תשובה

הטעם שלא סמך החת”ס על התקנה המבוארת בספר חסידים הנ”ל ללמוד בצנעה וכו’ וחשש החת”ס יותר מזה הוא משום שראה החת”ס שקראו אצלו ענייני סכנה שגרמו לאבלות ולכן חשש יותר על עצמו, ונימק את דבריו שמכיון שהתחיל להקפיד בזה ממילא גורם אצלו נזק יותר משאר בני אדם, ע”פ המבואר בדיני זוגות בפרק ערבי פסחים דמאן דקפיד קפדינן בהדיה.

וכן ראיתי בשם הגריש”א (ציוני הלכה אבלות עמ’ א ואילך) דמה שמתה אמו של החת”ס מחמת שלמד דיני אבלות אי”ז אלא לו בלבד משום שהיה גברא קפדנא כמ”ש החת”ס על עצמו שם, והכונה בזה שהיה מקפיד מתחילתו שלא לעסוק בעניינים אלו (או עכ”פ בלא תיקון קודם למעשה) וכיון שעבר על קפידתו נגרמה לו סכנה מזה.

ויתכן עוד דעיקר מש”כ החת”ס אפי’ על סכנה שהיתה לו הוא רק באופן שאינו עושה אפי’ התיקון של הספר חסידים סי’ רסא שיש ללמוד בצנעא, אבל אם לומד בצנעא אפשר דג”כ סגי, ושמא מה שלמד אז לא היה בצנעא.

ואה”נ היה יכול מעכשיו ללמוד בצנעא, אבל קצת דחוק לומר כן דמה שכתב החת”ס לחמיו הרע”א שלא יסתכן בלימוד תשובתו כיון שהרע”א אינו מקפיד או ילמד בט”ב, א”כ למה לא נקט או שילמד בצנעא ואז יהני אפי’ למאן דמקפיד (או אפי’ לפי הצד שיש סכנה לכל אחד), ויש ליישב דלא נקט כל הפתרונות, וכמו שמצינו עוד פתרון שהובא בשם החת”ס (ראה דרך שיחה להגרח”ק ח”ב עמ’ שכח) ליתן פרוטה לצדקה לפני הלימוד, וכן עוד פתרון מצינו בספר יוסף אומץ עמ’ ער שיש להזהר מלדלג לימוד הלכות אלו אלא שנהגו רבותיו לסיים את השיעור בענין אחר כדי לסיים בדבר טוב עכ”ד, ויש ליתן סמך לדבריו שכן מבואר בירושלמי ובפסיקתא דר”כ לגבי מגילת איכה וספר ירמיהו.

ובגוף דברי החת”ס הנ”ל דמאן דלא קפיד לא קפדי’ בלימוד הלכות אלו, ציינו בזה עוד לדברי החת”ס גופיה באה”ע ח”א סו”ס קכא בשם ההפלאה שהיו משה ואהרן צריכים ללמד לישראל דיני אבלות בימי אבלותם של משה ואהרן אף שהם עצמם לא היו אבלים, ואין לדחות דסגי בזה שמשה ואהרן אבלים דהרי במקרה של החת”ס גופיה מה ששלח התשובה לחמיו היה הוא אבל (ואולי יש לדחוק דבינתיים כבר עברו הז’ ימי אבלות), אבל יש ליישב דהכל היו אבלים על מרים אע”ג דעיקר אבלות נזכרה בתורה רק במיתת משה ואהרן, מ”מ היה מן האבלות גם במיתת מרים שהיא היתה ג”כ רועה כמבואר בכ”מ (עי’ תענית ט ע”א).

