תשובה

אלו אילנות הכניס נח לתיבה

{בע”ה עש”ק פ’ נח ג’ מרחשון תשע”ו}

מה שהקשה למה לא הכניס נח לתיבה אלא אילני מאכל (ב”ר ל”א י”ד), ולא אילני סרק.

תשובה – הנה הגם שהכניס אילנות, גם אי נימא שהיה זה לצורך נטיעת אילנות אח”כ, לא הכניס נח לתיבה אלא דבר שיש בו צורך בעולם, והגם שאחז”ל שעתידין אילני סרק שיטענו פירות, מ”מ לא היה על נח לדאוג לדבר כזה, ומי שיעשה הנס לטעון מהם פירות הוא יעשה נס וישאיר לפלטה את אילנות הסרק.

וז”ל המהר”ל בגור אריה על פרש”י, הביא עמו זמורות.

דאם לא כן מהיכן היה ליטע כרם, אלא שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים.

ומה שהוסיף ‘ויחורי תאנים’ יש מפרשים דאם לא כן קשה ההיא דלעיל שאמר ש’עשה עצמו חולין שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת’, ודלמא לא היה לו נטיעה אחרת, אלא שהיה לו גם כן נטיעות אחרות, כגון יחורי תאנים.

והקשו למה הכניס עמו אלו השנים בלבד ותו לא, ותירץ הר”ת מארולייניש בשביל שהם מתקלקלים יותר משאר נטיעות במים, ולכך הכניס עמו אלו שנים.

וקשה על פירוש זה דהא נקרא “מבול” (לעיל י, ז) ‘שבלה הכל’ (רש”י שם), וכל הזרעים והאילנות בלו ולא נשאר אחד, שהרי הכל בלה, ולי נראה מפני שהם מאכלי אדם ביותר משאר אילנות, כדאמרינן (ראה ברכות מד.

) היה אוכל בתאנים וענבים, והוא הדין אחרים שהם צריכים לעולם, כדמשמע בב”ר (לו, ג) שאף גרופית לזית הביא, ודרשו רבותינו ז”ל (שם בב”ר) מדכתיב (ר’ לעיל ו, כא) “ואתה קח לך מכל מאכל ואספתו אליך”, אין אדם כונס אלא אם כן צריך לו בסוף, וגם כן כאן היה כונס בשביל שיהיה צריך לו בסוף כשיצא מן התיבה עכ”ל, ומבואר גם בדבריו שרק דברים הצריכין למאכל אדם לאכילת דרי התיבה, וזה עדיפא ממ”ש, דלדבריו הובאו רק האילנות הצריכין ממש.

וז”ל הב”ר שם, [ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל] ר’ אבא בר כהנא אמר הכניס עימו דבילה, תני משום ר’ נחמיה רוב מכנסו דבילה, אמר ר’ אבא בר כהנא הכניס זמורות לפילים חצובה לצבאים זכוכית לנעמיות, ר’ לוי אמר זמורות לנטיעות יחורים לתאינים גרופיות לזיתים, [על דעתיה דר’ אבא בר כהנא והיה לך ולהם דבר שהוא לך ולהם, על דעתיה דר’ לוי והיה לך ולהם את עיקר והם טפילה] ואספת אליך אין אדם כונס דבר אלא אם צריך אתו.

ומ”מ לכו”ע מבואר שהיה הענין למאכל ולא יותר.

קרא פחות

{בע”ה פ”ק קרית ספר יע”א
נר ה’ לחנוכה עש”ק פ’ מקץ ער”ח טבת תשע”ו}

בנביאות יוסף דהא אין הנבואה שורה אלא בא”י

א) מה שהקשה ע”ד הגרי”ז בפ’ מקץ שפתרון החלום של יוסף היה ע”פ נבואה, דהא אין הנבואה שורה אלא על עשיר כמ”ש בנדרים ל”ח א’.

תשובה יתכן כי היה ליוסף נכסים במרחק, וזה סגי כדי להיות עשיר מן הדין.

בהנ”ל בענין נבואה בחו”ל

ב) ומה שהקשה מן הספרי פ’ שופטים פיסקא ל”ב נביא אקים וכו’ ולא מחו”ל, א”כ היאך היה יוסף נביא בחו”ל.

תשובה יתכן שכבר נתנבא בא”י לפני כן, עי’ מו”ק כ”ה א’ שכ”כ על יחזקאל, וכן בס’ הכוזרי מאמר ב’ כ”כ על עוד נביאים שנתנבאו בחו”ל שהיה מטעם זה, וכן השיבני הגרח”ק שליט”א על מה ששאלתי על נביאים מסוימים שנתנבאו בחו”ל, ועי’ מה שהארכתי בכל זה בחיבורי על המכילתא דרשב”י פרק י”ב א’, וע”ע מ”ש במכילתא הנ”ל שם דבנבואה קודם שנתקדשה א”י שרתה נבואה בחו”ל, ורק אח”כ לא שרתה, א”כ לפ”ז לק”מ כיון שהיה קודם שנתקדשה א”י (ועיין כעי”ז במגילה י”ד א’ ע”ש), וע”ע במכילתא דר’ ישמעאל שם דכשהיה זכות אבות שרתה, וי”ל ה”נ שהיה זה לטובת ישראל, כמ”ש אלהים חשבה לטובה וגו’ להחיות עם רב, א”כ יש לנו כבר כמה תירוצים ע”ז, ועיין בחיבורי הנ”ל מ”ש בכל הפרטים הללו.

עין הרע בכמה אחין יחד

ג) מה שהביא מתנחומא בפ’ מקץ שחשש יעקב מעין הרע אם יכנסו כל האחין בשער א’, ושאל מ”ט לא מצינו שחוששין לזה.

תשובה נראה שלא חששו אלא בשבטים שהיו גיבורים טובא, כמבואר בב”ר ר”פ ויגש, ובארוכה בס’ הישר בפ’ מקץ ויגש וכן לעיל פ’ וישלח, ועל גיבורים הללו שאדם מתמיה כ”כ כשרואה אותם, יש עין הרע טובא וצריך לחשוש יותר, ובפרט שהלכו למצרים ששחורים הן, ולא הרגלו באשה יפה, כ”כ רש”י ר”פ לך, ולשון התנחומא (אות ח’) הוא, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אמר יעקב לבניו, אתם גבורין, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד, שלא ישלט בכם עין רע ע”כ.

וא”כ השבטים שהיו נאים טובא היו תמהין עליהן בנ”א, והיה עה”ר, משא”כ בסתם אחין, ומיהו מצינו בפוסקים שחששו לעין הרע כשעולין לתורה ב’ אחין זאח”ז, וכתב בשו”ע או”ח סי’ קמ”א ס”ו, יכולים לקרות ב’ אחים זה אחר זה והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע ואפי’ אם א’ הוא השביעי וא’ הוא המפטיר לא יקראו השני בשמו משום עין הרע.

ובמשנה ברורה שם ס”ק יט כתב ואין נ”מ בין אחים מן האב או מן האם ואפילו אומרים שאין מקפידים על עין הרע ויש שמחמירין אפילו אב עם בן בנו משום עינא בישא ובמקום הצורך יש להתיר עם בן בנו ע”ש.

והגאון החיד”א בברכי יוסף שם סק”ו כתב ואין מניחים אלא בשביל עיה”ר, מדקאמר ואין מניחין משמע אפילו אם הם לא חיישי לעין הרע אנוחי לא מנחינן להו שיעלו כיון דאיכא עיה”ר והרב יד אהרן האריך להוכיח כן ע”ש.

א”כ חוששין לעין הרע רק בעליה לתורה או בכה”ג, אבל בסתם לא חיישינן, ומ”מ הכל לפי הענין, דפעמים הלב יודע שיש לחשוש לעין הרע ואכמ”ל, [ופ”א הורה מרן הגרח”ק שליט”א שלא יסעו כל נכדי משפחה א’ במטוס א’, שיש לחשוש אם יתרסק המטוס לא תשאר פליטה ממשפחה זו].

ב’ אחין בגלילה והגבהה

ד) מה שנסתפק אם מותר לתת הגבהה וגלילה לב’ אחין זאח”ז, בידוע שלא נהגו לחשוש לזה, והכי הוה עובדא אצל אאמו”ר שליט”א, אח”ז ראיתי עוד שכ”כ הגרי”ש אלישיב (אשרי האיש פכ”ב המ”א) והגר”נ קרליץ (חו”ש פסח, קובץ ענינים סקט”ו).

מה הקשר בין סעודת יוסף לסעודת חנוכה

ה) מה שתמה ע”ד השלה”ג בהגמ”ר פ”ב דשבת (דף ע”ט במהדו’ וילנא) שרמז את סעודות חנוכה בפסוק דמיירי על סעודת יוסף כשבאו אליו אחיו, וסיים שמכאן סמך לסעודות שעושים בחנוכה, ותמוה דמה ענין זל”ז.

הנה זה פשיטא שלא היתה סעודתו סעודת חנוכה, שעדיין לא היה על מה להודות, ובחז”ל בכמה מקומות (וא’ מהם במכילתא דר”י ומכילתא דרשב”י פ’ בשלח מסכתא דויהי בשלח) מבואר שהיה זה לסעודת שבת, אלא כונת השלה”ג שיש כאן רמז בתורה לסעודת חנוכה שנזכרה אצל סעודה, וחלק מל”ב מידות שהתורה נדרשת בהן הם גימטריא ונוטריקון, כמ”ש בברייתא דמשנת ר”א פ”א, ואף שאין רמזי הקדמונים כדרשות רז”ל ממש מ”מ הם דברי אמת, והא קאמר שיש כאן רמז בכתוב.

ובאמת בזוהר תמצא כמה דרשות או רמזים שאין בהן שייכות לפשטות המקרא כלל.

ומה שנרמז דוקא בפ’ מקץ הוא משום שברוב השנים חל אז חנוכה כמ”ש בשלה”ג שם.

דקי”ל דכתיבא באורייתא מילתא אמאי דעתידין רבנן דמתקני כמ”ש בכתובות י’ ב’.

ומ”מ יש ליתן טעם שיש איזו שהיא שייכות בין סעודת יוסף לסעודת חנוכה, דמשמע קצת בחז”ל שהיה זה סעודה מיוחדת, וכמ”ש בשבת קל”ט א’ וישתו וישכרו עמו, אבל עד האידנא לא, וכ”כ בב”ר פרשה צ”ב ה’ דא”ר לוי כל כ”ב שנה שלא ראה אותן לא טעם טעם יין אף הן לא טעמו טעם יין עד שראו אותו הה”ד וישתו וישכרו עמו עמו שתו חוץ ממנו לא שתו ע”כ.

וי”ל שהיה ליוסף כאן שמחה יתרה שראה את אחיו קריבים לכאן, והבין בזה שגאולתו קריבה וממשמשת ובאה, וגם אינהו שחיפשו את יוסף כמ”ש במדרשים, ונצטערו בצער הזקן, עי’ בס’ הישר על זה, ואע”ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזא (מגילה ג’ א’), ולכך התחילו שמחין, וסעודה זו היא סעודת שבח והודאה, ועכ”פ מצד יוסף ביותר, וזהו הדמיון לנס חנוכה, דאמרינן בשבת כ”א ב’ לשנה אחרת קבעום להלל והודאה, וא”כ שייכא גם סעודה בהלל והודאה כדאשכחן ביוסף.

בשינוי הלשונות בתרגום

ו) מה שמצא כת”ר שפעמים תרגם אונקלוס שילוח לשון שילוח ופעמים לשון פיטורין [וכמו שיבואר בתשובה].

תשובה נראה החילוק בזה בין לשון שליחות רגיל, דהיינו שהמשלח צריך את השליחות של השליח, ויש עוד מין שליחות שהוא ל’ פיטורין, היינו במקומות שהשליחות אינה עבור המשלח, אלא דל’ שליחות בלה”ק כוללת גם מה שאדם פוטר או מגרש חבירו מאצלו, אבל בל’ תרגום אינו שייך.

וכן בלשונינו לא הורגלנו לומר שילוח במקום שהוא פיטורין.

ולכך ברוב דוכתי נזכר ל’ שילוח בתרגום כשהוא שייך לזה, [וגם כשאינו שייך לזה יתכן שמתרגם כן, אף שאיני זוכר כעת, משום שפעמים מתרגם אונקלוס אחר ל’ העברי], אכן מה שהביא כת”ר, א.

הבקר אור והאנשים שולחו, דהיינו שלא היה ליוסף שליחות אליהם, אלא פיטרם מביתו, וכן ב.

אחר שילוחיה, ג.

ושלחה מביתו, דכל אלו ל’ גירושין הן, דגם את ציפורה גירש, עיין במכילתא ר”פ יתרו מחלוקת תנאים בזה, מ”מ להנ”ל לק”מ, כיון דאין הכונה כאן ששלח אותה לאיזו שהיא שליחות, ולהכי תרגם אונקלוס בכ”ז בלשון פיטורין, ופשוט.

וזוהי כונת רש”י (בראשית מ”ג י”ד) שכתב, ושלח לכם ויפטר לכון תרגומו יפטרנו מאסיריו לשון שמות כא כו לחפשי ישלחנו ואינו נופל בתרגום לתרגמו לשון וישלח שהרי לשם הם הולכים אצלו עכ”ל.

והנני מוכרח להמנע מלהמשיך כעת במכתב הזה משום שב”ק הממשמשת ובאה אלינו.

קרא פחות

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)

 {מוצש”ק מטו”מ ע”ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א.

}

א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, נתקשיתי מסו”ס ישעי’ ס”ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב”ה במידי דאיסורא.

 {תשובת מרן שליט”א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ”ש בירו’ כלאים פ”ח ה”ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור”ל דכך י”ל עפמ”ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.

 {.

}

ב) בב”ק נ”א א’ כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ”פ בש”ע חו”מ תכ”ז ד’ היתה רה”ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש”ל ספ”ק ט”ו ב’ שלא יגדל אדם כלב רע וכו’ ובהר”מ פי”א מהל’ רוצח ה”ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י’ טפחים, וא”כ ברה”ר גבוה ת”ל מצד תקלה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה מיעטה.

