קדושה

בבה"ל ריש סי' קט נסתפק בזה ולא הכריע אולם למעשה נקטו הרבה אחרונים להתיר בזה [ערה"ש ס"ה וחזו"א דינים והנהגות פ"ד אות כא ושלמת חיים סי' כב ואורח נאמן סי' נב סק"א וכ"כ בצוואת יסוד ושורש העבודה סי' טז, ועי' בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב סי' קז שכן משמע בספר חסידים אות תשפד שהובא במשנ"ב סי' קכד סקי"ג בשם המג"א, ועי' עוד פרטי דינים בס' לשכנו תדרשו הל' תפילה אות נח בשם הגריש"א ודעת נוטה ח"א עמ' שמו], וכן המנהג פשוט, וכידוע שבהרבה מקומות נוהגים שאין ממתינים אלא לעשרה (ומנהג זה צ"ב מצד עצמו ואכמ"ל), דס"ל שמי שהתחיל עם הציבור לא עבר איסורא במה שאינו יכול לענות מחמת זה קדיש וקדושה, ומי שהתחיל אחר הציבור כ"ש שאין הציבור צריכים להמתין לו.

ומ"מ יש להקפיד על הדינים המבוארים בשו"ע ורמ"א שם כשאומר החזן החזהש"ץ היכא דאפשר דהיינו לשתוק בקדושה ולכוון לשמוע עם הש"ץ עד סיום האל הקדוש ולשחות במודים עם הקהל, ולענין שאר הדינים (כגון לענין שומע תפילה ולענין אם צריך לכוון לברכה ששוחה בה) יעוי' בפוסקים בסי' קט.

בגוף נידון זה יש להוסיף דבשם החזו"א הובא שלא יאמר שלום רב במקום שים שלום כדי להספיק קדושה, וכך הובא בשם כמה אחרונים, ומאידך האדר"ת נקט להיפך, ובאמת כדברי החזו"א שנקט שהוא חיוב לומר שים שלום בשחרית כן מתבאר גם מדברי הבה"ל סי' קכז עי"ש, רק דשם אכן אין הפסד בזה משא"כ באופן של החזו"א, רק דיש להעיר דבאמת כל עיקר הדברים מחודשים כיון שיש מקומות שהיו אומרים רק שלום רב ורק שים שלום, ממילא מחודש לומר דיש חיוב בזה לומר כפי נוסחתו (עי' במשנ"ב סי' סח) שהוא עדיף מחיובא דקדושה, [ואיני יודע אם הי' מפורסם כל המנהגים בזה בזמן האחרונים], וכ"ש לדמותו לדין זכרנו לחיים (עי' בה"ל הנ"ל), שהוא תקנה קבועה מימי הגאונים ופשטה בכל ישראל, וגם להצד שהביא הבה"ל בריש סי' קט דהפטור מקדושה כשהתחיל להתפלל עם הציבור הוא משום שעכשיו הוא א'נ'ו'ס מ"מ בכה"ג יל"ע אם חשיב א'נ'ו'ס, ומ"מ יל"ע אם נחשוש לשי' הבה"ל שיש צד שעובר איסור במה שהתפלל עם הציבור והאריך האם בכה"ג נימא דיעשה כהאדר"ת, ולכאורה בזה אה"נ רק דלא נהגו לחשוש לצד זה מעיקר הדין מאחר דהבה"ל גופיה לא הכריע כן ושאר אחרונים הכריעו להיפך, וכמו"כ יש לדון להחזו"א גופיה באדם שעבר והתפלל אחר שהתחילו הציבור ועכשיו יוכל להספיק קדושה אם יאמר שלום רב כיון שאם יאמר שים שלום לכאורה נתברר שעבר איסור, ואם יאמר שלום רב צל"ע אם חשיב איסור גמור אפי' אמר במזיד, ואולי בזה יודה החזו"א שיאמר שלום רב (עכ"פ כשלא יוכל לומר קדושה במקום אחר), דלא מיירי אלא באופן שאין מוטל עליו לקצר להספיק קדושה.

יש מצוה בזה גם בכותל, אם כי אינו ברור שבמבנה הכותל כיום אפשר לקיים דין זה, ולענין אם יוצא בצד אחר של אותו השער אם יש ריחוק ניכר בין מקום הכניסה למקום היציאה יש לומר דיש בזה ענין על אף שעיקר הנין לא נאמר באופן זה, וריחוק זה סגי בח’ טפחים מקום השער הראשון ואחר כך מקום השער השני והליכה ד’ אמות מקיים בזה צד נוסף ואפשר דרוח פרוצה י’ אמות הוא טוב יותר, ובאופן שיש שער אחר ויש ריחוק ביניהם יש מקום לטטעון דמקיים בזה המעלה מעיקר הדין עכ”פ כשאין ב’ הפתחים צמודים זל”ז וכשיש פתח אחר ברוח אחרת בזה מקיים כל המעלה, ועי’ עוד במקורות.

מקורות:

לכבוד הגאון המפורסם וכו’ רבי גמליאל רבינוביץ שליט”א בעהמח”ס גם אני אודך ושאר ספרים

הנה עצם קדושת כותל המערבי לא קילא מקדושת בהכנ”ס, ומאחר דקי”ל שבבהכנ”ס מצוה לצאת מצד אחר לא גרע כותל המערבי מקדושת בהכנ”ס ומה שקרוב למקום המקדש אינו נפק”מ לעניננו, ואדרבה עיקר דין זה נלמד מן המקדש כמבואר בגמ’ דמגילה לגי’ הראשונים שגרסו מצוה זו, אם כי באמת אין נפק”מ בין בהכנ”ס שקרוב למקדש לבהכנ”ס שאינו קרוב למקדש.

