שבת

רוב הפוסקים מתירים עכ”פ בג’ תנאים, א’ שמוציא מכל הבא ליד ואינו בודק מה הוא מוציא, ב’ שמטרת ההוצאה כרגע היא לניקוי הכלי, ג’ שהניקוי הוא משמעותי כרגע ולא טפל לעיקר מה שרוצה למיין את הכלים.

מקורות:

נחלקו פוסקי זמנינו בזה לענין הוצאת כלי לצורך ניקויו או ניגובו ולאחר מכן להכניסו למקום, דבשם הגרשז”א [שש”כ פ”ג סע”ח, ובדפו”ח ספ”ה ובהערה רלג] הובא להתיר שהרי מטרת הלקיחה מלכתחילה היא  למטרת ניקוי או ניגוב, וכן הובא בשם הגר”ש ואזנר והגרנ”ק [איל משולש פי”א ס”ק טז-יח] (ובאופן שעיקר העסק הוא הברירה ולא הניקוי הביא שם בסקכ”א בשם הגרנ”ק לאסור והוא פשוט, אבל נקט שם חילוק בזה, שעצם מה שמתכוון למיין אחר כך דעת הגרנ”ק שם בהערה יד להתיר אבל האופן שאוסר הגרנ”ק בהערה כא הוא רק כשהפעולה שלפני המיון היא טפילה למיון), אולם בשם הגריש”א הובא [איל משולש פי”א הערה כ השני] להחמיר בזה מאחר שרצה למיין את הכלים, הלכך הוצאת הכלים הם תחילת מיונם.

[ובביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ שיט כ’ בשם האיל משולש שדעת הגרנ”ק כדעת הגריש”א בזה ואינו נכון כמבואר באיל משולש שם].

וציין שם באיל משולש שם ששמע דבמהרי”ל הל’ שבת מבואר כדברי רוב הפוסקים הנ”ל להתיר בזה באופן שנוטל מכל הבא ליד וגם הוא למטרת דבר בפני עצמו שאינו ברירה (כגון ניקוי או ניגוב או שאר האופנים שהביא שם).

והנה לגבי פיזור התערובת כדי שלא יהיה בורר במיון החפצים, משמע בגמ’ [שבת עד ע”א] שמותר, ושמותר גם למיין את הפירות אחר כך, וכן אי’ באג”מ או”ח ח”ד סי’ עד בורר אות יא, וכן הובא בשם הגר”ש ואזנר [איל משולש פ”ט הערה פא], וכן נראה נוטה דעת החוט שנ [ח”ב פכ”ה עמ’ עו].

אולם הגריש”א [הוב”ד בספר איל משולש פ”ט הערה פה] נקט לאסור בזה (וחשש שם לאיסור תורה) אא”כ רוצה למיין ולאכול לאלתר, והגרשז”א [הוב”ד בשש”כ ח”ב פכ”ה סק”ו] נקט דלאדם אחר שלא פיזר מותר למיין המינים לאחר פיזורם (ויתכן דהגריש”א מודה בזה) אולם המפזר עצמו הסתפק בזה אם יש להתיר לו, וכעי”ז דעת הגרנ”ק [שם סק”ה].

(ויש לציין דמצינו במקרה שמוציא את הדברים שמעל הערימה דעת הגרנ”ק [חוט שני ח”ב סק”ג עמ’ ע] שאין בזה איסור בורר ואעפ”כ במקרה שלאחר שכבר הוציא את מה שלמעלה מוציא שוב פעם לאחר מכן את מה שלמעלה עכשיו עד שמסיים למיין את התערובת הורה הגרנ”ק שאסור, ועי’ במשנ”ב סי’ שיט סוף סקט”ו).

ויתכן דהגריש”א לשיטתו, דהגריש”א שלגבי תערובת אסר להפריד את התערובת כדי להתיר את המיון לאחר מכן אזיל כאן ג”כ לשיטתו שאסור להוציא את הכלים כדי למיינם לאחר ההוצאה, כיון שההוצאה היא תחילת הברירה.

ובעצם נידון זה (של תערובת כלים רטובים) היה ניתן לדונו באופן חמור יותר, באופן שאינו מתכוון כלל להוציא למטרת יבוש או ניקוי אלא שמוציא אחד אחד בלי לשים לב מה מוציא ואז כשהם בידו מכניס כל דבר במקום, למטרת היתר לברירה כעין נידון הנ”ל לפזר את הפירות כדי להתיר לאחר מכן להפריד בין הסוגים, כשכבר לא יהיו מוגדרים כתערובת, ולפ”ז לפי הדעות שמתירים באופן דלעיל וכפשטות הגמ’ הנ”ל, לכאורה יוצא שגם בניד”ד יהיה מותר, והוא צע”ק דא”כ כל מי שירצה למיין חפצים יוכל לעשות כן ובלבד שלא יבחר מה להוציא בכל פעם, ויל”ע בזה.

אולם באמת ראיתי שנחלקו בזה הפוסקים באופן שיש תערובת ומוציא מכל הבא ליד למטרה להניח כל דבר במקומו, ורוב הפוסקים מחמירים בזה [עי’ משנה אחרונה סי’ שיט אות נה ושם בהערה קכט מה שהביא דעות הפוסקים בזה].

והנה הגרשז”א שאסר באופן של האג”מ ואעפ”כ התיר בנידון דידן של הפרדה למטרת ניקיון, מסתמא שכמו שאסר באופן של האג”מ ה”ה שהיה אוסר באופן שמוציא אחד אחד שלא למטרת ניקיון אלא למטרת מיון (היינו באופן הנ”ל שאינו בודק ובוחר מה להוציא בכל פעם דבלא תנאי זה הוא בודאי ברירה גמורה), ושו”ר שבאמת אסר הגרשז”א באופן זה שנוטל מתוך תערובת מכל הבא ליד (שש”כ מהדו”ח פ”ג הערה לב, וכ”כ באיל משולש פי”א סק”ט בשם הגרשז”א והגריש”א וכ”כ בחוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ עו).

