סוגיות

בַּיִת/סוגיות/עַמוּד 2

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: כ״ט בתמוז תשפ״דב:

הנה קיימא לן דכהן חלל זר הוא (ראה יבמות נח ע”ב וברש”י שם), וממילא מאחר שרק כהנים בעלי מומין היו מתליעין בעצים כמבואר בסוגיות וכן פסק הרמב”ם בב’ מקומות (בהלכות בית הבחירה ובהלכות ביאת מקדש) א”כ חלל לא היה עובד ...קרא עוד

הנה קיימא לן דכהן חלל זר הוא (ראה יבמות נח ע”ב וברש”י שם), וממילא מאחר שרק כהנים בעלי מומין היו מתליעין בעצים כמבואר בסוגיות וכן פסק הרמב”ם בב’ מקומות (בהלכות בית הבחירה ובהלכות ביאת מקדש) א”כ חלל לא היה עובד להתליע בעצים, ואע”פ שאינה עבודה וכשרה בזר, מ”מ משמע שמקום הניחו לכהנים לעסוק בזה, כיון שהיא עסק שמוטל על הציבור והוא חובת מזבח, לכך הניחו לכהנים הבעלי מומין עיסוק זה, (ועי’ עוד סוכה נ ע”א).

ועי’ בתשובות הגרח”ק שציינתי בתשובה הסמוכה (לענין אם כהן שהרג את הנפש יכול להתליע בדיר העצים) שנקט שישראלים לא ולוים כן, ודבריו צע”ג מהיכן נקט לה.

ואמנם רש”י בקידושין שם (שציינתי בתשובה הנ”ל) נקט לעבודת התלעת העצים יחד עם עבודות אחרות שנקט שהכהנים בעלי המומין היו עושים כגון הפשט שבו נאמר להדיא שכשרין בזר כמבואר בגמ’ ספ”ב דיומא ועוד, וא”כ היה מקום לדייק שכמו שהפשט כשר בזר והטילוהו על הכהנים כדפרש”י, א”כ כך גם התלעת העצים אע”פ שכשר בזר הטילוהו על הכהנים, א”כ שמע מינה שמעיקר הדין יכול להיעשות גם בזר.

ואולי יש להוסיף בזה עוד, דשמא ס”ל לרש”י דדין התלעת העצים על ידי כהן לא היה כלל דין שיש להעדיף כהן לזה, אלא כשר בזר לכתחילה, רק דהוא חובה שהטילו על בעלי מומין הואיל וחולקין בקדשים, וכך בדיוק יסבור רש”י גם לענין הפשט שכשר בזר והטילוהו חובה על הכהנים בעלי המומין הואיל ונוטלין חלקם בקדשים.

אבל יש לדחות דשמא לעולם הקפידו על כהנים בהתלעת העצים משום כבודם (או דלא לינצו כו”ע ולכך הקפידו דוקא בכהני בית אב) ולא הניחו לישראלים לעסוק בזה, והא כדאיתא והא כדאיתא דהתלעת העצים אע”פ שכשרה בזר מ”מ הקפידו שייעשה על ידי כהנים, משא”כ הפשט וניתוח לא היתה בזה כ”כ הקפדה שייעשה דוקא על ידי כהן אלא היה כמין שותפות של הכהנים בעלי המומין בעבודה על מה שאוכלין בקדשים.

וגם יש לדחות באופן אחר דלעולם התלעת העצים והפשט שוין שדקדקו רק בכהן ובהפשט של קרבנות ציבור מיירי ושמא בקרבנות ציבור ס”ל לרש”י דלכתחילה דקדקו שיהיה ההפשט על ידי כהן דוקא.

ומ”מ לפי כל הצדדים מסתבר שאם לא היה כהן להתליע העצים, אזי היו מניחים לישראל לעשות התלעת העצים אחר שאין כאן עבודה כלל והוא מעשה קוף בעלמא, ואפי’ אם נימא דקוף אינו כבוד שמים שיעשה דבר זה (עי’ מה שציינתי לדברי התוי”ט בתשובה הסמוכה), אבל בישראלים אין חשש כלל (עי’ תי”ט הנ”ל).

ובני סלמאי הנטופתי בגמ’ בתענית לפי הענין לא משמע שהיו כהנים דהרי קאמר כהנים ולויים לחוד, ומסתמא שהיו בודקין להתליע העצים לפני שמביאין אותם למקדש ולא היה בזה שום איסור אע”פ שהם ישראלים (ומ”מ אינו ראי’ גמורה דיש לומר דלא הקפידו אלא על התלעה אחר שהביאו העצים לבהמ”ק וגם יש לומר דשוב היו בודקין העצים על ידי כהנים).

 

קרא פחות
נשאל: ה׳ בסיון תשפ״דב:

הגדר של איסורי נזיר הוא רק איסור אכילה ולא איסור הנאה, מאידך גיסא יש איסור לנזיר להתקרב ליין ולשותי יין לדעת הרמב”ם. קיימא לן דאיסורי אכילה אסורים בסחורה בדרך קבע ובאקראי אסור, ובאיסורים שהיה להם שעת הכושר יש מהפוסקים שנקטו שהוא ...קרא עוד

הגדר של איסורי נזיר הוא רק איסור אכילה ולא איסור הנאה, מאידך גיסא יש איסור לנזיר להתקרב ליין ולשותי יין לדעת הרמב”ם.

קיימא לן דאיסורי אכילה אסורים בסחורה בדרך קבע ובאקראי אסור, ובאיסורים שהיה להם שעת הכושר יש מהפוסקים שנקטו שהוא רק דרבנן, ויש שנקטו שהוא גם דאורייתא, ובאיסורים שישנם בשאלה יש מהפוסקים שנקטו שאינו בכלל זה.

כמו כן יש נידון נפרד האם מותר לפועל לעבוד בדבר שהוא איסורי אכילה, ופשטות הסוגיות שאין איסור מלבד בנזיר כנ”ל (או בדברים שיש בהם איסור הנאה או קדו”ש), ויש מהאחרונים שנקטו שיש איסור לפועל לעבוד בדבר שהוא איסור אכילה.

מקורות:

הסוגיות כאן הם רחבות מאוד מכיון שיש הרבה ספרי שו”ת שדנו בדין האם מותר לעבוד באיסורי אכילה והאם איסור סחורה באיסורי אכילה הם דאורייתא לגמרי או חלק, ומ”מ מכיון שהדברים כאן בהקשר לגבי נזיר אינם נוגעים בד”כ הלכה למעשה אפשר להסתפק בתמצית הדברים שיתבארו להלן:

האם לנזיר אסור להתקרב לענבים וליין או לא

בכ”מ בגמ’ הביאו דינא דאמרי’ על נזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב (ב”מ צב ע”א, ע”ז נט ע”א ועוד), והיה מקום לומר שהובא רק כמשל על מה שראוי שיהיה כדי ללמוד מזה לאסור דברים אחרים בהרבה סוגיות שהן קרובים לאיסור, ולא שיש גזירה לאוסרו, (אף שהובא כמשל על דברים שאכן נאסרו כמ”ש בר”פ במה אשה בשבת ועוד הרבה מקומות בגמ’), דהרי באיסורי אכילה לכאורה לא מצינו שגזרו עיסוק בהם, אלא רק באיסורי הנאה כגון יין נסך בע”ז סב ע”א, או בשביעית (בע”ז שם ובשלהי הניזקין) שהעיסוק עצמו שלא לצורך אכילה אלא לסחורה הוא איסור משום דלאכלה ולא לדבר אחר, או באופן שמסייע על ידי זה את הע”ה לעבור עבירה (גיטין סא ריש ע”ב וברש”י שם), או משום שמטמא את חלת התרומה בזמן העיסוק  (עי’ רש”י גיטין סא סע”א), או אם טוחנת עם אשת ע”ה שאז יש חשש שאשת הע”ה תתן לה לאכול (עי’ גיטין סב ע”א), ואדרבה באיסורי אכילה מצינו במשנה בשביעית פ”ז מ”ג שרק מסחר קבוע אסור ומקרא ילפי’ לה, וכן מבואר בחולין קח שרק כשעוסק באכילה גזרו שלא יתקרב לאיסורי אכילה כשהם עמו על השלחן ורק מטעמים שנתבארו שם, ומשמע שהעיסוק או הקירבה לאיסורין אינו אסור בשאר איסורין מלבד נזיר.

אולם בגמ’ בב”מ שם (עכ”פ בתי’ לדעת הסלקא דעתך שם) משמע שקונסים נזיר שהשכיר עצמו לעסוק בכרם, ואעפ”כ עדיין היה מקום לומר דהקנס הוא על מה שנהג שלא כשורה וכמו שמצינו בכמה מקומות שקנסו חכמים במי שלא נהג כשורה גם בדברים שלא נאמר בהם איסור ברור, ועי’ שואל ומשיב (מהדו”ק ח”א סי’ קכב) שמשמע שהבין שהוא רק קנסא ולא דעבד איסורא, ויעוי’ בחלקת יואב (יו”ד סי’ יח) דמשמע דמצד הפעולה באיסור לא עבד איסורא והקנסא הוא מצד מה שקרב לכרם, ויעוי’ באמרי יושר (ח”א סי’ קיח וח”ב סי’ קט) ובח”א שם משמע שהבין בהו”א סברו דעבד איסורא ולמסקנא לא, ועי’ גם קהלת יעקב למהרי”ט אלגזי (תוספת דרבנן אות רלב) וספרי דבי רב (נשא פ’ כג) וחת”ס (יו”ד סי’ קד) מש”כ בנידון זה אם מותר להשכיר עצמו לאיסורי אכילה.

אולם ברמב”ם בפ”ה מהל’ נזירות ה”י איתא מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב עכ”ל.
ומשמע שתפס שהוא איסור גמור ותקנה דרבנן.
ואולי הוא דין מיוחד בנזיר כיון שאין לו שום אפשרות להגיע להיתר בזה, אבל יל”ע דאם זהו הטעם א”כ למה הובא בהרבה מקומות בגמ’ לראיה לגזור על עניינים אחרים כההיא דפרק במה אשה.

ובערוה”ש העתיד הל’ נזירות ס”ס יד כתב ג”כ דס”ל להרמב”ם דאין זה רק מאמר כדאמרי אינשי אלא דין גמור הוא מדרבנן ואע”ג דאין להתרחק מכלן האיסורים זהו מפני שאינו רגיל בהם ולא יבא למכשול משא”כ יין שרגיל בו עד עתה וכן ענבים ועשאוה כחמץ בפסח שכתבו התוס’ ריש פסחים דאע”ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי הצריכו בדיקה שלא יבא לאכול מפני שהוא רגיל בו כל השנה וכן בספ”ק דפסחים חיישינן לתקלה והא דתנן ברפ”ג דעירובין מערבין לנזיר ביין באמת אינו רשאי להיות ממש אצל היין אלא שברשותו מונח וקונה שביתה בזה ורש”י לא פי’ על זה בשום מקום עכ”ל.

ויש לציין על דבריו סוגי’ דפסחים יא על החילוקים בין דבר דבדיל מיניה לדבר דלא בדיל מיניה.
ומה שכתב שרש”י לא פירש על זה בשום מקום, אפשר שכוונתו בזה דרש”י אפשר דלא ס”ל כהרמב”ם שהוא איסור גמור.

ועי’ בשו”ת בית יצחק חיו”ד סי’ קמג אות ח שדן והביא צדדים בדברי הגמ’ שם דאפשר שהוא רק עצה טובה ולמסקנא הביא דברי הרמב”ם הנ”ל דמבואר שהוא איסור גמור.

ויש להוסיף בזה דברי החזו”א (הבאתי בתשובה אחרת בשם הגרח”ג) שכל דבר שהוא קרוב לאיסור הוא גזור ועומד, אולם עדיין בגדרי קרוב לאיסור צריך אומדן חכמים לזה מה נחשב קרוב לאיסור, וכמו שנתבאר שבאיסורים אחרים מצינו שלא נאסר להתקרב לאיסור עד כדי כך באופן שנאסר לנזיר.

 

האם מותר לנזיר לעסוק בענבים ויין לסחורה ולרפואה או לא

ולגבי איסור סחורה הנזכרת לגבי איסורי הנאה במתני’ דשביעית פ”ז מ”ג ויו”ד סי’ קיז יש לדון מצד כמה נידונים, א’ האם גם באיסורים שאינם אסורים על כל העולם יש איסור כזה, וב’ האם גם באיסורים שישנם בשאלה, וג’ אולי אף נימא דנזיר אסור רק להתקרב לאיסור אבל אם עושה סחורה על ידי שלוחיו שמא שרי, ד’ גם אם נימא דנזיר לא עדיף משאר איסורים, מ”מ יש לדון דאולי חמיר דבשאר איסורין מותר באקראי ובנזיר אפי’ באקראי אסור.

יעוי’ בפסחים כג ע”א דהנאה בנזיר מותרת, ולענין סחורה ורפואה יעוי’ בספרי פרשת נשא פיסקא כג מיין ושכר יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, מותר הוא בסחורתו ורפואתו עכ”ל.
ויל”ע אם הוא רק מדאורייתא או גם מדרבנן ובפשטות מסתימת הדברים משמע שההיתר הוא גם מדרבנן, וכן למד בחלקת יואב שם, אמנם בחסדי דוד שם נקט בפשיטות דההיתר בסחורה הוא רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, ע”פ דברי המהרי”א אלגזי בקהלת יעקב שם (והמהריט”א מסתמיך על רבינו הלל שם), ועי”ש בחס”ד שציין למתני’ דשביעית הנ”ל ולדברי הפוסקים ע”ז, וצ”ע דשם הנידון רק בדרך קבע כמבואר במשנה שם ובשו”ע יו”ד שם, וכאן הנידון מעיקרו הוא בתורת איסור דרבנן ואפי’ באקראי, דדין זה של בכרמא לא תקרב הוא נידון אפי’ באקראי, ושמא אה”נ לא מיירי מצד נידון זה, אבל עי”ש שכתב דמה שלא הזכיר הרמב”ם איסור סחורה ורפואה מדרבנן הוא משום שנלמד במכ”ש ממה שהזכיר הרמב”ם דין הנ”ל דמכרמא לא תקרב ויל”ע בדבריו, ואולי כוונתו דכיון שאסור להתקרב בדרך אקראי למקום שותי יין כ”ש שסחורה קבועה הוא בכלל קריבות ליין ועדיין צ”ע.

