נראה שעיקר ריהטא דמילתא שלא לחשוש לצד כזה שאין יוצאים ידי חובת קידוש מעומד בדיעבד. מקורות: (מכתב) לענ"ד אינו כדאי להתבטא שנתברר שדעת הגר"א שהוא לעיכובא ושכך מסקנת המ"ב, שהרי המשנ"ב בפנים דבריו סי' רעא סקמ"ו סתם שיש לומר ...קרא עוד

נראה שעיקר ריהטא דמילתא שלא לחשוש לצד כזה שאין יוצאים ידי חובת קידוש מעומד בדיעבד.
מקורות:
(מכתב) לענ"ד אינו כדאי להתבטא שנתברר שדעת הגר"א שהוא לעיכובא ושכך מסקנת המ"ב, שהרי המשנ"ב בפנים דבריו סי' רעא סקמ"ו סתם שיש לומר שאין שי' הגר"א לעיכובא, ואף שבשעה"צ נסתפק בזה מ"מ כך סתם בפנים המשנ"ב והרי בדבריו שבפנים לא הזכיר צד נוסף בדעת הגר"א בזה, א"כ כך נקט המשנ"ב לעיקר הדין.
וגם יש לציין דעיקר חיבור הבהגר"א אין עיקר ייעודו לחלוק על שיטות גם כשהגר"א אין מסכים עמהם, אלא אדרבה בהרבה מקומות דרכו לבאר כל השיטות החשובות בסוגיא, מלבד מקומות שמסביר בלשון ברורה שכוונתו לחלוק, (והגר"א גופיה היה לו הכרעה בכל פלוגתא כמ"ש בני הגר"א בהקדמתם לשו"ע, ואעפ"כ דרכו בבהגר"א לבאר כל השיטות בהרבה מקומות), ולכן הגם שהגר"א בביאורו בסי' רצו מציין לקושיית התוס' בברכות מג ע"א, שהקשו היאך אנו יוצאין בקידוש והבדלה בלא ישיבה, מ"מ דוחק לומר שמציין הגר"א רק לקושיית התוס' ומתכון לחלוק בזה על תירוצם, בפרט שדבריו מתיישבין שפיר גם למסקנת התוס', שכן גם למסקנתם לכתחילה טוב להדר בזה, והרי שייך שיר ליישב שהגר"א מיירי רק לכתחילה ולא בדיעבד בדיוק כשיטת התוס' עצמם שציין להם שהם עצמם קיימו דעת המנהג ורק לרווחא דמילתא כתבו לעמוד.
ומה שציין הגר"א לקושיית התוס' הוא משום שגם התוס' בתירוצם חששו לכתחילה לדבריהם בקושייתם והגר"א מציין לתחילת דבריהם כדרכו וכנהוג, ובפרט שעיקר הסברא להצריך עמידה נתבארה בקושייתם.
וגם דרכו של הגר"א ברוב מקומות כשבא לחלוק על ראשונים שחולק כשיש לו תנא דמסייע ולא לולא זה, ולכן יש בזה גם מן הדוחק לומר שהגר"א חידש שיטה חדשה בסוגיא דלא ככל הראשונים והפוסקים.
וכ"ש שכל ענין הישיבה שנחשבת קביעות לדידן הוא חידוש של התוס', וא"כ הם אמרו והם אמרו, ואין לך אלא מה שאמרו, דהם אמרו שנחשב קביעות רק באופן שיש ישיבה והם אמרו דבמכוון לקביעות גם בעמידה סגי, (וכ"ש דמבואר בסוגיות בדיני ברכת המזון [שהוא מקור הענין הזה של ישיבה בברכה ונזכרו שם דינים לגבי ברכה ראשונה בדף מג וכן לגבי ברכה אחרונה] דיש עוד מיני קביעויות חוץ מהסבה) ומדינא דגמ' הקביעות הוא לא בישיבה כלל אלא בהסיבה כמבואר בסוגיות בברכות שם ובשו"ע, נמצא שכל הצד שצריך ישיבה הכל מתחיל מחידושם של התוס', וא"כ לקבל רק את חומרת התוס' (שצריך ישיבה) ולא את קולתם (שבקידוש אין מעכב ישיבה מעיקר הדין) הוא דחוק מאוד, ובפרט שיש לצרף כאן דעת כל שאר הפוסקים שודאי לא סברו שהוא לעיכובא (ולענ"ד זו הסברא האחרונה היא עיקר הטעם שהמשנ"ב סתם בפנים שיש לומר דגם לדעת הגר"א אינו לעיכובא, ולהלן יתבאר בהוספות בהמשך).
לענין מה שהתקשית איך סובר הגר"א שיש לקדש בליל סוכות מעומד עד שמברך לישב כמ"ש בבהגר"א סי' תרמג, לדברינו מיושב כיון שאינו לעיכובא הישיבה בקידוש, וכן נהגו הרבה מרבוותא לנהוג כפשטות דעת הגר"א שמקדש כל השנה מיושב ובליל סוכות מעומד עד ברכת לישב, כמ"ש בלוח ארץ ישראל, וכן נהג הגרשז"א כמבואר בהליכ"ש פ"ט ה"ד, ומשמע שם בארחות הלכה אות ל"ה שעשה כן ע"פ מנהג ירושלים ולא ע"פ סברא דנפשיה, מאחר שהמנהג גופיה אינו ברור למה אין מקפידין על זה בשאר ימות החג לברך לישב בעמידה.
וכ"כ בכה"ח סי' תרמג סקי"ט בשם היפה ללב סק"ג, שאף שהמנהג כל השנה לקדש מיושב בסוכות יש לקדם מעומד כדי לצאת ידי דעת הרמב"ם.
ולהלן בהוספה יתבאר עוד דמכיון שיש כאן סברא אלימתא לומר כאן הקידוש בעמידה, לכן אם נימא שבזה התיר הגר"א לשבת (כפשטות הבנת דבריו במה שהצדיק שיטת הרמב"ם שהולך לענין קידוש בליל סוכות לגמרי כדעת הרמב"ם שמברך בעמידה) מובן למה התיר כיון שהישיבה אינה לעיכובא.

מה שכ' הגר"א בסי' רצו ס"ו "וכן עיקר" על מש"כ התוס' דישיבה דידן כהסיבה דידהו, אינו בהכרח שיש עיכובא כלל בזה, אלא שכך עיקר כהשיטה שיש לשבת ולזה ציין גם לתוס' שם שיש לנהוג לכתחילה כן ואין כוונתו לומר וכן עיקר על מה שציין לתוס' אם סובר להלכה אחרת מן התוס' (ומש"כ וכן עיקר לא בא להפקיע ממה שכ' התוס' שם דמעיקר הדין גם בלא ישיבה כשר אלא מהמנהג שהביא הרמ"א שראוי לעשות הבדלה בעמידה דוקא לכתחילה).

להלן יתבאר עוד דאפי' בלא קידוש כלל דעת הגר"א שישיבה אינו לעיכובא וגם דמדאורייתא אין כאן שאלה כלל.
*

הוספה אחר ההשגה

הנה מה שנראה מהשגתכם שכוונתי היה להעלות ויכוח או נידון מה כוונתו של השעה"צ, ואחר כך נראה שעלה הספק בלבכם שמא דברינו הם כנגד דברי המשנ"ב, לכך הנני להבהיר את הדברים דמעיקרא שאולי לא נתבררו כל הצורך, ומזה ימצא שאין כאן ויכוח מה כ' בשעה"צ ומאידך אין השגה על המשנ"ב.

דברי השעה"צ מבוארים ששם נשאר בספק בדעת הגר"א אם הוא לעיכובא או לא, כמו שמסיים דבריו, ובזה אין חולק שבפנים החיבור שעה"צ אין הכרעה לאחד מן הצדדים בספק זה.

ומאידך גיסא בפנים חיבור המשנ"ב (אע"פ שדרך קצת מחברים לפעמים לקרוא גם לשעה"צ וביה"ל בשם משנ"ב מ"מ כאן הכונה לפנים חיבור המשנ"ב ממש) הביא בסתמא רק את הצד בבהגר"א שאינו לעיכובא, ומבואר מזה שעיקר סברת המשנ"ב בדעת הגר"א להלכה שאינו לעיכובא, והנה כל מחבר ספר שבחלק החידושים הביא ספקות ובחלק ההלכה סתם כאחד מן הצדדים בסתמא (כמו בדברים שהב"י נתספק בהם ובשו"ע כתב רק צד אחד, או בדברים שהד"מ נסתפק בהם וברמ"א כ' רק צד אחד, וכל כיו"ב ע"ז הדרך) מבואר מדבריו שסובר שהעיקר לדינא הוא שאינו לעיכובא, והדבר אומר דרשני.

וכמו שכתבתי בפנים התשובה, דאמנם יתכן מאוד שעיקר הטעם שהמשנ"ב הביא להלכה רק הצד שאינו מעכב להגר"א, הוא משום שדעת כל שאר הפוסקים שאינו מעכב וממילא לא שבקינן פשיטותא דכל שאר פוסקים משום דבר שהוא רק צד בדעת הגר"א, ואם נישאר רק בסברא זו באמת אין הכרח לומר ככל אשר כתבתי.

אבל יתכן לומר עוד כמה טעמים למה בסופו של דבר תפס המשנ"ב כהצד שאינו לעיכובא בדעת הגר"א ומצוה לקיים דברי חכמים, ולכך כל המביא טעמים להכרעתו של המשנ"ב הזו תבוא עליו ברכה.

וכידוע שסגנונו  של ביאור הגר"א ברוב מקומות נועד לבאר השיטות ואפי' בהרבה מקומות מפרש שיטות דלא סבירא ליה מהם כלל וכמו שנתבאר עיקרי הדברים בפנים, וממילא לומר דברמז בעלמא של הבהגר"א התכוון להכריע כקושיית התוס' ולא כתירוצים היא סברא שאינה מוכרחת, וגם שבשעה"צ נזכר צד כזה ונשאר בספק מ"מ בפנים המשנ"ב סתם כנגד הצד הזה בדעת הגר"א, ולהנ"ל א"ש שלא לחינם נתעלם מזה.

ועכ"פ קושיא או השגה או פלוגתא בדברינו על המשנ"ב ודאי אין כאן.

מה שכתבתם (בקטע ד"ה כמו כן היה מקום להסביר) שאין דרך הגר"א לסמוך על טעמים שכתובים בראשונים שאינם מפורשים בגמ', הנה מבלי להיכנס לעיקר הכלל הזה אם הוא נכון ברוב מקומות או לא, אבל אם כוונתם לרמוז בזה שאין הגר"א מסתמך על סברת התוס' שקביעות בזמן עמידה מועלת כמו הסיבה, יש לציין דדין ישיבה בברכת כוס אינה מפורשת בגמ' כלל אלא כל כולה חידוש של התוס', שישיבה שלנו מהני קביעות כמו הסיבה בזמן הגמ', והם עצמם הגבילו הדברים כמו שנתבאר.

וכל הענין שאין יוצאים בדיעבד בברכה ראשונה של יין אינו מפורש בדברי הגמ' בברכות מג ע"א, דיש לומר שכל הנידון שם רק לכתחילה, ואף שבדיני ברכה על היין נאמר ג"כ דבעי' קביעות כדי שאחד יברך לכולם מ"מ מנ"ל שבדיעבד לא יצא, וגם בבהמ"ז מצינו שאין זימון בשניים אבל בשלושה יש זימון ואעפ"כ באינו בקי מותר להוציא גם בשניים, ומבואר דיש דברים שהותרו רק בשעת הדחק.

וכן מבואר בשו"ע [סי' קסז סי"ג] לענין קביעות בברכה ראשונה דבדיעבד אם כיון להוציא גם בלא קביעות כלל יצא, וכן דעת הגר"א שם כמבואר שם, ואף דהמג"א חשש להמחמירים בזה, מ"מ משמע שם במשנ"ב שהעיקר תפס להלכה כהשו"ע והגר"א עי"ש, וממילא אין כ"כ מקום להחמיר כאן, וכ"ש מי שאומר שנוהג בכל דבר כהגר"א, הרי הגר"א גופא מקל בדיעבד וכל בדיעבד כשעת הדחק.