ולמעשה נקט הגרח”ק (שם) שהחזו”א והקה”י לא חששו לזה ואף החת”ס גופיה נתן פרוטה לצדקה קודם הלימוד (וכנראה בתשובה דלעיל של החת”ס מה שאירע שקיבל מכתב מחמיו ולא ידע שהוא בענין אבלות ולכך לא נתן פרוטה לצדקה קודם שהתחיל ללמוד בזה ולהפסיק באמצע לא הפסיק, משום ביטול תורה, ולהכי כ’ שהוא גברא קפדנא לענין מה שהקפיד ליתן פרוטה לצדקה קודם כל לימוד הל’ אבלות ועכשיו לא עשה כן לכך קאמר שבא לידי סכנה מחמת זה, ויש להוסיף שהחת”ס דרב גובריה שהיה ריש מתיבתא רבתי ודיינא רבא ובתשובותיו כי גדלו ורבו, והעמיד אחריו דורות של דיינים ורבני קהילות קדושות בצאצאים ותלמידים ותלמידי תלמידים, בודאי שלא הסיח דעתו מלימוד הל’ אבלות וזה לא יעלה על הדעת מלבד עדותו דהגרח”ק הנ”ל שנתן פרוטה לצדקה), וכן הובא בשם הגריש”א שם והגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים פט”ו הערה לה) שיש ללמוד דברים אלו בעין כמו שאר חלקי התורה, ויש לציין דגם במפרש של הספר חסידים נקט שהוא עיקר הסכנה בלימוד במהירות ודלא כשהכנה”ג ביו”ד סי’ רמה אות ג שכתב להיפך בשם הס”ח דאדרבה הס”ח כתב שכן מנהג בני האדם שיראים מחמת דבר שאין לירא ממנו ולכך למדין מו”ק בלא דקדוק, ולמעשה כתב הס”ח שילמד בצנעא וגם זה לא מחמת סכנה אלא משום שמה שבני אדם מחשיבין לסכנה יש בו משום עין הרע ולכך צריך להזהר בו.

מה ששאלת למה הקפיד החת”ס אחר שהס”ח הזהיר שא”צ להקפיד, תשובה מ”מ החת”ס עשה כן לרווחא דמילתא שנתן פרוטה לענין קודם הלימוד (כדלעיל מהגרח”ק בשמו), דאי’ בירוש’ כמדומה בפ”ח דתרומות ה”ג דצריך למיחש למאי דברייתא אמרין, ולכל היותר יש בזה מצוות צדקה ואין נזק ודבר רע יוצא מן הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כמ”ש בשו”ע ריש הל’ צדקה, ולא סליק אדעתיה דהחת”ס שישלחו אליו מכתב בעיון בדיני אבלות ולא יספיק ליתן פרוטה לעני קודם, אבל כיון שהקפיד הקפידו בהדיה דכל דקפיד קפדי’ בהדיה כמבואר בפסחים הנ”ל.

וגם לא חשיב שבא נזק מחמת הצדקה, דאדרבה הנזק הוא מחמת שלא נתן צדקה כשהיה עליו ליתן לפי מנגו, ואע”ג שהיה בשוגג מ”מ מאן דקפיד קפדי’ בהדיה כדאי’ בפסחים שם גבי ר”ד דפקע כדא ומסתמא גם שם היה בשוגג.

יכול להניחו בתוך שקית באשפה.

מקורות:

אם יש בזה טירחא שאינה שווה את המחיר והרווח מותר, מכיון שהכלל הוא שבל תשחית דגופא עדיף כמ”ש בשבת קכט ע”א, כלומר שכל עוד שהרווח אינו שווה את הנזק אין כאן בל תשחית, וכן הביאו בשם האחרונים לענין ההיתר בזריקת חד פעמי משומשים מכיון שהזמן אינו שווה את הניקיון ובל תשחית דגופא עדיף, דכעי”ז אי’ בשו”ת התעוררות תשובה ח”ד חו”מ סי’ לה דגם איבוד זמן אמרי’ בל תשחית דגופא עדיף.

ולגוף השאלה האם השלכת אוכל בשקית לתוך אשפה נחשבת בל תשחית או לא, יש לציין דאם אינו מאבד את האוכל בידיים אלא גורם לו להיאבד על ידי שמניחו במקום שאינו נאכל שם אין בזה בל תשחית כמבואר בכמה פוסקים, ראה מה שהבאתי בסוף התשובה ד”ה האם יש בל תשחית בהמנעות מלאכול אוכל שאינו בריא.

לגבי מה ששאלת לענין דין מלילה שהתירו בכינה כשעוקצתו (רמ”א סי’ שטז סעי’ ט), מה הדין בזה, תשובה הנה עיקר הנידון בזה לפי הצד דחשיב כפרעוש [כמו שהבאתי הנידון בזה בתשובה הקודמת, ד”ה דבורה המסתובבת ומפריעה האם מותר להורגה בשבת או לצודה], והרי טעם איסור המלילה בפרעוש כתב המשנ”ב סקמ”ב משום שהוא פרה ורבה ועלול לבוא בהריגתו לאיסור דאורייתא, ולכך לא הותר, (ומה שהותר מלילה בכינה הוא רק בצירוף שאינו פרה ורבה וגם בצירוף שהוא מעופש מאוד ומצער כמ”ש הבה”ל ס”ט סד”ה לא, ע”פ הרמב”ם), אם כן ה”ה בדבורה שסוברים לענין דרגת הנזק חשיב כמו פרעוש ג”כ לא הותר.

