הנה יש כאן נידון ראשון האם מועיל תנאי בא"י דהשו"ע מחמיר בזה, ויש שמקילין בזה ועי' בבה"ל מה שהביא בשם הר"ח והאו"ז ובאמת יתכן לומר דלמסקנת הסוגי' רוב ראשונים מקילין בזה ושדברי התוס' מחודשים, וגם יש שנקטו שהמנהג בזה בפועל ...קרא עוד

הנה יש כאן נידון ראשון האם מועיל תנאי בא"י דהשו"ע מחמיר בזה, ויש שמקילין בזה ועי' בבה"ל מה שהביא בשם הר"ח והאו"ז ובאמת יתכן לומר דלמסקנת הסוגי' רוב ראשונים מקילין בזה ושדברי התוס' מחודשים, וגם יש שנקטו שהמנהג בזה בפועל להקל, אם כי עיקר הדבר תליא בפלוגתא וגם התנאי אינו מתיר חשבונות ושאר קלות ראש אף שאינו ביזיון.

אמנם בהכנ"ס דאקראי מבואר בסי' קנד ס"א וס"ב שאין בו קדושה, ואעפ"כ דבר ביזיון ממש אסור גם שם כמבואר בשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג ובבה"ל בשם הריטב"א, ולכן התיר המג"א מבואות בהכנ"ס וכן העה"ש התיר אפי' קפנדריא במבואות בהכנ"ס, ואילו הפמ"ג באשל אברהם וכן במשב"ז נקט דהאידנא שכבר בא לידי קבע התפילות במבואות בהכנ"ס כבר יהיה אסור קפנדריא, וכ"א בכה"ח ועי' במשנ"ב.

והנה האחרונים הנ"ל לא הזכירו קולא במקום קבוע לתפילה שמותר מצד שלא ייחדו המקום בקביעות לתפילה.

ובתשובת נוב"י דן במי שמתפללין בביתו אם יש בזה קדושת בהכנ"ס ונקט דכל עוד שיש מקום לומר שאינו קבוע להשאר כך מותר ואם נקבע הדבר כגון שרשם שמות שאין נמחקין וכו' המקום נאסר, ויתכן שמדבריו אין להביא ראיה לא לכאן ולא לכאן.

וגם בדברי שאר פוסקים הנ"ל שמא לא דנו אלא בסתמא אבל באומר לא, ומ"מ אפשר שצריך הוכחה שמייחד המקום לשימוש אחר ולא לתפילה, דומיא דכל אופני האקראי שנזכרו בפוסקים בסי' קנד ובנוב"י, אבל אם מייחד המקום רק לתפילה ובהערמה אומר שאינו מתכוון שיחול אין מקור בפוסקים הנ"ל שלא יחול.

וגם במשנ"ב שדן במה שהקילו אנשים וכן בבה"ל בסוף הסי' שהאריך להביא הדעות אם מהני תנאי, מסתימתו לא משמע שמקום שמיועד לתפילה בלבד שייך לעשות איזה תנאי.

אולם באחרונים שאחריהם מצינו כמה שהצדיקו המנהג בזה שאם מתכוונים שהמקום לא יהיה לבהכנ"ס מהני תנאי כזה, ועי' בביאורים ומוספים על המשנ"ב מה שהביאו בזה.

ויש מהאחרונים שכתב דלכך יש שנהגו למקום שטיבל לומר שהוא בית ולא בהכנ"ס, ויש לציין דעיקר הדבר כבר הובא בגמ' לעונש על הקוראים לבהכנ"ס בית עם, אלא דשם יש לדחות שכבר חלה קדושת בהכנ"ס.

ומ"מ האידנא בודאי שאין סניף היתר במה שנקרא המקום שטיבל כיון שעכשיו שטיבל הכונה בהכנ"ס כמו קלויז.

ולגוף הענין אם תנאי כזה מהני בחלק מהמבנה (להשיטות שמועל תנאי כזה גם אם מתפללים או עכ"פ לכו"ע אם אין מתפללים שם) יש לציין בזה לדברי הפוסקים שדנו בגג בהכנ"ס ונקטו (עי' במרדכי בשם מהר"ם ובמהרי"ק המובאים בב"י) שאינו מעיקר הדין מאיסור גמור, וחזי' מזה דאע"ג שאין מתפללים שם מ"מ הוצרכו לזה שהוא רשות נפרדת, אבל עצם מה שאין מתפללים לא מועיל אם הוא אותה הרשות.

והנה המור וקציעה נתקשה בדבריהם ממתני' דתנן אין שוטחין ע"ג פירות ומבואר דהוא איסור מן הדין להשתמש למלאכה בגג בהכנ"ס, ועי' במאמר מרדכי שנשאר בקושי' בזה.

ובבה"ל תירץ מדנפשיה לחלק אם הגג בנוי או פתוח, ועכ"פ מבואר מדברי הבה"ל שאם הגג של בהכנ"ס בפתוח ואינו משמש שימוש אחר הוא כחלק מקדושת בהכנ"ס ממש למרות שידוע שאין בו תפילה כלל, ומהיכי תיתי לומר שאם מתנה להדיא הוא קל יותר, בפרט דכל התנאי לא נתברר כל הצורך.