וכן באיל משולש הביא בשם הגרנ”ק והגרש”ו דאף שהם מתירים אפי’ באופן ההיתר דלעיל שלמדו מהגמ’ בשבת שם לפזר הפירות [ובזה מקילים אף יותר מהגרשז”א שלא הקיל בזה כדלעיל], ההיתר הוא רק כשמפזרם בבת אחת, ולא כשמוציא פרי פרי בכל פעם.

ועכ”פ מבואר בזה בדעת הגרשז”א שההיתר הוא רק מחמת שההוצאה הראשונית היא למטרת ניקיון, דעצם מה שמוציא שלא באופן של ברירה מודה הגרשז”א שהוא עדיין בכלל איסור ברירה כל עוד שהוא למטרת ברירה, ולא בא להתיר אלא כשההוצאה כרגע היא למטרת ייבוש הכלי.

אולם טעם הגריש”א שאסר במקרה דלעיל של הוצאת הכלי מהתערובת לצורך שטיפתו והנחתו במקומו, אפשר שטעמו הוא משום שבסופו של דבר הרי רוצה בזה גם למיין את הכלים, וממילא יש כאן שאלה של דאורייתא כיון שבסופש”ד מוציא כלים לצורך הנחה במקומם (ואפשר דאפי’ אין זה רק הערמה אלא מלאכה גמורה לשיטתם כיון שהרי הברירה היא גם למטרת הנחת כל דבר במקום ולא רק למטרת שטיפה, ועכ”פ אם מסתכל מה מוציא בכל פעם, גם אם מתכוון להוציא הכל כיון שכל אחד שמוציא הוא בשביל לשים במקום).

אבל יל”ע למה נימא שהוא מלאכה גמורה דאורייתא כיון שכלל אינו מסתכל מה הוא מוציא, ובאמת דברי הגריש”א שם באיל משולש הובאו מפי השמועה, ואולי באמת הגריש”א אסר רק באופן שאכן רואה מה הוא מוציא ולכן חשש הגריש”א, אולם לפי מה שהובא בספר שם משמע שהגריש”א אסר באופן שהנ”ל התירו, ואולי טעם האיסור משום שהוא צורת ברירה כיון שמתחילה מוציא כלי כלי וכל כלי מוציא לצרכו, ואולי לא מדאורייתא קאמר לה אלא שהוא קרוב לאיסור (כמו שאסר הגריש”א גם באופן שמפזר משום שהוא עושה בסופו של דבר פעולה של ברירה בדרך אחרת) או הערמה.

והנה באופן שכשמוציא כלי כלי לשוטפו מוציא באופן שכלל אינו בורר איזה כלי להוציא (כגון שעוצם עיניו או שמסיט מבטו ונוגע רק בכלי אחד ומוציאו) נכנסים כאן לנידון חדש האם כלל יש ברירה באופן כזה שאינו בורר בכוונה שום דבר אלא רק מוציא דבר דבר מה שיוצא לו עד שייצא מה שהוא רוצה, ולכאורה הוא דומה למקרה שמפזר התערובת שבזה משמע בגמ’ כנ”ל שמותר, ושכך נקטו רוב הפוסקים [מלבד הגריש”א], דהרי בסופו של דבר מגיע למה שהוא צריך אחרי שכבר הפריד את התערובת באופן האסור, ולעיל הבאתי שכשעושה כן על ידי שמוציא פרי בכל פעם למטרת הנחת הדברים כל אחד במקומו נקטו רוב הפוסקים לאסור גם אם יש להתיר באופן המבואר בגמ’ שם, אבל כשמוציא מכל הבא ביד ציין שם במשנה אחרונה שם אות כג בשם כמה אחרונים שאין בזה ברירה כלל (כן הביא שם בשם השפ”א שבת עד ע”א ד”ה ת”ר, ובאג”מ או”ח ח”ד סי’ עד בורר אות יב, ואיל משולש פ”ו ס”ל בשם הגרנ”ק, ושם באות נח שאם עושה כן למטרת הנחת כל דבר במקומו אסור לרוב הפוסקים כמו שציינתי לעיל) [וצל”ע במקור השפ”א ושאר הפוסקים שציין באיזה אופן מיירי ואין עיתותי ביידי כעת].

והנה לפי מה שאסר הגריש”א גם באופן שמפזר הפירות מבואר שפיר שיטתו שאסר גם באופן שמוציא באופן הנ”ל (מכל הבא ליד ולמטרת ניקוי), אבל גם אם נימא להתיר באופן שמפזר הפירות עדיין יש יותר מקום לאסור בענייננו כיון שיש כאן איזה צורה דומה לברירה, והא ראיה שבאופן שמוציא כלי כלי למטרת מיון אף שמוציא מכל הבא ליד מודו רוב הפוסקים לאסור מטעם שהוא צורת ברירה כמו שיתבאר להלן.

ואולי טעם הגריש”א דלא דמי למקרה בגמ’ שם, מאחר דכאן שעושה פעולה של הוצאה מתוך תערובת הוא קרוב לאיסור דהרי אם פעם אחת יראה מה מוציא ויבכר דבר על פני חבירו באופנים מסויימים יעבור איסור ברירה, משא”כ בפיזור התערובת אין בזה צורת ברירה כלל ורק באופן זה התירו.

ובגוף מה שהתיר הגרשז”א [בריש התשובה] להוציא כלים למטרת ייבוש וניקוי היינו רק כשמוציא מכל הבא ליד, כמבואר בשש”כ במקור הדברים, וכן מבואר באיל משולש פי”א ס”ד ואילך במקור הדברים בדברי הגרש”ו והגרנ”ק שההיתר הוא כשההוצאה היא מכל הבא ליד, ונמצא שיש בזה ב’ תנאים, הא’ שמוציא למטרה שאינה ברירת הסוגים, והב’ שמוציא מכל הבא ליד, וכן נראה שאם אינו מוציא מכל הבא ליד, שוב קרוב להיות מונח בתוך מה שהוא עושה שהוא פועל כאן גם פעולת ברירה.