}

ג) דעת רש”י פסחים ס”ג סע”ב והר”ח (ישועות מלכו פ”א מק”פ) והיראים (הוב”ד בלקו”ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ’ פ”ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו”ל לאו שאין בו מעשה כמש”ש התוס’, ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ”א ב’ והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב”ע וכ”מ שהק’ התורי”ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר”מ בסה”מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה ריבתה.

}

ד) בב”י או”ח סי’ תקנ”א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט”ב עצמו מן הדין וכ”ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו’ עכ”ל.

ויל”ע דהרי לדעת התוס’ ביבמות מ”ג א’ דאסור מו”מ קודם ט”ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א”כ מבואר דיתכן שמו”מ חמיר ממלאכה, והב”י הרי מיירי לכו”ע, ואולי מניעת מו”מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ”ל דמפרש שמניעת מו”מ לגמרי היא חומרא בעלמא.

 {.

}

ה) ברש”י ב”ק צ’ א’ ‘צרם’ – משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ”ל, נתקשיתי דלקמן צ”ה א’ איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא”ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

 {תשובת מרן שליט”א: בא ע”י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב’ הפירושים ברש”י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.

 {.

}

ו) בירושלמי תרומות פ”ח ה”ג (דף מ”ג א’) איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר”מ (פי”ב מהל’ רוצח ושמיה”נ ה”ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ”א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל”ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ”ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט”א אם רו”ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

 {תשובת מרן שליט”א: מצוה אין מזיקה.

}

{ה’ כסלו ע”ו}

מה ששאל כ”ת מ”ט בענינו אומרו בדיעבד לפני יהיו לרצון, אבל יעלה ויבוא אם נזכר לפני יהיו לרצון חוזר ואומרו בעבודה.

תשובה הדבר פשוט דכיון שאין חוזר לומר ענינו בדיעבד בשומע תפילה, א”כ כשנזכר לפני יהיו לרצון אינו רשאי להוסיף ברכות שאין מחוייב בהן, כדי לומר אותו במקומו בשומע תפילה, אלא אומרו עכשיו כשנזכר, משא”כ ביעלה ויבוא כיון שמחוייב לחזור אם שכח, לכן אם נזכר כעת לפני יהיו לרצון צריך לחזור ולאמרו במקומו, שהרי אם אין אומרו במקומו אינו נפטר מכלום, שלא קיים התקנה כתיקנה לאמרה בעבודה.

{עש”ק פ’ חיי שרה מודיעין עילית ק”ס יע”א
מה שהקשה כת”ר עמ”ש רש”י (בראשית כג א) ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי.

}

והקשה כת”ר ממ”ש רמב”ן בראשית טז ו ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה’ אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי עכ”ל.

ומבואר לדעת הרמב”ן ששרה חטאה אז וא”כזה סותר את דברי המדרש שלא חטאה כלל.

תשובה – הנה מה שהבין שתמימותה היה בכך שלא חטאה מעולם, הנה לכאורה אי”ז מוכרח, דיתכן שחטאה וחזרה בה, דאל”כ הא איכא מ”ד בשבת נ”ה ב’ דאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וגם אי נימא דכאן פליג ע”ז הא ע”כ איכא מ”ד כזה, וא”כ דברי הרמב”ן אינם קשים.

אכן בפי’ ה”ר חיים פלטיאל ז”ל נזכר הל’, ובא זה להשמיענו שלא חטא[ה] מאומה וכו’.

וכן מדברי הרמב”ן שכתב שנלמד רק מ’שני חיי שרה’, שכולן שוין לטובה, א”כ מסתבר דהכונה על כל השנים ועל כל רגע ורגע מן השנים, אכן יש את הדעה הנ”ל.

וראיתי בס’ משיבת נפש עה”ת כאן שכתב, ולא בא הכתוב כאן להודיע צדקתה של שרה כ”א לסמוך לה “ותמת שרה בקרית (ה)ארבע” שדרשו רז”ל אל תקרי קרית ארבע אלא קריאת ארבע, ר”ל ארבע תיבות והוא שאמר[ה] “ישפוט השם ביני וביניך” ומסרה דינה לשמים ואיכא דיינא בארעא ב”ד של שם ועבר, ועל זה חש[י]ב הזכרת שם.

והודיענו בכאן [אף על פי] שצדקת היתה ולא חטאה כל ימיה מ”מ נקנס עליה מיתה מחמת הזכרת הש”י לבטלה.

וכבר סמכו על זה “כל המוציא שם שמים לבטלה הרי זה נעקר מן העולם”.

ודרשתי, כי ראיתי רבים נכשלים בהזכרת הש”י לבטלה בזמן הזה בעו”ה, והודעתי שגם יש עונש במי שמזכירו בלשון לעז כמו שמבואר במרדכי פ”ק דשבועות.

ועוד נ”ל ראיה מסוטה שמשביע אותה בלשון (שמכירה) ולא הוציא מן הכלל הזכרת הש”י שהשומע מפי חבירו צריך לנדותו, (ואין שומע נזהר בה), [ואין נזהרין בזה] ואפילו במדינת ורנקי”ן שוואבי”ן שרגילים לישבע בשם המיוחד בלשון עברי אדנ”י וכו’ עכ”ל, וע”ש שהאריך, ומ”מ חזינן שהיה בידה איזה חטא.

ואכן לא מצאתי לע”ע דברי רז”ל שהביא על קרית ארבע וכו’, ועיין בתיקונים (תיקון י”ח ל”ד ב), אך מ”מ מבואר כנ”ל.

אכן לענ”ד נראה דגם דברי הרמב”ן וגם דברי המדרש קרית ארבע, הם דלא כהב”ר שדורש שהיתה שרה בלא חטא.

וכה”ג אשכחן לעיל בר”פ לך גבי אברהם בענין נסיעת אברהם מארץ ישראל מפני הרעב, כתב הרמב”ן ז”ל וזה לשונו, ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בהשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחלה מפני הרעב, עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות.

[ועל] המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא, עכ”ל הרמב”ן ז”ל.

{וראיתי בס’ החפץ חיים החדש עה”ת שהובא שם ששאלו התלמידים לפני מרן הח”ח ז”ל כיון ששייך לדרוש לשבח למה דרש לגנאי, כיון דקי”ל דורשין לשבח, ואמר להם שהיה לו מדרש לזה.

}

*

שאלה

{רציתי לשאול, במסכת תענית דף יא, א מובא מימרא בשם רבי אלעזר הקפר ברבי על המצער עצמו מן היין, ובמסכת שבת דף קנא, ב מובא מימרא בשם ר’ אלעזר הקפר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו וכו’, האם זה אותו אחד או שמדובר בשניים נפרדים?
[אח”כ הוסיף עוד הנ”ל]: לחידוד השאלה, רש”י פירש בשבת (קטו, א ד”ה רבן גמליאל בריבי): “רבן גמליאל בריבי – לא שהיה בנו של רבי, אלא אדם גדול קרי בריבי”.

האם ניתן לומר שגם זה הכוונה כשכתוב ‘ברבי’ ולא ‘בריבי’?
יועיל לי מאוד, אשמח לתשובתכם
(מהרה”ג יהודה שוארץ)}

תשובה

לכבוד ידידי הג”ר יהודה שורץ שליט”א,

שלום רב,

הנה יעויין נזיר דף כב ע”א, דגרסי’ התם, והא מני ר’ אלעזר הקפר היא דתניא ר”א הקפר (בר רבי) [בריבי] אומר מה ת”ל מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא והלא דברים ק”ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה עכ”ל, ובתחילה נזכר ר”א הקפר ואח”כ ר”א ברבי.

הנה עצם מה שנזכר בריבי אינו טעם לומר שהוא חכם אחר, דאמנם היה תנא שנקרא בריבי, וכמו דאיתא במכות ה’ ב’ בריבי אומר ופרש”י כך היה שמו, וכתב ע”ז המהרש”ל, נ”ב ולא פי’ כאן גדול הדור כמו שפי’ בכ”מ לפי שלא שייך לומר אמר אביו מאחר שלא הוזכר שמו ודו”ק עכ”ל.

וכ”ה בחולין נ”ב ב’ בריבי אומר, ושם הוסיף רש”י עוד פירוש שאולי היה אדם גדול ולשום כך נקרא כן, וכן בחולין נ”ז ב’ אמרו על חזקיה מדבריו של ברבי ניכר וכו’, ופרש”י חזקיה שהיה גדול בדורו.

וכן בהרבה מקומות מצינו בריבי שאין הכונה שכך שמו, וכמעט בכל מקום הכונה כך, וכמו שהבאתם דברי רש”י בשבת, וכ”כ רש”י כעי”ז בעוד הרבה מקומות, ויעויין ג”כ מ”ש ערוך לנר מסכת מכות שם ע”ד רש”י והמהרש”ל, אבל מהריטב”א נראה שהי’ מפרש שבן של רבי הי’ אומר כן, ואפשר שהי’ גורס בר רבי שכן נראה ממה שפשיטא לו שרבי הוא שהשיב והלא ק”ו הוא.

אכן לגירסת הריטב”א או לפירושו ק”ק למה לא הזכיר השם של הבן, וכן איפכא לפי’ רש”י קשה למה לא הזכיר שם האב עכ”ל.

וששאלת אם יש חילוק בין בריבי לברבי אין חילוק בזה כדמוכחי סוגיי, וכמ”ש בקידושין כ”א ב’ ובכורות ל”ז ב’ יודן ברבי, ופרש”י, יודן שמו וגדול בדורו היה וכל היכא דקרי ליה ברבי לשון חכמה וחריפות הוא עכ”ל.

וכן בקיצור כללי הגמ’ שבש”ס כתבו, כשמזכיר שם חכם ומוסיף עליו בכינוי ברבי הוא לשון חשיבות, אבל כשאינו מזכיר שמו אלא ברבי בלבד, אז הוא שם העצם עכ”ל.

והובא בסה”ד ערך ברבי וע”ש עוד מ”מ לזה, והביא שם איזה דעה שכל ברבי היינו בנו של רבי ודחה לזה ע”ש, ויש להעיר מדברי הריטב”א הנ”ל.

וכל הנ”ל רק באתי לומר שאין חילוק בין ר”א הקפר לבין ר”א הקפר בריבי, ר”ל שמצד השם זהו אותו השם, אבל מ”מ יתכן שהיו יותר מחכם אחד בשם הזה, וכמו שמצינו על עוד שמות תנאים ואמוראים שהיו שנים באותו השם וכמו שכתב א’ מן קמאי רבו של הרוקח בספרו ייחוסי תנאים ואמוראים אות י’, שהיו שני רבי יהושע בן לוי א’ תנא וא’ אמורא { {ורציתי לומר קצת דהנה גבי סרח בת אשר שעלתה בחייה לגן עדן כמ”ש בילקוט שמעוני יחזקאל, הרי היתה נגלית גם אח”כ, כמ”ש בפסדר”כ פ’ ויהי בשלח שהיה ר’ יוחנן דורש והיא באה לשם לומר לו דבר על דרשתו, וא”כ גם ריב”ל אפשר שמתחילה היה תנא כדתנן בפ”ג דעוקצין ובברייתא פ”ו דאבות, ועלה לג”ע בחייו כמ”ש בכתובות דומיא דסרח, אבל מ”מ אח”כ היה בא לבהמ”ד,} }[וע”ע שו”ת יוסף אומץ סימן מו], וכהנה רבות.

וכן בסה”ד הביא עוד סתירות בין שני ר”א הקפר והעלה שאולי הם שנים.

ובענין בר קפרא איתא בירושלמי (ביצה פ”א ה”ג): “זה אחד מד’ דברים שהיה ר’ חייא הגדול אומר שאין להם תשובה והשיב ר’ אלעזר בנו של ר’ אלעזר הקפר”, ובס’ יוחסין איתא ר”א בר קפרא, וכתב עליו הסדר הדורות ערך א’ לא מצאתי ואולי הוא בן הקפר.

וכן הביא שם ערך ר”א בן הקפר שי”א שבנו הוא בר קפרא, ויש להוסיף על דבריו, שמצינו הרבה מילים לפעמים בסיום בלא אל”ף ולפעמים עם אל”ף, וכן שמות, ולהדיא איתא במגילה דף כח ע”ב, אמר ליה פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך שדי בר לקישא במיא, הרי שנזכר גם לקיש וגם לקישא, וכמו שמתנגדי הזוהר טענו על הזוהר שהוא משונה שיש בו הרבה שמות הנגמרים בסיומת של לשון ארמי, אבל כבר השיב עליהם הרד”ל במאמר קדמות הזוהר דמצינו בהרבה מקומות סיומת כאלו, וכמו שמנה אותם שם.

סיכום הדברים דאמנם אין חילוק בין ר”א הקפר ברבי לר”א הקפר סתמא, ואין חילוק בין בריבי לברבי, מיהו יתכן שהיו שני ר”א הקפר.

{בע”ה עש”ק פר’ משפטים ע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה כת”ר ע”ד הפמ”ג או”ח סי’ נ”א (הוב”ד במ”ב שם סקי”ז) להפסיק בשירת הים בין במים לבין אדירים, שכך הוא ע”פ הגמ’ במנחות נ”ג א’ ע”ש, והקשה דבמכילתא ועוד ראשונים פי’ לא כן.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה הקשה מהמכילתא אם בגמ’ לא נקטו כן, דודאי אזלינן בתר הגמ’, וגם מה שהקשה מהראשונים, הנה זה ידוע דהראשונים בפירושיהם למקרא לא הלכו הרבה פעמים אחר שיטת הגמ’, ומ”מ למעשה בתר הגמ’ אזלינן, [ואין כאן המקום לברר פשר הדבר והכללים בזה, אך מ”מ הוא דבר ידוע].

ועצם מה שהקשה מן המכילתא, דהיינו מן המכילתא דר”י דאיתא התם, ד’ נקראו אדירים ואלו הן הקב”ה נקרא אדיר שנאמר אדיר במרום ה’ (תהלים צג ד) ישראל נקראו אדירים שנאמר אדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג) מצרים נקראו אדירים שנ’ אותה ובנות גויים אדירים (יחזק’ לב יח) המים נקראו אדירים שנ’ מקולות מים רבים אדירים (תהלים צג ד) נגלה הקב”ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים עכ”ל, ורצה לפרש דאדירים קאי על המים.