קרא פחות

הנה לדעת הרמב"ם בתשובה שהביא המשנ"ב בס"ס קנא סק"מ האיסור הוא רק אם הטינוף הוא מעל ההיכל, אולם בתשובה אחרת (שכתבתי להרב טורק) הרחבתי דכמה פוסקים פליגי על הרמב"ם, וגם הבאתי שם מדברי הפוסקים דטינוף גמור אין חילוק בין ארעי ...קרא עוד

הנה לדעת הרמב"ם בתשובה שהביא המשנ"ב בס"ס קנא סק"מ האיסור הוא רק אם הטינוף הוא מעל ההיכל, אולם בתשובה אחרת (שכתבתי להרב טורק) הרחבתי דכמה פוסקים פליגי על הרמב"ם, וגם הבאתי שם מדברי הפוסקים דטינוף גמור אין חילוק בין ארעי לקבוע (ונפק"מ למי שרוצה להשתמש בבהכ"ס שם), וגם ציינתי שם לדברי הרמ"א ביו"ד סי' קטז דאמרי' חמירא סכנתא מאיסורא לענין להחמיר בספק סכנה, וכאן יש יותר מקום להחמיר להשתמש בבהכ"ס שם מחמת הט"ז בס"ס קנא שכ' שנענש על פטירת בניו מחמת זה, וגם דהמשנ"ב סקמ"ב נקט דשומר נפשו ירחק מהקולא הנזכרת בנידון שם, ומשמע בדבריו דלכתחילה שומר נפשו ירחק מעל כל מקום בהכנ"ס ולא רק כנגד ההיכל עי"ש בלשונו.

אולם לענין להשתמש בבהכנ"ס תחת בית הכסא אם יש בזה איסור, הנה מאחר דהתפילה יותר מתקבלת בבכנ"ס שמקפידין על קדושתו (וכן הובא בשם הגר"א שאם היה בנין בהכנ"ס בנוי כולו לשמה היו כל התפילות שם כתקנן, ובאופן שאין מקפידין על הקדושה עי' שבת קיט לענין דומה שאומר מלאך רע יה"ר שיהא לשבת האחרת כך וע"ע במכילתא דרשב"י רפי"ב דאין השכינה שורה בחו"ל אלא במקום טהור וכו' והוא פשוט, ומקום טינוף הוא מביא לסט"א כמבואר ברק ערבי פסחים ועי' מה שהביא בשבט מוסר), א"כ בודאי שהוא עדיף אבל איסורא ליכא, אבל להט"ז התפילה אינה עולה למעלה אם מתפלל תחת דבר טינוף, ולכן הוא דבר שאינו טוב כלל אם לא בדיעבד או בשעה"ד גדול.

ואמנם השעה"צ ס"ס קנא משמע דלא ברירא ליה דינא דהט"ז (בבהכנ"ס שאינו קבוע שאז החשש הוא רק מצד הט"ז עי"ש, וכעי"ז הנידון לענייננו לענין המתפלל עצמו דגם לדידיה החשש הוא רק מצד הט"ז דהרי מצד דינא דקדושת בהכנ"ס האיסור רק על המזלזל בקדושה), אבל בכנה"ג משמע שהסכים לדברי הט"ז, וגם השעה"צ לא דחה דבריו מכל וכל אלא בעיקר בא ליישב המנהג לגבי בהכנ"ס זמני ושאין דברי הט"ז מוכרחין לסתור המנהג, א"כ בודאי שיותר טוב לחשוש להט"ז ולא להתפלל תחת בהכ"ס כשאפשר בקל דמהיות טוב אל תקרי רע, (ועי' בסוטה מו ע"ב כופין על הלויה מפני ששכר הלויה אין לו שיעור ודוק).

ולענין להתפלל בשטח חלל ביהכנ"ס שאינו תחת בית הכסא, היה מקום לדמותו לנידון המשנ"ב ובה"ל בסי' עט ס"ג בשם הריטב"א ושאר פוסקים כשיש צואה ברשות סגורה אם אוסרת את כל הרשות.

אולם העיקר נראה דאם נשווה דין צואה לדין כלאים שהשוום הבה"ל שם ע"פ גמ' דעירובין ממילא אין ללמוד משם לכל צואה בבית, דרק גבי חצר קטנה שנפרצה לגדולה סברת הרשב"א והריטב"א בעירובין צב ע"ב (והבה"ל גם בדעת רש"י ותוס', ועי' עוד בשוע"ר בקונטרס אחרון סי' עט סק"א) דהוא דין חמור יותר בין לענין כלאים ובין לענין צואה בתפילה, משא"כ לגבי שאר כל צואה בבית דלא אמרי' כן וכמו דלגבי כלאים לא אמרי' דבכל כלאים בבית נאסר כל הבית וכמ"ש בריטב"א שם גופא (הובא בדרך אמונה פ"ז מהל' כלאים הי"ט) דגם בחצר הגדולה גופא (שכל הקטנה נאסרה מחמתה) מותר להרחיק ד"א ולזרוע ואז יהיה אופן של היתר גם בקטנה עי"ש.

[ובביאור שי' החולקים על הרשב"א והריטב"א עי' קרן אורה בעירובין שם ע"א בדעת הרמב"ם פ"ח מהל' תפילה ה"ז ה"ח ועי"ש במאירי ובהגהות הגר"א ודוק, אולם בדרך אמונה פ"ז מהל' כלאים הי"ט נראה שנקט גם בדעת הרמב"ם כפרש"י לענין כלאים].

