5802026_829

ב”ה
אור ט’ תמוז ה’תשפ”ו, פעיה”ק ירושלים תובב”א
למעכ”ת הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט”א
כ”ק אדמו”ר ד’תורת חכם’ ירושלים הגה”צ הרי”מ מארגענשטערן שליט”א מבקש לשאול קמיה רבותינו.

דהנה הראב”ד כ’ (נזירות ה’ ט”ו).
דמאחר דכולנו טמאי מתים בזמה”ז, שוב אין מניעה ואיסור שיטמאו הכהנים בזמה”ז.

והשאלה היא, כיצד באמת כולם טמאי מתים.

דהנה אדם שלא היה בבית רפואה בהיות שם ‘אזהרת כהנים’, ולא בבית הקברות, ולא נפטר ל”ע אדם בבניין מגוריו – ובעצם כל כהן השומר עצמו עפ”י תורה צריך להיות בהמעמד ומצב האמור, אם לאו שארעו אונס ונסתלק אדם בפתע בבניין מגוריו [שאם היה גוסס הרי מסתמא הזהירוהו שייצא] – אדם זה, מנין לנו שחזקתו שטמא בטומאת מת.

ואי אפשר לומר שנגע באדם שנגע במת, כי אז אינו אלא ראשון לטומאה ולא עדיף מטמא שרץ, ולא יתכן שאיננו מוזהר מטומאת מת ממש.

ולומר שנגע בחרב שהוא כחלל – הדבר שוב לא כ”כ מובן.

לראשונים דחרב כחלל דווקא במתכות מנא לן שנגע במתכות שנטמאו בעצמם במת.
[אף שזה שכיח קצת, כגון מפתח שהיה תחת אוהל המת וכו’, אבל האם כל כהן בכל גיל נגע במפתח שהיה מתחת אוהל המת.
ובחלק מהבתים יש כמה מפתחות, ובכלל, בבית של כהנים, הרי כל הזכרים נזהרים ממת (וילדים ונשים הולכים פחות ללוויות ובלווייה שאיננה דרגת קרבה ראשונה לא באים לבית הלוויות ונשים אינן נושאות את המיטה), ובכדי שהמפתח יטמא צריכים להיות באוהל המת ולא רק בלווייה, וצריכים שהאם והבנות שאינן מוזהרות תהיינה בלווייה ממש מתחת אוהל אחד עם הנפטר, ושהקטן יגע במפתח שהיה בשעת הלווייה, והאם כל אם ובת הולכת עם מפתח מתכת ללווייה, ובבית שיודעים הלכה היטב אולי צריכים לעשות את החשבון הנ”ל, דאם זה כל אופן ההיטמאות הרי אדרבא שיזהרו בזה (ויהיה כלל שלא נוגעים במפתח מתכת זר, ומתכת קבועה כמו ברזל השולחן הרי לא הייתה באוהל המת, ורוב המתכות אין סיבה לתלות שהיו באוהל המת), ואם יידעו הדינים היטב באמת יזהרו מזה ואינו כ”כ בקושי, והאם הראב”ד מדבר מאלו שאין יודעים הדין וטועים, שזה רחוק לכאורה].

ואם זה כלי שטף ג”כ, אז כבר יותר קשה להשמר.
(כי כל הבגדים נטמאים, וקשה שהכהן לא יגע בשום בגד ועץ שהיו פעם אחת מאז יצירתם תחת אוהל המת, למשל, הנוסע על ה”אוטובוס” והוא צפוף קצת נוגע כמה פעמים ביום בכל פעם בכמה אנשים שונים, והאם שום בגד שלהם לא היה פעם אחת בזמן קיומו תחת אוהל המת, והרי בכל לווייה יש מעל מאה איש בבית הלוויות, ועשרות מתחלפים בנשיאת המיטה, וישראלים נמצאים בבתי חולים, ומאחר שאינו כהן לא חייש לטומאת כהנים ונטמא, וכן מתחת לגשרים יש אוהל המת ומשכחת לה שייטמא מחברא קדישא המסיעים נפטר וכו’).

[וצ”ע שאולי אין צירוף ואומדנא אלא על כל בגד יש חזקת טהרה, ואולי הויא חזקה שלא נתבררה בפנינו וכו’.
ולגבי שיש הרבה קברים שנמצאים בחפירות לזה ודאי יש לענות דלא יתכן שזה נחשב שהכהן נטמא דא”כ בזמן ביהמ”ק איך אכלו תרומה, והיה עליהם להזות ג’ וז’ לעולם וחוזר חלילה [וראה להלן דבלאו הכי קשה לרבינו חיים כהן], והאם היום יש ריבוי קברות כי עברו יותר שנים מזמן מ”ת – קצת קשה שדווקא במקום הראב”ד בחו”ל היה ודאי לו שיש קברים שכל אדם נטמא לעומת זמן הבית בא”י, ומסתמא יש חזקת טהרה גמורה על כל פרט ובעי’ שדה שאבד ונחרש בה קבר, ולכאורה פשוט].