אבל בצורת מבנה הכותל כיום אם רוצה לצאת מצד החצר הצפונית ולצאת במערה החיצונית הדרומית הסמוכה למדרגות הפונות לכיוון הרובע היהודי (היינו המערה המסתיימת עם המחסום הממשלתי ופונה לכיון השוק) וה”ה אם יוצא דרך המדרגות הנ”ל נראה שאינו מקיים בזה מצוה זו שהרי סו”ס לרחבת הכותל של התפילה נכנס ויצא בשער אחד, ואפי’ אם תימא שיש צד ששטח זה הוא כחצר בהכנ”ס לכל היותר מ”מ לענין חצר בהכנ”ס גופא מבואר בפוסקים שלא נאמר לגביו דין זה, כיון שאין בו קדושה כ”כ אם אין מתפללין שם בקביעות עי’ שו”ע ריש סי’ רנד.

אבל אם יכול להיכנס מהכניסה הראשית אל עיקר רחבת הכותל המערבי ולצאת דרך המערה הפנימית ממש מצד הדרומי באיזה אופן שמתאפשר, בזה בודאי מקיים מצוה זו וכמשנ”ת שגם בכותל מתקיימת מצוה זו.

והנה כת”ר שליט”א הציע הצעה חדשה המחולקת לב’ והיא שיחלקו את השער המזרחי של רחבת הכותל המערבי לב’ שערים ויכנסו בזו ויצאו בזה וגם בלא שיחלקו אולי יש ענין להיכנס בצד הדרומי של השער ולצאת בצד הצפוני.

ונראה דאם יש שם ב’ פתחים ויש שם שיעור פתח בכ”א מהם סגי בזה דהרי סו”ס יוצא בשער אחר ועובר בשער אחר, ואמנם עיקר הענין הוא שיצא ברוח אחרת כלשה”כ הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב (יחזקאל מו, ט), וגם בלשון הגמ’ מצוה לעשותו קפנדריא חזי’ דהיינו לצאת לשער אחר באופן שהיה מקצר דרכו אם היה צריך להגיע לרוח השני, וגם עיקר הטעם שהובא בזה בדברי החסיד יעב”ץ שייך ברוח אחרת, מ”מ יש מקום לומר דגם בזה יש מעליותא.

ואמנם רש”י בספר יחזקאל מו ט כ’ דהענין לצאת דרך שער כדי שייראו בעזרה יפה יפה, ומשמע דיש טעם שיתפזרו במקום העזרה, אבל יש לומר דיפה יפה ר”ל שלא ייראו דוחקין זה בזה אלא יוצאין במקום אחר ממקום שנכנסין, אבל יש לדחות סברא זו דא”כ למה רק הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב דלימא קרא כל אחד יבוא דרך שער צפון ויצא דרך שער נגב אלא ע”כ כהטעם הראשון, ומ”מ גם לזה יש סברא שייראו יפה יפה באזור הכניסה שיצאו מרוח זה שבאזור הכניסה ויצאו ברוח אחר.

ובמחה”ש סי’ קנא סק”ז הביא דברי הר”ן דיש בזה חביבות וביאר דהיינו במה שהולך בכל המקום מראה בזה חביבות, ויש לומר דעיקר הענין נאמר כשמקיף כל המקום לשער השני אולם גם כשמקיף מקצת המקום לשער אחר יש בזה ג”כ מעליותא.

אבל אם הוא רק פתח אחד, הנה אם יש י’ אמות בפתח א”כ לא חשיב פתח כלל אלא פירצה ואין קשר בין צד אחד של הפתח לצד השני, ובזה יש מקום לומר דיש מצוה ליכנס בצד זה ולצאת בצד אחר, דהגע עצמך אם בהכנ”ס היה קטן מאוד ורוח אחת פרוצה בו הרי לכאורה היה ענין ליכנס בצד זה של אותה הרוח ולצאת בצד אחר, דגם בזה מתקיים מש”כ החסיד יעב”ץ שרואה הצד השני כשיוצא עי”ש, וא”כ מה שהכותל גדול לא גרע מזה.

ואם הכותל פחות מד’ טפחים שהוא שיעור מקום בודאי שאין ענין להכנס בצד א’ של הפתח ולצאת בצד אחר שהרי חשיב כיוצא במקום שנכנס, שהרי אין מקום פחות מד’ טפחים.

אבל יש לדון מד’ טפחים ועד י’ אמות דמחד גיסא לכל דינים חשיב כפתח אחד ומאידך גיסא יש מקום לטעון דהוא מקום בפני עצמו כיון שסו”ס עובר במקום אחר ממה שנכנס ע”פ דברי החסיד יעב”ץ הנ”ל.

ונראה דלא מהני דהרי גם החסיד יעב”ץ לא קאמר שכלול במצוה זו שיסבב בכל בהכנ”ס וא”כ חזי’ דנאמר בזה גדר שיוצא דרך פתח אחר ממה שבא אבל בלא גדר זה לא אכפת לן שהיה בעוד מקום אחר, ונראה דודאי קלטה העין כל מה שהי’ באותו הרשות שבא שם הלכך צריך לבוא במקום שלא קלטה הרשות ולכך מהני בפתח אחר אבל בלא פתח בפני עצמו לא מהני.

