שמואל דוד בערקאוויטש - שאלות

זבחים נה.
מתני׳ התודה כו׳ בכל מקום פירש״י ״אין טעונין צפון״ מתני׳ שלמים כו׳ בכל מקום פירש״י ״אף בדרום״ ובגמרא יליף לה צ״ע בשינוי הלשון

אשמח במקור.
למשל שנים העידו על אחד שחייב מלקות ונמצאו זוממין ואח”כ הוזמו כת שניה ונמצא שכת שניה רצו לחייב שני עדים מלקות.
כמה מלקות נותנים לכת שניה.
ארבעים או שמונים?

א) כתובות ח.
רש״י ד״ה משמח חתן וכלה – ובאחרונה משמח חתן עם הכלה וכו׳ ובאחרונה שבח שמשבח להקב”ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי ״שמחה וחדוה״ לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה יש לדקדק מדוע נקט רש״י הני תרי לשונות של שמחה.
ב) כתובות ח.
רש״י ד״ה חדא יצירה הואי – כמאן דאמר ״בעירובין״ (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור ובד״ה בתר מחשבה אזלינן – ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד ״בעירובין בפ’ עושין פסין״ צ״ע קצת מדוע בתחילה ציין רק למסכת עירובין ואח״כ הוסיף לציין שם הפרק.
ג) כתובות ט.
רש״י ד״ה קינוי – שאמר לה אל תסתרי עם פלוני וסתירה – שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי יש לעיין מדוע אצל קינוי לא הזכיר שיש עדים.
ועיין בסמוך בד״ה וקינוי וסתירה – אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אחר קינוי, הרי הזכיר עדים אצל שניהם.
ד) כתובות י.
תנא הואיל וקנס חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית קנסא מאי קנסא אלא אימא הואיל ותקנת חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית רש״י ד״ה אלא מן הזיבורית – אם באת לגבות כתובתה ויש לו עידית וזיבורית ובינונית אינה יכולה לומר תן לי עידית או בינונית בשוויה אלא אם בא ליתן לה זיבורית בשוויה יתן ק״ק מדוע נקט רש״י בסדר זה ״עידית וזיבורית ובינונית״ הול״ל עידית בינונית זיבורית וצ״ע.
ה) כתובות יא.
מתני’ הגדול שבא על הקטנה כו׳ רש״י ד״ה הבא על הקטנה – פחותה מבת שלש שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין יש לעיין מדוע שינה רש״י מלשון המשנה וכתב ״הבא״ ולא ״הגדול״ ואולי יש לומר שכוונתו לרבות בן ט׳ שביאתו ביאה ודו״ק.
ו) כתובות יא.
רש״י ד״ה מתני’ הבא על הקטנה – פחותה מבת שלש שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין: וקטן – פחות מבן תשע שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה ובא על הגדולה: ק״ק מדוע אצל קטן הוסיף רש״י ״שאמרו חכמים״ וצ״ע ז) יא.
רש״י ד״ה מן הנישואין – כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה כתובתה מנה – אם ניסת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה צ״ע קצת בדברי רש״י, שמתחילה כתב שהיא בחזקת שלא נבעלה ואח״כ כתב שהיא בחזקת בעולה.

לכבוד מו״ר הרה״ג רבי עקיבא שליט״א אחדשה״ט זבחים פח: נתערבו כוסות בכוסות – פירש״י כוס של דם בתערובות כוסות של דם.
לכאורה פשיטא, ומה בא לאפוקי? החותם בכבוד רב, שמואל דוד בערקאוויטש

לכבוד מו״ר הרה״ג רבי עקיבא שליט״א שלום וברכה א) זבחים צז.
ת״ר אשר יבושל בו – בו ולא בזה שעמו – כיצד אילפס רותחת שנתן לתוכה יורה רותחת כו׳ ת״ר אשר יבושל בו – בו ולא בזה שעמו – כיצד קדשים קלים שבישלן עם קדשי קדשים כו׳ עיין רש״י שפירש הברייתא הראשונה לענין מריקה ושטיפה ואילו הברייתא השניה פירש לענין איסור אכילה לזרים.
וצ״ע מנ״ל לרש״י לחלק ביניהם, נימא איפכא או שניהם לענין מריקה ושטיפה או שניהם לענין אכילה.
ב) זבחים צז: וחכמים אומרים עד שיעשו מצותן במקדש ויש לעיין מדוע שינה הגמרא מלישנא דמתניתין דקתני ״עד שיעשו זמנן״.