אבל עדיין צ”ע לצד שחרב כחלל – אין כהן מוזהר.
ממילא, איננו מחולל ועומד, לכאורה.

והנה החת”ס יו”ד ש”מ כותב, דטומאת חלל פותח טפח המביאה הטומאה לכל הבתים הסמוכין הויא דאו’.
ושזהו כוונת הראב”ד הנ”ל.

ולפי”ז העיר ת”ח חשוב.
דאולי בזמה”ז אין ריבוי בתים הסמוכים באופן דהאומדנא הנכונה היא דסתם כהן כבר נטמא, דהמציאות כפי שרואים שבהבניה הישנה יש שורות בתים שלמות משא”כ בחלק חשוב מהבניה בזמה”ז.
וגם סתם אדם אין מת בביתו אלא בבית חולים.
ולפי”ז יש לדון האם המציאות השתנתה – והרי זה שינוי לחומרא.

ואכן כבר שדי נרגא בהנ”ל החת”ס גופיה אך לא לטעמיה.
דמייתי שם הש”ך יו”ד שע”ב סק”ב והפנ”י ברכות וסוכה דטומאה הנ”ל דרבנן.
ואכן החת”ס תמה ע”ז.
אך להש”ך והפנ”י אכן אין כאן הסבר על הראב”ד הנ”ל ומה יהיה הביאור באמת [והאם כ’ זאת לא בדעת הראב”ד דווקא, וכגון הפנ”י הביא מרש”י וכו’].

והנה החת”ס שם הזכיר עוד מדברי הדגול מרבבה שם שכ’ דהכוונה היא דאינו לוקה אבל אסור, ולפי”ז הוא רק מוריד חומרת הדבר לעניין מלקות, אבל גוף האיסור נשאר והוא דאורייתא.

ואכן הדגול מרבבה בתחילה תופס כהמשנה למלך דהוא לגוף האיסור ג”כ.
אבל למסקנתו לא תפס כן לעיקר.
כן נראה לכאורה.
עיי”ש.

והנה המלבי”ם בארצות החיים ארץ יהודה סי’ א’ סק”ז דף ח’ ע”ב מדפיו והילך מאריך בזה.

לכאו’ תוכן דבריו:
דהראב”ד ס”ל כרבנו חיים הכהן בקושייתו על ר”י בתוס’ נזיר נ”ד ב’ דחרב כחלל מטמא באוהל וא”כ כל הכהנים בעולם הוו אב הטומאה דלא יתכן שלא נכנסו לבית שיש בו מתכת שהייתה באוהל המת [וזה כבר קרוב ביותר בזמננו כי בכל גג שהוא יש תחתיו הרבה מפתחות או שעונים או משקפיים ממתכת שבעליהם היו פעם אחת באוהל המת].

ואכן צידד שם דיתכן דמוזהרין כהנים על הנ”ל [לח”מ נזירות ז’ ח’ בדעת הראב”ד] וא”כ כבר מחולל כל כהן מדינו היסודיי, דכבר הוא מחולל באיסורו ממש.

[ואכן הרי הלא זוהי קושיית ר”ח כהן דאיך יתכן הדין, דהרי לא יתכן להזהר בזה, ומקשה זאת על גוף הדין הנ”ל.
וצ”ע (אבל באמת לכאו’ אכן משמעות תוס’ חולין ובכורות דלהלן שאכן א”א להזהר בזה וכו’)].

אבל גם אם לא, וזוהי רק טומאה, אבל אין מוזהר, מחדש המלבי”ם דאין הכהן מוזהר ‘לחלל עצמו על ידי שלא היה מחולל תחילה ועכשיו מתחלל’ אלא מוזהר ‘לא להוסיף טומאה’ והוספת טומאה איננה על ידי שנזיר מגלח וכהן נטמא [שזה לא הוספת חפצא דטומאה אלא הוספת איסור, ואין אסור הכהן בלהגדיל טומאתו לעניין תוספת איסור].

וזה קצת תמוה, למה הוספת איסור גילוח וכהונה אינה תוספת איכות בטומאה.
או יש להקשות בסגנון אחר, למה אין האיסור תלוי ב’חילול’ וככל שלא היה כבר במעמד ומצב ד’חילול’ והשתא מתחלל, ייאסר.

והביא המלבי”ם מתוס’ חולין ק”ד א’ ד”ה חלת.
בכורות כ”ז ב’ ד”ה וכי.
כנ”ל.
דטומאת כהנים [דכולם טמאי מתים] הויא מחשבון האמור [וכ’ זאת עבור חשבונם שם בחלת חו”ל ולא בתורת כלל דכולנו טמאי מתים בזמה”ז ולכאו’ כ’ זאת על זמן הבית וצ”ע].
וכתבו שם דאין יכולין להזהר.