אכן הנה במכילתא דרשב”י נזכר אותו הענין, ומפורש שם דאדירים קאי על מצרים, וז”ל, צללו כעופרת במים אדירים אמ’ הקב”ה נקרא אדיר שנא’ אדיר במרום ה’ (תה’ צג ד) יש’ נקראו אדירים שנא’ ואדירי כל חפצי בם (שם טז ג) מצ’ נקראו אדירים שנא’ צללו כעופרת וגומ’ מים נקראו אדירים שנא’ מקולות מים רבים אדי’ (שם צג ד) נגלה הקב”ה שנקרא אדיר על ידי יש’ שנקראו אדירים ויפרע מן המצ’ שנקראו אדירים במים שנקראו אדירים שנא’ צללו כעופרת במים אדירים ע”כ.

ומפורש שביאור המקרא הוא דאדירים קאי על מצרים, דע”ז מייתי קרא דצללו כעופרת במים אדירים, ואדרבה על מים מייתי קרא אחרינא.

אם כן גם במכילתא דר”י הראשונה שהביא השואל ג”כ יש לפרש דהא דמייתי קרא צללו כעופרת במים אדירים, דאדירים קאי בין המצרים בין אמים, ולא רק על המים לבד, ואע”ג דקאמר במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים, כמו שהביא השואל רק סוף הלשון, איני יודע מה עניין יש להביא רק סוף הלשון, דהי”ל להביא כל הלשון, וז”ל המכילתא דר”י, נגלה הקב”ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים עכ”ל, א”כ אדרבה לעיל מינה מייתי קרא אחרינא ללמד על מים שנקראו אדירים כמו שהבאתי לשונו לעיל, והשתא דמייתי קרא דהכא צללו כעופרת במים אדירים – אפשר דאכולה מילתא מייתי לה, בין אמצריים בין אהנך.

אף דע”כ דעת המדר”י דאדירים דבפסוק קאי גם על המים, כמ”ש לעיל מינה הא כל אותן האלפים והרבבות צללו כעופרת במי ים אדירים במים אדירים עכ”ל.

מ”מ קאי גם על מצרים, וכנ”ל, וגם אי ס”ל להמכילתא דר”י כן, ובאמת כ”ה הלשון במדרש משלי ט’ י’ ובחופת אליהו (נדפס באוצר מדרשים), הא מכילתא דרשב”י לא ס”ל כן.

ומיהו לא היה להפמ”ג מכילתא דרשב”י, והוה סגי ליה לקבוע הלכה כהגמ’.

עוי”ל דגם הפמ”ג לא קאמר אלא להפסיק ביניהם, דבכך מרויח ב’ הפירושים, כיון דהרי גם אם א”צ להפסיק והוא מפסיק הרי קי”ל בפ”ג דסוכה ובפ’ מצות חליצה דאסוקי מילתא היא ולית לן בה, משא”כ אם צריך להפסיק ואין מפסיק דבזה מעוות משמעות דבריו.

{יום א’ לסדר וארא ע”ו
מודיעין עילית – כולל יששכר באהליך}

היכן גרו ישראל במצרים

א) מה שהקשה הג”ר נתנאל כהן נ”י עה”פ ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וז”ל, צ”ב הא בני ישראל הובדלו מכל המצריים וגרו בארץ גושן, ומהו ושאלה אשה משכנתה ע”כ.

תשובה ראשית כל מה שהובדלו מן המצריים היה בימי יעקב, אבל אח”כ מפורש במדרשי חז”ל שהיו מחפשים להיטמע באומת מצריים, ושהיו הבתי קרקסאות ובתי תיאטראות מלאים מהן, ושבטלו ברית מילה, ועיין בס’ שלח את עמי לה”ר יוסף דויטש מה שליקט הרבה מדרשים בזה, ולק”מ.

עוד יש לידע דבמדרשים מבואר שלא נתנו להם מצרים לשוב לביתם, וא”כ לא המשיכו לדור בארץ גושן תמיד, וגם מי שלא היו ישנין בשדות, אפשר שהיה להם בית לישן עם המצריים.

בדבי המשך חכמה שלימוד תורה דרבים דוחה פיקו”נ

ב) מה שהקשה הגר”ד פאלק ע”ד המשך חכמה סוף תרומה דעל ת”ת דרבים יש למסור נפשו, ולכך נענש יהושע כשלא עסק בתורה במלחמה, ולכך מסר יהושע נפשו עה”ת.

והקשה דבמשך חכמה עה”פ (שמות ד’ י”ט) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, כתב המשך חכמה דאם היה חשש סכנה היה פטור מלהוציאן ממצרים וליתן להם את התורה.

תשובה הנה באמת דברי המשך חכמה הללו בפ’ תרומה צריכין ביאור ובירור, מ”ט דוחה פיקו”נ אע”פ שאי”ז מג’ עבירות, ואפשר דס”ל שהיה בזה חילול ה’ ולכך דוחה פקו”נ, ואינו תח”י כעת, אכן נראה לחלק דכל ענין הפקו”נ שאינו דוחה ת”ת הוא רק אחר שניתנה התורה, אבל קודם שניתנה התורה היתה התורה מציאות אחרת, וכמ”ש בזהר שסיפורי התורה הם רק התלבשות של תורה עליונה ונשגבה במילים, ולכך לא רצו מלאכי השרת שתנתן תורה לישראל עי’ באור החיים, אבל אז עדיין לא היה חילול ה’ כל עוד שלא נתנה אם לא תינתן, ורק אחר שניתנה התורה ונעשו ישראל לעם סגולה וגוי קדוש בשביל זה, אם עתה יבטלו ישראל מן התורה זה יהיה ביזיון וחילול שם הקדש, וגם משה י”ל דמיירי על מה שמסר נפשו אחר מתן תורה, אם כי אינו לפני כעת כאמור.

בשם ‘אהיה’

ג) מה שדן כת”ר עפמ”ש בתרגום (שמות ג’ י”ד) אהיה אשר אהיה, ותרגם אהיה די אהיה, ומוכח שכונתו דגם תיבת אשר כלולה בשם.

ומאידך במ”ס פ”ד ה”ב מתבאר שאם כתב אהיה אסור למחקו ע”ש.

תשובה לא הבנתי מה ההכרח לזה, חדא דאדרבה אם היה השם אהיה אשר אהיה היה לו לתרגם אהיה אשר אהיה, ולא די שהוא לשון תרגום, וכמו שמות ערים [כשלא ידוע אלו ערים הם כיום] שמתרגם שמות הערים ממש, ולא מצינו שיתרגם אלהים – ריבונין, או אדני – מארי, ואף כאן לא יתרגם אהיה – אהוי כבארמית, כיון ששמות ממש אינו מתרגם תמיד.

ועוד לא הבנתי מה מקשי מהמ”ס דהרי המ”ס סגי ליה דבקרא אח”ז נאמר כה תאמר וגו’ אהיה שלחני אליכם, ושם לא נאמר אהיה אשר אהיה וא”כ גם אהיההוא שם קדש ותו לא מידי.

בראיית המחה”ש לאסור אמירת שם ומלכות בברכות דרך לימוד

ד) כתב המחצית השקל או”ח סי’ רט”ו במ”א סק”ה [בדעת המ”א] דממה שכתבו הראשונים שכל הברכות בש”ס טעונות שם ומלכות, ובגמ’ לא נזכרו בשם ומלכות, א”כ מבואר שאין לאומרן בשם ומלכות כשקורא אותן בגמ’.

והקשה כת”ר דבכמה דוכתי אשכחן בגמ’ שנזכרו ברכות בשם ומלכות.

תשובה לכאורה ראייתו באמת דוחק היא קצת, ואפשר די”ל בדעתו דגם אותן המקומות שנזכרו הברכות בשם ומלכות הוא ללמד על שאר הברכות שהוזכרו בסתמא בגמ’ ג”כ שהם בשם ומלכות, וגם יש לברר בהעתקות הכת”י אם גם באותן המקומות נזכרה שם הברכה נזכרה שם בשם ומלכות, דאפשר שזוהי תוספת של המעתיקים.

ומ”מ צ”ע.

ובעצם הדין פשוט שיש לנהוג כן שלא להזכיר הברכות הללו עם שם, כמו שפסק המ”ב סי’ רט”ו ועוד פוסקים, ואף שהיעב”ץ ח”א סי’ פ”א רצה להתיר בזה, מ”מ כבר חלקו ע”ז שא”פ, וכן איתא בתשובת רב נחשון גאון (סימן שנב), שאם אומר דרך לימודו שם ה’ כקריאתו בנוסח ברכה שנזכרה בתלמוד, הרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה, שעובר משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.

הזכרת שם בפסוק דרך לימוד גמ’

ה) מה שכתב כת”ר להוכיח להתיר הזכרת שם במקראות כשלומד בגמ’ [ולהכריע מח’ הפוסקים בזה], ממ”ש בגמ’ בברכות כ”ב א’ בעל קרי וכו’ אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו, משמע דשאר כל אדם שרי.

תשובה ראיה זו נכונה והביאוה הפוסקים, ביעב”ץ ח”א סי’ פ”א ובס’ שיח השדה למרן הגרח”ק שליט”א, וכ”כ מדנפשיה בשו”ת זכור ליצחק סי’ ס”ד, וכ”כ בעוד כמה ספרים, ועיין בילקוט מפרשים החדש [עוז והדר] על הירושלמי פ”ג דברכות שגם שם נזכרה ברייתא זו, ע”ש מה שדנו בזה המפרשים, ויש מן המפרשים שם שכתבו לדחות ראיה זו, ולא הבנתי דבריהם.

ובשו”ת אבני זיכרון (ח”ב סי’ כו סק”ו) תירץ דמ”ש שבעל קרי אסור להזכיר האזכרות, אין הכונה שלשאר כל אדם שרי, אלא על מה ששאר כל אדם מזכיר ‘אלוקים’ וכדו’, לבעל קרי אסור גם זה, והוא דוחק טובא, ולא משמע כן מן הלשון.

זפת בתיבתו של משה

ו) כתב רש”י בר”פ נח (בראשית ו’ י”ד), בכפר.

זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא.

בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ עכ”ל.

והקשה הג”ר ישראל מאיר ליכטנשטין, מ”ט בעינן להטעם שלא יריח אותו צדיק וכו’, הרי כיון שלא היו המים תשים, א”כ לא היה שום צורך לדבר זה.

תשובה התשובה לזה מבוארת, דאין הכונה שאם המים תשים א”צ שום הגנה כנגדם, דמה לי הרבה מים מה לי מעט מים, בכל גונא יש סכנה ויש חשש טביעה, אלא שאם יש חשש גדול לא מתחשבים בנוחות בני האדם, ואז היו מושחין זפת גם מבפנים, משא”כ כשיש חשש קטן יותר, בכה”ג מתחשבים גם בנוחות האדם, אע”פ שממעטים בכך את האפשרות להינצל, כיון שהחשש בכה”ג הוא קל יותר.

ולכך אם לא היה שום חשש כאן, כגון שלא היה משה בתיבה אלא רק איזה חפץ וכדו’, בכה”ג היו מושחין גם מבפנים זפת, על מנת להבטיח יותר את הצלת התיבה, אבל עתה שהיה בתיבה משה עצמו היה עליה למעט בשמירה על מנת שלא יריח ריח רע, וכ”ז רק משום שהיו המים תשים היה מותר לה לעשות כן.

וק”ל.

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
התגלגלה לידי שאלה הלכה למעשה: שכן השאיר שקית עם חפצים סמוך לדלת ביתו והמנקה של הבנין זרק אותה לפח האשפה הגדול (הצפרדע).

יישר כח גדול וברכת כט”ס,
יהודה}

תשובה

יום שני י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלם תובב”א

לכבוד הרב יהודה משה נ”י

שלום וברכה

הנה ראשית מדבריך נראה כי לא קיימת כאן שאלה של השבת אבידה, דהיינו השכן שהניח את הדפים לא היה צריך אותם, אלא היה בדרך לזרוק אותם ג”כ { וכן כתב אלי השואל אח”כ: מדובר בקונטרסים שמישהו הפקיר במסגרת הנקיונות לפסח.

}.

יש לדעת כי השכן שהעמיד את הדפים באופן כזה עשה שלא כהוגן, וכמ”ש רש”י שבת דף קטו ע”א, כל כתבי הקדש טעונין טעונין גניזה – אסור להניחן במקום הפקר [ועיין בהג”ה או”ח סי’ של”ד סי”ב], ועיין משנה ברורה סימן א ס”ק ד שכתב, ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה’ וגו’ בן ד’ אותיות ושארי שמות וכו’, וכתב בש”ת בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג כי ע”פ הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם.

ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבה”כ לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית שאין שייך בזה טעם הנ”ל לית לן בה עכ”ל.

והקובעין בע”בלא טבלא יש למחות בידם כי ע”י הנרות שקובעין בעמוד בא ברוב העתים לידי מחיקת השם ח”ו עכ”ל המ”ב.

מה שרצית לצדד לפטור את האדם שחיפש מצד זקן ואינה לפי כבודו, הנה דין זה של זקן ואינה לפי כבודו לא שייך בדברים שאינם דיני ממונות שבין אדם לחבירו, והתוס’ שבועות ל’ א’ גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, כתבו וז”ל, והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ”ש פריך וה”מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו’, [ויעויין בגמ’ שהביאו התוס’ שם בפנים שלא נזכר סברא זו של אתיהיב למחילה], ומ”מ חזינן שדוקא בדבר דאתיהיב למחילה שייך פטור של זקן ואינה לפי כבודו, אבל באיסורא לא.

ואולי יש לדון בחיפוש באשפה דיש כאן גנאי גדול טפי כמו מת מצוה שהזכירו שם בתוס’, דבזה אמרינן בשב ואל תעשה שפטור גם באיסורא, אך מ”מ בענינינו מכיון שכבר ביזה עצמו בשביל חפצים שנזרקו לא נראה שיש כאן פטור כזה.

אכן לגופו של ענין, הנה דבר ידוע הוא שבזמנינו ישנה הפקרות בענין קדושת ד”ת, עד שתשתפכנה בראש כל חוצות, וכמעט א”א לעבור ברחוב מרכזי בלא לראות ע”ג הרצפה איזה כרוז של ד”ת או עלון או עיתוני מסחר וכדו’ שמפרסמים בהם ג”כ הלכות ותפילות וכו’, וכבר גילו דעתם כל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים במכתבים רבים בכמה תקופות שיש למנוע מזה (נדפס בגנזי הקודש בנספחים, ויש עוד מכתבים שלא נדפסו שם).

