תשובה

שאלה

ח’ באב תשע”ז

כבוד הרב שליט”א

מבואר במשנה ברורה שאפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה.

השאלה, אם גם להיתר לעשות מלאכה בדבר האבד אינו רואה סימן ברכה?

בברכה,

יואל

***

תשובה

שלו’ וברכה

אע”פ שמצינו לענין שבת באופנים מסוימים דברים המותרים שאין רואים בהן סימן ברכה מ”מ לענין דבר האבד עי’ במו”ק סו”ס רנא שכתב, ומכאן אתה למד למש”כ עוד הרב הנ”ל (בסק”ד) להכריח כמ”ד מנחה קטנה, אינו מוכרח לגמרי, כי לחנויות המספיקות מאכלים ומשקים, ודאי התירו עד סוף היום כל האפשרי, כדי שלא למנוע מהצריך לכך להכין אז לכבוד השבת מה שחסר לו ולא היה אפשר לו קודם, והחנווני המוכר אותם דברים, אינו מחזר אחר הקונים בעת ההיא, כהאי גוונא אפילו משום העדר סימן ברכה ליכא למיחש, אדרבה תבוא עליו ברכה כדלעיל, ולעולם אימא בפרגמטיא ומלאכה שאינם לצורך השבת, ולא דבר האבד, אינו רואה סימן ברכה באותה שעה עכ”ל.

וכן לענין ת”ב יעוי’ בל’ החיי”א סי’ קלה סט”ו שכתב וז”ל, וכל העושה מלאכה בתשעה באב בקביעות, אינו רואה סימן ברכה, ומלאכת דבר האבד, מותר וכו’ ע”כ.

ומלשונו משמע שכאן בדבר האבד אין חסרון של סי’ ברכה.

בכבוד רב

***

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

בגמרא מסכת ברכות יז ע”א כתוב, וז”ל: מרגלא בפומיה דרב [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר {שמות כד-יא} ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

ועוד בגמרא מסכת ברכות סד ע”א כתוב, וז”ל: ואמר רבי אבין הלוי כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר {שמות יח-יב} ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים וכי לפני אלהים אכלו והלא לפני משה אכלו אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, עכ”ל הגמרא.

שאלתי היא דהנה בגמ’ בדף יז ע”א משמע שרק בעולם הבא נהנים מזיו השכינה, ומגמ’ בדף סד ע”א משמע שגם בעולם הזה נהנים מזיו השכינה.

ואם תאמר שבגמ’ בדף יז ע”א כתוב “נהנים מזיו השכינה”, ואילו בגמ’ בסד ע”א כתוב “כאילו נהנים מזיו השכינה”, שהוא רק “כאילו” עדיין צ”ע מה ההבדל ביניהם.

וצריך ביאור מה הוא זיו השכינה ואיך זה בא לידי הרגש בעולם הזה.

ועוד צריך ביאור דבגמרא בדף ס”ד ע”א כתוב וז”ל הגמ’: אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהילים פד-ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.

ולכאורה פני שכינה הוא יותר גבוה מזיו כי פני שכינה זה העצם ואולי הזיו הוא רק הארה ממנה וא”כ מה המעליותא של הצדיקים בעולם הבא שאצלם הוא רק זיו השכינה ממי שיוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה שמקבל פני שכינה, וצ”ע.

אשמח מאוד אם כבוד הרב יוכל בבקשה לבאר לי ענין זה.

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב

הנה בודאי הענין רחב ועמוק ואי אפשר להתיישב בדבר זה על רגל אחת ובלא עיון תחילה, אבל אשתדל לכתוב לו הענין בקצרה על יסוד דברים שלמדתי וקבלתי מרבותי וכדלהלן:

הענין של הנאה מזיו השכינה הוא ענין עולם הבא בלבד, וזוהי ההנאה שעתידה להיות לעתיד לבוא, וזהו התענוג הגדול המדובר בריש ספר מסילת ישרים, ובחיי האדם בעוה”ז אינו שייך שיקתקיים אצלו דבר זה בשלימות, כדכתיב כי לא יראני האדם וחי, וזה בעצם ענין ההנאה מזיו השכינה, אף שגם ראיית פני השכינה וגם הנאה מזיו השכינה הם משלות.

מה שהנהנה מסעודה שת”ח שרוי בתוכה נחשב כאילו נהנה מזיו השכינה זוהי בחינה מסויימת ואינה ממש ההנאה המקורית, שגם אין האדם בהכרח ירגיש בחינה זו כאשר נתקיימה בו בחינה זו, ובאמת יל”ע בגדר בחינה זו מה הכוונה בדיוק.

הענין של הקבלת פני השכינה הוא ענין שונה, והיא דרגה נפרדת מעיקר עוה”ב שהוא במציאותו הנאה מזיו השכינה, והוא ניתן לכלל הצדיקים, ולפי המשל משמע שזהו כעין כבוד שמעניק למלך כאשר מקבל פני המלך, ואמנם איני יודע למה רומז כל דבר, שכולן המה משלות וכנ”ל, אבל לכאורה עכ”פ הצדיקים שממהרים מתפילה לתורה הם זוכים לעוד דבר שלא כל הצדיקים זכו לו.

בהצלחה רבה

***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב החוה”ל בפתיחה לשער הביטחון והבוטח בה’ לא יחסר ממנו מזונותיו בכל עת וכו’, וק’ דהא אמרי’ בב”ק ס’ ב’ רעב בעיר פזר רגליך, והנה בר”מ פ”ה ממלכים ה”ט כתב דאף שמותר מן הדין לצאת מא”י לחו”ל אם חזק שם הרעב, מ”מ מחלון וכליון נענשו ע”ז.

וכתב תלמיד הרשב”א בתורת המנחה ח”א עמ’ מ”ב דאעפ”כ יצא אברהם מצרימה משום פקו”נ, וק’ מדברי החוה”ל הנ”ל.

תשובה – דברי החוה”ל אינם מוקשים משום שמ”ש שאין סומכין על הנס אין כונת החוה”ל שאין החסיד עושה שום השתדלות ע”ז, אלא שיודע בלבו שלא יארע לו שום נזק אך אם מתעלם מן המציאות הר”ז שופך דמים, ואינני הראשון בזה המחדש דברים אלו.

ומה שיש להעיר ע”ד התוה”מ הוא שנתחדש בדבריו שהיה א”א מקפיד גם על דברים שאינן חיוב אלא גם על מה שנתבאר בר”מ שם שהוא רק לא מדת חסידות, ובפשטות רק על דברים שהן חיוב כגון ע”ת הקפיד.

עוד יש לדון שהרי אז לא נתקדשה עדין א”י וא”כ לא היה כלל מקום לחשוש לאיסור זה, וכמו דאשכחן לגבי מילה שלא מל וביאר הגרי”ז זצ”ל משום שלא חל ע”ז עדיין שם ערלה, ובאמת שם הוא חידוש של הגרי”ז אך כאן הפשטות היא כך לכאורה ודברי התה”מ חידוש.

אכן אפשר שאינו מתייחס אלא לציוו שהיה לאברהם ללכת אל הארץ אשר אראך ולא לקדושת א”י.

{אכן כעת בדקתי במקור הדברים וראיתי כי לא לכאן ולא לכאן, והוא ז”ל לא קאי על ל’ הר”מ כלל, וז”ל בתורת המנחה (פרשת לך לך – דרשה ח עמוד מ”ב), ואל תתמה מאחר שהתבונן אברהם בקדושת המקום הזה וראה בראיה ברורה תועלת המקום הזה, היאך מלאו לבו לצאת ממנו, כמו שנאמר עליו מיד ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו’.

}