האריך כת”ר כדרכו בחריפות ובקיאות בבית מתתיהו שלו, והביא מאות מקורות בדבריו לענין זה והמסתעף, ואין עניני לכפול הדברים שכבר נתבררו היטב בהרחבה בדברי כת”ר, אבל מ”מ מאחר ששאל לדעתי הקלושה אכתוב בזה הנלענ”ד.
הנה בהשקפה ראשונה לכאורה זה לא תליא בנידון טבילה בזמנה מצוה או לאו מצוה, דיש מקום לומר שטבילה עצמה כשטובלת באופן המועיל לכו”ע מצוה (וכמו שראיתי גם שציין כת”ר לדברי הקה”י יומא סי’ כא שכתב כעי”ז אם כי הקה”י לא מיירי בטובלת שלא באופן המועיל למצות עונה ובזה יש להשוותו עם הפמ”ג דלהלן למסקנת הדברים שהמצוה בטבילה היא רק למצות עונה), וגם ברכת הטבילה היא ברכת המצוות כפשטיה דגמ’ בפ”ק דפסחים, וממילא הי’ מקום לומר דגם למ”ד טבילה בזמנה לאו מצוה טבילה באופן המועיל יש מקום לומר דיש בה מצוה ועיקר הנידון אם מחוייב להקדים טבילתו מצד שהטבילה תהיה בזמנה אע”ג שמחמת הספק לא ייטהר בטבילתו או באופן שיש מניעה לטבול השתא (עי’ יומא פח ע”א), אבל היכא שיכולה לטבול וטובלת והטבילה חלה ומועלת בדינה יש כאן טבילה כשרה ויש מקום לומר שיכולה לטבול, ואמנם מה שהנוגע בשרץ האידנא אינו טובל משום שכולנו טמאי מתים (עי’ בפמ”ג דלהלן), אבל טבילה שמועלת למצות עונה יכולה לטבול, וציין כת”ר שכך מסקנת כמה אחרונים שיכולה לברך גם כשאין בעלה בעיר (וציין כת”ר דגם בשוחט לכלבים פלוגתא היא ודעת כמה אחרונים דמברך מ”מ י”ל דלא פליגי על השבו”י ח”ב סי’ לו שאם לא יוכל ישראל לאכול מזה לא יברך ולא מיירי אלא ביכול לאכול), ויש מקום לומר דאפי’ להשו”ע שבמצוה דרשות אין לברך מ”מ מאחר שאם יבוא הבעל מועלת טבילה זו שתהא מותרת לו י”ל דסגי בזה.
ודעת הגר”א בריש סי’ קצז דגם למ”ד אין טבילה בזמנה מצוה מ”מ אסור לאשה לעמוד בטומאתה (אולם אכתי צ”ע דלמ”ד טבילה בזמנה אינה מצוה אינה טובלת ביו”כ למה לא תטבול מכח איסור זה להשאר בטומאתה, ועוד דהגר”א קאי על דברי השו”ע דמיירי כשבעלה בעיר, א”כ אולי כוונת הגר”א בטומאתה כשבעלה שם, וממילא אין כאן ראיה ברורה לעניננו), וכעי”ז דעת השל”ה שהביא שם הפמ”ג דטבילת מצוה היא גם כשאין מצות עונה עי”ש.
אמנם הפמ”ג גופיה חלק עליו וס”ל דטבילה האידנא מצוה רק משום מצות עונה ולהשל”ה לכאורה יכולה לברך (אא”כ נחלק כדלהלן בדעת השל”ה), ואפי’ להפמ”ג אולי יש מקום לומר דהיכא שאולי יבוא סגי בזה לשוויי מצוה לברכה (דהפמ”ג גופיה ס”ל ביו”ד סי’ יט שפ”ד סק”ב ששוחט לכלבים יברך כיון שאם ירצה יוכל לאכול וכדעת הרבה פוסקים וכמו שציין כת”ר), אבל היכא דאי אפשר לו לבוא כלל לא (כדלעיל ע”פ השבו”י שאם אינו יכול לבוא כלל יברך), והחת”ס ביו”ד הל’ נדה שם כ’ דאם לא יבוא כלל הו”ל ברכה לבטלה ומשמע אף אם יכול לבוא וי”ל כיון דמחוסר מעשה ואין בכוונתו לעשות מעשה זה ס”ל דלא הוה כטבילה למצוה (ובזה נרויח דלא פליג החת”ס על השבו”י וגם על האחרונים דס”ל שמברך בשוחט לכלבים).
וידוע שיש נידון באחרונים אם לדמות גדר דין הפרשת תרו”מ וחלה לגדר דין שחיטה לענין אם יש מצוה בעצם או רק לתקן המאכל והארכתי במקו”א דסוגיין דעלמא שיש מצוה בעצם ההפרשה ושייך גם לנידונים על איסור איבוד טבל והשהיית דבר שאינו מעושר וחסרונו של אדם המבקש לפטור עצמו ממעשר ומתן שכר של אדם המעשר, ולגבי טבילה לכאורה נחלקו בזה הגר”א והשל”ה ועוד אחרונים מחד דלכאורה ס”ל שיש מצוה בעצם הטבילה (ויש מקום לדחות בדעתם וכדבסמוך), ומאידך דעת הפמ”ג והחת”ס לכאורה דכ”ז רק למ”ד טבילה בזמנה מצוה דאז המצוה לטהר עצמו כל מה דאפשר ואפי’ בספק טהרה אבל להחולקים המצוה רק כשיכולה להטהר לבעלה ועכ”פ כ”ה להחת”ס (ולהפמ”ג יש מקום לומר דצורת המצוה להכשיר עצמה כשיש בזה תועלת אבל יותר נראה דקאי כהחת”ס).
א”כ המברכת תסמוך על דעות הפוסקים דס”ל שיש על האשה מצוה ליטהר ושכן דעת כמה אחרונים שיכולה לברך (ואם נבוא לצירופים אולי יש לצרף דעות הסוברים טבילה בזמנה מצוה שהיא דעת הר”ח אבל צל”ע דאולי השל”ה אזיל כשיטתו וגם י”ל דהשל”ה דמיירי בטבילה בשבת ת”ב מיירי מצד שאר קריבות עכ”פ לשיטתו משא”כ כשאין הבעל בעיר אפשר דמודה), אבל לכתחילה אין לברך מאחר דבספק ברכות אין מברכין ודעת החת”ס שלא לברך וכך פשטות דעת הפמ”ג (עכ”פ כשאין הבעל יכול לבוא).
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 120
מק"ט התשובה הוא: 149952 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/149952