ותמוה קצת.
דמשמע קצת דאכן לעולם לא יכלו להזהר.
והאם זה אכן כך.

וכן כיצד אכלו תרומה.
והאם הזו ג’ וז’ והלכו וישבו בבית אבנים גמור שאין בו שום מתכות.
ולמ”ד דהכל הוא חרב כחלל גם כלי שטף [אי משכ”ל מ”ד כזה שגם מטמא בחרב כחלל באוהל] לכאורה זה עוד יותר רחוק דו”ק ותשכח.

סוף דבר יורונו רבותינו תוכן גדרי הא דכל הכהנים בזמה”ז טמאים בזמננו.
ועד כמה הראב”ד מצטרף בזמננו לספקות אחרים בטומאת כהנים.

נוסח ע”י התלמידים, לא מוגה

להמכון הנכבד ותלמידי החכמים המובהקים אשר בו, שליט”אהננו שמחים לשגר לכם מהשאלות שנתחדשו כהיום בבית מדרשנו תורת חכם ע”י כ”ק אדמו”ר שליט”א ונשמח למענה כדת של תורה
הכפיל מורנו הגה”צ דבריו וביקש שרבנים יואילו לענות על השאלות הנ”ל שאף שנראות קלות, לדידיה חמורות וחשובות הן, וכדרכו בקודש חפץ לשמוע דעת רבנים בזה ואם תוכלו להתייחס יהיה לתועלת עצומה

ב”ה
ט”ז סיון ה’תשפ”ו
אל מעכ”ת רבותינו גדולי ישראל וחשובי הת”ח,
כ”ק אדמו”ר ד’תורת חכם’ ירושלים הגה”צ הרי”מ מארגענשטערן שליט”א בעל ה’ים החכמה’ מבקש לשאול קמיה רבותינו כמה וכמה שאלות שנתעוררו אצלו בימים אלו, ושהגיע לעיין בהם אגב שאלות שבאו אל שולחנו, או שבדרך הלימוד נתעוררו שאלות שנשאל עליהם מקרב ימים, או שכבר כתב בהם בעבר ועתה חפץ לשמוע דעת רבותינו.

[הנוסח נכתב בידי התלמידים ובאחריותם, בלתי מוגה]
[ג’ שאלות בענייני סנדקאות:]
שאלה א’: הנה, במילה שלא בזמנה, הרי איננה דוחה שבת.
– והנה לו יצוייר שיבוא אדם למול מילה שלא בזמנה בשבת, הרי הסנדק עביד מעשה סיוע חשוב להמוהל, ובפשוטו הוא מסייע לדבר עבירה ועובר באיסור גמור בשבת, ח”ו.

והנה באה לפני מורנו שאלה, בצדיק אחד שחפץ בעל הברית – דרך הזדמנות – לכבדו כבר בשבת שקודם המילה שלא בזמנה, להיות סנדק, [כדרך העולם, שלפעמים הזמן שאדם רואה את רבו הצדיק, הוא בשבת קודש, זמן קהילה לכל].

ואותו צדיק היה במבוכה האם מותר לו להשיח ממעשה סנדקאות זו בשבת, דהיכא דאפשר לכאורה אין מדברין בשבת ממעשה האסור בשבת אף שהוא דבר מצווה.
והיאך נדונוהו להאי דינא.

שאלה ב’:
הנה הווה מעשה בצדיק אחד, שתלמידו וחסידו בלב ונפש אינו דר במקום רבו כלל, והים עומד עליהם להפריד הדבקים, שזה בארץ אחת וזה בחברתה מרחק שעות רבות מאוד בטיסה.
ואינו במציאות שזה יטלטל עצמו ותינוקו לארץ רבו, או שרבו יטלטל עצמו אליו ויפסיד בזה כל סדריו, והוכי יעשה כן לכל חסיד שלו בכל ארץ שבכל קצוי תבל, ובזה יהיה מטולטל כל ימיו.

ואכן הרי הסנדק נותן מה שנותן ברוחניות בהתינוק הנימול, ואותו החסיד חפץ שרבו לבדו יתן אותו החלק הרוחניי בהתינוק.
ומצא הצדיק עצה שהוא הוא יהיה הסנדק האמיתי לדינא ואעפ”כ בפועל ישמש סנדק איש אחר.
– שהרי סנדקאות עניין של מעשה היא ולא דבר שבגופו, ובפשוטו שייך בזה שליחות ככל שליחות מעשה במצוות שאינן מוטלות על גופו, והרי שלוחו של אדם כמותו.
– ובכן עשה את בעל הברית שלוחו שיהא שליח של הצדיק.
ויוכל לעשות שליח נוסף ככל אשר יחפוץ דהלא שליח עושה שליח בכל התורה כולה.