וכן בשוע”ר בסי’ שטז סי”ח דן לגבי כמה דברים שלשיטתו כפרעוש חשובין, והצירעה היא אחד מהם, ושם בסי”ח וסי”ט דן על כל דיני פרעוש בשבת וקאי על כל המינים שהזכיר בריש סי”ח שדינם כפרעוש, ומבואר דמה שכתב בסוף סי”ט שאסור למלול פרעוש קאי גם על צרעה הנזכרת בריש סי”ח.

אבל לפי הפוסקים שנקטו דדבורה נחשבת כמו נחש לדידן (דסבירא לן להקל במלאכה שא”צ לגופה כמו שנתבאר הענין במשנ”ב סקמ”ו) וה”ה שנידון זה יש לדון על נחש גופא, דכשאין רץ אחריו אסור להרגו כמבואר בשו”ע ס”י ובמשנ”ב שם, מה הדין במלילה בכה”ג לו יצוייר שיכול למוללו באיזה אופן האם זה הותר גם בשאין רץ אחריו או לא.

והיה מקום לומר בפשוטו מכיון שאינו מוגדר כפקו”נ בשאין רץ אחריו לא הותר כלום, אבל מצינו דדריסה לפי תומו התירו בנחש אפי’ אין רץ אחריו כמ”ש בשו”ע שם, וכן כפיית כלי הותר בנחש אפי’ אין רץ אחריו כמ”ש במשנ”ב שם סקמ”ז, וכעי”ז לעיל סקכ”ז, וא”כ יש לומר דגם מלילה תהיה מותרת, דלמה נחמיר בנחש שאין רץ אחריו יותר מפרעוש שרץ אחריו, ויל”ע.

דמחד יש לטעון דהנה בפרעוש הותר צידה במצערו כמ”ש השו”ע ס”ט, ואעפ”כ מלילה לא הותר אפי’ במצערו, כמ”ש הרמ”א שם וכהכרעת הבה”ל והחיי”א [דלא כהא”ר שמיקל במלילה במצערו, ועי’ בעולת שמואל על השו”ע כאן שרצה לטעון דרוב הראשונים מחמירים בזה גם מי שהביא הבה”ל בדעתו להקל בזה], א”כ שם בנחש אף שהותר לצודו אפי’ כשאין רץ אחריו מ”מ שמא מלילה עדיין אסורה.

מאידך גיסא יש לטעון מה לפרעוש שכן אסור להרגו אפי’ לפי תומו גם כשמצערו תאמר בנחש שאין רץ אחריו שמותר להרגו לפי תומו.

וממה שהותר בכינה למלול אין ללמוד לנחש (או לדבורה להסוברים שדינה כנחש) דהרי בכינה הותר אפי’ הריגה גמורה כל שאין חשש של בעלי חיים אחרים עמהם ביחד שיבוא להרגם (כמו שנתבאר במשנ”ב סקמ”ב לענין מפלה כליו), אבל בנחש לא הותר כן.

ומסברא נראה דכיון שאיסור המלילה בפרעוש הוא רק שמא יהרגנו כמבואר ברמ”א הנ”ל בס”ט, אם כן בנחש שאינו רץ אחריו שהותר להרגו לפי תומו דהיינו אפי’ אם מכוון להריגה רק שלא ייראה כמתכוון (כמו שנתבאר בשו”ע ס”י), אם כן למה נאסור מלילה שמא יהרגנו, כיון דאף ההריגה מעיקר הדין אינו חמור כ”כ.

ויעו’ ברש”י ותוס’ בשבת יב ע”א שנחלקו בדעת התנאים שם אם גזרי’ מלילה של מין אחד שאין בו חיוב חטאת בהריגתו אטו מין אחר שיש בו חיוב חטאת בהריגתו, או דלא גזרי’, ולפי החשבון להלכה דבכינה לא גזרי’ [כמ”ש בגמ’ שם ובשו”ע סי’ שטז ס”ט] נמצא דלהלכה לכו”ע לא גזרי’ מלילה דמין אחד אטו דמין השני, אלא כל מין שאין בו חיוב חטאת לא גזרי’ ביה איסור מלילה.