והשתא אפשר דאפי’ רוח פרוצה לגמרי לא מהני שנכנס בצד אחד ויצא בצד אחר.

ולפי הטעם שיש בזה משום חביבות א”כ כל שיש ריחוק ד”א ממקום שנכנס למקום שיצא אפשר דיש בזה ענין ג”כ כמו שמצינו בשלהי כתובות כל המהלך ד”א בא”י וכו’, ואע”פ שבלאו הכי הולך ד”א בבהכנ”ס יש לומר דלק”מ דמה שצריך לבוא למקומו הוא משום שצריך לבוא למקומו אבל אם יוצא משער אחר הוא משום חביבות המקום.

ואפשר עוד דאם השער השני מרוחק ח’ טפחים סגי בזה דהרי כניסה בפתח בהכנ”ס שיעורו ד’ טפחים כמבואר בפוסקים ע”ד הגמ’ בפ”ק דברכות גבי שיעור ב’ פתחים, וא”כ ב’ פתחים הם ח’ טפחים, ואפי’ דנימא דשיעור כניסת שער הוא ח’ טפחים כב’ פתחים כמבואר בדברי חלק מהפוסקים שהובאו בשו”ע מ”מ יש לומר דאם השער השני מרוחק ח’ טפחים מהשער הראשון סגי בזה.

ויש להוסיף עוד דבפ”ק דעירובין נחל’ אמוראי אם שיעור מבוי הוא בד’ טפחים או בד’ אמות ויש מקום לטעון דשיעור מבוי היינו היתר דפתח המבוי כמה צריך לזה, ולהדיא מבואר שם בסוגי’ לענין מחיצה דלחי דלא סגי אם הוא יותר מד’ אמות בתורת לחי אלא באופנים המבוארים שם עי”ש, דלא חשיב מחיצת הפתח בכה”ג ויל”ע.

ביציאה יש ביזיון גם במה שאינו מחוייב מן הדין כמבואר בבה"ל לגבי יציאה בקריאה"ת למי שכבר שמע קריאה"ת.

יש מקום לטעון דגם להשיטות שהפסק בדיבור בשמונה עשרה מעכב וחוזר לראש, מ"מ כאן לא יעכב גם במזיד, מאחר שמאריך בברכה שלישית של קדושת השם מענין הברכה, וכן מצינו בסדר התפילות להרמב"ם דקדושה היא הארכת ברכת אתה קדוש של הש"ץ, וממילא כל שמאריך מענין ברכה אינו לעיכובא, דקי"ל שהנוסח אינו מעכב כמבואר בסוגיות גבי בריך רחמנא ובמשנ"ב סי' סח גבי נוסחאות הקהילות, ואע"ג דקי"ל בגמ' יחיד אינו אומר קדושה מ"מ הוא איסור צדדי אבל הנוסח עצמו שהוא אומר הוא חלק מן הברכה.

ואין להקשות א"כ למה שלא יאמר יחיד קדושה בטעמיה כקורא בתורה כמ"ש המשנ"ב על קדושת יוצר, דשם יש בזה תיקון כיון שחושש לדעות שיחיד ישנו בקדושת יוצר, ומכיון שיש דעות שיחיד אינו אומר לכן עושה שלום ביניהם ואומר הקדושה בטעמיה כקורא בתורה מספק, אבל כאן לכו"ע יחיד אינו אומר קדושה, וממילא אין בזה שום רווח אלא רק משנה ממטבע שטבעו חכמים לחלק מהשיטות (היינו שי' הר"מ והרמ"ה והשו"ע סי' סח והגר"א לגבי פיוטים).

אבל באופן שיש בזה ספק כגון שאינו אומר ממש עם הש"ץ דבזה משמע במשנ"ב שאינו יכול לומר ומאידך גיסא לפי מש"כ הרמב"ם דהכל הוא חלק מברכת אתה קדוש של הש"ץ יש לדון בזה וכ"כ אלי הגרח"ק דדברי המשנ"ב הם רק לכתחילה, ומאידך גיסא יש מקום לטעון דתפקיד היחיד בקדושה הוא רק ענייה כעונה הלל ולא שייך כאן הנידון שאומר קדושה בזמן שהיחיד מתפלל קדושה עם הש"ץ ממש יש מהראשונים שכתבו שיאמר עמו כל הברכה (הגם דיחיד לשיטתם אינו אומר נקדש או נעריצך) דחשיב כמתפלל עם הש"ץ, ומאידך גיסא יש מקום לטעון שאם נטפל לש"ץ צריך להתפלל עמו ממש, ובתשובה אחרת הבאתי עוד סברא לדייק מדברי המחבר דאם היחיד אינו אומר כנוסח הש"ץ אינו נטפל לש"ץ והו"ל כיחיד האומר קדושה עפכ"פ לכתחילה, הלכך בכה"ג שיש כאן ם=פךפפ מקום לטעון שיוכל לאומרה בטעמיה ולהתנות שאם דינו כיחיד אינו אומר אלא כקורא בתורה.

הנה לענין נדרים נדרי קטן בן עשר (כמו בגיל המקביל למקרה שלך) קי"ל [יו"ד סי' רלג ס"א] שאינם חלים כלל מן הדין בתורת נדר (ולמעשה עי"ש ברמ"א שמכין אותן וכו' כדי להרגילם).