ומ”מ לענין סחורה עדיין יש ליישב להתיר גם מדרבנן ובאופן דאקראי או דנימא אפי’ שלא באקראי שגם רבנן לא גזרו בדברים שלא היה להם שעת הכושר להסוברים שהם רק מדרבנן, אלא רק בדברים שאסורים אכו”ע, שלא להרבות את התפלה, אבל לא בדברים שלא אסורים אכו”ע, ואע”ג שאין עושין סחורה בתרומות, אולי יש לחלק בין דבר שעיקרו אסור לדבר שעיקרו היתר ורק אדם אחד אסר על עצמו ולרוב העולם מותר, ויש בנותן טעם בזה דבדבר שהוא אסור לרוב העולם ולפעמים אין דרך להשתמש בו בהיתר כלל במקום שאין כהן שייך יותר לחשוש לתקלה משא”כ בדבר שהוא מותר לכל העולם פחות שייך תקלה כיון שרוב שימושו הוא בהיתר, וממילא הענין של דילמא משהי ליה יותר שייך בדבר שלפעמים מצוי שאין לו תקנה בהיתר.

ומצאתי שבשו”ת ברית יעקב סי’ מג נקט שמה שאדם אוסר על עצמו בנדר אינו בכלל איסור סחורה וחילק שם בין תרומות לנדר דבתרומות קי”ל שאסור לעשות סחורה משום שכאן ישנו בשאלה ועי”ש מ”ש לגבי תרומה, ויש שחלקו עליו, ומדברי הרמב”ם אין ראיה דהרמב”ם מיירי באופן של קירבה וכל הנידון כאן בסחורה הוא רק באופן שאין קירבה דלא מיירי באופן שנוגע ומתעסק בהם עצמם אלא כגון על ידי שליח.

אבל לענין רפואה ע”כ שמתקרב אליהם, ויש ליישב ע”פ מ”ש הרמ”א סי’ קנה ס”ג דכל דבר שאיסורו מדרבנן (וה”ה אפי’ נימא שנזיר יש לו איסור מדרבנן להתקרב לענבים וליין) אין בו איסור התרפאות אם הריפוי הוא שלא בדרך אכילה, אפי’ אם הריפוי הוא כדרך הנאתו (דמה שמתיר בספרי הוא מסתמא אפי’ כדרך הנאתו, אבל יעוי’ בחיד’ ספרי דבי רב על הספרי שם להר”ד פארדו בעל החסדי דוד שכ’ ע”פ הרמב”ם פ”ח מהל’ מאכ”ס דכל דבר שעיקרו לאכילה כל הנאה אחרת בגוף האיסור חשיב שלא כדרך הנאתו, ולפ”ז הכתוב בא להתיר שלא כדרך הנאתו ועי”ש מה היה ס”ד בזה ומה שכ’ שם לגבי דרך הנאתו, ולמסקנא מדרבנן שם אסר להתרפאות מהם וצ”ע, ואולי מיירי שלא בחולה ודוחק).

אולם יש לומר דדברי הרמ”א לא שייכי לאיסורי נזיר שנאמר בהם דין מיוחד שאסור להתקרב אליהם, כמבואר בערוה”ש הנ”ל שהוא דין מיוחד רק בנזיר, וממילא להתיר רפואה בדבר כזה אפשר דאין היתר, כיון שאינו כמו איסור אחר שההתעסקות בו אינו עיקר האיסור, דבנזיר כיון שההתעסקות בו הוא עיקר איסור בפני עצמו מדרבנן אפשר דאין היתר מדרבנן.

ויש להביא סמך למה שנקט החסדי דוד דהספרי מיירי רק מדאורייתא, דבספרי זוטא אי’ שומעני לא ירד לתוך הגת וכו’, וזה הרי ודאי אסור מדרבנן כמו שנתבאר, א”כ גם הספרי דידן אפשר לפרש רק מדאורייתא מותר סחורה ומדרבנן אסור, וזה יהיה או בסחורה בדרך קבע כדברי החסדי דוד הנ”ל או אפי’ באופן של אקראי באופן שנפגש עם הסחורה.

ובעלי תמר על הירושלמי שביעית פ”ז ה”א יצא לטעון בדבר החדש (וכנראה ע”ד הספרי הנ”ל שהובא שם מקודם לכן ובזה רצה ליישב גם הספרי זוטא הנ”ל), ולומר דכל מה שנאסר ליקרב לנזיר ביין הוא רק שלא לצורך סחורה אבל לצורך סחורה התירו, ודבריו תמוהין, דהרי כלל זה של לכרמא לא תקרב נאמר בב”מ שם גופא לגבי פועל, וממ”נ אם נקבל דברי קצת אחרונים שזה לא נאמר מדינא א”כ לעולם הוא מותר מעיקר הדין, ואם נפסוק כהרמב”ם וסייעתו שכלל זה (דלכרמא לא תקרב) נאמר מדינא, א”כ מצינו שנאמר כלל זה להדיא לגבי פועל.

ובערך השלחן ביו”ד סי’ קיז הביא דכבר נחלקו הראשונים אם הספרי מיירי מדאורייתא (כדעת החס”ד והמהריט”א) או אף מדרבנן כדעת החולקים, ושנחלקו בזה רבינו הלל והיראים עי”ש.

 

האם מותר לנזיר לספר אחרים בקביעות

הנה יש לדון מצד איסור סחורה בקביעות ומצד התקרבות לתספורת.

ונראה לכאורה דבזה אין לאסור כיון שמצד הסחורה לגבי הנזיר אין כאן שום איסור בעין והאיסור נוצר על ידי מעשה התספורת והרי לגבי מעשה תספורת זה שהיא תספורת של אחרים אין איסור כלל.

ויש לדמותו למי שמוכר לגוים מאכלי חלב ובשר יחד (שלא בתערובת) באופן של קביעות שלא שמענו לאסור בזה, מאחר שלגביו המאכלים הם כשרים, דלא נזכר במתני’ בשביעית פ”ז מ”ג אלא דברים שהם איסור בעין כגון שקצים ונבלות וכגון תרומות.

ויש להביא ראיה לזה ממה שנחלקו רש”י ותוס’ כמ”ש בתוס’ ס”פ הניזקין האם מותר לעבוד בשדה גוי בשביעית ועד כאן לא פליגי אלא אם נאמר איסור לישראל לעבוד בשדה גוי בשביעית או לא, אבל זה ברור דלפי הצד שהדבר מצד עצמו אינו איסור, אין כאן טעם לאסור עוד מחמת שאם היה שדה ישראל עצמו היה איסור.

ויש לציין עוד דעיקר האיסור בסחורה באיסורי אכילה הוא בדברי מאכל עי’ ביו”ד סי’ קיז ס”א [ואף ששם המדובר לגבי דבר שאסור באכילה שאם הוא מיוחד לאכילה אסור למוכרו לאכילה ולא נידון שם להדיא על דבר המיוחד לשימוש אחר ואסור לאותו השימוש, מ”מ לא מצינו שנאמר לאיסור, ועי’ במשנה דשביעית והובא בגיטין ס”פ הניזקין לגבי כלים המיוחדים לדבר איסור, אבל שם מיירי שנותנו לישראל חשוד ואדרבה לגוי לא נזכר שם איסור אלא רק בדברים שגם לגוים הם איסור או נזק כמו שאין מוכרים לגוים כלי מלחמה ודברים שיש בהם נזק, ואדרבה לענין מכירת בהמה גסה לגוים נקטו שהאיסור הוא רק משום שעל ידי המכירה גם הישראל יכשל באיסור אי משום שאלה ושכירות ונסיוני משום מחמר, אבל בעצם לקבוע עצמו למכור דבר שהוא עצמו אין לו איסור בזה והאיסור נוצר על ידי המשתמש לא שמענו], וגם האיסור המיוחד לנזיר להתקרב ליין נאמר רק לגבי יין וענבים שהם מושכים לבו של אדם אבל תספורת אין בה שום תענוג או הנאה לזמן, ולא מצינו שנזכר בה איסור, ולכן לא מצינו שאסור לנזיר להתקרב למקום תספורת או לכלי תספורת, והבו דלא לוסיף עלה.

קרא פחות
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

ע”ד מה שהבאת דברי הגמ’ בב”מ ע”ט א’, דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף ...קרא עוד

ע”ד מה שהבאת דברי הגמ’ בב”מ ע”ט א’, דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל אינה נצמתת עכ”ל, וכתב המנ”ח מצוה של”ט, וז”פ דל”ד ס’ שנה אלא אפי’ על אלפיים שנה יכול לקנות וא”י ביובל מ”ל חד יובל או כמה יובלות הכלל כל דאינ’ לצמיתות אין יוצאת ביובל מפסוק זה עכ”ל.

והקשיתם דאם מוכר לאלפיים שנה לכאורה דבר פשוט שאין כאן מכירה לזמן כלל, כיון שאין דעתו לתובעו בסוף זמן זה ומסתמא ישכח.

הנה ראשית כל כ”כ ג”כ הערוך השלחן הל’ יובל {(אף שאין ברור שם ענין זה של אלפים שנה} , והביא כ”ז ג”כ מרן הגרח”ק בדרך אמונה הל’ שמו”י פי”א סק”י וז”ל, וכן אם מכרה לאלפיים שנה או יותר אף על גב שודאי לא יחי’ כ”כ הרבה שנים מ”מ תחזור ליורשיו עכ”ל.

ובעיקר הענין איני יודע אם שייך לטעון כן, דאף אם יש חשש גדול שישכח, מ”מ כיון שמתנה וקובע ע”פ דין שיש לו זכות לו או ליורשיו לתבוע את השדה שוב בסוף זמן המכר, ומעולם השדה לא היתה קנויה לו ליותר מאלפים שנים הללו, א”כ גדר מכירה זו היא מכירה לזמן, ואם ישכחו מאי אפשר למיעבד.

ובתוס’ בב”מ שם כתבו, במוכר שדהו לס’ שנה – קס”ד כיון דלזמן ארוך כ”כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא עכ”ל.

ונ”ל דששים לאו דוקא, אלא אשמעינן דלא חיישינן במה דכליא קרנא, וכיון דאשמעינן בששים תו לא אכפת לן.

ודוקא אם מכרו בלא קציבת זמן כלל יוצא ביובל, וכלשון הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל פי”א ה”ב, והמוכר שדהו לס’ שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ”ל.

וכ”כ המאירי בב”מ שם, שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל ע”כ.

ובחינוך כ”כ יותר בבירור, מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [ב”מ ע”ט ע”א] שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ”ל.

והאור החיים כתב בפ’ בהר וז”ל, עוד נראה על פי מה שכתב רמב”ם שם בפרק י”א וז”ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע”כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה’ במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ’ או ס’ שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו’ פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב עכ”ל.

וע”י ג”כ מ”ש בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה.

ובס’ הכתב והקבלה לתלמיד הרע”א כתב, ונ”ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר”ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב”מ ע”ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר”ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא.

ולפי”ז מלת אחר קרוב למ”ש לפי פירש”י, וממה דאמרינן שם בב”מ, כיצד יעשה ילקח וכו’ דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן ע”כ.

ויש לדון עוד, דהנה גדר של מכירה לזמן י”א דהוא כקנין פירות, עיין ברא”ש פ”ג דסוכה ולכאורה מוכח כן מהגמ’ ביבמות ל”ו ב’ דגרסינן התם, דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתנן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות הוא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר’ יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח ר’ יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור”ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ”ל.

ומבואר דכיון שעתידה השדה לעבור מצד הדין לרשות הבן חשיב כברשות הבן מעיקרא, כיון שאינו נשאר לעולם ברשות האב.

והו”ל גבי אב כקנין פירות.

ומוכח כאן עוד, דאע”ג שיתכן שלא היה כאן משמעות למכירה, כגון שאין עוד בנים ובודאי ירשנו, מ”מ יש כאן קנין ע”פ דין, וסגי בזה להחשיב השדה כברשות הבן, וה”ה לענינינו כיון שע”פ דין אינו מכור לעולם סגי בזה דהו”ל ברשות המוכר, ואע”ג דאין הנידונין שוים, מ”מ מסברא חשיב כברשות המוכר.

ועיין רמב”ם פכ”ג מהל’ מכירה הלכה ה-ו וז”ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה.

ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.

ובראב”ד שם, א”א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך במאה דינרין ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים.

עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, עכ”ל, ועיין מחנה אפרים הל’ זכיה ומתנה סי’ י”ח דשייך לומר מתנה על מנת להחזיר.

ובשו”ע חו”מ סי’ רי”ב ס”ד כתב וז”ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה ע”כ.

ומעשה היה שחברא קדישא בבני ברק שאלו את השבט הלוי (ח”י סימן רז) שהוצע להם קרקע שמיועד [בתכנית בנין ערים] לבית קברות, דבר זה היה מאפשר לנו למכור חלקות קבורה לשומרי שבת בתנאים זולים, אבל מאחר ומדובר בקרקע בבעלות המנהל, אפשר לקבל השטח רק לחכירה לתשעים ותשע שנה.

והשיב שהיות כי אין חשש לפינוי הקברים אחר כך, אם כן הדבר מותר ע”פ ההלכה, וגם ביסוד שהקבר צריך להיות שלו לכתחילה כדאיתא בב”ב דף קיב ע”א דאם קרקע חוזרת ביובל, אם כן נמצא צדיק בקבר שאינו שלו.

.

.

הא דידן עדיפא דגם בבא הזמן של צ”ט שנה, אין מחייבים לפנות, כמו שאין מחייבים לסתור הבניינים שנבנו על שטחים אלו, ואף על פי שנקרא רק חכירה, מ”מ לענין עצם הזכות להשתמש בו, הוי כאדם העושה בתוך שלו, וזכותו קיים, ולא נשמע עד היום שנתחייב אדם אשר בנה או קבר במקום כזה, לפנות אחר זה, דלמעשה הוא עושה בתוך שלו ודעתם רק לתבוע אם אפשר אחר זמן איזה תשלומים.

אבל הקרקע של הקבר, נקנה בדמים כהלכה, ואין מישהו שתובע בעלות על מקום הקבר, עכ”ל שבט הלוי.

והוסיף שם לעיין בתשובת בית יצחק (יו”ד ח”ב סימן עט) דהא דקונים יורשין חלק קבורה עבור הנפטר, כיון שאין זכיה וקנין למת, אכתי הוא אינו שלו, אך די”ל דצדיק קבור בקבר שאינו שלו הוא בזיון, וכשקונים היורשים משום כבודו של מת, שוב לא הוי בזיון, יעו”ש.

סוף דבר העיקר שלא יהיה כח ליד אחרים במנוחת הנפטר בקבר שלו, יעו”ש.

והגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ב”ב קי”ב א’ כתב ע”ז, וז”ל, וגיסי הגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א הביא קצת סמך לסברת השבט הלוי מהירושלמי בשביעית (פ”ו ה”א) שכתוב שם אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין דשנין באריסות, לפיכך נאכל ולא נעבד בסוריא, ופטור מהמעשרות מפני שהיא כשדות עכו”ם.