(ויש לציין דאפי’ למאן דגזר מ”מ יש מקום לומר דבדבר שהוא עצמו התירו בו לדורסו לפי תומו למה שיהיה אסור מלילה, דאדגזרי’ מלילה אטו הריגה דפרעוש לגזור שלא לדורסו לפי תומו שהוא ממש דאורייתא בפרעוש, אבל א”צ לטענה זו דבלאו הכי נתבאר שאין לגזור מלילה בדבר שהותר לדורסו לפי תומו וכנ”ל).

וגם כל הצד לומר שדריסה לפי תומו יהיה מותר ושמלילה אסור הוא דבר שאינו מסתבר, דהרי באיסור מלילה כלול גם שלא ימללנו לפי תומו [כל שמתכוון למלילה במחשבתו] והרי אפי’ הריגה הותר בכה”ג בנחש.

ודעת הא”ר להתיר מלילה בפרעוש שמצערו לא נפסקה להלכה כמ”ש הבה”ל בס”ט ד”ה לא, ומיהו לגוף שי’ הא”ר יש לדון מה הגדרת דבורה, דלהסוברים [כמובא בתשובה הקודמת] שהגדרתו כמו פרעוש [לענין איסור הריגה גם כשמצערו וצידה כשאין מצערו] א”כ ההיתר דמלילה בפרעוש להא”ר הוא רק במצערו כמו שביאר הבה”ל בדעתו.

ולהסוברים שהגדרתה של הדבורה היא כמו דבר המזיק יש לדון כנ”ל האם התירו מלילה בדבר המזיק כשאינו עוקצו, דכמו שבבעל חי המזיק התירו לצודו על ידי כפיית כלי אפי’ כשאין מצערו ה”ה בניד”ד בפרעוש התירו לצודו כשמצערו, וממילא אולי גם יש להתיר שם מלילה כמו כאן כשמצערו לפי הא”ר, וכך מסתבר דהרי בנחש שאין רודף אחריו התירו אפי’ דורסו לפי תומו מה שלא התירו בפרעוש כשמצערו, וא”כ מה שהתירו בפרעוש [להא”ר] למלול כשמצערו לכאורה יותר גם בנחש שאין רודף אחריו.

מש”כ כת”ר דיש מקום לדון דרק בפרעוש שייכא הגזירה של מלילה אטו הריגה שמא יהרגם בלא מתכוון, יש להעיר דלפי שי’ התוס’ בשיטת המחמירים בשבת יב ע”א גזרי’ מלילה דכינה אטו הריגה דפרעוש אע”פ ששם אין הגזירה שמא יהרוג הכינה דבזה לא יעבור איסורא דאורייתא, עי”ש, ועדיין יש מקום לדון ולומר דשמא בזה גופא תליא הפלוגתא שם אם גזרי’ מין אחד אטו המין השני ולהלכה לא נפסק כמהמחמירים בזה כמשנ”ת לעיל.

אם אינו מיוחד לאכילה או ללימוד או להנחת ספרים (שבזה אפי’ בלא שנחשב תשמיש קדושה כבתשובה הקודמת), יש בזה מחלוקת, וכן יש שנהגו להקפיד בזה.

ושלחן שעשוי בצורה שאינו מיוצר למטרת אכילה יש יותר צד להקל בזה אבל בפשוטו המחמירים מחמירים בכל גוני שכל שצורתו שלחן ומשמש שלחן יקפידו בזה.

ובשלחן ששימש לאכילה באקראי יל”ע ומסתבר שאם רוב שימושו אינו מיועד למאכל וגם כשמשמש בו למאכל הוא בדרך אקראי בעלמא ואינו מיועד לכך חשיב כמו שאינו מיוחד לאכילה.

מקורות:

לכאורה הענין של דומה למזבח הוא דוקא בשלחן הקבוע לאכילה, ואפי’ אם נימא דבכלל זה שלחן שצורתו כמו שלחן שקבוע לאכילה מ”מ שלחן שניכר מתוכו שאינו מיועד כלל לאכילה קבועה ואינו נוח לאכילה קבועה לא.

ויש להוסיף דענין זה של נהיגת הכבוד בשלחן שדומה למזבח כל כולו חידוש והבו דלא לוסיף עלה.