לכבוד מו״ר הרה״ג רב עקיבא שליט״א אחדשה״ט כריתות כה.
רבי אליעזר אומר כו׳ מודה ר׳ יהושע באומר לשנים אכלתי חלב שצריך להביא קרבן שהרי האמינה תורה עד אחד.
ועיין רש״י שהרי האמינה תורה עד אחד – אאכילה דאיסור דכתיב או הודע אליו חטאתו ולא שראו אחרים שחטא.
וצ״ע מדוע לא הביא הפסוק המפורש ״עד אחד נאמן באיסורין״ (גיטין ב: ועוד) וצ״ע.

א) ערכין יא: מניין שעיקר שירה מן התורה כו׳ ופירש״י דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא איזו היא עבודה שצריכה עבודה (שאין עבודה יכולה להתקיים בלא עבודה אחרת וזו היא שירה שאין קרבן בלא שירה) הוי אומר זו שירה.
וצ״ע מנלן שאין קרבן בלא שירה, הרי אדרבה בעינן למילף שירה מקרא.
ב) ערכין יא: רב אשי אמר מהכא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד וגו׳ (דברי הימים ב ה) ופירש״י כאחד למחצצרים – אלמא משוררים איקרו עובדי עבודה.
וצ״ע היכן רמוז בקרא שמשוררים נקראו עובדי עבודה.

בכורות נב.
רש״י ד״ה פשיטא – דכיון דבפני הבית בטלו.
לכאורה כוונתו דכיון דבטלו הקרבנות בטלו נמי מעשר בהמה.
אולם עיין רש״י לקמן נג.
ד״ה אימור דפליגי – ר״ע ור׳ יוסי הגלילי במעשר שני דאיכא למ״ד ממון גבוה הוא ואיכא למ״ד ממון בעלים הוא אבל במעשר בהמה דלכולי עלמא ממון בעלים הוא וקדשי מזבח נינהו מי שמעת להו דפליגי.
ומבואר מדבריו דמעשר בהמה קדשי מזבח נינהו, וצ״ע דהרי מעשר בהמה נוהג גם בזמן הזה (כדאיתא במשנה נג.) וא״כ ע״כ דלאו קדשי מזבח נינהו (לענין הקרבה). וצ״ע.

לכבוד מו״ר הרה״ג שליט״א אחדשה״ט חנוכה שמח! ״מתניתין דלא כי האי תנא״ דתניא רבי פלוני אמר כו׳ מצינו לשון זה הרבה פעמים בש״ס, ויש לעיין מדוע האריך הש״ס ולא נקט בקיצור מתניתין דלא כרבי פלוני דתניא כו׳ וכמו שמצינו בכ״מ וצ״ע.
החותם בכבוד גדול, שמואל דוד בערקאוויטש

א) ערכין יא: מניין שעיקר שירה מן התורה כו׳ ופירש״י דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא איזו היא עבודה שצריכה עבודה (שאין עבודה יכולה להתקיים בלא עבודה אחרת וזו היא שירה שאין קרבן בלא שירה) הוי אומר זו שירה.
וצ״ע מנלן שאין קרבן בלא שירה, הרי אדרבה בעינן למילף שירה מקרא.
ב) ערכין יא: רב אשי אמר מהכא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד וגו׳ (דברי הימים ב ה) ופירש״י כאחד למחצצרים – אלמא משוררים איקרו עובדי עבודה.
וצ״ע היכן רמוז בקרא שמשוררים נקראו עובדי עבודה.

א) תמורה יג.
יכול לא תהא תמורה בציבור כו׳ והדין נותן הואיל ויחיד מצווה בהבאתו וציבור מצווין בהבאתן כו׳ אוך לדרך זה הואיל ויחיד מביא קרבן שיש לו קצבה וציבור מביאין קרבן שיש לו קצבה אם למדת ביחיד שעושה תמורה אף ציבור עושה תמורה ת״ל לא יחליפנו כו׳ לכאורה הקל וחומר השני גרוע מהראשון שהרי בראשון משווה יחיד לציבור לגמרי משא״כ בשני משווה אותם רק לענין קצבה, וא״כ צ״ע מדוע הוצרך הגמרא להביא הקל וחומר השני.
ב) תמורה יג: רש״י ד״ה לא ימיר – קרבנו דהיינו מעשר בהמה.
וצ״ע מדוע הוצרך לפרש כן הרי מפורש במשנה לא ימיר.