וביאר הגר”א שאנטונינוס נתן באריסות לרבי לאלפיים שנה ואם כן הוי הישראל אריס עולם, ולכן אסור לעבוד כסוריא.

ונאמר שם דפטור ממעשרות מפני שהשדה של גוי, ומשמע דאילו היה חכור דוגמת מינהל ישראל, כיום, אולי היה חייב במעשרות עכ”ל.

ומ”מ מבואר מראיה זו דגם לאלפים שנה חשיב מכירה לזמן ופשוט.

קרא פחות

בעלותגוייובליצחקמשנהמתנהמתנה על מנת להחזירשבת
נשאל: כ״ה בניסן תשפ״דב:

יעוי’ בלשון השו”ע חו”מ סי’ תכה ס”ה שרק בשעה שאין מלחמה בינינו לבינם אז אין מורידין, אבל אם יש מלחמה מורידין אותם כמ”ש הסמ”ע שם בשם הירושלמי קידושין פ”ד הי”א טוב שבגוים הרוג, והיינו בשעת מלחמה (ויש לציין בזה עוד ...קרא עוד

יעוי’ בלשון השו”ע חו”מ סי’ תכה ס”ה שרק בשעה שאין מלחמה בינינו לבינם אז אין מורידין, אבל אם יש מלחמה מורידין אותם כמ”ש הסמ”ע שם בשם הירושלמי קידושין פ”ד הי”א טוב שבגוים הרוג, והיינו בשעת מלחמה (ויש לציין בזה עוד לעיין בחי’ הגרי”ז ושאר האחרונים על הרמב”ם בגדרי מלחמת עמלק), ומאמר זה דטוב שבגוים הרוג הוא גם במסכת סופרים פט”ו ה”י וכן במכילתא ריש פרשת בשלח וכמו שציינתי בביאורי על המכילתא דרשב”י ריש פרשת בשלח, וציין הגר”א על השו”ע שם לדברי התוס’ ע”ז כו ע”ב ד”ה ולא שהביאו הירושלמי הנ”ל.

ויש לציין דלגבי הגוים כיום קשה להגיע להגדרה כוללת מי מתוך כל אחד ואחד מהם נחשב מעורב במלחמה כנגדנו כיום מלבד מי שבאמת מעורב במלחמה, דגם אם הוא מקפיד על אותם מנהגי איסלאם כמו הגוים הלוחמים איתנו ואפי’ הוא משפחה שלהם עדיין אינו מוכרח שהוא מעורב במלחמה נגדנו כל שאין ראיה לכך, ולכן א”א להרוג כל סתם מי מהגויים העומד ונמצא בשוק והוא איסור רציחה.

ויעוי’ בסמ”ע שם מה שהביא בשם שבט יהודה מה שהשיב איזה חכם למינים פירוש אחר בזה ולפי דבריו אין היתר אפי’ בשעת מלחמה להרגן אלא רק פושעין שבהם שידוע שחטאו (או שמסוכנים), ובחיבורי על המכילתא שם ציטטתי לשונו של השבט יהודה, וממילא לדינא אין לנו הכרעה שיהיה מותר להרוג אפי’ מי שיש לו הזדהות עם המלחמה כל עוד שאין כאן רודף או דין אחר.

ומ”מ השבט יהודה אינו מפרש בשעת מלחמה וכל רבוותא שפירשו בשעת מלחמה (מלבד התוס’ גם שו”ע ומפרשי המכילתא) אינם מפרשים כהשבט יהודה, ומ”מ בדברים רגישים כאלה נראה שלא לחינם הביא הסמ”ע את דברי השבט יהודה גם אם ודאי אין הלכה כמותו, וק”ל, וגם שיש מקום לומר שבדברים כאלה יש לחשוש גם לדעות יחידאות.

(ויש לציין דבט”ז הביא את דברי הסמ”ע שם באופן אחר אבל העירו שם על הגליון שהט”ז הי’ חסר לפניו בדברי הסמ”ע, ואחר העיון בדבריו צריך לזכור לגבי כל כה”ג שיש הרבה דברים בתחום זה שכתבו כדי לפייסן עד ימינו אנו).

קרא פחות

מלחמהמשפחהקידושין
נשאל: י״ז בתמוז תשפ״דב:

גם בעולה יש שפיכת שיריים (כמו שהוכיחו התוס’ דלהלן מהא דאי’ בתמיד המצויין להלן) אלא שנחלקו הראשונים אם הוא מצוה לכוון להשאיר שיריים מהדם אחר מתן הדם כדי לקיים שפיכת שיריים, או שהוא רק דין שאם נשארו שיריים שישפכם ליסוד ...קרא עוד

גם בעולה יש שפיכת שיריים (כמו שהוכיחו התוס’ דלהלן מהא דאי’ בתמיד המצויין להלן) אלא שנחלקו הראשונים אם הוא מצוה לכוון להשאיר שיריים מהדם אחר מתן הדם כדי לקיים שפיכת שיריים, או שהוא רק דין שאם נשארו שיריים שישפכם ליסוד (ראה רש”י זבחים ריש דף לז ותוס’ שם נג ע”ב וברש”ש שם).

דעת רבינו אפרים המובא בראב”ד בתמיד (ל ע”ב ד”ה שירי) שאין שפיכת שיריים בעולה ובשאר קרבנות מלבד חטאת ופרים ושעירים הנשרפים שנאמר רק בהם דין שפיכת שיריים, אמנם שיטה זו קשה מהמשנה בתמיד ועוד, עי’ בתוס’ בזבחים נג שם ובראב”ד הנ”ל באריכות, אלא שכתב הראב”ד דקראי מסייעי לרבינו אפרים.

קרא פחות
נשאל: י״א בסיון תשפ״דב:

רוב האחרונים נקטו שאין לאכילה דרך אינפוזיה שום דיני אכילה (ואפי’ לענין יו”כ דהוא מדיני יתובי דעתא עי’ אחיעזר ח”ג סי’ סא ומהרש”ם ח”א סי’ קכג, וע”ע מנ”ח מצוה שיג, וכ”ש לענייננו שהוא רק דין אכילה), ומ”מ לענין נזיר יש ...קרא עוד

רוב האחרונים נקטו שאין לאכילה דרך אינפוזיה שום דיני אכילה (ואפי’ לענין יו”כ דהוא מדיני יתובי דעתא עי’ אחיעזר ח”ג סי’ סא ומהרש”ם ח”א סי’ קכג, וע”ע מנ”ח מצוה שיג, וכ”ש לענייננו שהוא רק דין אכילה), ומ”מ לענין נזיר יש בעיה אחרת לשתות יין דרך אינפוזיה, שכן אסור לו להתקרב למקום שתיית יין, ולכן אם ירצה הנזיר לאכול דרך אינפוזיה יין יוכל לבקש שיערו לו תוך כדי שנתו, ואז יהיה מותר לפי השיטות (וישמע משה ח”א עמ’ רלח רלט בשם הגריש”א, דרכי הוראה יו”כ בשם הגר”א ווייס, ועי’ קובץ מבית לוי ח”ב חולה ביו”כ עמ’ טז, וע”ע חוט שני שבת סי’ שכח סל”ח וסי’ תריב ס”ו) שמותר לכתחילה לאכול איסורי אכילה דרך אינפוזיה.

אבל יש סוברים שגם באיסורי אכילה הוא פטור אבל אסור (העמק שאלה להגאון מהורונסטייפלא סי’ יז) כדין שלא כדרך אכילתו, ולפי דעה זו גם בנזיר יהיה אסור, ויש שנקטו שיש איסור לכתחילה רק ביו”כ מחמת ששם הוא דין עינוי אבל אכמ”ל לעניננו, (ועי’ חלקת יעקב או”ח סי’ רטז, דובב מישרים ח”ג סי’ פח, מהרש”ם ח”א סי’ קכג קכד).

קרא פחות
נשאל: י׳ בניסן תשפ״בב:

ע”ד מה ששאלת דהנה קי”ל דמלוה על פה אי”ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ’ דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א”כ ...קרא עוד

ע”ד מה ששאלת דהנה קי”ל דמלוה על פה אי”ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ’ דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א”כ מ”ט מלוה על פה גריעא מכל שאר מלוה הכתובה בתורה, הרי מדין תורה מחוייב לשלם, ואם נזיקין אע”פ שאינן כתובין בשטר חשיב כתוב בשטר מחמת שכתובה בתורה, א”כ הוא הדין מלוה על פה.

תשובה
גרסינן בב”ב קע”ה ב’, אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע”פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו.

ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מ”ט שעבודא לאו דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הכי מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא ע”כ.

א”כ לעולא מדאורייתא לא גרע מלוה על פה מכל שאר מלוה הכתובה בתורה דבאמת חייל שעבוד, ולכאורה מ”ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר יוכל להיות רק אליבא דעולא דס”ל, מדאורייתא כל מלוה גבי, אבל לא מסתבר דס”ל כרבה דאמר מדאורייתא לא גבי כלום, דהא ס”ל שעבודא לאו דאורייתא.

וכן נראה מלשון הריטב”א שם שהקשה על דעת רבה דשעבודא לאו דאורייתא וז”ל, וק”ל (כך) [איך] אפשר לומר כן והלא קראי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, וכן בכל דוכתא אמרינן [דמשלם בארבעה אבות] נזיקין ובד’ שומרים, וכ”ת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הא (בב’) אפילו בשטר מלוה אמרו שעבודא לאו דאורייתא כדמוכח סוגיין וכו’ עכ”ל.

וכעי”ז כתב הרשב”א, ויש מקשים והיאך אפשר לו לרבה לומר כן והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, שלם ישלם המבעיר את הבעירה, ונתן בפלילים, ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומים כתיבי, וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפי’ במלוה הכתובה בתורה נמי אמר וכו’ ע”ש.

וע”ע במאירי שם שכתב, יש שואלין לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא נזקין היאך משתלמין מן היורשים הואיל ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכו’, ע”ש.

אכן באו”ז (ח”ג ב”ק סי’ כ”ג) לא נראה כן, וז”ל, ונראה דהכי קיי”ל [ד]בפ”ק דקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי’ ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא.

וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא.

ויש לומר דההיא דפ”ק דקידושין איירי במלוה הכתובה בתורה.

דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע”ג דכתי’ האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו’ אפ”ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה בסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומש”ה לא הוי ככתוב בתורה.

אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה.

נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שעבודא נמי איכא.

מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא.

דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע”פ וכו’ ע”ש בכל דבריו, ומבואר דגם להסוברין דשעבודא לאו דאורייתא יתכן דס”ל דמלוה הכתובה בתורה עדיף.

וכ”כ התוס’ קידושין י”ג ב’ וז”ל, מלוה הכתובה בתורה – פי’ כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אף על גב דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע עכ”ל וע”ש ברש”י.

[ועיין ג”כ בתוס’ הרא”ש המובא בשיטמ”ק בב”ק שם (ומש”כ עליו הרש”ש) דגם הוא לכאורה ס”ל בדבר זה כהאו”ז].

ולדעה זו יהא התירוץ לשאלתך כמבואר בדברי האור זרוע גופיה, דבאמת מלוה שאדם לוה גרוע משאר מלוה שחייבה התורה, מכיון שמלוה שאדם לוה דמסברא ידעינן שחייב, א”כ לא חידשה התורה בזה.

ויעויין ג”כ בקידושין י”ג ב’, דגרסינן התם, הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא אמר רב אסי א”ר יוחנן אף על גב שלא הפרישה מחיים אלמא קסבר שיעבודא הוה דאורייתא והא פליגי בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ור’ יוחנן ור”ל דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות צריכא דאי איתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלא מלוה כתובה בתורה היא אבל בהך אימא מודה להו לרבי יוחנן ולר”ל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר’ יוחנן דמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל בהך אימא מודה ליה לשמואל צריכא עכ”ל.

ולכאורה מבואר בדברי הגמ’ שיש צד לומר דאע”ג דסבירא לן שעבודא לאו דאורייתא מ”מ במלוה הכתובה בתורה מודה, וכדעת הרא”ש והאו”ז, אכן יעויין שכבר עמד שם ע”ז הריטב”א וכתב, וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוי דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא, ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא, (אי נמי דהכי קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא), אי נמי דהכי קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין, דאע”ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר, הא עבוד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת, ולא פליג רבנן בתקנתייהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וזה נראה לי נכון עכ”ל הריטב”א.

וכן הקשה הרשב”א ז”ל הא למ”ד שעבודא לאו דאורייתא אפי’ מלוה בשטר לא מהני ומאי מהני דהוה כמלוה בשטר, ותירץ דהוי כמו שעבדו בפירוש, דשעבדו בפירוש מהני אפי’ שעבודא לאו דאורייתא עיין שם.

וע”ע באבנ”ז אה”ע סי’ ת”כ מה שעמד על זה בארוכה בביאור הענין לפ”ד.

לסיכום אע”ג שמלוה על פה אין בזה שעבוד קרקעות [לגבות מן הלקוחות] מ”מ במלוה הכתובה בתורה יש שעבוד קרקעות, והטעם משום שכל מה שאין גובה במלוה ע”פ הוא תקנת חכמים, ולא תקנו כן אלא במלוה ע”פ משום דלית ליה קלא, אבל לא בשאר מלוה הכתובה בתורה, ולדעות הראשונים הסוברים דמ”ד שעבודא לאו דאורייתא אתיא גם למ”ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, מ”מ מלוה הכתובה בתורה חמורה ממלוה, מכיון שבמלוה התורה לא באה לחדש את החיוב וכנ”ל.

קרא פחות

גטהתורהנזיקיןקידושיןשומריםשטרשעבודתשובה
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

שאלה אשמח לתגובת הרב שליט”א, לשאלה שראיתי בשו”ת . . . בענין מה שנשאל שם, למה למזבח יש כבש ולמנורה יש מדרגות.וכתב שם להשיב בזה”ל, כך ציוותה התורה, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עליו, וברש”י, ולא תעלה במעלות, ...קרא עוד

שאלה
אשמח לתגובת הרב שליט”א, לשאלה שראיתי בשו”ת .

.

.

בענין מה שנשאל שם, למה למזבח יש כבש ולמנורה יש מדרגות.

וכתב שם להשיב בזה”ל, כך ציוותה התורה, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עליו, וברש”י, ולא תעלה במעלות, כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות אשקלונ”ש בלע”ז אלא חלק יהא ומשופע.

אשר לא תגלה ערותך.

שע”י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך ואע”פ שאינו גלוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד מ”מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בהם מנהג בזיון והרי דברים ק”ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה עכ”ל, במנורה לא הקפידה התורה על כך מאחר והמדרגות לא היו מחוברים למנורה עכ”ד.