והיה מקום לדמות קללה לנדר, דמאחר שאין דיבור ומחשבת קטן בלא שום מעשה חשיב כלום כמבואר בסוגיות [חולין יב ע"ב ויג ע"א], וה"ה אין לו דיבור [תוס' שם יב ע"ב ד"ה ותיבעי ומשנ"ב  סי' מב סקי"ג ושוע"ר שם ס"ה], ממילא לא שנא לענין נדר ולא שנא לענין קללה.

אולם הראיה מענין נדר יש לדחות דהרי לענין נדר ושבועה קיימא לן [עי' שבועות כו ע"ב ויו"ד סי' רי ס"א וסי' רלט ס"א] שנדר ושבועה בלא דעת אינם כלום, ומכח זה הוכיח הרמ"א [יו"ד סי' רכ סט"ו] שאין צריך דיני תנאים בנדר כדעת הרמב"ן בפרק יש נוחלין, דהרי בלא כוונה לא חלים, ואינו כמו מכר וכיו"ב דגם כשיש מחשבה הפוכה חלים משום שדברים שבלב אינם דברים (עי' קידושין נ ע"א), [ודעתו דלא כתשובות מיימוני בהפלאה סי' ד כמו שציין לדבריהם הרע"א שם, וכן הוא דלא כהרא"ש ספ"ק דנדרים סי' י והלכות גדולות סי' לט וסי' מ כמו שציין בשיורי ברכה שם].

וממילא יש לומר דבקללה הוא דין אחר, דהרי בקללה שמא אין הדין שבלא דעת אינם חלים, ואדרבה מצינו במו"ק יח ע"א בעובדא דהתם דהו"ל כקללה שיוצא מלפני השליט דברית כרותה לשפתים.

אולם יש לדחות דשם היה בצדיק ולכן אמרי' שם בשגגה היוצא מלפני השליט, ובצדיק המקלל הוא דין אחר, וכן מצינו שקללת חכם אפי' על תנאי היא באה [מכות יא ע"א], ומשמע דמי שאינו צדיק אינו כך שהקללה תבוא על תנאי, ויש לציין דבנידוי מצינו [יו"ד סי' שלד סל"ט] דהמנדה למי שאינו חייב נידוי לא חל הנידוי, וזה אפי' בצדיק המנדה, כדמוכח בגמ' [מו"ק יז ע"א] גבי ריש לקיש, אם כי שם לגבי נידויים אפשר שהוא יותר דמי לנדר מצד דיני תנאים ודיני כוונה.

ומה שמצינו בכ"מ שפיו הכשילו אפי' באינו צדיק (כמו ויאמרו לא נעלה במד"ר ר"פ קרח, ועוד) יש מקום לטעון דאחר שכבר נגזרה גזירה הוא ענין אחר.

אולם מצינו בכמה מקומות שיש להזהר שלא לקלל אדם מישראל שמא תחול הקללה גם במי שאינו צדיק, ע"ע סנהדרין ריש קב ברית כרותה לשפתים לגבי יהוא שאמר יהוא יעבדנו הרבה ונתקיים בו, ועי' באה"ט או"ח סי' רמ בשם של"ה בשער האותיות שלא לומר לתינוק הכלב יקח אותך שלא יזיק לתינוק, והובא בקצש"ע סי' לג סי"ד וסי' קסה ס"ז וכה"ח סי' רמ סקצ"ג ויו"ד סי' קטז סקק"ג וכן בציפורן שמיר לחיד"א אות קפט, ועי' פר"ח יו"ד סי' קטז, וע' שוע"ר הל' שמירת גוף ונפש סי"ב שאין לקלל אדם מישראל שמא תזיק הקללה וגם הביא משל"ה הנ"ל, וכן מבואר מדברי החינוך, ועי' ב"ק צג ע"א גבי קללת אבימלך שקילל ונתקיים בזרעה ועי' בריקנטי שמות כט, ומיהו יש מקום לומר דבכל אלה היה מקום לחול, דגבי יהוא היה בזה פגם של סרך הודאה בע"ז, ונחשב לו לחטא שגרר חטאים גדולים, וגם גבי אבימלך הי' לו איזה פתחון פה של קפידא על מה שלא אמר לו אשתו היא כמבואר בפסוקים (וע"ע ב"ב קנג ע"א וגיטין לה ע"א).

ויש לציין עוד דדעת הרמב"ן והריטב"א במכות שם דקללת חכם אינה באה על חינם ממש אלא אם יש קצת טעם בדבר (אולם עי' במאירי שם ובאר שבע סנהדרין צ ע"ב, ועי' ספר חסידים סי' תשסו, ומ"מ גם הבאר שבע תמה מאוד בביאור המאמר לפי שיטתו, ודברי הספר חסידים יש ליישב במי שהקללה יש לה מקום לחול).

א"כ היוצא מזה דגם בלא כוונה כלל ברית כרותה לשפתים אפי' באינו צדיק וממילא יש מקום לדון לגבי קללת קטן.

