ב”מ ב ע”א זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו’, מלבד עצם הרבותא שבדין זה יש כאן עוד רבותא לפי מאי דמסקינן בדינא קמייתא דמתני’ דאימור בהדי הדדי אגבהוה א”כ היה מקום לומר דהכא כ”ש האי דאמר חציה שלי קים ליה במציאות ובדין דאי תפסי תרווייהו בהדי הדדי כל חדא מינייהו פלגא הוא דתפס, וקושטא קאמר, ואידך לא קים ליה בדינא או דלא דייק במציאות.
*
ב”מ ב ע”א, וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה, וצ”ע מאי ס”ד דהרי בלא משנה יתרה בודאי לא הוה שמעינן לה דבראיה לחוד לא קנה אי הוה תני רק כולה שלי, וי”ל דס”ד דהמקשן דכוונת התרצן לומר דמדשני תנא בלישניה ואמר אני מצאתיה ש”מ דבעינן קנין חשוב לאפוקי ראיה בעלמא דלא קני בה, א”נ דס”ד המקשן דכוונת התרצן לומר רק מ”ט לא סגי במצאתיה בלבד כי היכי דלא נטעה לומר דבראיה סגי כלשון העולם שקורין לראיה מציאה, וע”ז מקשה דאי לא הוה תני ראיתיה לא היה מקום לטעות כלל, אבל למסקנא אין כוונת התירוץ שהיה מקום לטעות מחמת לשון המשנה, אלא אדרבה כי היכי דאנן לא נטעי בהא מדעתנו לכך תני משנה יתרה לאשמעי’ אמיתת דין זה.
*
ב”מ ב ע”ב, ולחזי זוזי ממאן נקט, וצ”ע דאי מיירי שאחד נתן מחירו ואחד לא נתן א”כ גם אין דעתו ליתן דהא לכשיתן יתברר דרמאי היה, א”כ לא שייכא הך צריכותא דלעיל בסמוך, ושמא הך צריכותא נאמרה אחר דברי הגמ’ כאן, ואילו לפי קושיית הגמ’ כאן שמא הו”א צריכותא אחריתי, וכן מה שתי’ התוס’ ד”ה ולחזי דהו”מ לשנויי דליתא קמן דנישייליה שמא לפ”ז הו”א צריכותא אחריתי לעיל, א”נ שדעתו לשלם לחבירו בצנעא מחוץ לב”ד, אבל זה דחוק דמהיכי תיתי לה דאטו בכל גזלן דעלמא ביה צד לטעון כן, וכן בתוס’ ד”ה אי מבואר דבצריכותא דלעיל סמכינן על מה דמסקי’ הכא דנקט זוזי מתרווייהו.
*
ב”מ ב ע”ב, ואלא מאי רבנן הא אמרי הממע”ה, צריך ביאור דבד”כ המקשן בעי לומר דין אחד וכאן אין מוכן לכאורה מה סבר מקשן זה שיהיה הדין לפי רבנן, דהרי אין כאן מוחזק שטוען כאן טנת הממע”ה כלפי חבירו, דהא שניהן שוין בחזקתן, ואין אחד מהם מוחזק יותר מחבירו, וי”ל דביאור דבר זה יהיה תליא בב’ הגירסאות ברש”י ד”ה עליו הראיה, שכתב רש”י שם והכא חולקין, וא”כ בר המקשן דהכא לא מזדקקי להו בי דינא דכ”א אין לו ראיה כנגד חזקת חבירו וחזקה דידיה אינה יכולה להכריע כנגד חזקת חבירו כיון שחזקת שניהם שוה, ולפי מה שהוגה ברש”י והכא חולקין בשבועה א”כ אפשר דהוה ס”ד המקשן שיחלקו בלא שבועה דיש כאן ב’ מוחזקין בחפץ אחד כעין ב’ בעלים השותפין בחזקת החפץ.
*
ב”מ ג ע”א, תינח מציאה מקח וממכר מאי איכא למימר, ויל”ע דמציאה נמי אי נימא דבהדי הדדי אגבהוה וכנ”ל א”כ כיון דאמר כולה שלי משקר שאומר שחבירו לא הגביה עמו, דאם מודה שחבירו הגביה עמו נמצא שמודה שאין כולה שלו, וא”כ ע”כ משקר הוא, וצריך לומר דבטעות כזו לא חשיב משקר, והטעם י”ל דבהך זמן דעסיק בהגבהת הטלית אינו משים לבו לדברים אחרים ורק אחר שהגביה ראה שהגביה גם חבירו, וכסבור שחבירו הגביה אחריו.