תשובה
ראשית כל יש להקדים שלא רק במנורה בלבד היו מעלות, אלא הרבה מעלות היו במקדש, וכמו המעלות בין האולם ולמזבח, ומבוארים במס’ תמיד, אבל לא היה בהם שום איסור אלא רק אם היו עושים מעלות למזבח, וכמו שיתבאר:
איתא במכילתא דרשב”י בס”פ יתרו בזה”ל, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

מַה אֲנִי צָרִיךְ, וַהֲלֹא כְּבַר נֶאֱמַר וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה (שמות כח מב), (וממילא שמעת לה שצריך שתהא ערותן מכוסה, וא”כ בודאי שיהא אסור להם לעולת על מעלות, שבכך תוכל ערותן להגלות – ביאורי שם), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו, שֶׁכְּשֶׁתַּעֲלֶה לַמִּזְבֵּחַ לֹא תְּהֵא פּוֹסֵעַ פְּסִיעָה גַּסָּה אֶלָּא מְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל (כדי שלא תהא ערותך נגלית, וי”ל דעד השתא אשמעינן ודאי נגלית דאסור, והשתא אשמעינן ספק, א”נ התם אשמעינן קבוע דאסור, והשתא אשמעינן גם בארעי).

אֵין לִי אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, עֲזָרוֹת (כשמהלך בעזרות שלא יהלך בפסיעה גסה) מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, וְנֶאֱמַר עָלָיו, אֵין עָלָיו אֶלָּא בְּסָמוּךְ (עזרות שהן סמוכות למזבח), כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלָיו מַטֶּה מְנַשֶּׁה וְגוֹמֵר (במדבר ב כ).

יָכוֹל לֹא נַעֲשֶׂה מַעֲלוֹת לַהֵיכָל וְלָעֲזָרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, לַמִּזְבֵּחַ אִי אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲלוֹת, לַהֵיכָל וְלָעֲזָרוֹת אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲלוֹת.

ובחידושים שם כתבתי, כאן מבואר שאסור לפסוע פסיעה גסה בעזרות, וברמב”ם פ”ז מהלכות ביה”ב ה”ד כתב, כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צידו עד שיצא מן העזרה, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולויים מדוכנן כך הם יוצאים מן המקדש כמו שפוסע אחר התפילה לאחוריו.

כל זה ליראה מן המקדש ע”כ (ועיין יומא נ”ב ע”ב), כתב בכסף משנה וז”ל, ומ”ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ”ג השמיטו עכ”ל, אכן לפי מה שנתבאר מקור הרמב”ם הוא מכאן, ושאר הדברים מקורם הם מן הגמ’ שם, ולכך דקדק לומר בנחת שזהו עוד דין שאסור לפסוע פסיעה גסה בעזרה.

אע”ג דפשיטא שהיו מעלות בהיכל כדתנן במס’ מידות, והכונה כאן כל מה דדריש הוא רק לא ילך בעזרות עקב בצד גודל, אבל מותר שיהיו מעלות כדקאמר להדיא.

אכן במדר”י איתא וז”ל, אשר לא תגלה ערותך עליו, עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים, שהיה בדין, ומה אם מזבח הקל אסור לפסוע בו פסיעה יתירה, ההיכל וקדש הקדשים החמורים, דין הוא שתהא אסור לפסוע בהן פסיעה יתירה, תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו, בו אי אתה פוסע פסיעה יתירה, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה, בהיכל ובקדש הקדשים עכ”ל.

ובאמת צ”ע למכילתא דרשב”י מ”ט גבי מעלות לא ממעט עזרות וגבי פסיעה גסה ממעט נמי עזרות, ואדרבה הך דכתיב להדיא בקרא טפי עדיפא ליה למעוטי, ומיהו יש סברא גם איפכא כיון די”ל דפסיעה גסה זהו דרך בזיון משא”כ מעלות שאי”ז דרך בזיון, ואי משום דגבי פסיעה גסה כתיב עליו ודרשינן על בסמוך, הא גבי מעלות נמי כתיב על מזבחי ונדרוש על בסמוך.

וצ”ע.

וראיתי עוד מה שכתב במקורי הרמב”ם לרש”ש שם וז”ל, מהלך אחורנית מעט מעט.

בכ”מ נדחק, ולי נראה דזה למד רבינו מהא דברכות (ו’ ב’) היוצא מבהכ”נ אל יפסיע פסיעה גסה והביאו רבינו בפ”ח מהל’ תפילה ה”ב וסיים שם אלא ילך מעט מעט כלשונו בכאן ולמד במכש”כ לבהמ”ק וכמו שכתב הכ”מ לעיל ה”ב בהא שכתב רבינו ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה, ומש”כ עוד ומהלך בנחת כתב הכ”מ שאינו יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא, ולי נראה דמעט מעט הוא לאפוקי פסיעה גסה כמו שכתבתי ור”ל פסיעות רחבות, ובנחת אתי לומר דאפי’ בפסיעות בינוניות או קצרות לא ילך מהר ובמרוצה, וטעמו פי’ לנו הראב”ד לקמן בהל’ ה’, ונ”ל עוד דהראב”ד מצויין בטעות וצריך לציינו לכאן וכ”נ ממה שציין מהלך ושם הלשון ברבינו יהלך, ול”נ דהילוך מהר ובמרוצה נכלל ג”כ בפסיעה גסה כי כוונת שניהם למהר הליכתו, וכן משמע בברכות שם דעל הא דפסיעה גסה אמר אביי לא אמרן וכו’ אבל למיעל מצוה למירהט וכו’ עכ”ל, ואין צריך לכך שכל הני רבוותא לא ראו ספר המכילתא דרשב”י.

מ”מ בין המכילתא דרשב”י ובין המכילתא דר”י שוין לומר שאין איסור במעלות בעזרות, ומה שהבאת מרב א’ שכתב על השאלה: במנורה לא הקפידה התורה על כך מאחר והמדרגות לא היו מחוברים למנורה עכ”ל.

צ”ע מדברי המכילתא, דהרי בעזרה אין קפידא כלל בזה וכנ”ל.

וכן כתב בגבורת ארי מסכת יומא דף כ”ב א’ וז”ל, והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש וכל שכן בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות על גבי הכבש מפני שהעולה על גבי מעלות צריך להרחיק רגליו זה מזה ונראה כגילוי ערוה ואף על פי שאין זה גלוי ערוה ממש דהא היו מלובשים במכנסים אפילו הכי קפיד קרא מפני שנראה כגילוי ערוה מה שלא קפד כן על כל העזרה עכ”ל.

וְרָאֹה ראיתי מה שכתב בחידושי הגרי”ז מסכת יומא דף כ”ב א’ וז”ל, והנה הרמב”ם בהל’ בית הבחירה (פ”א הלי”ז), לא הזכיר כי אם שאסור לעלות במעלות על המזבח ולא הזכיר פסיעה גסה, וע”כ משום דאיכא פלוגתא במכילתא אם האיסור הוא לעלות במעלות על המזבח או יש איסור בפסיעה גסה, ופסק הרמב”ם כמ”ד דדוקא לעלות במעלות אסור, [ואף דבספר המצות (ל”ת פ’) הביא כן פסיעה גסה ע”כ חזר בו הכא], והנה לר”י בזבחים (דף נ”ט ע”א) דאמר רצפה נתקדשה בקדושת מזבח, ומבואר בגמרא כי האולם הוי ליה דין מזבח, וא”כ צ”ע איך הוי מעלות בעזרה הא איכא איסור לעלות במעלות כיון דהוי לה דין מזבח, וצ”ע, עכ”ל.

אכן לפי מה שמבואר שדעת הרמב”ם הוא לפסוק כהמכילתא דרשב”י [הגרי”ז מסתמא לא ראה המכילתא דרשב”י שנתגלה מאוחר מכתבי יד], שיש איסור פסיעה גסה בכל העזרה ומאידך דין בין האולם ולמזבח אין דינו כהמזבח אתי שפיר, והרמב”ם בהרבה מקומות מעתיק ממש מן המכילתא דרשב”י פעמים במפורש ופעמים בלא השם, [וראה על נושא זה בספר ‘הרמב”ם ומכילתא דרשב”י’], ואפשר עוד דגם למ”ד שהרצפה קדושה בקדושת מזבח מ”מ אין דינה חמיר לגבי זה כמזבח, כיון דדריש להדיא מיעוטא מקרא למעט העזרות.

המשך שאלה מהנ”ל
בס”ד
לכ’ הרב
אם אני מבין את דברי הרב שבין למעלות ובין הכבש שלא התגלה הערוה.

א.

היכן מתגלה הערוה אם היא מכוסה במכנס?
ב.

אם נצטוינו שלא תתגלה הערוה ע”י שיעלו על כבש המזבח, אז מדוע לא לכל הגישות המוגבהות בביהמ”ק אין להם כבש?
תשובה
שלום רב
א.

יש להקדים דהמכנסים שהיו בבהמ”ק היו קצרות מאוד, ומתיחתן מדי מגלה עוד חלק ברגל, ועיקר ביאור הדבר כתב ברש”י שמות כ’ וז”ל, אשר לא תגלה ערותך – שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון.

ב.

כנ”ל שאי”ז גילוי ערוה ממש ולכן אין חשש אלא במזבח.

בהצלחה רבה
המשך השאלה מהנ”ל
לשיטתם אז איך מתיישב עניין קדושת המזבח קדושת רצפת הבית?
תשובה
שאלה טובה שאלת.

לבאר את הענין יש להקדים במשל, בארמונו של המלך ישנם עמדות רבות ואתרים שונים, ביניהם מקומות יותר אישיים של המלך, וביניהם מקומות אישיים פחות, ישנם גינוני מלכות מיוחדים שאין נוהגים בהם אפילו בבית השרים החשובים ביותר, וישנם גינוני מלכות עוד יותר נדירים, שאף בבית המלך אין נוהגים בהם בכל מקום, אלא במקומות האישיים ביותר.

ולכן איסור זה של ‘מעלות’ הוא אינו בזיון גמור, שהרי אין הערוה נגלית ממש ולכן לא הקפיד מלכו של עולם בדבר זה בכל ארמונו, אלא על גבי המזבח, ששם הוא מקום יותר המיועד כביכול לריח ניחוח של המלך ויותר יש להקפיד בו.

קרא פחות

התורהידמדרגותמזבחמשנהתפילהתשובה
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

גרסינן בבבא קמא פ”ו ב’ וז”ל, רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והוא מיית ליה או דלמא משום בושת משפחה תא שמע חרש וקטן יש לו בושת שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת ...קרא עוד

גרסינן בבבא קמא פ”ו ב’ וז”ל, רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והוא מיית ליה או דלמא משום בושת משפחה תא שמע חרש וקטן יש לו בושת שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה היינו דקתני קטן אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה קטן בר בושת הוא אלא מאי משום בושת דבני משפחה אפי’ שוטה נמי שוטה אין לך בושת גדולה מזו מ”מ ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא אמר רב פפא אין דמיכלמו ליה ומיכלם ע”כ.

וצ”ע, מה הו”א בזה הרי אם ישלם לחרש ולקטן שהרי עושה לו סגולה איך בני המשפחה שהתביישו יקבלו ממה שישלם והם התביישו על ידי בושות שעשה לקטן וכו’.

וכמו”כ יש להקשות, שהרי דבר כזה אין לו סוף בדיני אדם מי נחשב מבוייש ממנו}.

{הרב מתתיהו הלברשטט}
תשובה
הנה עצם מה שיסד בפשיטות דאין חייבין בושת על משפחה במקרה רגיל זה פשוט, וכן מפורש בגמ’ דכתובות ס”ו א’, ועצם קושייתו נזכר כעי”ז בחי’ הריטב”א קידושין ג’ ב’ ד”ה שאני עי”ש, אכן מה שתירץ שם הריטב”א לפי הסוגיא אינו מתרץ כאן, והנצי”ב כתב שיתנו את הממון לאביו (הוב”ד באילת השחר מהדו”ק כאן), וז”ל הנצי”ב במרומי שדה ב”ק פ”ו א’, קטן בר בושת הוא.

קשה לי הא בפי’ תניא להלן רמ”א חרש וקטן יש להם בושת, אלא דאפשר שהוא משום בושת משפחה או זילותא, ואיך שהוא מאי מקשה.

ונראה דאי נימא משום בושת משפחה שייך בושת הקטן להאב.

אלא שבושתו של האב משום בנו אינו דומה לשאם בייש אותו עצמו, וא”כ היה ראוי למיתני נתכוין לבייש מעט ובייש הרבה.

אלא ע”כ מיירי שמשלם להקטן עצמו, משו”ה מקשה וכי בר בושת הוא עכ”ל הנצי”ב, ומבואר בדבריו דלהצד של בושת משפחה אי”ז תשלומין לקטן אלא לאב, ואי סבירא לן שמשלם לקטן ע”כ אי”ז משום בושת משפחה אלא משום בושת דגופיה, ולפ”ז מש”כ לקמן פ”ז א’ דבבושת לקטן יעשו לו סגולה לקטן לכאורה צ”ל דהיינו רק לפי המסקנא [וצ”ע דהתם ברייתא היא].

אבל עיין במהדורה בתרא של האילת השחר כאן למרן הגראי”ל שטינמן שליט”א, שהאריך לבאר הענין של בושת משפחה, שהוא שומא שהטילה התורה על המבייש לפי הבושת שנעשה למשפחה עי”ז, ומ”מ אין הממון הולך למשפחה, או שהוא בצירוף ביוש בני משפחתו.

וז”ל האילת השחר הנ”ל, משום בושת משפחה, ובתוס’ בכתובות דף ס”ו ע”א ד”ה עני מבואר דרק בעני בן טובים יש זילותא לכל המשפחה, שעליהם מוטל לשומרו, אמנם נראה דלק”מ דכאן הא לא איירינן שלהם יתחייב בושת דודאי דחיוב הבושת הוא להמבוייש הישן, אלא דמה זה נקרא בושת שהתורה חייבה היינו אם יש בושת להמשפחה, והנה בודאי שאם להמבוייש זה אינו בושת אלא רק להמשפחה, אין חיוב בושת, אבל בישן שבעצם יש כאן בזיון להישן אלא דאינו יודע על זה הוא דאמרינן כיון דלהמשפחה הוי בושת מיהא חייב בושת להישן שמת וירשוהו יורשיו, ושומת הבושת תצטרך להיות להישן כמה כסף הי’ לוקח שיביישוהו בלי שידע, דהא החיוב הוא אליו והשומא מוכרחה להיות אליו.

{מכאן זו היא שיטה אחרת.

} או דאפשר דכמה כסף הי’ נותנים בני משפחתו להצילו מבושת הזה וישפיע אם הם עשירים וכדומה לענין בושתו וכך מסתבר יותר דבקטן ג”כ אמרינן בגמ’ דשייך בושת אם משום בושת דבני משפחה אע”ג דשם לא שייך אחרת וכמש”נ לקמן.