ובמקומות שנוהגים לאכול ע”ג קרקע סביב שלחנות נמוכים, ושלחן זה אינו מיועד לאכילה קבועה, יתעורר בזה הנידון האם הכבוד הנהוג בשלחן הוא רק במיועד לאכילה או גם בראוי ורגיל להיות מיועד לאכילה.

ויעוי’ בספר חסידים (הוצאת מוסה”ק סי’ קב) דאסור להרוג כינה על שלחן שאוכלים עליו, וההורג עליו כאילו הורג על המזבח כי השלחן הוא המזבח וכו’ עכ”ל, ומהלשון שאוכלים עליו משמע לכאורה דר”ל לאפוקי שלחן שאין אוכלים עליו, דטעם מה שהוא דומה למזבח הוא משום האכילה כמבואר בשו”ע ונו”כ סי’ קסז ורש”י חגיגה כז ע”א.

ועי’ כה”ח סי’ קס”ז ס”ק מ”א שכ’ ועוד נ”ל דיש לזהר בזה שלא להרוג כנה וכו’ גם בשלחן שלומד עליו וכו’ עכ”ל, ומה שנקט שלומד עליו היינו משום שהוא מקום ספרים (עי’ בספר חסידים שהביא היוסף אומץ הנ”ל בסי’ כה ובשאר מה שהביא היוסף אומץ שם ובסי’ סד), ומשמע שבלא שמיועד לאכילה או ללימוד א”צ להזהר כלל.

ויש להוסיף עוד דבתשובה הקודמת נתבאר דיש מחלוקת אחרונים האם שלא בשעת אכילה דומה השלחן למזבח או לא, ויש מקום לטעון דעד כאן לא פליגי אלא בשלחן המיוחד לאכילה אבל שלחן שהוא עצמו אינו מיוחד לאכילה כלל לא.

וצע”ק על הנהגה שיש קצת שנהגו שלא לעלות על כל שלחן.

ומצאתי תשובה להגרח”ק [הובא בספר סגולות רבותינו ענינים שונים שאלה י”ט] שנשאל אם מותר לישב על שולחן במשרד המשמש לעניני חולין שאינו לאכילה ולימוד תורה, וכ’ שם אולי.

ועוד שם בשאלה כ’ לגבי שולחן המונח בפינת הבית ומשתמשים בו לאכילה לעיתים רחוקות האם מותר להניח עליו נעליים וכדומה באופן שצריכים לנקות את המקום וכדומה או מסיבה אחרת או יש להמנע מזה, וכ’ שם בתשובה כמדומה שלצורך מותר אבל לא דבר מגונה עיין שונה הלכות סימן קסז דין י עכ”ל.

ואולי יש להביא מקור לסברא מחמירה זו מספר יוסף אומץ לה”ר יוזפא סי’ כה כתב וז”ל, בסימן תתקכ”ב כתב בספר החסידים ילד עמד על השולחן שהיו ספרים תדירים עליו רק בשעת אכילה הסיר הספרים ונחתך רגל הילד ההוא ואמר אביו שנענש מפני עמידתו על השולחן [עכ”ל הס”ח], ומשמע מזה שבשולחן סתמא אין איסור אכן בספר היראה דרבינו יונה כתב אל תהרוג כינה על השולחן מפני שהשולחן דומה למזבח [עכ”ל היוסף אומץ].

ומשמע בלשונו דמחלק דלפי הס”ח יש לנהוג כבוד רק בשלחן המיוחד לספרים ולפי הספר היראה יש לנהוג כבוד גם בשלחן סתמא, וכבר ציינתי בתשובה אחרת דהיוסף אומץ גופיה חזר בו במקום אחר כיון דבאמת בס”ח ג”כ מסכים לרבינו יונה דלא רק שלחן המיוחד לספרים אסור אלא גם בשלחן שאוכלין עליו כדלעיל, אבל עכ”פ משמע בלשונו דעכ”פ לרבינו יונה אפי’ שלחן סתמא אסור.

אבל עדיין אין מכאן ראיה ברורה דבכל שלחן קטן הדין כך הוא, דיש לומר שכל שלחן שצורתו כשלחן עומד ג”כ לאכילה, וגם בזמנם לא היו כ”כ רהיטים בכל בית כמו עכשיו, משא”כ שלחן שבצורתו מעיקרו עומד שלא למטרת אכילה אפשר דלא מיירי בזה.