אבל יש להזכיר כאן דעת ר"ש בן אלעזר בברכות כה ע"ב דכוליה בית כד' אמות והצואה אוסרת כל הבית, ובגמ' שם הובאו כמה דעות אם הלכה כרשב"א או לא, אבל בפוסקים מבואר שאין הלכה כר"ש בן אלעזר בשו"ע ריש סי' עט ובהג"ה שם ושו"ע ס"ס פז וכמ"ש הרא"ה ותלמידי ר"י שם ועי"ש במאירי מ"ש בשם יש מפרשים, אבל יעוי' במשנ"ב ונו"כ ריש סי' א' דמשמע שיש שנקטו כשיטת ר"ש בן אלעזר בזה לענין שיהוי בנט"י של שחרית עי"ש, וצ"ל דבזה שהוא קיל כיון שאין לו מקור מגמ' הקילו יותר (והואיל דאתאן לזה אציין דלפי הפוסקים שנקטו ששיהוי כדי הילוך ד"א לא עדיף מהליכת ד"א [ועכ"פ דשיהוי יתר מהילוך ד"א לא עדיף מהליכת ד"א גם אם נימא דשיהוי כדי הילוך גרידא עדיף מהילוך], א"כ לכאורה דלא תקנו במה שכוליה בית כד"א, ולפלא על הנו"כ בריש סי' א' שלא ציינו זה ודחו סברת השוללים ענין מה ששיהוי ד"א וכו' ואילו הסומכים על הר"ש בן אלעזר לניד"ד לא העירו עליהם כלום מצד זה), ועי' בתלמידי רבינו יונה בברכות שם מש"כ בשם הרי"צ גאות דהלכה כרשב"א, אולם עי' מש"כ ע"ז בתלמידי רבינו יונה ובריטב"א בברכות שם.

ומ"מ גם אם נקבל שיש חשש איסורא בצואה בבית בהרחקת ד"א מ"מ שוב נראה דאין ללמוד משם, דסו"ס יש מחיצה מפסקת בניד"ד בין הצואה לבין המתפלל, וכן כשתפילתו עולה למעלה היא עולה דרך מקום שהוא מופסק במחיצה בין בית הכסא לבין מקום עליית התפילה.

רק דיש חשש אחר שאם אין עשרה במקום טהור א"כ הוא מצטרף עם עשרה שחלק מתפילתם אינה עולה למעלה להט"ז, וממילא יתכן שכח הציבור פגום בניד"ד בהגדרת עת רצון שהוא בשעה שהציבור מתפללין כמבואר בפ"ק דברכות, דאפשר דמעליותא דעת רצון בציבור (שאז הקב"ה מצוי בעשרה בכל השנה כמו בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ כמבואר בגמ'), הוא כשמתקבלת תפילת הציבור.

ואמנם יש קצת פוסקים שנקטו שמצרפים אף את אותם שאין מתפללין כלל אם הם מיעוט עכ"פ ואכמ"ל, ויתכן דלאותם דעות לא אכפת לן אם מיעוט המתפללין תחת בית הכסא, אבל רובא דעלמא פליגי עלייהו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא אפשר דעיקר העת רצון הוא כשתפילת הציבור עולה למעלה.

וכן מצינו דלכתחילה אין להתפלל ליד רשע כמבואר בשל"ה ומצוה להתפלל ליד צדיק שתתקבל תפילתו עי"ש ובחת"ס, וע"ע בזוהר עה"פ תפילה לעני כי יעטוף, וממילא מסתבר שיש יותר מעלה בתפילה עם ציבור שתפילתם עולה למעלה ולא שנשארת תפילתם למטה בארץ.

ויתכן עוד דגם להסוברים שיחיד שאינו מתפלל אינו מצטרף עם הציבור, לענין שצריך להרחיק מיל וד' מילין כדי להתפלל עם ציבור גמור, מ"מ כאן לדינא לכו"ע אין מחיוב מצד הדין להרחיק יותר, כיון שסו"ס קיים תקנת חכמים להתפלל עם הציבור, גם אם ישנם מן הציבור שאין תפילתם עולה למעלה.

ולענין אם מתפלל תחת חדר בהכ"ס שלא כנגד מושב בהכ"ס ממש נראה דהיינו הך, דהרי הטינוף תופס לכה"פ ד"א לכו"ע, וכשהחדר כולו מוקצה לבהכ"ס חל בכולו איסור, דהרי הזמנת בית לבהכ"ס מהני כמבואר בגמ' שבת י ע"א ונדרים ז ע"א ושו"ע או"ח סי' פג ס"ב, ומבואר שם במשנ"ב סק"ט ע"פ הגר"ז שאם בונים בהכ"ס עם מחיצות תופס בזה כל השטח שבתוך המחיצות ולא רק מקום בהכ"ס, וכ"ש אחר שכבר משמש המקום לבהכ"ס בפועל, ממילא כל תפילה שעוברת דרך שם חשיב כמקום טינוף ואינו עולה למעלה להט"ז.

ונפק"מ גם להחולקים על הט"ז לענין צירוף לעשרה דרך מקום טינוף בכה"ג שאין מפסיק כסא דבהכ"ס עצמו בינו לבין הציבור אלא דרך אויר בהכ"ס, דלכאורה אויר דבהכ"ס כבכה"ס, וכמו שכ' המשנ"ב שנענש הרבה מי ששם ספריו במקום בהכ"ס.