מ"מ הקשו מזה התוס' לענייננו היאך מוציא בכוס בלא קביעות דישיבה, (וגם בדבריהם יש לדון אם בכלל כל הנידון הוא בדיעבד אלא דבאמת פשטות הבנת הפוסקים בדברי הברכות שם שהנידון גם לגבי בדיעבד).

ולמרות הכל נקטו התוס' דמעיקר הדין אפשר לסמוך על המנהג שמקדשים בעמידה, ואפשר דרצו לומר דמותר אפילו לכתחילה למי שאינו רוצה להחמיר, רק שיותר טוב להחמיר (עכ"פ לכתחילה ויל"ע).

ומה שיישבו התוס' המנהג הוא מיוסד על סברא המובאת בגמ' שם מיגו דמהניא הסיבה בפת מהניא ביין (שהובא שם לתרץ שיטה הסוברת דבפת מהני הסיבה וביין לא), ובזה יישבו התוס' את המנהג על פי הסברא דמיגו דמהני קביעות בעמידה לברכת קידוש והבדלה מהני גם ליין.

נמצא דבלאו הכי יש כאן חידושים בדברי התוס' שהגר"א קבלם להלכה, חדא, דלדידן הישיבה קובעת את הקביעות כמו הסיבה לדידהו, ועוד שאין מצב אחר של קביעות בלא ישיבה לדידן גם כשמפרשים שרוצים לקבוע וניכר שרוצים לקבוע (לולא הסברא של מיגו וכו' שר"ל בזה דלגבי ברכת קידוש והבדלה עצמו א"צ ישיבה [וכמו שיתבאר להלן בביאור דברי המו"ק] וכיון דמהני לזה מהני גם לברכת בפה"ג), ועוד שהקביעות הוא גם בדיעבד (אם נימא שכוונת התוס' לזה), ואעפ"כ נקטו התוס' דיש ליישב המנהג מעיקר הדין לעמוד בקידוש.

והוא דוחק גדול לומר שהגר"א קיבל את כל חידושי התוס' רק למחצה לחומרא ולא לקולא דמהיכי תיתי לה, בפרט דיש מקור בגמ' דשייך קביעות באופנים מסויימים גם בלא הסיבה, וכמו לגבי רכיבה משמע בשו"ע ומשנ"ב [סי' קסז סי"ב ס"ק סא] לענין קביעות בברכה ראשונה דגם בלא ישיבה חשיב קביעות באופנים המבוארים שם, ואף דשם הוי רכיבה מ"מ י"ל דלאו דוקא דהרי אמרי' התם דשייך קביעות בלא ישיבה.

ועיקר הדברים כתבתי כבר בפנים התשובה.

אבל שוב עיינתי פעם נוספת בהשגתכם בקטע זה, ונראה שרציתם רק לשלול הטעם של המחבר לעמידה וקידוש והרמ"א לעמידה בהבדלה, ובזה אני מסכים לסברא זו, דאה"נ דרכו של הגר"א שמעדיף טעם שיש לו מקור בגמ' מטעם שאין לו מקור בגמ', כאשר הם סותרים זה את זה, ולכן ישיבה שיש לה טעם מעיקר דינא דגמ' וכמ"ש התוס' שיש לחשוש לזה אה"נ שיסבור הגר"א שיש להעדיפו מסברא דעמידה, אבל בסי' תרמג ס"ב שיש טעם מדינא דגמ' לעמוד לדעת הרמב"ם סובר הגר"א שיש להתחשב בזה, וכמו שכתבתי בפנים התשובה שבזה סובר הגר"א שיש לעמוד כיון דישיבה מודה הגר"א שאינה לעיכובא אלא לחומרא בעלמא.

מה שכתבתם בסוף דבריכם שהתקשיתם על דבריי למה הבהגר"א מציין דברי התוס' רק בתחילתם, אם יש צד שכוונתו גם להמשך דברי התוס', תשובה דרך הגר"א בהרבה מקומות שמציין לציטוטים מציין רק תחילתם, וכמעט נדיר שהגר"א מעתיק ציטוט שלם, וכבר דנו האחרונים בדרכו זו למה קיצר כ"כ (ויש שטענו שחשש משום דברים שע"פ אי אתה רשאי וכו' ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' וכשמאריך כבר אינו בכלל עת לעשות לה', ועי' בספר הגאון מה שהביא בענין הקיצור של הבהגר"א, ויש שטענו שעשה כן רק מחמת זריזותו וצמצום זמנו), אבל מ"מ מסתמא שיש לכל הפחות כמה מאות מקומות בבהגר"א שמצטט קטעים רק תחילתם ממש (וכ"ש לענייננו שעיקר סברת והבנת דברי התוס' נזכר בתחילתם בקושייתם גם אם סברו להלכה שהוא רק לחומרא בעלמא).

מאחר שאני רואה שעיקר גדול בטענתכם הוא לומר שיש כאן חשש דאורייתא, וכלשונכם "אבל הסתייגות בדאורייתא לא מועלת", לכך חשוב להבהיר שמצד גדרי ההלכה אין כאן עיקר גמור לומר שיש כאן חשש דאורייתא.

דהרי רוב מוחלט של הפוסקים (ומכללם כל הראשונים שהביעו דעתם בענין והמחבר והרמ"א וכל הפוסקים מלבד הגר"א, ולענ"ד גם פשטות הרמב"ם המובא בסי' תרמג ס"ב ושאר פוסקים שנו"נ בדעתו שהוא כולל רוב בנין ומנין הפוסקים שאנו סומכין עליהם בכל מקום) סוברים שעיכוב ודאי אין בזה, ואחרי רבים להטות הוא גם דאורייתא (עי' בפ"ק דחולין דף י).

וגם להגר"א כמו שנתבאר עיקר סברת המשנ"ב בדעתו שאינו מעכב (וגם הוא מסתבר יותר לענ"ד כמו שנתבאר מכמה טעמים), ובלאו הכי לדעת הרבה ראשונים אין הקידוש על הכוס מעכב כלל, והברכה של הקידוש לכו"ע יוצאים בעמידה גם לפי קושיית התוס' (דכל הנידון מצד הקביעות על הכוס דהיינו ברכת היין כמו שיתבאר להלן בביאור דברי המו"ק) ומלבד מה שכבר יצאו בבהכנ"ס.

ועכשיו (אחר שאני מגיה הדברים שוב) יש להוסיף עוד חידוד בזה דגם לפי הצד במשנ"ב סי' רעא סק"ב ובבה"ל שקידוש על הכוס מעכב מדאורייתא, מ"מ עדיין מנ"ל דמדאורייתא מעכב שייצאו גם בברכת בפה"ג, דשמא סגי במה שהמקדש עצמו מקדש על הכוס ויוצא לעצמו בברכת בפה"ג ויש לדון בסברא זו.

היוצא מכל זה דיש כאן ג' צדדים למה אין כאן חשש דאורייתא, וכידוע שדעת הרמב"ם שספק דאורייתא לחומרא אינו דין דאורייתא כלל, וגם להרשב"א שספק דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא מ"מ הרשב"א עצמו כתב דדינא דספק ספקא לקולא הוא דינא מדאורייתא מטעם רוב צדדים דהוא דינא דאורייתא דאזלינן בתר רובא, והכי הלכתא.

נמצא דרק אם נצרף ג' ספקות (ששניים מהם גם אינם עקריים לדינא כמו שנתבאר) יהיה כאן שאלה של דאורייתא, ולפי הכללים מצב כזה אינו מוגדר דאורייתא, ואלו כללים שהתורה עצמה קבעה ובפוסקים משתמשים בכללים אלו להלכה בקביעות.

והנה מאחר דבניד"ד הוא לא רק ב' ספקות (המספיקים מעיקר הדין) אלא ג' ספקות, והוא יותר קל מב' ספקות (ועי' בש"ך יו"ד סי' קט סקנ"ו), וגם לא שייך לומר כאן שאפשר לתקן בקל כיון דבדיעבד עסקינן (או בשעת הדחק דכל שעת הדחק כדיעבד דמי כמ"ש הט"ז והפוסקים), ויעוי' ברמ"א יו"ד סי' קט ס"ט שכ' אבל אם היו ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות ביחד, מתירים ספק ספיקא בכל מקום אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור, ואפילו היה לו חזקת איסור וכו' אף על פי שיש לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש עכ"ל, ומבואר שם שאפי' שהוא דבר שאפשר לבררו על ידי בדיקה אין צריך לחוש, ועי' ברמ"א שם בסעי' ח דיש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא, וטוב להחמיר אם לא לצורך מאחר שיש לו היתר בלאו הכי עכ"ל.

ואפי' אם נימא שכל הנידון רק לדעת הגר"א לפלפולא או למי שנוהג בכל דבריו כדעת הגר"א מ"מ יש כאן ב' צדדים בשופי לקולא, ותמצית הדברים שמכל צד שאתה בא אין כאן הגדרה של חשש דאורייתא.

ויש לציין עוד דמבואר בשעה"צ [סי' קסז סקנ"ו] דלכו"ע ולכל הצדדים אין כאן אין כאן שאלה של דאורייתא כלל, כיון דאפי' שיש איזה דעה שנראה שלא נפסקה להלכה (ומבואר בסמוך) שבמקום שאין קביעות לא יוצאים ידי חובה מ"מ הוא רק ענין דרבנן ולא דאורייתא כלל, והכריח שם ע"פ דברי הרא"ש בפרק שלשה שאכלו סי' כא וביתר הפוסקים, והמעיין בדבריו ימצא שדבריו ברורים יעו"ש.

ובשולי הדברים אכתוב עוד נקודה אחת והיא יסודית וחשובה בכל הסוגי' דבעצם סברא זו דקביעות היא רק בישיבה יש מקום לומר דסברא זו לכשהיא לעצמה נאמרה לעיכובא (אף שאינו מוכרח כמו שכתבתי לעיל בביאור דברי התוס', מ"מ במקרה רגיל בלא קידוש יתכן שנקטו שהוא לעיכובא עי' לשונו במשנ"ב סי' קסז ס"ק סב לענין המוציא ועי"ש בבה"ל שם ד"ה ישיבה ויש לדון בכל זה), מ"מ מכיון שהסברא היא מחודשת ואינה מוכרחת כמו שנתבאר לעיל וגם המנהג בזמן התוס' לא היה כן, לכך תפסו התוס' שרק טוב לעשות כן לרווחא דמילתא כדי שיהיה נראה כקבע ופוטר אותם, אבל לא שהוא לעיכובא כיון שיש מנהג ברור בזה שמלמדנו שאינו לעיכובא, וממילא לא מצינו דעות בראשונים שהוא לעיכובא, וכת"ר ציין בדבריו לדברי הבה"ל בסי' תרמג שהביא את דברי המור וקציעה בסי' רעא לעשות מיושב גם בליל סוכות, ונראה מכת"ר שהוא סובר שהוא לעיכובא, והנני להבהיר דבמו"ק בסי' רעא בודאי מבואר שאינו לעיכובא וכלשונו "שמא גם הרב"י לא קאמר אלא כי מקדש לעצמו" וכו' [שאז יקדש מעומד אבל כשמקדש לאחרים יקדש מיושב] וכמו שסיים דבריו "להכי ודאי מיושב עדיף" והביא שם שמנהג אביו היה בעמידה ולא זכה לשאול ולעמוד על דעתו עי"ש, ושוב הנני לציין דגם המור וקציעה סובר שאם מברך על הגפן (היינו ברכת על הגפן עכ"פ עי"ש שסובר דברכת הקידוש אינו בכלל הספק כ"כ, ועי' בהגהות וציונים על התוס' בברכות מג ע"א שהביאו הגי' במרדכי שלפי דבריו ג"כ יוצא כך והכי א"ש טפי לגרוס גם בתוס' דמשמע בהמשך דבריהם דלגבי קידוש והבדלה הוה יותר פשיטא דקביעות מהני לענין זה בעמידה, דוק בלשונם וקיצרתי) מעומד יש צד שלא הוציא, אבל מאחר דבראשונים לא מצינו להדיא מי שנקט שהוא לעיכובא בקידוש לכך א"א לפסוק בסכינא חריפא שהוא לעיכובא אלא רק ש"ודאי מיושב עדיף".

הוספה שניה

הנה רוב הנידונים שהערתם בהשגה השניה הם דברים שכבר כתבתי עליהם בפנים והבוחר יבחר, ורק אעיר איזה נקודות כלליות על דבריך.

