הלכות שבת

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: שבת יא.

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי סעיף ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו’ אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח”כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

שאלה: פרשת חוקת “קח את אהרן” (כ’ כ”ה), כתב רש”י “בדברי נחומים.

שאלה: פרשת וישב “ויקנאו בו אחיו” (ל”ז י”א).

שאלה: שם: “ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות” (ל”ז כ’).

שאלה: פרשת וישלח “ותצא דינה” (ל”ד א’), עיין רש”י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה “ותצא לאה לקראתו”.

שאלה: פרשת ויצא “אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” (כ”ח ט”ז).

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו’ יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

שאלה: מגילה כח.

שאלה: מלכים א’ ה’ י”א: “ויחכם מכל האדם וכו’ מאיתן האזרחי והימן” ופירש”י, הימן – זה משה.

שאלה: כתב האור החיים פ’ מקץ טעם אומרו לשון צער וכו’ וכמו שכתב הראב”ד (פ”ו הל’ תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו’.

שאלה: עבודה זרה כ.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה אור ליום ב’ י”א כסלו ע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

נבוא בזה על השאלות בס”ד

שאלה: שבת יא.

תשובה: אולי י”ל דכונת התוס’ שעובי בטנו נכנס לרה”ר, ולפ”ז עדיין ראשו ורוב גופו בפנים, וראיתי להג”ר אהרן אויערבך שנחית כבר לדון בראיה זו בקובץ מבקשי תורה תשס”ג (לה, במאמר בעמ’ כ”ה ואילך).

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי ס”ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו’ אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

תשובה: מחובר אינו מוקצה למטה משלשה לכמה פוסקים ומה שלמעלה מג’ הו”ל מוקצה הוא אינו מוקצה מחמת גופו אלא מחמת איסור מטעם גזירה, עי’ משנ”ב סי’ שי”ב סקי”ט וסי’ של”ו סקמ”ב.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

תשובה: עי’ יומא ה’ ב’, כיצד הלבישן, כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם עכ”ל.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח”כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

תשובה: בשו”ת חוו”י סי’ ע’ מבואר ששגם היום שלאחריה הוא בכלל השמחה, ויש עוד דעות באחרונים בענין מהו שיעור הזמן שאחר עשיית הסיום דחשיב שמחה, אבל אחר שעבר הזמן יש מנהג לעשות סיום בשביל נדיבי עם וכדו’ אך לא נראה שיועיל בשביל להתיר אכילה בכה”ג.

שאלה: פרשת חוקת “קח את אהרן” (כ’ כ”ה), כתב רש”י “בדברי נחומים.

תשובה: בישר לו שהוא דבר כ”כ גדול שאף משה רבינו לא קיבל דבר זה, מטעם שהוא דבר גדול מדי, והוא רק ראיה לזה ולא ששמח אהרון שלא קיבל משה זה.

שאלה: פרשת וישב “ויקנאו בו אחיו” (ל”ז י”א).

תשובה: כנראה שאם היו מבקשים היה מלמדם ג”כ, משא”כ אם היו מבקשים המילת לא היה נותן להם, א”נ זה היה בהצנע, וזה היה בגלוי.

שאלה: שם: “ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות” (ל”ז כ’).

תשובה: אי”ז ברור שהשבטים קיימו מה שנצטוו אח”כ, ובגמ’ יומא כ”ח ב’ זה נאמר על א”א, ומ”מ להצדדים שכן קיימו צ”ל שהכונה נשליכהו ונקברנו, וכן מבואר במדרש שכל טוב שכתב, ונשליכהו באחד הבורות.

מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם עכ”ל.

שאלה: פרשת וישלח “ותצא דינה” (ל”ד א’), עיין רש”י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה “ותצא לאה לקראתו”.

תשובה: מ”מ יש מדרשים שנדרש פסוק זה לגנאי (עי’ בס’ בראשית רבתי), ומדרשות חלוקות.

שאלה: פרשת ויצא “אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” (כ”ח ט”ז).

תשובה: ידע שהמקום היה קדוש, אבל לא ידע כמה, (רק ידע שהיה מקום שהתפללו אבותיו כדפרש”י).

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו’ יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

תשובה: כתב הבא”ח שנה א’ וישב סי”ב, ואם הניח השמן תחת המטה לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר של שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה, משום הקריבהו נא לפחתיך.

אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה אינה שורה עליו רוח רעה ושרי עכ”ל.

וכן הביא בכה”ח סי’ תרע”ג, סקי”א, וכן הביא ידידי הגר”ד קולדצקי בתורת המועדים שם סק”י בשם הגרח”ק שיש להחמיר בזה, מאידך בשם הגריש”א (נר חנוכה פ”ו ס”ח) והגרנ”ק (פסקי הלכות חנוכה מהגרי”א דינר פ”ט ס”ג) הובא להקל בזה בכל גוני.

שאלה: מגילה כח.

תשובה: אע”פ שלגבי המתברך עצמו אמרינן חייך קודמין, מ”מ המברך עצמו, לגביו אין קדימה בחיי המתברך יותר מחיי בניו, ולכן לא בירכו על מה שהוא יחיה על חשבון גדולת בניו.

שאלה: מלכים א’ ה’ י”א: “ויחכם מכל האדם וכו’ מאיתן האזרחי והימן” ופירש”י, הימן – זה משה.

תשובה: בגמ’ פ”ק דיומא מבואר שאין הכונה שאין הכונה שלא ידע כל פרשת פרה אלא רק דברים מסוימים עי”ש מחלוקת ר”ע ורבנן, ומ”מ משה רבינו ידע זה כמו שכתוב בפסדר”כ פיסקא פרה לך אני מגלה וכו’ אבל לאחרים חוקה, ואחרים היינו גם שלמה המלך בכלל זה, וצ”ל שבאופן כללי היה יותר חכם ממשה אע”פ שלענין פרה אדומה היה למשה איזה השגה יותר ממנו.

ויעוי’ מה שכתב המהר”ל בתפא”י פכ”א, ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום.

כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ”ט שערי בינה (ר”ה כא ב).

ובודאי אין דבר זה לשלמה.

רק מה שאמר ‘אבל במלכים קם’, שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים.

והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום.

אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום – דבר זה אינו.

כי למשה נמסרו כל מ”ט שערי בינה.

ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום – שידע משה רבינו עליו השלום הכל – בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל עכ”ל, ולפי דבריו צ”ע.

שאלה: כתב האור החיים פ’ מקץ טעם אומרו לשון צער וכו’ וכמו שכתב הראב”ד (פ”ו הל’ תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו’.

תשובה: הנה מקור הדברים הם כבר בפסוק דכתיב בזכריה א’ ט”ו, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ופי’ האב”ע, קצפתי מעט – על ישראל והם הוסיפו ע”כ, וכעי”ז ברד”ק, ועיקרי הדברים הם בזוהר הק’, ולפרש את הדברים יש הרבה שנחתו לזה, ועי’ באילת השחר מה שכתב לבאר בזה, ויש גם שחולקים ע”ז, כמו היעב”ץ במור וקציעה, וזה שייך ג”כ לסוגיא דידיעה ובחירה, והארכנו בזה בתשובה אחרת, וגם שם לא הארכנו בזה די הצורך, שכן יש הרבה חומר ע”ז.

שאלה: עבודה זרה כ.

תשובה: כל מה שברא הקב”ה בעולמו אפשר לפארו בזה, וגם על יופי של עובד כוכבים צריך לברך שככה לו בעולמו כמבואר בסוגיא שם.

ובלאו הכי הרי בסוף נתגיירה האשה הנ”ל עוד קודם שמתה ומתה כבת ישראל עי’ בגמ’ שם.

בברכה

***

והנני לצרף בזה התשובה הנ”ל בענין ידיעה ובחירה (נדפסה בנפרד).

קרא פחות

{לילה טוב לכת”ר המזכה את הרבים שליט”א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.

(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד – מודיעין עילית)}

תשובה

‏יום חמישי כ”ב תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר”א ומנהגיו להגר”מ שטרנבוך סי’ קכ”ט שהגר”א נהג להגביה הס”ת כמבואר במעשה רב אות קל”ה, ובימי אבלו גלל הס”ת (תוס’ מע”ר אות ל”ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו”ת דברי חכמים עמ’ נ’ מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס”ת, וכן הובא על הג”ר ישראל גוסטמאן ר”מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.

ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ”ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו”א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו”ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו”א עמ’ י”א אות ע”ג, ארחות רבינוו ח”ג עמ’ רט”ז מהגרח”ק), א”כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ”ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי’ במ”ב סימן קמז ס”ק ז וז”ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום.

ואם יש שני יא”צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה.

ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות.

[שערי אפרים] עכ”ל המשנ”ב.

ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו”ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.

אכן בעיקר ההערה הנ”ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג”כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש”כ בגמ’ שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי”ז כך א”כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה”ת [ויל”ע שהשו”ע ג”כ כתב שזהו קודם קריה”ת], וכמו”כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע”י המגביה, אלא הס”ת כמונח בקופסא.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס”ט וז”ל, אבל מדברי הרמב”ם בפי”ב מתפלה דין י”ח למדתי פי’ אחר בזה וז”ל הרמב”ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ”ל ולפ”ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ’ הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה”פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש”ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ’ מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס”ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש”ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי’ קל”ד ע”ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ”ל.

וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע”פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר”ח מגילה ל”ב א’, רב עמרם גאון בסידורו עמ’ קע”ח (מדו’ גולשמיט), ועי’ רמב”ם פי”ב מהל’ תפילה הי”ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ”ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].

וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז”ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי’ טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי’.

ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס”ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי’ בסוף מסכת מגילה א”ר שפטי’ עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס”ת כו’ וכ”כ ה”ר משה מיימון זצ”ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל.

לפיכך עולה ומשלים אפי’ גדול שבצבור עכ”ל.

[המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי’ קל”ה ס”י, מג”א סי’ קל”ו, מ”ב שם סק”ה].

וכעי”ז ראיתי שכתב הגר”מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש”ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ”ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב”ם פרק י”ב דתפלה הי”ח, “והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור” ע”ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא”כ לפ”ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא”כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.

ויעוי’ בס’ המנהיג לראב”ן [ח”ב יום שמיני וענין שמח”ת סי’ נה-נו עמ’ תט”ו] שהקשה ע”ד הס’ רע”ג הנ”ל, וס”ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו.

וכן בביאור הגר”א סי’ קמ”ז הביא ממגילה ל”ב א’ ברש”י ור”ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ”נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ”ש שם שהאריך בזה.

וכתב בשו”ת משנה הלכות חלק יא סימן ק”כ וז”ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס”ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.

יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל.

ובש”ע או”ח סי’ קמ”ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

ושוב ראיתי בס”ח סי’ תשנ”ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי’ ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי’ דוקא ע”י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה.

ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ”ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.

וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה”ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ”ע.

וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ”ב סי’ קמ”ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ”כ בשערי אפרים, עכ”ל המשנה הלכות.

ואחר העיון בכ”ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר”ס קל”ו ד”ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג”כ לתרץ עפ”ד הראשונים הנ”ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.

ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ”פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ”מ דעת הגר”א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג”כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ”ב, ולהחזו”א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ”מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש”כ המ”ב.

וישמח לב מבקשי ה’

תגובה מהשואל הנ”ל

 {יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
.

}

תשובה

בס”ד

‏כ”ג תמוז תשע”ו

לכבוד מע”כ שליט”א

שלום רב

הנה דברי המ”ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ”ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה”ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ”ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב’ ראשים, הא’ שהקורא בעצמו נקרא גולל ע”ש מה שמשלים הקריאה, והב’ שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ”ב בסי’ קמ”ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ”ל, אך בבה”ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא”כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה.

[משא”כ בסי’ קמ”ז שלא היה בזה נפק”מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס”ל לעיקר הדין].

והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע”ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.

ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ”ל.

עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה”ל הנ”ל, דאע”ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו”ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ”ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש”כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ’ גיטין ס’ א’, ועי’ מגילה כ”ב א’, ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.

קרא פחות

{יום א’ לסדר ויצא ע”ו}

קרית ספר

לכבוד ידידנו גיסי הרה”ג יקר יקרים כמוה”ר יהודה בלומנטל שליט”א

{שלו’ רב וכט”ס!}

.

.

.

רציתי להעיר איזו הערה קטנה,

.

.

.

רציתי דהנה בהכנסתו לבריתו של אאע”ה של .

.

.