בכורות יג.
רש״י ד״ה לשה – למה לי.
וצ״ע כוונת רש״י בזה.
ועיין עוד בד״ה מה ת״ל תזכה.

בכורות ט.
דתניא פדיון פטר חמור אסור בהנאה דברי ר׳ יהודה ור׳ שמעון מתיר כו׳ אמר רב נחמן הכל מודים שמותר בהנאה יליף עריפה עריפה מעגלה ערופה כו׳ מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה ופירש״י ורבי שמעון לית ליה האי גזירה שוה דעריפה עריפה אלא דהאי עריפה להכי אתא דעורפה בקופיץ מאחוריה כעגלה ערופה וצ״ע, דהא איתא בסוטה מז.
דילפינן עגלה ערופה מפטר חמור שנאמר בו וערפתו מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף.
וא״כ הדרא קושיא לדוכתא מנ״ל לר״ש דפדיון פטר חמור מותר בהנאה.
וצ״ע.

בכורות יג: המקבל צאן ברזל מן הנכרי כו׳ אבל עמדו ולדות הרי אלו פטורין (מן הבכורה). ופירש״י אבל עמדו ולדות – במקום שהיה מנהג שנוטל נכרי ולדות בשכר עמלו הרי אלו פטורין דכיון דמקבלן עליו באחריות דידיה נינהו ונמצא נכרי פוטר של ישראל במקום שנוטל הולדות בשכרו.
צ״ע, הרי אדרבה איפכא מסתברא, דכיון דהנכרי נוטל הולדות בשכרו א״כ הוי יד נכרי באמצע ופטור מן הבכורה.
ואולי צ״ל ״דכיון דמקבלן (הישראל) עליו (דהיינו הצאן ברזל) באחריות, דידיה נינהו (וחייב בבכורה) ונמצא נכרי פוטר של ישראל (אפילו הכי) במקום שנוטל הולדות בשכרו (משום יד נכרי באמצע)״ ודו״ק.

בכורות יט.
מתני׳ השוחט את הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר ר״מ אומר הואיל ונשחט שלא ע״פ מומחה אסור רש״י ד״ה השוחט – תם שנולד בו מום ושחטו קודם שהראהו למומחה רבי יהודה מתיר – דמומים שבגלוי ניכר שלא נעשו בידי אדם ואם מום הניכר הוא מותר ר״מ אומר כו׳ – קנסא הוא דקניס ר״מ הואיל ושחטו בלא רשות מומחה וקשיא ליה הא דתנן לקמן (דף כח.) כו׳ יש לעיין מדוע בד״ה השוחט לא פירש רש״י דמיירי במום קבוע, ורק בד״ה רבי יהודה מתיר פירש דמומים שבגלוי ניכר.
(וכן משמע מדבריו ד״ה ר״מ אומר הואיל ושחטו בלא רשות מומחה, ומשמע אפילו במום עובר) וצ״ע.

בכורות נב.
רש״י ד״ה פשיטא – דכיון דבפני הבית בטלו.
לכאורה כוונתו דכיון דבטלו הקרבנות בטלו נמי מעשר בהמה.
אולם עיין רש״י לקמן נג.
ד״ה אימור דפליגי – ר״ע ור׳ יוסי הגלילי במעשר שני דאיכא למ״ד ממון גבוה הוא ואיכא למ״ד ממון בעלים הוא אבל במעשר בהמה דלכולי עלמא ממון בעלים הוא וקדשי מזבח נינהו מי שמעת להו דפליגי.
ומבואר מדבריו דמעשר בהמה קדשי מזבח נינהו, וצ״ע דהרי מעשר בהמה נוהג גם בזמן הזה (כדאיתא במשנה נג.) וא״כ ע״כ דלאו קדשי מזבח נינהו (לענין הקרבה). וצ״ע.

זבחים פח: נתערבו כוסות בכוסות – פירש״י כוס של דם בתערובות כוסות של דם.
לכאורה פשיטא, ומה בא לאפוקי?

זבחים צג: דתניא זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כו׳ וכולן שבישלן עולה – יצאו פסולין – יצאו לבית הפסול ופירש״י ״וכולן שבישלן״ – בלא שחיטה עולה – קרבן עולה ויש לעיין בכוונת רש״י.
דבשלמא עולה הוצרך לפרש דקאי אקרבן עולה שלא נטעה לפרש דקאי אלשון עלייה, אבל מש״כ בלא שחיטה צ״ע מנ״ל הא, דלמא מיירי אחר שחיטה (הגם דבישול לאו עבודה היא). ועוד, עולה לאו בת בישול היא.