הא' ששאלתם למה הזכרתי דברי התוס' ובירור דעתם, הנה עיקר התשובה שכתבתי על דברי התוס' אינה בבירור דעת התוס' בלבד אלא בחשבון הסוגי' מה יסבור הגר"א להלכה לאור דברי התוס', לאחר בירורים של כמה נקודות בסוגי' שהגר"א אינו חולק עליהם, ולאחר כמה נקודות בסיסיות בסוגיא שעליהם עומד כל היסוד של הגר"א בישיבה בקידוש, וליתר דיוק אין כאן סוגית גמ' אלא בעיקר נידון בדברי התוס' שהם כל מחדשי דין זה של ישיבה בברכת קידוש מצד הענין שישיבה קובעת את הקביעות (שהוא חידוש בלעדי של התוס') וגם כאשר הנידון כאן בדעת הגר"א, הרי כל מה שידוע מהגר"א הוא רק שציין לדברי התוס', וכל נידון השעה"צ בדעת הגר"א שיש צד שהוא חובה הוא רק מחמת נקודה זו שציין הגר"א לדברי התוס' ותו לא, ולכן דעתם חשובה מאוד בביאור דעת הגר"א, ומלבד זאת נתבררו כמה נקודות חשובות ג"כ יחד עם בירור שי' התוס', ואחר קריאת דברינו בדקדוק אינו קשה כ"כ להבין הדברים (כגון מה שכתבתי דכל הצד שאינו טוב בכלל הכל מתחיל משיטת התוס' בסוגיא ולולי דברי התוס' אין כאן כלל צד שיש כאן בעיה, ועכשיו יש להוסיף עוד על מה שכתבתי דדברי התוס' מוכרחים בקולא שכתבו, שהרי יש מ"ד בגמ' שם דיין לא מהני ליה הסיבה לקביעות, ומה שייך שיטה זו כלל מאחר דבקידוש מפורש בהרבה סוגיות דמהני להוציא ביין ואיך עשו הקביעות, ולדעת הרבה ראשונים הוא אף בלא פת כלל [שלא תתרץ דמיגו דמהני הסיבה בפת וכו' כמ"ש בגמ' שם], ולדעת השלה"ג מועיל גם בדבר שאינו אף פת הבאה בכסנין, אלא ע"כ דבאמת בקידוש יש דין נפרד לענין קביעות כמ"ש התוס') ואולי לא קראתם הדברים מחמת שהיה נראה לכם שאינו נידון בדעת הגר"א אלא רק בדעת התוס'.

הנקודה השנייה, מה שכתבתם שבבה"ל דעתו להכריע כהמו"ק שיש לשבת בקידוש של ליל סוכות, לענ"ד אין הכרח שכוונת הבה"ל להכריע כן, דידוע שכאשר יש במשנ"ב כמה דעות שנוגדות זא"ז אין כוונתו להכריע ככל הדעות שהוא מביא בדבריו ופשוט, וכ"ש אם היא דעה החולקת על שו"ע ורמ"א והשמיטו במשנ"ב ששם ביאר רק את דברי השו"ע ורמ"א ולא שיטה זו והביא השיטה הזו רק בבה"ל, ובמשנ"ב ביאר רק שאר הדעות, שהוא דבר פשוט שאין הכרח שבכוונת המשנ"ב להכריע כמותו של המו"ק.

עיקר מה שדנתם בבירור דעת המשנ"ב בדעת הגר"א כתבתי כל הצדדים והנימוקים בפנים בין מה הצדדים בזה ובין מה הצד העיקרי בזה ובין מה הדין למי שנוהג כדעת הגר"א בכל דבר וכפילת הדברים שוב למה לי, ודי בזה והבוחר יבחר.
וכמובן שאפשר לדון בעוד דיוקים ממה שכתבתם עכשיו, כמו מה שכתבתם כעת  "למרות שבמ"ב הוא הקיל לדינא, אבל בשעה"צ הוא נחת לדעת הגר"א ז"ל", ולמעשה כבר במשנ"ב נחת לדעת הגר"א, אבל עיקר הדברים נתבארו לעיל.

מה שהבנתי מדבריכם שהבנתם שיתכן שהמו"ק נאמר לעיכובא מתייחס למה שכתבתם בתגובה "וכן בהל' סוכה הביא את המור וקציעה בביה"ל לשבת בקידוש, משמע זה היה אצלו חשוב יותר, כי זה בעיה של עיכוב ממש מלצאת יד"ח" וכן למה שכתבתם "חוץ מזה, בתוך הדברים הרחבתי בענין מעוד מ"מ קצת, כגון החשש של הביה"ל מהבעיה של העיכוב עם המסקנה של המור וקציעה" ויש בדבריכם אלו קצת משמעות שהמו"ק נכתב לעיכובא, ולכן ציינתי להבהרת הענין, שבפנים דבריו של המו"ק מבואר שדבריו לא נאמרו לעיכובא.

מה שכתבתם שפשוט לכל בר בי רב שדעת המשנ"ב להחמיר שאין יוצאים מדאורייתא בתפילה בקידוש של יום, עי' משנ"ב סי' רעא סק"א שסתם בפשיטות להלכה כהדעות המקילות בזה, ולא אכנס בנידון זה לבאר דעת המשנ"ב והסתירות בדבריו וכבר האריכו בדעתו (שוב כתב אלי הרב הנמען שהתכוון לומר שדעת המשנ"ב שיש לכוון שלא לצאת הדאורייתא בלא הקידוש עכ"ד, ואה"נ שהדברים מבוארים בסי' רעא סק"ב שיש מקום לכוון כן, עם זאת למעשה בחשבון הדברים יוצא בערך אותו הדבר גם כעת (מכיון שבניד"ד ששומע מהמקדש בעמידה כבר יוצא יד"ח הדאורייתא בלאו הכי מהמברך איך שלא יהיה [כמו שנתבאר שכל השאלה מצד ברכת בפה"ג ולא מצד ברכת הקידוש] עכ"פ להשיטות שאין הכוס מדאורייתא ואילו התנאי של הכוונה שהביא המשנ"ב בודאי לא נאמר באופן הזה לכוון שלא לצאת מאחר שרוב צדדים שיוצא בזה כמשנ"ת בפנים, ומה ירויח אם יעשה תנאי שלא יוצא הואיל ובלאו הכי לא יעשה קידוש שוב).

קרא פחות

מותר.מקורות:עי' במשנ"ב סי' רס סק"ה שיש לרחוץ ביום שישי ולא ביום חמישי (כשאפשר) שיהיה ניכר שרוחץ לשב"ק, ולענין ליל שישי לא דיבר שם להדיא, אבל המשמעות שם שכבוד שבת ביום שישי דוקא, וגם מסברא מכיון שהשינה מפסקת א"כ ...קרא עוד

מותר.

מקורות:
עי' במשנ"ב סי' רס סק"ה שיש לרחוץ ביום שישי ולא ביום חמישי (כשאפשר) שיהיה ניכר שרוחץ לשב"ק, ולענין ליל שישי לא דיבר שם להדיא, אבל המשמעות שם שכבוד שבת ביום שישי דוקא, וגם מסברא מכיון שהשינה מפסקת א"כ תחילת ליל שישי חשיב כיום חמישי ולא ניכר שרוחץ מחמת שבת, (ועי' עוד רמ"א סי' רסב ס"ג ומשנ"ב שם שיותר טוב לקרב לשבת כמה דאפשר גם ביום שישי עצמו, ועיקר זה נזכר גם במשנ"ב הנ"ל בסי' רס רק שלא נזכר שם גם ביום שישי עצמו אלא לגבי מי שאינו יכול ביום שישי שיקדים כל מה שאפשר), ומ"מ לענין נרות שניכר שעושה לכבוד שבת שהרי ברור שנרות אלו מכינם לכבוד שבת א"כ מצד זה יכול להכין גם בליל ששי, וכן מצאתי (באר מרים להרב דוד הלל עמ' קמא) שנהג הגרא"מ שך.

ואמנם יש מצוה להשכים ביום ו' לצרכי שבת (סי' רנ ס"א), אבל גם אם נימא שאין כלול בזה ליל שישי, וכן אי' במשנ"ב שם סק"ב שביום שישי יותר טוב מאחר שהוא יותר ניכר לכבוד שבת, מ"מ יתכן שזה יכול לקיים גם בצרכי שבת אחרים, וגם יש לדון שמא אם ניכר שהוא כבוד שבת כמו בנרות שבת בזמנינו סגי במה שמכין בליל שישי.

ואמנם עי' ברמ"א סי' רסג ס"ד ובהגהות זקני הרע"א שם שהמדליק נרות בעוד היום גדול אין ניכר בזה כבוד שבת, ואמנם כשמכין ואינו מדליק יש לומר יותר שניכר כבוד שבת, ובפרט בזמנינו שאין משתמשים בנרות הללו בחיי היום יום, וגם דנר הוא דבר כלה שמדליקין אותו סמוך לשימוש בו.

בביצה טז ע"א אי' ששמאי הזקן היה כל ימיו אוכל לכבוד שבת ומיום ראשון היה שומר בהמה יפה לשבת, אלא דשם מדובר שכבר מצא בהמה ואז שומר לשבת, אבל לא נזכר שם שהיה מחזר מתחילה ביום ראשון על זה, ואין מכאן ראיה שהמצוה להשכים וכו' כולל גם מה שקודם לכן, אבל יש ליישב שאם מכין גם ביום שישי עצמו הוא רק מעליותא שמכין גם קודם לכן, וגם היה לומר שאם אומר להדיא שהוא לכבוד שבת כמ"ש בגמ' שם, באופן זה שמא מודה המשנ"ב דניכר שהוא כבוד שבת, אבל אינו משמע במשנ"ב שם, דא"כ הו"ל למימר שיעשה באופן זה, וכ"ש שהמשנ"ב הזכיר שם להדיא שעל כל דבר יאמר שהוא לכבוד שבת.

קרא פחות

לכתחילה רק בערב יום טוב ובדיעבד כשלא הספיק להניח שוב בערב יום טוב יכול לסמוך גם על מה שהניח לפני כן (שו"ע סי' תקכז סי"ד ומשנ"ב שם סקמ"ד), ולענין ליל ערב יום טוב הוא יותר קל מכיון שהרבה מפוסקי זמנינו ...קרא עוד

לכתחילה רק בערב יום טוב ובדיעבד כשלא הספיק להניח שוב בערב יום טוב יכול לסמוך גם על מה שהניח לפני כן (שו"ע סי' תקכז סי"ד ומשנ"ב שם סקמ"ד), ולענין ליל ערב יום טוב הוא יותר קל מכיון שהרבה מפוסקי זמנינו התירו, אבל יותר טוב לעשות ביום לצאת ידי חובת כל הדעות, ובדיעבד בכל גוני יצא גם בלילה דאפילו קודם לכן בדיעבד יצא וכנ"ל.

מקורות:
לענין ליל ערב יו"ט כתב בשבט הלוי (ח"ט סי' קכד סק"ד) שבשעת הדחק יכול לסמוך על זה אך אם לבו נוקפו לא יברך על זה, והגרח"ק (אליבא דהלכתא גליון צד עמ' מ) כתב דמי שהניח בלילה טוב שיעשה שוב בלא ברכה, והגריש"א (אשרי האיש ח"ג עמ' מב ס"ח) נקט שיכול לעשות עירוב תבשילין בליל ערב יום כמו ביומו, וכ"כ בתשובות והנהגות ח"ו סי' קכב, ועי' במ"מ שציין באליבא דהלכתא שם, ספר עירוב תבשילין הערוך פי"ג, תשובת הגרח"ק בעזרת אליעזר הל' יו"ט, משנת יוסף סוגיות או"ח ח"ב או"ח ס"ג סוף ענף א, ועוד רבים.

קרא פחות

בתשעת הימים נראה דבמקום הצורך יש להקל וגם בת"ב אם מצטער וא"א להמתין מותר ברחיצה ואפי' בקטן שהגיע לחינוך בכה"ג אם בא להקל יש לו על מה להסתמך. מקורות: לכבוד הרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים יש להקדים ...קרא עוד

בתשעת הימים נראה דבמקום הצורך יש להקל וגם בת"ב אם מצטער וא"א להמתין מותר ברחיצה ואפי' בקטן שהגיע לחינוך בכה"ג אם בא להקל יש לו על מה להסתמך.

