תמצית הדברים שהתבארו במקורות הם:
ספרי חכמות החמיר המשנ”ב לירא שמים.
לימוד למבחן הוא חמור יותר כיון שאין המטרה הנאה עצמית אלא צורך חול והסתפק בזה הגרשז”א.
הרהור בשבת בעסק חול אינו ראוי.
התעסקות בשבת לצורך דבר שהוא חול (אם ניכר אסור ואם אין ...קרא עוד
תמצית הדברים שהתבארו במקורות הם:
ספרי חכמות החמיר המשנ”ב לירא שמים.
לימוד למבחן הוא חמור יותר כיון שאין המטרה הנאה עצמית אלא צורך חול והסתפק בזה הגרשז”א.
הרהור בשבת בעסק חול אינו ראוי.
התעסקות בשבת לצורך דבר שהוא חול (אם ניכר אסור ואם אין ניכר מחלוקת ולהמשנ”ב מותר ולהכה”ח אסור).
ומובטח לנו מגמרא שהמהדר בזה לא יפסיד כמעשה דאותו חסיד וצלף.
ומ”מ לענ”ד מעיקר הדין לפי המנהג להקל בספרי חכמות אין איסור לקרוא בזה בשבת.
אלא אם הוא מקצוע של מלאכה האסורה בשבת שאז בודאי אסור.
מקורות:
הנה עצם מקצועות חול בשבת (ללמוד למטרת ידע והנאה ולא לשם מבחן) אם אינם על מלאכות האסורות בחול אלא דברי חכמות יש מהפוסקים שהתירו, ובדרכי משה סי’ שז משמע שעיקר ההיתר שסמך עליו הוא בצירוף שספרי החכמות כתובים בלשה”ק [והרחבתי בזה בתשובה אחרת המדברת על תשובת הרמ”א בספרו], וברמ”א סי’ שז סט”ז משמע שנקט הקולא של לשה”ק גם בלא דברי חכמות, (ויש מפוסקי זמנינו שסוברים שבזמנינו אין מקום להתיר ספר מחמת שהוא כתוב בלשה”ק, מחמת שבזמנינו הכל מכירים לשה”ק כאן בא”י ואין לומדים לשה”ק מתוך הספר).
ולענין ההיתר של דברי חכמות הכריעו האחרונים שאמנם המנהג להקל אבל אינו היתר גמור ופשוט וירא שמים יחמיר, וכמו שיובא להלן מדברי המשנ”ב.
ובמקרה שלנו שלומד לצורך מבחן אם הוא רק לצורך מבחן ולא לצורך ידיעה לתועלת או הנאה, יש לדון אם היתר הפוסקים הוא גם באופן זה.
ובפרט אם המבחן הוא באופן האסור בשבת, יש לדון דשמא הוא חמור יותר דחשיב כמי שלומד לצורך דבר איסור, ומ”מ אין מקור לאסור לימוד לצורך דבר אסור כשלא ניכר האיסור (והגרשז”א והגרנ”ק נחלקו לענין הגדרת ספרי בישול אם נחשב ספר שלימודי איסור מכיון שא”א להכין האוכל בלא לעבור האיסור בישול או לא, אבל באופן שאין ניכר האיסור יתכן שלדעת המשנ”ב סי’ שו לענין סייר נכסיה שהוא אסור רק באופן הניכר יהיה מותר גם כאן אם אינו ניכר, אולם יש לדחות הראי’ משם דכאן בספרים גם ספרי חולין אסור כמ”ש בשו”ע סי’ שז וצריך טעם להתיר והראשונים שהתירו ספרי חכמות הוא מחמת התועלת שיש בזה אבל אם אין לו תועלת של זה לעכשיו ורק לומד למטרת חול מנ”ל להתיר, ושאני ספרי בישול שהתיר הגרשז”א משום שעכשיו מעשיר את דעתו בקריאה ולומד להעשרת עצמו, ואולי אה”נ גם הלומד למבחן עיקר המטרה היא להעשיר עצמו בזה, שהרי בד”כ הסיבה למה בחר להיבחן על זה הוא כדי להעשיר עצמו).
ועי’ בספר שמירת שבת כהלכתה שהביא בשם הגרשז”א להסתפק אם אפשר ללמוד בשבת לצורך מבחן, ועי”ש עוד.