ואמנם בחלק מן הדברים יש למקילים דעה יחידאה על מי לסמוך, וז”ל הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קמג, [שאלה] בענין המודעות הנדבקין על הכותלים וכדומה, והדבר ידוע מראש כי כעבור איזה ימים נקלף חתיכות חתיכות ע”י נערים וכדו’ ועכ”פ אינן באין לידי גניזה כהלכה, וא”כ צ”ע על מה שאין נזהרין לערב ולהדפיס בהמודעות פסוקי תורה וכדומה ואפילו שם קודש מז’ שמות שאין נמחקים, ולא ידעתי אם יש בזה צד היתר או דהוי שגגה לרוב הטירדה.

וכתב, תשובה: יעיין שבת (ק”כ ע”ב) עשייה הוא דאסור [גרמא שרי] וכו’.

כלומר דבעצם אין איסור לדעתו בהדבקת מודעות כשיש חשש שיתבזו.

אבל צ”ע דבס’ קנ”ו ג”כ אסר הגרי”ח גופיה גרמא [הובא להלן], וכן מקרה זה של הדבקת מודעות אסר שם בסי’ קמ”ב, ומ”מ ראה מה שכתבנו להלן מהחת”ס.

אבל יש לדון האם ההולך האם יש לו להרים כל דף של ד”ת שיש ע”ג הרצפה, והנה אין חובה לבדוק כל עיתון או כרוז אם יש בו ד”ת [גנזי הקודש קמ”ב בשם הגריש”א, מוריה שנה כ”ב גליון ג’ ד’ עמ’ כ”ב בשם הגרח”ק], וגם בלאו הכי יש הפוטרים עיתונים מגניזה חמורה כדיני ספרים אלא דינם יותר קל מזה, וכן אם מכוסים בב’ כיסוין [ויש אלו הפוטרים לגמרי], אבל במקום שאכן רואה ד”ת על הרצפה האם יש חיוב להרים כל דף לגניזה.

והנה מדאורייתא אין חובה בזה אלא רק בזיון בידים אבל גרמא שרי, ואיתא בשבת דף קכ ע”ב, שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה’ אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי, וכתב בחידושי הריטב”א שם דמכל מקום איכא איסורא דרבנן.

ובשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ ב’ כתב שלא הותר גרם מחיקה אלא במקום שהוא עומד להמחק, ועיין בענין זה בארוכה בשדי חמד כללים מערכת המ”ם כלל י”א, וע”ע בשד”ח בקונטרס באר בשדי מכתב י”ד דאף שמותר למחוק מ”מ אסור לבזות אף בגרמא.

וכן בשו”ע איתא יו”ד שם סעי’ י”ג דאסור לכתחילה לכתוב שם שלא בספר, דיוכל לבוא לידי בזיון.

הנודע ביהודה (מהדו”ת או”ח סי’ יז) תמה על כך שהשמיטו הפוסקים את הדין המבואר כאן דמחיקת השם ע”י גרמא שרי.

וכתב הנוב”י דסוגי’ זו נסתרת מכח הסוגי’ דמגילה (כו ע”ב) דאיתא דס”ת שבלה גוזנין אותו בקבר ת”ח, ומסקינן שם דצריך כלי חרס למען יעמוד ימים רבים וכן נפסק בשו”ע יו”ד (סי’ רפב), א”כ מוכח מהסוגי’ דמגילה דאסור לגרום מחיקת השם הואיל וצריך כלי חרס וסותר לסוגי’ דשבת וצ”ע, ומסיים הנוב”י, וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה.

אך לפי גודל התמיה לא ידעתי ליישב בדרך אחר, עכ”פ מוכח מזה דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה וכו’ עכ”ד.

אכן לפי דברי הריטב”א כאן הכל מיושב, וגם אין כאן מחלוקת הסוגיות, מכיון דהגמ’ במגילה מיירי מצד הדין מה שצריך לעשות, משא”כ הגמ’ בשבת מיירי מדאורייתא.

ועיין בשו”ת אחיעזר (ח”ג סי’ מח ס”ק ב) שנדפסה שם תשובת חותנו הג”ר אלי’ אליעזר זצ”ל וכותב בתו”ד על הנוב”י הנ”ל: ולא הבנתי דבריו, דיותר הו”ל להביא גמרא דשבת י”ד דאמרינן דגזרו טומאה ידים על ספר משום שלא יצניעו ספר אצל תרומה ויבואו לידי פסידא, אלמא מפני גרמא רחוקה כזו גזרו טומאה אשר אפושי טומאה לא מפשינן (ביצה ז) וכש”כ שאסור גרמא קרובה, וע”ש שהאריך לחדש חילוקי דינים בזה, וברור שלא ראה דברי הריטב”א הנ”ל, וגם לא עקרינן תשובת הנוב”י מחמת תשובת חותנו דהגרח”ע, וא”כ יש איסור גרמא בכל גוני, ובכלל זה ג”כ שלא יניח השם בכלי שעלול להמחק שם לאורך ימים, אף שבעצם אי”ז ממש גרמא אלא שבאחריותו כשגונז הספר צריך להזהר שלא יהא באופן שעלול להמחק.

וכ”כ הג”ר יוסף חיים זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קנו וז”ל בשאלה, שבת (קט”ו ע”ב): מכאן אמרו, כותבי ברכות כשורפי תורה.

מעשה באחד שהיה כותב בצידן וכו’, נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים וכו’ – גדול עונש האחרון מן הראשון, ע”כ.

והרי בין בכתיבתו בין מה שאח”כ שקעו במים לא היה כי אם גרמא, ולהלן (ק”כ ע”ב) אמרו: “עשיה הוא דאסור גרמא שרי”, וכן ביו”ד (סי’ רפ”ג ס”ד) דאסור לרקום פסוקים בטלית, הובא בשם שו”ת הרמב”ם, עי’ בב”י (שם סימן רפ”ד סק”ד) – הטעם משום דיכול לבוא בטלית מצוייצת לביהכ”ס, ואיך יביא כתבי הקודש במקום הטינופת, ע”כ.

והרי אינו אלא גרמא.

תשובה: פשיטא, לעשות לכתחילה כן אפילו ע”י גרמא שהוא אסור עכ”ל.

אכן בשו”ת חתם סופר חאו”ח סי’ ל”ב כתב דגרם דמחיקת שם ה’ שרי אפילו לדבר הרשות, ואף על גב דרש”י בחומש הביא בשם הספרי על הפסוק “לא תעשון כן לה’ אלוקיכם” שלא יגרמו עוונותיכם למקדש שיחרב, ומשמע דגרמא אסורה מדאוריתא, ההוא דרש אגדה הוא ואין למדין מן האגדה, עכת”ד.

אבל דבריו יחידאין נינהו, וכבר כתב בספר חסידים (מרגליות) סימן צז מעשה בחסיד אחד שצוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי מן העולם ושלא יעברו עליו יותר משלשים יום בלא תענית וכשמת הוציאוהו מקברו והכוהו ונצטערו מאד על הדבר ובא בחלום בלילה לאחד ואמר לו מפני כשהייתי רואה ספרים נמחקים קרועים עם דפי ספרים לא הייתי קושרם יחד ומצניעם עכ”ל.

וכתב שם בברית עולם ושומר הברית והיינו דתנן וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות הכל לאתויי כגון החסיד הזה שהיה בצד מה מחלל התורה שלא חש לביזוי ספרים נמחקים וכו’ גופו דייקא מחולל שהוציאו גופו מקברו והכוהו ונתחלל הגוף אך זהו לכפר זה החטא נפשו בגן עדן מהתענג ומרוך.

וזה עצמו פירוש מורנו הרב מהר”י הכהן ז”ל במעשה המוכס והחסיד שנתחלפו המטות וכו’ כמ”ש בקונטרס חסדי אבות בס”ד ע”ש ודו”ק עכ”ל.

[וע”ע חזו”א ידים סי’ ח’ ס”ק י”ז וי”ח מה שחילק בדיני גרמא ושההתר בגרמא הוא רק לצורך מצוה].

ואמנם יש דין של כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, ובאחיעזר הנ”ל כתב דהיכא שיש בהם שמות רבים שאני ויש חיוב להצילן, משא”כ שם אחד דע”ז אמרינן דגרמא שרי, והנה גם דברי האחיעזר אזלי רק אם באמת יש הרבה שמות, אבל אם לא נכתבו שמות, וכמו מגילה שנכתבה בכל לשון שאינה מטמאה את הידים לכן י”א בגמ’ שם שא”צ להצילה מפני הדליקה שאין בה שמות (עיין תוס’ מגילה ט’ א’), וכן ספר איוב שנכתב בלשון תרגום א”צ גניזה [עיין שו”ת שלמת חיים יו”ד סי’ קל”ה קל”ו ג”כ שנראה שאין שמות בתרגום איוב], וגם להמחמירין בזה מ”מ מותר עכ”פ להניח במקום התורפה, אכן בר”ח בסוגיא בשבת פירש דמקום התורפה היינו שצריך גניזה, וכ”כ שם בשלטי גבורים, ובחזו”א יו”ד ריש סי’ קס”ד כתב דמקום התורפה היינו גניזה שלא בכלי חרס, דכיון שלא נכתב כדין א”צ כלי חרס [ועי’ או”ח סי’ ס’ סקט”ו].

והנה זה מדינא אין כותבין ורק משום עת לעשות כתבינן ולכאורה ה”ה כל חידו”ת בזמנינו כותבין רק משום עת לעשות לה’, א”כ בכל כה”ג יהא מותר עכ”פ להניחן במקום התורפה, אכן במ”ב סי’ של”ד סק”ל ושעה”צ שם כבר כתב דבזמנינו גם גמרא וכל הספרים חשובין ככתבי הקודש, דבזמנינו כיון שהותר לכתוב הכל והוי הכל בכלל כתבי הקדש, והוסיף הגרש”ז אויערבאך בשלחן שלמה סק”ח דכל הספרים היינו אפילו חידו”ת.

וכתב עוד דאע”פ שכתב החת”ס או”ח סי’ ר”ח שאם אין כונת המחבר לש”ש אין עת לעשות לה’, מ”מ אחרים חלקו ע”ז ולדעתם איסור זה נפקע לגמרי.

ונשוב לענינינו האם יש מקום להתיר בזמנינו שלא יצטרך לאסוף כל דפי ד”ת שרואה ברחוב שהרי יתבטל מלימודו וממעשיו עי”ז, והנה לגבי קריעה על קללה מן הגוי גרסינן בסנהדרין דף ס ע”א, דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים ע”כ, ופרש”י בזמן הזה – שאנו בגלות ואין אימת בית דין מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות.

נתמלא כל הבגד קרעים – לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתיראין מבית דין ע”כ.

וכן הביא שם המאירי מהירושלמי, מהו לקרוע בזמן הזה ר’ חזקיה ור’ ירמיה בשם ר’ יוחנן משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע ע”כ.

ודין ישראל מומר כגוי כמ”ש בהג”ה יו”ד סי’ ש”מ סל”ז, [והב”ח חולק].

ויש לדון לפ”ז לדעת ההג”ה במקום שהישראל נפרצו בדבר והתחילו מברכין ל”ע, דלכאורה במקום הזה לא יהא דין של קריעה על ברכת ה’ גם לא על ברכת ישראל, דכולן מומרין לדבר זה, ושיך בזה טעם הגמ’ שכל הבגד מתמלא קרעים, ויש לדון במקום שהישראל נפרצו ומשליכין ד”ת ארצה בראש כל חוצות, אם אפשר לפטור את העובר שלא יצטרך להרים כל ד”ת, ויש לחלק דבקריעת בגד הביזוי גמר נגמר וא”א למונעו ורק שלא חייבו לקרוע את הבגד, אב בד”ת המושלכי ארצה הביזוי מתמשך בכל עת, וא”כ יש להגביהן ע”מ למנוע את המשך הבזיון, וצ”ע.

ולגבי לימוד התורה בזמן שירת הנשים, כתבו הפוסקים, והביא דבריהם במשנה ברורה סימן עה ס”ק יז וז”ל, ומ”מ אם הוא בדרך בין העכו”ם או בעיר והוא אנוס שא”א לו למחות, כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית’ מותר לקרות ולברך, דאל”כ כיון שאנו שרויין בין העכו”ם נתבטל מתורה ותפלה, וע”ז נאמר עת לעשות לד’ הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר ע”כ.

וגם כאן הרי אי”ז איסור דאורייתא עכ”פ לדברי הריטב”א ופשטות דברי הגמ’, א”כ אולי נימא כאן ג”כ עת לעשות לה’ דהרי א”א לאסוף בכל שעות היום הד”ת מרחובות קריה.

וראיתי בספר גנזי הקודש עמ’ קמ”ב לגבי הרואה דפי פסוקים והלכות וכתבי הקדש הטעונים גניזה אסור לדרוך עליהם וראוי לאוספם, ואם רבים המה אין חיוב לאוספם, וכתב שם בסק”ו, דנתי לפני הגרי”ש אלישיב בשאלה קשה זו, ואמר שלדרוך ע”ז אסור, ואם אינם רבים ויכול להרימם ינהג כן, אך א”א לומר שיעזוב תלמודו ויאסוף דפים כאלו בחוצות קריה, [והוסיף המחבר: והוא בכלל עת לעשות לה’ הפרו תורתך], ולכן צידד שמאחר שאינם באשפה אלא רק מוטלים ברחוב ומאחר שרבים המה אפשר להקל שלא לאוספם, אך הזהיר מלדרוך עליהם, ושאלתיו אם אפשר להקל מצד שמתחילה הודפסו על דעת לזרקם ברחוב וזוהי צורת הפרסומת, ואמר שקשה להקל מצד זה כי לא משנה דעת המדפיס עכ”ד הגרי”ש.

ועי”ש עוד מה שכתב בדעת הגרי”ש.

וכתב עוד, וכששאלתי להגר”נ קרליץ שליט”א על בעיה זו אמר שקשה לענות על זה.