והנה בעל הברית נצרך לכבד אדם גדול שבעירו, [שכך היה החשבון לפי כבוד המשפחה וסדר הכיבודים השייך לכמה חשבונות כידוע, וסוף דבר שבא לכבד רב שבעירו בסנדקאות].
– ושאלו את כ”ק אדמו”ר שליט”א, האם אין בזה משום הונאת דברים, שהרב שבעיר סבור שהוא הוא הסנדק, ובאמת אינו אלא שליח דשליח דהסנדק.
[ובאמת יש לדון עוד דנמצא דהסנדק פוטר עצמו מתחנון].

שאלה ג’:
שאל אחד הרבנים את כ”ק אדמו”ר שליט”א.
שמצא מבוכה בנפשו.
שכבר ישב על כסא הסנדקאות, ותיכף ובסמוך להמעשה מילה אמר לו מי שהתעתד להיות המוהל, – שבכוונתו לעשות את המעשה מציצה על ידי ‘כלי’ ולא בפה כמנהג כל ישראל כדין.

ואמר אותו הרב שאילו היה יודע קודם לא היה נעשה מסייע על ידי סנדקאותו למילה הנעשית שלא כמנהג כל ישראל כדין.
אלא שבשעת מעשה הבין שיהיה בזה הלבנת פנים לאותו המוהל שהוא גם רב גדול בקהלו, וממילא בשעת הדחק הלכה כיחיד ורצה לסמוך על המובא שגם הגר”ח מבריסק וגם החזו”א אחזו שבזמננו יש ויש לעשות מעשה המציצה בכלי.
ואם כי כל ישראל אין עושים כן, – ואדרבא כמעט כל גדולי ישראל אוחזים דבשום פנים אין לעשות כן.
וממילא מובא להדיא שאף אין להעשות סנדק במילה כזו.
– וההולכים אחרי כל הנהגה של גדולי עולם הנ”ל, – מסתמא אף בזה יגררו אבתרייהו ויעשו כמנהג רבותיהם אבל סתם רב לא יכול, מן הסתם, לעשות עצמו תלמידם בזה, ועליו לעשות ככל ישראל, וכן הבא להעשות סנדק אצל סתם אדם שאינו תלמיד בכל פרט של אותם גדולי עולם, גם כן יש לו למנוע עצמו מלסייע למילה כנ”ל.
אכן באופן הנ”ל חכך הנ”ל מצד הלבנת פנים שמא עליו להמשיך לישב על כסא הסנדקאות בדיעבד כנ”ל.
והיאך נדון בהנ”ל.

שאלה ד’:
הוה מעשה באחת מקהילות הקודש, באשמורת הבוקר בליל יו”ט דשבועות, שהקהל חפץ לבוא להטביל את עצמו כנזכר באריז”ל, ומצא ששעון השבת לא כיבה עדיין את הזחילה של המקוה, אשר הייתה באופן שזרם מים חדשים נכנס מלמעלה, ושוב משאבה אוטומטית שאבה את המים והוציאתם חזרה דרך נקב, בתור מים משומשים ההולכים להביוב כפסולת [וזה ניקוי המים בשעה שאין שם טבילה, דהמקווה סגור עד האשמורת, ושעון השבת היה צריך כבר לכבות את המים, ויהיו מושקים כמקווה כשרה ממש כדינם, – אך נתעכב הרבה].

והנה הקהל כבר החל להכין עצמו בפועל כמה דקות לפני השעה שנתפרסמה שבה המקווה יפתח [והיינו שבור הטבילה יהיה כשר לטבילה ללא זחילה], ובבואו לבור הטבילה מצא שהוא פסול לעת עתה חרף העובדא שכבר באה השעה.
ונתחבטו הקהל, שלקרוא לנכרי לא היה מעשי כ”כ במהירות מתקבלת על הדעת, ומה יעשו.

והאם יכלו לטבול כך, מחמת דברי הבן איש חי דלטבילת עזרא סגי כל מ’ סאה מכונסים.
– או דטבילה דתוספת קדושה בעיא מקוה כשר לטבילה דאורייתא ממש.

וכן היו שטענו שמקווה דשבועות יסודו כמו גרות דומיא דישראל שנכנסו לברית בטבילה ובמילה, ועל זה התבטא כ”ק אדמו”ר שליט”א שאין לזה מקור באריז”ל שהוא המקור לטבילת שבועות.

ולפועל היו שטבלו כך, והיו שנמנעו עד שהוכשר המקווה [והיה בזה קצת מניעת שמחת יו”ט לעמוד כך ולהמתין הרבה].