ובשולי הדברים יש לציין דהנה בגמ’ מבואר בפשיטות דמותר לפזר הדברים כדי למיינם אחר כך וכמו שנקטו רוב הפוסקים, ואעפ”כ רוב הפוסקים לא התירו להוציא פרי פרי מכל הבא ליד באופן שרוצה למיין אחר כך אע”פ שעצם הוצאת פרי פרי מכל הבא ליד שלא למטרת מיון התירו, ולא עוד אלא שאם מוציא פרי פרי מכל הבא ליד למטרה אמצעית מותר אפי’ שרוצה למיין אחר כך.

וצ”ע לפי זה היאך הגדירו את ענין הוצאת פרי פרי מכל הבא ליד, דאם הגדירוהו כפיזור הפירות א”כ יהיה מותר אפי’ אם הכונה רק למיין, ואם הגדירוהו כדבר שונה א”כ למה מותר באופן שמתכוון למיין אחר כך.

ויתכן שסברו שאין בנו כח להתיר יותר ממ”ש בגמ’, ומאחר דבגמ’ לא נזכר היתר אלא על פיזור הפירות כולם שאינו צורת ברירה כלל, הלכך כשמוציא פרי פרי מכל הבא ליד כיון שיש בו קצת דמיון לצורת ברירה אין בנו כח להתיר בכה”ג, אבל באופן שמה שמוציא פרי פרי מכל הבא ליד הוא למטרה אמצעית כגון ניקוי או ייבוש הכלי, השתא כבר נחשב מעשה ההוצאה הזאת (דהיינו שמוציא פרי פרי מכל הבא ליד למטרה שאינה ברירה) כמעשה שאין בו צורת ברירה כלל, ודמי לפיזור הפירות, והשתא כבר התירו הפוסקים גם אם רוצה למיין אחר כך, כמו שמצאנו שמותר לפזר כדי למיין אחר כך את הפירות.

אבל באופן שהניקוי הוא טפל למיון (כגון ניקוי קל שהוא מיותר שהסכו”ם כבר נקי מעיקר הדין וראוי לשימוש בעיקרון ורק לרווחא דמילתא מנקים אותו שוב) שוב עיקר ההוצאה היא לצורך מיון ויש בזה צורה של פעולת ברירה ובזה אין ראיה מהגמ’ להתיר.

אוכל מותר ויש אומרים גם כלי אוכל ושתיה הקבועים, אך שאר דברים שמלאכתן להיתר שלא לצורך כלל אסור לעשות מזה עסק, ולצורך שמירה אע”פ שאינו צריך לו היום אבל מכיון שהיה צריך לו קודם לכן, וכרגע עומד להפסד יתכן שמותר להחזירו וכן כל דבר בודד שמוציא ורוצה להחזיר אף שאין בו צורך כבר יתכן שמותר.

מקורות:
הנה כאשר מפנה את השולחן משום שרוצה עכשיו עדיין להשתמש בשולחן ויותר נוח לו שהשולחן מפונה הוא בודאי מותר משום שהוא לצורך שבת, וזה מותר בודאי באוכלין ואף בכלים שמלאכתן להיתר, עי’ סי’ שח ס”ד, ויש כאן אולי אפי’ הגדרה של צורך מקומו, אך הנידון כרגע כאשר רוצה לפנות את השלחן לצורך חול או משום שרוצה לשמור את המאכלים בקירור, ואינו צריך כלל את השימוש בשולחן, וכגון שיוצא כרגע ללכת למקום אחר.

והנה כאשר רוצה לשמור את המאכלים בקירור לצורך שימוש בהמשך היום בשבת, יש כאן ודאי צורך שבת, אך כאשר רוצה לשמור את המאכלים לצורך קירור מפני שצריך אותם לחול בלבד, הוא מוגדר כטלטול שלא לצורך כלל כמבואר במשנ”ב סי’ שח סקכ”א בשם הט”ז, ואעפ”כ לגבי מאכלים מבואר בשו”ע שם ס”ד שמותר לטלטלם בשבת אף שלא לצורך כלל כיון שבהם לא גזרו ולא שייך בהם מוקצה כלל.

והמשנ”ב שם סקכ”ג הביא דיעה דהוא הדין כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שעל גבי השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל והם כאוכלין ומותרין לטלטלם אפי’ שלא לצורך כלל, והביא שיש חולקים לענין כלים אלו וסבירא דכלים אלו אין דינם כאוכלין אלא ככלי שמלאכתו להיתר שההיתר הוא רק לצורך כגון לצורך גופו או מקומו או לצורך הכלי שישמר אם צריך להשתמש בו עדיין באותו יום.

אך יש לדון לגבי כלים שמחד גיסא אינם כלי אוכל כנ”ל (או שרוצה לחשוש לשיטות שמחמירים בכלי אוכל כנ”ל), ומאידך גיסא אינם מוקצה, ומאידך גיסא אינו צריך להם עוד כלל היום, ומאידך גיסא אם ישאירם על השולחן עלולים להיפסד או להינזק (כגון כלי זכוכית במקום ילדים קטנים) או להתלכלך וכיו”ב.

ולכאורה לאור הנ”ל אין שום היתר לטלטלן דהוא מוגדר כטלטול דבר שמלאכתו להיתר מחמה לצל שלא לצורך שבת.

אבל יתכן לצדד כאן היתר חדש, והוא דהתירו סופן משום תחילתן כמבואר במשנ”ב סי’ תקיח סק”ו שיש דעות שביו”ט מתירים אפי’ הוצאה משום תחילתן משום שהוא נחשב צורך יו”ט להתיר עבורו הוצאה גם עבור החזרת הדבר, וא”כ לענייננו מכיון שהיה צורך שבת בהוצאת הדברים יתכן שיהיה צורך גם בהחזרת הדברים אם יש חשש שיפסדו כשהם נשארים כאן על השלחן (בדברים שאינם אוכלים דבהם יש להתיר כנ”ל).