ואע”פ שהיה מקום לומר שמכיון שהוא ספק יש להקל בדרבנן, אבל כאן מאחר דבלאו הכי חלק מהפוסקים החמירו בחכמות וכך נקטו האחרונים להחמיר ביר”ש ומאחר דבלאו הכי יש כאן כמה טעמים לצרף להחמיר, לכך לכאורה לא היה כדאי למהר להקל בזה.
אולם הנה באמת יש לדון בגדרי איסורי שטרי הדיוטות, דהנה מצינו ג’ דרגות בזה, הדרגא החמורה ביותר היא שטרי הדיוטות ממש, וכלול בזה שטרי חוב (דלשון הדיוט בגמ’ הכוונה ללשונות שטרות).
והדרגא השניה הם דברים שנאסרו להדיא במשנה ובגמ’ מחמת שטרי הדיוטות גזרו עוד דברים כמבואר בפרק השואל, והם ב’ דברים שנזכרו שם ובשו”ע שנאסרו משום שטרי הדיוטות, מנין האורחים מן הכתב וקריאת כתב שתחת התמונה.
והדרגה השלישית הם דברים שלא נאמר בהם להדיא איסור בגמ’ ודנו בהם בפוסקים אם יש לאסרם או לא.
והנה אגרות וספרי חכמות הם בכלל הדרגא השלישית שלא נזכר בהם בגמ’ איסור להדיא ודנו בהם הפוסקים.
ולגבי אגרות כ’ התוס’ בשם ר”י ור”ת (ראה בדרישה סי’ שז) דטעם ההיתר דלא דמי לשטרי הדיוטות כיון שיצטרך מהם ידיעות לפעמים, ודנו הפוסקים בטעם זה להלכה עי’ בטור שם ובשו”ע.
ולגבי ספרי חכמות בטעם ההיתר להמתירים בזה כתב האגור (הובא בב”י ס”ס שז) בשם הרשב”א והרמב”ן מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות.
ומשמע מזה דלפי שיטתם ההגדרה בזה היא שספרי חכמה אינה שטר הדיוט, ולפ”ז לכאורה אין כאן חפצא דאיסורא של שטר הדיוט ולא משנה לענין זה מטרת הלימוד.
ומידי דברי בזה אכתוב כאן נידון נוסף לענין כתב שתחת התמונה ששיטת הגריש”א להתיר בתוך ספר מחמת שאינו שטר הדיוט, ונתחבטתי הרבה בזה דהרי בכל הפוסקים שדנו בכל מיני ספרי מספרי תענוג ועד ספר יוסיפון ועד ספרי חכמות ועד עיתונים ועד ספרי לשה”ק וכו’ (עי’ בכ”ז במשנ”ב ושעה”צ סי’ שז ובכל הפוסקים שהביא שם), לא הזכירו כלל סברא זו שספר אינו שטר הדיוט.
וכעין דברי הגריש”א אי’ ג”כ בשער אפרים לענין שמות שמקריאים הגבאים מתוך דפים שאם יכרכו ויחברו הדפים יחד לפנקס וספר לא יהיה בזה איסור שטר הדיוט, וצ”ע כנ”ל דאם איתא להיתר זה למה לא הזכירוהו הראשונים והאחרונים שדנו לענין סוגי ספרים שונים לענין שימוש בשבת, דהרי לא נזכר בגמ’ דין ספר והוא רק נידון אם דמי לשטרי הדיוטות או לא.
והנראה לומר בזה דיש חילוק עצום בין הדרגא השניה הנ”ל שהם דברים שנאסרו להדיא בחז”ל משום שטרי הדיוטות, לדרגא השלישית הנ”ל שהם דברים שלא נאסרו להדיא ורק הנידון אם הם עצמם דומים לשטרי הדיוטות, דבדבר שיש בו גזירה שמא יקרא ממילא הגזירה אינה פוקעת ממנו גם אם הוא עצמו אינו מוגדר כשטר הדיוט.