והנה בקטן יש לעיין דנהי דבני משפחתו יש להם בושת אבל הוא לפי דעתו אינו מתבייש א”כ יש סברא דלא שייך שיתחייבו אליו בושת כלל, ויש סברא לומר דכיון דזה שאינו מתבייש אינו משום דלא איכפת לי’ אלא משום דאינו מבין, ובעצם יש בושת, והשומא לפי”ז תצטרך להיות דאומדין כמה בני משפחתו הי’ נותנים להצילו מבושת דזהו בושתו האמיתי וזה נותנים להקטן ושייך לחייבו על שביישו אותו.

והנה בגמ’ חזינן דאם משום בושת דבני משפחה חייבין בושת אף לקטן דמכלים לי’ ואינו נכלם והרמב”ם פסק בפ”ג מהל’ חובל הל’ ג’ דאין גובין מזה שבייש ישן ומת ואם תפס אין מוציאין ובקטן דלא נכלם פטור לגמרי, ועי’ בלח”מ.

ואף אנו נוכל לומר לפי דרכו דבאמת יש סברא לחלק אלא דהגמ’ אומרת דבשלמא אם בושת דבני משפחה נוכל לומר דגם בקטן שייך ענין כזה דקטן מיקרי כאילו נעשה בו בושת ושייך חיובים להקטן ואע”ג דזה שאני מישן מ”מ נוכל לומר כן אבל אם רק בושת דידי’ בעינן הא קטן אין לו בושת אבל לפי המסקנא דקטן דאינו נכלם פטור נשארת הבעיא דנהי דבקטן פטור משום דלא שייך לומר דנעשה בו דבר המביישו דלפי דעתו שאינו מבין הבושה זה באמת אינו בושה בשבילו אע”ג דיש בושה להמשפחה משא”כ בישן דנעשה בו דבר המביישו דההבחנה היא כמה בושת יש לו הוא ע”י משפחתו.

והנה לפי הטעם דזילותא יהא הספק אפילו אם לא נודע לבני משפחתו אם מצד הדין חייב בושת ואז הי’ מחויב לשלם להיורש, ולהרמב”ם בפ”ה הל’ ח’ דבושת חייב עפ”י עצמו דיש כאן בושת ע”י הודאתו ג”כ הא יש זילותא בזה כשמודה בפני’ ב”ר, ולפי הטעם דבושת דבני משפחה, ולפי מה שנתבאר, נמצא דצריך שנעשה בו בושת וזילותא, אלא דהחיוב הוא בצירוף דבני משפחתו נתביישו, והחיוב הוא אליו כמבואר בפשיטות בגמ’ כתובות דף ס”ו דאין חייב בושת להקרובים בכל גווני, אמנם אמרו לי שבחידושי הנצי”ב מרומי שדה כתב דבושת משפחה יתנו רק לאביו וצ”ע, עכ”ל מרן שליט”א.

ובאמת לפי דבריו יתכן דמיושב ג”כ הקושיא השניה ששאלתם, מכיון שבאמת הבושת אינו כלל ממון שהוא חייב לבני המשפחה אלא שומא בעלמא ששמין אם באמת בני המשפחה היו מתביישין עבורו, וזה לא שייך בכל מצב שיתביישו עבורו.

אכן מ”מ גם לשיטת הנצי”ב אין הקושיא האחרונה קשה כ”כ על שיטתו, דהא קי”ל כל מידות חכמים כן במ’ סאה הוא טובל ובמ’ סאה פחות קורטוב אינו יכול לטבול בהן, וע”ז אמרינן לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, ששיערו חכמים מהו בושת שיכולין בני משפחה לתבוע ע”ז ומהו השיעור של דמי בושת שא”א לתבוע בזה, והיכא דלא אתמר לא אתמר ואין הדבר מסור אלא לחכמים, ואפשר להוסיף עוד דסברא הוא מסתמא לא חייבה התורה דמי בושת על משפחה דאל”כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל מה שיבייש את חבירו יצטרך לשלם לכל בני משפחתו, וגם כ”א שעשה מעשה משונה המבייש את העושהו יצטרך לשלם לכל בני משפחתו דמי בושת, וע”כ לא ע”ז כוונת התורה בתשלומי בושת, עי’ כתובות ס”ו ב’, אלא רק מאי דס”ד בגמ’ לחייב תשלומי בושת היינו מה שהתורה חייבה לשלם בושת בסתם אדם, ורק שכעת האדם הזה אינו בר בושת, ע”ז ס”ד שיתחייב לשלם דמי בושת של שאר כל אדם וזהו מצד מה שחייב לבני משפחתו על מה שהוא מביישם, אבל יותר מכך א”א לחייב אדם על בושתו.

[והנה כל מה שכתבתי שאין סברא שיצטרכו לשלם דמי בושת על בושת משפחה הוא רק בענין תשלומי בושת, אבל מצד עצם חובותיו כלפי בני משפחת המתבייש, וכן זכות תביעה שיש לבני המשפחה שלא יביישהו שעי”ז הם מתביישים, זהו דין אחר, ועי’ בפ”ק דכתובות].

ועוד יש שהוסיפו לבאר: הא פשיטא דהמעשה המחייב הוא מה שבייש את הישן, וכל ספיקת הגמרא הוא, האם יש להחשיב את המעשה הזה כמעשה ביוש, היות והתוצאה שלו איננה כלפי אותו אדם, אלא כלפי אחרים, אבל גם אם ננקוט שבושת משפחה הוי ביוש, אין זה אלא סיבה להחשיב את מה שפגע בישן עצמו כמעשה ביוש, לפיכך, חיוב התשלומין הוא לישן עצמו [ולבני משפחתו – רק מדין ירושה].

ושפיר הוי מבייש בגופו ולא מבייש בדברים.

וראיתי עוד שכתב ברשימות שיעורים (סולובייצ’יק) מסכת בבא קמא דף פ”ו ב’ וז”ל, בכל מקרה של בושת יש מחייב של בושת המשפחה, אלא שהחיוב של המתבייש עצמו עדיף, וחיוב תשלומין בשבילו מפקיע את זכות המשפחה.

ולפי’ בעלמא כשמשלמים להמתבייש את בושתו אין לבני המשפחה זכות להשתלם עבור בושתם.

מאידך כשהמתבייש מת ואינו מחייב תשלומי בושת לו אז שפיר אפשר לחייב משום בושת המשפחה, ומשלם להם את בושתם {והמשך דבריו: אמנם בנוגע לבושת הנערה כתב הרמב”ם (פ”ב מהל’ נערה בתולה הל”ד – ה’) וז”ל כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה עניה בזויה כו’ ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם עכ”ל.

אליבא דהרמב”ם שמין את בושת הנערה כפי בושת המשפחה.

ואילו בבושת דעלמא לא שמין כפי בושת המשפחה אלא רק כפי בושת המתבייש עצמו, דכ”כ הרמב”ם (פ”ג מהל’ חובל הל”א) וז”ל כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו זה הקל בשתו מרובה עכ”ל.

והביאור בזה הוא שבבושת הנערה כיון שהשתלומין לאביה, אבי הנערה הוי עיקר המחייב, ולפי’ בכל אופן שמין את הבושת גם כפי בושת האב שהוא משפחתה וגם כפי בושתה.

מאידך בבושת דעלמא, במקום שהמתבייש בעצמו הוי המחייב, המחייב של המשפחה פקע, ומשו”ה שמין את הבושת רק כפי בושתו ולא כפי בושת המשפחה עכ”ל.

} , עכ”ל.

סיכום ועיקרי הדברים:
דעת הנצי”ב דבאמת הכסף הולך לאב שהוא המתבייש, ודעת האיה”ש שהכסף הולך למתבייש עצמו ורק שהבושה מתבטאת כאן מצד בושתם של בני המשפחה, [ולפי צד אחד השומא גם כן ע”פ שומת בושתם של בני המשפחה ולא ע”פ שומת בושתו של הנפגע], באופן שהאדם הנפגע אין לו האפשרות להכיל את בושתה או שאינו מבין אותה, באופן כזה שמין הדבר ע”פ בני המשפחה עיין לעיל, דעה שלישית היא ביאור הרשימות שיעורים הנ”ל דבאמת בכל בושת יש זכות לבני המשפחה אלא שזכותו של המתבייש עצמו עדיפא מהם, משא”כ היכן שאין המתבייש עצמו יכול לקבל הבושה בזה חוזרת זכותם.

קרא פחות

התורהחרשירושהכסףמשפחהקטןקידושיןשוטהתניאתשובהתשלומין
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

שאלה מאאמו”ר שליט”א {כתוב בויקרא פרק ט (ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: (י) וְאֶת ...קרא עוד

שאלה מאאמו”ר שליט”א
{כתוב בויקרא פרק ט (ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: (י) וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: (יא) וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
מי הוציא ושרף את זה? שמא תאמר אהרן ובניו הרי זה מטמא ואיך ימשיכו לעשות שאר העבודה חשבתי אולי אחרי שיפרקו את המשכן וכו’ אלא שמיום שמיני והלאה כבר לא פירקו את המשכן יותר ושמא עשו זאת מיד לפני השקיעה וטבלו ונטהרו מיד.

}
תשובה
לכבוד אאמו”ר הגאון שליט”א
י”ח אדר ב’ ע”ו
ע”ד מה שהקשה בענין שריפת החטאת דמילואים חוץ למחנה דמטמאה בגדים, אפש”ל דהנה מנ”ל שכל חטאת הנשרפת מטמאה בגדים, די”ל שרק חטאת פנימית, אבל חטאת חיצונה לא, והנה גרסי’ בזבחים פ”ג א’, ממשמע שנאמר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם (אל אהל מועד) לכפר בקודש מה ת”ל והשורף מה תלמוד לומר והשורף לגופיה איצטריך אלא מה ת”ל חטאת חטאת לפי שלא למדנו אלא לפר ושעיר של יום הכפורים שנשרפין אבית הדשן מטמאין בגדים שאר נשרפין מנין ת”ל חטאת חטאת דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת שאין תלמוד לומר לכפר מה תלמוד לומר לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים עכ”ל הגמ’ שם, ולכאורה מריבויא משמע דה”ה כל שאר חטאות ג”כ, דלא מפליג שם בין החטאות, אכן אפשר דדוקא חטאת פנימית קאמר, דהרי הפסוק ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת מיירי בפר ושעיר של יוה”כ, ונזכר שם אשר הובא את דמם לכפר בקדש, ואפשר א”כ דלא מיירי אלא בחטאות אשר הובא את דמם לכפר בפנים ממש, והא דלא ממעט להו בהדיא משום דבקדשי דורות מיהא לא אשכחן שתהיה חטאת נשרפת שאינה חטאת פנימית, שלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו כדפרש”י עה”ת כאן (ועיין רא”ם כאן ובפ’ העלותך ח’ ח’ וחזקוני כאן וגו”א תצוה כ”ט י”ד).

ויתכן שיש לדייק כן מלשון הרי”ד בפסקיו בזבחים שם שכתב, מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר, פי’ בפר ושעיר שליום הכיפורים כת’, והתם בשכיפר הכת’ מדבר, דהא שריפה בתר כפרה היא, ואף כאן בשכיפר הכת’ מדבר עכ”ל, א”כ לא יליף דמיירי בשכיפר משום דכתיב לכפר בקדש אלא משום דקרא מיירי בכה”ג דלאחר כפרה, א”כ י”ל דמההיא גופא ילפינן דוקא דומיא דהתם שהיה בפנים.

וגם למאן דדריש לה התם מואת פר החטאת וגו’ ג”כ הרי נאמר מיד בתר הך קרא ג”כ דמיירי בהכניס דמן לפנים.

וז”ל רש”י שם, משום דהובא את דמה לכפר למדנו שכל הפנימים השורפם מטמא בגדים שלא היה לו לכתוב ואשר הובא וגו’ אלא ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו’ עכ”ל.

ומבואר ג”כ בלשונו שהזכיר חטאות הפנימיות.

ובעצם יעויין עוד בחשבון שם בגמ’ דאיכא מאן דיליף לה מהך קרא מילתא אחרינא גבי חטאת שנכנס לכפר מדכתיב לכפר, דמיירי בדם הנכנס לפנים, א”כ מדידיה נשמע לדר”מ דמיירי בכפרה בפנים דוקא, ומדר”מ נשמע לרבנן דעד כאן לא אשכחן דפליגי בהא מילתא.

וכמו”כ מנ”ל שזר אינו יכול לשרוף את החטאות הנשרפות, כדאיתא בירושלמי יומא פ”ו ה”ו, וכ”כ הר”מ פ”ז ממעה”ק ה”ה, ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה עכ”ל (ראה גם משך חכמה ר”פ חוקת י”ט ה’).

וגם הנה אצ”ל שא”צ בגדי כהונה לשריפת הפרה, וכן מבואר ג”כ בדברי הר”ש פ”ח דפרה מ”ג שכתב, ובערוך פי’ בערוך רדם דערום העסוק בפרה וערום המשלח את השעיר וערום האוכל נבלת עוף טהור כולן טהורין ואם הם לבושין נטמאו והיינו שהאדם אומר לבגדיו מטמאיך לא טימאוני, ודבר תימה מנא ליה הא, עכ”ל הר”ש.

וראיתי דבר חידוש בחידושי הגרש”ר הירש עה”ת שכתב וז”ל, אף על פי שהיתה זו חטאת חיצונית, היו נוהגים בה כדין פר כהן משיח: בשרה לא נאכל, אלא נשרף מחוץ למחנה.

כי עדיין לא היה כהן בעולם, הראוי לאכול חטאת; אלא רק כתוצאה מעשיית החטאת הזאת יעמוד כהן הראוי לכך.

כך היו נוהגים גם בחטאת של ימי המילואים, מאותה סיבה עצמה עכ”ל.

עכ”פ חזינן מדבריו שגם זר היה יכול לשרוף חטאת זו, דאת”ל שרק כהן יכול לשרוף חטאת זו כדין אכילה שרק כהן יכול לאכול א”כ מאי אולמיה דשריפה מדאכילה, אף שיש לחלק קצת ביניהם.

מיהו על עיקר קושיית כת”ר שליט”א י”ל עוד באופן ג’ לפ”ד הערוך הנ”ל שאין טומאת בגדין בשריפת פרה ופרים אא”כ הוא לבוש, א”כ י”ל דמיירי בשורף ערום, דאי איתא שהיה צריך אהרן לשרפו והיה מטמא בגדים, א”כ הרי ע”כ כך צריך לעשות כיון שא”א לשמור על טהרתו רק באופן הזה, אבל א”צ לזה וכנ”ל.