ויעוי’ עוד ביוסף אומץ הנ”ל סי’ סד אסור להושיב או להעמיד התינוק על השטענדיר שמשימין עליו מחזורים וכו’ ואפילו על השולחן שאוכלין עליו כתב בספר חסידים שאסור עכ”ל, ושוב לא הזכיר דבשלחן סתמא אסור, וא”כ יש ליישב דר”ל שלחן סתמא שבזמנם שמשמש גם לאכילה ולא בהכרח שכל דבר שצורתו ד’ רגליים אסור.

(אם כי אמנם בשם האר”י הובא שהיה מקפיד בשבת לאכול דוקא בשלחן ד’ רגליים שיהיה דומה לשלחן של לחה”פ, ועי’ בחגיגה שם פתח במזבח וסיים בשלחן, אבל ד’ רגליים הוא רק תנאי נוסף מלבד מה שישמש לאכילה ואינו הגורם היחיד להחשיבו כמזבח).

ויתכן ליישב הסתירה ביוסף אומץ באופן אחר דמש”כ שלחן סתמא אין הכונה שאינו עומד לאכילה אלא כל רוב שולחנות שלנו שמיועדים לאכילה בלבד ולא לספרים.

אולם אפשר דזהו דוחק קצת, דהרי לא נזכר בדבריו בסי’ כה ענין אכילה כלל.

ומ”מ פשטות שי’ היוסף אומץ בדעת רבינו יונה שכל שלחן סתמא בכלל זהירות זו ושיש להזהר בזה.

היוצא בזה דלהס”ח משמע שרק שלחן שאוכלין עליו אסור, וכן נראה שנקט הכה”ח, וביוסף אומץ לדעת רבינו יונה הפשטות דכל שלחן סתמא אסור, וכן נראה שנקט הגרח”ק, ובשלחן שאין לו צורת שלחן של אכילה כלל יל”ע בזה, אבל בפשטות המחמירים יחמירו גם בזה.

נראה דאף אם גזל אין כאן בכפוף לפרטי דיני תנאים המבוארים בפוסקים, מ”מ אין ראוי לקחת הכסף בלא להודיעו.

מקורות:

בירושלמי שביעית פ”י ה”ט אי’ דמי שיודע מס’ חדא ומכבדין אותו שיודע ב’ מסכתות צריך לומר להם, והפוסקים הזכירוה [ר”ש סוף שביעית מ”ח, שערי תשובה לר”י ש”ג אות קפו, מג”א סי’ קנו בשם הר”ש].

ואף אם נימא דהבבלי [בחולין צד ע”ב ופרש”י שם] חולק על זה, וכמ”ש רבינו יונה בספר היראה שאם יטעה וידמה כי בשבילו עשית אין צריך לומר לו לא עשיתי בעבורך כי הוא מטעה עצמו ואין זה גניבת דעת עכ”ל, וכעי”ז מבואר בעוד מהראשונים והפוסקים (עיין אמת קנה לאאמו”ר פ”ח).

ובאמת יש מקום לדון אם הוא מחלוקת התלמודים או דיש חילוק דין בין גניבת דעת שחבירו חושב שמכבדו לבין גניבת דעת דכבוד התורה שהוא חמור יותר שנחשב כמשתמש בתורה כשמכבדים אותו בתורה שאין בו, ושוב מצאתי שכן תירץ אאמו”ר שליט”א באמת קנה פ”ח סל”ג בהערה, וציין שם לדברי הגמ’ בנדרים סב ע”א.

ויתכן עוד דבאופן שיחזיקוהו כת”ח יותר ממה שהוא עשוי גם לצאת מזה תקלה, דהרי יבואו לסמוך על הוראותיו באופן שאינו ראוי להורות, וכן יבואו לכבדו יותר מת”ח אחרים (ועי’ יו”ד ס”ס רמד סי”ח) ואולי אף למחות על כבודו על חשבון ת”ח אחרים, ונוגע אף לכמה עניינים שבממון שת”ח בני עירו מצויין לעשות לו מלאכתו כמבואר ביומא עב ע”ב וכן פטור ממיני מיסים שונים כמבואר בפ”ק דב”ב וכן סחורתו קודמת לאחרים בשוק, וכן קודם לכמה דברים עי’ בפ”ק דב”ב, וכן יש דינים מיוחדים לת”ח כשהוא נתבע או תובע בב”ד, נמצא דיש תקלות שעלולים להיגרם אם יוחזק שהוא יותר ת”ח ממה שהוא באמת.