ואמנם לגבי יו”ט נקטינן להתיר זה למעשה רק בצירוף עוד צדדים [עי’ בתשובתי ד”ה האם מותר לקחת עמו ספרים וכו’], והצד שנאמר שם שכשמצטער עליו שייגנב יש בו שמחת יו”ט להדיא לא נאמר לגבי שבת במשנ”ב סי’ שח סקכ”א להתיר מחמת צער שמצטער עכשיו כשאינו צריך הדבר היום, ויתכן שגם אי אפשר לצרפו כאן.

אבל מ”מ יתכן שכאן הוא קל יותר משום שכאן לגבי הנידון על טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך היום אין כאן לתא דאורייתא כלל, הלכך יתכן שכאן יהיה אפשר לסמוך לחוד על סברא זו כדי להתיר דבר שמלאכתו להיתר שאין לו צורך עוד היום כיון שהיה בו צורך מעיקרא כשהוציא הכלי לצורך שבת.

ושוב נ”ל יותר שגם שם בהל’ יו”ט לא הוצרכנו לצרף מה שיש לו צער היום, וסידרתי טענותי בתשובה הנ”ל, ולפי מסקנתי שם נמצא דא”צ עוד צירוף בזה וסגי במה שהבאת הדבר מתחילתו היה בו היתר ועכשיו יש בו חשש נזק, (והיינו חשש נזק בלבד ולא נוחות בעלמא כמבואר שם), ולפ”ז לכאורה יש מקום להתיר גם כאן.

ואע”פ שעיקר היתר של התירו סופן משום תחילתן נאמר לגבי יו”ט בפ”ק דביצה מ”מ נאמר בעוד מקומות, כמבואר שם, וכמבואר גם בפ”ח דיומא, וכן בשו”ע או”ח סי’ תקכו ס”ו לענין מת ביו”ט שני שאם יצאו עם המת חוזרין למקומן עם הכלים דנמאת מכשילן לעתיד לבוא, ואע”פ שאין בידינו כח לחדש דינים, מ”מ לענייננו אולי יש לומר דהכל נכלל בסברא של צורך שבת גם מה שיצטרך אחר כך להחזיר הכלי כדי שלא ייגרם לו נזק, מאחר שאם לא יוכל לעשות בהם שימוש הרגיל כולל ההחזרה כנהוג, הרי באופן זה לא ירצה לעשות בהם השימוש כלל כבר מלכתחילה, וא”כ הכל כלול בצורך שבת, וגם במשנ”ב סי’ תקיח הנ”ל הזכיר סברא זו גם לגבי הבאת המחזורים ביו”ט דאם לא לא יביאם וכו’ ולא לגבי שמחת יו”ט, ויתכן שכוונתו שיבטל מן התפילה מחמת זה, ויל”ע בזה.

אולם יש לדון מסוגי’ דפ”ק דביצה ומייתי לה בפי”ז דשבת וכן פסק בשו”ע הל’ יו”ט ושוין שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו ושם לפי חלק מהדעות מיירי בכלי שמלאכתו לאיסור, ומבואר דעכ”פ כלי שמלאכתו לאיסור לא אמרי’ ביה אפי’ ביו”ט שהתירו סופן משום תחילתן.

ואולי יש לחלק בין להתיר דבר מוקצה של איסור לבין דבר שעיקרו הוא היתר ורק לשוות לו צורך היתר סגי לזה משום תחילתו, (ולפי הצד דשם האיסור הוא רק שלא לצורך שמירת הכלי, בלאו הכי לא דמי לכאן שהוא לצורך שמירת הכלי), אבל אין שום הכרח לומר חילוקים אלו, דיש לומר שלגבי טלטול דבר האסור לטלטלו בשבת לא נאמרה הסברא דהתירו סופן משום תחילתן דהרי בזמן הטלטול כבר אינו צורך ולא אמרי’ התירו סופן משום תחילתן אלא רק במקום שקבעו חכמים לומר כן.

ומ”מ באמת המנהג הוא שכל מי שמוציא ספר או כלי מהארון בשבת מחזיר אע”פ שאין בו שום צורך עוד בשבת ואפי’ נוחות בעלמא, (שאפי’ שם ביו”ט לא הותר הוצאה בסופן משום תחילתו משום נוחות בעלמא כדמוכח במשנ”ב שם וכמו שכתב להדיא בחוט שני יו”ט פ”ו סק”ב עמ’ עט, אלא רק כשחושש מגניבה), ואולי בשביל לשוות לזה הגדרה של צורך סגי שכך הוא הדרך שכל מה שמוציאין הדרך הוא להחזיר מיד למקומו.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ רנד סקמ”ג דאפי’ טלטול בעלמא אסור כשהוא בשביל חול כמו שכתבו הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת עכ”ל.

ועי’ עוד סי’ שכא סקכ”א [ובתשובה אחרת לענין לימוד למבחנים בשבת צידדתי דיתכן שדברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ שכא האיסור הוא רק באופן שניכר שעושה מלאכת לצורך חול].

אולם ראיתי בשם הגרשז”א (שש”כ פכ”ח הערה קצ ובח”ג שם) הטעם שכלי שמלאכתו להיתר מותר בטלטול מחמה לצל (סי’ שח ס”ד) אע”פ שהוא לכאורה לצורך חול, [ולהמשנ”ב הנ”ל בסי’ רנד מה שלצורך חול אסור], היינו משום שכל פעולה שאין בה טירחא וגם רגילים לעשותה מבלי לחשוב אם תצא ממנה תועלת לימות החול אינה נחשבת כהכנה לימות החול עכ”ד.