ומיהו במקום ספקות וצירוף היה מקום לומר שיהיה יותר קל, דמדאורייתא הרי אין הזמנה תופסת (כמבואר במשנ"ב סי' פג סק"ח), וממילא אפשר דגם יותר מד"א ליכא איסורא דאורייתא.

ויש לדון אם בהכ"ס תופס כולו אחר שהוקבע לבהכ"ס עם צואה מדאורייתא או לא, דזה ברור שאחר הזמנה ומעשה אי' במשנ"ב סי' פג סק"ו ובבה"ל שם שתופס הבית הכסא מן התורה (וכן כתב שם בהמשך דבריו בביאור דברי שו"ע הגר"ז), רק דיש לדון אם גם מה שתופס כל המקום הוא ג"כ מן התורה או לא.

ויש לפשוט זה מדברי הגר"ז ריש סי' פג שהוא מקור דברי הבה"ל שם לומר שבהכ"ס ישן אסור מן התורה, ובהגר"ז שם אי' דתופס כל הרשות עד המחיצות, והגר"ז הוא גם מקור המשנ"ב שהבהכ"ס תופס כל המחיצות, ואמנם המשנ"ב למד דבריו לענין בהכ"ס בהזמנה בלא מעשה שהוא מדרבנן שתופס עד המחיצות, אבל עיקר דברי הגר"ז נאמרו בבהכ"ס עם הזמנה ומעשה (לפי מה שביאר דבריו בבה"ל הנ"ל) שאסור מן התורה כמ"ש להדיא שם שאסור מה"ת, וחזי' מזה דגם בהכ"ס דאורייתא תופס דאורייתא עד המחיצות כמבואר בדברי הגר"ז שם.

ולא נכנסתי בזה לנידון מחיצות בהכ"ס מעיקר הדין ובזמנינו שכבר דנו בזה (ועי' גר"ז שם ומשנ"ב וחזו"א).

וביאור דברי הט"ז דאמרי' בעירובין צב שאי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ואמרי' לה לגבי דיני צירוף עשרה, הרי שדין צירוף עשרה שוה לדין הפסק בין ישראל לאביהם, ואעפ"כ מבואר בפוסקים דדבר טינוף מפסיק לענין צירוף עשרה, א"כ מפסיק גם לענין בין ישראל לאביהם שבשמים.

קרא פחות

א) הנה במשנ"ב ס"ס קנא סק"מ הביא שיטת הרמב"ם בתשובותיו פאר הדור שהאיסור הוא רק מעל מקום היכל הס"ת, וממילא בבהכנ"ס שאין שם ס"ת אין שם איסור זה, וכעי"ז כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' לב להתיר בבהכנ"ס שאין בו ...קרא עוד

א) הנה במשנ"ב ס"ס קנא סק"מ הביא שיטת הרמב"ם בתשובותיו פאר הדור שהאיסור הוא רק מעל מקום היכל הס"ת, וממילא בבהכנ"ס שאין שם ס"ת אין שם איסור זה, וכעי"ז כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' לב להתיר בבהכנ"ס שאין בו ס"ת ע"פ דעת הרמב"ם הנ"ל.

ויש להוסיף עוד דאף בשעה שיש שם ס"ת מאחר שאינו בדרך קבע אין בזה איסור לכאורה לפי מה שנתבאר בתשובה אחרת (ד"ה ספר תורה במחסן מתחת בית האם אוסר לדור מעליו) שאין איסור לעשות מלאכה בבית שמעל ס"ת שמונח שם באקראי וכן מבואר במשנ"ב סקמ"א דאפשר שמותר לדור מעל בהכנ"ס אקראי שאין בו קדושה (והרחבתי בזה בתשובה אחרת ד"ה מי שנתן רשות להתפלל בחניית ביתו באופן זמני ואקראי האם מותר להמשיך לגור בדירה שמעל החנייה), ועי' סי' קנד דמבואר שבהכנ"ס אקראי אין בו קדושה גמורה, ועי' להלן, ויש מקום לומר דגם בהכנ"ס שאינו קבוע להיות שם ס"ת חשיב הס"ת שם כאקראי ועיקר בהכנ"ס חשיב כמקום בלא ס"ת, עכ"פ אם כך היה מתחילה (דאם כבר קידשו שם ארון קודש לס"ת כשהיה המקום פעיל ואחר כך ביטלוהו הוא עוד נידון).

ב) אבל עצם דברי הרמב"ם שם אינם ברורים לכו"ע, דבדברי הפוסקים (מרדכי בשם מהר"ם ומהרי"ק) שהובאו בב"י וכן בשו"ע גופא סי' קנא סי"ב מסתימת דבריהם משמע שהוא בכל שטח שמעל בהכנ"ס ובכל בהכנ"ס, וגם למדו שם ובד"מ שם כמה דינים מהיכל ובהיכל בבית שני לא היה ארוה"ק כלל כדתנן בפ"ה דיומא מ"ב אלא קדושה בלבד, ומאידך גם בהכנ"ס הוא מקדש מעט גם בלא ס"ת לענין כמה דינים.