מקורות:

לכבוד הרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

יש להקדים בזה דמעיקר הדין גם ביו"כ לא גזרו איסור רחיצה לקטן דהיינו רביתייהו (יומא עח ע"ב וכן פסק בשו"ע או"ח סי' תרטז ס"א), אלא שכתב המשנ"ב שם סק"ג בשם האחרונים דעכשיו שבלאו הכי לא נהגו לרחוץ הקטנים בכל יום נהגו להחמיר בזה.

אבל בקטן שרגילים לרחצו בכל יום יש שהעירו להתיר גם ביוה"כ (עי' קנה בושם ח"א סי' לב, ועי"ש מה שהסתפק לגבי המנהג בט' הימים, ולענ"ד קצת דוחק להחמיר מדעתינו במנהגי אבלות יותר מדבר דלפי חלק מהפוסקים עיקרו דאורייתא ואף דבאבלות דת"ב מחמרי' בכ"מ (עי' שע"ת תקנא סקי"ז ומג"א על סי"ד שם וערוה"ש מ"ש על דבריו) מ"מ גם בעבודת יו"כ אמרי' בגמ' דסוכה שמעלה עשו בכפרה, ודוחק לומר דבקטנים אינו נוגע, אלא אם נימא דכפרה היינו דוקא בקרבנות יוה"כ ויל"ע, וגם יש להזכיר דהפוסקים שנקטו להקל בגדולים בזיעא למדו מהמתירים ביוה"כ ולא חלקו ביניהם).

והגריש"א הורה (אשרי האיש ח"ג פס"ט סמ"א) להקל בזה עד הבר מצוה, וכעי"ז הורה הגרנ"ק להקל במקומות החמים עד שנה לפני הבר מצוה (קרא עלי מועד פ"ג הערה טז), וצל"ע מה מקור דבר זה להחמיר מגיל מופלא סמוך לאיש ואולי כך מצא המנהג.

ויש להעיר דבאופן כללי המשנ"ב הביא דעות בריש סי' תריג דאפי' לגדול ביוה"כ יש להקל בריבוי זיעה שיש בו זוהמא.

ויש להוסיף עוד מה שכתבתי בתשובה אחרת, דבד"כ הפוסקים שהחמירו בזה דרו במקומות הקרים שלא היה בזה קושי כ"כ כמו האידנא במקומותינו במקומות שאינם קרים כ"כ, והפוסקים שדרו במקומות החמים לא הזכירו הרבה מנהג זה שלא לרחוץ כל ט' הימים, משום שהיא גזירה קשה מאוד, וכמו שמצינו בב"ב שלא גזרו אכילת בשר ושתיית יין משום שהוא קשה מידי, (ומיהו שם דמיירי בכל השנה יש בזה צד יוהרא כמ"ש בהכונס), והיום מצוי אצל רבים שרוחצים כמה פעמים בשבוע למרות שבימי קדם לא היה חובה להקפיד לרחוץ כל יום כדמוכח בגמ' בנדרים וברמב"ם בהל' דעות (וזה למרות שגם בעלי הגמ' וגם הרמב"ם היו במקומות החמים וכ"ש במקומות הקרים שלא רחצו כ"כ כמו היום), ולכן האידנא יותר שומעים להקל וכמו שמצינו שיש עניינים בער"ש חזון שהקיל החזו"א יותר מהמשנ"ב.

ויש לציין עוד דבכיבוס יש צד דלקטן לא גזרו משום שאין בזה שמחה כיון שדרכו ללכלך (עי' סי' תקנא סי"ד ובמשנ"ב שם), ומיהו עדיין אינו ראיה לעניננו דשם אין שמחה והסחה מאבלות אבל כאן יש תענוג ולכך כאן יותר שייך מנהג בזה מעיקר הדין (עי' משנ"ב סקצ"ג).

ומ"מ בת"ב ממש אם אין צורך מיוחד נחוץ ובלאו הכי בד"כ אין מקפידים לרוחצו בכל יום בשעה מסויימת, גם אם רוחצים אותו בכל יום, ולכן כדאי להמתין דהרי המשנ"ב נקט בהל' יוה"כ דהאידנא נהגו להחמיר וגם בהל' ת"ב שם בסקצ"ג משמע דהחמיר בקטנים, ואע"פ שהיה מקום לטעון שאין מצוי להמתין ברחיצת קטנים ט' ימים אעפ"כ לא כתב סברת האחרונים הנ"ל שכן מצינו באבלות תשעת הימים שהחמירו הרבה יותר, ואפי' בקטן עי' במג"א סי' תקנא סי"ד ובמשנ"ב שם מה שכתבו לגבי קטן וכן בריש סי' תקנד לגבי לימוד קטנים החמירו בזה, וכמדומה שאין מנהג רווח לרחוץ קטנים בת"ב.

ובמצטער ואינו יכול להמתין אפשר להקל דהרי אפי' ביו"כ יש מקילין בזוהמת זיעא כמשנ"ת והבו דלא לוסיף עלה ובצירוף מה שקטן מעיקר הדין אין בו דין רחיצה שרי, אבל אם יכול להמתין ימתין דהרי האדינא לא נהגו קטנים לרחוץ בת"ב ותיפוק ליה שיש בזה מנהג דרוב דיני אבלות האידנא בבין המצרים הם מנהגים ואסור לזלזל בהם כמ"ש הפוסקים.

ומ"מ עיקר דברי המשנ"ב בסקצ"ג נאמרו בקטן שהגיע לחינוך, דבקטן שלא הגיע לחינוך הוא קל יותר כמבואר שם בסקע"א, ואעפ"כ יש דינים שנוהגים גם בקטן יותר מזה מפני עגמת נפש כמבואר אחר זה בסקפ"א ובשעה"צ שם סקצ"ט, [ובתשובה אחרת לענין שירים בספירת העומר הבאתי הדעות לענין קטן פחות מגיל חינוך באבלות וגם אחר גיל חינוך אם הוא אבלות או רק עגמת נפש, וע"ע בית הלל ביו"ד סוף סי' שפא דנקט כהטור שאין אבלות כלל בקטן אלא רק משום עגמת נפש ודלא כהרי"ץ גאות, והמשנ"ב הוא לכאורה מהמחמירים בנידון זה ויש בזה הרבה דעות], ולכן בקטן כזה שלא הגיע לחינוך הוא קל יותר דהרי מעיקר הדין אין איסור רחיצה בקטן ויש כאן ג' צירופים, דקטן אינו באיסור רחיצה מעיקר הדין, וקטן שלא הגיע לחינוך לחלק מהפוסקים אין בו דיני אבלות כלל, ואפי' להפוסקים שבקטן שלא הגיע לחינוך יש בו דיני אבלות משום עגמת נפש אבל מנ"ל לגבי כל העניינים, [דהרי בפוסקים בדיני קריעה לגבי אלו שנקטו דמיירי בהגיע לחינוך שאין בזה חינוך אלא עגמת נפש נקטו דאין בזה דיני אבלות מסויימים עי' בית הלל שם], וזיעא אפי' בגדול יש מתירים.

קרא פחות

הנה אמנם שאלתך מתייחסת להוראת חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שמעט מים מבטל כח היין, אבל השאלה היא גם למה בתערובת מים ביין החזק בפוסקים אזלי' בתר היין גם כשהוא מעיוט באופנים המבוארים בפוסקים, והנה זה אינו ...קרא עוד

הנה אמנם שאלתך מתייחסת להוראת חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שמעט מים מבטל כח היין, אבל השאלה היא גם למה בתערובת מים ביין החזק בפוסקים אזלי' בתר היין גם כשהוא מעיוט באופנים המבוארים בפוסקים, והנה זה אינו קשה כ"כ כיון שחשיבות יין נשאר גם כשהוא מיעוט, עי' בסי' רד ס"ה ונו"כ שם, אבל הקושי' היא למה א"כ בתערובת שכר גרע מתערובת מים.

ובאמת יעוי' בביאור הלכה ריש סי' רב שיש צד בדבריו שהנידון על תערובת שכר הוא באופן שאחר שכבר עירבו בו מים כמה שיכול לערב ועכשיו נתערב בו שכר, וגם לפי הצד שאינו כן הביא שם דעת הגר"א שחולק על דין זה כמו שיובא להלן בהמשך התשובה, ועי"ש במשנ"ב ובביאור הלכה בכל סעיף א' מה שדן באריכות בנידון זה.

ולגוף שאלתך על ההוראה של חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שהרבה פחות מחצי מאבד דין יין משא"כ בשכר שלא שמענו שהורו כן לענין תערובת שכר ביין, אולי היה מקום לומר שעיקר הטעם לחלק בזה הוא משום שברכת היין אינו מצד צורת המאכל אלא משום חשיבותו, ולכך נשתנה יין בברכה אחרת מכל שאר בני מינו, כמבואר בברכות לה ע"ב, ושיערו חכמים שבתערובת מים כל מ"ד לפי שיטתו אין בזה חשיבות יין, משא"כ בתערובת שכר כיון שלא נתבטל על ידי זה כח החשוב שביין שכן עיקר חשיבות יין הוא במה שמשמח ובזה גם כשהוא בתערובת עם שכר לא נתבטל כחו בזה, ועכ"פ לא נתבטל שמו כ"כ כמו במיץ ענבים, וכן מצינו בכ"מ במקרא שנזכרו יין ושכר יחד, כשלפעמים הכונה על יין ולפעמים הכוונה על שכר ממש, הלכך בזה חוזר הדין לילך אחר הרוב כמ"ש בסי' רב ס"א.

אולם אחר העיון שוב נראה דאינו מוכרח שיסבור הגרי"ש לגבי תערובת שכר שיהיה עדיף מתערובת מים, ועי' גם בביאור הלכה בסי' רב ס"א סוף ד"ה מברך שהכל דמשמע בדבריו שביינות חלשים עכ"פ לפי השיעור המבואר בדבריו שם שכר לא עדיף ממים.

וגם הביא שם דעת הגר"א שגם ביינות חזקים שלפי השו"ע מים עדיפי משכר מ"מ להגר"א שכר לא גרוע ממים עי"ש ומזה למד המשנ"ב דשכר ומים דין אחד להם גם לענין שהשכר לא יהיה עדיף ממים.

וא"כ לענייננו גם במיצים של היום שיש פוסקי זמנינו שנקטו שמאבדים דין יין בהרבה פחות מים (ראה מנחת שלמה קמא סי' ד ד"ה וא"כ, תנינא סי' יג, הליכות שלמה פסח פ"ט סי"ג וארחות הלכה הערה 90, הלכות שבת בשבת ח"א עמ' שפו בשם הגרי"ש, שיעורי הגרי"ש אלישיב ברכות עמ' שעא) לא יהיה שכר עדיף מיין לכאורה.

מה ששאלת לגבי יין צימוקים אשמח אם תנמק שוב את שאלתך (ועי' סי' רע"ב סקט"ז).

קרא פחות

אם לא עברו עליה כ"ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה ...קרא עוד

אם לא עברו עליה כ"ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה להתענות, רק שנהגו להתענות (ראה רמ"א סי' תקנ ס"א ומשנ"ב סק"ב בשם הפוסקים), אבל לענין מינקת כיום, הורו חלק מפוסקי זמנינו שמכיון שכיום הצורך של המינקת הוא גדול מאוד כמו שיתבאר, לכן יכולה לאכול, ע"פ מ"ש המשנ"ב סק"ה שאם הם חלושות אין להן להחמיר.

ומ"מ ענין הפטור שיש למניקה בצום אינו מעיקר המנהג הנזכר ברמ"א, שכן הרמ"א נקט שנהגו להחמיר על עצמן, אך כיום שהקילו בזאת חלק מהפוסקים הוא משום שיש להחשיב המצב של המינקת כיום כחלושה או משום צורך הקטן שהוא חולה קצת.

אולם במקרה שעברו חודשים רבים מהלידה ומלבד זאת עיקר אכילתו של הקטן אינו מאמו ואינו נצרך אליה כלל הוא דוחק גדול להקל בזה, (ועי' הליכות שלמה בין המצרים פט"ז  בדבר הלכה מה שהורה לאחר ט' חדשים).