העיר חכ”א דיש דיש לעשות כסא של אליהו נאה, ועכ”פ לא פחות ממה שיושב עליו הסנדק, משום כבודו של אליהו ז”ל, והגיב ע”ז כת”ר שמדברי הספורנו מבואר שהקב”ה נמצא במקום מילה, וא”כ היכא דאיכא ב’ כסאות וא’ נאה מחבירו, עדיפא לן שיהא הכסא הנאה למוהל, שכבודו של הקב”ה עדיף מכבודו של אליהו.

אכן אח”ז אינה ה’ לידי לשון הספורנו, וז”ל בר”פ וירא, וירא אליו ה’ באלוני ממרא.

כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין “אתם נצבים וכו’ לעברך בברית” (דברים כט, ט – יא).

וכענין “ויכרות.

.

.

לפני ה’.

.

.

ויעמוד כל העם בברית” (מ”ב כג, ג).

ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה.

וכן ענין “ויפגשהו ה'” (שמות ד, כד), שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו “ביני וביניכם.

.

.

לדורותיכם” (לעיל יז, יא – יב).

ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה עכ”ל.

וכן במעשה מילה דבנו של משה כתב ספורנו פרשת שמות וז”ל, ויפגשהו ה’.

קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו (בראשית יז, כח) וירא אליו ה’ (שם יח, א) ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה עכ”ל.

מבואר מדברי הספורנו דאדרבה הכסא גופיה שהעמידו הוא עבור הקב”ה, וא”כ גם לשיטתו יש להעמיד הכסא הנאה לא עבור המוהל, אלא במקום השני.

ובאמת כסא של אליהו הוא ענין אמיתי ונזכר כבר בפרדר”א פכ”ט, ובראשונים, וכ”ה בטושו”ע יו”ד ריש סי’ רסא.

וז”ל הרוקח הלכות שבת סימן קיג מה שנהגו לתקן ב’ קתדראות לברית המילה לפי שאחת מתוקן לאליהו ויש שמושיבין עליה הוולד כדי שיברכהו אליהו ע”כ.

וכן בזהר (ח”א דף צ”ג ע”א) וזה לשונו, אמר רבי אבא בזימנא דאסיק (ברית) [בריה] לאעליה להאי ברית, קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר חמו מה (ברית) [בריה] עבדית בעלמא, ביה שעתה אזדמן ליה אליהו ז”ל וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקן כורסא חדא ליקרא דיליה והוא סליק ואסהיד קמיה קודשא בריך הוא.

תא חזי בקדמיתא כתיב (מלכים – א יט, ט; יג) ‘מה לך פה אליהו’ וגו’, וכתיב (שם שם, י; יד) ‘קנא קנאתי לה’ וגו’ כי עזבו בריתך בני ישראל’ וגו’, אמר ליה חייך בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא.

ובשל”ה מסכת חולין פרק נר מצוה איתא, וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (בסוד המילה): וצריך לומר בפירוש: ‘זה כסאו של אליהו זכרו לטוב’.

ואם אין אומרים כן אין בא לשם, כך ראיתי במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע”ה (זהר ח”א דף י”ג ע”א; ח”ב דף קס”ט ע”א), עד כאן.

ואולי כונת כת”ר שליט”א היתה לומר דמכיון ואנן קיימא לן שהכסא השני הוא לאליהו ולא להקב”ה כביכול, א”כ היכן הקב”ה שרוי, דמסתברא שהוא עם המוהל, כדאשכחן גבי אברהם שדרשו ז”ל וכרות עמו הברית, וא”כ לדידן בצירוף דברי הספורנו יש להדר יותר בכסא של מילה.

אכן לכאורה קשה להוציא עד כאן מתוך דברי הספורנו.

והנה היום היה הכנסתו לברית של .

.

.

, והיה שם הגאון רבי משה אלישיב שליט”א, ולא נזדמן שם כסא של אליהו ולקחו איזה ספסל והניחו עליו הרך הנימול לשם כסא של אליהו, ואמרתי לא’ שיביא כסא, והחכם הנזכר אחוי לי שלא להביא והקפיד, וחזינן בדעתו שאי”צ לחזר אח”ז כלל, אף שלא היה שום הפסד בזה אלא עיכוב קצת.

{ויה”ר שעולמך תראה בחייך וצדקתך לדור דורים.

}