ודבריו צ”ע מה נתקשה כלל דהרי לגבי כלי שמלאכתו להיתר דהרי שם מבואר במשנ”ב סי’ שח שם בשם הט”ז שההיתר הוא רק אם צריך לו לשימוש בהמשך היום כל עוד שהוא עדיין שבת, ולולא זה חשיב כשאינו לצורך כלל.

אבל מאידך גיסא יל”ע דלגבי שינה בשבת לצורך חול מבואר בדברי המשנ”ב [סי’ רצ סק”ד] דהאיסור הוא רק אם מפרש שהוא לצורך חול, ומשמע דאפי’ הכנה אסור רק כשניכר שהוא לצורך חול, וכן מבואר במשנ”ב ריש סי’ שו וסי’ שז סק”מ עי”ש שלא כל פעולה לצורך חול אסורה אם אין ניכר שהוא לצורך חול, ועי’ עוד גם במשנ”ב סי’ שמ סקכ”א.

ואולי באמת יש לומר דבהזזה פורתא שאדם מזיז דבר לפי דרכו המשנ”ב לא מיירי בסי’ רנד שם, ולא מיירי אלא בטלטול שיש בו מעשה כמו רדיית הפת שם בסי’ רנד וכן הבאת יין שהוא הבאה ממקום למקום שיש בו דינים שונים כמבואר במשניות בביצה ובגמ’ פרק מפנין ובגמ’ ריש פרק משילין ובמשנה דמו”ק לגבי מפנין מבית לבית ובסוגיות פרק משום שנהגו לגבי מוליכין ומביאין כלים מבין האומן, חזי’ שהבאה ממקום למקום יש בו מעשה, ובכה”ג אפשר דאסור לצורך חול, אבל לולי זה אם לא מינכר אפשר דשרי, ויל”ע.

ולפי סברא זו מי שעושה עסק של איסוף ספרים בשבת לצורך חול יהיה אסור, (ואפי’ שיעור פינוי המותר בפרק מפנין הוא רק אחר שיש צורך מצוה ועצם הדבר כבר מותר אעפ”כ יותר מכשיעור אסור כמבואר שם), אבל מי שדרך סיום לימודו מחזיר הספר לארון אפשר דשרי גם בספר שאינו כתבי הקדש [שאין בו היתר של צורך חול וכמובן באופן ולדעות שמותר לקרוא בו בשבת ואכמ”ל] כיון שהוא מצורת השימוש בו, על דרך הסברא של סופן משום תחילתן.

והנה כל עיקר הנידון בתשובה זו הוא לגבי כלי היתר, אבל לגבי טלטול שיירי סעודה לאחר הסעודה באופנים המותר לפנותם לאחר הסעודה כמבואר בתשובה אחרת, חלק מההיתרים כאן לא שייכים בכל האופנים המותרים לפנות השיירים הנ”ל כשהוא כבר סוף שבת ואינו צריך את השלחן, והוא נידון בפני עצמו.

נכון להיזהר בחיתוך ירקות מההיתר של סמוך לסעודה, כי יש סוברים שהוא חיוב חטאת, ולכן יעשה רק בחתיכות גדולות קצת, (ובלא סמוך לסעודה משמע שיש להחמיר יותר בשיעור החיתוך), והנוהגים להקל לפורר אף לחתיכות קטנות ודקות אין למחות בידם, ובלבד שיהיה סמוך לסעודה, ובלבד שיהיה בסכין ולא בכלי המיוחד לזה כמו מגדרת ופומפיה.

מקורות: ראה או”ח שכא יב ומשנ”ב שם.

נראה דבאופן זה יש להתיר בשעת הדחק.

מקורות: יעוי’ בביאור הלכה סי’ רסג ס”ב שהביא בשם הרע”א הנידון לגבי אדם שהסיר תבשיל של חבירו שלא ברצון חבירו ועודה בידו, האם חשיב על דעת להחזיר או לא, ונקט שם בשם הרע”א להחמיר בזה באופן שהניחו ע”ג קרקע, ובאופן שרק הסירו הרע”א שם בעין הגליון הסתפק בזה ותלה נידון זה במחלוקת התוס’ והר”ש לגבי גדרי דעת בכלאי הכרם ועוד דברים עי”ש.

(ויעוי’ באבי עזרי מהדו”ק פ”ג מהל’ שבת ה”י שרצה לטעון דלא כהרע”א אלא דכאן נטילת הקדירה היא חמורה יותר, ובשו”ע מכון ירושלים כתבו שדיבור זה של הרעק”א הוא רק במהדורה אחת ואינו בכת”י).

והנה בענייננו, אם נדמה ניד”ד לכלאי הכרם כמו שדימה הרע”א הנה בכלאי הכרם הדין מבואר במשנה (כמו שיובא להלן) דמי שזרע בטעות תערובת כלאי הכרם אינו אוסר כמו מי שזרע שלא מדעת ויהיה מותר אם עוקר מיד, ודין זה מבואר במשנה בכלאים שם דאם עוקר מיד כל שלא הספיק לגדול במאתים אחר שנודע לו אינו אוסר, ומבואר מזה דזריעה בטעות הוא מועיל לענין כלאי הכרם שלא לאסור.

ומכיון שדימה הרעק”א לכלאי הכרם ותלה את נידונו במחלוקת התוס’ והר”ש כנ”ל, א”כ בניד”ד אולי יהיה מותר כמו שיתבאר להלן פרטי החשבון בזה.

והנה הבה”ל שם נקט בשם הרע”א שכל הנידון והספק הוא רק באופן שאחר נטלה ולא הניחה ע”ג קרקע, אבל אם כבר הניחה ע”ג קרקע אותו האחר בודאי שאסרה.

וצל”ע אם פשיטותא זו היא רק להמחבר שפסק שהניח ע”ג קרקע בכל גוני אוסר גם בדעתו להחזירה, דלפי הדעות בגמ’ שגם מי שהניחה ע”ג קרקע מותר להחזריה באופן שהיה דעתו להחזיר (ובבה”ל שאח”ז ציין דיש ראשונים שפסקו כן, ועי’ להלן מה שאביא מהמשנ”ב סקנ”ו) אפשר דספקו של הרע”א יהיה שייך גם באופן זה שהניחה ע”ג קרקע, וכך נראה עיקר.