וגם מצאנו בגמ’ ביומא מפרסמין את החנפים מפני חילול ה’ ועי”ש בפרש”י שאם יארע לו צרה יתמהו היאך אירע צרה לצדיק כמותו.

ובקוב”א חזו”א הובא שידיעת חכמי הדור הן הן גופי תורה וכו’, והיינו שצריך אדם לידע ממי ילמוד והוא יסוד ועיקר גדול שהכל תלוי בו.

ואולי החילוק הוא בין גניבת דעת חד פעמית לבין אם יחזיקו אותו בחזקה זו באופן קבוע שאז כבר הוא מעין דבר שבממון שרוצה לקבל מינוי חשוב בעיר או מעמד שאינו לפי דרגתו, דבגמ’ בחולין שם לא נזכר אלא על דבר מקומי ואקראי ולא על החזקת אדם כיותר ממה שהוא.

ובאמת קנה שם הביא עוד חילוק המהרי”ט ח”ב או”ח סי’ ח דאיסור הירושלמי הוא רק במקום שמשבחין אותו שאז שתיקתו כדיבור, אבל העיר דבגמ’ בחולין שם מבואר דגם לאחר שמשבחין אותו אם לא הטעה אותם אין בזה איסור.

וראיתי פי’ הר”ג בגמ’ בחולין שם שאביא להלן ולפי פירושו אין קושי’ מהירושלמי כלל, אבל שא”ר לא פירשו כהר”ג.

מ”מ לכל הצדדים והדעות באופן שמשלמים לו על זה לפו”ר היה נראה דבזה גם הבבלי לא פליג, וכל הנידון הוא מצד גניבת דעת בלבד, שבזה כל עוד שלא גנב דעתו לא עבר איסורא, אבל בממונא עד דמהדר למאריה [ע”פ ברכות יט ע”א].

ולכן היה נראה לפו”ר דבאופן שעשה בשביל הציבור ולא היה עושה בשביל היחיד תמוה לומר שיכול לכתחילה לקחת כסף מהיחיד על סמך שהיחיד חושב שעשה את זה לטובתו בפרט שגם היחיד מסתמא לא היה משלם עכ”פ לא את אותו הסכום אם היה יודע שעשו זאת לכל הציבור, נמצא שאף שיש כאן חלק שהוא אמת כאן בטובה שחושבים שהוא עשה מ”מ מכיון שאין הטובה אמת לגמרי הוא כמו האופן של הירושלמי שם שחושבים שהוא ת”ח יותר ממה שהוא שבזה צריך לומר.

ובקיצור שורש הספק בניד”ד דבגמ’ [בחולין שם] מבואר דאין איסור גניבת דעת באופן שהמקבל איהו דאטעי אנפשיה ולא הטעו אותו, ומאידך גיסא בממון מסתבר שיש בזה איסור כיון שהממון ניתן על דעת דבר מסויים.

ויתכן שאם ניתן על תנאי באופן שלא היה גילוי דעת וכיו”ב באופן שמועיל לבטל את המתנה [עי’ תוס’ קידושין מט ע”ב ובפוסקים, ועי’ בט”ז אה”ע סי’ קטז ובנחלת צבי שם בשם הרמב”ם בטעם מה דאיילונית יש לה תוספת, ושם בשו”ע נזכר גם לגבי איילונית, ואילו אחרות דאדעתא למיפק אין להם, עי’ באופנים בסי’ קיז שם, ויש בזה כמה חילוקי דינים כמבואר בשו”ע ונו”כ סי’ קטז וקיז] ממילא לא חשיב דבר שבממון ואז אמרי’ איהו דאטעי אנפשיה, אבל קשה לומר שיש כאן ממון נקי כשיודע מקבל הממון שהממון בא שלא מדעת הנותן שכן נתן את הכסף לשם מטרה אחרת לפי דעתו.

ובספר אמת קנה לאאמו”ר שליט”א הביא ראיה לענין גוי בכה”ג (דאיהו דאטעי אנפשיה בדיני ממונות) להתיר מדמסקינן בגמ’ בחולין [צד ע”ב] דמותר להכריז נפל בישרא לבני חילא.