ואמנם אם האשה מרגישה חלושה ועדיין לא עברו כ"ד חודש מהלידה יש מקום להקל (עי' חוט שני שבת ח"ד עמ' רס והלכות חג בחג הל' ת"ב), וכמו כן אם חלק ניכר מתזונת התינוק הוא מהאם (עי' חוט שני שם), או עכ"פ במקרה שיש חשש שאם תצום האשה החלב שלה לגבי התינוק ייפסק, במקרה כזה יש שהקילו (פסקי שמועות פורים עמ' מז בשם הגרח"ק).

ואמנם לגבי הלכות שבת יש שנקטו שכל צרכי קטן נחשבים כצרכי חולה (עי' מה שהבאנו בשם הגר"א באחד מהתשובות הסמוכות), וכן יש שנקטו לגבי תכבוסת בחוה"מ, וכן לענין תכבוסת בבין המצרים למנהג שהזכיר הרמ"א (תקנא ס"ס יד), אבל לענייננו שהגדרים אינם ברורים בזה ונזכר שמי שחלש שלא יתענה א"כ הגדרים פחות ידועים להחשיב מה נחשב צורך הקטן, אבל אכן יש היגיון שאם יש אחד מהתנאים דלעיל שנזכר בשם החוט שני והגרח"ק יש להחשיב הדבר כצורך הקטן לענין להתיר לאשה.

ומ"מ יש לציין שההיתר במינקת של זמנינו באופן שאין חולשה ברורה וידועה אינו פשוט ואינו מוסכם (ראה מראי מקומות בביאורים ומוספים ריש סי' תקנ), ועי"ש שהובאו כמה הוראות בשם הגרשז"א בענין שעל פיהם נראה שהורה בכל מקרה לפי הענין של אותו המקרה, ולמעשה נראה כיון שעיקר הנידון במינקת הוא מנהג, ויש להזכיר בזה שגם דין תעניות אלו בזמנינו הוא מדין שקבלו עליהם ישראל ואינם תקנה דרבנן כשאר תקנות כמבו' בגמ' ורמב"ן וטור, ולא קבלו על מינקת וכנ"ל, לכן יש יותר מקום להקל בזה, וגם בחוט שני נראה מדבריו שהקיל בהוראות בנידון זה.

ולכן בניד"ד אם לא עברו עליה כ"ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

לענין מה מותר לאכול למי שאוכלת בצום, לא יאכלו אלא כדי צורך קיום התינוק (ראה שו"ע תקנד ס"ה).

אבל אין צריכה לאכול שיעורין כמו בת"ב (ראה חוט שני שם עמ' רנח).

ותאכל בצינעא (ראה מטה אפרים סי' תרב סכ"ב).

במאמר המוסגר יש לציין דעכשיו בתקופה זו יש מלחמה בארה"ק ולא שלום, ולכן ממילא יש שאלה על כל התענית ציבור שלנו אם הם כתענית ציבור גמור, ונפק"מ לעניננו שגם לגבי מינקת מכיון שהחיוב הוא גמור ממילא יש להקל פחות, אבל למעשה נראה שהמנהג שלא חששו בזה, שאף בזמן הראשונים שהיו רדיפות ושמדות לא מצינו שנהגו בכל ד' תעניות כבט"ב לענין שאר דיני תענית ציבור, מלבד בעל נפש הנזכר בנו"כ השו"ע ע"פ הפוסקים, לענין נעילת הסנדל, וצל"ע בזה, ושמעתי שהגר"ש דבלצקי נהג בעת מלחמה כצום גמור, ויל"ע אם מדין הנ"ל או מדין קבלת תענית שקיבל על עצמו תענית ציבור, עכ"פ המנהג הקבוע מדורי דורות אינו כך, ולכן לא הבאתי גוף הדברים בנידון.

קרא פחות

לכבוד הרה"צ הרבני הנכבד המפורסם וכו' הגאון החסיד רבי גמליאל הכהן שליט"א שלו' רב וכט"ס ע"ד השאלה האם מותר לסייד בג' השבועות או בט' הימים בשעת הדחק במקומות שיש לימודים בשאר ימות השנה. ויש לציין עוד בביאור השאלה, דאע"פ שאולי יש ...קרא עוד

לכבוד הרה"צ הרבני הנכבד המפורסם וכו' הגאון החסיד רבי גמליאל הכהן שליט"א שלו' רב וכט"ס ע"ד השאלה האם מותר לסייד בג' השבועות או בט' הימים בשעת הדחק במקומות שיש לימודים בשאר ימות השנה.

ויש לציין עוד בביאור השאלה, דאע"פ שאולי יש כאן שעת הדחק קצת, מ"מ עדיין אין כאן שעת הדחק גמור, מכיון ולפי הנראה מתוך השאלה מדובר במקומות שגם לאחר ת"ב אין מתקיימים בהם לימודים עד לאחר סיום זמן הפסקת הלימודים כמקובל במקומות אלו.

והנה הנידונים שיש לדון כאן בהקשר לשאלה זו הם ג' נידונים, הא' האם יש כאן איסור מצד הדין, דהיינו האם חשיב כבנין והאם נאסר רק בנין של שמחה, מאחר ודבר זה אינו בכלל בנין של שמחה כלל, לפי הגדרת בנין של שמחה בגמ' במגילה [ה ע"ב] ובתענית [יד ע"ב] וכמ"ש בשו"ע [סי' תקנא ס"ב] שהגדרת בנין של שמחה הוא בנין בית חתנות לבנו.

והב' יש לדון האם סיוד הוא דבר שנהגו בו איסור ממנהגא בהדי שאר מנהגי אבלות שנזכרו בפוסקים, ובפרט לפי אותם מפוסקי זמנינו שהזכירו אפי' מנהג שלא לשטוף ביתו בט' הימים דבכלל מאתים מנה שזה יותר משטיפת בית.

והג' יש לדון האם בשעת הדחק יש היתרים לזה, והאם שעת הדחק כל דהוא של נוחות חשיב שעת הדחק, מאחר ואפשר ג"כ בתוספת התאמצות (שאולי קשה יותר להשיג בעלי מלאכה, וכן אולי קשה יותר לעסוק בזה בשעת בין הזמנים), לעשות הדבר גם לאחר ת"ב בתחילת שבועות קריאת הפטרות ז' דנחמתא.

וכן יש לדון להתיר מצד שהוא צורך לימודים דהיינו צורך מצוה, דלצורך מצוה הכל שרי כמ"ש הרמ"א בשו"ע שם, עכ"פ באופן שהוא תלמוד תורה (ואע"ג שיש דעות בפוסקים דגם צורך פרנסה חשיב צורך מצוה לעניינים מסויימים, מ"מ קשה להקל כל כך להחשיבו צורך מצוה מה שחוסך כסף על ידי שמבטל בזה התקנה, אלא אם כן נימא דעצם מה שהוא לצורך פרנסה הוא היתר מטעם אחר כמו שיתבאר), ויש לדון מתי נחשב צורך מצוה כשאינו צריך את זה ממש בט' הימים לצורך המצוה.

והנה איך שביארו הפוסקים דברי הירושלמי [הובא בטור ושו"ע שם] דהגדרת ההיתר להתיר בניית כותל הנוטה ליפול היינו משום שצורת בניין כזה הוא דבר שאינו של שמחה, אפי' שהמטרה הסופית היא לצורך שמחה כמ"ש הרי"ף והרא"ש דמיירי בבית חתנות שהוא מעיקרו בנין של שמחה, מ"מ כיון דמטרת כל הסתירה והבניה כאן היא לצורך תיקון הסכנה, לא חשיב כצורך השמחה, וכמו שהאריך שם הט"ז סק"ב בביאור היתר זה, לפ"ז אם יש לו טעם לעשות דווקא עכשיו, שעל ידי זה חוסך מעצמו חלק מההוצאות או כל סיבה אחרת שתהיה לו שאינה סיבה של שמחה, אולי ג"כ יש לומר דחשיב שלא כשמחה.

אולם מ"מ למעשה לענייננו לכאורה לא נשאר לנו כ"כ מקום לדון מצד זה, דהרי ממה נפשך אם נימא דקבלו על עצמם לאסור כל בנין ממנהגא, כהיש אומרים בטור שסוברים כן, א"כ מאי אהני שיש כאן הוכחה שאינו לשמחה, הרי קבלו על עצמם לאסור גם דבר שאינו של שמחה ממש.

ואם נימא שלא קבלו על עצמם כן, א"כ עצם מה שיש לו טעם למה עושה כן עתה אינו נצרך, דהרי בלאו הכי אין כאן בנין שמחה לאסור מדינא דגמ' בסמוך לט"ב, ואם תימא א"כ למה הזכירו הפוסקים האחרונים הך דינא דירושלמי דאם היה כותלו גוהה ליפול מותר, יש לומר משום דבכותל גוהה כיון שיש בזה סכנה אין בזה אפי' מנהגא להחמיר אבל לא מהטעם דמשמע בירושלמי כנ"ל דבנוטה ליפול אין שמחה, אלא מטעם סכנה, דאפי' להיש אומרים הנ"ל מותר באופן שיש סכנה כיון שאין לך דבר העומד בפני הסכנה, אבל לעולם נימא דפסקו כהנך יש אומרים ואסרו הכל וגוהה ליפול היה צריך לאסור מעיקר הדין לולא שיש בו סכנה.

אולם הט"ז גופיה שדן בזה לא הזכיר כלל היתר כזה (שכותלו גוהה ליפול התירו לבנותו משום סכנה) אלא אדרבה ביאר שההיתר הוא מחמת דכיון שמתקן לצורך סכנה לא חשיב כלל בנין של שמחה אפי' הוא כותל של בית חתנות וכנ"ל, והוסיף עוד הט"ז שאפי' הפסד ממון ג"כ שרי כיון דסו"ס עושה כן מחמת הפסד הממון ולא מחמת השמחה.

ולפ"ד הט"ז בניד"ד לכאורה יהיה שרי כיון שעושה כן למטרה חשובה שהיא שווה להפסד ממון (לכאורה), א"כ מוגדר הדבר כמו שאין כאן בנין של שמחה כלל, וא"כ יהיה שרי אפי' מר"ח.

אולם לפי הי"א בטור הסוברים דלפי הגמ' בבלי כל בנין אסור אפי' בנין שאינו של שמחה, וכן פסק כמותם העטרת זקנים על השו"ע שם, [ועי' בנחלת צבי לתלמיד הב"ח על השו"ע שם מה שכתב לבאר כן גם כוונת הירושלמי גופא שכל כותל שאינו נוטה ליפול חשיב לכו"ע גם להבבלי וגם להירושלמי כבנין של שמחה לענין זה, ובלשונו שנקט קושטא דמילתא משמע שנקט כן לעיקר כוונת הירושלמי, ועדיין יש לדון בכוונת], א"כ לכל הנך דעות (היינו דעת היש אומרים בטור ואולי דעת הנחלת צבי) בניד"ד לא יהיה היתר זה, בפרט שסיוד לפי איך שעושים היום עם השפכטל הוא נחשב כבנין לפי הגדרות הלכות שבת, ועי"ש בשו"ע הנ"ל בסי' תקנא לענין ציור וכיור של כל בית דחשיב של שמחה, ויש מקום לומר דה"ה סיוד של בית חתנות להשו"ע, וה"ה של כל בנין למאן דאי' ליה שנאסר לא דוקא של שמחה.

עכ"פ הגם שיש לומר לקושטא דמילתא דעיקר הפסק בפוסקים כהשו"ע שפסק דדוקא של שמחה אסור וכדעת הראשונים שסברו כן, (ועי' גם בעולת שבת ומשנ"ב ושאר נו"כ), אבל גם לפי השו"ע דמיקל בבנין שאינו של שמחה, עדיין יש לעיין בהכרעת הט"ז דלצורך הפסד ממון שרי האם באמת נכלול בזה כל צורך שיהיה שברגע שיש צורך זה ממילא אינו של שמחה או שהוא דין מיוחד רק בהפסד ממון.

דהנה יעוי' במג"א שכ' בשם הב"י בשם הר"ן (והובא במשנ"ב) דכל בנין שא"צ לו רק להרוחה בעלמא אסור, והרי לפ"ד הט"ז כל דבר שמטרתו הסופית אינו שמחה אפי' לבית חתנות שרי, ויל"ע למה לחלק בין הפסד לבין הרווחה, דהרי לפי טעם הט"ז אפי' שיש מקום לשמוע לחלק בזה ולומר דלענין הרווחה שאינו מפסיד דבר בעין א"כ עיקר הבנין הוא למטרת שמחה, מ"מ לא משמע דהמג"א מיירי רק בבית חתנות, אלא מרחיב האיסור יותר מבית חתנות וכל הרווחה הוא בכלל בנין של שמחה.