היוצא מכל זה דבאופן שרואה דפי ד”ת רבים על הרצפה ויקח זמן לאוספן א”צ לאוספן, אך באשפה הגרי”ש לא התיר, ומ”מ יתכן שיוכל לצלצל לשכן שהשאיר את הכתבים במקום שמעיקרו לא היה מותר לו להשאיר שם, ויקח כעת את האחריות בעצמו או ע”י פועל להוציא את הדברים מן האשפה.

הלכות ברכות

‏שאלה

{איפה כתוב שהמצרים היו קונים מים במכת דם מבנ”י ואם לא שילמו שנהפך לדם?}

תשובה

יום שני כ”ד ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

כ”כ בשמו”ר ט’ י’, אמר ר’ אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל כיצד המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מליאה דם וישראל שותה מים מתוך הגיגית והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשו דם ואומר לו נשתה אני ואתה מן קערה אחת וישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים מכאן העשירו ישראל ע”כ וע”ע במדה”ג, ברבנו בחיי ובמלבי”ם, והנה בענין היכן מצאו החרטומים את המים הבאתי בשו”ת עמ”ס ח”ב סי’ פ”ג סק”ב שמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.

בת”י ודעת זקנים למסקנא תי’ שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי’ שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור”י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א’ וחזרו להיות מים מיד, וע”ש עוד בעם סגולה מה שהבאתי בזה.

שאלה

שלום רב!

מצוי באולם שמחות שיש נירות לנגב ידים אחר הנטילה והשאלה האם יש בזה בעיה של סוחט שהרי לוקחים כמה ניירות ומנגבים והמים נסחטים מאחד לשני.

***

תשובה

בס”ד אור ליום ו’ עש”ק פר’ ויצא ט’ כסלו תשע”ז

שלום וברכה

התשובה בקצרה: לכאורה מותר (כשאין סחיטה בפסיק רישא עכ”פ).

הנה דין מלבן אין כאן, מכיון שניירות אלו לא ראויים לכלום, וגם אין בכונת המנגב לנקות את הנייר כלל, אלא רק להוריד המים או הטינוף מעליו אל הנייר, ומצד דין סוחט דהיינו מפרק יעוי’ מה שכתב האג”מ (או”ח ח”ב סי’ ע’) להקל בממחטות לחות, ויש עוד שהקילו כמותו, וכן שמעתי בשם הגרנ”ק שליט”א, וראה מה שכתב בזה הג”ר אשר וייס, מאידך יש שאסרו, (שבט הלוי ח”ח סי’ נ”ט, ומנח”י ח”י סי’ כ”ה, ועי’ שו”ת הר צבי או”ח ח”א סי’ ק”צ), ויש מי שכתב שבמגבונים כיום לכו”ע אסור [היינו גם לדעת האג”מ הנ”ל], עי’ בס’ וביום השבת להגר”י ווייל, והנה להמתירים מגבונים אכן מ”מ כאן אין חשש איסור, דאף שם כתבו שאי”ז בגד שיש בו סחיטה אלא שהמים בין הסיבים, ולא נספגים בהם, אכן כאן קיל יותר ממגבונים, מכיון שכאן אין המנגב צריך את המים כלל, אלא אדרבה מנסה לייבש ולנגב את המים מעליו, ואף אינו מתכוין להוציא את המים מן הנייר.

וכל מה שדנו הפוסקים הנ”ל הוא רק בנייר שהוא הרטיב אותו לפני כן [ע”י עצמו או במפעל], משום שקל להשתמש איתו כשהוא רטוב, משא”כ באופן זה, עי’ בלשון השו”ת הר צבי שם שכתב, ומה שיש להסתפק בזה הוא אם יש לאסור כאן משום מפרק, שהרי הטעם בכל סוחט בגד מן המים שאין בו משום מפרק הוא משום שהמים הנסחטים הולכים לאיבוד, משא”כ בנ”ד הרי צריך להנסחט כדי לקנח בו יותר טוב שהוא לח יותר, ואפשר שזה לא נקרא שהמים הולכים לאיבוד וכו’ עכ”ל.

גם שמצוי שנקרע ע”י השימוש בו, כתב החוט שני (שבת ח”א פ”ח סק”א) שמותר להשתמש בזה בבהכ”ס, כיון שאין פס”ר שהנייר יקרע, והוא אינו מתכוין לכך, ובפרט אם נעשה הדבר בדרך השחתה שאז קל יותר.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

שלום רב!

בענין מה שהרב כתב לגבי סחיטה בנייר האם יוצא שגם אם נשפח על השולחן מים מותר להניח ע”ז טישו וכדו’ ולהצמיד (ולא כמו שנוהגים שלא להצמיד).

***

תשובה

בע”ה י”א כסלו ע”ז

שלום רב

אמנם אינני יודע את פרטי המנהגים בזה, אבל בקיצור אכתוב מה שנתבאר בשו”ע סי’ ש”א סמ”ח, מסתפג אדם באלונטית (פי’ בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט.

וכתב המ”ב ס”ק קע”ה, ומביאה בידו – לתוך ביתו במקום שיש עירוב ואף דמבואר לעיל בהג”ה דאסור לטלטל דבר השרוי במים שאני הכא כיון דהתירו הסיפוג ולא חששו לסחיטה משום דא”א בלי סיפוג לכך התירו גם להביא לביתו כ”כ המ”א ולפ”ז אחר שהביאו לביתו והניחו על מקומו שוב אסור לטלטלו אבל בא”ר הביא בשם ספר התרומה דסיפוג באלונטית לא מחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על טלטולו משום שמא יסחוט וכן משמע בביאור הגר”א דמותר לטלטלו עכ”ל.

מאידך לגבי ספוג שמשתמשים בו לניגוב השלחן כתב השו”ע סי’ ש”כ סי”ז, ספוג, אין מקנחין בו אא”כ יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט.

ע”כ.

וכתב המג”א, וצ”ע לדידיה כיון דא”א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ”ש סי’ ש”א סמ”ח וצ”ל דוקא בספוג א”א לקינוח בלא סחיטה עסי’ ש”ב סי”ב עכ”ל.

לפ”ז כל דבר שאינו ספוג אם אינו פסיק רישא שיבוא לידי סחיטה לכאורה שאין בזה איסור סחיטה, ומ”מ אם הוא רטוב יש ליזהר בזה שלא להדק.

וה”ה גם אם מתרטב בתוך כדי השימוש ג”כ יש להזהר שלא להדק, כמבואר בשו”ע סי’ ש”כ סט”ז שכתב, אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה.

וכתב המשנ”ב סקמ”ד, ומיירי כשהם לחין מן המשקין שבתוך הכלי ואפילו הם עשויין לכך נמי אסור משום דבהידוק המוכין [כל דבר רך כגון צמר גפן ומטלית וכיוצא בהן] בתוך פי הפך בא לידי סחיטה שהיא תולדת ליבון וכנ”ל ואפילו להסוברים דבשאר משקין חוץ ממים אין בו משום מלבן מ”מ אסור שיוצא המשקה הבלוע בו ונופל לתוך הפך והוי בכלל דישה כמו סוחט זיתים וענבים ואף שאינו מתכוין לזה מ”מ פסיק רישא הוא ע”כ.

ואמנם היה מקום לחלק דשם יש שימוש במוכין אח”כ, משא”כ כאן שהנייר אינו ראוי לכלום, וכמו”כ בנייר יש עוד סברא שהזכירו חלק מן הפוסקים [ואינו מוסכם] שאין בנייר שם סחיטה מכיון שהמים אינם נספגים בו, וכמו”כ יתכן דשם אם מהדק ניחא ליה שיסחט המשקה ולא יהיה ספוג במוכין, משא”כ הכא שהוא אינו ניחא ליה, מ”מ יתכן שיש ללמוד משם לחומרא לענינינו להחמיר שאם הנייר רטוב שלא להדקו.

עוד כתב הש”ע סי’ ש”ב סי”ב, אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה.

וכתב המשנ”ב, עיין באחרונים שסתמו דבכוס שהוא צר אין לנגבו אפילו בסמרטוט המיוחד לכך דא”א שלא לבוא לידי סחיטה אבל דבר רחב כגון שנשפך מים על שלחן וספסל לכו”ע מותר לקנחו בדבר שאין מקפיד עליו ע”כ.

וע”ש עוד בביאור הלכה.

ואמנם כשיש לכלוך שנדבק על השלחן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה חלק א’ (עמוד קכז), שאסור לנקות השלחן במטלית רטובה או לחה, שכן בהכרח יבוא לידי סחיטה, שהרי הוא רוצה במים הנסחטים על מנת לנקות בהם את השלחן, ויש בזה איסור דישה.

אמנם האג”מ או”ח ח”ב סי’ ע’ כתב, ולשרות נייר במים לקנח איזה דבר ומשליכים לאיבוד, פשוט שאין לאסור דלא שייך מלבן בנייר ההולך לאיבוד, ואף אם הוא נייר שנשאר קיים נמי לא מתלבן במים אלא מתקלקל וכששורהו במים לא יחוש על הנייר להוציא המים ממנו, ועדיף מבגד העשוי לפרוס על החבית שמותר משום שאינו חושש לסחטו, ובנייר אף בכל נייר אינו חושש לסחטו וכ”ש כשהולך לאיבוד ע”י מים שאין לחוש שיסחוט.

אך אולי דמי לספוג שצריך לבית אחיזה משום שגם במים הוא סחיטה דמפרק, דפשטות לשון הטור וש”ע הוא במים דלא כתוס’ כתובות דף ו’ שפירשו לענין שמן, ואף שברמב”ם פכ”ב משבת הט”ו שג”כ משמע שהוא במים מפורש שהוא משום מלבן שזה לא שייך בנייר, מ”מ בטור וש”ע משמע שהוא משום סחיטה דמפרק המים שבו דלא הזכירו מלבן, ואף שלא בכלי שהוא לאיבוד סברי שאסור מדרבנן דלא כהערוך אלא כהחולקים שהביא המחבר סי’ ש”כ בסעיף י”ח, וסחיטה זו אפשר איכא גם בנייר.

אבל מסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה דלא נבלע בתוך הנייר ואף שעכ”פ יש לאסור מדרבנן דהא גם בשער שודאי לא נבלע אסור מדרבנן כדאיתא במ”מ פ”ט משבת הי”א, מ”מ כיון דאינו בתוך כלי וגם אין דרך לסחוט מים מנייר כלל לא לצורך המים ולא למלבן ואינו מתכוין לזה יש להתיר כדאיתא סי’ ש”כ בסעיף י”ח שמתירין בתרתי לטיבותא, וה”נ איכא תרתי לטיבותא.

וגם אפשר ליכא פ”ר בנייר שאין מחזיקין בחזקה אלא לפי מה שמזדמן שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט עכ”ל האג”מ.

והנני להביא בזה מלשון השו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ נ”ט, מה שכתב בזמנו לענין השימוש במגבונים לחים בשבת [שהוא חמור יותר מכיון דניחא ליה ברטיבות], וז”ל, והעצה להשתמש בנייר הנזכר באופן שלא ידחוק הרבה עד שיבא לידי סחיטה והוא לצורך תינוק אפשר לצדד בה להקל, ועיין בט”ז סי’ ש”כ ס”ק י”ב דבאופן שלא מדחיק בכח מותר לגרר המשקה, ואף דבמים אוסר בסו”ד הט”ז התם משום חשש כיבוס המפה עצמה וזה לא שייך בנייר דעומד להשליך לאשפה והחשש רק משום סחיטת המשקה, ועיין כיו”ב באחרונים באו”ח סוס”י ש”ב לענין נקוי הכלים בשבת וכה”ג, סו”ד לצורך תינוק ובזהירות יש להמתירים מקום בהלכה, ולהמחמירים צד להחמיר, ולבריא גמור רק לצורך תענוג אין צורך להקל.

ושוב העירו אותי עוד פעם דלפי מה שנעשים מגבונים האלה היום רטובים הרבה, קרוב שאי אפשר לעמוד בעצה הנ”ל שלא לדחוק הרבה, ובפרט למסור דבר כזה להמונים ולנשים, ע”כ עלינו להחמיר בכזאת עד שנדע שהמציאות נשתנה לגמרי עכ”ל השה”ל.

והנה במקרה שציינת שנוהגים שלא להדק את הנייר על השלחן יתכן שמדובר בנייר לח שהאשה המנקה את השלחן השתמשה בו מלכתחילה לצורך השלחן על מנת שהשלחן יהיה נקי יותר באופן זה, ומי שהנהיג כן היה חכם שסבר כעין הס”ד בשבט הלוי הנ”ל, דבכה”ג א”א להדק משום שודאי ניחא לה במשקין היוצאין משם, אבל באופן שלא ניחא ליה אין בזה איסור דאורייתא עכ”פ, וגם איסור דרבנן לכמה פוסקים אין בזה כמבואר במג”א סי’ ש”כ סקכ”ג, אע”ג דלהלכה זה אסור כמבואר בבה”ל שם ד”ה דלא ניח”ל, מ”מ קל יותר, אמנם אין להתיר אלא בצירוף עוד דברים.

והנה כ”ז כתבתי ללא העיון הראוי והנצרך אלא מקופיא, ולכן אבקש שלא לסמוך למעשה על התשובות ללא שאלת חכם.

בברכה

***

שאלה

שלום כבוד הרב

למדנו בשולחן ערוך, הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם אוֹמֵר, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה כִּי רוֹפֵא חִנָּם אָתָּה.

השאלה, האם אומרים בדיוק הנוסח שכתוב בשולחן ערוך מלה במלה [כי נדמה לו שאו’ רק יהי רצון שיהיה עסק זה לרפואתי].

עוד שאלה, אני לוקח תרופות נגד לחץ דם וכולוסטרול שבעצם אינן מרפאות כלל, רק מונעות בעיות שיכולות להווצר במצב הנ”ל כידוע, האם גם על זה יש לומר את הנוסח הנ”ל כל פעם שאני לוקח כדור?

בברכה מרובה

***

תשובה

שלום רב

א.

אומרים הנוסח בשו”ע, אמנם מכיון שכמדומה אין אמירה זו חובה גמורה כשאר הברכות לכן לא אכפת לן אם ישנה הנוסח, ומ”מ ראוי לאומרו.