ומ”מ אין צריך להיות ערום ממש, אלא סגי באם לא ילבש אלא בגדים שאינם מקבלין טומאה.

הרי בס”ה ג’ אופנים לתרץ זה, וב’ האופנים הראשונים עיקר שא”צ כהן בהוצאת ושריפת פרים ושאין טומאת בגדים לכאורה בחטאת זו, אכן מל’ המקראות לכאורה נראה שעכ”פ כאן אהרן היה השורף עי”ש, ולכך י”ל דמ”מ לא נטמא וכנ”ל, והתירוץ השלישי הוא בדרך לימוד ע”ד אם תמצי לומר.

קרא פחות

משיחתשובה
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

לכבוד הג”ר אריה פוכטונגר שליט”א {ע”ד מה שהקשיתם ע”ד החזקוני ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק יד אל תונו איש את אחיו למכור אחוזת קרקע יותר משוויה לפי שהיא חוזרת ביובל אבל אם אינה חוזרת ביובל אין בה אונאה לפי ...קרא עוד

לכבוד הג”ר אריה פוכטונגר שליט”א
{ע”ד מה שהקשיתם ע”ד החזקוני ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק יד אל תונו איש את אחיו למכור אחוזת קרקע יותר משוויה לפי שהיא חוזרת ביובל אבל אם אינה חוזרת ביובל אין בה אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות ע”כ.

דהא קי”ל בב”מ נ”ו ב’ דאין אונאה לשכירות.

}
הנה ראשית כל הביא כת”ר את דברי התוספות שם שכתבו, והאי ביומיה מכירה הוא – תימה דבפ’ קמא דע”ז (דף ט”ו א’) מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי”ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות ע”כ.

א”כ י”ל דזהו גזה”כ בשכירות ולא מצד דגם מכירה לזמן אינו בכלל אונאה.

אכן לכאורה אפ”ל עוד, דהאונאה הנזכרת בדברי החזקוני כאן היא אונאה דשייכא בכל גוני בתורת רמאות, כיון שאין החסרון כאן מצד מה שמוכר הקרקע יתר על שוויו, אלא מצד שמרמה שמוכר דבר שעתיד להפקע ממנו, כשאין יודע כלל הקונה שעתיד להפקע ממנו, או שיודע שעתיד להפקע רק שאינו יודע שהוא קרוב, הלכך אמר הכתוב אל תונו, ואע”ג שהוא קרקע, דלא גרע זה מכל שאר רמאות שאסור, ודוקא במטעה במחיר הקרקע לא שייכא אונאה מכיון שקרקע יכול להיות שוה יותר ממה שהוא.

קרא פחות

אונאהידשכירות
נשאל: י׳ בסיון תשפ״דב:

נראה דמותר לו בכל גוני, דהרי ברמב”ם פ”ג מהל’ נזירות כ’ דמותר לנזיר שמשון להיטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה, ומסתמא משמע דאותם המתים שאמרנו שנזיר סתמא אסור לו להיטמאות להם לנזיר שמשון מותר, וזה כולל את כל המתים. והנה ...קרא עוד

נראה דמותר לו בכל גוני, דהרי ברמב”ם פ”ג מהל’ נזירות כ’ דמותר לנזיר שמשון להיטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה, ומסתמא משמע דאותם המתים שאמרנו שנזיר סתמא אסור לו להיטמאות להם לנזיר שמשון מותר, וזה כולל את כל המתים.

והנה בגמ’ בנזיר דף ד’ סע”ב אמרי’ למסקנא דגמרא גמירי לה ששמשון נטמא למתים, ומצינו ג’ פירושים במפרשים בכוונת דברי הגמ’.

א) גמרא גמירי לה ששמשון נטמא למתים במקרה המבואר בגמ’ שם, דהיינו במה שנלחם בפלשתים.
(עי’ תוס’ ומאירי שם).

ב) גמרא גמירי לה שמותר לנזיר שמשון להיטמא למתים.
(עי’ שו”ת מהרי”ט ח”ב סי’ כד, ובספר המפתח שציינתי באות הבא)

ג) גמרא גמירי לה ששמשון היה נוהג היתר בטומאת מתים.
(עי’ רמב”ם הנ”ל וראה במהרי”ץ חיות על הסוגי’ וע”ע בפה”מ להרמב”ם ובפי’ הרע”ב, ועי’ בספר המפתח במקורות שהובאו שם האם מש”כ הרמב”ם ודבר זה הלכה מפי הקבלה כולל כל דין נזירות שמשון או רק שמותר לו להיטמא למתים).

ויש להקשות על הפירוש הראשון והשני, דהרי לשון הברייתא הוא שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים וע”ז שאלו היכא אשכחן וכו’ אילימא מדכתיב וכו’, אלא גמרא גמירי לה, ומשמע דגמרא גמירי לה הוא תירוץ חדש על היכן מצינו שנטמא שמעון למתים, ולפי פירוש הראשון הרי גמרא גמירי לה לא בא לומר תירוץ ישר על שאלת הגמ’ על הברייתא אלא על שאלת הגמ’ קודם לכן ודילמא גוססין שוינן.

ולפי הפירוש השני נמצא דתירוץ הגמ’ אלא גמרא גמירי לה כלל לא בא ליישב על מה ששאלנו מנא לן ששמשון נטמא למתים, דהרי על הברייתא קיימינן שנזכר שם ששמשון נטמא למתים.

ובדוחק יש ליישב הפירוש הראשון דמה שדחק אותם לומר דבא לתרץ על הקושי’ דדילמא גוססין שוינן, הוא משום דמסתבר דהגמרא גמירי לה בא לפרש הפסוק ועל זה קאי שכן מצינו ר”ל שכך מצינו בפסוקים לפי מה שנתבאר מההלכה, ולפ”ז נמצא דההלכה לא באה לומר מה היו דיניו של שמשון אלא רק לבאר הפסוקים, ומכח זה אנו למדין מה היו דיניו של שמשון.

והטעם שלא רצו לפרש כהפירוש השלישי הוא משום דלפי הפירוש השלישי נמצא שהגמרא גמירי לה הוא עצם ההלכה שלמדנו על דיניו של שמשון שהיה מותר להיטמא למתים, והרי לא קאמר ר’ יהודה בברייתא אלא שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים, ר”ל שממה שנהג שמשון כן למדנו הדין כן מסברא, ולא שמעיקרא כך למדנו שמותר לנזיר שמשון להיטמא למתים.

עכ”פ לפי הפירוש השני והשלישי זה ודאי שנאמר בזה שמותר לנזיר שמשון להיטמא לכל מת, וגם לפי הפירוש הראשון מסתימת הדברים שהותר לו להיטמא למתים משמע לכל מתים שנזיר אחר אסור להיטמא להם.

קרא פחות
נשאל: כ״ח באייר תשפ״דב:

אילם לא נזכר במומים לא של אדם ולא של בהמה לא במשנה ובגמ’ ולא ברמב”ם, ואדרבה נזכר בסוגיות בבכורות מ ע”א ...קרא עוד

אילם לא נזכר במומים לא של אדם ולא של בהמה לא במשנה ובגמ’ ולא ברמב”ם, ואדרבה נזכר בסוגיות בבכורות מ ע”א וקידושין כה ע”א פלוגתא לגבי ניטל הלשון ובפרטי הדינים שם מוכח שהנידון רק מצד צורת הלשון שניטלה ולא מצד שאינו יכול לדבר, (חדא ממה שלפי משנה ראשונה ניטל רוב המדבר כשר עד שינטל רוב הלשון אע”פ שכבר אינו יכול לדבר עכשיו, ועוד דגם לפי משנה אחרונה מסתבר דהרי גם קודם שניטל רוב המדבר יתכן שלא יוכל לדבר, והרי לא תלו הדבר כלל באם יכול לדבר או לא), ומבואר שמי שאינו יכול לדבר אינו בעל מום.

וצע”ג דהרי מבואר בסוגיא בפ”ק דקידושין כה ע”א לדעת רבי (שכמותו פסק הרמב”ם בפ”ז מהל’ ביאת מקדש) שטעם מה שנחתך הלשון באופן הנ”ל חשיב בעל מום הוא משום שהלשון נחשב מומין שבגלוי, וממילא יל”ע על מה שאמרנו שאילם אינו בעל מום אע”ג דודאי יש כאן כחישותא בלשונו, וק’ מ”ט כחישותא בלבד בלשון אינו מום, דהרי לענין שולט בשתי ידיו מבואר דטעם הפסול לרבנן הוא משום כחישותא דאתחלא בימין כמ”ש בספ”ז דבכורות מה ע”ב, וכן לגבי עינים מצינו שכחישותא הוא פסול כדמשמע שם מד ע”א לענין סני שמש עי”ש (ואולם יעוי’ שם כל מחמת כהיותא וכו’ והיה מקום לפרש דאפי’ כהיותא מעט אולם הר”ג שם פי’ שאינו רואה כלל וכן ברש”י שם לפי גי’ השטמ”ק, ואולי הכי קאמר דאי הוה כתיב רק איש הוה ילפי’ רק כהיותא, אבל צ”ע דכחישותא במעט לא נזכר שם בשאר הפסוקים שהביא אלא רק מומין שיש להם איזה היכר באיזה אופן כמו מחסריתא מבלבליתא ומשניותא), ומבואר דכחישותא בלבד במקום גלוי הוא נחשב מומין שבגלוי, וממילא מכיון שכחישותא הוא נחשב גלוי ולשון לדידן שהוא מקום גלוי כשי’ רבי, א”כ למה כחישותא בלשון בלבד לא יהיה מום.

ונראה דהיישוב בזה הוא לפמ”ש ברפ”ו דבכורות לז ע”א לגבי חיטיו הפנימיות שנעקרו הו”ל מום ולא שנפגמו, דאין זה “דבר רע” כלשה”כ, ומבואר שם ע”פ פרש”י דכיון שפגימה בלבד אינו ניכר מכיון שאינו גלוי  ממילא אינו דבר רע, ומבואר מזה שדבר שהוא מכוסה, רק בהיכר גמור ייחשב מום, דבחיטיו החיצונות אפי’ אם רק נפגמו כבר מום כמבואר שם.

ואולי בחולשא בלשון גרע מחיטיו החיצונות שנפגמו ולהכי רק בניטל רוב המדבר שבלשונו הו”ל מום שאז ניכר המום.

ובזה מבואר עוד למה בלשון שנפגם אינו מום עד שניטל רוב המדבר שבלשונו, ואילו לגבי אוזן שנפגמה כבר הו”ל מום כמ”ש לז ע”א נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור, מכיון שאוזן הוא גלוי לגמרי ולכך אפי’ פגם קטן כבר הו”ל מום, ומ”מ לענין עור אינו מום גם באזנו דהדרא בריא כדפרש”י שם.

אבל בחשבון הוא צ”ע דלמה לשון שנפגם באופן משמעותי דלא הדרא בריא ועדיין לא ניטל רוב המדבר, הוא קל יותר מחיטיו החיצונות שנפגמו, ואולי מכיון שחיטיו יש להם צורה קבועה ניכר הפגם יותר משא”כ לשון.

אבל עדיין צ”ע דבקידושין שם משמע דמדמה דיני לשון דמומין לשאר דינים אם נחשב גלוי או לא, דקאמר שנחלקו התנאים גם לענין הזאה אם חשיב הלשון מגולה או לא, (וגם בדברים שם שלשון דינו חלוק אפשר שהוא רק מחמת גזה”כ כמבואר שם), והרי לפי מה שנתבאר נחשב גלוי רק בהיכר גמור, וצ”ל דגם הדברים שם נחשבים היכר גמור דבהזאה שנפלה על לשונו חשיב היכר גמור למאן דסבר שבחיתוך לשון דינו כהיכר, או דלא בכל דבר בעי’ היכר גמור אלא רק במום דכתיב ביה כל דבר רע כדפרש”י הנ”ל ברפ”ז דבכורות לז ריש ע”ב ד”ה מום רע.

ועי’ עוד מש”כ בשו”ת עונג יו”ט סי’ ד’, ובמה שדן שם בדין רוח קצרית מה גדרו במום, מאחר שיש צד שפסולו מדין שוטה לכך לא הזכרתי לעיל דבר זה יחד עם הנידונים על הגדרת מום דחולשא.

ולמעשה כהן אילם אינו יכול לעבוד בבהמ”ק דאילם אינו יכול לברך כמ”ש במתני’ פ”ק דתרומות וכך פסק השו”ע בהל’ חלה, וגם אם יכול להניע בשפתיו ואפי’ אם נימא דיוצא בזה בברכה בדיעבד ובתשובה אחרת הרחבתי בזה אם דינו כמדבר שאינו משמיע לאזנו או גרוע יותר (בתשובה לגבי אילם בקריאה”ת וכן בתשובה לגבי ספיה”ע באילם), אבל לכתחילה לא.

ולענין אם יכול הכהן להקריב קרבן של עצמו בבהמ”ק או שגם בזה יצטרך להביא לכהן אחר שיכול לברך, יעוי’ בנו”כ השו”ע מה הדין בהפרשת חלת האילם האם בזה הוא מותר להפריש לעצמו אף שאין יכול לברך או שגם בזה צריך להביא לאחר.

ויש לציין בזה למה שאמרו חז”ל שלעתיד לבוא כל בעלי מומין יתרפאו, ולענין זה כל מום יתרפא גם אלמין אף אם נימא דאילם אין דינו כבעל מום, לפי שכך אי’ בחז”ל להדיא שגם אלמים יוכלו לדבר ומייתי לה מקרא אז ידלג כאיל פיסח ותרון לשון אילם, וגם מרע”ה שהיה כבד פה וכבד לשון נתרפא מזה כמבואר במדה”ג ובעוד אחרונים, רק דבמדה”ג יש לפרש שנתרפא קודם מ”ת.

קרא פחות
חלהכבדמשנהעורקטןשוטה
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

במס’ ברכות דף לז ע”ב, היה עומד ומקריב מנחות ברושלים אומר ברוך שהחינו, ושאלו שהרי אם מיירי בכהן חדש א”כ הרי כבר הקריב מנחת חביתין איך יברך שהחינו.תשובה ז”ל חידושי הרשב”א שם, היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו. ...קרא עוד

במס’ ברכות דף לז ע”ב, היה עומד ומקריב מנחות ברושלים אומר ברוך שהחינו, ושאלו שהרי אם מיירי בכהן חדש א”כ הרי כבר הקריב מנחת חביתין איך יברך שהחינו.

תשובה
ז”ל חידושי הרשב”א שם, היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו.