והתחיל כ”ק אדמו”ר שליט”א לצדד שזחילה כזו היינו מלמעלה בצירוף שאיבה אפשר שיש צד שאינה בגדר זחילה כלל.
– ומאידך עד כמה שזו אכן זחילה היה מי שטען דגרע ממים מכונסים דהבן איש חי [והיינו שמכשיר בשאובין] דכאן אינם מכונסים שהריהן זוחלין.
והיה מי שחילק היכן הנקב אם מעל גובה מ’ סאה או מתחתיו.
והיה מי שהזכיר דברי החת”ס ודברי החזו”א שנחלקו האם זחילה דרבנן.
ואמר אדמו”ר שליט”א דדברי החת”ס דזחילה דרבנן, המה מבוארים בהבית יוסף.

וכן יש לדון כשזו רק זחילה מלמעלה של תוספת מים אחר שכבר יש מ’ סאה ללא יציאת מים כלל כעת.

או כשזו רק שאיבה ע”י מכונה של המים החוצה מבור הטבילה ולא זחילה שעל ידי נקב בגוף הבור טבילה.

ב”ה

כ’ סיון ה’תשפ”ו

למעכ”ת רבותינו גדולי ישראל וחשובי הת”ח ומורי ההוראה בישראל שליט”א

כ”ק אדמו”ר דתורת חכם ירושלים הגה”צ הרי”מ מארגענשטערן שליט”א בעל ים החכמה מבקש לשאול:

[נכתב ע”י התלמידים – בלתי מוגה:]

ת”ח אחד שמע מהמבינים ברפואה כי יועיל הרבה לבריאות גופו לשתות חלב עזים [ובכללות משתדל במזונות הבריאין לו].

ברם, בהתבוננות מצא בנפשו שאלה פשוטה מהאיסור לגדל עזים בארץ ישראל וא”כ כשישתה מן החלב יהא כמסייע ידי עוברי עבירה, עד כאן שאלתו ששאל את אדמו”ר שליט”א, וכ”ק שליט”א מציג הדברים כעת לפני רבותינו.
–

אמנם הלשון בשו”ע דבזמה”ז מותר.
חו”מ ש”ט ס”א: אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי; אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל.
והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי.

אך הנה בירושלמי דמאי פ”ב ה”א [צד ומ”ד ד]רוב א”י נתונה ביד ישראל.

והנה למעשה בשו”ת הרמ”ע מפאנו (סי’ פ”ה ד”ה שנית) כ’ דבמכניסין לבהמה דקה מזון במקומה שרי [והיא היא המציאות בזמננו לכאורה].

ובתשובות והנהגות ח”ד סשכ”ב דשרי והצדיק המתן הכשר בפועל לחלב עזים דבזמננו לא שייך הטעם כי יש להם מרעה לעצמם מהבעלים ואין באין לכלל אכילת שדות ישראל ולעבור בגזל ורק כשרועים בחצרות דאחרים בפועל אסר.

ובשבט הלוי ד’ רכ”ז הביא מכפתור ופרח דנוהג איסור גידול בהמה דקה בזמה”ז וכ’ דהב”י היה חוזר בו ואוסר אפי’ לא הייתה א”י מיושבת וכ”ש דבפועל מיושבת ואינו יודע על מה סומכין בזמה”ז לגדל.

סוף דבר נשארת השאלה אי בפועל כשהחלב נחלב ומונח לפנינו אי יש לחוש בקנייתו להשבט הלוי דגוף הגידול באיסור והריהו כמסייע ידי עוברי עבירה.
עכתו”ד מורנו בהצעת הצדדים.

[א”ה, מפלפול התלמידים:

א’ המג”א תמ”ז ה’ מתרומת הדשן דלא מחמירין בלא פלוג כמו בגוף הגזירה.
– והנה בפשוטו כשאין את הטעם, להחמיר לאסור זהו לא פלוג.
וא”כ הוא עניין שאין מחמירין בו כמו גוף הגזירה.
פירוש, דאפילו אם יהיה הדבר מסייע ממש, ואפילו אם ברור יהיה שמסייע אסור לעולם בכל דרבנן, – כאן אי”ז גוף הגזירה אלא לא פלוג ויתכן שבזה אין להחמיר עוד לאסור סיוע, שאי”ז סיוע ממש של אמירה ושליחות וסיוע בידיים אלא סיוע רחוק מאוד שאין קונה מהמגדל אלא מהחנות וצורכי אדם אחד וזה רחוק עד שיבוא להשפעה ממש על המגדל.
ובאמת יתכן שאי”ז מסייע כלל ויהיה מותר בעז המרעה בחורשין בזמן שרוב שדות של א”י ממש.