ויעוי' בבאר היטב שהביא דברי המג"א הנ"ל ובס"ק שאח"ז כ' וז"ל, נוטה, אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג"כ מותר לבנות ואין אסור אלא בנין שהוא להרווחה ע"כ וכתב דברים אלו בשם הט"ז, והדברים אינם ברורים מהיכן הוציא מדברי הט"ז הך דינא דהרווחה דאמנם הגם שכ"כ המג"א בשם הר"ן, אבל בדעת הט"ז יש מקום לומר דכל שעושה מחמת ממון לא חשיב של שמחה אפי' הוא של חתנות, בפרט דהר"ן גופיה [הובא לשונו להלן] חולק על ההגדרה של הרא"ש והטור לענין של שמחה, והט"ז אינו סובר כהר"ן בזה, דהרי הר"ן סובר שהגדרת שמחה אינה רק בבית חתנות וכיו"ב והט"ז אזיל כהדעות שמחמירים בזה.

ויעוי' במשנ"ב שהביא גם דברי המג"א לענין הרווחה וגם דברי הט"ז לענין הפסד, ומבואר מדבריו דלאו דוקא בנין של שמחה לחתנות אלא דבנין להרווחה כיון שאינו לדירה חשיב כבנין של שמחה, וצ"ע דלכאורה הט"ז סובר כהדעות דבית של שמחה היינו כמו בית חתנות, ועיקר דברי הט"ז הם בסברא דמה שהוא להפסד אינו למטרת שמחה כלל אפי' בבית חתנות, וכ"ש בלצורך הרווחה גרידא שלא בבית חתנות, דלפי שי' הט"ז אינו נכלל בהגדרת שמחה כהפוסקים דלכאורה אזיל הט"ז כוותייהו, והרי הגדרת הר"ן לענין בנין של שמחה אינו כהגדרת הרא"ש והטור, והשו"ע והט"ז אזלי כהרא"ש והטור דדוקא בית חתנות חשיב של שמחה.

ואולי היה מקום לומר דראה המשנ"ב דברי הט"ז רק לענין שלא אסרו בדבר האבד כעין סברא שהביא הדעת תורה דלהלן, אולם בדבריו נראה שהולך כעין דברי הט"ז רק דמחלק לענין הרווחה להפסד דלענין הרווחה הוא כעין צורה של שמחה משא"כ מניעת הפסד אינו צורה של שמחה.

ומ"מ עיקר חילוק זה בין הפסד להרווחה כבר מצאנו בבאר היטב כנ"ל שכ' כן בדעת הט"ז גופיה.

ולענין אם הלכה כהט"ז או לא, עי' עוד במאמר מרדכי מש"כ לחלוק על הט"ז, ואולם עי' יד אפרים מה שפי' דברי הט"ז ועי' לעיל מינה ביד אפרים ובפמ"ג שציין להם השעה"צ שמפקפקים על ראיית הט"ז, ועי' מה שדן בדעת תורה לענין היתר דבר האבד.

עכ"פ בודאי שהרבה הפוסקים אינם סוברים להתיר מחמת הרווחה, וכך הכרעת המשנ"ב גם כן, ועל כן ככל שהיה מדובר בהרווחה היה לאסור מן הדין בשבוע שחל בו, וה"ה בכל ט' ימים (עי' יבמות מג ע"א וע"ב), רק דבאמת יש לדון מה הגדרת מצב כזה שיכול כרגע לשכור פועלים בזול יותר, אם נחשב כמו הרווחה או כמו צורך.

[וגם האם ההיתר לתקן קיר שצריך תיקון הוא רק בקיר שצריך תיקון לשימוש עכשיו או גם אם אין צריך לשימוש עכשיו עצם העובדה שמתקן קיר שבור העומד להיות בשימוש שוטף ורגיל [לא לצורך חתן וכיו"ב] בזמן מן הזמנים, מוגדר כתיקון שאינו של שמחה].

ועצם מה שיכול לשכור פועלים בזול יותר בימים אלו מאשר לאחר ת"ב לא חשיב דבר האבד ולא הפסד, כדמוכח בפ"ק דמו"ק שרק לב"ד הותר בכה"ג, וא"כ אפשר דחשיב הרווחה בעלמא, ואולם יעוי' סי' תקל"ט סעיף ה', ובפשטות נראה דרק אם נזדמנה לו סחורה בזול מיירי שם אבל בדבר קבוע ששכר הפועלים בזול אז לא חשיב דבר האבד ויל"ע, ועי' במשנ"ב שם סקל"ד שהביא בתוך דבריו מיש אחרונים דמיירי רק ברווח נדיר ולא מצוי, (וכאן לא שייך כיון שאין תעריף קבוע לעבודות לפי תקופת השנה הקבוע בכל השוק), ואולי החילוק בין מלאכה לקנייה.

מלבד היכא שא"א כלל לעשות בשאר ימות השנה אלא רק בבין המצרים, או כשיש צורך מצוה ברור מחמת סיוד זה דבזה יש להתיר בבין המצרים ג"כ כמ"ש הנו"כ [מג"א סק"ז וא"ר] לענין בית הכנסת דהוה מצוה דרבים (ולענין אם אין צורך מצוה לעשות דוקא עכשיו כיון דיכול לעשות לאחמ"כ קודם שנת הלימודים, א"כ לכאורה אינו מוגדר כמצוה דרבים, וכמו שבהלכות חוה"מ דבר שאין הציבור משתמשים בו במועד אינו מוגדר כצורך רבים).

[ובמאמר המוסגר יל"ע באיזה אופן מדובר שהבהכנ"ס הוא מצוה דרבים, דאם נימא שהרבים אינם צריכים קשיא מסברא כנ"ל, ואם נימא שהרבים צריכים א"כ אפי' ביחיד כה"ג מותר, ויש לומר כגון בהרווחה או בציור וכיור שהוא איסור כמבואר שם בשו"ע, והמג"א דן שם על דין זה מה הדין בגוי, ואח"כ כ' דבבהכנ"ס שרי דהוה מצוה דרבים, א"כ יש לומר דמיירי בציור וכיור].

(ועדיין היה מקום לומר לענין דבר האבד, דהנה לא כל סחורה היא דבר האבד כמבואר בריש סי' תקלט, למרות שבהרבה פעמים סחורה יש הפסד כל דהוא כשמתבטל מהסחורה,  רק שיש איסור מלאכה ואיסור המלאכה אינו פוקע אבל כאן בניד"ד שהאיסור הוא שמחה ולא מלאכה, א"כ ברגע שיש כאן דבר האבד כל דהוא על הבעלים, א"כ אין כאן שמחה דההגדרה של דבר האבד הוא שונה, והפועל ודאי אין עליו איסור מצד שמחה, דאין לו שמחה כלל בבנין זה שאינו שלו, משא"כ בחול המועד שהאיסור הוא איסור מלאכה וכנ"ל, והאיסור מלאכה אין בזה היתר של דבר האבד, ולפ"ז בנידו"ד לגבי תשעת הימים באופן שיש הפסד יהיה מותר, ולפ"ז ההגדרה של דבר האבד כאן אינו כהגדרת שאר דבר האבד שמצינו בחוה"מ, דאם הו"א דשם הסד כל דהוא בסחורה חשיב דבר האבד א"כ בכה"ג יהיה מותר גם לפועל, דהרי נתבאר בהל' חוה"מ [משנ"ב סי' תקלז סקנ"ה מהמג"א שם וברמ"א סי' תקמב ס"א ומשנ"ב שם סק"ד מהגר"א] דמותר גם לפועל מחמת דבר האבד של בעה"ב, ואף לבעה"ב מותר ליתן עבודה לפועל מחמת אין לו מה יאכל אף כשאינה לצורך המועד באופנים מסויימים, וממה שלא התירו ש"מ שאין זה מוגדר כדבר האבד, אבל כאן סגי שיש כאן איזו מטרה מסויימת של מניעת הפסד שבשבילו בונה עכשיו שזה מגדיר את המצב כבנין שאינו של שמחה ואז יהיה מותר גם לפועל כיון דלפועל אינו שמחה כלל מה שיש בנין זה עכ"פ לדעת הט"ז, ועי' לעיל במה שנתבאר בדברי הט"ז).

ומ"מ לגוף דברי המג"א הנ"ל בשם הר"ן שהובאו במשנ"ב דהרווחה חשיב כשמחה, יש מקום לומר דרק אם הגדרת הבנין הוא להרווחה אבל אם הגדרת הבנין אינו לצורך הרווחה לא חשיב כשל שמחה, כלומר מאחר ועיקר הבנין הוא לתיקונו לשימוש רגיל ורק מה שמקדים התיקון הוא להרויח אפשר דאינו מוגדר כהרווחה.

ויעוי' במקור לשון הר"ן בב"י שם שכ' וז"ל, מדאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כתלו גוהה סותרו ובונהו משמע דכי אמרינן איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא עכ"ל.

ונקט הרווחה דומיא דנוי שהוא מטרת הבנין ואז אסור, א"כ לניד"ד יש לעיין דעיקר הבנין הוא לצורך ולא להרווחה אבל מצב הבניה כרגע שעושה זאת עכשיו הוא רק להרווחה בלבד ולא לצורך שימוש, ויש לעיין בזה אם חשיב שמחה או לא, והדעת נוטה דלא חשיב כשמחה, אולם ממה שהוכחתו היא מפשטות הירושלמי לאסור בכל גווני א"כ ר"ל שכל מה שאינו לשימוש הנצרך חשיב כהרווחה, ולכן מדמה הר"ן לנוי שהוא כדין הרווחה כיון שנוי זה אינו מוכרח לכך חשיב של שמחה (אע"ג דיש מקום לחלק לענין נוי גופא דיש לומר דנוי הוא דבר המיותר והוא מוגדר כשמחה, משא"כ דבר שבפועל יצטרך לו ורק מקדים את זמנו, מ"מ הנידון מסתימת לימוד הדברים בירושלמי שמשמעותו דלאו דוקא של שמחה אלא כל דבר שאינו מוכרח כרגע דומיא דכותל גוהה ליפול דרק בכה"ג חשיב שלא של שמחה), ויל"ע בזה.

ושוב נראה לי יותר דתורף דברי הר"ן כך הם, דהר"ן הבין שהירושלמי בא לחלק בין בנין של שמחה לבנין שאינו של שמחה, ולכך הביא הירושלמי דוגמא לדבר של שמחה שהוא הבונה בית חתנות לבנו ודוגמא לדבר שאינו של שמחה שהוא מי שהיה כותלו נוטה ליפול, ועכשיו דן הר"ן והולך דבדברים מסויימים נראה למי דומה האם דומה לבית חתנות או שדומה יותר למי שהיה כותלו נוטה ליפול, וקאמר דמי שבונה בית למטרת ליהנות מנוי שלו, כגון חצר יפה לטייל בה (מעין אבוורנקי של מלכים בבבלי), או שבונה בית למטרת הרווחה כגון שבונה פונדק להרוויח ממנו, א"נ ר"ל להרווחה שיש לו כבר בית ובונה תוספת כדי שיהיה לו יותר רווח [וזה יותר נראה בכוונתו] בכל כה"ג הוא דומה יותר למקרה של שמחה שבירושלמי מהמקרה של כותלו נוטה ליפול.

אולם בנידון אחר כגון בנידון שבאמת צריך לתקן את הקירות ורק רוצה לחסוך כסף לתקנן עכשיו במקום אחר כך, בכה"ג הרי כבר יותר דומה למקרה השני בירושלמי שכותלו נוטה ליפול, ואין כאן ענין של שמחה בזה שמצליח לחסוך חלק מההוצאות דהרי מטרת הבניה כאן היא לא להרווחה וק"ל.

וכמו כן גם לפי מה שיתכן לומר דלכאורה המשנ"ב עשה כעין פשרה בין סברת הרא"ש הנ"ל לסברת הר"ן הנ"ל [כמו שהזכרתי לעיל] עדיין יש מקום לטעון ולומר דרק בהרווחה גמורה החשיב המשנ"ב כדבר של שמחה ולא דבר שהוא נצרך ואינו נצרך עכשיו דזה שמא לא חשיב כדבר של שמחה.