וגם במשנ"ב שם מתחילה ביאר דברי המחבר דיש להסתפק אם מותר להשתמש שאר תשמישים מעל בהכנ"ס, ואחר כך כתב המשנ"ב ולפי מ"ש בשע"ת בשם תשובת פאר הדור יש להקל וכו' עכ"ל, ומשמע לפו"ר מדבריו דרק לפי דעת האר הדור יש להקל בזה אבל לפי הדעה הראשונה המובאת בשו"ע אין להקל בזה (היינו בשטח שמעל בהכנ"ס מלבד מעל ארון הקדש), אלא דמשמע שנוטה שיש גם מקום להקל בזה מעיקר הדין משום שהוא דרבנן וגם האיסור אינו ברור לכו"ע בשאר שימושים דגם המהר"ם המחמיר בשאר שימושים שהובאו בשו"ע הוא רק ספק ולא שבקי' פשיטותיה דהרמב"ם משום ספיקא דמהר"ם, אבל לכתחילה המשנ"ב שם בסקמ"ב מחמיר לשומר נפשו לרחק מעל כל שטח בהכנ"ס, והיינו אפי' באופן שיש צירוף נוסף הנזכר ברמ"א שם שהבית לא נבנה מתחילה לבהכנ"ס, וכ"ש במקום שאין עוד צירוף ששומר נפשו ירחק מזה.

ג) אמנם בשבט הלוי ח"י סי' לה סק"א כתב שהמשנ"ב הכריע לגמרי להקל כדעת הרמב"ם ודבריו צ"ע, אבל מ"מ גם הוא כתב שם וכן בתשובתו הנדפסת בשה"ל ח"א סי' כז שהמנהג הוא להחמיר שלא להשתמש תשמיש קבוע של גנאי בכל השטח שמעל בהכנ"ס עכ"ד.

[ויש לציין דאם נימא דהרמב"ם גופיה מודה בתשמיש קבוע של גנאי א"כ אולי יש ליישב קושי' דלהלן ממתני' דשטיחת פירות שהרמב"ם סובר דזה תשמיש קבוע של גנאי כמו הצד שהובא במאמ"ר, וממילא מחד גיסא לא קשיא עליה ממתני' ומאידך גיסא יחמיר הרמב"ם בתשמיש של גנאי וה"ה תשמיש עראי של גנאי, ומש"כ השבה"ל תשמיש קבע של גנאי אפשר שכוונתו למש"כ המשנ"ב סקל"ט דשכיבת ארעי לא מקרי תשמיש גנאי ושכיבת קבע מקרי תשמיש גנאי, אבל בשאר תשמיש גנאי כ' השעה"צ שם סקכ"א דפשיטא שאפי' בדרך מקרה אסור, אולם הפאר הדור הקל גם בשכיבה, רק דיש לומר שהפאר הדור לא מחשיב שכיבה לתשמיש גנאי כן במשנ"ב בסקמ"א נראה שחילק בין תשמיש גנאי גרידא כשכיבה לתשמיש מגונה מאוד כמו דבר טינוף שבזה נקט שיש להחמיר גם באופן שהקל הרמ"א].

ד) והנה במור וקציעה הקשה על דברי המרדכי בשם המהר"ם שכ' דמדינא לא ברירא איסורא להשתמש שם תשמיש שאינו מגונה ורק יש להזהר בתשמיש מגונה, והקשה דבמתני' במגילה כח תנן ואין שוטחין על גגו פירות, ויש מן האחרונים שרצה ליישב דזה חשיב כתשמיש מגונה, ועי' במאמר מרדכי שם שנתקשה מאוד ביישוב זה מכמה טעמים, ונשאר בקושי'.

ולולי דנשאו ונתנו בזה רבוותא הו"א בפשיטות דדברי המשנה מיירי כשהגג בבעלות בעלי בהכנ"ס ודברי מהר"ם מיירי כשהגג בבעלות אחרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן רק תשמיש מגונה אסור.

אבל יתכן דלא רצו לתרץ כן דהרי כ' הד"מ שמאחר שהאיסור נלמד מן ההיכל א"כ אם נבנה הבית תחילה אין בהכנ"ס אוסרו דבזה לא דמי להיכל, וממילא למדו מזה המו"ק ומאמ"ר דלפ"ז אם הבית שייך לאדם אחר ג"כ להד"מ לא יהיה בזה איסור כיון דלא דמי להיכל, וכמו שהמשנ"ב סקמ"א למד מדעת הרמ"א דגם אם כשבנו בהכנ"ס למטה נבנה בית הדירה למעלה דשרי להשתמש שם להרמ"א, וממילא קשה דבגג גרידא כבר תנן ואין שוטחין על גגו פירות.

אכן יש מקום לטעון דגם להרמ"א לאסור הוא גם כשהגג אינו בבעלות בעלי בהכנ"ס ולמרות זאת האופן שיש ללמוד לפי שי' הרמ"א מן ההיכל להתיר הוא רק באופן שקדם השימוש בבית העליון לשימוש בהכנ"ס (ואף שהקל המשנ"ב להרמ"א באופן שכשבנו למטה בהכנ"ס בנו למעלה בית דירה מ"מ באופן שרק הגג היה שייך לאדם אחר אפשר שלא החמירו), אבל כשרק כ"א בבעלות אחרת שמא בזה עדיין ילפינן מההיכל לאסור בכה"ג, דמ"מ מאחר שעיקר הנידון דומה לשם לא ראו לחלק לענין תשמיש מגונה שהוא גנאי לבהכנ"ס אף אם הוא בעלים על העליה, וכמו שמצינו בבה"ל בסי' קנד לענין בהכנ"ס אקראי בשם הריטב"א במגילה כח שלענין תשמיש מגונה אוסר וכעי"ז בשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג (וכעי"ז מצינו בבהכנ"ס שנבנה על תנאי שאע"פ שלא נתפס בו רשות קדושה דאין קדושה חלה נגד רצון המקדיש אבל לענין תשמיש מגונה חל כמבואר בשע"ת סי' קנד בשם כנה"ג ובה"ל שם בשם הריטב"א במגילה כז ע"ב, וה"ה י"ל מה שחל כאן כנגד רצון הבעלים איסור שימוש תשמיש גנאי, ואע"ג דלגבי בהכנ"ס אקראי הזכיר המשנ"ב בסקמ"א צד להקל בגג מ"מ שם הוא תרתי לטיבותא שהוא אקראי וגג משא"כ כאן שרק חדא לטיבותא שהוא גג אבל בהכנ"ס קבע).