יש מי שפי’ דמיירי במנחות שמתנדבין שאין רגילות להתנדב מנחות תדיר, ואינו נראה דמנחות שייכי טובא, ורש”י ז”ל פירש במנחות דמיירי בישראל שלא הקריב נדבות מימיו והקשו עליו בתוספות דלישנא דהיה עומד ומקריב לא משמע אישראל אלא אכהן, וכן משמע לישנא דנטלן ואכלן, ועוד פירש הוא ז”ל שם דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה שנה זו, ובתוספות פי’ דלעולם בכל מנחות שמקריב מברך כן, וכן בכל זבחים כמו ששנו שם בתוספתא וכן היא כאן בירושלמי וטעמא לפי שהיו שם עשרים וארבע משמרות ואין מתחדשות יותר משתי פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו עכ”ל.

ובתוספות הרא”ש שם כתב וז”ל, היה עומד ומקריב מנחות וכו’.

פרש”י בישראל שלא הקריב מנחה מימיו, ולישנא דהיה עומד משמע דאכהן קאי וכן נטלן לאכלן, ועוד פרש”י במנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה כל אותה שנה, ולא נהירא דאי איירי בהכי היה לו לתנא לפרש, הילכך נראה דבכל מנחה שכהן מקריב וכן כל זבח מברך שהחיינו וכן שנוי בתוספתא לפי שהיו שם כ”ד משמרות ומתחלפות פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו ע”כ.

קרא פחות

תשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה  א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו’, עיין מסורת הש”ס שציין לרש”י עירובין ה.  וז”ל רש”י שם, מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו.  וצע”ק בכוונת רש”י – האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם? ויש להעיר ...קרא עוד

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה 

א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו’, עיין מסורת הש”ס שציין לרש”י עירובין ה.

 וז”ל רש”י שם, מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו.

 וצע”ק בכוונת רש”י – האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם?

ויש להעיר על הגרי”ב מדוע לא ציין לרש”י גיטין נט: ד”ה נקטינן – מסורת מאבותינו.

ועוד יש להעיר מדוע לא כתב רש”י בגיטין מנהג מרבותינו.

 עוד יש להעיר מדוע רש”י פירש כן בדף נט ולא לעיל בדף לב: עוד ראיתי בספר אחד שהעיר דהנה אביי היה יתום (רש”י גיטין לד:), וא”כ אי אפשר שהיה לו מסורת מאבותיו וצ”ע בכל זה.

ואגב יש להעיר מדוע פעמים כתב הגמרא נקיטינן ופעמים נקטינן.

ב) רמב”ם פ”ו גירושין הכ”ג, אבל אם אמר גט זה אינו גט.

פסול הוא.

אינו מועיל.

אינו מתיר.

אינו משלח.

אינו מגרש.

חרס הוא.

לא אמר כלום.

שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן.

כמי שאומר על דבר “אסור” שהוא “מותר” או על דבר “הטמא” שהוא “טהור.

“

ויש להעיר בלשון רבינו דהול”ל “כמי שאומר על דבר מותר שהוא אסור או על דבר טהור שהוא טמא” דומיא דגט שאמר על גט כשר שהוא פסול.

ג) זבחים דף כב: טמא “פסול” כו’, יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל”ג תיבת פסול.

וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.

ועיין רש”י כג.

ד”ה כגון – כדתנן טמא פסול כו’, ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ”ע בזה.

החותם בכבוד גדול

שמואל דוד בערקאוייטש

***

תשובה

א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו’, עיין מסורת הש”ס שציין לרש”י עירובין ה.

וז”ל רש”י שם מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו.

וצע”ק בכוונת רש”י – האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם?

תשובה לכאורה שניהם.

ויש להעיר על הגרי”ב מדוע לא ציין לרש”י גיטין נט: ד”ה נקטינן – מסורת מאבותינו.

תשובה לכאורה ציין המקום המפורט יותר.

ועוד יש להעיר מדוע לא כתב רש”י בגיטין מנהג מרבותינו.

תשובה העיקר הוא המסורת, ורק במקום שכבר נזכר מסורת אפשר להזכיר דבר נוסף.

עוד יש להעיר מדוע רש”י פירש כן בדף נט ולא לעיל בדף לב:

תשובה איני יודע.

עוד ראיתי בספר אחד שהעיר דהנה אביי היה יתום (רש”י גיטין לד:), וא”כ אי אפשר שהיה לו מסורת מאבותיו וצ”ע בכל זה.

תשובה הכונה אבות האומה ולא גרע מגר, ומש”כ שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך ג”כ יכול להתקיים באבות האומה.

ואגב יש להעיר מדוע פעמים כתב הגמרא נקיטינן ופעמים נקטינן.

תשובה הוא חידוש לומר שיש בזה קפידא ויותר מסתבר שהוא כתיבת המעתיקים {וכתב אלי השואל שוב: יישר כח גדול על הכל, ובאמת ראיתי בספר הלכתא רבתא לשבתא שהעיר בחילוק בין נקיטינן ונקטינן ולא הבנתי דבריו.

} , ודבר ראשון צריך לראות הנ”י וכ”י בזה.

ב) רמב”ם פ”ו גירושין הכ”ג – אבל אם אמר גט זה אינו גט.

פסול הוא.

אינו מועיל.

אינו מתיר.

אינו משלח.

אינו מגרש.

חרס הוא.

לא אמר כלום.

שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן.

כמי שאומר על דבר “אסור” שהוא “מותר” או על דבר “הטמא” שהוא “טהור.

“

ויש להעיר בלשון רבינו דהול”ל “כמי שאומר על דבר מותר שהוא אסור או על דבר טהור שהוא טמא” דומיא דגט שאמר על גט כשר שהוא פסול.

תשובה ההערה עצמה נכונה וראויה לציון, ומ”מ דקדק הר”מ לכתוב דוקא כמ”ש, והטעם משום שהרמב”ם מחזר ובא להביא ראיה ממה שאין בכחו של האדם לומר, ולכן נשתמש באופן זה שבא להתיר את האסור ולטמא את הטהור שזה המקרה הברור יותר והמתיישב בנקל על הלב שאין בכח האדם לומר כן.

ג) זבחים דף כב: טמא “פסול” כו’, יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל”ג תיבת פסול.

וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.

ועיין רש”י כג.

ד”ה כגון – כדתנן טמא פסול כו’, ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ”ע בזה.

תשובה מומלץ לעיין בנוסחאות ישנות.

***

קרא פחות
גטגירושיןתשובה
נשאל: י״ב בתשרי תשפ״הב:

או”ח סי’ ע ס”ג הכונס וכו’ פטור מק”ש ג’ ימים וכו’ אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי וכו’, וצ”ע דממ”נ, אם אינו מכוון כל ימיו פטור שהרי מה יועיל אם יקרא, ואם מכוון כל ימיו פטור שהרי ...קרא עוד

או”ח סי’ ע ס”ג הכונס וכו’ פטור מק”ש ג’ ימים וכו’ אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי וכו’, וצ”ע דממ”נ, אם אינו מכוון כל ימיו פטור שהרי מה יועיל אם יקרא, ואם מכוון כל ימיו פטור שהרי המכוון כל ימיו פטור מפני שאינו יכול לכוון עכשיו וכמו שנתבאר בריש הסעיף, ובלאו הכי קשה למה כולנו קוראים ק”ש כיון דמשמע בשו”ע שכולם אין מכוונים.

ודוחק לומר דכ”ז הוא מדרבנן דהרי לכמה נפק”מ דינו כדאורייתא כגון לענין ספקות (בסי’ סז) ולענין מצוות צריכות כוונה לפוסקים שיש חילוק לענין זה בין דאורייתא לדרבנן.

וגם דוחק לתרץ לפי הצד בפמ”ג שהובא בבה”ל לעיל שכוונה בפסוק ראשון לעיכובא הוא אינו מדאורייתא, דא”כ תפשוט כצד זה, ובפרט דיש מקומות במשנ”ב שמשמע שלא תפס כן, כמו שציינתי בתשובה אחרת.

והיה מקום ליישב דמ”מ קריאתינו הוא משום שמחוייבים להתאמץ, אבל זה מיישב רק מנהגינו ולא דין חתן הנ”ל דוק ותשכח, ובלאו הכי הרי פסקו הפוסקים דמי שלא כיון באבות האידנא לא יחזור כיון דבלאו הכי לא יכוון, ודוחק לחלק בין דאורייתא דרבנן,  ולא משום שהחילוק אינו מסתבר לדינא אלא משום דכמה דיחוקים צריך לזה.

אלא הנראה [ומעין זה מטו משמיה דהחזו”א רק שכאן הוא בנוסח אחר ובתוספת דברים] דאין כוונת השו”ע שאנו אין מכוונים כלל ברמה שאין יוצא ידי חובה, אלא שגדר עוסק במצוה פטור מן המצוה אינו מצד אונס גרידא, אלא שעכשיו הוא עסוק בעבודת בוראו ומקיים רצון בוראו ואין מוטל עליו יותר מזה, ויש בזה גם קצת סברא שאין מטילין על אדם ב’ חיובים בפעם אחת (מעין טעמא דקרא של קלב”מ, רק שכאן הקודם קודם ולא הגדול כמו בקלב”מ), וממילא כל שנטרד מחמת המצוה שאינו יכול לקיים שניהם בלא טירדא בכל כה”ג הוא במצב של פטור גמור, ואע”ג דביכול לקיים שניהם אי’ בפוסקים שבזה אין עוסק במצוה פטור מן המצוה (ועי’ בתוס’ בהכנס), אבל אם נטרד מחמת זה לא, ולכן כשאינו יכול לכוון כמו שרגיל לכוון פטור מחמת שנטרד מחמת המצוה וחשיב כטירדא גמורה מה שעל ידי המצוה אינו יכול לכוון כרגילותו בק”ש, ולא חייבוהו לכוון שלא כדרכו, כיון שאין כאן הגדרות של אונס דטירדא בלבד פוטרת, והרי יש כאן טירדא.

אבל אם אינו רגיל לכוון כל הצורך אלא רק יוצא יד”ח המצווה על ידי כונה בסיסית (דלכו”ע כוונה בסיסית מהני גם להסוברים דקבלת עול מלכות שמים בלבד לא מהני וצריך פירוש המילות מ”מ סגי בפירוש המילות, והבאתי הפלוגתא הנ”ל בתשובה אחרת), בזה לא חשוב מוטרד כלל, כיון שזה יכול לקיים בקל על אף שמהרהר במצוה דלענין דבר כזה לא מקרי טרוד כיון שיכול לקיימו בקל.

קרא פחות
אורח חייםאףדרבנןיד
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

א) מה שהקשה כת”ר ע”ד המהרי”ל דיסקין שאפשר לטמאות מצורע על תנאי, [שאם לא ימצא ציפרים שאינן טריפות לא יחול טומאתו מעיקרא, ובזה מיישב מ”ט לא נקטו ילפותא זו בפ”ק דחולין חולין ללמד דאזלינן בתר רובא דציפרים שהן כשרות, דל”צ ...קרא עוד

א) מה שהקשה כת”ר ע”ד המהרי”ל דיסקין שאפשר לטמאות מצורע על תנאי, [שאם לא ימצא ציפרים שאינן טריפות לא יחול טומאתו מעיקרא, ובזה מיישב מ”ט לא נקטו ילפותא זו בפ”ק דחולין חולין ללמד דאזלינן בתר רובא דציפרים שהן כשרות, דל”צ לכך אם עשה תנאי], מדברי התו”כ (הוב”ד בר”ש פ”ה דנגעים מ”ד), לטהרו או לטמאו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק.

תשובה

מקופיא נ”ל כעת, דהנה המהריל”ד מיירי על תנאי בנגע שאינו ספק, והתו”כ לא אתא אלא למעט נגע שאנו מסופקים בדינו שלא ניתן לנו רשות לטמאו בכה”ג, אבל נגע שהוא ודאי טמא לטמאותו על תנאי מה חסרון יש בזה, אבל מה דצ”ע הוא איך באמת יהא מותר לו לטמאות נגע ודאי רק על ספק, מחשש שמא לא ימצא ציפרים, כיון שמן התורה צריך הוא לטמאותו כדין, וכמו שראיתי שעמד ע”ז כת”ר, וכמו”כ יש להעיר עוד דהנה תנאי זה שכתב המהריל”ד מהני רק למ”ד יש ברירה, וא”כ אכתי יל”ע קצת מ”ט אידך מ”ד לא הביא דרשא זו ללמד דאזלינן בתר רובא כיון דלדידיה לא שייך הך תירוצא.

וכמו”כ יל”ע עוד דבשלמא ציפרים ניחא, ומה שהמצורע כעת טהור ג”כ ניחא, אבל הרי כל שאר הקרבנות שיביא אח”כ הם חולין בעזרה, ובזה קי”ל דאין מועיל תנאי בקרבנות הללו.

ב) מה שהקשה עוד ע”ד המהריל”ד הנ”ל שכתב בדעת רמב”ם שהמצורע הנ”ל יוכל לגלח מספק, אף דיש כאן ספק בל תקיפו, [על הצד שמעולם לא נטמא אם הצפרים היו טריפה, שבאופן זה התנה שלא ייטמא מעיקרא], דס”ל להר”מ שמדאורייתא ספק דאורייתא לקולא, והקשה דהנה הרמב”ם לא מיירי באופן שהספק הוא כבר נגד חזקת איסור (עי’ ש”ש ש”א פ”א), וא”כ הרי כאן המצורע יש לו חזקת טהרה קודם שטמאהו הכהן, וממילא מצד החזקה אסור בבל תקיפו.

תשובה

הנה אמנם המהריל”ד מיירי קודם שנאמר דין רוב, וא”כ לא שייך כאן לומר שהרוב מתיר לגלח [להצד שרוב הצפרים כשרות וממילא חלה טומאתו לפי התנאי, וכעת חלה טהרתו, ומותר לגלח], ולכך א”א לומר כן, אבל עכ”פ אפשר דהוה פשיטא ליה להמהריל”ד דעכ”פ רוב מגרע את החזקה לשוויי פלגא ופלגא, ולהתיר לדעת הרמב”ם כדין ספק.

ומה דבעינן למילף בפ”ק דחולין הוא לשוויי רוב כודאי, אבל להוריד כח החזקה לשוויי עכ”פ כפלגא ופלגא זה היה אפשר כבר ללמוד מכאן ואולי ג”כ פשוט מסברא, ולא היה לי פנאי לעיין בזה כעת.

קרא פחות
התורהחלהטהרהכשרותתשובה
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

נתקשיתי, דבמשנה מסכת יומא פ”ב מ”ד מפורט סדרי הפייסות במקדש, וכתוב שם שישנם ארבע פייסות, והטעם שלא היו מפייסים בפעם אחת על כולם כתב הרע”ב במשנה ב’ (וכעי”ז בסוף משנה ג’) כדי להשמיע קול ארבע פעמים בעזרה, וזהו כבודו של ...קרא עוד

נתקשיתי, דבמשנה מסכת יומא פ”ב מ”ד מפורט סדרי הפייסות במקדש, וכתוב שם שישנם ארבע פייסות, והטעם שלא היו מפייסים בפעם אחת על כולם כתב הרע”ב במשנה ב’ (וכעי”ז בסוף משנה ג’) כדי להשמיע קול ארבע פעמים בעזרה, וזהו כבודו של מלך שנאמר וכו’.