והנה השיטה האוסרת (כדלעיל שתלה הרע”א נידון דידן בלא הניחו ע”ג קרקע בפלוגתא דקמאי) הביאה הרע”א בשם הר”ש פ”ז דכלאים, ואמנם דברי הרע”א קצת סתומין אבל כוונתו שם שדינא דכלאי הכרם דקי”ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא רק משום דכתיב כרמך, אבל בדינים אחרים כגון בניד”ד לגבי אחר שסילק קדירה שבזה אין גזה”כ מיוחדת, א”כ לא ממעטי’ אחר.

והנה בכלאי הכרם אשכחן כמו כן שגם אינו אוסר אם זרע בטעות ומיד עקר, ולכאורה זה לא נלמד מכרמך, א”כ חזי’ שכל מה שהיה צריך גזה”כ דכרמך הוא רק לענין אחר שזרע כרמו של הבעה”ב, אבל לענין טעות של האדם עצמו א”צ גזה”כ לזה, אלא הדין בזה הוא מסברא שאינו נאסר.

וגם יש לדון לפי התנאים הסוברים בכלאי הכרם שאדם אוסר דבר שאינו שלו מה הדין בטעות, ובפשטות סתמא דמתני’ בכ”מ שמה שלא היה בכוונת אדם כלל אינו נאסר, כדתנן בכלאים פ”ה מ”ו הרואה ירק בתוך כרמו וכו’ וכן בכלאים פ”ז הרוח שעלעלה וכו’ וכן בפ”ק דב”ב ב ע”ב מחיצת הכרם שנפרצה וכו’ דמבואר בכל אלו שבלא כוונה אינו נאסר, והיינו לכו”ע גם להסוברים אדם מקדש כרמו של חבירו, וכן מוכח בב”ק דף ק ע”א עי”ש ובתוס’ שם בע”ב ד”ה נתייאש, והך דהתם אתיא כר”מ ולא כר”ש עי”ש בע”א בתוס’ ד”ה מחיצת ואעפ”כ בטעות מודה ר”מ.

ומה שהביא הר”ש בפ”ה שם מירוש’ דאיזה מימרא קאי כר”ש היינו דהך מימרא אתיא אפי’ כר”ש אבל ודאי עיקר מתני’ אתיא גם כר”מ וקיצרתי.

עכ”פ אם כ”ה דלגבי טעות א”צ גזה”כ להתיר, וכו”ע מודו דמותר, א”כ הוא דבר פשוט מסברא, וממילא ה”ה בטעות לדידן לגבי חזרה, דגם מה שנקט הרע”א לגבי אחר שכאן (גבי קדירה בשבת) שאין גזה”כ הוא אסור, אבל הוא רק בדבר שבכלאים צריך עבורו גזה”כ ותליא בפלוגתא דתנאי, אבל מה שגבי כלאים א”צ לו גזה”כ ולא תליא בפלוגתא דתנאי בניד”ד ג”כ יהיה מותר.

וכן מצינו בהרבה מקומות דטעות לא חשיב כוונה כמו גבי מלאכת שבת נתכוון לחתוך וכו’ בשבת עב ע”ב, ע”ש ברש”י, וכן גבי טעות בנדרים כגון נתכוון לומר עולה ואמר שלמים וכו’.

[ומסתמא דגם לגבי פרה יהיה הדין שאינו אוסר אם השתמש בה בטעות, והרע”א מדמה לפרה גם למסקנא, רצוני לומר דלכלאים מדמה הרע”א רק להו”א של הר”ש לולי הגזה”כ אבל לפרה מדמה לגמרי, ואם נימא דבפרה בטעות אינו אוסר א”כ גם בני”ד].

אולם למרות שהרע”א הביא בשם הר”ש הך ילפותא דכרמך אבל הר”ש שם הזכיר קרא דכרמך רק כא’ מב’ תירוצים ולפי אידך תירוצא שם שנלמד מקרא אחרינא לפי הדרשא שם שהוא כדרך זריעה נמצא דגם טעות מתמעט מזה, וא”כ יצא לכאורה שמזה נלמד גם הך דינא דבטעות אינו זריעה האוסרת בכרם, ואם נימא הכי נמצא דגם למעט טעות בעי’ גזה”כ, וא”כ כאן (גבי קדירה בשבת) שאין גזה”כ לא יועיל לומר שיש טעות דחשיב כדעתו להחזיר, וזה דחוק קצת, דלפי מה שנתבאר דבטעות גם ר”מ מודה לר”ש דשרי וא”כ לכאורה א”צ גזה”כ לטעות, ואולי באמת הפלוגתא בין ר”ש לר”מ הוא איך ללמוד הגזה”כ.

אבל יש לומר לאידך גיסא דלענין טעות לא בעי’ קרא כלל וכדאמרי’ לענין אידך תירוצא דהר”ש דמכרמך ילפי’ לה, והך קרא דדרך זריעה לא בא אלא למעט אחר (ואע”ג דאיכא למשמע מיניה גם למעט זריעה בטעות אבל זה היה אפשר לשמוע גם מסברא ולא הוצרך לזה קרא).

ולכשנתבונן יל”ע בטעם הא דבעי’ דעתו להחזיר, והוא מבואר בפוסקים (ראה משנ”ב סי’ רסג סקנ”ו) דאם דעתו להחזיר לא נתבטלה עדיין שהיה ראשונה אבל אם אין דעתו להחזיר הו”ל כמושיב לכתחילה בשבת, וכאן יש מקום לטעון דכיון שעשה מעשה הוצאה באופן שאין דעתו להחזירה ממילא נעקר הבישול דמה לי אם היה כאן טעות או אונס, ועי’ גם מה שטען האבי עזרי הנ”ל על דברי הרע”א, והיינו דיש לומר דטעם האיסור כאן אינו משום שנטל עם דעת שלא להחזיר אלא משום שנטל רק שאם היה דעתו להחזיר לא הוה חשיב נטילה גמורה וברגע שלא היתה דעתו להחזיר להדיא כבר חשיב נטילה גמורה דמאיזה טעם נציל כיון שלא עמד כאן אדם בשעת הנטילה והתכוון להחזיר.