ויש לציין דברש"י (שמות כא יז) ממעט קטן מקללת אביו שאינו חייב בזה ויל"ע למה הוצרך מיעוט ולמה היה צד לחייבו ואולי ס"ד כיון שקללתו מהני כגדול ס"ד לחייבו, אבל עדיין אינו מיישב, חדא דהרי הא אפי' מעשה גמור אינו מחייב את הקטן כ"ש מעשה כזה, ועוד דא"כ למעט קטן ממקלל חרש, אולם יש לומר על קו' זו השניה דעדיפא מינה קאמר דאפי' באביו חייב דעדיפא לן להשמיע החידוש יותר, ועי' עמר נקא שם שביאר החידוש ברש"י באופן אחר.

ואולי יש ליישב בשינוי קצת דבקללת אביו ואמו נתחדש שהאדם המקלל אחראי על הנזק שנעשה מקללתו אע"פ שהיה בזה רק גרמא, ולכן חייב מיתה במקלל אביו, וממילא ס"ד שגם בקטן שאין כוונתו כוונה יתחייב ג"כ.

ועי' שער הגלגולים הקדמה לז שהאר"י נתן תיקון וכפרה למי שקילל את אמו בהיותו קטן, ומ"מ אינו ראיה שחל דבר דכל אחד יש לו עכ"פ לכתחילה לבקש כפרה על מעשים רעים שעשה בקטנותו כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' שמג ס"א בשם התה"ד ח"ב סי' סד וכמבואר בדברי הפוסקים וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת.

ובפנים התה"ד אי' גם קטן שקילל אביו וכו' בינקותו טוב שיקבל כפרה דסימן רע הוא שנעשו מכשולות תחת ידו, והובא בד"מ ביו"ד סי' רמא, וגם זה אינו ראיה ברורה שחל דבר, דיש לומר שהמכשול הוא החטא שמבזה אביו ואמו.

ובבא"ח שנה שניה שופטים סכ"ג כתב וקטן שקלל אביו או אמו בקטנותו צריך כפרה בגדלותו כנזכר בספר חסידים וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ע"כ.

ונראה דבאופן שיש גזירה על האדם מן השמים אז ההכשלה בפה תוכל להתקיים גם על ידי קטן כמבואר בפ"ב דחגיגה גבי אלישע בן אבויה בי"ג בי כנישתא עי"ש.

ומ"מ יש לומר ג' דברים להרגיע אותו אדם, הא' שאפי' אם יש צד בעולם שדיבורו גרם מ"מ הרי כבר חזר בו וקטן היה בלא דעת ומה אית ליה למיעבד ולכה"פ יעשה כפרה משום סימן רע כנ"ל בשם התה"ד.

ב' דהרי קי"ל [משלי כו ב וע"ע מכות יא ע"א וסנהדרין מט ע"א ורש"י שם] קללת חינם לא תבוא, ואם קילל לחינם למה חושב שקללתו באה, אם לא דנימא שהיה איזה דבר לקללה לחול עליו או שכבר נגזרה גזירה ואז הפה נכשל מן השמים.

וכמו שנתבאר דלפעמים מן השמים מזמנים הדיבור של הקללה על ידי האדם כדי שיצא מפיו לפני שיתקיים והוא דבר המבואר ואין לאדם מה לעשות כנגד זה מלבד להזהר להבא אחר שגלגלו חוב על ידו.

ג' דהרי יש בחירה לאדם אם להתגרש או לא (שבענין זה היה הקללה בניד"ד) וא"כ יש לצרף זה, אע"פ שאינו מוכרח.

ד' שענין גירושין מצוי מאוד בעוה"ר ועכ"פ כיום ודאי כן הוא, ולא נעשה כאן שינוי הטבע שיש הכרח לתלות אותו בקללה בפרט שהדבר נתקיים לאחר כמה שנים.

ואמר לי (לפני כעשר שנים) מו"ר הגרב"ד דיסקין בשם מורו הגר"ש רוזובסקי על שאלה אחרת דעיקר הנזק הוא לא על הקפידא או הקללה עצמה אלא על מה שתולים אח"כ כל מה שיארע מכח הקפידא או הקללה הזו, זה עיקר הנזק שנעשה מכל כיו"ב.

הנה יש כאן נידון ראשון האם מועיל תנאי בא"י דהשו"ע מחמיר בזה, ויש שמקילין בזה ועי' בבה"ל מה שהביא בשם הר"ח והאו"ז ובאמת יתכן לומר דלמסקנת הסוגי' רוב ראשונים מקילין בזה ושדברי התוס' מחודשים, וגם יש שנקטו שהמנהג בזה בפועל להקל, אם כי עיקר הדבר תליא בפלוגתא וגם התנאי אינו מתיר חשבונות ושאר קלות ראש אף שאינו ביזיון.

אמנם בהכנ"ס דאקראי מבואר בסי' קנד ס"א וס"ב שאין בו קדושה, ואעפ"כ דבר ביזיון ממש אסור גם שם כמבואר בשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג ובבה"ל בשם הריטב"א, ולכן התיר המג"א מבואות בהכנ"ס וכן העה"ש התיר אפי' קפנדריא במבואות בהכנ"ס, ואילו הפמ"ג באשל אברהם וכן במשב"ז נקט דהאידנא שכבר בא לידי קבע התפילות במבואות בהכנ"ס כבר יהיה אסור קפנדריא, וכ"א בכה"ח ועי' במשנ"ב.

והנה האחרונים הנ"ל לא הזכירו קולא במקום קבוע לתפילה שמותר מצד שלא ייחדו המקום בקביעות לתפילה.