ועדיין יש לדון אם כוונת הגמ’ שם דבאמת ידוע שהגוי קונה על דעת שמחפש בשר כשר, או דילמא דלעולם יש לתלות שאין דרך הגוי שמחזר אחר בשר כשר, ולא מסיק אדעתיה לבדוק זה, ורק אם יאמרו להדיא שהוא טריפה אז עלול להינזק שהגוי לא יקנה מהבשר כיון שמלכתחילה לא יקנה להדיא דבר שאין ישראל אוכלים ממנו או מחמת סכנה.

או דיש לומר עדיין באופן אחר קצת דרק בודאי גניבת דעת בכה”ג (היינו באופן דאיהו אטעי אנפשיה בדבר שבממון) אסור אבל בספק מותר, וממילא כשאומר נפל טריפתא אינו טוב שהרי אינו רוצה לגרום אפי’ ספק נזק לעצמו, אבל כשאומר נפל בשרא לבני חילא שהוא ספק גניבת דעת באופן הנ”ל מספק מותר.

ושו”ר דבאמת בפירוש הר”ג שם כתב אינהו הוא דקא מטעו וכו’ כלומר הן יודעין שטרפה והא דלא קא מכרזי נפל טרפתא לבני חילא כי היכי דלא מימאסו עכ”ל, ומבואר כהצד השני הנ”ל מתוך ג’ הצדדים.

אם כי הראשונים שפסקו דאם אין הטעייה להדיא אלא רק בשתיקה ג”כ מותר אינם סוברים כפי’ הר”ג, דהרי הר”ג מפרש גם במעשה הגמ’ אח”כ על ישראל וז”ל, הא קא מטעינן ליה כלומר דאנן אמרי’ ליה דאנן נפקינן לקדמותיה וקא מטעינן ליה איהו הוא דקא מטעי נפשיה כלומר שהוא יודע דלא נפקינן לקדמותיה ואף על פי כן קאמר אמאי איצטער רבנן עכ”ל, נמצא דהר”ג מפרש כל הסוגי’ באופן אחר ממה שפירשוהו ראשונים אחרים, א”כ יש מקום לומר דגם לענין אינהו דאטעי אנפשייהו יפרשו הראשונים האחרים דלגמרי מטעים עצמם בזה, ובאמת כך יותר פשטות הגמ’ והא קמטעי להו דמיירי גם בדידעי’ שקונים על דעת שהוא כשרה.

ועדיין יש לדון דשמא מודים להצד השלישי הנ”ל.

עכ”פ לפי ב’ הצדדים האחרונים הנ”ל אין ראי’ מהגמ’ שם לניד”ד, ואפי’ לפי הצד הראשון הרי אע”פ דגניבת דעת דגוי אסור [חולין צד ע”א] מ”מ הוא קל יותר מישראל דהרי אפי’ גזל גמור של גוי לדעת כמה פוסקים אינו ממש מדיני ממונות [עי’ רש”י ורמ”א וש”ך שהבאתי בתשובה לענין גלגול על גזל גוי], ועי’ בריש פ”ח בספר אמת קנה בהגדרת איסור גניבת דעת.

אבל בלשון הגמ’ שם משמע דלא מפליג בין ישראל לגוי בכל סברא דאיהו דאטעי אנפשיה דמה שהותר בגוי הותר גם לישראל, דהרי קאמר שם כי הא דמר זוטרא וכו’ עי”ש, וגם דבמקרה הנ”ל של מר זוטרא לא מיירי בספק אלא בודאי (דלא כהצד השלישי הנ”ל).

ואולי יש לדחות דהא כדאיתא והא כדאיתא, דגניבת ממון בגוי לכמה פוסקים הוא דומה לענין גניבת דעת בישראל שאינו חיובי ממון, ולכן בגוי הובא מקרה הנוגע לממון ובישראל הובא מקרה הנוגע לגניבת דעת בלבד, וצל”ע.

וגם בלא זה עדיין יש לדון בהטעיית הגוי הנזכר שם אולי מאחר שמקבלים דבר בתמורה בשווי ממונם הוא קל יותר באופן זה, אע”ג דבסתם גניבת דעת שהמוכר מטעה גם זה אסור, עי’ באמת קנה פ”ח.

ועי’ שם עוד פ”ח סעי’ כ בהערה שכתב כמה הוראות בנידון כזה לגבי ישראל.