ולפ”ז לענ”ד יש להקשות, שהרי להדיא במשנה ג’ מפורט בהפיס השני -בו היו זוכים י”ג כהנים וכל הי”ג הללו היו מפייסין בפעם אחת (וכן כתב הרע”ב שם להדיא) ולפי מה שנתבאר ברע”ב עצמו לעיל, היה יותר ראוי לכאו’ שעל כל עבודה היו צריכים להפיס שוב פעם פיס בפני עצמו משום ברוב עם וכו’ וא”כ מ”ט תימצתו כל י”ג הכהנים הללו לפיס אחד בלבד.

אודה לכם מאוד, וזכותכם גדולה למאוד.

חזקו ואמצו.

דוד ורטהיימר
תשובה
שאלתך נכונה, הנה ראשית מ”ש הרע”ב על מה שמפיסין וחוזרין ומפיסין אי”ז מ”ט מחלקין את הפייסות לד’ מיני פייסות, אלא מ”ט אין מפיסין את כל ד’ הפייסות במעמד אחד, ואין עושין את ד’ הפייסות במעמד אחד, ובגמ’ יומא כ”ד ב’ איתא, למה מפיסין, ומתמהינן למה מפיסין כדאמרן אלא למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אמר רבי יוחנן כדי להרגיש כל העזרה שנאמר (תהילים נה טו) אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, ופרש”י, כדאמרן.

שהיו באים לידי מחלוקת.

למה מפיסין וחוזרין ומפיסין.

למה נאספין לפייס ארבעה פעמים ביום כדתנן במתניתין יפיסו על כולן באסיפה ראשונה מי יזכה לזה ומי לזו.

להרגיש.

להשמיע קול המון עם רב כמה פעמים שהוא כבוד למלך שנאמר בבית אלהים וגו’ עכ”ל, וכן שם ל”ג ב’ הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וחוזרים ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה כולה, ופרש”י הניחא לר”ש בן לקיש דאמר אין הפסקתן אלא להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות בעזרה, ושם לא עסקינן בפיס כלל, אלא בהטבת הנרות, שאין הטבת הנרות מצד עצמן דבר המיועד להרגיש את העזרה, והנידון הוא כנ”ל מ”ט מחלקין בין זל”ז וכמו שכתב רש”י שם למה מתפרדין וחוזרין ונאספין.

והדברים ברורים למבין.

היוצא לפ”ז דאין הנידון מ”ט אין מפייסין בפ”א על כולן, וי”ל דעצם מה שאין מפיסין בפ”א על כולן הוא משום דלא אפשר, שהרי אי נימא דלא יפייסו אלא ג’ פייסות נמצא שיהיו עבודות בבהמ”ק שלא יוכרע מי ישמש בהן, כגון אם לא יפייסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד, וא”כ בעינן ד’ פייסות דוקא, ודוקא מידי דשייך באותה העבודה, כגון י”ג כהנים של התמיד, וכן העלאת האיברים או מחתה דקטורת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמ’ פ”ב דיומא, דבכל אלו שייך לעשות פיס א’ על עיקר הדבר ולייחס אל הזוכה את הטפל לפי הענין [כל חד כדאית ליה], אבל בב’ עבודות לא שייך לעשות פיס א’ על שניהן, וע”כ הוצרכו לעשות ג’ פייסות, וכמ”ש בגמ’ כ”ה ב’ דוקא מחתה וקטורת דחדא עבודה היא וכו’, וה”ה י”ג כהנים דתמיד דחדא עבודה היא לא חילקו מלכתחילה בפייסות.

ומ”מ היה מחלוקת בדבר מה שייך להטפיל ומה לא, דיש מעלה בקטורת מחד משום דמעתרא וכו’ [עי’ יומא כ”ה ב’], וכמו בכל התורה.

וא”כ מה שנקבעו ד’ פייסות הוא כנ”ל, ואחר שכבר נקבעו ד’ פייסות הנידון הוא רק מ”ט הפרידו ביניהם שפיזרו את הכהנים וחזרו וכינסום.

ויעויין עוד בגמ’ כ”ו א’ בכל הסוגי’ בחשבונות של ד’ פייסות לכל הדעות, דמבואר לכאורה מבין דברי הגמ’ שהיה להם קבלה קדומה לכאורה שיהיו ד’ פייסות, ויתכן שזה הוא ע”פ סוד כמו שמצינו בהרבה מקומות בתורה דברים כנגד מספר זה שהוא כנגד שם הויה [עיין במאמר החכמה להרמח”ל], וכמדומה שכבר נתעוררתי מזה בחידושיי עמ”ס יומא.

ומ”מ עיקר התירוץ הוא כמו שכתבתי לעיל.

ויה”ר שנזכה לכוין לאמתה של תורה, ושלא תצא תקלה מתח”י
והנני לצרף כאן מתוך חידושי יומא עם סגולה תשע”ד:
דף כ”ו סע”א, בתוס’ ד”ה ואי, תימה לי לימא דההוא תנא ס”ל דחוזרין ומפייסין לתמיד של בן הערבים.

ק”ל הא בסוגיין דלעיל (בעמ’ זה) מסקינן דלא אשכחן תנאי דפליגי בזה, ובשלמא בפיס דהעלאת איברים אע”ג דלא אשחן תנא דמפייס בתרוויהו, מ”מ בכל חד אשכחן פלוגתא משא”כ בזה, ולא מוקמינן בכה”ג כמ”ש התוס’ לעיל י”ז ב’ סד”ה והא, ועוד דא”כ קשיא לר’ יוחנן ולעיל דחקינן ומתרצינן ברייתות כי היכי דלא תקשי לר”י, וי”ל דר”י נמי מודה דלא נפיש פייסות וי”ל דה”ט דקאמר דאין מסיפין בין הערבים, ובהא כו”ע נמי מודו דאין מוסיפין על הפייסות כדמוכח לעיל אמר ר”ש ב”ר יצחק וכו’, וטעמא כמ”ש התוס’ כ”ה ב’ ד”ה ת”ש כי שום טעם יש שאין לפחות מד’ פייסות, וה”ה להוסיף (ועיין רמ”א או”ח סי’ רס”ג ס”א, כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות (אשר”י ומרדכי מס’ ר”ה ר”פ יום טוב) עכ”ל, וצע”ק), הלכך עדיף לן לאוקמי ברייתא דחמש באופן דשייך לתרץ דנימא דאין מוסיפין על הפייסות כדמתרץ רשבר”י לעיל, דלא נימא דס”ל דמוסיפין.

אבל אכתי לא אשכחן תנאי דפליגי בארבע וחמש כמ”ש בע”ב בתוס’ סוד”ה ההיא וגם יאפשר דפלוגתא דר”י וראבי לא שייך לזה כיון שטעם מחלוקתם דבעינן ד’ פייסות משא”כ הך תנא דס”ל חמש, אבל אי”ז מוכרח מיהו מה דס”ד כאן התוס’ וכך ס”ל בתירוצים הא’ דלתמיד מפיסין בה”ע ולהקטורת אין מפיסין בה”ע, לכאו’ הוא היפך סברת סוגיין דלעיל דלקטרת מפיסין אז וצ”ע.

________________________________________

וע”ז השיב השואל הנ”ל:
כבוד הגאון הרב סילבר שליט”א
ייש”כ על תשובתו המהירה והמפורטת וכו’.

אך עדין צ”ב לענ”ד מ”ט מחלקין הפיס לד’ פייסות, דהרי כמו שבפיס השני ג’ כהנים זוכים בו, מדוע א”א לומר שגם כל שאר הפייסות יעשו באותו הפיס, ואת”ל דדווקא הנך כיון דחדא עבודה היא וע”כ לא חילקוה מלכתחילה בפייסות, נימא גם בשאר העבודות (שהרי סו”ס יש איזה שייכות ביניהם- עכ”פ במשהו) ומ”ט הניח כת”ר שא”א להפיס על כולם בפ”א, וגם לא הבנתי מש”כ ‘נמצא שהיו עבודות בביהמ”ק שלא יוכרע מי ישמש בהן כגון אם לא יפיסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד וא”כ בעי’ ד’ פייסות דווקא’.

תודה רבה מאוד – דוד ורטהיימר

תשובה
קבלתי שוב מכתבו ומדבריו ניכר כי הוא מבקש האמת, ואכן אני רואה שלא ביארתי דיי הדברים בתשובה אמש, ואבא בזה עוד כאן לפי בקשתו.

הנה אותן העבודות שכללו אותם בפיס אחד, כגון שאר הכהנים של התמיד, או הכהן שזכה במחתת הקטרת ליתן לכהן המקטיר וכדו’ [או להעלות מהכבש למזבח, לכל מ”ד כדאית ליה], אינו שכל הזוכים בפיס זכו מצד מעשה הפיס, דבאמת רק אחד המיוחד זכה בפיס עצמו, והשאר זכו אם היו עומדין על ידו בזמן הפיס, או שהיה תלוי בבחירתו של אותו זה שזכה בפיס לתת למי שירצה, או שבעצם מי שזכה בפיס זכה גם בעבודה זו [לכל מ”ד כדאית ליה, עיין בגמ’ שם], אבל אה”נ שאר הכהנים לא היו כלולים בזכיית הפיס, ולכן לאור זאת במצב ואופן הרגיל לא ראו לכלול את כל הפייסות בפיס אחד, משום דבעינן שכולן יזכו מכח הפיס ממש שזהו הדרך למנוע מחלוקת באופן היותר ברור ומועיל, ורק במקום שהכל עבודה אחת ממש, בזה לא ראו חכמים לחלק את הפיסות.

ומה שכתבתי ‘נמצא שהיו עבודות בביהמ”ק שלא יוכרע מי ישמש בהן’ – היינו שהיה חשש למחלוקת בין הכהנים כנ”ל – ‘כגון אם לא יפיסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד’ – כיון דבעצם הזוכה בעבודת התמיד אינו שייך לעבודה אחרת דנימא שהכהן העומד על ידו יזכה עמו בתמיד, (ובפרט דבתמיד לא בעינן חדשים לבוא ולהפיס ובקטורת בעינן חדשים דוקא, וע”כ א”א לכוללן בפייסות) – ‘וא”כ בעי’ ד’ פייסות דווקא’, וכנ”ל כמשנ”ת.

קרא פחות

התורהיצחקכהניםמשנהקבלהתשובה
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

כתב הבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ובפרק כל שעה (לא:) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר”ן (ט: ד”ה א”ר חסדא) איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך ...קרא עוד

כתב הבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ובפרק כל שעה (לא:) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר”ן (ט: ד”ה א”ר חסדא) איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים (קידושין מט:) אבל רבינו כתב בסימן תל”ו שאם מחשב בלבו לבטל סגי וכן דעת רבינו ירוחם (נ”ה ח”א לח ע”ג) עכ”ל.

ומבואר דלא לכל הדברים נאמר דבשב”ל אינן דברים.

וכן בתרומה מהני מחשבה (ועי’ שו”ת רע”א מהדו”ק סי’ ל’).

ויתכן דלגבי כל מידי דכלפי שמיא לא חשו לומר דבשב”ל, כיון דכלפי שמיא לא שייך שלא נתבררה כונתו, משא”כ גבי קנינים שצריך חברת בנ”א והבנת בנ”א בשביל זה, ממילא לא שייך להקנות דברים מא’ לחבירו ע”פ הלב, ומ”מ מה דחייל כלפי שמיא כשאינו נוגע אלא כלפי שמיא, ורק בעקיפין היה נוגע לחבירו, בזה י”ל דלא פלגינן כ”כ והכל לפי הענין.

וכמו שכתב שם הבית יוסף בשם הר”ן (פסחים א.

ד”ה ומהו) בזה”ל, ותו דבגמרא (ז.

) אמרינן מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאינש לא מצי מפקיר ליה כהאי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע עכ”ל.

ומבואר דאע”ג דלסתם הפקר לא מהני ביטול כזה, מ”מ לביטול חמץ שמקיים בזה מצות השבתה מהני, ומה שכתב דמהני משום דעשאו הכתוב וכו’, לכאורה כדי להכשיר השבתה בלב עדיין צריך לבוא לזה למ”ש כאן, דאל”כ הרי דברים שבלב אינן דברים.

ויתכן שהוא גזה”כ כאן שמועיל דברים שבלב כמו שדרשו הל’ יחשב על מחשבה.

קרא פחות

אורח חייםהפקרחמץקידושין
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

מה שהקשה כ”ת ע”ד הירו’ פי”ב דשבת ה”ג, ‘א”ר אימי והקמות את המשכן כמשפטו (שמות כ”ו ל’), וכי יש משפט לעצים, אלא אי זהו קרש זכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום’ ע”כ. וצ”ב מהא דמצינו להיפך שהיו מפיסין על ...קרא עוד

מה שהקשה כ”ת ע”ד הירו’ פי”ב דשבת ה”ג, ‘א”ר אימי והקמות את המשכן כמשפטו (שמות כ”ו ל’), וכי יש משפט לעצים, אלא אי זהו קרש זכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום’ ע”כ.

וצ”ב מהא דמצינו להיפך שהיו מפיסין על העבודות, ואמרו בסוכה נ”ה ב’, שמי שהקריב פרים היום לא יקריב למחר, כדי שיזכה כ”א בענינים של קדושה, וא”כ בקרשים נמי נימא שאם עמד במסע זה בדרום יע”אח”כ בצפון, שכן יש יותר קדושה בצפון וכו’ (ערש”י מנחות צ”ט ב’ ד”ה המכניסין), עכ”ל השואל.

תשובה
לא הבנתי מ”ט עלה על דעתו לדמות בין זכויות של אנשים לזכויות של קרשים, דגבי אנשים זוהי זכות ממונית וכח תביעה, והתורה זיכתה להם כמ”ש חלק כחלק יאכלו וגו’, ולהכי כ”א צריך לזכות בכל הדברים, משא”כ בקרשים אי”ז דוקא זכות של תביעה, אף דמשמע שזוהי זכות מעין זו, אך מ”מ עיקר הכונה בזה הוא עבור קיום המצוה שיהא כ”א במקום המיועד עבורו מתחילה שלא לשנות המקום, ולא שיש לקרש כח תביעה דנימא שגם לקרש השני יהיה כח לתבוע לע”במקום שעמד קרש חבירו.

 

קרא פחות
תשובה