ובתשובת נוב"י דן במי שמתפללין בביתו אם יש בזה קדושת בהכנ"ס ונקט דכל עוד שיש מקום לומר שאינו קבוע להשאר כך מותר ואם נקבע הדבר כגון שרשם שמות שאין נמחקין וכו' המקום נאסר, ויתכן שמדבריו אין להביא ראיה לא לכאן ולא לכאן.

וגם בדברי שאר פוסקים הנ"ל שמא לא דנו אלא בסתמא אבל באומר לא, ומ"מ אפשר שצריך הוכחה שמייחד המקום לשימוש אחר ולא לתפילה, דומיא דכל אופני האקראי שנזכרו בפוסקים בסי' קנד ובנוב"י, אבל אם מייחד המקום רק לתפילה ובהערמה אומר שאינו מתכוון שיחול אין מקור בפוסקים הנ"ל שלא יחול.

וגם במשנ"ב שדן במה שהקילו אנשים וכן בבה"ל בסוף הסי' שהאריך להביא הדעות אם מהני תנאי, מסתימתו לא משמע שמקום שמיועד לתפילה בלבד שייך לעשות איזה תנאי.

אולם באחרונים שאחריהם מצינו כמה שהצדיקו המנהג בזה שאם מתכוונים שהמקום לא יהיה לבהכנ"ס מהני תנאי כזה, ועי' בביאורים ומוספים על המשנ"ב מה שהביאו בזה.

ויש מהאחרונים שכתב דלכך יש שנהגו למקום שטיבל לומר שהוא בית ולא בהכנ"ס, ויש לציין דעיקר הדבר כבר הובא בגמ' לעונש על הקוראים לבהכנ"ס בית עם, אלא דשם יש לדחות שכבר חלה קדושת בהכנ"ס.

ומ"מ האידנא בודאי שאין סניף היתר במה שנקרא המקום שטיבל כיון שעכשיו שטיבל הכונה בהכנ"ס כמו קלויז.

ולגוף הענין אם תנאי כזה מהני בחלק מהמבנה (להשיטות שמועל תנאי כזה גם אם מתפללים או עכ"פ לכו"ע אם אין מתפללים שם) יש לציין בזה לדברי הפוסקים שדנו בגג בהכנ"ס ונקטו (עי' במרדכי בשם מהר"ם ובמהרי"ק המובאים בב"י) שאינו מעיקר הדין מאיסור גמור, וחזי' מזה דאע"ג שאין מתפללים שם מ"מ הוצרכו לזה שהוא רשות נפרדת, אבל עצם מה שאין מתפללים לא מועיל אם הוא אותה הרשות.

והנה המור וקציעה נתקשה בדבריהם ממתני' דתנן אין שוטחין ע"ג פירות ומבואר דהוא איסור מן הדין להשתמש למלאכה בגג בהכנ"ס, ועי' במאמר מרדכי שנשאר בקושי' בזה.

ובבה"ל תירץ מדנפשיה לחלק אם הגג בנוי או פתוח, ועכ"פ מבואר מדברי הבה"ל שאם הגג של בהכנ"ס בפתוח ואינו משמש שימוש אחר הוא כחלק מקדושת בהכנ"ס ממש למרות שידוע שאין בו תפילה כלל, ומהיכי תיתי לומר שאם מתנה להדיא הוא קל יותר, בפרט דכל התנאי לא נתברר כל הצורך.

הנה לדעת הרמב"ם בתשובה שהביא המשנ"ב בס"ס קנא סק"מ האיסור הוא רק אם הטינוף הוא מעל ההיכל, אולם בתשובה אחרת (שכתבתי להרב טורק) הרחבתי דכמה פוסקים פליגי על הרמב"ם, וגם הבאתי שם מדברי הפוסקים דטינוף גמור אין חילוק בין ארעי לקבוע (ונפק"מ למי שרוצה להשתמש בבהכ"ס שם), וגם ציינתי שם לדברי הרמ"א ביו"ד סי' קטז דאמרי' חמירא סכנתא מאיסורא לענין להחמיר בספק סכנה, וכאן יש יותר מקום להחמיר להשתמש בבהכ"ס שם מחמת הט"ז בס"ס קנא שכ' שנענש על פטירת בניו מחמת זה, וגם דהמשנ"ב סקמ"ב נקט דשומר נפשו ירחק מהקולא הנזכרת בנידון שם, ומשמע בדבריו דלכתחילה שומר נפשו ירחק מעל כל מקום בהכנ"ס ולא רק כנגד ההיכל עי"ש בלשונו.

אולם לענין להשתמש בבהכנ"ס תחת בית הכסא אם יש בזה איסור, הנה מאחר דהתפילה יותר מתקבלת בבכנ"ס שמקפידין על קדושתו (וכן הובא בשם הגר"א שאם היה בנין בהכנ"ס בנוי כולו לשמה היו כל התפילות שם כתקנן, ובאופן שאין מקפידין על הקדושה עי' שבת קיט לענין דומה שאומר מלאך רע יה"ר שיהא לשבת האחרת כך וע"ע במכילתא דרשב"י רפי"ב דאין השכינה שורה בחו"ל אלא במקום טהור וכו' והוא פשוט, ומקום טינוף הוא מביא לסט"א כמבואר ברק ערבי פסחים ועי' מה שהביא בשבט מוסר), א"כ בודאי שהוא עדיף אבל איסורא ליכא, אבל להט"ז התפילה אינה עולה למעלה אם מתפלל תחת דבר טינוף, ולכן הוא דבר שאינו טוב כלל אם לא בדיעבד או בשעה"ד גדול.

