יש מקום לטעון דגם להשיטות שהפסק בדיבור בשמונה עשרה מעכב וחוזר לראש, מ”מ כאן לא יעכב גם במזיד, מאחר שמאריך בברכה שלישית של קדושת השם מענין הברכה, וכן מצינו בסדר התפילות להרמב”ם דקדושה היא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, וממילא כל שמאריך מענין ברכה אינו לעיכובא, דקי”ל שהנוסח אינו מעכב כמבואר בסוגיות גבי בריך רחמנא ובמשנ”ב סי’ סח גבי נוסחאות הקהילות, ואע”ג דקי”ל בגמ’ יחיד אינו אומר קדושה מ”מ הוא איסור צדדי אבל הנוסח עצמו שהוא אומר הוא חלק מן הברכה.
ואין להקשות א”כ למה שלא יאמר יחיד קדושה בטעמיה כקורא בתורה כמ”ש המשנ”ב על קדושת יוצר, דשם יש בזה תיקון כיון שחושש לדעות שיחיד ישנו בקדושת יוצר, ומכיון שיש דעות שיחיד אינו אומר לכן עושה שלום ביניהם ואומר הקדושה בטעמיה כקורא בתורה מספק, אבל כאן לכו”ע יחיד אינו אומר קדושה, וממילא אין בזה שום רווח אלא רק משנה ממטבע שטבעו חכמים לחלק מהשיטות (היינו שי’ הר”מ והרמ”ה והשו”ע סי’ סח והגר”א לגבי פיוטים).
אבל באופן שיש בזה ספק כגון שאינו אומר ממש עם הש”ץ דבזה משמע במשנ”ב שאינו יכול לומר ומאידך גיסא לפי מש”כ הרמב”ם דהכל הוא חלק מברכת אתה קדוש של הש”ץ יש לדון בזה וכ”כ אלי הגרח”ק דדברי המשנ”ב הם רק לכתחילה, ומאידך גיסא יש מקום לטעון דתפקיד היחיד בקדושה הוא רק ענייה כעונה הלל ולא שייך כאן הנידון שאומר קדושה בזמן שהיחיד מתפלל קדושה עם הש”ץ ממש יש מהראשונים שכתבו שיאמר עמו כל הברכה (הגם דיחיד לשיטתם אינו אומר נקדש או נעריצך) דחשיב כמתפלל עם הש”ץ, ומאידך גיסא יש מקום לטעון שאם נטפל לש”ץ צריך להתפלל עמו ממש, ובתשובה אחרת הבאתי עוד סברא לדייק מדברי המחבר דאם היחיד אינו אומר כנוסח הש”ץ אינו נטפל לש”ץ והו”ל כיחיד האומר קדושה עפכ”פ לכתחילה, הלכך בכה”ג שיש כאן ם=פךפפ מקום לטעון שיוכל לאומרה בטעמיה ולהתנות שאם דינו כיחיד אינו אומר אלא כקורא בתורה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 62
מק"ט התשובה הוא: 124112 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124112