זבחים צד.
אמר אביי לא שנו אלא שלא בישל בו קדשים אבל בישל בו קדשים (בתחילה) מגע עצמו מבליעו (ומחזיק בו טעם ראשון ואינו פולטו לעולם הלכך הוי נותר ואסור לבשל בו) הדרן עלך דם חטאת רש״י ד״ה לא שנו – דסגי ליה במריקה ושטיפה אלא שלא בישל בו קדשים מעולם והאי דהשתא הוא תחילה לו ומשום בלע דהשתא בעי מריקה ושטיפה כדכתיב ואם בכלי נחשת בשלה וגו’ אבל בישל בו קדשים פעמים אחרות מגע עצמו של עכשיו מבליעו בתוכו לבלוע שעבר ומעמידו בתוכו שלא יצא ע””י מריקה ושטיפה וכיון דלא נפק הוי נותר ואסור לבשל בו קדשים לעולם ולכאורה צ״ע במש״כ רש״י ״ואסור לבשל בו קדשים לעולם״ דהרי גם בבישל בו פעם אחת נאסר לבשל בו אם לא עשה מריקה ושטיפה.
ואם עשה מריקה ושטיפה הרי נפלט הכל ומותר לבשל בו, וא״כ מה החילוק בין פעם אחת לפעמיים.
ועיין רש״י צז.
ד״ה מגע עצמו – בשר זה שנתבשל בו היום מבליע את הבלוע בתוכו ואינו מניחו לפלוט.
ולכאורה משמע שזה הבלוע (הישן) נפלט לתוך הבשר של עכשיו (החדש) ונאסר הבשר.
ועיין תוספות שם.
וצ״ע כוונת רש״י כאן.

א) זבחים צז.
ת״ר אשר יבושל בו – בו ולא בזה שעמו – כיצד אילפס רותחת שנתן לתוכה יורה רותחת כו׳ ת״ר אשר יבושל בו – בו ולא בזה שעמו – כיצד קדשים קלים שבישלן עם קדשי קדשים כו׳ עיין רש״י שפירש הברייתא הראשונה לענין מריקה ושטיפה ואילו הברייתא השניה פירש לענין איסור אכילה לזרים.
וצ״ע מנ״ל לרש״י לחלק ביניהם, נימא איפכא או שניהם לענין מריקה ושטיפה או שניהם לענין אכילה.
ב) זבחים צז: וחכמים אומרים עד שיעשו מצותן במקדש ויש לעיין מדוע שינה הגמרא מלישנא דמתניתין דקתני ״עד שיעשו זמנן״.

כריתות יג: מתני׳ המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד שלא נשחט תצא וירעה בעדר דברי ר״מ וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב כו׳ ר׳ אליעזר אומר יקריב שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר גמ׳ אלמא קסבר ר׳ אליעזר אדם עשוי לשמור עצמו מחטא ואין אדם עשוי לשמור עצמו מהרהור ועיין רש״י ד״ה מהרהור – וכיון דמהרהר בעבירה צריך כפרה דכתיב ונעלם.
לכאורה תמוה, דהרי ונעלם כתיב בחטאת ולא באשם.
ועוד דאשם תלוי בא על ספק כרת ולא על הרהור הלב.
וראיתי בשיטה מקובצת אות י שכתב וז״ל רש״י ד״ה מהרהור – וכיון דמהרהר בעבירה צריך כפרה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים.
ולא ידעתי מנ״ל הא.

כריתות יח.
המפלת דמות בהמה חיה ועוף – בין טמאין ובין טהורין – אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה ואין נאכלים אלא בשחיטה דברי ר״מ וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד יש להעיר מדוע הוצרכו חכמים לומר ״כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד״, הרי סגי לומר אינו ולד.
ואולי לאפוקי מדברי ר״מ דסבר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא ואפילו אין לו צורת אדם כלל, ולהכי אמרו חכמים דדוקא אם יש בו צורת אדם הוי ולד.
ודו״ק.

כריתות כה.
רבי אליעזר אומר כו׳ מודה ר׳ יהושע באומר לשנים אכלתי חלב שצריך להביא קרבן שהרי האמינה תורה עד אחד.
ועיין רש״י שהרי האמינה תורה עד אחד – אאכילה דאיסור דכתיב או הודע אליו חטאתו ולא שראו אחרים שחטא.
וצ״ע מדוע לא הביא הפסוק המפורש ״עד אחד נאמן באיסורין״ (גיטין ב: ועוד) וצ״ע.

