הנה עיקר דין אמירה לגוי שבות נאמרה בהל’ שבת, ובגמ’ בב”מ צ ע”א הוא איבעיא דלא אפשטא לגבי שאר איסורין, ופסקו הרמב”ם (פי”ג מהל’ שכירות ה”ג) והשו”ע (חו”מ סי’ שלח ס”ו ואה”ע סי’ ה סי”ד) לאיסור, אבל לפ”ז הי’ מסתבר לומר דמאחר ושאר איסורין נלמדין משבת א”כ אין להחמיר בהו טפי משבת וכ”ש דבשבת ודאי גזרו ובשאר איסורין היא איבעיא דלא איפשטא.
ובשד”ח ח”ז מערכת האל”ף כללים עמ’ אלף תסב הביא דעת הפר”ח (או”ח סי’ תסח מנהגי איסור אות כג) והפמ”ג (סי’ שז משב”ז סק”ד ועי’ סי’ תסח) שנקטו שאין איסור אמירה לגוי בשבות בשאר איסורין, והביא בשד”ח שם ממשכנות הרועים שחלק ע”ז ועי”ש בארוכה משכ”ב.
בגוף הנידון שהביא שם מפ”ק דחולין מעובדא דרפב”י אולי הי’ מקום לומר דשם רפב”י מחמת חסידותיה שלל גם דברים המותרים מדינא.
ובגוף לשונו של הפמ”ג שאמנם הזכיר בפשיטות דאין אמירה לגוי בשבות בשאר איסורין אבל יתכן דאין כוונתו אלא בשבות דשבות לצורך מצוה שהותר בשבת ולא בכל שבות דשבות, והטעם לזה דכ’ שם וז”ל ופשיטא לי שבות דשבות בשאר איסורין יש להתיר דבשאר איסורין לא קמיבעיא בב”מ שם אלא בלאו ושבות דשבות בשאר איסורין אין ללמוד משבת דשבת חמיר עכ”ל, ור”ל דיש צד לגמ’ שם דאין ללמוד שאר איסורין משבת ולמסקנא לא הכריעו שם, וקאמר דעד כאן לא נסתפקו אלא בדאורייתא אבל לא בשבות, וצל”ע דהרי יש שם צד בגמ’ שלמדין משבת אע”ג דשבת חמיר משום ד”לא שנא” (כלשון הגמ’) ולא חילקו חכמים בגזירותיהם דטעם הגזירה שייך בכולם, א”כ ה”ה בניד”ד לענין שבות דשבות שנאסר בשבת נאסר גם בשאר איסורין, אבל אם נפרש דהכונה לצורך מצוה א”כ ניחא דכוונתו דכיון דשבת חמיר דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולפ”ז מה שדן בסי’ תסח הנ”ל לגבי קציצת עצם העופות ע”י גוי שלא יפרחו אפשר דמיירי התם מצד שבות דשבות במקום הפסד.
אלא דבסי’ שז הנ”ל דן אח”כ במכירת חמץ לאחר ו’ שעות מצד שהוא מצות עשה דאפשר שבמ”ע לא גזרו שבות דאמירה לגוי משום דעשה קיל מלאו, ולא הזכיר שם צורך מצוה וגם לא הזכיר דמיירי דוקא במקום הפסד עי”ש, ומסתימת דבריו משמע דמיירי בכל גווני, ואם נדמה שם רישא לסיפא א”כ גם ברישא לא מיירי בצורך מצוה דוקא.
אבל בפר”ח שם משמע דר”ל שאין שבות דשבות בשאר איסורין כלל עי”ש וכן במחב”ר סי’ רמד בשם נחפה בכסף ח”א יו”ד סי’ ד, ועי’ בשד”ח שם.
והפר”ח שם בא לדחות דברי התוס’ שנקטו שאפי’ בדרבנן יש שבות דשבות (כ”ה בתוס’ ר”ה כד ע”ב הוב’ בהגהות מוהר”א אזולאי על הלבוש או”ח סי’ שז סק”ב).
ויש מהאחרונים שהתירו שבות דשבות בשאר איסורין רק לצורך מצוה (נובי”ת או”ח סי’ מד, שו”ת תורת חסד או”ח סי’ ד סק”ז ועבודת עבודה להגר”ש קלוגר ע”ז מג ע”ב תד”ה שאני, ועי’ תוספת שבת סי’ שמג סק”ג ומחה”ש שם), ועי’ בספר שמיטה כהלכתה שער ה פ”ג שהאריך במ”מ בענין זה והוכיח שם שכ”ד המג”א והחי”א והשוע”ר והמשנ”ב (סי’ שמג מג”א סק”ג ושוע”ר ס”ה ומשנ”ב סק”ה וחי”א כלל סו ס”ט) ועוד הרבה פוסקים ג”כ להלכה עי”ש שהאריך טובא בענין זה והביא עוד דעות בזה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 119
מק"ט התשובה הוא: 150458 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/150458