ואמנם השעה"צ ס"ס קנא משמע דלא ברירא ליה דינא דהט"ז (בבהכנ"ס שאינו קבוע שאז החשש הוא רק מצד הט"ז עי"ש, וכעי"ז הנידון לענייננו לענין המתפלל עצמו דגם לדידיה החשש הוא רק מצד הט"ז דהרי מצד דינא דקדושת בהכנ"ס האיסור רק על המזלזל בקדושה), אבל בכנה"ג משמע שהסכים לדברי הט"ז, וגם השעה"צ לא דחה דבריו מכל וכל אלא בעיקר בא ליישב המנהג לגבי בהכנ"ס זמני ושאין דברי הט"ז מוכרחין לסתור המנהג, א"כ בודאי שיותר טוב לחשוש להט"ז ולא להתפלל תחת בהכ"ס כשאפשר בקל דמהיות טוב אל תקרי רע, (ועי' בסוטה מו ע"ב כופין על הלויה מפני ששכר הלויה אין לו שיעור ודוק).

ולענין להתפלל בשטח חלל ביהכנ"ס שאינו תחת בית הכסא, היה מקום לדמותו לנידון המשנ"ב ובה"ל בסי' עט ס"ג בשם הריטב"א ושאר פוסקים כשיש צואה ברשות סגורה אם אוסרת את כל הרשות.

אולם העיקר נראה דאם נשווה דין צואה לדין כלאים שהשוום הבה"ל שם ע"פ גמ' דעירובין ממילא אין ללמוד משם לכל צואה בבית, דרק גבי חצר קטנה שנפרצה לגדולה סברת הרשב"א והריטב"א בעירובין צב ע"ב (והבה"ל גם בדעת רש"י ותוס', ועי' עוד בשוע"ר בקונטרס אחרון סי' עט סק"א) דהוא דין חמור יותר בין לענין כלאים ובין לענין צואה בתפילה, משא"כ לגבי שאר כל צואה בבית דלא אמרי' כן וכמו דלגבי כלאים לא אמרי' דבכל כלאים בבית נאסר כל הבית וכמ"ש בריטב"א שם גופא (הובא בדרך אמונה פ"ז מהל' כלאים הי"ט) דגם בחצר הגדולה גופא (שכל הקטנה נאסרה מחמתה) מותר להרחיק ד"א ולזרוע ואז יהיה אופן של היתר גם בקטנה עי"ש.

[ובביאור שי' החולקים על הרשב"א והריטב"א עי' קרן אורה בעירובין שם ע"א בדעת הרמב"ם פ"ח מהל' תפילה ה"ז ה"ח ועי"ש במאירי ובהגהות הגר"א ודוק, אולם בדרך אמונה פ"ז מהל' כלאים הי"ט נראה שנקט גם בדעת הרמב"ם כפרש"י לענין כלאים].

אבל יש להזכיר כאן דעת ר"ש בן אלעזר בברכות כה ע"ב דכוליה בית כד' אמות והצואה אוסרת כל הבית, ובגמ' שם הובאו כמה דעות אם הלכה כרשב"א או לא, אבל בפוסקים מבואר שאין הלכה כר"ש בן אלעזר בשו"ע ריש סי' עט ובהג"ה שם ושו"ע ס"ס פז וכמ"ש הרא"ה ותלמידי ר"י שם ועי"ש במאירי מ"ש בשם יש מפרשים, אבל יעוי' במשנ"ב ונו"כ ריש סי' א' דמשמע שיש שנקטו כשיטת ר"ש בן אלעזר בזה לענין שיהוי בנט"י של שחרית עי"ש, וצ"ל דבזה שהוא קיל כיון שאין לו מקור מגמ' הקילו יותר (והואיל דאתאן לזה אציין דלפי הפוסקים שנקטו ששיהוי כדי הילוך ד"א לא עדיף מהליכת ד"א [ועכ"פ דשיהוי יתר מהילוך ד"א לא עדיף מהליכת ד"א גם אם נימא דשיהוי כדי הילוך גרידא עדיף מהילוך], א"כ לכאורה דלא תקנו במה שכוליה בית כד"א, ולפלא על הנו"כ בריש סי' א' שלא ציינו זה ודחו סברת השוללים ענין מה ששיהוי ד"א וכו' ואילו הסומכים על הר"ש בן אלעזר לניד"ד לא העירו עליהם כלום מצד זה), ועי' בתלמידי רבינו יונה בברכות שם מש"כ בשם הרי"צ גאות דהלכה כרשב"א, אולם עי' מש"כ ע"ז בתלמידי רבינו יונה ובריטב"א בברכות שם.

ומ"מ גם אם נקבל שיש חשש איסורא בצואה בבית בהרחקת ד"א מ"מ שוב נראה דאין ללמוד משם, דסו"ס יש מחיצה מפסקת בניד"ד בין הצואה לבין המתפלל, וכן כשתפילתו עולה למעלה היא עולה דרך מקום שהוא מופסק במחיצה בין בית הכסא לבין מקום עליית התפילה.