סנהדרין נג.
א”ל רבי זירא לאביי שאר הנסקלין דלא כתיב בהו סקילה דגמרי מאוב וידעוני במאי גמרי במות יומתו גמרי או בדמיהם בם גמרי כו’ וברש”י ד”ה שאר הנסקלין – דלאו עבודת כוכבים ונערה המאורסה וחלול שבת ואוב וידעוני ומגדף דהנך כתיבי בהו סקילה וכולהו שאר הנסקלין לא כתיבא בהו סקילה בהדיא וגמרינן להו לקמן בגזירה שוה דאוב וידעוני.
ויש לעיין מדוע נקט רש”י עבירות אלו דוקא, וגם צ”ע מדוע כתב בסדר זה והול”ל כסידרא דמתניתין להלן בסמוך ” אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה ועל הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה והמגדף והעובד עבודת כוכבים והנותן מזרעו למולך ובעל אוב וידעוני והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו והבא על נערה המאורסה והמסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה” ועיין יד רמה שבאמת כתב כסידרא דמתניתין וצ”ע בזה ואגב עיין תוספות יו”ט שהאריך לבאר מדוע נקט המשנה סדר זה.
עיין שם.

א)סנהדרין עו.
אי מה הוא כלתו אסורה אף היא כלתה אסורה אמר אביי אמר קרא אשת בנך היא משום אשת בנך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת בנה רבא אמר בין למ”ד דון מינה ומינה בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה לא אתיא כו’ ולמ”ד דון מינה ואוקי באתרה מה הוא כלתו אסורה אף היא כלתה אסורה ואוקי באתרה התם הוא דבסקילה אבל הכא בשרפה כדאשכחן באמה למ”ד סקילה חמורה איכא למיפרך מה להוא שכן אמו בסקילה תאמר בהיא שאמה בשרפה ועוד מה הוא חלקת בו בין בתו לכלתו אף היא תחלוק בה בין בתה לכלתה ולמ”ד נמי שרפה חמורה מהאי קושיא לא נידונין ועיין רש”י בד”ה ועוד מה הוא חלקת – כלומר מאי חזית דכי אוקמת ליה באתרה למילף שאר דידה מיניה וביה שריפה כאמה דומיא דידיה דכלתו כאמו אוקמת באתרה הכי ולמוד שאר דידיה מיניה וביה ואימא הכי כיון דבתה בשריפה “צריכין אנו לענוש בכלתה מיתה חמורה מזאת ובסקילה” והיינו מיניה וביה מבתה שהיא בשריפה אתה למד לכלתה סקילה שצריך אתה “לחלוק ולהחמיר” בין בתה לכלתה דמה הוא “חלקת בו להחמיר” כלתו מבתו אף היא וכו’ וקשה לי דפשטות הגמרא משמע דכי היכי שחלקת אצל הוא יש לחלוק אצל היא ומדוע כתב רש”י שהטעם שחלקת אצלו הוא מטעם חומרא, ועוד קשה דא”כ המשך הגמרא “ולמ”ד שריפה חמורה מהאי קושיא לא נידונין” קשה מאוד להבין וצ”ע ב)סנהדרין עו.
תני אבוה דרבי אבין לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן כו’ אזהרה לבתו מאנוסתו מניין בשלמא לאביי ורבא מהיכא דנפקא להו עונש מהתם נפקא להו אזהרה אלא לדתני אבוה דרבי אבין מאי אמר רבי אילעא אמר קרא אל תחלל את בתך להזנותה מתקיף לה רבי יעקב אחוה דרב אחא בר יעקב האי אל תחלל את בתך להזנותה להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא אל תחלל את בתך להזנותה יכול בכהן המשיא את בתו ללוי וישראל הכתוב מדבר ת”ל להזנותה בחילול שבזנות הכתוב מדבר במוסר את בתו שלא לשם אישות אם כן לימא קרא אל תחל מאי אל תחלל שמע מינה תרתי ואביי ורבא האי אל תחלל את בתך להזנותה מאי עבדי ליה אמר רבי מני זה המשיא את בתו לזקן כדתניא אל תחלל את בתך להזנותה רבי אליעזר אומר זה המשיא את בתו לזקן ר”ע אומר זה המשהא בתו בוגרת כו’ אמר רב יהודה אמר רב המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה’ סלוח לו מיתיבי האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא סמוך לפירקן שאני ופירש רש”י סמוך לפירקן שאני – דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו.
ויש להעיר כמה הערות בסוגיין.
א.
מנא ליה לאבוה דרבי אבין האי דאמר ר”א זה המשיא את בתו לזקן.
ב.
מדוע אמר רב מני זה המשיא בתו לזקן ולא אמר זה המשהא בתו בוגרת.
(וכ”ה הרש”ש) ג.
במאי פליגי ר”א ור”ע.
ד.
מדוע השמיט הרמב”ם ושו”ע הא דהמשהא את בתו בוגרת.
ה.
מדוע כתב רש”י שנה או חצי שנה, הול”ל חצי שנה או שנה.
ג)סנהדרין עז.
אמר רבא כפתו ומת ברעב כו’ סוף חמה לבוא כו’ ועיין רש”י ד”ה כפתו* ומת ברעב* – דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה ולא דמי לצמצם במים ובאור דההורג מזומן ועיין בד”ה סוף חמה לבא פטור – כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו אבל סוף לבא כאן וזה לא יכול לעמוד וסופו למות פטור שלא היה ההורג מזומן להריגה “וגרמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים” וקשה מדוע המתין רש”י לפרש “גרמא הוא ואין דינו מסור” אצל סוף חמה, ולא פירש כן לעיל אצל כפתו ברעב.
וצ”ע .