לענין סיוד מי"ז תמוז לכתחילה דינו כהימים שקודם ת"ב עי' בא"ר סק"ד בשם המהרי"ל.

ויש לציין דלדידן קיבלנו כמה מהלכותיהם אף כמו שבוע שחל בו, ויש לזה סמך מירושלמי למנהג זה כמ"ש בביהגר"א, מלבד היכא שיש צורך מצוה ברור שיש להתיר בזה.

שוב חשבתי דיש ליישב שפיר דברי האחרונים בדעת הט"ז דטעמא רבה אית בהו, דכשאדם עושה שלא להפסיד עושה כן דרך בהלה דאדם בהול על ממונו אבל כשאדם עושה להרווחה הרי שמח במה שמרויח, ולהכי נקטו הבאר היטב והמשנ"ב דהמג"א בשם הר"ן שאסר בהרווחה אינו סותר להט"ז שמתיר באופן של הפסד ממון.

ולפי הגדרה זו אולי יש מקום לומד דכל שבא למעט הוצאת ממון מוגדר כהצלה מהפסד ולא כהרווחה ויהיה מותר לפ"ז בניד"ד כיון שאינו למטרת הרווחת ממון מבחוץ אלא לחסוך על ממונו שכבר יש בידו.

וגם לפי מה שהבאתי בשם הר"ן ענין ההרווחה שהוא כשמחה יש אולי מקום לומר דאין ההגדרה במה שאינו צריך עכשיו אלא שעושה כן בשביל להרוויח לעצמו דבר זו היא השמחה, אלא שכשעושה כן מחמת הצורך גם אם אין צריך לו עכשיו ממש מ"מ עדיין אין זו שמחה, מכיון שצריך לזה ועוד שמה שעושה עכשיו דוקא אינו למטרת התעשרות והרווחת ממון אלא למטרת חסכון בהוצאותיו ובהפסדו ולפי ההגדרה דלעיל אינו נחשב שמחה ככל שעיקר מחשבתו בזה הוא למנוע הוצאות.

לסיכום הדברים יש פלוגתת ראשונים בהגדרת בנין של שמחה, דלכאורה יש ג' דעות בראשונים, יש שי' הרא"ש והטור דרק בית חתנות וכיו"ב אסור, ויש דעת היש אומרים בטור דהכל אסור [עכ"פ באין נוטה ליפול], ויש דעה אמצעית שהיא דעת הר"ן שמשווה בנין הרווחה לבית חתנות.

הט"ז אזיל בדרך הרא"ש והטור והמג"א אזיל בדרך הר"ן, ובאחרונים [הבאר היטב והמשנ"ב] נראה שצירפו ביניהם, אפשר בתורת הכרעה ואפשר שסברו שאין הר"ן סותר לדברי הרא"ש ועכ"פ שאין הט"ז סותר להמג"א [וכך הבאר היטב ודאי סבר].

אם נימא דהרא"ש אינו כהר"ן והט"ז אינו כהמג"א [ועי' כיו"ב גם בגליון מהר"ש אייגר שכתב על דברי המג"א בשם הר"ן שאינם כהשו"ע דהשו"ע אזיל כשיטת הרמב"ם] א"כ להרא"ש והט"ז מסתבר שיהיה מותר, ואם נימא דאין כאן פלוגתא בין כל הנך נשאר לנו לדון הדין בזה, האם כל דבר שאינו צריך לו עכשיו מוגדר של שמחה או רק דבר שאינו צריך לו כלל אלא להרווחה מוגדר כשל שמחה, וגם אם נימא שיש פלוגתא והר"ן והגמ"א לא סבירא להו כהרא"ש והט"ז, אבל עדיין יש לדון מה דעת הר"ן והמג"א בזה, ולפי מה שנתבאר יש יותר נטיית הדעת לומר דמצד הסברא יהיה מותר וכ"ש שפשטות דעת הרא"ש והטור וכן הרמב"ם והמחבר והט"ז להתיר בכל כה"ג כיון שאינו של שמחה.

וכ"ש שאם יש הפרש משמעותי בשכר שמשלם עכשיו לשכר שישלם בין ת"ב לתחילת שנת הלימודים, יש יותר להתיישב בדבר.
 

קרא פחות

בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי' בריש ס' הרוקח ובשע"ת לר"י ש"ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי' עוד במנחת יהודה לר"י פתייה תלמיד הבא"ח, מה שהביא דברי האר"י ומה שהוסיף ע"ז, אכן בזמנינו ...קרא עוד

בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי' בריש ס' הרוקח ובשע"ת לר"י ש"ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי' עוד במנחת יהודה לר"י פתייה תלמיד הבא"ח, מה שהביא דברי האר"י ומה שהוסיף ע"ז, אכן בזמנינו כבר כתב מרן הסטייפלר דאין הסיגופים נוגעים להיום שהדורות חלושין, ויוכל להרבות בהתמדת התורה, ולחזור על הלימוד דצער חזרת הלימוד הוא מועיל במקום הסיגופים.

והנה הורו רבותינו, כמו מרן הגרח"ק שליט"א, שאדם הנכשל באיזה חטא עליו ללמוד היטב ההלכות הנוגעים לזה, כמו אדם הנכשל בהלכות שבת ילמד הלכות שבת, אמנם כאן בעניניו הוא א'ו'נ'ס גמור, ויש לדעת האם צריך כפרה עבור זה.

והנה בזמן שבהמ"ק היה קיים אם אדם היה חוטא גם בשוגג היה מביא קרבן, והטעם הוא משום שגם בחטא שוגג היתה עליו איזה תביעה, וכמו שכתב הרמב"ן וביאר הענין עוד בחיי עולם להקה"י, דאם היה האדם ירא מאוד מן העבירה לא היה נכשל גם בשוגג, וכמו אם היה יודע שיש בעבירה זו מחלת סרטן היה בודק הרבה יותר, אמנם אם היה הוראת חכם יש בזה דין אחר, וקי"ל גבי חטאת שיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, אבל אם עשה בהוראת חכם שלא בב"ד אי"ז פוטר אותו, ומיהו יתכן שאולי בודאי שיהיו אופנים שחשיב א'ו'נ'ס גמור ואפ"ה צריך להביא קרבן חטאת, וכמו בענינינו שנשמע מהמעשה שיש כאן א'ו'נ'ס גמור.

ואיתא בקידושין דף פ"א ב', וז"ל, ולא ידע ואשם ונשא עונו כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים ע"כ.

וכתב ברש"י כל הדווים, שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון.

הנה יש לציין דיש מקומות שמצינו פטור מקרבן בעשה כהוראת ב"ד, אבל יש בזה כמה הגבלות, דלא מיירי בב"ד שאינן מומחין וגם לא מיירי בטעות במציאות, כמבואר בסוגי' דיבמות גבי הורו ב"ד ששקעה חמה וכו', וא"כ ממה שהעושה הוראה ע"פ חכם צריך להביא קרבן מבואר דצריך כפרה בזה, ואמנם כאן היה א'ו'נ'ס גמור כיון שהיה כאן גניבת זהות, ומצינו פוסקי זמנינו שכתבו שאפשר להסתמך על תעודת זהות בתורת חזקה, ממילא אין צריך לחשוש לגניבת זהות, והו"ל א'ו'נ'ס גמור.

ואע"פ שבא'ו'נ'ס גמור אין קרבן חטאת, דבשוגג קרוב לא'ו'נ'ס אין חטאת, וכ"ש בא'ו'נ'ס ממש, מ"מ משמע כאן שבא'ו'נ'ס כזה ג"כ שלא היתה צריכה לחשוש לזה גבי המקרה שם אעפ"כ צריך כפרה.

והטעם שגם בא'ו'נ'ס גמור צריך לישא עונו הוא משום שהיה כאן 'קלקול', וכמו לענינינו הנה בבא על הגויה יש קלקול [עי' בזהר ובזוה"ח פ' בהר שהנבעלת לגוי קשורה בו ככלב ומגברת מידת הדין שהיא מצד הדין והגוי מצד הדין, ובזהר אי' שהכהן גם בא מצד הדין ואכמ"ל], ולהכי יתכן שא"צ כפרה, אלא יתפלל מלפני ה' שלא ימציא לו מכשולות שוב, ובגמ' מבואר שיש הבטחה לאדם המיישר דרכו שלא יבוא לידי חטא, כמו מי שלא חטא ג"פ הובטח כן, והיינו ששמר עצמו ג"פ כשהיה יכול לבוא לידי חטא, וכן המזכה את הרבים אי' בספ"ג דיומא שאין חטא בא על ידו.

והנה אם היה מדובר כאן בישראל הייתי אומר דאולי אפשר שא"צ כפרה מכל וכל, וגם לא לצאת ידי שמים, דהנה איסור זה של הבא על הגויה שלא בפני עשרה הוא איסור דרבנן, וגם לא היה כאן שום חילול ה' מכיון שלא נודע שהיא גויה, וידועים דברי הנתיבות המשפט דבכל איסור דרבנן לא שייך עבירה בשוגג, דעבירה בשוגג שייך רק בדאורייתא, ואיסור דרבנן שייך לעבור רק במזיד, [וכמו שמצאנו שספק דרבנן לקולא ג"כ].

אבל מכיון שמדובר בכהן אי"ז פשוט כלל, דהנה איתא בתמורה כ"ט ב', דאמר אביי זונה עובדת כוכבים אתננה אסור מ"ט כתיב הכא תועבה וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה"נ אין קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה מ"ט דאמר קרא לא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו זונה ישראלית אתננה מותר מה טעם דהא קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה לוקה משום זונה מ"ט דהא זרעו מיוחס אחריו ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ"ט ילפי מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף זונה עובדת כוכבים בלאו ומה אתנן זונה עובדת כוכבים אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור עכ"ל.

ופסק הרמב"ם בפי"ב מהל' איסו"ב ה"ג ופי"ז ה"ו שכהן הבא על הגויה חייב משום זונה, ודעת הב"ש סי' ו' סקט"ז וסי' ט"ז סק"ג בדעתו שגם אם לא זינתה הו"ל זונה, אך הביא דעת התוס' ביבמות ס"א א' ד"ה אין דרק אם זינתה, אכן המג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ח ס"ל בדעת הרמב"ם התוס' דרק אם זינתה.

אכן מ"מ איכא איסורא אחרינא, כדדרשינן בקידושין ע"ח א' מקרא דכי אם בתולות מזרע ישראל וגו', ודעת הראב"ד בפי"ח מאיסו"ב ה"ג והרשב"א בימות ס' ב' ד"ה אמר דמהתם ילפינן לאיסורא דגיורת לכהן, וס"ל דהאיסור מה"ת כמבואר בדבריו שם, אע"ג דיחזקאל אמרה, וכן מבואר מדברי הראב"ד שם פט"ז ה"ב.

ומ"מ גם אם היה רק מדברי קבלה קי"ל לדידן בהל' מגילה דדברי קבלה הו"ל כדאורייתא, (ואכמ"ל בענין זה כעת).

וע"ע תוס' סנהדרין פ"ב ב' ד"ה ואידך וע"ז ל"ו ב' ד"ה משום באיסור גיורת שנלמד מעמיו.

ולהכי בכהן א"א לומר כן, וגם דינו של הנה"מ איני יודע אם הוא מוסכם.

 

קרא פחות

{יום א' לסדר ויצא ע"ו} קרית ספר לכבוד ידידנו גיסי הרה"ג יקר יקרים כמוה"ר יהודה בלומנטל שליט"א {שלו' רב וכט"ס!} . . . רציתי להעיר איזו הערה קטנה, . . . רציתי דהנה בהכנסתו לבריתו של אאע"ה של . . . העיר חכ"א דיש דיש לעשות כסא של אליהו נאה, ועכ"פ ...קרא עוד

{יום א' לסדר ויצא ע"ו}

קרית ספר

לכבוד ידידנו גיסי הרה"ג יקר יקרים כמוה"ר יהודה בלומנטל שליט"א

{שלו' רב וכט"ס!}

.

.

.

רציתי להעיר איזו הערה קטנה,

.

.

.

רציתי דהנה בהכנסתו לבריתו של אאע"ה של .

.

.