ב’ גוף טעם השו”ע שאין השדות דהישראל לא שייך במציאות דזמננו זה, באמת, אבל מוכח מדבריו שאין הגזירה על כל גווני, ואף דכשאין שדות לישראל יותר ויותר לא שייכת הגזירה, הרי כשאין אוכלין בחורשין ג”כ לא שייכת, ומנא לן לחלק בתוך אופני הלא פלוג עצמן, ואם הגזירה לא הייתה תלויה בהטעם איך בטלה בלא מניין אחר, ואם תלויה בטעם הרי אין את גוף הטעם וצריך אתה ללא פלוג משום חד בהמה דקה הרועה בחצרה דהתשובות והנהגות וכדומה, ואם היה לא פלוג גמור היה אסור לעולם משום דמסתמא לעולם כשהיה ישוב בא”י היה איזה עץ דהישראל דאטו כל עצים שבא”י היו דנכרים, וכי לא נטעו היושבים אפילו עץ אחד.

(ולהמ”ד בירושלמי דרוב א”י דנכרים הרי לא אמרו שבזמן הירו’ בטלה תקנת עזרא בא”י, אלא הביאור בב”י דכשהיה מיעוטא דמיעוטא בזמן הב”י בטל, והיום הבהמות דקות הרועות בחורשין דאחרים הם מיעוטא דמיעוטא ונצטרך לחלק בין מיעוטא דמיעוטא ברעיית חורשין למיעוטא דמיעוטא בגוף מציאות השדות ומנא לן כולי האי בלא פלוג בדרבנן).

ג’ הנה בזמן השו”ע אם לא נחוש לסברת הכפתור ופרח לא נהג דין אין מגדלין בהמה דקה.
וכהיום יש לדון אם חמור הלא פלוג כי השדות ישנם, או לא, וזה קצת בגדר חזקת היתר, דמחזיקין מהיתר להיתר, ויש צד שמשום חזקה ישתנה הדין.

ביאור הדברים, דהנה לכאו’ יוצא מהמקובץ כך [ראה להלן], שהמהר”י אשכנזי, והנודע ביהודה, סוברין דמחזיקין מהיתר להיתר, – והשער המלך, והמראות הצובאות, והמהר”ם שיק, סוברים שלא.

ולצד דמשום חזקה משתנה הדין הרי כאן חזקת היתר.

—

המקורות בארוכה:

עולה מהמראות הצובאות שהנו”ב תפס דמחזיקין מהיתר להיתר.
ואף שהמראות הצובאות נתקשה בזה בוודאי אין דברי עמוד העולם הנו”ב זזין ממקומן, וא”כ יש לנו עמוד גדול להשען עליו.

מראות הצובאות אבן העזר סימן יז ס”ק קטז

ראיתי בתשו’ נודע ביהודה חלק אה”ע סי’ מ”ג, שעמד בכעין זה על דברי התוס’ בחולין י”א א’ ד”ה מנא, שכתבו בשם ר”ח כהן, דהא דאמרינן בעלמא דרובא עדיף מחזקה, ילפינן לה מפרה אדומה, דאזלינן בתר רובא, שהיא כשרה, אף על גב דאיכא חזקה נגד הרוב, דאוקי גברא שמזין עליו, בחזקת טמא, ע”כ, דלמה להו למילף מפרה אדומה, תיפוק ליה מכל שחיטה דעלמא, דאזלינן בתר רובא, ולא חיישינן דלמא במקום נקב קא שחיט, אף על גב דאיכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה עומדת, דהא נקובת הושט לא מהניא לה זביחה, וה”ל כאינה זבוחה, ותירץ שם משום דכנגד חזקת זו שהיתה בחזקת שאינה זבוחה, איכא נמי חזקה להפך, דהעמד בהמה בחזקת טהרה, שהרי בחייה טהורה היתה, ואם אתה אומר שלא נשחטה כראוי, א”כ עכשיו היא טמאה, שהרי נבילה היא, עכ”ד, ובזה היה עולה ארוכה למקצת הקושיא שהקשינו למעלה:

אולם בדברי התוס’ דבכורות שם ד”ה חלב הנ”ל, אין דבריו עולין יפה, דא”כ מאי קשיא להו להתוס’ שם, מהא דרוב מצויין א”ש מומחין הם, דנימא סמוך מיעוטא דאין מומחין, לחזקה דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה, הא איכא חזקה להפך, דהעמידנה בחזקת טהרה, ואם נפסלה בשחיטה הויא נבילה ומטמאה, אלא ודאי דלא ס”ל להתוס’ סברא זו, וא”כ חוזר וניעור קושית מוהרש”א ז”ל הנ”ל, דאמאי לא קשיא להו נמי מהא דפריך בחולין שם, לר”מ היכא אכיל בישרא, דמייתי התוס’ שם לעיל, דתקשי ליה גם לדידן, דהיכא אכלינן בישרא:

ותו קשיא לסברת הרב ז”ל, מהא דאיתא בחולין ט’ ע”א, בדין אם לא בדק הסכין לאחר שחיטה, דאיכא מ”ד נבילה הוה לטמאה במשא, משום דרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, עד שיוודע לך במה נשחטה, ואיכא מ”ד דאסורה באכילה, ואינה מטמאה, ויהיב טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור אמרינן, בחזקת טומאה לא אמרינן, וכתבו התוס’ שם, משום דרוב פעמים הוא שוחט שפיר, ואינה אסורה אלא מדרבנן, הרי להדיא דלכ”ע מיהת אסורה באכילה, משום הא דסמוך מיעוטא דלא שחט שפיר, לחזקה דבהמה בחייה בח”א עומדת, ולא מהני חזקת טהרה שמחיים לגבי היתר אכילה, (דכמו שאין מחזיקים מאיסור לאיסור, כמ”ש הרשב”א בחדושיו לחולין ט’ ע”א, כ”ש דאין מחזיקים מהיתר להיתר, והבן זה) ואידך מ”ד ס”ל דהא בהא תליא, דכיון דאסורה באכילה משום ספק בשחיטה, טמויי נמי מטמאה, דכמי שלא נשחטה דמי, וא”כ הדרא קשיא לדוכתין.
עכ”ל מראות הצובאות.

שו”ת מהר”ם שיק יורה דעה סי’ רח”ץ:

מ”מ אף על גב דספיקא הוא בכור מבהמה טומטום ואנדרוגנוס אסור בגיזה ועבודה לפי הכרעת הש”ע ביו”ד סי’ רט”ו סעי’ ב’ וג’ ועיי”ש בש”ך וראיתי במכתב ש”צ הנ”ל שהרב הנ”ל הקשה דנוקי אחזקת שהי’ בכור במעי אמו קודם לידה ותי’ משום ספיקא דדינא וחזר והקשה להפר”ח תקשה על ר”ט עיין שם ולא ידעתי איך שכח מטומטום דוודאי הוי ספק מציאות ואפי”ה אסור בגיזה ועבודה ומאי יענה בזה דנוקי אחזקה שהי’ במעי אמו אמנם הדבר פשוט דלא קשה מידי חדא דנהי דתוס’ בבכורות דף כ’ ובחולין י”א ובכמה דוכתי כ’ חזקה זו נגד חזקת האם מ”מ פשט דהאי חזקה חזקת מעי אמו הוא חזקה דאיתרע דהרי כבר יצאה ממעי אמה ואחזקה דאיתרע לא סמכינין עלה להקל כמבואר בתוס’ כתובות דף כ”ג ע”א ד”ה תרווייהו וכו’ ובתוס’ יבמות דף קי”ט ע”ב ד”ה סיפא היינו מדרבנן לא סמכינין עלה מ”מ היא מועלת לאוריעו חזקת האם:

ועוד נראה לפי ענ”ד דהתוס’ לא כתבו חזקה זו אלא היכא דמספקא לן אם הוולד הוא פטר רחם או שכבר נפטר רחמה בזה שפיר כ’ דמוקמינין בחזקת עובר במעי אמו לא הי’ פטר רחם גם עתה הוא בחזקתו אבל אם ידענו שהוא פטר רחמה בשעת לידה ונשתנה מחזקת עובר במעי אמה אלא דמספקא לן אם הוא זכר או לא אין לזה שום שייכות חזקת עובר אא”כ נימא מחזיקין מהיתר להיתר וזה לא שמענו ועיי’ בזה בשעה”מ פ”ט מטומאת מת דף י”ב ד”ה איך שיהי’ וכו’ וא”כ הדבר מבואר וא”ש דספק אסור בגיזה ועבודה: עכ”ל מהר”ם שיק.

וכוונת המהר”ם שיק לשעה”מ פ”ט מטומאת מת הי”ב בתוך דבריו הקדושים וז”ל: גם מה שהביא הפר”ח ז”ל ראיה לדעת רבינו ז”ל מההיא דר”פ בתרא דיומא דאותביה ר”י לר”ל דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן מברייתא דקתני אין לי אלא כל שיש בו בעונש יש בו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת”ל כל ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דלר”ל דסבר חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן מינה שמעינן לכוי ואכולה ברייתא משני דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכו’.

ומהחכם השלם רב ועצום כמוהר”י אשכנזי ז”ל שמעתי ישוב על זה ע”פ מ”ש התוס’ פרק ג’ דבכורות ד”ב ע”ב וז”ל ואי הוה אמרינן דלא חשיב דאיכא חזקה בהדה מה שהיתה בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד ולד בחזקת שאינו קדוש שהוא חולין במעי אמו ע”ש וכן כתבו ביבמות דקי”ט ע”א ד”ה מחוורת’ ובחולין די”ח ע”ב ע”ש הנה מבואר דס”ל דחזקה דמעי אמו חזקה היא וא”כ הכא נמי גבי כוי כיון דקי”ל דחלב השליל מותר ואפי’ בן תשעה חי כמ”ש הטור ז”ל י”ד סי’ ס”ד אם כן משמע ודאי דכוי אינו אסור אלא מדרבנן דמדאוריי’ איכא למימר העמד חלב על חזקתו א”ד.