ב.

יעוי’ בשו”ע או”ח סי’ ו’ שכתב, רופא חולי כל בשר, על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה ע”כ.

לפ”ז חזינן ששייך רפואה גם בדבר שהוא רק למנוע נזק, וכמו שהראיתם אח”כ גם מענין הקזת דם שבד”כ הוא רק למניעת מחלה להבא, וא”כ אפשר לומר הנוסח גם על הכדורים המדוברים.

***

לכבוד הרה”ג ע”מ סילבר שליט”א ברצוני לברר מה מקור המדרש שלאדה”ר נבראה שידה ולאחמ”כ רק נבראה חוה.

בתודה ובהערכה

י.
 ג

יש”כ

***

תשובה

לכבוד הרה”ג יעקב גלאי שליט”א

אינני מכיר מדרש כזה, ולכאורה זה יהיה סותר למשנה פ”ה דאבות מ”ו שהמזיקין נבראו בין השמשות של ע”ש, וז”ל, עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין.

ומיהו במדרש פתרון תורה פרשת בלק מבאר הפסוק כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם (במדבר כג, כב) כנגד בריאת יום החמישי, ר”ל משום דכתיב בבריאת יום החמישי וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (בראשית א, כ), ואם דרשו חז”ל פסוק זה כתועפות ראם על השדים כמש”כ רש”י שם על הפסוק, א”כ אפשר דס”ל בדעת הת”ק דהמשנה שם שנבראו ביום החמישי, ורק ליש אומרים נבראו בערב שבת בין השמשות.

אכן אפשר לפרש עוד הפתרון תורה עפמש”כ בפרש”י עה”פ וז”ל, כתועפות ראם לו – כתוקף רום וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה), לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ), המעופף ברום וגובה ותוקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפות גובה עכ”ל, ואולי לפ”ז יש לומר דנקט רק לשון תועפות שהעפיפה נבראה ביום החמישי, והכונה שנשתמש בברכתו בלשון מעוף שהוא לשון דבר הנברא ביום ראשון.

ומיהו אם יהיה הפירוש הראשון שהשדים נבראו בים ה’ נכונים, א”כ במה שאמרו חז”ל שקודם שנבראת חוה בא אדה”ר על כל בהמה וחיה, ונחלקו המפרשים אם הכונה ביאה כפשוטו או לא, עי”ש בחזקוני ושפתי חכמים.

עי’ בעלי תמר על הירושלמי פ”ק דשבת, שהביא מדרש תנחומא הישן בראשית פיסקא כ”א כ”ז, שביאה שאינה דרך אישות אלא ע”י שד ורוח שהוא כוח על אנושי הר”ז כמקרה לילה שאין עליו כלום, והובא התנחומא באו”ז ח”א סימן קכ”ד ראה בי”כ, זה ספר תולדות אדם ויהי אדם וגו’, ויולד בדמותו כצלמו, מכאן אמרו הבא על הרוחות אין לו עליו כלום ואעפ”י שהוציא שכבת זרע כמקרה לילה דמיא, ומה שכתב לא תנאף, עם בני אדם ועם בהמה ולא תנאף ביד וברגל אבל הרוחות אין זו זנו’ת (ועיי”ש במדרש שכל ק”ל שנה שפירש אדם מחוה באו רוחות ומתחממות ממנו והוליד מזיקין ואינן אלא כקרי בעלמא עיין שם), עכ”ל, ועי”ש עוד בעלי תמר שם.

בכבוד רב

***

הערת הרב יהושע צביון שליט”א: עי’ באוצר מדרשים מה שהביא בזה.

שאלה

תמיה במסורת הש”ס

בשבועות מז: נדפס רש”י השייך לדף מה.

החותם בכבוד גדול

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

באמת נראה שדבריו צריכים תיקון.

וגם צריך לדעת שלא כל ההגהות הנדפסות עה”ג [גם אותן הנדפסות בסוגריים מרובעות] מהגרי”פ כידוע לכל מי שעסק בזה.

ובדוחק גדול יש לומר דכוונתו רק לציין שרש”י גרס כל המשנה עד סופה לא כאן אלא להלן, ומשיגרא דלישנא כתב שרש”י פירש המשנה עד סופה שם.

***

שאלה

שלום וברכה

כתב האבן עזרא בראשית יא, א, היה אברהם מבוני המגדל.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלו’ רב

בגמ’ ע”ז יט ע”ב מבואר שלא היה בעצה עמהם, אם כי כבר כתבו כמה מחברים ליישב בדוחק עכ”פ דעת האב”ע שלא כל בוני המגדל היו בעצה רעה, [ראה תורה שלמה פר’ נח עמ’ תקיז, אוצר חיים על האב”ע עמ’ קכז].

או דהכונה כמ”ש שם שבימיו נבנה, כמו הלשון הרגילה בגמ’ קובר את אשתו דהכונה שנקברה בימיו וכן על זה הדרך.

או יש לומר לדעת האב”ע שהראשים חייבו את הקהל לבנות, וס”ל שאז לא דחה פקו”נ, דלא כהמדרשים שמסר נפשו, ויל”ע דאדרבה וחי בהם נאמר רק לישראל ומ”מ ברד”ק סובר שחכמי הדור כולל נח ושם לא הסכימו עם רעיון המגדל אבל נטו אחר הרוב בעל כרחם, ואפשר שלא ידעו כוונתם הרשעה ודוחק.

או י”ל דס”ל להאב”ע שעדיין לא הכיר את בוראו אז,ו כן משמע בהקדמת הרשב”ץ למגן אבות וז”ל, ואז היה אברהם אבינו בן מ”ח שנה כמ”ש בסדר עולם פ”א כי הוא היה מבוני המגדל וכראותו התפלגות לשונם ובלבולם הפך כוונתם נתקיימה לו אמונת ההשגחה ואז הכיר את בוראו בשלמות וכשנכנס בשנה הז’ מהשבוע השביעי ע”כ.

בכבוד רב וכט”ס

עקיבא משה סילבר

***

לכבוד הרב חדש שליט”א

שלום רב

שאלה: ברכות י: “ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, וכו’.

קדוש הוא, מנא ידעה? סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו”.

וצ”ב מה רבותא בזה, הרי לא כתוב שלא ראה מעולם, אלא רק בזמן שהיה שם.

וזה יכול להיות עם כל אדם רגיל.

תשובה: כנראה שהיה שם בשעור זמן שבשאר בני אדם כבר חייב שיהיה קרי, ושמעתי בעבר שיעור זמן בזה מצד הטבע.

וכנראה ג”כ שהיא היתה מכבסת בגדיו או מכינה אותם לפני הכביסה.

שאלה: אתרוג שלם שחתכוהו לשני חלקים ולא נחסר ממנו מאומה, האם כשר.

ואם פסול מדין מה פסול.

ואם פסול מדאורייתא או מדרבנן.

תשובה: לגבי ככרות של לחם משנה כתב השולחן ערוך סימן קס”ח ס”ב, אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם.

וכתב המשנה ברורה ס”ק ט בשם הא”ר, ומ”מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע”ז [וגם אם נימא דחיבור שלו חשיב שלם מ”מ דבר שברייתו בידי שמים לכאורה לא מהני חיבור אדם, ומו”כ דרק במילתא דרבנן ולא במילתא דאורייתא].

ויל”ע עוד בזה.

ומ”מ כ”ז לפלפולא בעלמא אבל לדינא הדבר ברור שפסול, וכמש”כ השו”ע סי’ תרמח נסדק כולו מראשו לסופו, אפי’ אינו חסר כלום, פסול; אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה, אפי’ כל שהוא, כשר; ויש מי שאומר דדוקא מלמטה, אבל בחוטמו אפי’ כל שהוא, פסול.

הגה: ויש מחמירים לפסול בנסדק רובו; וכל שלא נסדק רוב קליפתו העבה לא מקרי נסדק (רבינו נסים) עכ”ל.

וגדרי הפסול הם כשאר חסר דהיינו מדאורייתא דבעינן לקיחה תמה [ביום הראשון].

שאלה: הנוהג כדעת השו”ע לעשות עמוד במגילת אסתר בסופה, ורוצה לחוש גם לשיטת הטור ורש”י לעשות עמוד גם בראש המגילה, האם טוב עושה או מגרעות נתן.

תשובה: לומר שאין שום ענין בזה קשה לומר, מכיון שיוצא בזה עוד דעות בראשונים.

ויעוי’ בערוה”ש שכתב לומר טעם במה שלא נהגו בשום עמוד משום שאין יודעים אם הוא בראשה הוא בסופה.

וז”ל (סימן תרצא סעיף ז) וזהו טעם העולם שאין עושין עמוד כלל למגילה מפני שאין אנו יודעין איך לעשות העמוד.

שאלה: עני המקבל צדקה – האם יש בזה חסרון של “שונא מתנות יחיה”?

תשובה: בודאי שיש ענין שלא לקבל, אבל מה שמוכרח מוכרח.

ועי’ אג”מ יו”ד ח”ד סי’ ל”ו סק”ד.

שאלה: בכל דין ממון שאין לו תובעים שפטור, מה הפשט בזה? הרי מצידו הוא חייב, ומה איכפת לן שאין מי שיתבע אותו, כגון אם חייב לשבט הכהונה – הרי גזל את שבט הכהונה, וכי הגוזל ממון ששייך למאה אלף איש – ייפטר משום ממון שאין לו תובעים?

תשובה: אין פטור בממון שאין לו תובעים שלא צריך להוציאו, והוא רק נפק”מ לדינים מסוימים.

ומה שהורה החזו”א לענין מעשר ראשון הוא מחמת שאין כח תביעה לאף אחד.

שאלה: תרומות פ”ז מ”ז: המאכיל בניו הקטנים תרומה, משמע שם בתוספות יו”ט ובמשנה ראשונה, שאם יש להם לקטנים – חייבים הם לשלם.

וצ”ע, הרי חש”ו פגיעתן רעה.

ועוד צ”ע במה שכתוב במשנה שאביהם חייב.

מדוע? הרי חש”ו פגיעתן רעה.

תשובה: ראיתי לשון התי”ט “שאם היה להם שמחוייבים לשלם” והוא צע”ק, והיה אפשר ליישב דמש”כ שאין להם כלול בזה ג”כ שאין להם דעת להתחייב אבל הוא דוחק, ואולי כונתו להפוסקים שמשלם כשיגדל.

שאלה: שם: פ”ח מ”ב: וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, רבי אליעזר אומר: יבלעו.

וצ”ע, כיצד שרי להו למבלע, ולעשות איסור דאורייתא על מנת לשלם.

ומה שכתב שם בתפארת ישראל, שכדי שלא יפסד התרומה שרי – וכי ישראל שרואה תרומה שעומדת להיפסד – יאכלנה? ועוד צ”ע, הרי כעת כשבולעו – איננו שוגג, אלא מזיד, ואם כן, מאי קאמר שם התויו”ט שמשלם קרן וחומש, הרי על מזיד – ליכא קרן וחומש.

תשובה: ס”ל שהלעוס כבלוע עי”ש ברא”ש בשם הירושלמי, וממילא הכל נקבע לפי תחילת זמן האכילה אם היה שוגג וכו’ ואם היה מותר לו, ועי’ שו”ת משנה הלכות חלק יז סימן קצג ד”ה והנה כי.

שאלה: ידוע מה שכתבו בספה”ק, דפסוק “אחות לוטן תשמע” ופסוק “שמע ישראל” – זה אותו הדבר.

למעשה, אדם שאין לו ספר – איזה פסוק יגיד?

תשובה: לכאורה שמע ישראל מכיון שיש לו בזה הבנה של ייחוד ה’ [וכגון שאין לפניו זמן אלא כדי לומר פסוק אחד וכדו’].

שאלה: מצינו הרבה בש”ס: חייב בהכרת.

לכאורה היה לכתוב “חייב כרת”.

תשובה: ע”ש הכתוב הכרת וגו’.

שאלה: האם מיץ פירות – יש בו משום גילוי?

תשובה: מחלוקת בחלק ממיני המשקין העודפין על ג’ משקין, בחולין מ”ט ע”ב, ומחלוקת רמב”ם ושא”ר איך לפסוק.

שאלה: זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קנז ע”ב “א”ר יוסי לית לן מלה בעלמא דלא הוי דכר ונוקבא וצ”ב, הרי ידוע דהגמרא בשבת אומרת שכינים – לא פרי ורבי.

תשובה: כיום יודעים שכל מין פרה ורבה כדברי הזוהר, ואת כוונת הגמרא האריכו האחרונים כבר ליישב.

שאלה: פרשת תרומה: “וידבר ה’ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה”.

ומקשים, דהרי היה צריך לומר “ויתנו לי תרומה”, וחשבתי לפרש כך: שהכוונה בפסוק היא, שדיבר ה’ אל משה לומר לבנ”י, שימנו גבאים שיקחו כסף מעמ”י, ושפיר קאמר קרא – “ויקחו לי תרומה”.

האם פשט זה אמת הוא?

תשובה: יכול להיות.

ועי’ חומת אנך ר”פ תרומה.

שאלה: כל המועדים בטלין, חוץ מחנוכה ופורים.

ושמעתי מתלמיד חכם אחד לבאר, שבמקור המימרה היה כתוב “כל המועדים בְּטַל” והכוונה היא – בְּטַל ולא בגשם.

כמו שידוע מהפוסקים, שצריך לעשות את כל המועדים בְּטַל.

חוץ מחנוכה ופורים שרק הם נמצאים בימי הגשם, אך המדפיסים הוסיפו מדעתם וכתבו “בטלין”.

האם השערה זו נכונה?

תשובה: קשה לשער דבר כזה מדעתינו, ועי’ בראשונים שהביא המלקט על הירושלמי מגילה הנדמ”ח עם ליקוטי ראשונים.

שאלה: תרומות פ”ח מ”ו “ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות”.

צ”ב, מדוע לא פסקו הטשו”ע.

תשובה: עיין ביורה דעה סי’ ס’.

שאלה: מה הדין אם צריך להתפלל ב’ תפילות: אחד של עכשיו ואחד של תשלומין, והתפלל אחת והתכוון לפטור גם את השניה.

