס.

ולא יתכן להשוות דין ר”ה לדין ט”ב שיהיה אסור בבגדים חדשים.

כתב בשו”ע או”ח סי’ תקצ”ז ס”א וז”ל, אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר”ה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה’ על פניהם.

ועד כאן ביארנו עיקר ענין שמחה בר”ה, אכן נראה להביא ג”כ ראיה למעשה שמותר ללבוש בגד חדש בר”ה.

דהנה כתב בשו”ע או”ח סי’ ת”ר וז”ל, בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות מיימוני פ’ כ”ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו עכ”ל השו”ע וההג”ה.

וע”ש במ”ב היכי משכחת לה לברך על בגד חדש, [וכן בתקיעת שופר ביום שני הביאו בפוסקים שראוי ללבוש בגד חדש עי”ש], ומ”מ מדברי ההג”ה מבואר דשרי ללבוש בגד חדש בר”ה, ולא משמע לי לחלק ולומר דרק לצורך מותר וגם לא נראה לומר דרק ביום שני מותר ולא ביום ראשון.

קרא פחות

{עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה הג”ר צבי קרויזר ע”ד רבינו בחיי (שמות כ’ י”ג) שכתב לא תענה ברעך עד שקר, דרעך מיירי גם בעכו”ם כדכתיב איש מאת רעהו, והקשה דהרי בב”ק ל”ח א’ מבואר דיתכן רעך שהכונה רק לישראל.

תשובה כונת הר”ב היא דכל מידי שהאיסור מצד העובר לא שנא, ר”ל דנהי היכא שהמצוה היא מצד בין אדם בחבירו בלבד אמרינן רעך ולא גוי, אבל היכא שהמצוה היא מצד העובר, שפוגם בעצמו ע”י מעשה שהוא עושה, בכל כה”ג לא יהא חילוק אם עושה מעשה זה כלפי גוי או כלפי ישראל.

והראיה שמצוה זו היא מצד שהוא פוגם בעצמו, יש להביא מן המכילתא דרשב”י וז”ל, לא תענה ברעך עד שקר – אין שקר אלא מבדה כיצד הפקיד לו זהב לא יאמר לו מרגלית מרג’ לא יאמר לו זהב ע”כ.

כלומר אע”ג שמשלם לו לפי אותו השווי, מ”מ לא יעשה כן כיון שמשקר בנפשו ומעות את הדין, וא”כ לא שנא אם משקר לפני גוי או לפני ישראל, דהא אפילו שינוי בעלמא אסור בעדות (עיין שבועות ל”א א’).

ומה שהביא מהפסוק שם, היינו דאע”ג שמסברא מצוה זו נוהגת גם כלפי גוי וכנ”ל, מ”מ אם היה גזה”כ למעט גוי הוה ממעטינן ליה, כמו טעות עכו”ם דמסברא לא נפיק מכלל גזל, אלא שמיעטתו התורה, וכן עמלקי דמסברא היה אסור להרגו, והתורה ציותה עליו שיהרג, וה”נ הכא אי הוה סבירא לן דרעהו ממעט גוי הוה ממעטינן ליה לגמרי, ולהכי כתב דכיון דמ”מ בעלמא אשכחן שגוי יקרא רעהו א”כ גם כאן אינו מיעוט.

וגם מאן דממעט גזל עכו”ם מרעך ס”ל דאי”ז דבר מגונה, דהופקר ממונן לישראל (עי’ ב”ק ל”ח), והו”ל כאוכל מן ההפקר, משא”כ עונה עדות שקר שעושה שקר בנפשו ומשנה דבורו.

ומה שכתב ר”ב שלא נאמר כאן אחיך כמו שאנו דורשים בשאר דוכתי למעט גוי, אלא רעך דלא ממעט, י”ל דלא קאמר דכל היכא דכתיב רעך שאינו ממעט עכו”ם, אלא רק דבר שאינו רק ענין בין אדם לחבירו אלא דבר גרוע וחמור מצד העובר האיסור, כמו כאן.

וכעי”ז בס’ אמרי הצבי כתב ליישב את דברי רבינו בחיי ובתחילה מקדים שהוכחת רבינו בחיי ממה שנאמר ‘וישאלו איש מאת רעהו’ אינה ראיה משום דשם היה עוד קודם קבלת התורה ואז אכן גם המצרי היה בכלל רעהו אבל לאחר קבלת התורה שפיר ממעטים מצרי מדכתיב ‘רעהו’ ואולם כדי ליישב את דברי רבינו בחיי כותב דהנה כבר כתבו הראשונים הרבה טעמים על כל מצוה ועיקר הטעם הוא שיש הרבה מצוות שציונו בוראנו יתברך להתרחק מן המידות המגונות כי העובר עבירה ממשיך מידה מגונה לעצמו ועל כן אסרה התורה מאכלות האסורות לפי זה יובן דמה שאסרה תורה להעיד עדות שקר הטעם בזה שייך גם בעדות שקר לנכרי כי אין לך אדם רע גדול מזה שמעיד עדות שקר בחבירו ובזה אין חילוק בין אם העדות הוא לישראל או לעכו”ם ומה שכתבה התורה הלשון ‘רעך’ בעדות כולל גם העכו”ם כי גם העכו”ם הוא בכלל ‘רעהו’ לענין זה אבל בשאר מקומות אין העכו”ם בכלל זה עכ”ד.

ובעיקר דין הזה יעויין במלבי”ם שכתב מדנפשיה דלא כר”ב.