רק דיש חשש אחר שאם אין עשרה במקום טהור א"כ הוא מצטרף עם עשרה שחלק מתפילתם אינה עולה למעלה להט"ז, וממילא יתכן שכח הציבור פגום בניד"ד בהגדרת עת רצון שהוא בשעה שהציבור מתפללין כמבואר בפ"ק דברכות, דאפשר דמעליותא דעת רצון בציבור (שאז הקב"ה מצוי בעשרה בכל השנה כמו בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ כמבואר בגמ'), הוא כשמתקבלת תפילת הציבור.

ואמנם יש קצת פוסקים שנקטו שמצרפים אף את אותם שאין מתפללין כלל אם הם מיעוט עכ"פ ואכמ"ל, ויתכן דלאותם דעות לא אכפת לן אם מיעוט המתפללין תחת בית הכסא, אבל רובא דעלמא פליגי עלייהו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא אפשר דעיקר העת רצון הוא כשתפילת הציבור עולה למעלה.

וכן מצינו דלכתחילה אין להתפלל ליד רשע כמבואר בשל"ה ומצוה להתפלל ליד צדיק שתתקבל תפילתו עי"ש ובחת"ס, וע"ע בזוהר עה"פ תפילה לעני כי יעטוף, וממילא מסתבר שיש יותר מעלה בתפילה עם ציבור שתפילתם עולה למעלה ולא שנשארת תפילתם למטה בארץ.

ויתכן עוד דגם להסוברים שיחיד שאינו מתפלל אינו מצטרף עם הציבור, לענין שצריך להרחיק מיל וד' מילין כדי להתפלל עם ציבור גמור, מ"מ כאן לדינא לכו"ע אין מחיוב מצד הדין להרחיק יותר, כיון שסו"ס קיים תקנת חכמים להתפלל עם הציבור, גם אם ישנם מן הציבור שאין תפילתם עולה למעלה.

ולענין אם מתפלל תחת חדר בהכ"ס שלא כנגד מושב בהכ"ס ממש נראה דהיינו הך, דהרי הטינוף תופס לכה"פ ד"א לכו"ע, וכשהחדר כולו מוקצה לבהכ"ס חל בכולו איסור, דהרי הזמנת בית לבהכ"ס מהני כמבואר בגמ' שבת י ע"א ונדרים ז ע"א ושו"ע או"ח סי' פג ס"ב, ומבואר שם במשנ"ב סק"ט ע"פ הגר"ז שאם בונים בהכ"ס עם מחיצות תופס בזה כל השטח שבתוך המחיצות ולא רק מקום בהכ"ס, וכ"ש אחר שכבר משמש המקום לבהכ"ס בפועל, ממילא כל תפילה שעוברת דרך שם חשיב כמקום טינוף ואינו עולה למעלה להט"ז.

ונפק"מ גם להחולקים על הט"ז לענין צירוף לעשרה דרך מקום טינוף בכה"ג שאין מפסיק כסא דבהכ"ס עצמו בינו לבין הציבור אלא דרך אויר בהכ"ס, דלכאורה אויר דבהכ"ס כבכה"ס, וכמו שכ' המשנ"ב שנענש הרבה מי ששם ספריו במקום בהכ"ס.

ומיהו במקום ספקות וצירוף היה מקום לומר שיהיה יותר קל, דמדאורייתא הרי אין הזמנה תופסת (כמבואר במשנ"ב סי' פג סק"ח), וממילא אפשר דגם יותר מד"א ליכא איסורא דאורייתא.

ויש לדון אם בהכ"ס תופס כולו אחר שהוקבע לבהכ"ס עם צואה מדאורייתא או לא, דזה ברור שאחר הזמנה ומעשה אי' במשנ"ב סי' פג סק"ו ובבה"ל שם שתופס הבית הכסא מן התורה (וכן כתב שם בהמשך דבריו בביאור דברי שו"ע הגר"ז), רק דיש לדון אם גם מה שתופס כל המקום הוא ג"כ מן התורה או לא.

ויש לפשוט זה מדברי הגר"ז ריש סי' פג שהוא מקור דברי הבה"ל שם לומר שבהכ"ס ישן אסור מן התורה, ובהגר"ז שם אי' דתופס כל הרשות עד המחיצות, והגר"ז הוא גם מקור המשנ"ב שהבהכ"ס תופס כל המחיצות, ואמנם המשנ"ב למד דבריו לענין בהכ"ס בהזמנה בלא מעשה שהוא מדרבנן שתופס עד המחיצות, אבל עיקר דברי הגר"ז נאמרו בבהכ"ס עם הזמנה ומעשה (לפי מה שביאר דבריו בבה"ל הנ"ל) שאסור מן התורה כמ"ש להדיא שם שאסור מה"ת, וחזי' מזה דגם בהכ"ס דאורייתא תופס דאורייתא עד המחיצות כמבואר בדברי הגר"ז שם.

ולא נכנסתי בזה לנידון מחיצות בהכ"ס מעיקר הדין ובזמנינו שכבר דנו בזה (ועי' גר"ז שם ומשנ"ב וחזו"א).

וביאור דברי הט"ז דאמרי' בעירובין צב שאי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ואמרי' לה לגבי דיני צירוף עשרה, הרי שדין צירוף עשרה שוה לדין הפסק בין ישראל לאביהם, ואעפ"כ מבואר בפוסקים דדבר טינוף מפסיק לענין צירוף עשרה, א"כ מפסיק גם לענין בין ישראל לאביהם שבשמים.