העיר חכ"א דיש דיש לעשות כסא של אליהו נאה, ועכ"פ לא פחות ממה שיושב עליו הסנדק, משום כבודו של אליהו ז"ל, והגיב ע"ז כת"ר שמדברי הספורנו מבואר שהקב"ה נמצא במקום מילה, וא"כ היכא דאיכא ב' כסאות וא' נאה מחבירו, עדיפא לן שיהא הכסא הנאה למוהל, שכבודו של הקב"ה עדיף מכבודו של אליהו.

אכן אח"ז אינה ה' לידי לשון הספורנו, וז"ל בר"פ וירא, וירא אליו ה' באלוני ממרא.

כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין "אתם נצבים וכו' לעברך בברית" (דברים כט, ט - יא).

וכענין "ויכרות.

.

.

לפני ה'.

.

.

ויעמוד כל העם בברית" (מ"ב כג, ג).

ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה.

וכן ענין "ויפגשהו ה'" (שמות ד, כד), שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו "ביני וביניכם.

.

.

לדורותיכם" (לעיל יז, יא - יב).

ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה עכ"ל.

וכן במעשה מילה דבנו של משה כתב ספורנו פרשת שמות וז"ל, ויפגשהו ה'.

קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו (בראשית יז, כח) וירא אליו ה' (שם יח, א) ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה עכ"ל.

מבואר מדברי הספורנו דאדרבה הכסא גופיה שהעמידו הוא עבור הקב"ה, וא"כ גם לשיטתו יש להעמיד הכסא הנאה לא עבור המוהל, אלא במקום השני.

ובאמת כסא של אליהו הוא ענין אמיתי ונזכר כבר בפרדר"א פכ"ט, ובראשונים, וכ"ה בטושו"ע יו"ד ריש סי' רסא.

וז"ל הרוקח הלכות שבת סימן קיג מה שנהגו לתקן ב' קתדראות לברית המילה לפי שאחת מתוקן לאליהו ויש שמושיבין עליה הוולד כדי שיברכהו אליהו ע"כ.

וכן בזהר (ח"א דף צ"ג ע"א) וזה לשונו, אמר רבי אבא בזימנא דאסיק (ברית) [בריה] לאעליה להאי ברית, קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר חמו מה (ברית) [בריה] עבדית בעלמא, ביה שעתה אזדמן ליה אליהו ז"ל וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקן כורסא חדא ליקרא דיליה והוא סליק ואסהיד קמיה קודשא בריך הוא.

תא חזי בקדמיתא כתיב (מלכים - א יט, ט; יג) 'מה לך פה אליהו' וגו', וכתיב (שם שם, י; יד) 'קנא קנאתי לה' וגו' כי עזבו בריתך בני ישראל' וגו', אמר ליה חייך בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא.

ובשל"ה מסכת חולין פרק נר מצוה איתא, וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (בסוד המילה): וצריך לומר בפירוש: 'זה כסאו של אליהו זכרו לטוב'.

ואם אין אומרים כן אין בא לשם, כך ראיתי במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע"ה (זהר ח"א דף י"ג ע"א; ח"ב דף קס"ט ע"א), עד כאן.

ואולי כונת כת"ר שליט"א היתה לומר דמכיון ואנן קיימא לן שהכסא השני הוא לאליהו ולא להקב"ה כביכול, א"כ היכן הקב"ה שרוי, דמסתברא שהוא עם המוהל, כדאשכחן גבי אברהם שדרשו ז"ל וכרות עמו הברית, וא"כ לדידן בצירוף דברי הספורנו יש להדר יותר בכסא של מילה.

אכן לכאורה קשה להוציא עד כאן מתוך דברי הספורנו.

והנה היום היה הכנסתו לברית של .

.

.

, והיה שם הגאון רבי משה אלישיב שליט"א, ולא נזדמן שם כסא של אליהו ולקחו איזה ספסל והניחו עליו הרך הנימול לשם כסא של אליהו, ואמרתי לא' שיביא כסא, והחכם הנזכר אחוי לי שלא להביא והקפיד, וחזינן בדעתו שאי"צ לחזר אח"ז כלל, אף שלא היה שום הפסד בזה אלא עיכוב קצת.

{ויה"ר שעולמך תראה בחייך וצדקתך לדור דורים.

}

קרא פחות

שאלה לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א יישר כח גדול על התשובות שאלה: שבת יא. תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים. ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: שבת יא.

תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי סעיף ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו' אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינו ולא חזי, וצ"ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א"כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח"כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

שאלה: פרשת חוקת "קח את אהרן" (כ' כ"ה), כתב רש"י "בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

וצ"ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

שאלה: פרשת וישב "ויקנאו בו אחיו" (ל"ז י"א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

וצ"ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ"ש רש"י.

שאלה: שם: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (ל"ז כ').

וצ"ע דהא בעי קבורה בעפר.

שאלה: פרשת וישלח "ותצא דינה" (ל"ד א'), עיין רש"י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה "ותצא לאה לקראתו".

וצ"ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ':) לשבח א"כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

שאלה: פרשת ויצא "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז).

ופירש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

צ"ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר "אפשר עברתי במקום קדוש זה".

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו' יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו" וצ"ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

שאלה: מלכים א' ה' י"א: "ויחכם מכל האדם וכו' מאיתן האזרחי והימן" ופירש"י, הימן - זה משה.

וצ"ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ"ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

שאלה: כתב האור החיים פ' מקץ טעם אומרו לשון צער וכו' וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו'.

וצ"ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

שאלה: עבודה זרה כ.

"ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".

וצ"ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה אור ליום ב' י"א כסלו ע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

נבוא בזה על השאלות בס"ד

שאלה: שבת יא.

תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

תשובה: אולי י"ל דכונת התוס' שעובי בטנו נכנס לרה"ר, ולפ"ז עדיין ראשו ורוב גופו בפנים, וראיתי להג"ר אהרן אויערבך שנחית כבר לדון בראיה זו בקובץ מבקשי תורה תשס"ג (לה, במאמר בעמ' כ"ה ואילך).

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי ס"ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו' אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינהו ולא חזי, וצ"ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א"כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

תשובה: מחובר אינו מוקצה למטה משלשה לכמה פוסקים ומה שלמעלה מג' הו"ל מוקצה הוא אינו מוקצה מחמת גופו אלא מחמת איסור מטעם גזירה, עי' משנ"ב סי' שי"ב סקי"ט וסי' של"ו סקמ"ב.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

תשובה: עי' יומא ה' ב', כיצד הלבישן, כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם עכ"ל.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח"כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

תשובה: בשו"ת חוו"י סי' ע' מבואר ששגם היום שלאחריה הוא בכלל השמחה, ויש עוד דעות באחרונים בענין מהו שיעור הזמן שאחר עשיית הסיום דחשיב שמחה, אבל אחר שעבר הזמן יש מנהג לעשות סיום בשביל נדיבי עם וכדו' אך לא נראה שיועיל בשביל להתיר אכילה בכה"ג.

שאלה: פרשת חוקת "קח את אהרן" (כ' כ"ה), כתב רש"י "בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

וצ"ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

תשובה: בישר לו שהוא דבר כ"כ גדול שאף משה רבינו לא קיבל דבר זה, מטעם שהוא דבר גדול מדי, והוא רק ראיה לזה ולא ששמח אהרון שלא קיבל משה זה.

שאלה: פרשת וישב "ויקנאו בו אחיו" (ל"ז י"א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

וצ"ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ"ש רש"י.

תשובה: כנראה שאם היו מבקשים היה מלמדם ג"כ, משא"כ אם היו מבקשים המילת לא היה נותן להם, א"נ זה היה בהצנע, וזה היה בגלוי.

שאלה: שם: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (ל"ז כ').

וצ"ע דהא בעי קבורה בעפר.

תשובה: אי"ז ברור שהשבטים קיימו מה שנצטוו אח"כ, ובגמ' יומא כ"ח ב' זה נאמר על א"א, ומ"מ להצדדים שכן קיימו צ"ל שהכונה נשליכהו ונקברנו, וכן מבואר במדרש שכל טוב שכתב, ונשליכהו באחד הבורות.

מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם עכ"ל.

שאלה: פרשת וישלח "ותצא דינה" (ל"ד א'), עיין רש"י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה "ותצא לאה לקראתו".

וצ"ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ':) לשבח א"כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

תשובה: מ"מ יש מדרשים שנדרש פסוק זה לגנאי (עי' בס' בראשית רבתי), ומדרשות חלוקות.

שאלה: פרשת ויצא "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז).

ופירש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

צ"ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר "אפשר עברתי במקום קדוש זה".

תשובה: ידע שהמקום היה קדוש, אבל לא ידע כמה, (רק ידע שהיה מקום שהתפללו אבותיו כדפרש"י).

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו' יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

תשובה: כתב הבא"ח שנה א' וישב סי"ב, ואם הניח השמן תחת המטה לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר של שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה, משום הקריבהו נא לפחתיך.

אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה אינה שורה עליו רוח רעה ושרי עכ"ל.

וכן הביא בכה"ח סי' תרע"ג, סקי"א, וכן הביא ידידי הגר"ד קולדצקי בתורת המועדים שם סק"י בשם הגרח"ק שיש להחמיר בזה, מאידך בשם הגריש"א (נר חנוכה פ"ו ס"ח) והגרנ"ק (פסקי הלכות חנוכה מהגרי"א דינר פ"ט ס"ג) הובא להקל בזה בכל גוני.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו" וצ"ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

תשובה: אע"פ שלגבי המתברך עצמו אמרינן חייך קודמין, מ"מ המברך עצמו, לגביו אין קדימה בחיי המתברך יותר מחיי בניו, ולכן לא בירכו על מה שהוא יחיה על חשבון גדולת בניו.

שאלה: מלכים א' ה' י"א: "ויחכם מכל האדם וכו' מאיתן האזרחי והימן" ופירש"י, הימן - זה משה.

וצ"ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ"ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

תשובה: בגמ' פ"ק דיומא מבואר שאין הכונה שאין הכונה שלא ידע כל פרשת פרה אלא רק דברים מסוימים עי"ש מחלוקת ר"ע ורבנן, ומ"מ משה רבינו ידע זה כמו שכתוב בפסדר"כ פיסקא פרה לך אני מגלה וכו' אבל לאחרים חוקה, ואחרים היינו גם שלמה המלך בכלל זה, וצ"ל שבאופן כללי היה יותר חכם ממשה אע"פ שלענין פרה אדומה היה למשה איזה השגה יותר ממנו.

ויעוי' מה שכתב המהר"ל בתפא"י פכ"א, ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום.

כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ"ט שערי בינה (ר"ה כא ב).

ובודאי אין דבר זה לשלמה.

רק מה שאמר 'אבל במלכים קם', שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים.

והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום.

אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום - דבר זה אינו.

כי למשה נמסרו כל מ"ט שערי בינה.

ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום - שידע משה רבינו עליו השלום הכל - בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל עכ"ל, ולפי דבריו צ"ע.

שאלה: כתב האור החיים פ' מקץ טעם אומרו לשון צער וכו' וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו'.

וצ"ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

תשובה: הנה מקור הדברים הם כבר בפסוק דכתיב בזכריה א' ט"ו, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ופי' האב"ע, קצפתי מעט - על ישראל והם הוסיפו ע"כ, וכעי"ז ברד"ק, ועיקרי הדברים הם בזוהר הק', ולפרש את הדברים יש הרבה שנחתו לזה, ועי' באילת השחר מה שכתב לבאר בזה, ויש גם שחולקים ע"ז, כמו היעב"ץ במור וקציעה, וזה שייך ג"כ לסוגיא דידיעה ובחירה, והארכנו בזה בתשובה אחרת, וגם שם לא הארכנו בזה די הצורך, שכן יש הרבה חומר ע"ז.

שאלה: עבודה זרה כ.

"ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".

וצ"ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

תשובה: כל מה שברא הקב"ה בעולמו אפשר לפארו בזה, וגם על יופי של עובד כוכבים צריך לברך שככה לו בעולמו כמבואר בסוגיא שם.

ובלאו הכי הרי בסוף נתגיירה האשה הנ"ל עוד קודם שמתה ומתה כבת ישראל עי' בגמ' שם.

בברכה

***

והנני לצרף בזה התשובה הנ"ל בענין ידיעה ובחירה (נדפסה בנפרד).

קרא פחות