ובפרט לפי מה שהכריע המשנ"ב בסקמ"ב כהדעות להחמיר אפי' באופן שמקל הרמ"א (כשקדם הבית לבהכנ"ס) א"כ ודאי לא ילפי' מהיכל להקל באופן שאין הבית בבעלות בעלי ומשתמשי בהכנ"ס.

ומ"מ גם אם נימא דהרמ"א מקל גם באופן שהבית מעל בהכנ"ס אינו בבעלות בעלי בהכנ"ס, וכן לפי המחמירים בזה (ועי' ט"ז ומשנ"ב סקמ"א), אבל עדיין יתכן לחלק דכל מה שלמדנו מן ההיכל הוא אמנם כשהגג למעלה בבעלות בעלי בהכנ"ס ושלא קדם שימושם לשימוש בהכנ"ס, אבל עכ"פ באופן שיש שימוש אחר ברשות שלמעלה, ואז מלאכה אינה אסורה אלא רק מלאכה בזויה (וכגון שמתחילה שבנו את בהכנ"ס בנוהו באופן שהגג שלמעלה בנוי בו דבר נפרד), ואילו מתני' דאין שוטחין על גגו פירות מיירי כשאין גגו בנוי ואינו מיוחד לשום שימוש אחר.

וכעי"ז מצאתי להדיא בבה"ל סי' קנא סי"ב ד"ה יש, דמתני' שם מיירי באופן שהגג הוא גלוי ואז אסור שום שימוש מאחר שהגג מתייחס לבהכנ"ס, וכל הנידון כאן של מהר"ם ורמב"ם לגבי שאר שימושים הוא רק במקום סגור מעל בהכנ"ס שאינו מתייחס לבהכנ"ס כגון בנין קומות.

וממילא בניד"ד בבהכנ"ס שאין בו ס"ת משמע דעכ"פ פשיטא ליה להמור וקציעה דאסור לעשות מלאכה על גביו, וגם להאחרונים שדנו לתרץ מתני' שאין שוטחין פירות דזה תשמיש מגונה (עי"ש במאמ"ר), עכ"פ חזינן שדנו על כל גג בהכנ"ס ולא רק מעל היכל הס"ת.

ה) וכן יש לציין דעת הט"ז שסובר דאיסור לדור מעל בהכנ"ס הוא משום שמונע התפילה לעלות כ' השעה"צ סקכ"ב בדעתו דלפי שיטתו הוא אפי' בבהכנ"ס של אקראי, ולפ"ז כ"ש בבהכנ"ס שאין ס"ת, ואמנם השעה"צ שם כתב שעיקר סברתו אינה מוכרחת ועמא דבר להקל בזה, וכעי"ז באב"ז או"ח סי' לב סק"ב וקריינא דאגרתא ח"ב סי' פו שהמנהג להקל, אבל הט"ז עצמו כ' דמתו בניו מחמת זה, ועי' גם בכנה"ג ס"ס קנא שכל מי שהשתמש בעליה ע"ג בהכ"ס לא הצליח מהם ירדו מנכסיהם ומהם שמתו וכו', ועי' גם בספר חסידים סי' תתיב תתיג ובהערות החיד"א ברית עולם שם.

ו) ויש לדון לדעות הראשונים דמהני תנאי בבהכנ"ס ואפי' בא"י (ועי' בבה"ל סי' קנא סי"א, ועכ"פ אם נימא שכך המנהג כדעות אלו), א"כ בהכנ"ס שעשו בו תנאי צל"ע אם מתיר להשתמש תשמיש מגונה על גביו או לא.

וצדדי הספק הוא דאמנם מצינו שלא התירו להשתמש תשמיש מגונה בו עצמו למרות שעשוי בתנאי וזה מפורש בגמ' ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש וכו', א"כ מה הדין בתשמיש מגונה על גביו.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה לקולא ממ"ש המשנ"ב בסוף הסי' קנא סקמ"א שהזכיר צד לגבי מה שהקלו בדירה על הגג בכה"ג בבהכנ"ס לזמן אע"ג דבהכנ"ס לזמן אוסר תשמיש מגונה בתוכו (וכנ"ל בשם בבה"ל סי' קנד בשם הריטב"א והשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג), ומבואר מזה דתשמיש מגונה על הגג אינו באותה דרגת איסור כמו תשמיש מגונה בתוך הבהכנ"ס עצמו.