זבחים כ״ו ע״א בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו כו׳ ופירש״י ציציתו – ציצית ראשו דהיינו שערו ויש להעיר דהנה הכהן חייב לספר כל שערו א׳ לשלושים יום וא״כ איך אפשר ציור כזה? וכה״ג יש להעיר בגמרא י״ט.
יצא שערו בבגדו כו׳ לפי פירש״י שם שהכוונה לשערות ראשו.
(ועיין שם בשיטה). עוד יש לעיין מדוע נקט רבי ירמיה לשון ציציתו ולא אמר שערו.
אגב יש לציין לגמרא בבא בתרא בפרק לא יחפור בעי רבי ירמיה רגלו אחת תוך חמישים כו׳ וכ״ה דרכו של רבי ירמיה בכ״מ דוק ותשכח.

סנהדרין נז.
א) ועל הגזל בן נח נהרג והתניא על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן כותי בכותי וכותי בישראל אסור וישראל בכותי מותר ואם איתא ניתני חייב משום דקבעי למיתני סיפא ישראל בכותי מותר תנא רישא אסור והא “כל היכא דאית ליה חיובא מיתנא קתני” דקתני “רישא” על שפיכות דמים כותי בכותי וכותי בישראל חייב ישראל בכותי פטור התם היכי ליתני ליתני אסור ומותר והתניא כותי ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין לכאורה הלשון כל היכא אינו מדוקדק וצ”ע ב) כיוצא בו בגזל מאי היא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא לפועל בכרם פועל בכרם אימת אי בשעת גמר מלאכה התירא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה אי הכי כותי בישראל אסור הא בר מחילה הוא נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה כותי בכותי כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא וברש”י אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא – וגזל תנא ליה רישא וצע”ק מדוע לא פירש רש”י כפשוטו שגזל מעליא הוא ואין זה כיוצא בו וכמו שכתב רש”י בד”ה כותי בכותי כיוצא בו – בתמיהה וגבי כותי בכותי מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולא גזל ממש וצ”ע

בבא קמא קיז.
חזא דפרטיה שפוותיה רש״י ד״ה פריטא שפתיה – נקרעה שפתו על ידי מכה מנא ליה לרש״י שנקרעה ע״י מכה ולא שנולד כן

סנהדרין ק.
ברש”י ד”ה ירויון -“אמר לי רבי” דלעיל מינה כו’

לכבוד מו״ר הרה״ג שליט״א אחדשה״ט חנוכה שמח! ״מתניתין דלא כי האי תנא״ דתניא רבי פלוני אמר כו׳ מצינו לשון זה הרבה פעמים בש״ס, ויש לעיין מדוע האריך הש״ס ולא נקט בקיצור מתניתין דלא כרבי פלוני דתניא כו׳ וכמו שמצינו בכ״מ וצ״ע.
החותם בכבוד גדול, שמואל דוד בערקאוויטש