דהשער אפרים מיירי במי שמונה את אורחיו שהוא גזירה הנזכרת במשנה כמבואר בגמ’ שם דאיכא למ”ד שמא יכתוב ואיכא למ”ד שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וקי”ל שהוא משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וגם הגריש”א מיירי בכתב שתחת התמונה שהוא איסורא מדינא דגמ’ ג”כ משום דינא שטרי הדיוטות, א”כ הם הרבה יותר חמורים מסתם ספר.
ולכן סתם ספר יש להתיר בטעם כל דהוא שאינו מוגדר כשטרי הדיוטות, להרמב”ן והרשב”א סגי שהוא ספר חכמה, ולהמג”א סגי שנהנה, ולהרמ”א סגי שהוא כ’ בלשה”ק, ולשאר אחרונים סגי שיש דברי מוסר במהלך הספר, וכ”ז מפקיע מהספר הגדרה של שטרי הדיוט והוא יוצא מההכללה של שטר הדיוט.
אבל כתב שתחת התמונה או הקראת אורחים מן הכתב לא סגי במה שהופקע מהם הגדרה של שטר הדיוט, שהרי יש גזירה מיוחדת עליהם שלא לקרוא בהם שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וא”כ כדי להפקיע גם גזירה זו בעי’ שלא יהיה דומה לצורה של שטרי הדיוטות כמו כתוב על הכותל וכו’ וה”ה אם כתוב בספר.
(ומה שיש כמה דפים בתוך קופסה אינו מפקיע האיסור דגם בשטרות מצינו בגמ’ שהיו מניחין בחפיסה או בדלוסקמא אבל בעי’ שיהיו מחוברים יחד בחיבור כגון הידוקים).
ולכשתדקדק תמצא שדבר פשוט הוא שהגריש”א לא התכוון להתיר כתב שתחת התמונה מחמת שהוא בספר אם הוא ספר של דברי חולין, דאטו כתב שתחת התמונה יהיה קל יותר מכל מה שכתוב בספר דהרי ספר חולין כל הספר נאסר מחמת שהוא ספר חולין וממילא בודאי שכתב שתחת התמונה שבתוך הספר לא יהיה קל יותר מהספר עצמו, וא”כ ע”כ שהגריש”א מיירי רק בספר שמצד עצמו היה מותר לקרוא בו כגון ספרי קודש וכיו”ב לפי כל שיטה ודעה כדאית להו ספרים שמותר לקרוא, ורק כדי שלא יהיה בכלל איסור כתב שתחת התמונה לזה הוצרכו שיהיה באופן שאין לגזור בו משום שטרי הדיוטות (ומה שלא גזרו ספר שאינו של חולין משום ספר של חולין, (כמו שגזרו כתב שתחת התמונה משום שטר הדיוט), אפשר שזה כבר חשיב כבר כעין גזירה לגזירה, משום שעיקר שטרי הדיוטות אינם כרוכים כספר, ולא גזרו אלא אטו שטרות הרגילים, ואפשר עוד דכיון שמצויין בריבוי ספרים שאינם של חולין לא גזרי’ משום ספר של חולין).
וכיו”ב השער אפרים דמיירי לגבי להקריא המתפללים לעלות לתורה ולמי שבירך, דבזה אינו בכלל איסור קריאת שיחת חולין כלל ורק מחמת שהוא איסור קריאת האורחים מן הכתב ולכן בשביל זה סגי כשיחברם יחד לספר ופנקס, אבל ספרי חולין לא מהני לחברם יחד לספר ופנקס וכמפורש בשו”ע שאסור לקרוא בהם אע”פ שהם ספר.