ומאידך יש לטעון כאן דכיון שבכל רגע ורגע שייזכר באמת ירצה להחזירו על האש הו”ל כדעתו להחזיר, וכעין זה יש לטעון במקרה של הרע”א שבכל רגע שיבוא בעה”ב ירצה להחזיר, אולם יש בזה קצת דוחק.

וראיתי שבניד”ד נחלקו פוסקי זמנינו דהגריש”א (ארחות שבת ח”א פ”ב סמ”ח) והגרנ”ק (חוט שני ח”ב פכ”ז סק”א) מחמירים, והגרשז”א (שש”כ ח”ג פ”א ס”כ) היקל בזה בצירוף דעת הר”ן שהיו נוהגים כמותו במקומו של הרמ”א (סי’ רנג ס”ג) דדינא דדעתו להחזיר אינו נוהג אם היה ע”ג האש עד כניסת שבת.

ובמקרה שהאיש לקח התבשיל של מחר בטעות יש כאן שעה”ד וכבר כתב המשנ”ב בסקנ”ו שבעת הצורך אפשר לסמוך על הדעות שמקילין בעודן בידו באין דעתו להחזיר או בדעתו להחזיר אפי’ הניחו, אבל באופן שגם הניחו וגם אין דעתו להחזיר לא דיבר בזה המשנ”ב שם, אבל בזה דיבר הר”ן כמבואר שם במשנ”ב ס”ק סה, דהר”ן מיירי אפי’ בדעתו להחזיר, וכתב שם המשנ”ב ס”ק סז דיש ללמד זכות על המנהג ואין לפקפק בזה, א”כ יש רשות אם ירצה להקל בזה, רק דבזה לא קאי היתר המשנ”ב בסקנ”ו על עת הצורך שהוא היתר רווח יותר, דשם ההיתר לא מיירי בתרתי לריעותא.

ויש לציין דלהחזו”א או”ח סי’ לז סקי”ב גם הר”ן לא היקל בתרתי לריעותא (באופן שגם הניחו ע”ג קרקע וגם אין דעתו להחזיר), ולשיטתו יוצא דבני”ד אם הניחו ע”ג קרקע ממש אין כאן עוד צירוף להקל מלבד אם נימא דטעות הוא כמו דעתו להחזיר.

אולם בהניחו ע”ג ספסל ולא ע”ג קרקע החזו”א מיקל יותר מהמשנ”ב, דבזה החזו”א כוללו בהיתר של שעת הדחק כמו שאין תרתי לריעותא, נמצא דבניד”ד שרק הניחו על השיש כמדומה דגם להחזו”א יש להקל בשעת הדחק, ולפי מה שנתבאר דיש צדדים להתיר בעקירה בטעות (היינו דכך יסברו התוס’ בדעת הרע”א וגם הר”ש לכאורה באחד מתירוציו יסבור כן וכך פשטות הסוגיות אע”ג דהסברא הפשוטה יותר נוטה להאבי עזרי כמשנ”ת, ועי’ לעיל מחלוקת פוסקי זמנינו) א”כ אפי’ להמשנ”ב בצירוף מה שמצדיק המשנ”ב ללמד זכות על הנוהגים כהר”ן יש להתיר בניד”ד בשעת הדחק.

וכ”ש להחזו”א דודאי שרי בשעה”ד כיון שלא הניחו ע”ג קרקע.

השלמה לתשובה לענין מי שהסיר סיר המאכל של מחר בליל שבת מע''ג האש בטעות והניחו ע''ג השיש

בפנים התשובה נתבאר דבניד”ד דיש כמה צירופים אפשר להתיר ונתבאר שהמשנ”ב מחשיב צירופים אלו להלכה למרות שבאופן של המשנ”ב לא היו צירופים אלו ממש כצורתם.

והנה ראיתי לידידי שליט”א שכתב מאמר חדש בענין תשובתי הנזכרת, ולכן אחדד ואוסיף על הדברים שנתבארו בתשובתי הנ”ל שוב.

דהנה אף שבהניחה ע”ג ספסל לחוד לא התיר הבה”ל ס”ב ד”ה ודעתו אלא רק בצירוף שדעתו להחזירה, והיינו שמצרף כאן א’ דעת הר”ן הנ”ל להתיר אם הוא אחר צאה”כ (שאין למחות וכו’ כמ”ש המשנ”ב, ושכך הי’ המנהג בזמן הרמ”א וכמו שנתבאר בפנים התשובה, ואף שלא נזכר להדיא בדברי אותו הדיבור בבה”ל מ”מ נזכר באותו הסעיף לענין שאין למחות ושכך היה מנהג וכו’ ופשיטא שמצרפים זה), וב’ דעת הראשונים דדעתו להחזירה מהני אפי’ ע”ג קרקע כמ”ש במשנ”ב סקנ”ו, וג’ לרווחא דמילתא מצרף גם הדעות שספסל קל יותר [ומעיקר הדין לא הוצרך הבה”ל לצרף דבר זה שכן הבה”ל מקל אפי’ בהניח ע”ג קרקע ממש אם דעתו להחזירה בעת הצורך, שיש בזה רק ב’ צירופים בלבד בצירוף הג’ שהוא עת הצורך, אבל בצירוף הג’ הנ”ל של הספסל אולי הקל אף בלא צורך גדול מחמת שיש כאן כבר ג’ צירופים, דהרי באופן של הג’ צירופים לא הזכיר צורך, ודוק בלשונו שבאמת משמע שהוא דין נפרד ולא בא לצמצם דין דלעיל דעכ”פ בספסל ודאי יש להקל גם מי שלא יקל ע”ג קרקע אלא הוא דין נפרד, ולהנ”ל ניחא אם ניחא דבאמת בצירוף ספסל מקל אפי’ שלא בצורך גדול] מ”מ בניד”ד יש כאן ג”כ כמה צירופים, א’ הר”ן הנ”ל, ב’ הצדדים והדעות דבכי האי טעות לא חשיב אין דעתו להחזיר וכמשנ”ת, ג’ צירוף שהוא ע”ג שיש דיש לומר דחשיב ע”ג ספסל וכנ”ל ובספסל הקל המשנ”ב טובא אפי’ בצירוף אחד, ד’ צורך גדול, דבכל כה”ג משמע שהיה מקל בזה, אע”ג שאין כאן ממש אותם הצירוף שהזכיר המשנ”ב.