ז) עכ"פ לעיקר הנידון בתשובה זו אם בהכנ"ס שיש בו רק ס"ת אסור או מותר, התשובה שאינו ברור כלל שהוא מותר, והמשנ"ב כ' דשומר נפשו ירחק מהיתר זה (ומה שכ' דעמא דבר להקל היינו בבהכנ"ס של שכירות אקראי), והחולקים על ההיתר בתשובת פאר הדור הם רבים, ובכללם המהר"ם ומרדכי ומהרי"ק ושו"ע ורמ"א וט"ז ומור וקציעה וכנה"ג ומאמר מרדכי, והט"ז וכנה"ג כ' שיש בזה משום סכנה.

ח) אולם במקרה של שאלה זו בס"ה יש עוד כמה צירופים להקל בזה, חדא דאין ס"ת ועוד דגם חשש הט"ז שמונע התפילה מלעלות יל"ע אם הוא רק בזמן התפילה, ואם נימא הכי אולי סגי שישמרו על נקיות בזמן התפילה, כיון שבבהכנ"ס הנ"ל מתקיימים תפילות רק בשב"ק כעת והוא נעול במשך השבוע, ועוד לפי מה שהיה נשמע שרוב הבית אינו מעל בהכנ"ס ואולי שייך באופן כזה להזהר שלא לעשות תשמישים מעל שטח בהכנ"ס (עי' הליכ"ש תפילה פי"ט ס"ג שכ' דעכ"פ שלא יקבע חדר השינה מעל בהכנ"ס, ושכיבת קבע הוא תשמיש גנאי כדלעיל בשם המשנ"ב, ואם נזהר גם בתשמיש ארעי אז יוצא גם ידי חובת המחמירים בתשמיש ארעי מעל כל שטח בהכנ"ס, אם כי מסתמא שאינו שייך במציאות לנהוג ככל קדושת בהכנ"ס בחדר בתוך ביתו), ועוד דהרי מסתמא כשנבנה הבנין עדיין לא היה למטה בהכנ"ס, (ועכ"פ נבנו שניהם יחד על דעת שהקומה למעלה היא בית דירה, שבזה ג"כ בודאי לא הוקדש למעלה כמ"ש המשנ"ב סקמ"א), וממילא לפי שי' הרמ"א אין בזה חשש כלל, וגם שלא הקל המשנ"ב כהרמ"א לכתחילה מ"מ לענין צירוף ודאי שאפשר לצרף דעתו, ויש לצרף ג"כ דמסתמא אין כאן חשש דאורייתא, ולפי המבואר בעה"ש סי' קנא סט"ו ג"כ אינו מעיקר הדין שהרי א"א לחדש איסור ולדמות מדעתינו לגגות היכל, ויש להוסיף דבגגות היכל נאמרו דיני קדושה שלא נאמרו כן, וגם בלשונות הראשונים שהובאו בב"י ג"כ אפשר דמשמע יותר שאינו איסור מעיקר דינא אלא זהירות.

ולכן אם ירצה להקל בזה יבדוק הצדדים הנזכרים בתשובה זו ויבאר פרטי המציאות ויקל בזה כפי מה שיחליט אם לחשוש לסכנה שהזכירו האחרונים או להקל בזה כהמנהג ובצירוף הצירופים הנזכרים.

קרא פחות

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין. מקורות: אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם ...קרא עוד

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין.

מקורות:

אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם רוצה להפיח עליו להתרחק מן הספרים ולא ישן כנגד הספרים שמא יפיח כנגדם, וכ”כ ברמ”א סי’ תריט ס”ו שטוב שלא ישן ליד ארון הקודש.

ומ”מ לענין עיקר דינא עי’ שו”ע או”ח ס”ס מד ומשנ”ב שם סק”ז, דרק לענין שינה החמירו שמא יפלו מידו, וטעם זה הוא מפרש”י בסוכה כו ע”א, אבל מצד הפחה משמע שלא חשו כשהן בידו, מדלא אמרו שאסור לישן בהם כשהן בידו שמא יפיח בהן.
(ומיהו לפי מה שהביא המג”א בשם בעל העיטור והובא להלן יש ליישב דנקט חדא מתרי טעמי עי”ש, וכ”ש אם נימא דדעת רש”י כבעל העיטור כדלהלן).

ובכרוכין בידו התיר שם השו”ע אפי’ לישן שינת קבע דבזה אין חשש לנפילה.

ולהדיא מבואר במשנ”ב סי’ קב סק”ג שאפי’ מונחין התפילין עליו שלא במקומן מעיקר הדין בשעת הדחק ליכא איסורא להפיח (ויש קצת אחרונים שהקילו אפי’ ביותר מזה, עי’ אשל אברהם מבוטשאטש סי’ לח ס”ב לענין מכוון שלא לצאת בהם וכן באילת השחר שבת מט ע”א, ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנחת תפילין בלילה כשמכוון שלא לצאת בהם).

ודברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ קג הם רק בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אסור כדברי הס”ח הנ”ל, ועי’ בבית ברוך על החי”א כלל יא אות שו מה שהעיר עוד מענין זה כשהתפילין אינם מהודקים שיש לחשוש לצד שזה נחשב מונח במקומו עי”ש וזהו דלא כהא”א מבוטשאטש שהקיל בזה, ושם בבית ברוך כ’ דאפשר דיש להחמיר אפי’ במונחין שלא במקומן, וע”ע מנח”י ח”ו סי’ קג.