ואולם אחר העיון נראה ודאי דאין מקום לתי’ זה וכו’.
עכ”ל השעה”מ.

לכאו’ השעה”מ מביא ממהר”י אשכנזי בפשטות דמחזיקין מהיתר להיתר והיינו מחזקה דמעי אמו אף דנשתנתה, ודוחה עיי”ש, ולזה ציין המהר”ם שיק, ולכאו’ יוצא מהמקובץ כך, שהמהר”י אשכנזי, והנודע ביהודה, סוברין דמחזיקין מהיתר להיתר, – והשער המלך, והמראות הצובאות, והמהר”ם שיק, סוברים שלא.

ועוד צריך להוסיף הטענה דיש צד דגם בספקא דדינא אזלי’ שפיר בתר חזקה.
ראה שו”ת עין יצחק ח”א אבן העזר סי’ כ”ז אות ס”ט.

עולה שם פלוגתא גדולה אי אזלי’ בתר חזקה בספקא דדינא:

אך בעיקר היסוד שכתבתי לתרץ דברי הפוסקים הנ”ל ע”פ סברת אוקי אחזקת פנוי’ יש לנו להעיר ע”ז דהלא ידוע מה שכתבו האחרונים דאין לדון אוקי אחזקה במקום ספיקא דדינא וכמש”כ המל”מ ה’ טומאת צרעת פ”ב ה”א והפרמ”ג בפתיחה לה’ שחיטה בשורש ד’ בשם הכנה”ג ובשפתי דעת ליו”ד סי’ י”ח ס”ק א’ וסי’ כ”ג ס”ק ח’ ובפרמ”ג ליו”ד בפתיחה לה’ טריפות ובתבואת שור סי’ כ”ט והובא מזה בתשובת רע”א סי’ ל”ז.
ובקונטרס הספיקות של הקצה”ח בכלל ד’ ס”ק ה’.
והדברים ארוכין ואכ”מ.
ולפ”ז יש לסתור לכל היסוד שכתבנו להקל ע”פ חזקת פנוי’ במקום ספיקא דפלוגתא בעדות מסל”ת.
ועכ”ז שפיר כתבתי לתרץ שיטות הראשונים הנ”ל ולומר דס”ל לדון בכה”ג לחזקת פנוי’ אף במקום ספיקא דפלוגתא משום דראיתי להפר”ח ליו”ד סי’ ק”י בכללי ס”ס ס”ק א’ בד”ה וא”ת והא אמרינן בפ’ בהמה המקשה כו’ דהביא לדברי הר”נ בפ”ק דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא כו’ דכתב לדון שם לדון חזקת פנוי’ במה דאיבעיא להו שם גבי קידושין ומה דהקשה הר”נ שם ע”ז תירץ זה הפר”ח שם ומסיק לדינא הפר”ח דבספק קידושין יש לצדד להקל טפי מן ספק גירושין דהא בספק קידושין אית לה חזקת פנוי’ ובספק גירושין אדרבה אית לה חזקת א”א ודלא כהריב”ל.
וגם כתב הפר”ח שם מתחילה דמה”ת אין כאן בית מיחוש בספק קידושין לכו”ע ואפילו בספיקא דדינא כו’ עכ”ל הפר”ח.
וכ”כ הפר”ח שם בקיצור דיני ס”ס אות י’ בזה”ל ספיקא דדינא ובעיא דלא מיפשטא מה”ת ספק גמור הוי ואוקמינן לה אחזקתה בין לענין איסור בין לענין ממון עכ”ל הפר”ח.
וכ”כ המשאת בנימן בסי’ נ’ שלא לחלק בזה בין ספק במעשה ובין ספיקא דדינא והובא בתשו’ רע”א שם בסי’ ל”ז והעלה שם רע”א בד”ה באופן דביסוד הזה אם בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקה הוי פלוגתא דרבוותא דמדברי הר”נ בפ”ק דקידושין שהעלה דבנתן הוא ואמרה היא אוקמה אחזקת פנוי’ וכן מדברי התוס’ ב”ב (דף ל”ב) דכתבו דדוחק לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דתרי ותרי נראה דס”ל דגם בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקה כו’ עכ”ל.
הרי דמצינו שיטת כמה פוסקים דס”ל דגם בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקה.
ע”כ פלפול התלמידים].