*
יו”ד סי’ שעג ס”ג מצוה שייטמא להם וכו’, ויל”ע אם סגי לענין מצוה זו טומאת אהל דלהלן ס”ה מבואר דגם טומאת אהל נאמרה בקרובים, ויש לדון אם גם במצוה זו נפטר על ידי שייטמא באהל בלבד, ולכאורה אם נימא דיוצא בחיוב זה גם אם נטמא שלא לצורך ה”ה גם באהל בלבד יוצא בזה, אבל הא גופא יש לדון אם בעי’ שתהיה טומאה שיש בה צורך המת ופשטיה דמטמאין בע”כ גבי יוסף הכהן לא היה טומאה לצורך המת, וצל”ע דלהלן בס”ה איכא פלוגתא אם כלל מותר לו להיטמאות שלא לצורך, ואילו לגבי חובת הטומאה יש חובה אפי’ בשלא לצורך, וזה לא יתכן דודאי המחמירים יסברו דגם החובה להיטמאות הוא רק בשיש צורך.
*
חולין פו ע”א כי מהניא זכותייהו אעלמא אדידהו לא מהני זכותייהו, דמה דמהני לנפשיה מנכי לו מזכויותיו עי’ קידושין לט ע”ב וערכין טז ע”ב, אבל מה דמהני לאחריני צ”ל דאין מנכה לו מזכויותיו וי”ל דאדרבה לצדקה הוא לא, א”נ דניחא להו לצדיקי שזכותם יועיל לאחריני ולא לדידהו, והא דאי’ בפ”ג דתענית עמי היתה ושלחתיה שלא להטריח לקונו אמר כן.
*
חולין פד ע”א שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שלא יבזבז כל ממונו על בשר שמא יצטרך לבריות כעין הא דאמרי’ בכתובות גבי ההוא מפנקא עי”ש, וקאמר גמ’ שלא יאכל אדם אלא בהזמנה כלומר להזמין ולהכין עצמו לכך ולא פתאום כשיתאוה לאכול יאכל מיד כדי שלא ירגיל עצמו בזה יותר מידי, וקאמר שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, כלומר רק כשיתאוה ולא מעצמו דכל מה שאינו מתאוה מעצמו לא יעורר תאוותו לזה דהיכא דאפשר ליה בלא בשר עדיף, וקאי על הפסוק כי תאוה נפשך וגו’ ואי משמש בלשון דהא בר”ה ג ע”א, כלומר מחמת שתאוה נפשך וגו’ אז תאכל בשר, הא לאו הכי לא, וקאמר גמ’ יכול יקח אדם מן השוק וכו’ כלומר דגם כשאוכל מ”מ לא יבזבז ממון מתחילה על זה אלא רק מה שכבר בא לרשותו בלאו הכי, וקאמר יכול יזבח כל בקרו וכו’, כלומר גם כשיישארו בידו מינים אחרים מ”מ לא יכלה מין אחד שלם, )וע”ע שלהי ערכין(, והוא משנה זהירות להזהר בדבר דגם כשאוכל בשר לצרכו יראה בעיניו שלא יאבד מין אחד שלם מנכסיו ע”ז שלא יישאר לו מין אחר, וקאמר מי שיש לו מנה וכו’ כלומר דלעולם מאכלו יהיה פחות מממון שיש לו, וקאמר מגז כבשים יהא מלבושך כלומר שתקיים בהמותך ולא תרבה באכילת בשר ותרוויח שמגז כבשים יהיה מלבושך ולא תשחטם ותפסיד, וכדקאמר דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וכו’ ולא ישחטם ויאכלם.
*
יו”ד סי’ שעו ס”ג, מת שאין לו אבלים להתנחם באין עשרה בני אדם וכו’, ובהג”ה בשם המהרי”ל נוהגים להתפלל וכו’, וצ”ע מי יעשה כן וכה”ג פרכי’ בפסחים מאן שמע לן דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט, ושמא נשכר ממעות הציבור כש”ץ ועדיין דוחק דהא אינו צורך הציבור ואולי חובה היא על כל אחד לילך שם עד שיהיו עשרה וכעין דין מת שמת ואין לו מלווין כל צרכו, א”נ שמא מצוה היא ולא חובה, וצל”ע בכ”ז.
*
יו”ד סי’ שעו ס”ג ברמ”א וכתוב במהרי”ל וכו’, ברוב מקומות לא נקט הרמ”א בלשון זו ומקורות הרמ”א נכתבו בדורות שלאחריו, ומה דנקט הרמ”א כאן בלשון זו י”ל משום דדין זה לא נזכר בדרכי משה כמ”ש המגיה כאן לכך אתי הרמ”א להשמיע מקורו שהוא ממהרי”ל וק”ל.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 121
מק"ט התשובה הוא: 151075 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/151075