האם יצא ידי חובתו?

תשובה: לא.

שאלה: מה הדין בהנ”ל, אם התפלל בקול והשמיע לאזניו וכיוון לצאת ממנו עצמו, כדין שומע כעונה – האם מקרי שהתפלל פעמיים? והאם יש ראיה לדבר זה?

תשובה: אפשר להביא ראיה ממה שנקטו הפוסקים שא”א לצאת כשהוא עצמו מדבר (היינו ברוב המקרים למעט מקרים מסוימים כגון קריאה”ת ליש מן הפוסקים), וג”כ לא מסתבר לעשות פלגינן עד כדי כך.

שאלה: פרשת וישב במעשה שר המשקים והאופים כתיב: “ויספר שר המשקים”, ובסיפור שר האופים כתיב – “ויאמר אל יוסף”, ולא “ויספר”.

וצ”ב, מדוע המילה שונה בכל פעם?

תשובה: אפשר שהיה מהורהר בדברי יוסף שאמר על הראשון קודמו [שהרי חלם את פתרון קודמו], ולכן לא סיפר באריכות כרעהו, או י”ל באופ”א שכיון שכבר הראשון עיכב את יוסף מזמנו לא רצה להאריך ולעכב את יוסף יותר מדי.

שאלה: מ”ב סי’ תעה ס”ק מ”ה, הביא בשם הגר”א, דאיכא מצווה לאכול מצה כל שבעת הימים.

וצ”ב, מדוע אין מברכין על מצווה זו, ואע”פ שהיא איננה חובה, מ”מ מצינו הרבה מצוות שאינן חובה ומברכין עליהן.

תשובה: עיין בשו”ת מהרש”ם ח”א (סי’ ר”ט), ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי’ י”ד אות י’), וביחו”ד ח”א סי’ כ”ב ובמקורות הרבים שציין.

בכבוד רב

***

מה שהקשה בהא דגרסי’ ביומא דף עה ע”א: תניא רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה.

וקשה דהא לא בשמים היא (ב”מ נ”ט א’ ותמורה ט”ז א’).

תשובה – הנה באמת בזה האריכו המפרשים ז”ל וזו אינה צריכה לפנים, ונחלקו המפרשים ז”ל בזה לב’ כתות: יש מהם אומרים דבאמת לא היה סומך מרע”ה על המן אלא היה דן דין אמת, וכדי לסבר את האוזן היה המן מוכיח, ויש מהם אומרים, דבאמת ל”א תורה לא בשמים היא אלא על גילוי ההלכה עצמה, אבל לספר המציאות ע”פ הוכחה משמים כדי שנדון דין תורה עפ”ז מעצמינו בזה אין חסרון, ועיין באיזהו מקומן ביומא כאן ובס’ נפלאות מתורתיך להרב יוסף לורנץ שהאריך בזה, וכן המהר”ץ חיות דבר בזה [וכל הנ”ל אינם לפני כעת].

ורק אציין כאן כמה מפרשים שדברו בזה.

ז”ל המהר”ם ן’ חביב בתוספת יום הכיפורים [מסכת יומא דף עה ע”א]: ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז’ לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היה פוסקים אותו ספק ע”י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפ’ הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פ’ הוא בן פ’ מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שני עדים יקום דבר ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה”ז נביא השקר ויחנק כמ”ש הרמב”ם פ”ט מיסודי התורה ובפי’ המשנה הביא ראיה לזה ממ”ש פ’ העור והרוטב דף קכ”ד אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים הוא ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע”ש באריכות וכן נ”ל שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז’ לראשון פ’ הוא בן פ’ וסקלוהו או פ’ מכר עבדו לפ’ דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב ואמרינן ספ”ק דר”ה בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה ב”ק וא”ל וכתוב יושר דברי אמת כו’ וזה נ”ל טעם מה ששנינו בסוף עדיות וחכ”א דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכן פסק הרמב”ם סוף ה’ מלכים יע”ש.

וכן ק”ל הא דאמרינן פ”ב דשבת דל”ד דטיהר רשב”י מקום ספק טומאה ע”י תורמוסין כל היכא דהוי קשי כו’ ופירש רש”י היו מקצצין תורמוסין ומשליכן שם כו’ הכי מפרש בפסיקתא דפ’ העומר ובס’ זרעים ירוש’ כו’ עכ”ל והוא בפ”ט דשבועות ומ”ר פ’ וישלח גבי ויחן את פני העיר יע”ש וק”ל עלה היאך סמך רשב”י על הנס לטהר מקום ספק טומאה והתוספות שם בשבת לא רצו לפרש דהיה על הנס שכתבו וז”ל כל היכא דהוה קשי טהריה כדפי’ בנדה דף ס”א דתניא אר”י בן שאול מעשה בסלע כו’ א”ל הביאו לי כו’ ובשלמא לפי’ התוס’ ניחא דהוא בדיקה יפה המקובלת להם מסיני ואינהו בקיאי בבדיקה זו אבל בדיקה בדרך נס לא שמענו ואפשר ליישב עם מה שסיימו במדרש דרשב”י נשבע ואמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה יע”ש ונמצא לפי זה דעיקר מה שסמך רשב”י לטהר טבריא היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב”י ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים כההיא דפרק הזהב חרוב יוכיח וכותלי בית המדרש יוכיחו ואף על גב דקי”ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול מ”מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה דהא קי”ל כב”ה משום בת קול משום דמסייע לקרא דכתיב אחרי רבים להטות כמ”ש התוספות פרק א”ט דף מ”ט ע”א יע”ש.

והכא נמי אפשר לומר דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין מרע”ה אם הוא בן ז’ לראשון או בן ט’ לאחרון או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון או אם היא סרחה עליו או הוא סרח עליה והיו מפקפקים בדין ההוא ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר ע”ד שעשה רשב”י בטהרת טבריא כדכתיב’ וכה”ג צריך לפרש ההיא דאמרינן פ”ג דמכות בג’ מקומות הופיע רה”ק בב”ד של שם ובב”ד של שמואל ושל שלמה דהוצרך הבת קול לאלומי למה שהיו פוסקים הדיינים שלא יגמגמו על אותו הדין אבל עיקר הדין לא היו פוסקים על פי בת קול דאין משגיחין בבת קול ודוק עכ”ל.

וכונת דבריו, כי משה וזקני ישראל היו פוסקים מיהו אביו של ספק זה, לא על פי מקום הימצאו של המן, אלא על פי ראיות והוכחות הלכתיות שהובאו לפניהם.

אולם כאשר היו אנשים שפיקפקו בפסק, בא המן והסיר כל ספק מלב המפקפקים, ומעתה גם הם שוכנעו לקבל את הפסק שהיה כאמור אך ורק מכח ההלכה.

מיהו מ”ש מהגמ’ ביבמות על חליצה במנעל ובסנדל לכאורה קצת יש להעיר ע”ז דהתם לא מיירי במידי דאורייתא, ובדרבנן לא חשיב גזירה אם לא נתפשט הדבר.

ובס’ גבורת ארי [מסכת יומא דף עה ע”א] כתב וז”ל: גד שמגיד להם לישראל אי בן ט’ לא’ [וכו’].

ק”ל הא תנן פרק ד’ דיבמות (דף מ”ג) וכן שאר כל הנשים לא ינשאו עד שיהא להן ג’ חדשים ואמר שמואל בגמ’ דנפקא ליה מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של א’ לזרעו של ב’ וכיון דג’ חדשים להבחנה מן התורה הוא למה קרא קרא { [פי’ המקרא כינה].

}להמן גד שמגיד אי בן ט’ לא’ או בן ז’ לב’ אטו ברשיעי עסקינן שנושאין בתוך ימי הבחנה והא מסיק התם דכולי עלמא אית להו הבחנה אפילו ר”י מיהו לרבא דמפ’ התם טעמא דהבחנה משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו כו’ ניחא דיש לומר דאכתי לא גזרו אבל לשמואל דנפקא ליה מקרא קשה וכי תימא כיון שאפשר להם להבחין על ידי המן לא צריך להם להמתין ג’ חדשים ליתא הא לא היו בטוחים שלא יפסק להם המן בכל יום כדאמר ר”ש לקמן מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה כו’ מי שיש לו ד’ או ה’ בנים דואג שמא לא ירד המן למחר ועוד דקרא דוהמן כזרע גד נאמר קודם שילוח המרגלים והיו ראוים לכנוס לא”י מיד כמו שאמר משה ליתרו נוסעים אנחנו וכו’ כמו שאמרו רז”ל וכדפירש רש”י התם ובאותו זמן איך סמכו לישא בלא הבחנה על המן הא אין הבחנת המן אלא לאחר לידה בבית מי מהן נמצא עומר הנולד ואם יכנסו לארץ בתוך כך ויאכלו מתבואת הארץ ואין צריך לירידת המן אין כאן הבחנה וקרא דלהיות לך מצריך הבחנה.

ויש לומר אפילו לשמואל הבחנה אינו מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא הוא תדע דבפרק י”א דיבמות (דף ק’) אמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופי’ א’ מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה מאי טעמא דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו ופריך גבי אברהם ולזרעך אחריך מאי מזהר ליה ומשני דלא לנסוב שפחה ונכרית כו’ והשתא מאי ק”ל גבי אברהם מאי מזהר הא שמואל גופיה דרש לקרא דאברהם נמי כהאי גוונא דקרא דפנחס לזרעו מיוחס אחריו ולהבחנה אלא ודאי ההיא דרשא דהבחנה אסמכתא בעלמא היא מיהו בלאו הכי לא קשה מידי דהא יש להבחין על ידי בדיקת דדין ובדיקת הילוכא כדאמרינן התם אלא דחשו שלא תתגנה ואשה מחפה עצמה והא אינו אלא מדרבנן ומן התורה שפיר דמי והיכא דאתרמי שלא נבדקה היה המן מגיד עכ”ל.

ובס’ דעה”ד [יומא דף עה ע”א], כתב: ואולי י”ל בהנ”ל, דכיון דאכלו לחם אבירים – ואחז”ל במכילתא (פר’ בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, א”כ אכילה כזו היתה משפיעה על בנ”י שלא יגיעו לאיסור של מחיקת השם, ויתפייסו אחרי ירידתו, שהתבררה האמת, וכמו שאמר חכ”א זצ”ל את דברי התוספתא דאין בן סורר ומורה בירושלים – כי מאכילת קדושה דמעשר שני בירושלים אין חשש שיגיע לו איסורים כאלו על שם סופו { עתוס’ ב”ב כ”א.

}ועי’ במשך חכמה (פר’ כי תצא) ודו”ק.

ויש להתבונן בדבריו, ומ”מ הצגתיו לשלמות הדברים.

שאלה

{לכבוד הג”ר ע”מ סילבר שליט”א.

יישר כח
דוד ורטהיימר}

תשובה

‏יום ראשון י”ד אייר תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר דוד וורטהיימר שליט”א

שלום רב

א.

בענין הלשון שיעור על לימוד התורה, מצוי לשון זה בהרבה מקומות, וכמו שכתב במשנה ברורה סימן תלא וז”ל, אבל הלומדין שיעור הלכה בביהמ”ד אחר התפלה מותר דהלא יהא מוכרח בודאי לבא לביתו וכו’, וכמו שכתב ג”כ בתפארת ישראל – יכין מסכת אבות פרק ב וז”ל, אל תפרוש מן הצבור.

כלל בזה ה’ עניינים א) שלא יפרוש ממנהגי הצבור, וכמ”ש חז”ל אזל לקרתא אזל לנמוסיא [ב”מ דפ”ו ע”ב]: ב) כשמתכנסין לקבוע שיעור לימוד, או להתפלל, או להתיעץ בעסק מצוה או בצרכי צבור, לא יאמר יחליטו הם מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך, רק צריך ליעץ לטובת הצבור ולסייע בכל דבר לעבודת ד’ וכו’ עכ”ל.

וכן רבים.

הלשון ‘שיעור’ בדברי רז”ל הוא כינוי למידה ומשורה, אכן במשך הדורות התחילו לקרוא לפרק הנלמד אחר התפילה או לפנות ערב בשם ‘שיעור’ על שם שיש מידה קבועה ללמוד, (עי’ עירובין ס”ה א’ על רב אחא בר יעקב, והובא בשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו), בדורות יותר מאוחרים החלו לקרוא לכל מעמד מסירת התורה מרב לתלמידים [ובהמשך ג”כ למסירת דברי חול] בין בצורה קבועה בין בצורה שאינה קבועה בשם ‘שיעור’, במשך התאחרות הדורות עוד – החלו לקרוא לקבוצת השומעים בשם ה’שיעור’.

אך לכל אלו אין קשר לא ללשון המקרא ולא ללשון חכמים.

והנה על שפת העברית נשמעו טענות על מילים שונות שאין להם מקור בלשון מקרא ולשון חכמים, אך יש גם מילים שנשתרשו במשך הדורות שהם ללא קשר ללשון המקרא ולשון חכמים.

ולא הקפידו רבותינו בכל זה.

ב.

באמת איני יודע הטעם מדוע המ”ב הביאו זה בסי’ א’, אף דשייך בסי’ א’ מצד האבלות על חרבן בהמ”ק, מ”מ מצד סדר בהמ”ז לכאורה שייך טפי אח”כ, ועכ”פ הו”ל להזכיר זה בתרויהו, [והמ”ב נמשך אחר המ”א והפמ”ג, אבל צ”ע כבר על דבריהם], ואולי לא רצה להזכיר זה בהל’ בהמ”ז מאחר ושם בעיקר נזכרו דברים שהם מעיקר הדין משא”כ הכא, או משום שעיקר הטעם של דין זה הוא מדיני תיקון חצות, ולא מדיני בהמ”ז, ובפרט שאחר שכבר הזכיר פ”א לא ראה שוב לטרוח להזכיר דבר שאינו מעיקר הדין, ויצויין שיש מן הפוסקים שהביאו ענין זה בהל’ בהמ”ז כמו בערוך השולחן שכתב בהל’ בהמ”ז (אורח חיים סימן קפא ס”ט) וז”ל, ונוהגים לומר על נהרות בבל קודם מים אחרונים ובשבת ויו”ט ור”ח אומרים שיר המעלות בשוב וגו’ ע”כ, וכ”ה בקצש”ע הל’ בהמ”ז סי’ מ”ב ס”ה.