ויש לציין סמך לדברי המורים שבזמנינו אין היתר של לשה”ק ממש”כ הד”מ והמ”א והמ”ב סי’ שז סט”ז שגט מותר לטלטלו מכיון שיכול ללמוד ממנו, ואם נימא שזו הגדרת ההיתר בכתובים בלשה”ק שההיתר הוא משום שיכול ללמוד ממנו (ויעוי’ בלשון המשנ”ב ס”ק סג שכ’ דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד”ת, ויל”ע דאם לומד ממנו ד”ת מה צריך לטעם שהלשון יש בו קדושה, ואולי הוא טעם למה יש בו קדושה, אולם בראשונים ברמב”ם וברמב”ן וכן ברמ”א בהל’ גיטין ובשו”ת וכן ברמח”ל לא נראה שרק זה טעם הקדושה ללשה”ק, א”כ לכאורה הם ב’ טעמים, וצ”ע באופן שיש נפק”מ בין הטעמים, ובהמשך דברי המשנ”ב לענין שאלת שלום משמע שטעם ההיתר הוא רק כדי ללמוד ממנו לשה”ק), נמצא שבזמנינו אין היתר כזה כמעט אלא רק באופנים שבאמת הספר מלמד אותו לשה”ק לפי הענין (כגון בעל תשובה שמכיר רק העברית המדוברת כיום וקורא ספר סיפורים הכתוב בשפת לשה”ק התלמודית, וכיום יש ספרי סיפורים שנכתבו בזמנינו הכתובים בארמית להנחלת לשון הארמית, ולרמ”א בהל’ גיטין ובשו”ת משמע דארמית הוא כמו לשה”ק, ומש”כ המשנ”ב ס”ק סג על גט שאע”פ שכתוב בלשון לעז וכו’ משמע דכל גט כתוב בלשון לעז, וא”כ ארמית אינה כלשה”ק, אבל יש לפרש דאדרבה ר”ל לא מיבעי סתם גיטין שיש היתר מחמת לשה”ק אלא אפי’ אם כתוב בלשון לעז יש היתר מחמת שיש ללמוד ממנו וכו’, ואגב אורחא נעיר דהמשנ”ב לא הזכיר שמותר לקרוא בגט אלא לטלטלו שיכול ללמוד ממנו דיני הגט, ואפשר דההיתר הוא רק במתכוון ללמוד דיני הגט, ובלשה”ק לא הזכיר שצריך שיתכוון, להדעות המתירים לשה”ק, ואולי הוא משום שבזה לומד הלשון גם בלי כוונה משא”כ בדיני הגט שלומד רק אם ידקדק בגט).
לגוף דין לשה”ק בשבת לכשלעצמו (עכ”פ בלא צירוף נוסף, ועי’ להלן מה לגבי צירוף של ספרי חכמות) המשנ”ב ס”ק סד הביא שהרבה אחרונים אוסרין, ומשמע שכך סבר לעיקר הדין.
מש”כ המשנ”ב ס”ק סג בעיתון שהרבה אחרונים אוסרין משום שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן עדיין אינו דומה לגמרי למבחן מכיון שבמבחן אין הדבר ניכר שלומד לשם מבחן אם אין הלימוד דבר על משהו האסור בשבת (כגון לימוד נהיגה), אבל עדיין יל”ע בזה, דמצד שני עיתון יותר טוב לענין שיש שם ידיעות הטובות לשבת, משא”כ לימוד זה כולו לשם המבחן.
לגבי לימוד חכמות נוהגים להקל ויר”ש יחמיר (משנ”ב ס”ק סה).
ולא נחית המשנ”ב לדון בענין ספרי חכמות הכתובים בלשה”ק דמשמע בד”מ שזה עיקר המנהג להתיר בזה, שיש בהם ב’ צירופים שהם ספרי חכמות ושהם בלשה”ק.
וקצת פלא דלא נחית לדון בדבר הנידון בד”מ, אם כי אינו מפורש להדיא בד”מ שם.
וכמו כן קצת פלא דלגבי ספר יוסיפון וכיו”ב נחית המשנ”ב לפרש דההיתר הוא גם בלשון לעז וכן לגבי גט נחית לזה, ואילו לגבי ספרי חכמות לא נחית לנידון באיזה לשון הם כתובים.
וא”כ מסתימת לשונו לכאורה משמע דמה שנהגו היתר הוא אפי’ בלעז (וכן מוכח מדבריו על האצטרולו”ב שאינו לשה”ק), ומאידך גיסא יר”ש יחמיר אפי’ בלשה”ק, ובזה מתיישבים כל הקושיות הנ”ל, ויל”ע.
אם הלימודים יש בהם דברי קדושה ומוסר מצד הלימודים עצמם הם היתר גמור (עי’ משנ”ב ס”ק נח), רק שאם לומד לצורך חול יש בעיה של הכנה לחול ולצורך מלאכה וסייר נכסיה, ובפשטות סי’ שז סק”ט ומשנ”ב סק”מ והכרעת המשנ”ב וביאור הלכה ריש סי’ שו (דלא כהחי”א שהביא שם) אם אינו ניכר להדיא שעושה לצורך חול מותר.