אמנם דעת בעל העיטור [הל’ תפילין ח”ו ס ע”ג]  המובא במג”א ס”ס מד דבתפילין כל עוד שאוחזן בלא נרתיקן חיישי’ להפחה, ומשמע בדברי המג”א שם דמפרש כן גם בדעת רמ”א, וצ”ב דהרמ”א שם משמע שמודה לשו”ע בדינא דאם הם בלא נרתיקן וכרוכים בידו שרי, והרי לבעל העיטור לכאורה באופן זה חיישי’ להפחה.

ויש לציין דלפי לשון בעל העיטור המובא בב”י בס”ס מד אין הכרח ברור דשהן בידו בלא נרתיקן שרי, דבעל העיטור כ’ וז”ל, הא דאמרינן שלא יפיח בהם דוקא כשהן בראשו אבל כשהן בנרתיקן לא קאמר ופשוט הוא עכ”ל, והנה לא נחית למצב הביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן, ואפשר דמחמת זה כ’ הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, דהרי אם היה בעל העיטור מכריע להדיא דשלא בראשו ושלא בנרתיקן חיישי’ להפחה לא היה הב”י נוקט שדבריו פשוטין, אלא דבר פשוט דדברי הב”י קאי רק על מה שכ’ בעל העיטור שכשהן בנרתיקן אין חשש, וממילא לכאורה למד הב”י בדברי בעל העיטור דכל שמונחין שלא במקומן חשיבי כמונחין בנרתיקן גם לענין זה, ולכך כתב הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, ולא חלק עליו כלל.

אבל במג”א אכן נראה שהבין בבעל העיטור כמו שכתבתי בשמו, אע”פ שלא כתב כן להדיא, מ”מ מוכח במג”א שחילק באופן שהתפילין אינן בראשו אם הם בנרתיקן או לא אם חיישי’ להפחה או לא, דהרי קאי על דברי הרמ”א שמחלק בין אם הם בנרתיקן או לא לענין אי חיישי’ להפחה או לא, וע”ז קאמר שכשהן בנרתיקן גם להפחה לא חיישי’ כדברי בעל העיטור.

ולהמג”א הבעל העיטור שלא הזכיר מצב ביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן אפשר משום שכל שאינן בנרתיקן חשיב ביזיון ועדיין צע”ק למה נקט בראשו שהרי הוא חמור יותר מבידו בלא נרתיקן, וא”כ ממ”ט נקט בעל העיטור האופן של האיסור בכה”ג.

ויעוי’ גם ברש”י סוכה כו ע”א גבי דפריס סודרא משמע שיש איסור לאחוז תפילין בידו כשחושש להפחה, דנזכר שם שההיתר הוא רק בפריס סודרא, וכדברי בעל העיטור הנ”ל, וטעם ההיתר באופן זה פרש”י משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומשמע שמעיקרו הוא דבר אסור והותר רק באופן זה, ודוחק לומר דמיירי באופן שאין חשש נפילה (וכפירוש התוס’ רי”ד בסוכה שם המובא בעה”ש כאן שפריסת הסודרא הוא כדי שלא יהיה חשש נפילה), דמה שייך לא נתנה תורה וכו’ הרי אין כאן שום סרך איסור שהיה צד לאסור מחמת זה, ועוד דבפרש”י בברכות כד אי’ לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה ואין אנו יכולים להזהר כ”כ וכו’ עי”ש, וא”כ רגלים לדבר שכאן נזכר ענין זה לענין הפחה דאינה שייכת במלאכי השרת.

ובאמת בשוע”ר בסי’ מד הביא שיש דעה דחיישי’ להפחה שאסור לישן אצל התפילין שינת קבע עד שיפרוס סודר עליהם [והוא פרש”י הנ”ל ממש], רק כתב דהעיקר כדעת השו”ע עי”ש.

ויעוי’ בב”י שי’ הרמב”ם בביאור הסוגיא, ולפי מה שנתבאר ראוי להקפיד לפנים משורת הדין כדברי הס”ח והרמ”א הנ”ל, וכ”כ באבני ישפה ח”ס סי’ סח סק”ב בשם הגריש”א להחמיר שלא להפיח כשאוחז ס”ת בידו, וע”ע בסי’ מג ס”א, וכן מסברא יש מקום לומר דיש ללמוד מדין מרגלותיו בברכות סוף דף כג דלעניינו לכה”פ טוב שלא יפיח בידו.

והנה לפי מה שנתבאר שהפחה בתפילין בידו מעיקר הדין אין בזה איסור לרוב הפוסקים, א”כ לכאורה ס”ת הוא כמותו מלשון הגמ’ בברכות כג ע”ב לא יאחוז וכו’ עי”ש, שמשוה דינם להדדי לענין המבואר שם (שאינו ממש שייך לכאן עי’ בפרטי דין זה בסי’ מג הנ”ל), וגם הרמ”א הנ”ל בסי’ תריט אינו מעיקר דינא שלא כתב אלא וטוב לישן רחוק מן הארון.

וגוף דין זה שכשהוא סגור בכלי אין בזה איסור לכו”ע כן מבואר גם בסי’ מג ס”ד לגבי עשיית צרכיו, אף דמשם אין ראיה לגמרי לענייננו, דשם יש קולא משום מעשה שהיה כמ”ש בגמ’.

קרא פחות