ובאמת בשל”ה שהוא המקור לכל הפוסקים בזה כבר נזכר זה בהל’ בהמ”ז (שער האותיות אות הקו”ף קדושת האכילה א’), וכן יל”ע מ”ט נקט המ”ב כמה הל’ נט”י שחרית בסי’ א’ דהו”ל להזכירן בסי’ ד’ בהל’ נט”י של שחרית, וכן מ”ט הזכיר השו”ע והנו”כ הל’ הפרשיות הנאמרות בשחר בסי’ א’, דהו”ל להזכירן בסי’ מ”ח גבי פרשת התמיד ופסוקי שבת ור”ח, או בסי’ נ’ גבי איזהו מקומן.

ויל”ע בכ”ז.

ועלה על לבי לומר בזה דבר.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

{בס”ד מוצש”ק פ’ וילך ש”ת תשע”ו לפ”ק
בע”ה תחל שנה וברכותי’}

ע”ד מה שנשאלתי בענין אשה שבדקה בדיקה ראשונה דז”נ כאן בעירנו ג’ דקין קודם נה”ח הנראה, האם עלה לה בדיקה כיון דקי”ל בדיקת לילה לא שמה בדיקה, ובעינן אחר הנ”ח, או”ד דעלה לה.

תשובה – אין לחשוש כלל מכמה טעמים, ראשית הנה הא דקי”ל בדיקת לילה ל”ש בדיקה לענין דיעבד ה”מ בזמן גמור של לילה קודם עה”ש, אבל אחר עלה”ש לכתחילה הוא דלא הא דיעבד ש”ד כ”כ הפוסקי’, והכי תנן במגילה ד’ ך’ וכולן שעשו משעלה עמו’ השחר כשר.

ועוד דע דאף דאנו מונין כאן השעות למנין נה”ח הנראה משום שאנו תופסין זה לעיקר לענין תפילת ותיקין, וכ”ד הגריש”א והשבט הלוי ז”ל ועוד פוסקים, כמו שהביא הרב המאוה”ג מהר”ש דבליצקי שליט”א בספרו הנדפס כעת ע”ש יראו עינינו [בסוה”ס אור השנים שו”ת], וכ”ד מרן הגרח”ק שליט”א לעיקר כמ”ש בס’ הנזכר בשם הרב הסגל, וכן ראיתי תשובה של כתב ידו בלוח של ה”ר אלעזר נידם נ”י דנראה למנות שעות זמיות ע”פ נה”ח הנראה, ואף בעירינו ק”ס ס”ל כך כמ”ש בהל’ חג בחג להרב המאוה”ג רמ”מ קארפ שליט”א הל’ שבועות.

ובעיקר דין חישוב הנץ נ”ל להביא מדברי הירושלמי פ”ק דברכות ה”ב שיש לחשב ע”פ הנץ הנראה, וז”ל, תני אמר רבי יודה מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי רבי אלעזר בן עזריה ואחרי רבי עקיבה והיו עסוקים במצות והגיע עונת קרית שמע והייתי סבור שמא נתייאשו מקרית שמע וקריתי ושניתי ואחר כך התחילו הם וכבר היתה החמה על ראשי ההרים.

עד הנץ החמה.

רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר זבדי בשם רבי יונה כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים ע”כ.

אכן ראיתי שכבר עמדו ודנו בזה, וא”כ א”צ להאריך בזה.

והנה אני בעניי הייתי מתפלל בקביעות במנין מרן שליט”א ומעולם לא חשו לנץ זה דס”ל כתשו’ הר”מ [מהדו’ מקיצי נרדמים] שאין לדייק בזמן הנץ, שכך היתה דעת החזו”א מדנפשיה [הר”ש דבלצקי שם], אף דלעיקר ס”ל למרן כהנץ הנראה, א”כ גם לענין דידן אפשר דכל סמוך לנץ כהנץ דמי, (ובפרט שבדקתי המורה שע’ שם בענין הבדיקה וראיתי שמאחר בדקה א’ או יותר לכאו’), וכן הלוח עצמו אינו מדייק לגמרי.

ואדאתאן להכי נעיר דאע”ג שכך היתה דעת החזו”א כך מ”מ בראשונים מבו’ לא כן עי’ ברי”ף ובנו”כ שם בפ”ק דברכות דף ט’ ב’, וקצת פלא שכך נקט החזו”א, והגם שכ”א בתשו’ הרמב”ם אכן עדין לא נדפס אז, ולא ראה הוא ז”ל את ד’ הרמב”ם.

ובאמת באגרות הקה”י [קריינא דאיגרתא] נקט להעיקר כשאר פוסקים, לסיים גאל ישראל קודם הנץ, ולהתחיל שמונ”ע אחריו.

ושמעתי אומרים שכמהר”ר בייניש פינקל ז”ל ר”מ דמיר שמע מהחזו”א דס”ל כהנה”ח הנראה, וא”י המקור לזה, אכן מדברי הס’ הנזכר של הגר”ש דבלצקי ובהערות המו”ל שם [בכמה מקומות נזכר זה שם], מבואר מפי ספרים דדוקא החזו”א לא הי”ל הכרע בספק זה, והחזו”א איהו דלא מחה בר’ בייניש שהי’ הש”ץ שם, והוא נהג לדייק בזמן והחזו”א מעולם לא מחה בו על מה שדייק בזמן, אע”פ שלא היה ס”ל לדייק בזמן.

ושמעתי עוד שמועה בזה בשם החזו”א דלדין הנה”ח יש לחלק בין הר המתלקט ד’ וכו’ כמו בדיני עירובין, ואינני יודע האמת בכ”ז, וכבר אמר הגרח”ק שליט”א שלא שמענו בזה הכרעה מהחזו”א.

[ואעיר עוד דהנה מצוי בב”ב מנינים חדשים ורוצין לייסד מנהגם דוקא כמנהג הגרח”ק, ואף שכונתם לשמים, אך צריך שידעו דהגרח”ק גופי’ לא ס”ל דוקא כהנץ הנהוג בבית מדרשו דראשית כל זהו אינו הנץ הנראה, ואפי’ אי הוה ס”ל כהנץ המישורי אין הנץ הנהוג בבית מדרשו מדוייק כלל להחשב גם לא הנץ המישורי, דהנה בזמן שיסדו המנינים בב”ב לפני עשרות שנים לא הי’ אפשרות למדוד בדיוק ולקחו הלוח של הגרימ”ט ז”ל וחשבו לב”ב בהפרש של דק’ קבועות לכל יום, ועפ”ז נהגו כך עד היום, אך בזמנינו שיש מדידות דוקניות שייך למדוד הנץ המישורי באופן מדוייק, ולכך אפי’ אי סבירא לן כהמישורי אין אנו נזקקין כלל למדידה הזו.

והנה הטעם דהגרח”ק עדיין נוהג בנץ זה הוא משום דס”ל כהחז”א דאין מדייקין בזמן הנץ, וה”ה שרי להתפלל בדק’ שלפני ואחרי, ולכך לא אכפ”ל לפי איזה נץ אזלי’, אמנם ודאי שהחושש לשא”פ שהם רובא דעלמא להתפלל מדויק לפי זמן הנץ בדיוק נמרץ א”כ ודאי שאין להם לילך בתר נץ הזה שנוהגין בק”ק לדרמן יע”א, ובפרט דהא קחזינן שהוכיח סופן על תחילתן שנוהגין החזנין שם לדייק ביותר שהתחלת תפילת שמו”ע יהי’ בהנה”ח לפי חשבון שלהם הנזכר, וא”כ בודאי טוב שיהא חישוב הנץ מעיקרו מכוון יותר לדינא, ונראה לכאורה דכל הטעם שאין משנין שם את חישוב הנה”ח הוא משום שכבר נהגו בחשבון הזה אך בבית כנסת חדש שאין בו מנהג לכאו’ עדיף להנהיג שם הנץ המכוון יותר לדינא].

ונשוב לענינינו לענין הבדיקה שהיתה קודם הנה”ח הנראה, הנה כיון דיש לכאורה קצת מקום לדינא להנה”ח המישורי ג”כ, שהחזו”א לא היה לו הכרע בזה כמ”ש משמו הגרח”ק סוף הלוח עתים לבינה וכן הגרש”ד בס’ הנ”ל ששמע ממנו, ועוד פוסקי’ לא הי”ל הכרע בזה, וגם הגרח”ק שם נראה דלא ברירא ליה לגמרי ההכרעה בזה, וגם הגרש”ד שהאריך הרבה לענין החיוב לנהוג כהנה”ח הנראה, מ”מ נראה מבין דבריו דחששו הגדול הוא משום שאם הלכה כהנראה עובר איסור אם מתפלל כהמישורי, משא”כ איפכא, ובאמת מהראשונים על סוגי’ דשבת קי”ח שהביא שם באמת נראה שהוא מחלוקת ראשונים ואכמ”ל.

וגם מרן הגראי”ל שטינמן שליט”א חייש להנה”ח המישורי ג”כ [שקורא ק”ש קודם הנה”ח המישורי ומתחיל להתפלל שמו”ע עם הנה”ח הנראה].

וחזינן דגם איהו ס”ל שיש מקום לדינא בזה.

ולענינינו אהני שאין כאן חשש כ”כ לעיכובא בבדיקה באופן זה.

והנה בעירנו קרית ספר ת”ו יש מקום יותר לחשוש להנה”ח הראשון, ושמעתי שרוב המנינים כאן מתפללין לפי הראשון, ואין המכוון להנץ האסטרונומי [הנדפס בסוף הלוח עתים לבינה], אלא להנה”ח הנמדד מההר.

ושמעתי שאמר הר”י לוקסנברג ששמע מהגריש”א שבק”ס יש להתפלל בין האסטרונומי להנראה, [אח”ז דברתי עם החכם הנזכר ואמר שכך הבין מתוך דברי הגרי”ש, ודעתו דלא אזלינן בתר הנץ האסטרונומי משום שבכל דיני התורה אזלינן בתר מראה העין, אך מאידך אין אנו מתפללין לחמה, ולכך מתחילין מזמן הדמדומין שהם כג’ או כד’ דקין אחר הנץ, אך הוסיף כמדו’ שדעת הגרי”ש לא היתה ברורה בכל זה, והעיקר בדעתו היה לילך אחר המנהג], אכן מש”ב הגר”ש כהן שמעתי ששמע מהגריש”א לגבי ביתר שלא יתפללו קודם שיראו את השמש, ובאמת בק”ס יש לצרף דשמא השכונה העליונה [היינו א’ ברעכפלד], נחשבת כאותה העיר לגבי שנחשיב כל העיר לאותו זמן נה”ח, שכ”ד האשל אברהם [בוטשאטש] ועוד אחרונים, וכיון שמשם נראה שניתן לראות כבר מהזמן הראשון א”כ גם לשאר העיר יהיה כך, ואם כך היא המציאות יש לצרף כאן ענין זה ג”כ.

[והוסיף הגר”י לוקסנברג הנ”ל לומר לי דיש גם לברר המציאות בטעם התאחרות הנץ הנראה בביתר, דיתכן ששם לא שייך הסברא שהזכיר כנ”ל].

ומאידך יש בעיר זו יותר לחשוש להנה”ח השני, דאם נניח שזהו ספק מהו הנץ האמיתי מ”מ לגבי שמונ”ע יתכן להקל בשאר עירות להתפלל ע”פ הנה”ח הראשון, דמ”מ מתפלל סמוך להנה”ח השני לפי דעת החזו”א דסגי בכך, וכך החזו”א גופיה לא היה לו הכרעה מהו הנץ האמיתי ולא היה אכפת ליה למעשה באיזה נץ יתפלל, והיינו מטעם זה.

משא”כ בק”ס שיש זמן רב ביניהם, וא”כ לא שייך צירוף זה, וכן מצאתי כתוב (הלכות חג בחג הל’ שבועות) בשם מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א שבק”ס לכו”ע יש להתפלל ע”פ הנץ הנראה שהוא השני.

ושמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א דגם הנץ הנראה כאן הוא עדיין פשרה כל שהיא בין ההרים הסובבים את ק”ס, ועל כן במקום הצורך אפשר לאחר קצת את השמונ”ע כדי שיוכלו הקהל לומר ברכות קריאת שמע ביישוב הדעת, [עד ב’ וחצי דקין אחר הנץ הנראה], רק דלכחילה א”א לאחר מדי יותר מזה, שבלאו הכי אנו מאחרין הרבה כאן בנץ הנראה בק”ס, והוסיף עוד [לפ”מ שאנו נוהגין להתפלל לפי הנץ הנראה כאן], שמ”מ יאמרו פסוק ראשון של שמע בברכת לעולם יהא אדם ויעשה תנאי במחשבתו וא”צ כדיני התנאים או שיכוין שעושה בלשון המועיל.

[א”ה בעצם השאלה אם צריך כאן משפטי התנאים בתנאי לק”ש דנו בזה האחרונים, ויש בזה דעות ואכמ”ל, ואולי מ”מ ס”ל להחכם הנ”ל דכאן אין מקום לדקדק כ”כ בלא”ה, כיון דמסתבר כהנץ הנראה, וגם אם אינו נכון הרי להחמיר לקרוא ק”ש קודם הנץ הוא רק הידור, ועוד דיש דעות בפוקים שאין הידור כזה כלל ואכמ”ל, ובצירוף כל הני פסק שא”צ להחמיר לעשות כמשפטי התנאים, ומאידך גם אם קורא לפני הנץ יצא יד”ח, אבל באופן חמור יותר כגון בעומד לפני סוף זק”ש של המ”א הוא ענין בפ”ע].

והנה אם היה בדיקה של יום השני ואילך [עד יום ששי וששי בכלל], היה נראה להקל לגמרי, ולכאורה היה שייך להקל בזה גם לכתחילה בכה”ג שיש גם הצירופים כנ”ל.

ובפרט די”א שא”צ יותר מבדיקה א’ ביום, והרי בדקה בערב.

אבל בהיום הראשון עכ”פ נקל בדיעבד, ובאמת א”צ לכ”ז דכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר כמ”ש בריש התשובה ושלו’.