ובמשנ”ב סי’ שמ סקכ”א הזכיר ג”כ איסור לילך לבית גוי בשבת בכוונה בשביל ללמוד ממנו אומנות אפי’ אם אינו מדבר עם הגוי, ונראה דהאיסור שם כשהמלאכה היא אסורה בשבת (וכאן בלאו הכי אסור לקרוא מתוך הספר אם הספר מלמד מלאכה האסורה בשבת כמבואר בפוסקים) וגם אפשר שהאיסור שם משום דמוכחא מילתא כמו שציין שם המשנ”ב לסי’ שו ס”א דמיירי שם האיסור לדעת המשנ”ב רק היכא דמוכחא מילתא, אבל באקראי שהתיר המשנ”ב בסי’ שמ מותר משום דלא מוכחא מילתא, ויל”ע.
לסיכום בלימודים עצמם (בלא שלומד למבחן) יש ג’ דרגות, אם הם עם דברי ירא”ש הם היתר, אם הם דברי חכמה המנהג להקל ויר”ש יחמיר, אם הם לימודי נהיגה וכדו’ מדברים האסורים בשבת אסור.
ומצד מה שעושה להכין למבחן, אם אין ניכר שעושה למבחן, ובפרט אם יש בלימודים אלו גם תועלת והנאה לעצמו, נראה דמצד זה אין איסור, אבל עדיין יש להסתפק אם על ידי שלומד רק למטרת מבחן חשיב כלומד לצורך דבר האסור בשבת או שלומד בשבת דבר שאין בו תועלת עצמית לשבת, ולפי מה שנתבאר מצד שטרי הדיוטות יש מקום לומר שאינו נחשב שטרי הדיוטות ומצד סייר נכסיה בשבת לחול הכרעת המשנ”ב שאין איסור כשאינו ניכר (ולענין הנידון מסי’ שמ שיש שהבינו שכון שקובע עצמו אסור אבל לא נמצא דין כזה להדיא אלא יותר נראה שהוא מחמת שמוכח כמו שנתבאר לעיל).
וכן לגבי הכנה אם אינו מוכח שרי כמבואר במשנ”ב סי’ רצ סק”ד (בפרט אם נהנה בשבת מהלימוד).
והנה בגוף שי’ המשנ”ב שהכריע בבה”ל ריש סי’ שו דאיסור סייר נכסיה הוא רק במוכחא מילתא, הנה חלק מעיקר הכרעתו של המשנ”ב לזה הוא משום שסבר שאיסור זה הוא מדרבנן כמבואר בדבריו שם, אבל כבר העירו דבתוס’ שבת קנ ע”א ד”ה ודיבור נקטו שהוא דאורייתא, וכך הבין בדבריהם הפמ”ג סי’ שז מש”ז סק”א, אולם הרע”א על התוס’ שם נקט דאינו דאורייתא, ומה שהביא החת”ס בחו”מ סי’ קפה דברי הרמב”ן עה”ת ויקרא כג כד עי”ש, והובא גם בריטב”א ר”ה לב ע”ב, ברור שאין כוונת הרמב”ן לעשות כל הדרבנן לדאורייתא אלא לברר כוונת התורה ורצון התורה, ומ”מ לגוף הבה”ל הנ”ל להסוברים שאיסור זה הוא איסור דאורייתא יש קצת מקום לחוש להחי”א וכך בכה”ח סי’ שו סק”ב נקט כהחי”א, אם כי הבה”ל צירף גם שאין הכרח שיש דעות ראשונים האוסרים, אבל אפשר שעיקר הקולא בזה הוא בצירוף מה שכתב קודם לכן דלבאו הכי מאחר שיש מקילים והוא דרבנן יש לנו לילך אחר המקילים.
ומ”מ לכו”ע אינו טוב לעסוק בזה בשבת, כמ”ש השו”ע סי’ שו ס”ח דאפי’ הרהור טוב שלא להרהר בעסקיו בשבת, וכמעשה באותו חסיד בגמ’ בשבת וכדאמרי’ במכילתא פ’ יתרו והובא בפוסקים דבשבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה.
קרא פחות