ויש לציין (הוספה ממהדורא אחריתא) מה שכתבתי דבבה”ל משמע דבמקום צורך א”צ לבוא לצירוף של ספסל אלא אפי’ ע”ג קרקע סגי ואילו ספסל משמע דמהני גם בלא מקום צורך גדול עי”ש היטב בלשונו, והיינו משום שצורך סעודת שבת הוא ג”כ צורך וכמשנ”ת ועי’ גם בדברי המשנ”ב בענין שבירת כתב באוכלין לצורך עונג שבת ומאידך עי’ בחזו”א שהובא על דבריו שם.

בסי’ קפג ס”ג לענין כוס של ברכה כתב השו”ע צריך לחזור אחר כוס שלם, (והוא לכתחילה כמ”ש המשנ”ב שם סק”י), וכתב שם המשנ”ב סקי”א (ושעה”צ סקי”א) שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו חסרון מועט, ובנסדק יש להקפיד לכתחילה אפי’ בלא חסרון כלל ואפי’ אין היין נוטף דרך הסדק וכו’ עי”ש בכל הפרטים.

ולענין חסרון מועט הנ”ל כ’ ע”ז בשעה”צ שם סק”ט בשם הא”ר שאפי’ רק חסרון כדי חגירת ציפורן ושהפמ”ג כ’ ע”ז דחומרא היא עכ”ד.

ומ”מ באופן שאמנם אינו חסרון אבל סדק הנראה לעינים הוא אינו רק חומרא אלא בכלל מה שפירש דברי השו”ע שיש לחזר אחר כוס שלם לכתחילה.

ולענין אם אפשר לשים כוס חד פעמית בתוך כוס זו כדי שלא ייחשב כמקדש בכוס פגומה, נראה שאינו מתקן בזה הרבה, וכמו שהארכתי בטעמים לזה בתשובתי על המנהג של קידוש בב’ כוסות חד פעמיים יחד.

ולענין שימוש בכלים שבורים שיש בזה פגם ע”ד הסוד, עי’ בספר שמירת הגוף והנפש מה שהביא בזה, ויתכן שעיקר הקפידא בכלי שבור ממש כגון גיסטרא ולא סדק כל שהוא כחגירת ציפורן.

כ”כ הרמ”א או”ח ס”ס רסב וילביש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו וזהו כבוד השבת ועל כן לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילביש עצמו מיד ע”כ [ובגוף מש”כ שם על לרחוץ סמוך לערב עי”ש במשנ”ב ועוד בריש סי’ קס].

ובבהגר”א שם הביא מקור לזה מדכתיב ורחץ וסכת ושמת שמלותיך [רות ג, ג] ואמרי’ [שבת קיג ע”ב] אלו בגדים של שבת.

וכן יש לזה מקור משבת כה ע”ב גבי ר’ יהודה בר אלעי שאחר שהיה רוחץ היה מתעטף ודומה למלאך ה’ צבאות [כמו שציין במשנ”ב שם בס”ס רסב סקי”ב, וכן הוא בשלה”ג בפ”ב דשבת סי’ רפו אות א בשם הראבי”ה שלמד כן מהא דר’ יהודה], ועיטוף זה הוא עיטוף בציצית שהוא לכבוד שבת, כדאמרי’ בשבת קיט ע”א ר’ חנינא מעטף וקאי וכו’ וכמבואר בהרמב”ם פ”ל מהל’ שבת ה”ב עי”ש.

ויש להוסיף בזה עוד דלגבי צאת השבת הביא המשנ”ב בסי’ רסב סק”ח בשם האגודה סי’ קמג שילך בבגדי שבת עד אחר הבדלה, ואע”פ שאין מזה ראיה ברורה כיון שהבדלה הוא יציאת השבת דאם לא אמר ברוך המבדיל אסור עד אז לעשות מלאכה, וגם יש אומרים דברוך המבדיל גופא אינו מתיר כל המלאכות אלא רק ההבדלה ואכמ”ל, מ”מ יש בזה קצת השוואה לדברי הרמ”א לגבי בגדי שבת אחר הרחיצה כבר גופו מוכן לכבוד שבת, ואז שייך שפיר ללבוש בגדי שבת, ויש לציין גם מש”כ ביסוד ושורש העבודה שער ח פ”ג דהטבילה במקוה בע”ש מכניס הנשמה יתרה (ועי’ עוד זכרו תורת משה לבעל חיי אדם א ס”ב).

ובגמ’ בשבת קיט אי’ על אחד מהאמוראים דלביש גונדא (והיינו בגד שחור) ועסיק בהכנות המאכלים לשבת, ומייתי שם ברייתא דתנא דבי ר”י בגדים שבישל בהם קדירה לרבו וכו’, ועי’ בביאורי על המדה”ג פ’ בשלח מה שכתבתי לפרש בזה דיתכן שהיה לובש קודם לכן בגדי שבת בע”ש ומשום בישול המאכלים הוכרח ללבוש גונדא, עי”ש מה שכתבתי בזה.